סיפורים שלא מסתבר שהיו

[אפכא מסתברא]

אם כבר הזכרתם את 'גץ' (בל"א 'גרליץ'), שמעתי משמו, ש'מעשה' הרי זה 'מעשה' ולא חייב להיות נכון... (בדיוק מתאים לנושא אשכולנו.)

 

[צפור]

בענין ה'הילך',
כמדומני שכאן אין הילך, מכיון שהחזיר לו קודם לכן 150, ולא בשעת תביעה.
תקנו אותי אם אני טועה...

 

[פינחס רוזנצוויג]

בענין ה'הילך',
כמדומני שכאן אין הילך, מכיון שהחזיר לו קודם לכן 150, ולא בשעת תביעה.
תקנו אותי אם אני טועה...

אתה טועה. תוקן.

 

[צ ב י]

בענין ה'הילך',
כמדומני שכאן אין הילך, מכיון שהחזיר לו קודם לכן 150, ולא בשעת תביעה.
תקנו אותי אם אני טועה...

טעות!!!!!
בודאי שאין כאן שבועה דאו'
כל הרעיון בהילך הוא כמ"ש הסמ"ע בסי' פ"ז סק"ח דכיון דנתן לו מיד מה שמודה לו הוה ליה על הנשאר כופר בכל ודין כופר בכל יש לו. וזה ממש מה שהיה פה.

 

[צ ב י]

קשה לי איך היה חייב שבועה הרי הוא החזיר לו את ה150 נאפוליונים וקיי"ל דהילך פטור.

ייתכן שלא שילם המזומן אלא שילם בצ'ק לפי כל האחרונים ששטר בלי שיעבוד קרקעות אינו הילך (עי' סי' פ"ח סעי' כ"ח ובתומים והנתי' שם סק"י ודלא כהש"ך שם)

 

[פינחס רוזנצוויג]

ייתכן שלא שילם המזומן אלא שילם בצ'ק לפי כל האחרונים ששטר בלי שיעבוד קרקעות אינו הילך (עי' סי' פ"ח סעי' כ"ח ובתומים והנתי' שם סק"י ודלא כהש"ך שם)

כמדומה שנתערב לך שטר ראיה עם שטרי ממרנ"י
פשיטא ששטר חוב דאחרים חשוב הילך.

אגב,
יתכן גם, שהוא שלם לו בפיי בוקס
והוא תבע ממנו את העמלה, ועל זה לא היה לו הילך.

 

[צ ב י]

כמדומה שנתערב לך שטר ראיה עם שטרי ממרנ"י
פשיטא ששטר חוב דאחרים חשוב הילך.

צודק בהחלט
אבל אם נאמר שצ'ק הוא רק הרשאה וכהגדרת הר' אלישיב והר' גולדברג, אין זה ממרני ובודאי גרע ממשכון

 

[פינחס רוזנצוויג]

סיפור אחרון לבין הזמנים זה:
ספור ידוע גם כן של גץ (היינו גרליץ) אבל הוא התפרסם בעוד מקומות, (אולי גם בשם ר' שלום שבדרון) על אחד שהיה לו בביתו נאפוליון זהב (במלחמת העולם הראשונה), ובנו לקח את המטבע בלי לדעת את שוויו וקנה ממתקים אצל חנווני בשם רחמים,
והחנווני הכחיש וטען שזה לא היה אלא איזה בישליק אחד.
חייבו בית הדין את רחמים שבועה והוא אכן נשבע, ואז כל ירושלים נידו אותו ואת חנותו כי היו בטוחים שנשבע לשקר
עד שאחר זמן מישהו הודה שהוא החליף את המטבע של הילד עם מטבע שלו
ובעלי המוסר טוענים שאוי לאותם שהתערבו במחלוקת ודברו לשון הרע וכו' וכו'.

אבל אין נשבעים כשהוא ברי על ידי אחר אפילו לא שבועת היסת, כדמבואר בסימן עה סעיף כג וכל שכן שלא עלפי טענת קטן, ולא השביעו שום חנווני בשם רחמים.

 

[חיים רכניטצר]

סיפור אחרון לבין הזמנים זה:
ספור ידוע גם כן של גץ (היינו גרליץ) אבל הוא התפרסם בעוד מקומות, (אולי גם בשם ר' שלום שבדרון) על אחד שהיה לו בביתו נאפוליון זהב (במלחמת העולם הראשונה), ובנו לקח את המטבע בלי לדעת את שוויו וקנה ממתקים אצל חנווני בשם רחמים,
והחנווני הכחיש וטען שזה לא היה אלא איזה בישליק אחד.
חייבו בית הדין את רחמים שבועה והוא אכן נשבע, ואז כל ירושלים נידו אותו ואת חנותו כי היו בטוחים שנשבע לשקר
עד שאחר זמן מישהו הודה שהוא החליף את המטבע של הילד עם מטבע שלו
ובעלי המוסר טוענים שאוי לאותם שהתערבו במחלוקת ודברו לשון הרע וכו' וכו'.

אבל אין נשבעים כשהוא ברי על ידי אחר אפילו לא שבועת היסת, כדמבואר בסימן עה סעיף כג וכל שכן שלא עלפי טענת קטן, ולא השביעו שום חנווני בשם רחמים.

לפי גירסת מענדי סענדי קענדי, זה לא קרה בירושלים אלא במחנה חיים ושלום ד'מונקאטש, ולחנווני קראו אברהם שטערן והוא כלל לא נשבע....

- YouTube

Auf YouTube findest du die angesagtesten Videos und Tracks. Außerdem kannst du eigene Inhalte hochladen und mit Freunden oder gleich der ganzen Welt teilen.

www.youtube.com

 

[למאי נפקא מינה]

סיפור אחרון לבין הזמנים זה:

הדעות שלך - שפתיים ייש"כ!
יאללה, עכשיו הסיפור הראשון לזמן אלול זה...
תודה מראש.

 

[גליל555]

המעשה עם ציור תמונת משה רבינו:
[המאמר פורסם ביתד נאמן, הבאתיו מספר המצורף, כי מודפס ברור יותר]
כדאי לראות את ראיית המהרי"ל דיסקין ז"ל בפנים.

 

[גליל555]

אמנם בספר מגדים חדשים הביא הרבה מתלמידי הבעש"ט הק' זי"ע שקיבלו המעשה הנ"ל.

 

[בן מיכאל]

אמנם בספר מגדים חדשים הביא הרבה מתלמידי הבעש"ט הק' זי"ע שקיבלו המעשה הנ"ל.

מקור הסיפור באברבנאל.

 

[גליל555]

מקור הסיפור באברבנאל.

היכן?

 

[בן מיכאל]

היכן?

לא מוצא כעת.

 

[חשמל]

סיפור אחרון לבין הזמנים זה:
ספור ידוע גם כן של גץ (היינו גרליץ) אבל הוא התפרסם בעוד מקומות, (אולי גם בשם ר' שלום שבדרון) על אחד שהיה לו בביתו נאפוליון זהב (במלחמת העולם הראשונה), ובנו לקח את המטבע בלי לדעת את שוויו וקנה ממתקים אצל חנווני בשם רחמים,
והחנווני הכחיש וטען שזה לא היה אלא איזה בישליק אחד.
חייבו בית הדין את רחמים שבועה והוא אכן נשבע, ואז כל ירושלים נידו אותו ואת חנותו כי היו בטוחים שנשבע לשקר
עד שאחר זמן מישהו הודה שהוא החליף את המטבע של הילד עם מטבע שלו
ובעלי המוסר טוענים שאוי לאותם שהתערבו במחלוקת ודברו לשון הרע וכו' וכו'.

אבל אין נשבעים כשהוא ברי על ידי אחר אפילו לא שבועת היסת, כדמבואר בסימן עה סעיף כג וכל שכן שלא עלפי טענת קטן, ולא השביעו שום חנווני בשם רחמים.

בספר שאל אביך ויגדך, מביא ישראל שפיגל, שר' שלום אמר שהוא הכיר בעצמו את אביו של הילד, שהיה מוהל בירושלים. וסיפר שאחרי שסיפר הרבה פעמים את הסיפור בדרשותיו, נגש אליו אברך וסיפר שסבו, גם הוא סיפר לו את הסיפור מכלי ראשון. אמנם בגרסא קצת שונה, שלפי ר' שלום, התובע ויתר על השבועה כדי שלא ישבע שבועת שקר, ולפי סבו של האברך, הנתבע העדיף לשלם ולא להשבע.
למה חייבו אותו בי"ד שבועה? שאלה מצויינת, אבל זה לא הופך את כל הסיפור למומצא.
כנראה שהסיפור אירע, רק מעט שונה ממה שפורסם.

 

[אליז]

לא מוצא כעת.

לגבי האברבנאל אינני יודע, אמנם עיין בשיטה מקובצת מסכת נדרים דף לב עמוד ב
מעשה בחכם אחד שלח דמות פרצופו לחכם אחר שהיה מכיר בדמות הפרצופין. נטמן מפני מביעתותיה דההוא פרצוף לסוף שאל לו למה נטמן ממנו וענה אותו הפרצוף מאדם רע שאין [כ]דמותו חמדן ונואף וליסטים ואין להביט אליו. והמביאו נתירא מלשוב אל אדניו עד ששלח אליו שלא יירא ממנו ושאל לו כל הענין. ואמר לו כל מה ששמע ולכן יראתי לשוב אליך. אמר בודאי אין חכם כמו אותו בעל הפרצוף שמן הכל אמר אמת שיצרי מגרה בי ומסית אותי לעשות כל זאת אבל החכמה שבי מונעת אותי מכל זה. והחכמה תעוז לחכם להדריכו בדרכי יושר. הרא"ם ז"ל:

 

[זר פרחים]

ומטעים את הקוראים שבמקרה כזה צריך לשמוע לרב

כנראה שזו מטרת הסיפור.

ישנו המעשה שבאו להתרים את הח"ח שיתן מחייו לפלוני שחולה (עשו מגבית שעות), חשב וחשב ואחרי כמה דקות החליט לתת דקה. יש לכאורה לתמוהה על הזמן שחשב? או שכיוון שזאת עבודת השם להבין את רצון השם, ואולי אפילו למד בזמן הזה וניסה להביא ראיות לכאן או לכאן אז זה בסדר. לעיונכם

ההסבר ששמעתי - הח''ח רצה להעביר מסר חשוב, היו שם אנשים שתרמו ימים שבועות ואף שנים מחייהם, רצה החפץ חיים להראות להם עד כמה הזמן הוא יקר וחשוב, ולכן חשב רבות ואמר להם "דקה".
כנראה שבזמן הזה הוא חשב בלימוד או משהו, וסתם המתין כדי שיחשבו שהוא ממש שוקל את העניין.

 

[זר פרחים]

ישנו סיפור ידוע ששמעתי מאחד מהמלמדים בילדותי וגם קראתי אצל הסופר הידוע מ גץ.

מעשה בראש כולל בתקופת ר' שמואל סלנט שלוה מאדם אחד 300 נאפוליונים כדי לשלם לאנשי הכולל שניהל, כשהגיע התמיכה הוא החזיר 150 נאפוליונים ולאחר חודש בא להחזיר עוד 150 נאפוליונים והלוה שכח שכבר החזיר לו את ה150 הראשונים ותבעו אצל ר' שמואל סלנט
הרב חייבו שבועה כדין מודה במקצת וראש הכולל הצדיק העדיף לשלם ולא להשבע, אבל ר' שמואל סלנט התנגד וטען שאם ישלם יאמרו האנשים שאכן גנב את הכסף והוא רק מציג עצמו כצדיך ומנין לאדם כמהו סכום כל כך גדול של 150 נאפוליונים, וכפאו ר' שמואל להשבע.
הנ"ל אחרי 3 ימי בכיות ותפילות נשבע.
הוא אמר אחר כך שתכנן למכור את ביתו כדי לפרוע את החוב ועכשיו אינו רוצה להנות מממון שהרויח על ידי שבועה דאורייתא ולכן מכר את ביתו ותרמו לשטיבל במאר שערים
ואכן עד היום מתנוסס שם שלט 'נתרם על ידי איש פלאי ונעלם'. עד כאן הסיפור.

לבד ממה שלא ברור כל כך איך ידוע מי הוא אותו איש פלאי ונעלם
קשה לי איך היה חייב שבועה הרי הוא החזיר לו את ה150 נאפוליונים וקיי"ל דהילך פטור.

"הילך" בפירעון חוב מועיל, רק אם אתה מביא את הכסף אתך לבי"ד. חו''מ סי' פז.
וייתכן שהראש כולל לא הביא את הכסף לבית הדין, אלא השאירו בביתו. שכן זה סכום גדול וסביר שיישאר בביתו.

אם כבר השאלה היא כזו -
1. בפעם השנייה כשבא ראש הכולל להחזיר לו את ה150 נאפוליונים האחרונים, למה המלוה לא קיבלם.
דבר ראשון עליו לקחת את הכסף ורק אח"כ לתבוע אותו.
2. אם היה זה מלוה בשטר - מה שסביר להניח בסכום שכזה - אכן היה על ראש הכולל לדאוג לשובר או לעדכון הפרעון בשטר. וזה נשמע די חוסר אחריות לפרוע סכום גדול שכזה בלי שובר או עדים על הפרעון.
3. נפסק להלכה - אפילו מלוה בשטר אם טוען הלוה שהחוב פרוע יכול לחייב את המלוה בשבועה. היכן היא השבועה של המלוה, הסופר כנראה שכח אותה !

 

[זר פרחים]

ולמה לא הפכה על שכנגדו?
ובלאו הכי שבועת הסת אינה חמורה כל כך שהרי אינה בנקיטת חפץ

וי"א ששבועת היסת אינה אלא חרם,
ופסקו הפוסקים, שבכל מחלוקת בדיני שבועות הדין לקולא לנתבע.
ובשביל חרם - מה יש לפחד אם האמת כדבריך ?

- אם הסיפור נכון, כנראה לא היה שם מצב של הילך, וכגון שהכסף לא היה עמו.