הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
עיניים / סיפור קורונה
א.
לך לעבודה, אמרה שוהן ברגע של שפיות או שיגעון (כבר עידן שאינו מבדיל ביניהם). הוא הלך. הלך, כלומר, הלך ממש. לא הייתה רכבת ולא אוטובוסים ותחנות הדלק היו ריקות אז גם רכב לא היה. צעד על מדרכות עיר-רפאים, מאוירת ממוחו הקודח של סופר מדע-בדיוני.
נעליו נקשו בחלל הדחוס, מסריח מאלכוהול ומפחד. רוחות רפאים מכוסות אף ופה ריחפו לצדו בדממה, וחייזרים עטופי בגדים לבנים ואפודות צהובות השקיפו עליהם, שוחרי רע, מבעד לפלסטיק אטום.
חייזר הסיט את מבטו. עיניו, עכורות מאחורי מסכה, נפגשו בעיניו של שִי.
היו אלו עיניו של צֶ'ן כשצרח, מתפתל בידיו. מבועת מהדמות הלבנה חסרת הפנים הוא זעק נואשות לשי ולשוהן. שִי זעק חזרה, התחנן ובכה וצעק והפלסטיק האטום חסם את קולו. הוא השתולל, חייזרים נוספים התקרבו ואחזו בו בכח אלים. היו אלו רופאים או אולי שוטרי רחוב; ייתכן שהיכה אותם, ייתכן שניסה לקרוע את חליפת-המגן; לא ידע דבר מלבד אותו בכי של צֶ'ן שהטריף את ישותו.
כשנעמד, מתנשף ורועד, היה מכוסה בחומר חיטוי מצחין, מסכת הפנים מונחת במעוקם על סנטרו ודם מזרזף מרקתו, היכן שחבט באקדח מודד-חום. נגרר אל המשרד ועיניו של צֶ'ן נעוצות בעורפו; צמרמורת עברה בו.
נאחז באדם שנקרה בדרכו וזה הדף אותו במבט מוזר. בטח חושב אותו למשוגע, אבל הוא שפוי לגמרי. זה רק צֶ'ן שבוכה, כלוא בבידוד ואף אחד לא יכול לחבק אותו. וכולם עומדים רחוק ואולי הוא רעב ואולי הוא צמא ואף אחד לא שומע, והעיניים שלו משתוללות בו בפנים.
ב.
באותו ערב תכננו לחגוג את סיום הסטאז' של שוהן. אפילו שקלו בסתר (אמא של שוהן הייתה הורגת אותם על הבזבוז) לצאת למסעדה זולה. בסוף לא יצאו לשום מקום, מלבד ריצה חפוזה לקניית מסכות-פנים.
ושניהם התרגזו כי עד שתכננו. ושוהן הקיפה ביומן יום שני של שבוע הבא ואמרה, את היום הזה אף וירוס לא מזיז לנו, ושִי הנהן בנאמנות.
באותו יום התהפך העולם, הם פשוט לא ידעו על כך. בשונה מהמקובל לחשוב, צליל של עולם כאשר הוא מתהפך הינו שקט להפליא, כמו שריקת ירייה; עוברת שניה ארוכה של דממה עד שהכל קורס אל תוך עצמו.
הגיעו שמועות ואיש לא רצה להאמין להן. שריר ישן החל להימתח, מגרד את הכאב שבהכנה לזוועה. כשהתפרץ הסארס במחוז היה שִי נער צעיר; בזיכרונו עמד ריחה החמוץ של הדאגה.
ובבקרים היה נאבק להלביש לצֶ'ן מסכת-פנים גדולה ממידותיו וזיעה מטפטפת בעורפו. מגלה שמתחת לדאגה שהכיר ישנה עוד דאגה, עומקה מהחזה עד לחור כלשהו מתחת לסרעפת, ושהיא מותחת עד לקצה את מיתר האבהות הטרי שבלב, מכבידה על הנשימה.
"אני לא אלך למסעדה הזאת לעולם".
זה היה ערב של הודעות מזוויעות בשרשרת ותחושה של סוף העולם. שוהן בכתה.
מבטיחה, היא אמרה. מבטיחה שאני לא. ואני לא אבקש שום מותרות ואני אשמח על כל דבר, רק שהסיוט הזה ייגמר כבר.
בעיניה היו דמעות תשישות. היא אמרה, אני רק רוצה ללכת לישון ולדעת שהכל הסתיים ואין את הדבר הזה יותר ואף אחד לא יתקשר פתאום להודיע שאתה או אמא שלי או – או צֶ'ן הוא – –
ושִי אמר לה, מה הקשר מותרות ונשים לצֶ'ן מסכה והוא יהיה בסדר. אבל בלב נשבע שבאמת, הוא לא ילך לאף מסעדה, אפילו זולה, ואולי גם יעיף מהבית את המחצלת היפה שקנו. הביט בצֶ'ן וגוש בטון מוחץ לו את דרכי הנשימה, המיתר בליבו נמתח עוד מעט.
ג.
נכנס לבניין. עובדים חולפים על פניו, פניהם מעוותים; בגולגולותיהם צמחו עיני התינוק של צ'ן, צמחו וצמחו עד שהתגלגלו מחוריהן והתנפלו על שי. אנשים הסיטו מבט מרחם כשתחינת העיניים חבטה בבטנו.
על שולחנו נצברו חבילות לערימה, עדות לזמן שנעדר. בקצה השולחן היה מונח דף מקופל.
באותו יום התיישב כרגיל על יד שולחנו (אז עוד היה מסודר) ובהתאם לנהלים כיבה את הסלולרי. שוהן ניסתה להתקשר עשרות פעמים עד שהעבירה אליו את הידיעה בדף מקופל, תמים למראה. מאז ידע; קיים סוד אפל בדפים מקופלים, במיוחד בתמימים שבהם.
פתח את הדף המקופל (למה הוא פותח?) והזיעה בידיו הכתימה את הנייר.
"מר לי שי", נכתב בו, "הננו להודיעך כי בתקופה האחרונה התקבלו מספר תלונות הקשורות למשלוחים תחת אחריותך. בהתאם לנהלים, לא תקבל בונוס בסוף חודש, וכן תועמד לתקופת אזהרה".
מהודקים לדף היו עוד דפים מקופלים. פתח את הראשון.
היה זה מכתב של אישה מהמזרח התיכון. היא כתבה, הזמנתי לפני המון חודשים. כל כך תכננתי מראש, עכשיו למרות הכל מגיע החג, ולבן שלי אין תחפושת.
חתמה: מצפה לפיצוי הולם.
שי הרים את עיניו.
חבריו לעבודה עבדו סביבו, מכוסי אף ופה. כמה מהם איבדו קרובים, כמה נעדרו. כמה לעולם לא יחזרו עוד. קרביו התפתלו. ניסה לעצור בעצמו ונכשל; צחוק מלגלג, מטורף, פרץ ממנו בהיסטריה, מטיז רוק מריר.
אנשים הביטו בבעתה. חלקם, נאמנים, ניסו להושיבו. מפוחדים מצחוקו ומהנהר שבעיר (הטיפשים) הם רצו אחריו. הוא היה זריז מהם. פרץ את דלת הבניין ויצא לאוויר הקר.
רץ, תולש את כיסוי-הפה. צחוקו מהדהד ברחוב השומם.
התפרץ לבית החולים. צרחות השומרים והאחיות כאילו שותקו באזניו. בן-אנוש יחידי רדוף בעדר חייזרים לבנים, הוא זינק אל החדר המבודד.
החדר היה גדול וריק, עריסה קטנה עמדה בפינתו. בה, נושם בכבדות דרך צינורות וחוטים, שכב צֶ'ן.
שִי התקרב. מוחו, במפתיע, מצטלל. הושיט יד בינות לחוטים והניף את בנו אל חיקו.
צֶ'ן הסיט את ראשו קלושות, עיניו המזוגגות מחום נתקלו בעיניו של שִי. זיק מזהה ניצת בהן.
שִי בכה, מוחץ את צֶ'ן בחיבוקו. נשם את חמיצות הזיעה ולחיו התחככה בשיער השחור הרטוב.
תשישות של שבוע הכתה בו. האדרנלין התנדף מדמו, כמו לאחר מלחמה. הוא החליק בגבו אל הקיר, עיניו ומצחו נצמדים לריסיו הרטובים של צ'ן.
על מיטת-שדה בקצה החדר, ערימה לבנה נעה בשינה טרופה.
כשהוא צף בערפל עייפות נסוך-שלווה, ניסה שי לקרוא לשוהן. סוף סוף תוכל לישון ברוגע.
לשניהם אינה צריכה לדאוג יותר.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"אדם קורא בבוקר בעתון על איזה אסון מחריד ר"ל וממשיך בשקט לשתות את הקפה שלו, כי הדבר אינו נוגע אליו כלל ואינו אומר לו כלום... ומה נעשה, טמטום הלב שולט עלינו ואיננו מתרגשים, ואיננו מגיבים כלל חוץ מכמה מילים של הפתעה והתפעלות מהשפה ולחוץ".
[הרב ש. וולבה, עלי שור (ב), קצ"ה-קצ"ו]
תודה שקראתם,
אשמח לביקורת.
א.
לך לעבודה, אמרה שוהן ברגע של שפיות או שיגעון (כבר עידן שאינו מבדיל ביניהם). הוא הלך. הלך, כלומר, הלך ממש. לא הייתה רכבת ולא אוטובוסים ותחנות הדלק היו ריקות אז גם רכב לא היה. צעד על מדרכות עיר-רפאים, מאוירת ממוחו הקודח של סופר מדע-בדיוני.
נעליו נקשו בחלל הדחוס, מסריח מאלכוהול ומפחד. רוחות רפאים מכוסות אף ופה ריחפו לצדו בדממה, וחייזרים עטופי בגדים לבנים ואפודות צהובות השקיפו עליהם, שוחרי רע, מבעד לפלסטיק אטום.
חייזר הסיט את מבטו. עיניו, עכורות מאחורי מסכה, נפגשו בעיניו של שִי.
היו אלו עיניו של צֶ'ן כשצרח, מתפתל בידיו. מבועת מהדמות הלבנה חסרת הפנים הוא זעק נואשות לשי ולשוהן. שִי זעק חזרה, התחנן ובכה וצעק והפלסטיק האטום חסם את קולו. הוא השתולל, חייזרים נוספים התקרבו ואחזו בו בכח אלים. היו אלו רופאים או אולי שוטרי רחוב; ייתכן שהיכה אותם, ייתכן שניסה לקרוע את חליפת-המגן; לא ידע דבר מלבד אותו בכי של צֶ'ן שהטריף את ישותו.
כשנעמד, מתנשף ורועד, היה מכוסה בחומר חיטוי מצחין, מסכת הפנים מונחת במעוקם על סנטרו ודם מזרזף מרקתו, היכן שחבט באקדח מודד-חום. נגרר אל המשרד ועיניו של צֶ'ן נעוצות בעורפו; צמרמורת עברה בו.
נאחז באדם שנקרה בדרכו וזה הדף אותו במבט מוזר. בטח חושב אותו למשוגע, אבל הוא שפוי לגמרי. זה רק צֶ'ן שבוכה, כלוא בבידוד ואף אחד לא יכול לחבק אותו. וכולם עומדים רחוק ואולי הוא רעב ואולי הוא צמא ואף אחד לא שומע, והעיניים שלו משתוללות בו בפנים.
ב.
באותו ערב תכננו לחגוג את סיום הסטאז' של שוהן. אפילו שקלו בסתר (אמא של שוהן הייתה הורגת אותם על הבזבוז) לצאת למסעדה זולה. בסוף לא יצאו לשום מקום, מלבד ריצה חפוזה לקניית מסכות-פנים.
ושניהם התרגזו כי עד שתכננו. ושוהן הקיפה ביומן יום שני של שבוע הבא ואמרה, את היום הזה אף וירוס לא מזיז לנו, ושִי הנהן בנאמנות.
באותו יום התהפך העולם, הם פשוט לא ידעו על כך. בשונה מהמקובל לחשוב, צליל של עולם כאשר הוא מתהפך הינו שקט להפליא, כמו שריקת ירייה; עוברת שניה ארוכה של דממה עד שהכל קורס אל תוך עצמו.
הגיעו שמועות ואיש לא רצה להאמין להן. שריר ישן החל להימתח, מגרד את הכאב שבהכנה לזוועה. כשהתפרץ הסארס במחוז היה שִי נער צעיר; בזיכרונו עמד ריחה החמוץ של הדאגה.
ובבקרים היה נאבק להלביש לצֶ'ן מסכת-פנים גדולה ממידותיו וזיעה מטפטפת בעורפו. מגלה שמתחת לדאגה שהכיר ישנה עוד דאגה, עומקה מהחזה עד לחור כלשהו מתחת לסרעפת, ושהיא מותחת עד לקצה את מיתר האבהות הטרי שבלב, מכבידה על הנשימה.
"אני לא אלך למסעדה הזאת לעולם".
זה היה ערב של הודעות מזוויעות בשרשרת ותחושה של סוף העולם. שוהן בכתה.
מבטיחה, היא אמרה. מבטיחה שאני לא. ואני לא אבקש שום מותרות ואני אשמח על כל דבר, רק שהסיוט הזה ייגמר כבר.
בעיניה היו דמעות תשישות. היא אמרה, אני רק רוצה ללכת לישון ולדעת שהכל הסתיים ואין את הדבר הזה יותר ואף אחד לא יתקשר פתאום להודיע שאתה או אמא שלי או – או צֶ'ן הוא – –
ושִי אמר לה, מה הקשר מותרות ונשים לצֶ'ן מסכה והוא יהיה בסדר. אבל בלב נשבע שבאמת, הוא לא ילך לאף מסעדה, אפילו זולה, ואולי גם יעיף מהבית את המחצלת היפה שקנו. הביט בצֶ'ן וגוש בטון מוחץ לו את דרכי הנשימה, המיתר בליבו נמתח עוד מעט.
ג.
נכנס לבניין. עובדים חולפים על פניו, פניהם מעוותים; בגולגולותיהם צמחו עיני התינוק של צ'ן, צמחו וצמחו עד שהתגלגלו מחוריהן והתנפלו על שי. אנשים הסיטו מבט מרחם כשתחינת העיניים חבטה בבטנו.
על שולחנו נצברו חבילות לערימה, עדות לזמן שנעדר. בקצה השולחן היה מונח דף מקופל.
באותו יום התיישב כרגיל על יד שולחנו (אז עוד היה מסודר) ובהתאם לנהלים כיבה את הסלולרי. שוהן ניסתה להתקשר עשרות פעמים עד שהעבירה אליו את הידיעה בדף מקופל, תמים למראה. מאז ידע; קיים סוד אפל בדפים מקופלים, במיוחד בתמימים שבהם.
פתח את הדף המקופל (למה הוא פותח?) והזיעה בידיו הכתימה את הנייר.
"מר לי שי", נכתב בו, "הננו להודיעך כי בתקופה האחרונה התקבלו מספר תלונות הקשורות למשלוחים תחת אחריותך. בהתאם לנהלים, לא תקבל בונוס בסוף חודש, וכן תועמד לתקופת אזהרה".
מהודקים לדף היו עוד דפים מקופלים. פתח את הראשון.
היה זה מכתב של אישה מהמזרח התיכון. היא כתבה, הזמנתי לפני המון חודשים. כל כך תכננתי מראש, עכשיו למרות הכל מגיע החג, ולבן שלי אין תחפושת.
חתמה: מצפה לפיצוי הולם.
שי הרים את עיניו.
חבריו לעבודה עבדו סביבו, מכוסי אף ופה. כמה מהם איבדו קרובים, כמה נעדרו. כמה לעולם לא יחזרו עוד. קרביו התפתלו. ניסה לעצור בעצמו ונכשל; צחוק מלגלג, מטורף, פרץ ממנו בהיסטריה, מטיז רוק מריר.
אנשים הביטו בבעתה. חלקם, נאמנים, ניסו להושיבו. מפוחדים מצחוקו ומהנהר שבעיר (הטיפשים) הם רצו אחריו. הוא היה זריז מהם. פרץ את דלת הבניין ויצא לאוויר הקר.
רץ, תולש את כיסוי-הפה. צחוקו מהדהד ברחוב השומם.
התפרץ לבית החולים. צרחות השומרים והאחיות כאילו שותקו באזניו. בן-אנוש יחידי רדוף בעדר חייזרים לבנים, הוא זינק אל החדר המבודד.
החדר היה גדול וריק, עריסה קטנה עמדה בפינתו. בה, נושם בכבדות דרך צינורות וחוטים, שכב צֶ'ן.
שִי התקרב. מוחו, במפתיע, מצטלל. הושיט יד בינות לחוטים והניף את בנו אל חיקו.
צֶ'ן הסיט את ראשו קלושות, עיניו המזוגגות מחום נתקלו בעיניו של שִי. זיק מזהה ניצת בהן.
שִי בכה, מוחץ את צֶ'ן בחיבוקו. נשם את חמיצות הזיעה ולחיו התחככה בשיער השחור הרטוב.
תשישות של שבוע הכתה בו. האדרנלין התנדף מדמו, כמו לאחר מלחמה. הוא החליק בגבו אל הקיר, עיניו ומצחו נצמדים לריסיו הרטובים של צ'ן.
על מיטת-שדה בקצה החדר, ערימה לבנה נעה בשינה טרופה.
כשהוא צף בערפל עייפות נסוך-שלווה, ניסה שי לקרוא לשוהן. סוף סוף תוכל לישון ברוגע.
לשניהם אינה צריכה לדאוג יותר.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"אדם קורא בבוקר בעתון על איזה אסון מחריד ר"ל וממשיך בשקט לשתות את הקפה שלו, כי הדבר אינו נוגע אליו כלל ואינו אומר לו כלום... ומה נעשה, טמטום הלב שולט עלינו ואיננו מתרגשים, ואיננו מגיבים כלל חוץ מכמה מילים של הפתעה והתפעלות מהשפה ולחוץ".
[הרב ש. וולבה, עלי שור (ב), קצ"ה-קצ"ו]
אז הערות על הכתיבה (פורום כתיבה וזה).
זה היה סיפור קשה לכתיבה. קשה מאד, הייתי אומרת.
אפשרי לכתוב על מצבים ואירועים שלא חווית, קשה עד בלתי אפשרי לכתוב על מנעד רגשות שלא חווית, והשם יעזור שלעולם לא נחווה.
שכתבתי ושכתבתי עד שהתוצאה הייתה סבירה בעיני, קיצצתי חתיכות כדי להוריד מהאורך. עכשיו נשארתי עם החשש שאולי הסיפור כבר לא מובן מרוב שכתובים ומחיקות. תוכלו לומר לעצמכם, הנה עוד אומנות פוסטמודרנית שאף אחד לא אמור להבין, ולהמשיך הלאה. אני, כרגיל, אשמח אם תכתבו כדי שאקח לתשומת לב בפעם הבאה.
ואי אפשר בלי לגעת קצת בתוכן -
אז שאלה אותי מישהי אם ראיתי את הסרטון של האב הסיני שלא יכול לגשת לבנו החולה.
ואז חשבתי לעצמי, לא. לא-לא-לא. פיספסנו כאן משהו, ובגדול.
ואני בעד הומור במצבי-משבר, באמת. ואולי אני כל כך כבדה עד שהמשקל יתריע על מטען יתר.
אבל עדיין, מן הראוי, בעיני, שנזכור כי מאחורי כל סרטון כזה יש תינוק, חולה, ואין לו תרופה, ואבא שלו לא יכול לחבק אותו. ומאחורי כל מם של "עוד מעט יישארו רק שני סינים עם כינור גדול", ישנו בן-אנוש, שבוכה על קרוב שאבד.
ושלא נדע, לעולם, צער.
זה היה סיפור קשה לכתיבה. קשה מאד, הייתי אומרת.
אפשרי לכתוב על מצבים ואירועים שלא חווית, קשה עד בלתי אפשרי לכתוב על מנעד רגשות שלא חווית, והשם יעזור שלעולם לא נחווה.
שכתבתי ושכתבתי עד שהתוצאה הייתה סבירה בעיני, קיצצתי חתיכות כדי להוריד מהאורך. עכשיו נשארתי עם החשש שאולי הסיפור כבר לא מובן מרוב שכתובים ומחיקות. תוכלו לומר לעצמכם, הנה עוד אומנות פוסטמודרנית שאף אחד לא אמור להבין, ולהמשיך הלאה. אני, כרגיל, אשמח אם תכתבו כדי שאקח לתשומת לב בפעם הבאה.
ואי אפשר בלי לגעת קצת בתוכן -
אז שאלה אותי מישהי אם ראיתי את הסרטון של האב הסיני שלא יכול לגשת לבנו החולה.
ואז חשבתי לעצמי, לא. לא-לא-לא. פיספסנו כאן משהו, ובגדול.
ואני בעד הומור במצבי-משבר, באמת. ואולי אני כל כך כבדה עד שהמשקל יתריע על מטען יתר.
אבל עדיין, מן הראוי, בעיני, שנזכור כי מאחורי כל סרטון כזה יש תינוק, חולה, ואין לו תרופה, ואבא שלו לא יכול לחבק אותו. ומאחורי כל מם של "עוד מעט יישארו רק שני סינים עם כינור גדול", ישנו בן-אנוש, שבוכה על קרוב שאבד.
ושלא נדע, לעולם, צער.
תודה שקראתם,
אשמח לביקורת.
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
