הנושאים החמים
| פנס בערפל |
משתמש פעיל
- הוסף לסימניות
- #1
אף פעם לא חיבבתי את הרב שלמה. היה לו קול עבה כזה, מהסוג שעוקר הרים ואז מניחם בצד, מפוררים.
לא רק אני, אף אחד לא אהב אותו. בהתחלה, כלומר. לפני שנחמן הדהים אותנו. אבל רגע, אני קפצתי לסוף עוד לפני ההתחלה ואז נהיה פה צ'ונט, שזה רע, כי היום רק יום ראשון ואף אחד לא אוהב צ'ונט ביום ראשון.
אף אחד הכוונה רוב האנשים. לא כולם.
הבן של זלמניו למשל מאוד אוהב לאכול צ'ונט ביום ראשון, אבל הוא מסוגל לאכול גם את העוגות של סבתא צילה, אז זאת לא חוכמה.
אז אני יתחיל מההתחלה ויספר לכם על הרב שלמה, ועל מה שלמדתי ממנו לכל החיים:
הייתי אז בחורצ'יק קטן קטן בישיבה קטנה, שהייתה גם היא- אתם יודעים- קטנה. עם קירות סדוקים ועכבישים על הברזים וחלונות קרועים. נו, ישיבה קטנה.
בשנה השניה איתרע מזלנו (ככה חשבנו) וקיבלנו את הרב שלמה. אף 'שיעור' לא חיכה לקבל אותו. היה לו קול דק דק דק כמו העוגות שמביאים ב'קידוש' של ראש השנה בשטיבל. ולא היה לו כריזמה או רטוריקה.
סתם רב משעמם (ככה חשבנו) וקפדן. כולנו טעינו אבל נגיע גם לזה, אם יש לכם סבלנות. אם אין לכם סבלנות אתם יכולים להתכבד בפרוסה מהעוגה של סבתא צילה, אתם תלמדו לקח לכל החיים מה קורה אם עושים דברים בלי סבלנות.
בכל אופן.
הרב שלמה היה יהודי של צורה: יהודי בר אוריין, מעמיק, למדן, ת"ח מיוחד מאוד. אבל אחרי שנים של מסירת שיעורים הקול שלו הלך ונחלש, ונחלש, ונחלש, טוב הבנתם את הרעיון:
נגמר לו הקול, כמעט. נשאר לו רק קמצוץ.
הרופא המומחה אמר לו: רעב שלוימה. תשבו בבית או בבית כנסת חצי שנה ואל תדברו כלום. תשמרו על המיתרים של הקול (אין קשר למיתרים של גשר המיתרים המפחיד בירושלים, מיתרי הקול זה משהו אחר לגמרי אבל אני לא מתמצא בתחום אז אם חשוב לכם לדעת מה זה מיתרי הקול ואיך זה עובד תשאלו את ד"ר קונץ, הרופא המיתולוגי של פתח תקווה שהחזיר לחיים את הקול האבוד של החזן חיים עבוד ופתח פתח של תקווה בפני כל צרודי העולם) שלך! אל תדבר!
ורבי שלמה ענה לו:
אני לא יכול לווותר על יום אחד של הרבצת תורה. יהיה מה שיהיה.
אז מה שהיה היה והקול של רבי שלמה הלך לאיבוד, כמו אירופאי צמא במדבר סהרה.
ויום אחד ר' שלמה הבין שאין לו ברירה: אף אחד לא שומע אותו! ולכן הוא קם בוקר אחד ועשה את המעשה:
הוא קנה רמקול קטן. רמקול שחור, צורמני. רב שלמה האכיל כל בוקר את הרמקול ב ארבע סוללות AA טעונות ומלאות והקיבה של הרמקול הייתה שמחה והרמקול עבד יום שלם.
ורב שלמה היה מרכיב את המיקרופון הקטן (ובגלל שנחמן הלץ ישב הכי בקצה של החדר שיעורים אז רב שלמה לא שמע את הבדיחות של נחמן על רב שלמה הטייס המצחיק) בתחילת כל שיעור והקול שלו היה רועם כל כך חזק עד שזלמניו מהחדר של הפנימיה ליד היה מתעורר סוף סוף ומתחיל להתפלל שחרית.
מה שיפה שאף אחד לא העיז להפריע לו בשיעור כי ר' שלמה החזיק קצר את ה'שיעור' (שיעור זאת מקבילה של 'כיתה' בבית-ספר היסודי אבל קוראים לזה שיעור על שם השיעור הנמסר בפני בחורי השיעור, לא חשבתם על זה נכון?) ואם מישהו היה מדבר או מפריע באמצע - ר' שלמה היה תופס את השור בקרניו: מכבה את הרמקול וקורא למפריען התורן לסדר ולוחש לו באוזן מיני מחאה שונים. מלחיץ.
ופתאום לא היה לאף אחד תירוץ וכולם היו חייבים להקשיב לכל השיעור של ר' שלמה ואף אחד (גם לא השכנים ממול הישיבה או זלמניו העייף או נחמן הלץ המנמנם) לא פספס אפילו פסיק אחד מהשיעור של ר' שלמה.
וכל זמן 'אלול' היינו מתלוננים שאנחנו רוצים מג"ש אחר כי ר' שלמה לא מעניין והשיעור שלו משעמם. היינו בחורים צעירים ולא חשבנו שמאחורי המיקרופון וחוסר הכריזמה יש יהודי תורני עשיר שיש לו תוכן מפה ועד אנטארטיקה.
וככה המשכנו קצת להקשיב וקצת להעביר את הזמן עם פתקים גם בתחילת זמן חורף.
הייתה בשיעור אווירה כזאת'י של: "לא צריכים להקשיב בשיעור של ר' שלמה כי הוא משעמם"
אבל באמצע זמן חורף קרה המפנה הגדול.
יום אחד מעונן נחמן הלץ אסף אותנו אחרי השיעור- הוא עשה זאת בקלות, הייתה לו כריזמה בגודל של יבשת.
ונחמן אמר לנו:
אין לכם מושג מי זה ר' שלמה! הוא יהודי מיוחד! אין פה עוד ר"ם אחד בישיבה כזה!
הוא יהודי כל כך חם! כל כך איכפתי! כל כך מקבל ומבין! תפסיקו כבר לזלזל בו!
ואנחנו הסתכלנו עליו בתדהמה גדולה כמו שזלמניו הסתכל על הוויקער בתחילת הזמן שבא להעיר אותו בשעה 9 בבוקר המוקדמת.
ר' שלמה? יהודי מיוחד? נחמן הלץ??
ואז נחמן הראה לנו כמה שהוא צודק.
דבר ראשון כל מי שמפריע בשיעור רבי שלמה היה גוער בו, נכון. אבל---
הוא אף פעם לא שפך את דמו בפרהסיה! אף פעם לא! הרי הוא יכל בקלי קלות לעשות לו: "ששששש" כזה גדול שכל השכונה הייתה רועדת והבחור היה מסמיק לנצח נצחים. במקום זה הוא פשוט היה מכבה את הרמקול ומסמן לבחרו לגשת אליו ולוחש לבחור באוזן, בשקט, בכבוד את הגערה.
ודבר שני...
מתברר שאפשר לגמרי לסמוך על ר' שלמה! אפשר לספר לו דברים! אפשר להתייעץ איתו!
אז כולנו ניסינו, לאט לאט.
ופתאום ר' שלמה נהיה מבוקש ממש, עוד יותר מהמנהל הרשע של חמאס, להבדיל מלא מלא הבדלות.
ואחרי כל שיעור התגודדו סביב השולחן שלו חצי מהשיעור וכל אחד ניסה לקבל קצת תשומת לב מר' שלמה.
אני זוכר שיום אחד הצלחתי גם אני, ושוחחתי עם ר' שלמה ממש דקות ספורות, אולי רק חמש דקות. וסיפרתי לו כמה לבטים ומצוקות שהייתי שרוי בהם אז והוא הקשיב לי במאור פנים ועודד אותי כל כך בכזה חום ואהבה שפשוט גירדתי את הראש בתדהמה איפה הייתי עד היום!
ולא רק אני, כולם כולם התחילו לבוא אליו ולהתייעץ איתו. במיוחד נחמן הלץ היה "גונב" אותו מידי פעם לשעה שעתיים כל פעם ומספר לו את כל התלאות שלו בחיים. היום אני יודע שנחמן הלץ לא היה באמת לץ מצחיק אלא בחור מתוסכל וממורמר מבית קשה ולא יציב שרק רצה קצת אוזן קשבת וקצת כתף.
תוך זמן קצר כל הישיבה שינתה את היחס לר' שלמה וגם ב'סדר' בחורים התחילו להגיע אליו ולשאול אותו שאלות. והבחורים התחילו להתלחש אחד עם השני איזה יהודי נפלא הוא ר' שלמה ואיזה אהבת תורה יש לו.
והוא באמת אהב את התורה! הוא אהב אותה!!
בכל נושא בגמרא או בהלכה הוא ידע הכל ממש, ממש הכל. הכל ממש. הבנתם את העקרון. אבל באמת- הוא ממש ידע הכל.
והוא היה עונה בכזו הנאה גדולה, ובכזו חן, ובכזו הנאה, שכולנו איחלנו לעצמו בסוף זמן חורף רק איחול אחד:
הלוואי שנזכה גם אנחנו לאהוב את התורה כמו ר' שלמה!
ואת הלקח למדנו לכל החיים. גם אני וגם זלמניו וגם געציל הרחפן:
אף פעם לא לשפוט אף יהודי! אף פעם!
והדבר הכי כייף?
בגלל שהתיידדנו נהיה לי אומץ כזה ויום אחד העזתי לבוא לר' שלמה לפני השיעור ולבקש ממנו להחליש את הרמקול שלו קצת... והוא חייך והנמיך וכאבי האוזניים נגמרו!
לא רק אני, אף אחד לא אהב אותו. בהתחלה, כלומר. לפני שנחמן הדהים אותנו. אבל רגע, אני קפצתי לסוף עוד לפני ההתחלה ואז נהיה פה צ'ונט, שזה רע, כי היום רק יום ראשון ואף אחד לא אוהב צ'ונט ביום ראשון.
אף אחד הכוונה רוב האנשים. לא כולם.
הבן של זלמניו למשל מאוד אוהב לאכול צ'ונט ביום ראשון, אבל הוא מסוגל לאכול גם את העוגות של סבתא צילה, אז זאת לא חוכמה.
אז אני יתחיל מההתחלה ויספר לכם על הרב שלמה, ועל מה שלמדתי ממנו לכל החיים:
הייתי אז בחורצ'יק קטן קטן בישיבה קטנה, שהייתה גם היא- אתם יודעים- קטנה. עם קירות סדוקים ועכבישים על הברזים וחלונות קרועים. נו, ישיבה קטנה.
בשנה השניה איתרע מזלנו (ככה חשבנו) וקיבלנו את הרב שלמה. אף 'שיעור' לא חיכה לקבל אותו. היה לו קול דק דק דק כמו העוגות שמביאים ב'קידוש' של ראש השנה בשטיבל. ולא היה לו כריזמה או רטוריקה.
סתם רב משעמם (ככה חשבנו) וקפדן. כולנו טעינו אבל נגיע גם לזה, אם יש לכם סבלנות. אם אין לכם סבלנות אתם יכולים להתכבד בפרוסה מהעוגה של סבתא צילה, אתם תלמדו לקח לכל החיים מה קורה אם עושים דברים בלי סבלנות.
בכל אופן.
הרב שלמה היה יהודי של צורה: יהודי בר אוריין, מעמיק, למדן, ת"ח מיוחד מאוד. אבל אחרי שנים של מסירת שיעורים הקול שלו הלך ונחלש, ונחלש, ונחלש, טוב הבנתם את הרעיון:
נגמר לו הקול, כמעט. נשאר לו רק קמצוץ.
הרופא המומחה אמר לו: רעב שלוימה. תשבו בבית או בבית כנסת חצי שנה ואל תדברו כלום. תשמרו על המיתרים של הקול (אין קשר למיתרים של גשר המיתרים המפחיד בירושלים, מיתרי הקול זה משהו אחר לגמרי אבל אני לא מתמצא בתחום אז אם חשוב לכם לדעת מה זה מיתרי הקול ואיך זה עובד תשאלו את ד"ר קונץ, הרופא המיתולוגי של פתח תקווה שהחזיר לחיים את הקול האבוד של החזן חיים עבוד ופתח פתח של תקווה בפני כל צרודי העולם) שלך! אל תדבר!
ורבי שלמה ענה לו:
אני לא יכול לווותר על יום אחד של הרבצת תורה. יהיה מה שיהיה.
אז מה שהיה היה והקול של רבי שלמה הלך לאיבוד, כמו אירופאי צמא במדבר סהרה.
ויום אחד ר' שלמה הבין שאין לו ברירה: אף אחד לא שומע אותו! ולכן הוא קם בוקר אחד ועשה את המעשה:
הוא קנה רמקול קטן. רמקול שחור, צורמני. רב שלמה האכיל כל בוקר את הרמקול ב ארבע סוללות AA טעונות ומלאות והקיבה של הרמקול הייתה שמחה והרמקול עבד יום שלם.
ורב שלמה היה מרכיב את המיקרופון הקטן (ובגלל שנחמן הלץ ישב הכי בקצה של החדר שיעורים אז רב שלמה לא שמע את הבדיחות של נחמן על רב שלמה הטייס המצחיק) בתחילת כל שיעור והקול שלו היה רועם כל כך חזק עד שזלמניו מהחדר של הפנימיה ליד היה מתעורר סוף סוף ומתחיל להתפלל שחרית.
מה שיפה שאף אחד לא העיז להפריע לו בשיעור כי ר' שלמה החזיק קצר את ה'שיעור' (שיעור זאת מקבילה של 'כיתה' בבית-ספר היסודי אבל קוראים לזה שיעור על שם השיעור הנמסר בפני בחורי השיעור, לא חשבתם על זה נכון?) ואם מישהו היה מדבר או מפריע באמצע - ר' שלמה היה תופס את השור בקרניו: מכבה את הרמקול וקורא למפריען התורן לסדר ולוחש לו באוזן מיני מחאה שונים. מלחיץ.
ופתאום לא היה לאף אחד תירוץ וכולם היו חייבים להקשיב לכל השיעור של ר' שלמה ואף אחד (גם לא השכנים ממול הישיבה או זלמניו העייף או נחמן הלץ המנמנם) לא פספס אפילו פסיק אחד מהשיעור של ר' שלמה.
וכל זמן 'אלול' היינו מתלוננים שאנחנו רוצים מג"ש אחר כי ר' שלמה לא מעניין והשיעור שלו משעמם. היינו בחורים צעירים ולא חשבנו שמאחורי המיקרופון וחוסר הכריזמה יש יהודי תורני עשיר שיש לו תוכן מפה ועד אנטארטיקה.
וככה המשכנו קצת להקשיב וקצת להעביר את הזמן עם פתקים גם בתחילת זמן חורף.
הייתה בשיעור אווירה כזאת'י של: "לא צריכים להקשיב בשיעור של ר' שלמה כי הוא משעמם"
אבל באמצע זמן חורף קרה המפנה הגדול.
יום אחד מעונן נחמן הלץ אסף אותנו אחרי השיעור- הוא עשה זאת בקלות, הייתה לו כריזמה בגודל של יבשת.
ונחמן אמר לנו:
אין לכם מושג מי זה ר' שלמה! הוא יהודי מיוחד! אין פה עוד ר"ם אחד בישיבה כזה!
הוא יהודי כל כך חם! כל כך איכפתי! כל כך מקבל ומבין! תפסיקו כבר לזלזל בו!
ואנחנו הסתכלנו עליו בתדהמה גדולה כמו שזלמניו הסתכל על הוויקער בתחילת הזמן שבא להעיר אותו בשעה 9 בבוקר המוקדמת.
ר' שלמה? יהודי מיוחד? נחמן הלץ??
ואז נחמן הראה לנו כמה שהוא צודק.
דבר ראשון כל מי שמפריע בשיעור רבי שלמה היה גוער בו, נכון. אבל---
הוא אף פעם לא שפך את דמו בפרהסיה! אף פעם לא! הרי הוא יכל בקלי קלות לעשות לו: "ששששש" כזה גדול שכל השכונה הייתה רועדת והבחור היה מסמיק לנצח נצחים. במקום זה הוא פשוט היה מכבה את הרמקול ומסמן לבחרו לגשת אליו ולוחש לבחור באוזן, בשקט, בכבוד את הגערה.
ודבר שני...
מתברר שאפשר לגמרי לסמוך על ר' שלמה! אפשר לספר לו דברים! אפשר להתייעץ איתו!
אז כולנו ניסינו, לאט לאט.
ופתאום ר' שלמה נהיה מבוקש ממש, עוד יותר מהמנהל הרשע של חמאס, להבדיל מלא מלא הבדלות.
ואחרי כל שיעור התגודדו סביב השולחן שלו חצי מהשיעור וכל אחד ניסה לקבל קצת תשומת לב מר' שלמה.
אני זוכר שיום אחד הצלחתי גם אני, ושוחחתי עם ר' שלמה ממש דקות ספורות, אולי רק חמש דקות. וסיפרתי לו כמה לבטים ומצוקות שהייתי שרוי בהם אז והוא הקשיב לי במאור פנים ועודד אותי כל כך בכזה חום ואהבה שפשוט גירדתי את הראש בתדהמה איפה הייתי עד היום!
ולא רק אני, כולם כולם התחילו לבוא אליו ולהתייעץ איתו. במיוחד נחמן הלץ היה "גונב" אותו מידי פעם לשעה שעתיים כל פעם ומספר לו את כל התלאות שלו בחיים. היום אני יודע שנחמן הלץ לא היה באמת לץ מצחיק אלא בחור מתוסכל וממורמר מבית קשה ולא יציב שרק רצה קצת אוזן קשבת וקצת כתף.
תוך זמן קצר כל הישיבה שינתה את היחס לר' שלמה וגם ב'סדר' בחורים התחילו להגיע אליו ולשאול אותו שאלות. והבחורים התחילו להתלחש אחד עם השני איזה יהודי נפלא הוא ר' שלמה ואיזה אהבת תורה יש לו.
והוא באמת אהב את התורה! הוא אהב אותה!!
בכל נושא בגמרא או בהלכה הוא ידע הכל ממש, ממש הכל. הכל ממש. הבנתם את העקרון. אבל באמת- הוא ממש ידע הכל.
והוא היה עונה בכזו הנאה גדולה, ובכזו חן, ובכזו הנאה, שכולנו איחלנו לעצמו בסוף זמן חורף רק איחול אחד:
הלוואי שנזכה גם אנחנו לאהוב את התורה כמו ר' שלמה!
ואת הלקח למדנו לכל החיים. גם אני וגם זלמניו וגם געציל הרחפן:
אף פעם לא לשפוט אף יהודי! אף פעם!
והדבר הכי כייף?
בגלל שהתיידדנו נהיה לי אומץ כזה ויום אחד העזתי לבוא לר' שלמה לפני השיעור ולבקש ממנו להחליש את הרמקול שלו קצת... והוא חייך והנמיך וכאבי האוזניים נגמרו!
