טוב, הבה נתחיל:
עוֹד דִּמְעָה אַחַת
משפחה גדושת ילדים יש לו לקלונימוס, והללו מגדישים את סאת הנחת שבאסמו. כה רבים הם יוצאי חלציו – שנים עשר במספר, בלי עין רעה – עד כי ישנם הולכי בטל אשר שמים לו עלילות דברים וטוענים שאין הוא זוכר את שמות כולם, וכי מדי פעם נוטה הוא לבלבל ביניהם. אך ברי הדבר לכל בר דעת שאין בכך כל אמת, ושמותיהם של ילדי קלונימוס חקוקים לו היטב במחסני מוחו הגדוש.
תריסר צאצאים אינם דבר של מה בכך, וידיו של קלונימוס מלאות בעשייה למען התריסר מגוון הגילאים. עליו לדאוג להאכיל פיות הצעירים שבחבורה בלחם מְרוח גבינה, לדוג טבעות זיתים מן הצנצנת ולתחבם עמוק אל הכריך, למען לא ינועו ולא ימוטו בגלגולי הדרכים וטלטולי הנסיעות. כמובן שישנם תדיר את הוויכוחים בדבר הצד המרוח של הפרוסה: האם יימרח בה שוקולד, שאינו בריא כלל ועיקר וגורם לביקורים תכופים ודחופים אצל רופא השיניים וכולי, או שמא והלוואי תימרח הפרוסה בטחינה מלאת בריאות או ממרח טונה, למצער. והדברים ידועים ליודעי חן הממרחים האהובים על הילדים, ואין כאן המקום להאריך ולא הצורך למרוח – תרתי משמע.
כשמופקד קלונימוס על טיפול בקטנטנותיו הזעירות, שבזה נכללות שתי בנות בגילאי אפס עד שנה, עליו להשקותן בתחליפי חלב למיניהם בעת המתאימה ובזמן הנכון. לשם כך נדרש הוא להרתיח מים בקומקומו, להמתין עד להפשרתם לטמפרטורה המדויקת, למהול אל תוכם את אבקת החלב בכמות הנצרכת, ולשקשקם אנה ואנה עד אשר יתערבו היטב ויהיו כשירים וראויים לבוא אל פי הטף. כמו כן, בשעת לילה מאוחרת, או בשעת טרם-בוקר מוקדמת, נצרך הוא קלונימוס לנענע עריסותיהן לימין ולשמאל, תימנה ונגבה, עד אשר תיאותנה ברוב טובן וחמלתן לשוב ולעצום עפעפיהן להמשך שנתן.
בגזרת הבוגרים יותר, מוטל עליו להשגיח על לימודי הילדים והישגיהם, ולמלא חובת תשלומי שכר לימודם ללא פיגור ואיחור, כולל דאגה להבאתם מדי יום אל מקומות לימודיהם, מי באוטובוס ומי בשני אוטובוסים. מדי שבת בשבתו עוקב קלונימוס אחר התקדמותם של ילדיו ובקיאותם בחומר הנלמד. בוחנם בגמרא ושואלם במשנה, מאזין לשיחם ולקריאתם בספר האל"ף-בי"ת, ומקשיב היטב לסיפור פרשת השבוע היוצא מפי דרדקותיו.
אף באגף בחוריו רבה היגיעה, למען לא ילינו עליהם המופקדים על מלאכת החינוך ותהי דעתם נוחה מהם. מרים הוא טלפון או פלאפון, ומחייג אל משגיחיהם. משנענית השיחה, ולאחר מילות פתיחה נדושות, מאזין קלונימוס בקשב רב אל המלל הניצוק אליו מעם האפרכסת. לרוב הסקירה חיובית, ואף מחמאות לא מעטות נלוות אליה. אולם פעמים שיש נקודות שטעונות שיפור קל, וגם לכך דואג קלונימוס.
והרעיה הצדקנית מסייעתו בכל, ואף הוא עוזר כנגדה.
* * *
וכל אריכות דברים זו, לשם מה נועדה? לא לשֹבר את האוזן בעלמא היא באה ואף לא לשׁבר את העין, אלא לומר לך, שכל זמן שעוסק קלונימוס בעמלו הרב והאינסופי, אין כל אנחה של תשישות נשמעת מפיו. הכל-הכל קיבל על עצמו קלונימוס בלא שמץ של טרוניה כזו או שאינה כזו. כי ברוך ה' – כולם בריאים ושלמים. כה יוסיף לו ה' וכה ייתן ויחזור וייתן.
ברם, עב אחד מעובה ומעט שחרחר ריחף בשמי חייו, מכהה קמעא את אור השמש ומקהה את חמימותה החייכנית. ומהו אותו עב? הווי אומר זהו יהודה. יהודה זה, הגדול שבבני קלונימוס הוא. עליו גאוותו משכבר הימים, בו ישמח האב ובו תגל יולדתו. אלא שאותו יהודה היה עומד כשיבולת שהגיע זמן קצירתה ואין איש נוטל לידיו מגל וקוצרה. כך הוא יהודה, יושב ומצפה להיקטף מכרם ענבי הגפן ולהשתדך בכרם דומה. ואין בוצר.
עברה עונת הקציר, חלפה לה עונת האסיף, ניצנים של פירות חדשים כבר נראו בארץ, אך יהודה שלו תקוע. נשכח הוא, משל היה שיבולת של מצוות שכחה. נותר יהודה נטוע במקומו הראשון, שם עמד מאז הגיעו לגיל שמונה-עשרה-לחופה.
לא שאינו בחור טוב. ממש-ממש לא. נהפוך הוא. כל מידה נכונה בו נתכנה, וכל קילוס ושבח לו ניתנו. כולו מושלם, אין בו מתום. אם תורה ביקשת, הרי תורה בו; אם חכמה חיפשת, הרי חכמה בו. אם מידות טובות דרשת, בו תמצא אותן. עוד ועוד מיני ברכה נמצאו בו ועיטרוהו ביופיין, כקרניו המעוטרות של שור הנושא עמו ביכורי אדמתם של ישראל. לא הייתה סיבה, אם כן, לעיכובו של יהודה בתחנת הרכבת של החיים.
אבל אבא שבשמים רצה אחרת.
לא לנו חשבונות שמים, לא לנו. וכמו שאומרים אנשים: כשאדם שואל את הבורא: "למה תעשה כה לעבדך?" עונה לו הבורא, כביכול: "בוא אלי השמימה, ושם תראה את הסיבה לכל דבר". על כן מוטב לא לשאול.
היה קלונימוס שופך שיח בתפילה ובדמעה על בנו, וצקון לחשו היה נדבב בכל הזדמנות: ערבי ראשי חודשים, יארצייט של ההוא וההוא, ובכל הימים המסוגלים לסגולות. ואם בסגולות עסקינן, לא מן הנמנע שנזכיר את פעולותיו: שתיית יינות מבורכים, פקידת קברי צדיקים, והתכנסות חשאית בבתי מקובלים. כל אפשרות – נעשתה, כל תפילה – נתפללה, אך ישועה – אין.
* * *
"מה יהיה, קלונימוס?" כך שאלה רעייתו של קלונימוס בערב מן הערבים. "מה יהיה עם יהודה?"
שאלה זו, לא דיה שנשאלת היא בכל יום ויום, אלא שבכל פעם שנשאלת, נוקבת היא את לבו של קלונימוס כבמדקרות חרב. שלא כדרכן של בריות, אשר הזמן מקהה את רגשותיהן.
"אמרתי לך, תרצָה, יהיה טוב. זה עניין של שבוע-שבועיים עד שהוא מתארס. תפסיקי לדאוג ולהלחיץ". זו תשובת קלונימוס.
תשובה זו, מלבד זאת שאינה מרגיעה את תרצה אשת קלונימוס כלל ועיקר, הרי גם את קלונימוס גופא היא איננה מרגיעה. הוא עצמו אינו מאמין כל כך במה שהוא מוציא מפיו. כי הרי חלפו שבועיים, וחלפו חודשיים, ואף חלפו כמעט שנתיים, ובכל זאת לא באה ישועתם. אז למה שתבוא עכשיו?
קשיא.
אך הפעם היא לא ויתרה. "אני שומעת את התשובה הזו בפעם האלף. תן לי תשובה אחרת לפחות. תגוון בתשובות שלך", נתחייכה בבת שחוק מרירה.
"צריך להתפלל", ניסה קלונימוס לגוון. "לא הכל בידינו, תרצה. אנחנו צריכים לזכור שיש מישהו למעלה שמחליט, ואם הוא החליט שעדיין לא הגיע הזמן של יהודה, אז זה מה שיהיה. וכשההוא למעלה יחליט שכן הגיע הזמן, אז באותו רגע יהודה מתארס. זהו זה. אנחנו צריכים לעשות את שלנו ולהתפלל".
"תראה, קלונימוס", התרצתה תרצה. "הכל טוב ויפה. אני מאמינה בתפילות ומתפללת מדי יום על יהודה שלנו. אבל מיום ליום אני קצת מתחילה להתייאש מהנושא. אני אומרת לעצמי: התפללת כבר עשרות תפילות, אם לא מאות. ואחרי הכל המצב נשאר אותו דבר. אז למה לי?"
קלונימוס נחרד. "אלו דברים חמורים, מה שאת אומרת. חס וחלילה לומר ככה. כל תפילה, אבל כל תפילה, מקרבת את הישועה. לא תמיד רואים את זה, אבל ודאי שזה ככה. אנחנו מאמינים בני מאמינים, שהקדוש ברוך הוא שומע לכל בקשה שיוצאת מהפה שלנו. אסור להתייאש, חלילה".
"זה לא שאני לא מאמינה, חלילה וחס. אני רק אומרת, שקשה לי לראות את התועלת במה שאני עושה".
"בדיוק לכן יש לנו אמונה. אמונה זאת אומרת, לא לראות משהו ולדעת אותו, אלא להאמין על אף שלא ממש רואים. לעתיד לבוא אכן יתקיים בנו 'ומלאה הארץ דעה', כמו שכתוב 'וידעת היום והשבות אל לבבך'. אבל בינתיים, נישאר באמונה".
נסתיימה לה השיחה בדברי ריצוי ופיוס. אפשר היה לשכוח ממנה לאחר שעה קלה, אולם קלונימוס לא יכול היה לשכוח. במוחו נצרבה הטענה שהעלתה אשתו, והוא ביקש למצוא לה תשובה ניצחת. המתין קלונימוס לשעת הכושר, אשר קיווה כי בוא תבוא ברינה, בלא טינה, ויוכל לקרוא לאשתו אל הפינה, לאלפה בינה, כי הרי כך דינה ודינם של כל בני מינה, למען תחדל הקינה ותיפסק הצינה.
וכך חלפה לה חצי שנה.
(המשך אולי יבוא בעז"ה. שלא תיכנסו לחג בלי איזה שניים-שלושה-ארבעה מינים...)
הנושאים החמים
כדי שאוכל לקרוא בקרוב)
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //