יש ספרים, שאחרי שאתה כותב עליהם ביקורת, אתה מגלה שבעצם כתבת אותם, לא עליהם. אין שום דבר להוסיף חוץ מתקציר משעמם ומעט תיקוני מקלדת בנאלים.
יש ספרים, שהביקורת עליהם היא חצי-חצי. חצי תקציר. חצי ביקורת. חצי מעניינים.
ויש את הספרים האלו, מהסוג השלישי, שבזמן שאתה קורא אותם יש לך מיליון דברים להגיד, אבל ברגע האמת, כשאתה מתיישב אל מול המקלדת, כל המילים שתכננת לומר פורחות לך מהראש, ואתה מוצא את עצמך מאלתר. מבקר באמת.
הספר הזה הוא מהסוג השלישי.
אני יושב כאן, ליד המחשב. מאלתר מילים על ספר של מילים. כותב על שתיקות. מוחק. כותב שוב. מוחק שוב. שותק.
המילים נאלמות מפי. נעלמות. סיירסלי.
אז אם הביקורת הזו יצאה קצת בוסרית, תאשימו את המקלדת, לא אותי. לא אשמתי שכשאני יישבתי מול הספר היה לי כל כך הרבה מה לומר, ופתאום עכשיו אני שותק. זו בטח המקלדת הארורה הזו, נו נו נו.
...
גילוי נאות לפני שמתחילים:
יש לי ארבעה ספרים בבית. ארבע קירות. שומרים. מגוננים. מלמדים.
ארבעת הספרים האלו הם הסביב של חיי. נותנים לי אקספוזיציה כשצריך. מכניסים מסר עמוק בפנים. מביאים גיבורים מושלמים (בכך שהם לא מושלמים) לקדמת הבמה.
אני לא אגלה פה בשער בת רבים מהם ארבעת הספרים, אך כמעט כל מי שאני מכיר, יוכל להעיד שניסיתי לשדל אותו לקרוא את אחד מהספרים האלו.
היום התווסף לארבעת המופלאים הללו ספר חמישי.
עוד לא החלטתי למה הוא ישמש. הוא יכול להיות תקרה מגוננת מגשם, אולי רצפה שתחזיק אותי יציב. מה שבטוח, ישמר לו מקום בלב שלי. ליד הארבעה. יחמם אותו ביחד איתם.
פרטים נוספים בהמשך.
...
מסתבר שקשה לקנות ספר פחות מ12 שעות אחרי שהוא יוצא מבית הדפוס, במיוחד אם אתה מגלה אחר כך שיכלת לקנות אותו ב70 ש"ח במקום בכמעט 100 (!).
הכל התחיל בבוקר של סוף אדר. הלכתי ברחובותיה של עיר חרדית מסוימת, כשלפתע עברתי ליד חנות ספרים חרדית.
בדקתי בכיס, מאתיים שקל. כמובן שנכנסתי.
לאחר כמה דקות של סיבובי הלוך-שוב ברחבי החנות, חזרתי אל המוכר עם ספר מסוים וכן עם הספר 'עליה השלום' (כן כן, תתפלאו, אבל לצערי עדיין לא קראתי.).
פתאום, ליד המוכר, אני שם לב לספר הנ"ל, עוד עטוף בניר שקוף. למען האמת, ראיתי פרקים מהסיפור ב'בתוך', ומה שאני זכרתי משם, זה משהו על סטייג', גרשי וסבא וסבתא. לחרפתי יותר התעניינתי לראות איך נראים הקטעים של התסריט בספר מאשר לקרוא אותו.
אז קניתי אותו מהר (למען האמת אפילו תג מחיר עוד לא היה עליו), קראתי, ו... הביקורת לפניכם.
...
אזהרה: מכיוון שלאחרונה רבו זאטוטים מחוצ'קנים בשערי האתר, אדגיש מראש:
זה לא ספר לילדים ונוער. בכלל לא. אנא סלקו את עצמכם מביקורת זו וחזרו אליה בטרם עת, כשתגדלו מעט.
...
נתחיל בתקציר, לטובת כל מי ש(עדיין) לא קרא את הספר:
בקה, אם למופת ל3 ילדים וגבעת תיתורה מרשימה, מסתירה מאחורי שתיקותיה עבר כואב של אמא רעילה ומשפחה שותקת. היא עובדת בסטייג' (מלעז: במה כאן: הפקת אירועים) תוך כדי שהיא מנסה להתמודד עם מילות העבר המהדהדות בראשה, ועם משפחתה בהווה - שמציפה את העניין בכל פניה מחדש.
במקביל, נפרש סיפורה של יסכה, ה'בוסית' של בקה (וגם חברתה הטובה ביותר ואמה החורגת, אבל זה לא קשור לכאן...), שבעברה התמודדה עם גרשי בעלה האלכוהוליסט, תוך כדי שהיא מנסה להקשיב לסבה וסבתא ולגדל תינוק שמתבגר במהירות מפליאה.
כמובן, כיאה לדבורי רנד, היא לא חוסכת כאן במשפטים נוקבים ובאמרות מסמרות תודעה, שנשזרות בין דפי הספר בדרך מושלמת ומדהימה להפליא.
...
אני רוצה להתחיל עם בקה.
למען האמת, הדמות הזו הזכירה לי קצת פאזל. בהתחלה מתפרקת לאלפי חלקיקים שווים. שבורים. רק ארבעה צדדים תואמים. מנסה קצת להרים את עצמה, לסדר. אבל רק כשיד חיצונית מגיעה התמונה הופכת לשלמה. וגם אז, יש שם ציור של פילה מרימה אמא, איקס אדום וגדול על שניהם.
בהתחלה, על הפרק הראשון, חשבתי שהיא ה'טיפוס' פה, (אח"כ קלטתי שזו אמונה), אבל בקה היא בת אדם משתדלת ומנסה מספיק בשביל להיות 'טיפוס' בעצמה. בהחלט דמות מופלאה ומחזקת. נחזור אליה בהמשך.
...
ועכשיו ליסכה.
לפי מה שזכור לי, לדבורי יש עוד יסכה אחת ויחידה בנוסף לזו. יסכה מ'תחנות' הנפלא. יסכה ההיא גרה גם באזור של ביתי, מה שגורם לי להערכה גוברת אליה.
ולמרות שיסכה הזו שונה בהחלט, ו'מנקלה' הוא לא משחק בשבילה, עדיין יש בליבה אבנים שחורות ולבנות. בלק אנד וויט של אלכוהול. וכן, היין הוא קשר יציב בין הספר הזה ל'תיק מקסיקו', בכיוון ההפוך.
היא מתמודדת בגבורה עם מסע החיים הכבד שה' זימן לפתחה, ומאוד התפלאתי כשקלטתי שאמא שלה ג"כ קצת מרעילה (אם כי לה היה איפה להיות בשעת הקושי - בביתם של סבה וסבתה.)
גם אליה נחזור בהמשך.
...
נמשיך עם הפרק הראשון כולו. בינינו, הוא מתחיל טיפל'ה מסובך , אבל לקראת הסוף הוא טיפה יותר מתבהר ומתיישר. לדוגמה - לקח לי כמה שניות להבין מה זה 'בולשות'. או דוגמה אחרת - ברגע הראשון התבלבלתי בין 'אבא' ל'אבי'. יכול להיות שזה קרה כי לוקח לי זמן להתחבר לספרים (או בגלל שקראתי את זה באישון לילה, תוך כדי הלחץ של טרום-פסח), אבל עברו כמה דפים עד שהגעתי אל המנוחה והנחלה (אם אפשר לקרוא לכל התסבוכת הזו ככה...)
בפרקים הבאים כבר נשאבתי ב'פלופ'. הדיאלוגים המשעשעים (במיוחד של הילדים. נראה כאילו דבורי פלשה אלינו לבית והקליטה את כולם) המסרים העמוקים (שנכנסו במושלמות בין המילים והשתיקות). העלילה הכואבת והנובעת. הטלטלות. בעיקר הטלטלות (כמה אישה אחת קטנה יכולה לעבור?). הכל סחף אותי בבת אחת לעולם שונה ועם זאת מוכר.
הפרקים מחולקים לשניים - חצי ראשון: סיפור רגיל. גוף ראשון עבר. חצי שני: תסריט (מיותר לציין שקיבלתי סיפוק לסקרנותי לאיך זה נראה על ההתחלה...). הם משלימים אחד את השני בצורה מושלמת, ושמו של כל פרק מתאים לו כמו עיצוב פנים ליסכה. אפרופו התסריט - הסיפור של גרשי ויסכה מחלחל ומצמרר (רק אני שמתי לב שהמפה מופיעה כמעט בכל פרק שבו יש את הבית של סבא וסבתא?), במיוחד אהבתי את הקטעים שעל הבמה, רתת נפשי למהדרין.
בכנות, היו קטעים בסיפור שנשכתי שפתיים יחד עם הגיבורים והתפרקתי אל תוך הספר. מהנהן לעצמי. כמעט בוכה. מדהים שיש ספרים שיודעים להעביר את הרגשות שלנו בצורה מושלמת ולא לתת רק תירוצים.
בהתחלה סבתא בילבי עצבנה אותי, התפלאתי שהיא היוותה אבן דרך בתיקון הנפשי של בקה. ולגבי הקטע של 'כמה אפשר לקשקש' - שלו צייתי כמעט כל הספר - רק אומר שאם זה הקטע עם ה'שמן-דובון-בלע-סבון' - אז זה מוכיח לנו שדווקא דברים קטנים הם אלו שיכולים לפגוע בנו ח"ו ולהיות הקש ששבר את גב הזהב.
יפה שהסופרת קראה לפרק שבו יש משבר קטן (43) בשמו של הפורקן. מי ששם לב יכול לראות שבאמת משם מתחיל קצת פורקן וזיכוך נפשי לבקה. היו כמה קטעים שם, ובמהלך המשך הסיפור, כמה קטעים שהתחשק לי לעצום בהם עיניים. להתעלם. אולי לבכות. לסלק את המחשבות מהראש. לנפח תקוות. לנפץ אותן כמו בועות סבון. אבל המשכתי לקרוא, למרות שבירת הלב שחוויתי ביחד עם בקה.
הגענו לקטע הכי מצמרר בספר. הקטע עם האיקסים. קטע שמנקז תפוחים של הורות רעילה לפרח נובל אחד (דרך אגב, כאן ראוי לציין שאהבתי במיוחד את כל ההומאז'ים לסיפורי האגדות הישנים). אין מילים. פשוטו כמשמעו. עד עכשיו אני לא יודע מה להגיד על הכאב הזה. בוקע ועולה בבקה ובנו כאחד.
אהבתי שהסופרת מקיימת מוות ליד חיים. סבא נפטר. מיד אח"כ 3 ילדים נולדים (אם כי לא הבנתי למה אלחנן לא נקרא גם בשם 'מהדהד', למרות שאבא של בקה נקרא ג"כ בשם כזה.).
הקטע של ה'מחול לך' בבית החיים היה מצמרר עד כלות הנפש. סילבי היא רעיון יפה ונחמד שגיוון קצת את הספר. דרך אגב, תמיד למי שמקשקש אומרים 'לך תקליט פודקאסט'. אני רואה שבקה ישמה את זה בצורה מקצועית...
ההתנהגות של אמונה לעיתים מדהימה, וכן הכוח שלה ושל בקה לקום מהשברים. סצנת הבקבוקים של שניהם יחד ריגשה וצימררה אותי כאחד. מי שקרא מבין.
אלי החמוד עדיין מחזק גב, אבל גם הוא הפליא אותי בעמידותו. נדהמתי שקראתי ש'יויו' זה בעצם 'יואל', תמיד חשבתי שזה 'יוסף'...
כאבתי על בקה, על צער של שנים סתם, על מצפון גדול. לא קל לעכל בכזו מהירות שהיא לא אשמה, אחרי שגדלה לעולם של להאשים את עצמה.
קצת עצוב שיסכה נשארה לכאורה 'אשמה'. אבל אהבתי את הכפרה שנעשתה לדמותה של אמו של אבי, עם קניית המערכת. סגירת המעגל עם התה הייתה נחמדה ביותר. היה נחמד לראות שהסיפור מסתיים בתקופת הזמן הזו, אבל אם זה היה כך גם בעיתון, זה טיפה מוזר (מי יקרא בסוכות על פסח?).
הסיפור נגמר ברגע שבקה מגיעה לסטייג', והטכניקה לא לגלות לנו מי באה - למרות שאנחנו יודעים בברור - גרמה לסיפור להסתיים בנימת רווחה.
למען האמת, במהלך הסיפור קצת ריחמתי על דבורי שצריכה לשבור את הלב של הקוראים ושלה (ושל הגיבורים) בשביל המסרים, אבל החזקתי עם הסיפור עד הסוף וזה היה שווה. שמתי גם לב שמאז שהתחלתי לקרוא, התחלתי גם לסנן כל מילה מליארד פעם לפני שהיא יוצאת מפי.
בקיצור - זה הספר הכי טוב של
@dvory עד עכשיו, לדעתי. ספר חובה בכל בית. מילים הם זהב, תודה שטרחת וכרית אותן בשביל כולנו. תודה שכתבת ספר כזה בים של מילים אבודות.
כריכה: כמוהן, כמו תמיד, כריכה מושכת ומקורית, הישר מידי הזהב של
@לולה הבת. התאוריה שלי: קרעים בשורש - תרתי משמע. האוזניות של אמונה דווקא -כדי להראות לנו שדווקא מי שנראה לנו שסבל הכי קצת, סבל אולי כמעט יותר מכולם. הדבק הוא ניסיונותיה של בקה לתקן, והחוט המושלם מאחורה מרמז לנו שהפתרון לא נמצא בצד שחשבנו. (דרך אגב, שמתם לב שזה אותו גופן כמו של 'בחצר האחורית' ו'אין כמו בבית'?)
ציון: 10 מ10. מושלם.
עד כאן הביקורת הכי ארוכה בעולם, בעז"ה ניפגש אחרי החגים.
www.prog.co.il
rhon.co.il
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //