הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
נקישות בדלת.
אני קמה מיד, יש לי חולשה כזאת שכל פעם שאני שומעת דפיקות אני חייבת מיד לקום לפתוח.
מאז שאני זוכרת את עצמי זה פשוט בער בי. הייתי חייבת להיות זו שפותחת את הדלת. אחים שלי דווקא אהבו את זה, הייתי עושה את העבודה במקומם.
פעם חברה שלי שאלה אותי אם יש לי עוד אחים כי תמיד אני זו שפותחת לה. אה.. עניתי לה "פשוט היה לי הרגשה שאת באה לכן אני פתחתי." כן, ברור.
אז פעם זה היה מוזר, כאילו מה הלהט שלי להיות השוערת של המשפחה. 'אשת הדלת'.
הרי בינינו רוב הסיכויים שלא רוצים אותי. יותר הגיוני שרוצים את אחד האחים. או שזה סתם אחת השכנות שהייתה באמצע להכין עוגה ממתכון שהיא קיבלה מגיסתה, והיא גילתה שחסר לה חצי כוס סוכר.
אבל עכשיו זה לא רק מוזר, זה גם מדאיג. כי גם אם אתעכב חצי שניה לסיים את מה שאני עסוקה בו , או אפילו רק אלך לעבר הדלת בקצב רגיל ולא במהירות של ספורטאית, אף אחד לא יפתח לפניי. דוד ואריאל לא בבית, וגם כשהם כאן דוד יודע לפרגן לי את ה'זכות' לפתוח את הדלת. ואריאל לא יודע לפרגן אבל גם עדין לא יודע לפתוח דלתות.
לא יודעת מה יש לי, אבל ככה אני.
כאילו אני בטוחה שאולי זה אמא שלי שם בדלת. אחרי הכל מאוד הגיוני שהיא עלתה בסתם יום של חול על קו 39 לתחנה מרכזית, ושם עלתה על קו 997 לצפון הרחוק. וכל זה בלי להודיע לי שהיא בדרך.
"הממ.. שלום". אני אפתח לה, "מה את עושה פה",
"אה פשוט בדיוק הכנתי גלידת שזיפים, יצא לי ממש טעים וחשבתי שאת חייבת לטעום מזה, אז פשוט קפצתי אלייך".
או אולי בדלת תהיה אישה בהולה שתסביר לי קצרת נשימה שרעולי פנים רודפים אחריה עם נשקים שלופים, ואני חייבת להחביא אותה מהר לפני שהם יעלו לכאן ויתפסו אותה. וככה יתברר שבזכות זריזותי הצלתי את חייה.
אבל בדלת לא עמדה אמא שלי, וגם לא שום קצרת נשימה. חנה השכנה שלי עמדה שם, היא גרה קומה מעלי ויש לה גן פרטי.
"שלום, מה נשמע". אני בטון קצת חותך, אחרי הכל אני באמצע העבודה ויש לי מה לעשות.
"מצוין, מה איתך". מתחנף, היא צריכה אותי, זה שקוף.
"ברוך השם". יותר חותך. יש לי עוד חמש שעות עבודה ועוד שלוש ורבע שעות דוד יחזיר את אריאל מהמשפחתון, חשבון מהיר מעלה שיש לי להשלים את השעה ושלושת רבעים הנותרים בלילה. כל דקת עיכוב עכשיו זה עבודה נוספת בלילה.
"תשמעי, לא נעים לי, אני יודעת שאת עובדת, אבל אני חייבת לרדת שניה דחוף, יש מצב שאת עולה שניה לבית שלי לשמור על הילדים, גם ככה השארתי אותם לבד".
יש כאן יותר מדי טיעונים שקשה לא להשתכנע, יש כאן 'חייבת', 'דחוף', 'שניה' ו'ילדים', קשה לעמוד מול רשימה כזאת, אז אני נכנעת, עושה שמור על מה שצריך, מכבה את המזגן ועולה קומה, פותחת את הדלת ונכנסת.
אני אוהבת ילדים, אוהבת מאוד אפילו, תשאלו את אריאל, אבל אף פעם לא לימדו אותי להתמודד עם עשרה זאטוטים ביחד.
הפעם הריצה לדלת לשמע הדפיקות היו ממש מוצדקת, חנה הייתה שם.
כאילו למה היא צריכה לדפוק לפני שהיא נכנסת לבית שלה.
'כדי שלא תיבהלי' היא הסבירה. דווקא יותר מבהיל לשמוע דפיקות כשאת בבית זר, כי לכי תדעי מי זה שם, אולי זה האמא שבאה לשחרר את הבן שלה מוקדם, וככה היא תראה אותי לא משתלטת על הילדים.
"את המחליפה" היא בטח תשאל.
"אהה.. אני השכנה" אני אענה.
"אמ.. ואיפה חנה" היא תברר.
ואני, מה אני אענה, כאילו נכון שזה פדיחה שלה יותר משלי שהיא השאירה את הילדים שבאחריותה עם גברת שלא יודעת להרגיע תינוקים, אבל בכל זאת אני זו שתהיה שם בדלת ותצטרך לספק את התשובות, ואני לא אוהבת שאין לי תשובות ברורות וטובות לענות.
"ממש תודה לך, באמת אין מילים". אומרת לי חנה.
"בשמחה" אני עונה לה, אחד בפה.
'למה זה לקח לך כזה הרבה זמן' אני עונה לה, אחד בלב.
אני יורדת את המדרגות ומנסה להבין מה עבר לה בראש כשהיא קראה לי.
בטח זה היה משהו כמו 'למי אני יכולה לקרוא, גב' שושן בעבודה, נעמה ואסתי גם, גולדי אחרי לידה, אה שירה בבית, איזה יופי אני יכולה לשאול אותה.
בא לי לתפוס אותה ולהסביר לה ששירה לא בבית היא במשרד, זה שבשביל להגיע למשרד היא לא צריכה להתלבש יפה, להתאפר, ללבוש פאה, לארגן תיק לרוץ לתחנה ולהפסיד את האוטובוס, לחכות לזה שאחריו וליסוע איתו לבניין משרדים גבוה, זה לא אומר שהיא בבית.
כמו שפשוט לך שאני לא יבוא אלייך באמצע הבוקר, ויגיד לך שממש לו נעים לי אבל אני חייבת לרדת לשניה למטה יש מצב שאת ממלאה לי את האקסל.
אז נכון אקסל זה לא ילד קטן שאי אפשר להשאיר אותו לבד בלי השגחה, כי לא נראה לי שהוא בדיוק ירצה לראות מה יש בארון במטבח ויגלה שם כוס זכוכית ויהנה לשמוע את הצליל שלה בשעה שהיא מתנגשת בריצפה ומתנפצת לריסיסים. אבל כמו שלא תביני מה אני רוצה ממך הרי יש לך גן ואת באמצע, אז גם לי יש עבודה ואני באמצע, הרי לא היית נכנסת למשרד שלי בירושלים ושואלת אם משהו יכול לבוא לשמור לה שניה על הילדים, אז מה אם על הדלת של הבית שלנו כתוב על שלט יפה משפחת לוי, ולא כמה אותיות לועזיות.
אחר כך דוד חזר מהכולל, הוא הבין אותי. אבל גם ניסה להרגיע אותי ולהסביר לי שזה חסד ולא יקרה לי כלום אם אני אעבוד עשר דקות נוספות בלילה.
והוא צודק. אבל גם אני צדקתי. אולי גם חנה צדקה.
אני קמה מיד, יש לי חולשה כזאת שכל פעם שאני שומעת דפיקות אני חייבת מיד לקום לפתוח.
מאז שאני זוכרת את עצמי זה פשוט בער בי. הייתי חייבת להיות זו שפותחת את הדלת. אחים שלי דווקא אהבו את זה, הייתי עושה את העבודה במקומם.
פעם חברה שלי שאלה אותי אם יש לי עוד אחים כי תמיד אני זו שפותחת לה. אה.. עניתי לה "פשוט היה לי הרגשה שאת באה לכן אני פתחתי." כן, ברור.
אז פעם זה היה מוזר, כאילו מה הלהט שלי להיות השוערת של המשפחה. 'אשת הדלת'.
הרי בינינו רוב הסיכויים שלא רוצים אותי. יותר הגיוני שרוצים את אחד האחים. או שזה סתם אחת השכנות שהייתה באמצע להכין עוגה ממתכון שהיא קיבלה מגיסתה, והיא גילתה שחסר לה חצי כוס סוכר.
אבל עכשיו זה לא רק מוזר, זה גם מדאיג. כי גם אם אתעכב חצי שניה לסיים את מה שאני עסוקה בו , או אפילו רק אלך לעבר הדלת בקצב רגיל ולא במהירות של ספורטאית, אף אחד לא יפתח לפניי. דוד ואריאל לא בבית, וגם כשהם כאן דוד יודע לפרגן לי את ה'זכות' לפתוח את הדלת. ואריאל לא יודע לפרגן אבל גם עדין לא יודע לפתוח דלתות.
לא יודעת מה יש לי, אבל ככה אני.
כאילו אני בטוחה שאולי זה אמא שלי שם בדלת. אחרי הכל מאוד הגיוני שהיא עלתה בסתם יום של חול על קו 39 לתחנה מרכזית, ושם עלתה על קו 997 לצפון הרחוק. וכל זה בלי להודיע לי שהיא בדרך.
"הממ.. שלום". אני אפתח לה, "מה את עושה פה",
"אה פשוט בדיוק הכנתי גלידת שזיפים, יצא לי ממש טעים וחשבתי שאת חייבת לטעום מזה, אז פשוט קפצתי אלייך".
או אולי בדלת תהיה אישה בהולה שתסביר לי קצרת נשימה שרעולי פנים רודפים אחריה עם נשקים שלופים, ואני חייבת להחביא אותה מהר לפני שהם יעלו לכאן ויתפסו אותה. וככה יתברר שבזכות זריזותי הצלתי את חייה.
אבל בדלת לא עמדה אמא שלי, וגם לא שום קצרת נשימה. חנה השכנה שלי עמדה שם, היא גרה קומה מעלי ויש לה גן פרטי.
"שלום, מה נשמע". אני בטון קצת חותך, אחרי הכל אני באמצע העבודה ויש לי מה לעשות.
"מצוין, מה איתך". מתחנף, היא צריכה אותי, זה שקוף.
"ברוך השם". יותר חותך. יש לי עוד חמש שעות עבודה ועוד שלוש ורבע שעות דוד יחזיר את אריאל מהמשפחתון, חשבון מהיר מעלה שיש לי להשלים את השעה ושלושת רבעים הנותרים בלילה. כל דקת עיכוב עכשיו זה עבודה נוספת בלילה.
"תשמעי, לא נעים לי, אני יודעת שאת עובדת, אבל אני חייבת לרדת שניה דחוף, יש מצב שאת עולה שניה לבית שלי לשמור על הילדים, גם ככה השארתי אותם לבד".
יש כאן יותר מדי טיעונים שקשה לא להשתכנע, יש כאן 'חייבת', 'דחוף', 'שניה' ו'ילדים', קשה לעמוד מול רשימה כזאת, אז אני נכנעת, עושה שמור על מה שצריך, מכבה את המזגן ועולה קומה, פותחת את הדלת ונכנסת.
אני אוהבת ילדים, אוהבת מאוד אפילו, תשאלו את אריאל, אבל אף פעם לא לימדו אותי להתמודד עם עשרה זאטוטים ביחד.
הפעם הריצה לדלת לשמע הדפיקות היו ממש מוצדקת, חנה הייתה שם.
כאילו למה היא צריכה לדפוק לפני שהיא נכנסת לבית שלה.
'כדי שלא תיבהלי' היא הסבירה. דווקא יותר מבהיל לשמוע דפיקות כשאת בבית זר, כי לכי תדעי מי זה שם, אולי זה האמא שבאה לשחרר את הבן שלה מוקדם, וככה היא תראה אותי לא משתלטת על הילדים.
"את המחליפה" היא בטח תשאל.
"אהה.. אני השכנה" אני אענה.
"אמ.. ואיפה חנה" היא תברר.
ואני, מה אני אענה, כאילו נכון שזה פדיחה שלה יותר משלי שהיא השאירה את הילדים שבאחריותה עם גברת שלא יודעת להרגיע תינוקים, אבל בכל זאת אני זו שתהיה שם בדלת ותצטרך לספק את התשובות, ואני לא אוהבת שאין לי תשובות ברורות וטובות לענות.
"ממש תודה לך, באמת אין מילים". אומרת לי חנה.
"בשמחה" אני עונה לה, אחד בפה.
'למה זה לקח לך כזה הרבה זמן' אני עונה לה, אחד בלב.
אני יורדת את המדרגות ומנסה להבין מה עבר לה בראש כשהיא קראה לי.
בטח זה היה משהו כמו 'למי אני יכולה לקרוא, גב' שושן בעבודה, נעמה ואסתי גם, גולדי אחרי לידה, אה שירה בבית, איזה יופי אני יכולה לשאול אותה.
בא לי לתפוס אותה ולהסביר לה ששירה לא בבית היא במשרד, זה שבשביל להגיע למשרד היא לא צריכה להתלבש יפה, להתאפר, ללבוש פאה, לארגן תיק לרוץ לתחנה ולהפסיד את האוטובוס, לחכות לזה שאחריו וליסוע איתו לבניין משרדים גבוה, זה לא אומר שהיא בבית.
כמו שפשוט לך שאני לא יבוא אלייך באמצע הבוקר, ויגיד לך שממש לו נעים לי אבל אני חייבת לרדת לשניה למטה יש מצב שאת ממלאה לי את האקסל.
אז נכון אקסל זה לא ילד קטן שאי אפשר להשאיר אותו לבד בלי השגחה, כי לא נראה לי שהוא בדיוק ירצה לראות מה יש בארון במטבח ויגלה שם כוס זכוכית ויהנה לשמוע את הצליל שלה בשעה שהיא מתנגשת בריצפה ומתנפצת לריסיסים. אבל כמו שלא תביני מה אני רוצה ממך הרי יש לך גן ואת באמצע, אז גם לי יש עבודה ואני באמצע, הרי לא היית נכנסת למשרד שלי בירושלים ושואלת אם משהו יכול לבוא לשמור לה שניה על הילדים, אז מה אם על הדלת של הבית שלנו כתוב על שלט יפה משפחת לוי, ולא כמה אותיות לועזיות.
אחר כך דוד חזר מהכולל, הוא הבין אותי. אבל גם ניסה להרגיע אותי ולהסביר לי שזה חסד ולא יקרה לי כלום אם אני אעבוד עשר דקות נוספות בלילה.
והוא צודק. אבל גם אני צדקתי. אולי גם חנה צדקה.
נערך לאחרונה ב:
