הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
עדן
ישראל טיק.
זכור הייתי משלו של הרבי שלי. שלמדני קרוא וכתוב ואף טעמו של השוט לא חשך ממני.
ריש-דוכנא זה ניצב בהקיץ למולי ומספר מעשיות-סרק ומשלים לרוב ועיני כולם נעוצות בו וכה
היו דבריו.
‘הביטו, מעשה הגוי, כמעשה הבהמה ומותר האדם אין. הכיצד, שקם שטיפ"ן מעל יצועו
ונחפז לעבודתו, לאחר זמן-מה הוא שולח ידו השעירה אל תרמילו ומוציא הימנו ככר של לחם
כהה וגס ונוגס בו בתאבה רבה. לכשמסיים סעודתו ופוסק מעמל-כפיו מיד עולה על יצועו.
גלגל חוזר הוא בעולמו!‘, הרעים הרבי ושוטו הצליף בנקודה נעלמה באוויר ה'חדר' ‘נמצא
איפה, ישן כדי שיהיה בכוחו לעבוד. עבודתו משמשת לו מקור מחיה ואכילתו ושתייתו מביאין
את השינה...‘
ביש-גדא שכזה. כל התינוקות חשו קורטוב של צער על אותו שטיפ"ן שאין לו בעולמו אלא
כמה אמות מצומצמות ונע בתוכם כעכברא דשכיב אדינרא ומסתבב הדינר והגוי רץ. ..
ובדרך הילוכו היה צועק, שאם יכשלו רגליו מיד נופל ונשברת מפרקתו ושוב אין לו תקומה.
אלא רץ והולך וצועק ווי...
אחר הדברים האלה יצאנו הרחובה לרוץ ולשחוק במיני שחוק שנהגנו באותו היישוב, אותו
הפרק. ורוח אחרת הייתה מפעמת בלבותינו. רוח רוממות שרוממנו המקום מכל עם וכל
מעשינו אמת ומתקיים העולם בהבל פינו.
היינו רצים והולכים עד שהגענו לישיבה גבוהה. אין בינה לבין ה'חדר' אלא חליפת בגדים
אחת וקדירות מרובות לפי שתלמוד מביא לידי רעבון ואם אין קמח, תורה מנין.
על כן, שטיפ"ן זה הממונה על התרווד בחדר-התמחוי בוזק קמח ביד רחבה בכל התבשילים
הן של דג הן של ביצה. אך קשה שאור שבעיסה שמעכב את העיכול. במה דברים אמורים?
במי שקבע סעודתו על השאור. אבל כבר למדה תורה דרך-ארץ שאל יאכל אדם לתיאבון אלא
כדי קיום-הנפש ודיו.
הנה כי כן, כך קיימנו המשנה של פת במלח תאכל. והמימרה של מים במשורה, משורה היינו
מידת כלי. לבל ילגום בר-נש מלא לוגמיו להוציא לילי-שבתות וימים טובים ששותה רביעית
ומוסיף עליה ובוצע פתו יותר מכזית ואין הדבר מגונה, אלא משובח. שנפשו נהנית ממזון ג'
סעודות. על כל פנים, מים שלנו, לנו כמה וכמה לילות בכלי חרס מכוסים מפני הסכנה. מצוות
על הארץ תישן אינה נוהגת בימינו שהגופים חלושים הלכך מוטלים אנו על נסרים דקים של
עץ ממולאים בקש וגבבא והגבבא עודף על הקש ומבצבץ לחוץ. אין רגליה של המיטה שוות
בארכן לפי שנמסרה רגל אחת למשמרת לעלמא-דאתי, ששם טרקלין וכאן, פרוזדור.
ומכאן באנו לסיפא דמתניתא. וחיי צער תחיה. שאל יאמר אדם אוכל במשורה ואשתה מי-
מלח ואשן על הארץ ואעשה מה שלבי חפץ. אלא כל תענוג שבא לידו אל ירגיל בו וכל דבר
שמנאהו, ימשוך ידו הימנו ובתורה הוא עמל.
אותו יום, מחשבות רעות תקפוני. נדמה עלי העולם כולו ככדור והכל רצין מהכא להתם ואין
מוצאין כדי ספוקן ומגלגלא עלמא כביצה הזאת שאין לה פה.
רגלי הוליכו אותי למקום שלא נתבקשתי בו והוא, בית-התמחוי. שם שטיפ"ן האדומי מגלגל
בעדשים. חולשה תקפתני. לבי שקע בקרבי וברכי הלכו מים. וכל הזמן הזה שטיפ"ן מגיס
בקדירה שעשויה כמין אשבורן ומזמר זמר של שטות. אמרתי לו, 'אחא, איני חש עצמי בטוב,
הלעיטני נא בשכר זה שאבינו האכיל את אביכם כשעלה מן השדה והוא עייף'.
הגוי סב לעברי, עיניו נוצצות מאדי הבצלים והשומים ובידו עוגה של גריסין ושל פול.
כיליתי התבשיל וקנחתי במרק-סלקים חמצמץ, שכל סעודה שאין בה שריף אינה סעודה. הגוי
הזה, מח אין לו שאם רצה היה משיבני תשובה ומשיב אליו את בכורתו. אבל עם הבכורה
נטלה דעת עמי-שאר-ארצות ונמסרה ליהודאי והעולם הולך וסובב ומנוח אין לי.
יצאתי לשדות שסבבו את הכפר ופגשתי בשדכן דמתא. מצא לו הלה בקעה להתגדר בה
ושאלני. 'מה פסול מצאת בבת הטוואי?' 'שום פגם מצאתי בה', עניתיו, 'אלא שחסר אני כלום
ואינני חפץ לשתף אחרים בחסרוני.' הביט בי השדכן, רק שחק ובכה והלך לדרכו.
העצים רחשו והשירו את עליהם. גלגל הוא שחוזר בעולם. העץ מצטמח, נובל, נושרים עליו
ומת ואילן אחר עולה במקומו. אני אין לי חפץ באילנות של סרק. מחפש אני את עץ החיים
שבתוך הגן. רק מועקה אחת לופתת את לבי, שלכשאמצא את עדן , לא אדע להיכן לפנות,
לפי שהדעת מושרשת בי יכולה היא לעקל את דרכי ולעקם את מחשבותי.
שבתי לדירת-עראי ששהיתי בה בכדי להתבונן בהרהורי ונזכרתי מעשה בזקן-בן-עירי שראני
הולך בטל ומקלע אבנים בקרפף. נשען על מקלו והביט בי בעיניו השתומות ומלמל ‘לא כך,
כך לא‘ ושלח מקלו אל מורד רגלו ומשמש שם שעה אחת כי נקעה כף ירכו וכל הזמן הזה לא
פסק מלומר 'לא כך, כך לא...' עד שהלך לו.
זכרון זה העציבני ביותר משום שלא ידעתי אמאי
לא נחה דעתו ומה בקש לומר לי. משכך ראיתי שמרה-שחורה שוררת בלבי יצאתי אל החצר.
באר ישנה הייתה שם ומימיה צלולים וזכים אבל היום אווירה העלה כל מיני עיפושים ורמשים
מעופפים ובעלי-קומה. וכך יאה להאי גברא. שבזמן ששלום בלב איש הכל מרוצין לו ועושים
כל חפצו ועזים מביאות דובים בקרניהן. אבל שאין לבו שלם הכל שונאין אותו ומתגרין בו.
נפשי חשקה להטמן בתוך איזה בור או איזה דות. במקום ריק ושומם הרחק מן הישוב. לתור
במוחי אחר השביל הנסתר לעדן. אבל השמש יצא על הארץ ואף קיקיון לא בקע וצמח פתע מעלי.
נתיישבתי על הקרקע . מעטה נוקשה זה של אדמה, אש וברזל המכסה על השער הקדמוני
של גן-העדן-האבוד. והלא כמה וכמה דרכים מובילות שמה. הדרך האחת היא לחתור חתירה
עד למעמקי הארץ. כידוע בקרב חוקרים קדמונים והא ראיה שהאדם מרחיק נדוד למעלה
למעלה, החוצה, במקום פנימה. כוכבים ברקיע כחול אשר על שפות כל הימים ובכל זאת
מתאווה האדם להניח רגלו על אדמות צחיחות ושוממות. שאינן מניבות תנובה ואינן עושות
פרי.
אך איש אינו מביט למטה, לעבר השער העתיק. מי שימצאהו יידרש ליתן דין וחשבון לפני
שומרי החרב-המתהפכת. אבל שמא, לבסוף, יתנוהו לכנוס ולטבול בנהרות-האפרסמון.
להשיל את קליפותיו, את פחדיו, את עולו. מי נבון וידע , איש לא נסה זאת ושב כדי לספר.
הדרך האסורה למעלה-למטה היא דרך האבדון. בוחרים בה מתי-מעט שאפסה כל תקוותם.
הסכנה בדרך הזו היא ההליכה לאיבוד. הנפילה. יכול אדם למצוא את עצמו נסחף בזרם
המימד-הנסתר אל ארץ צייה ואויב. אל השאול.
אך הדרך הראויה והמשובחת מכולן היא דרך מעמקי-המחשבה. כמו חנוך בשעתו שעלה חי
השמימה. שלוש-מאות שנה ושישים וחמש נדרשו לו. אבל הוא מצא את הפתח, לבסוף.
כשאני עוצם את עיני ומחפש אחר השביל מיד טורדות אותי מחשבות של הבל וביעותים של
סרק. חרבות-מתהפכות ולוהטות כבשעת יצירתן. לא נותר לי אלא להמתין בקצה הארץ.
בספו של העולם. במקום חסר-צל, ליד באר מעופשת ולהביט אל האופק החתום.
בבקרו של יום המחרת, מאסתי בשלשלאותיה של התקווה והסרתים. נטלתי על עצמי משרת
מלמד-תינוקות באחת מן העיירות המפורזות שאין להן שם. וכשהייתי מביט באותם שזה
מקרוב באו ובזכרונם הצעיר עדיין מתקיימים עדן ונהרותיו המפכים, המזמינים, גם אם
במעורפל, הייתי מתנחם.
הם היו בוכים כאשר אירע להם דבר מה שאינו לרוחם. כי נשמתם לא הורגלה עדיין בחספוס
התמידי של הדעת וחולאיה. הם היו מאושרים בלי שום סיבה בכלל והם לא הזדקקו לשום
דבר מן החוץ בכדי להשתעשע ולשחוק. הם היו מזכירים לי שגם אני הגעתי משם. שגם אנוכי
הושלכתי מן הגן.
ועל כן הייתי נוהג בהם בעין-טובה. כי חפצתי להותיר בם חותם של טוב. באותם שזה לא
מכבר באו מעדן, אל המדבר.
ישראל טיק.
זכור הייתי משלו של הרבי שלי. שלמדני קרוא וכתוב ואף טעמו של השוט לא חשך ממני.
ריש-דוכנא זה ניצב בהקיץ למולי ומספר מעשיות-סרק ומשלים לרוב ועיני כולם נעוצות בו וכה
היו דבריו.
‘הביטו, מעשה הגוי, כמעשה הבהמה ומותר האדם אין. הכיצד, שקם שטיפ"ן מעל יצועו
ונחפז לעבודתו, לאחר זמן-מה הוא שולח ידו השעירה אל תרמילו ומוציא הימנו ככר של לחם
כהה וגס ונוגס בו בתאבה רבה. לכשמסיים סעודתו ופוסק מעמל-כפיו מיד עולה על יצועו.
גלגל חוזר הוא בעולמו!‘, הרעים הרבי ושוטו הצליף בנקודה נעלמה באוויר ה'חדר' ‘נמצא
איפה, ישן כדי שיהיה בכוחו לעבוד. עבודתו משמשת לו מקור מחיה ואכילתו ושתייתו מביאין
את השינה...‘
ביש-גדא שכזה. כל התינוקות חשו קורטוב של צער על אותו שטיפ"ן שאין לו בעולמו אלא
כמה אמות מצומצמות ונע בתוכם כעכברא דשכיב אדינרא ומסתבב הדינר והגוי רץ. ..
ובדרך הילוכו היה צועק, שאם יכשלו רגליו מיד נופל ונשברת מפרקתו ושוב אין לו תקומה.
אלא רץ והולך וצועק ווי...
אחר הדברים האלה יצאנו הרחובה לרוץ ולשחוק במיני שחוק שנהגנו באותו היישוב, אותו
הפרק. ורוח אחרת הייתה מפעמת בלבותינו. רוח רוממות שרוממנו המקום מכל עם וכל
מעשינו אמת ומתקיים העולם בהבל פינו.
היינו רצים והולכים עד שהגענו לישיבה גבוהה. אין בינה לבין ה'חדר' אלא חליפת בגדים
אחת וקדירות מרובות לפי שתלמוד מביא לידי רעבון ואם אין קמח, תורה מנין.
על כן, שטיפ"ן זה הממונה על התרווד בחדר-התמחוי בוזק קמח ביד רחבה בכל התבשילים
הן של דג הן של ביצה. אך קשה שאור שבעיסה שמעכב את העיכול. במה דברים אמורים?
במי שקבע סעודתו על השאור. אבל כבר למדה תורה דרך-ארץ שאל יאכל אדם לתיאבון אלא
כדי קיום-הנפש ודיו.
הנה כי כן, כך קיימנו המשנה של פת במלח תאכל. והמימרה של מים במשורה, משורה היינו
מידת כלי. לבל ילגום בר-נש מלא לוגמיו להוציא לילי-שבתות וימים טובים ששותה רביעית
ומוסיף עליה ובוצע פתו יותר מכזית ואין הדבר מגונה, אלא משובח. שנפשו נהנית ממזון ג'
סעודות. על כל פנים, מים שלנו, לנו כמה וכמה לילות בכלי חרס מכוסים מפני הסכנה. מצוות
על הארץ תישן אינה נוהגת בימינו שהגופים חלושים הלכך מוטלים אנו על נסרים דקים של
עץ ממולאים בקש וגבבא והגבבא עודף על הקש ומבצבץ לחוץ. אין רגליה של המיטה שוות
בארכן לפי שנמסרה רגל אחת למשמרת לעלמא-דאתי, ששם טרקלין וכאן, פרוזדור.
ומכאן באנו לסיפא דמתניתא. וחיי צער תחיה. שאל יאמר אדם אוכל במשורה ואשתה מי-
מלח ואשן על הארץ ואעשה מה שלבי חפץ. אלא כל תענוג שבא לידו אל ירגיל בו וכל דבר
שמנאהו, ימשוך ידו הימנו ובתורה הוא עמל.
אותו יום, מחשבות רעות תקפוני. נדמה עלי העולם כולו ככדור והכל רצין מהכא להתם ואין
מוצאין כדי ספוקן ומגלגלא עלמא כביצה הזאת שאין לה פה.
רגלי הוליכו אותי למקום שלא נתבקשתי בו והוא, בית-התמחוי. שם שטיפ"ן האדומי מגלגל
בעדשים. חולשה תקפתני. לבי שקע בקרבי וברכי הלכו מים. וכל הזמן הזה שטיפ"ן מגיס
בקדירה שעשויה כמין אשבורן ומזמר זמר של שטות. אמרתי לו, 'אחא, איני חש עצמי בטוב,
הלעיטני נא בשכר זה שאבינו האכיל את אביכם כשעלה מן השדה והוא עייף'.
הגוי סב לעברי, עיניו נוצצות מאדי הבצלים והשומים ובידו עוגה של גריסין ושל פול.
כיליתי התבשיל וקנחתי במרק-סלקים חמצמץ, שכל סעודה שאין בה שריף אינה סעודה. הגוי
הזה, מח אין לו שאם רצה היה משיבני תשובה ומשיב אליו את בכורתו. אבל עם הבכורה
נטלה דעת עמי-שאר-ארצות ונמסרה ליהודאי והעולם הולך וסובב ומנוח אין לי.
יצאתי לשדות שסבבו את הכפר ופגשתי בשדכן דמתא. מצא לו הלה בקעה להתגדר בה
ושאלני. 'מה פסול מצאת בבת הטוואי?' 'שום פגם מצאתי בה', עניתיו, 'אלא שחסר אני כלום
ואינני חפץ לשתף אחרים בחסרוני.' הביט בי השדכן, רק שחק ובכה והלך לדרכו.
העצים רחשו והשירו את עליהם. גלגל הוא שחוזר בעולם. העץ מצטמח, נובל, נושרים עליו
ומת ואילן אחר עולה במקומו. אני אין לי חפץ באילנות של סרק. מחפש אני את עץ החיים
שבתוך הגן. רק מועקה אחת לופתת את לבי, שלכשאמצא את עדן , לא אדע להיכן לפנות,
לפי שהדעת מושרשת בי יכולה היא לעקל את דרכי ולעקם את מחשבותי.
שבתי לדירת-עראי ששהיתי בה בכדי להתבונן בהרהורי ונזכרתי מעשה בזקן-בן-עירי שראני
הולך בטל ומקלע אבנים בקרפף. נשען על מקלו והביט בי בעיניו השתומות ומלמל ‘לא כך,
כך לא‘ ושלח מקלו אל מורד רגלו ומשמש שם שעה אחת כי נקעה כף ירכו וכל הזמן הזה לא
פסק מלומר 'לא כך, כך לא...' עד שהלך לו.
זכרון זה העציבני ביותר משום שלא ידעתי אמאי
לא נחה דעתו ומה בקש לומר לי. משכך ראיתי שמרה-שחורה שוררת בלבי יצאתי אל החצר.
באר ישנה הייתה שם ומימיה צלולים וזכים אבל היום אווירה העלה כל מיני עיפושים ורמשים
מעופפים ובעלי-קומה. וכך יאה להאי גברא. שבזמן ששלום בלב איש הכל מרוצין לו ועושים
כל חפצו ועזים מביאות דובים בקרניהן. אבל שאין לבו שלם הכל שונאין אותו ומתגרין בו.
נפשי חשקה להטמן בתוך איזה בור או איזה דות. במקום ריק ושומם הרחק מן הישוב. לתור
במוחי אחר השביל הנסתר לעדן. אבל השמש יצא על הארץ ואף קיקיון לא בקע וצמח פתע מעלי.
נתיישבתי על הקרקע . מעטה נוקשה זה של אדמה, אש וברזל המכסה על השער הקדמוני
של גן-העדן-האבוד. והלא כמה וכמה דרכים מובילות שמה. הדרך האחת היא לחתור חתירה
עד למעמקי הארץ. כידוע בקרב חוקרים קדמונים והא ראיה שהאדם מרחיק נדוד למעלה
למעלה, החוצה, במקום פנימה. כוכבים ברקיע כחול אשר על שפות כל הימים ובכל זאת
מתאווה האדם להניח רגלו על אדמות צחיחות ושוממות. שאינן מניבות תנובה ואינן עושות
פרי.
אך איש אינו מביט למטה, לעבר השער העתיק. מי שימצאהו יידרש ליתן דין וחשבון לפני
שומרי החרב-המתהפכת. אבל שמא, לבסוף, יתנוהו לכנוס ולטבול בנהרות-האפרסמון.
להשיל את קליפותיו, את פחדיו, את עולו. מי נבון וידע , איש לא נסה זאת ושב כדי לספר.
הדרך האסורה למעלה-למטה היא דרך האבדון. בוחרים בה מתי-מעט שאפסה כל תקוותם.
הסכנה בדרך הזו היא ההליכה לאיבוד. הנפילה. יכול אדם למצוא את עצמו נסחף בזרם
המימד-הנסתר אל ארץ צייה ואויב. אל השאול.
אך הדרך הראויה והמשובחת מכולן היא דרך מעמקי-המחשבה. כמו חנוך בשעתו שעלה חי
השמימה. שלוש-מאות שנה ושישים וחמש נדרשו לו. אבל הוא מצא את הפתח, לבסוף.
כשאני עוצם את עיני ומחפש אחר השביל מיד טורדות אותי מחשבות של הבל וביעותים של
סרק. חרבות-מתהפכות ולוהטות כבשעת יצירתן. לא נותר לי אלא להמתין בקצה הארץ.
בספו של העולם. במקום חסר-צל, ליד באר מעופשת ולהביט אל האופק החתום.
בבקרו של יום המחרת, מאסתי בשלשלאותיה של התקווה והסרתים. נטלתי על עצמי משרת
מלמד-תינוקות באחת מן העיירות המפורזות שאין להן שם. וכשהייתי מביט באותם שזה
מקרוב באו ובזכרונם הצעיר עדיין מתקיימים עדן ונהרותיו המפכים, המזמינים, גם אם
במעורפל, הייתי מתנחם.
הם היו בוכים כאשר אירע להם דבר מה שאינו לרוחם. כי נשמתם לא הורגלה עדיין בחספוס
התמידי של הדעת וחולאיה. הם היו מאושרים בלי שום סיבה בכלל והם לא הזדקקו לשום
דבר מן החוץ בכדי להשתעשע ולשחוק. הם היו מזכירים לי שגם אני הגעתי משם. שגם אנוכי
הושלכתי מן הגן.
ועל כן הייתי נוהג בהם בעין-טובה. כי חפצתי להותיר בם חותם של טוב. באותם שזה לא
מכבר באו מעדן, אל המדבר.
