הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בעז"ה
יש רגעים כאלו שזוכרים לנצח. כשישבתי מול הרופא, שעיניו התמקדו ברשימת התסמינים על המסך וידיו מטופפות באיטיות בתוך דממת המוות ששררה בחדר, נוצר עבורי רגע כזה.
הוא מסתכל עליי.
"יש היסטוריית מחלות במשפחה?"
אני בולע את הרוק. "דודה שלי- נפטרה מהמחלה. לפני שנתיים."
"אהאה." תקתוק במחשב. "גם היא הייתה מעשנת?"
אני מחליף תנוחה בכיסא. "כן."
הרופא נשען קדימה. "טוב," הוא אמר, ראשו נתמך על שתי ידיו. "בוא נעשה צילום חזה, נבדוק שהכל נקי."
זה טיפשי, אבל אני שוב מחליף תנוחה בכיסא. פעימות הלב שלי מצביעות על כך שאני מבין בדיוק על מה מדובר, ובכל זאת אני שואל. "למה?"
הרופא לא ממהר לפרט. "התסמינים האלו יכולים להיות מצב חולף, מלחץ או משהו דומה. אבל אנחנו נעשה בדיקה ונהיה אחר כך חכמים יותר. תעשה תור כבר היום."
כשאני יוצא מהמרפאה אני כבר מרגיש מסוחרר. לוקח סגרייה. אחר כך מרים טלפון לאסתי.
"הרופא אמר לעשות צילום חזה," אני מספר לה אחרי ההקדמות הרגילות.
היא שותקת רגע. "למה? מה זה יכול להיות?"
גם אני מדלג על השאלה, אבל אני לא מנוסה כמו הרופא בלומר דברים בצורה עקיפה. "הוא אמר שזה יכול להיות חולף," אני חוזר כמו תוכי, "ואחרי הבדיקה נהיה חכמים יותר."
עד הבית אני מרגיש כאילו אני נחנק. לא יודע ממה. לא צריך הרבה. זה יום חם, המזגן באוטו לא ממש עובד וגם הזכרונות על דודה אתי זכרונה לברכה צפים שוב. מההתחלה ועד הסוף.
הליווי לבית החולים. ההישענות שלה. ההתכווצות שלה עם כל שבוע שעובר.
איך זה התחיל לה? גם לה היה לחץ דם גבוה ושיעולים? מה זה היה?
אני לא זוכר. גם כמעט לא זוכר איך הייתה נראית בהתחלה. בעיקר זוכר את הסוף.
כשאני מגיע הביתה, אחרי שלום שלום לאסתי ולילדים וקביעת תור שיהיה רק עוד שבוע וחצי, אני עושה בדיוק את מה שלא אמורים לעשות כשמחכים לצילום חזה. אני עושה חיפוש באינטרנט.
והאינטרנט, בטובו, נותן לי את כל המידע שהוא חושב שאני צריך. כמות החולים החדשים בשנה בישראל, כמות פטירות, תסמינים, אחוזי הישרדות- - -
ואני מתחיל לחשוב שאני לא אשרוד את השבוע וחצי הזה.
הלילות זה הכי קשה. שוכב מצד לצד, לא מצליח להירדם.
מה יהיה אם חס ושלום ימצאו משהו?
השם. רק לא זה.
אני באמצע חיי. באמצע העבודה, באמצע המשפחה, ברוך השם יש לי ילדים קטנים, אני לא רוצה שפתאום יהיו דברים אחרים.
מוצא את עצמי מתפלל בשקט, בלי קול.
השם. תרחם עליי. שהכל יהיה בסדר.
אסתי קולטת טוב מאד. מנסה לעודד אותי.
"הכל יהיה בסדר, בעזרת השם. הרבה מאד אנשים עושים צילום חזה במהלך החיים והכל בסדר אצלם," היא טוענת בהגיון.
זה מצליח להרגיע את הלחץ הפנימי לחצי שעה. אבל אחר כך אני נזכר בכל שאר הדברים. באזהרות על הסגריות. בדודה שלי. במספר של מקרים חדשים בשנה. בתהילה, בהודיה ובשמעון הקטן שלי, שרק עכשיו מתחיל את התלמוד תורה.
השבוע וחצי האלו עוברים, שבוע וחצי שישנתי פחות ועישנתי יותר מאי פעם. מגיע לבדיקה. בדיקה מדכאת, שבה הטכנאי מושיב אותי על המיטה ובורח לחדר השני, ורק תיק תיק תיק נשמעים בדממה.
אבל אחרי הבדיקה הזאת מגיע החלק הגרוע ביותר. ההמתנה לתוצאות. אני, שני אנשים נוספים ומזכירה מאחורי לוח פלסטיק כולנו בחדר המתנה אחד קטן ואפור. הראש שלי מסתחרר. רוצה סגרייה, ויותר אני רוצה אוויר. מרגיש שקשה לי לנשום. אולי זה אחד מהתסמינים.
מחשבות שוב פעם מתחילות לצוף. כולן קודרות ומפחידות. מה אם אני מקבל תוצאות לא טובות, השם ישמור, איך תיראה השיחה עם אסתי אחר כך? איך אני אומר לה את זה? מי ישמור על הילדים בזמן שנהיה בבית חולים? ואיך זה יסתיים?
אני מנסה להפסיק את המחשבות, מנסה להיזכר בכל הסיבות ההגיוניות למה אין לי סיבה להילחץ. אבל זה חזק ממני. מרגיש כאילו אני עכשיו כמו לפני פסק של בית משפט, הלב פועם כמו משוגע. לוקח בערך שעתיים עד שמפענחים את הבדיקה ועד שאקבל את התוצאות, ואני מרגיש שאלו הולכות להיות השעתיים הכי ארוכות של החיים שלי.
רוצה להיות כבר אחרי זה. רוצה לחזור לחיים נורמליים. רוצה לשמוע שהכל בסדר.
פותח ספר תהילים, לא מצליח לומר אות אחת. כל רבע שעה אני קם לאחות, שואל אם כבר הגיעו התוצאות. היא כמעט לא מרימה את המבט אליי, אומרת בחוסר סבלנות שתקרא בשם שלי כשתגיע האבחנה.
כשאני מתיישב שוב פעם במושב שלי, שלא הספיק להתקרר, פתאום עולה בי מחשבה. מהמחשבות האלו שלא מזמינים אותן אבל הן מגיעות בכל זאת.
על מה אני הכי אצטער אם חס ושלום אצטרך להיפרד מאשתי והילדים, ככה באמצע הדרך?
המחשבה הייתה מפחידה, אבל התשובה פתאום קפצה בראש שלי, גם היא ללא הזמנה. תשובה מפתיעה ובלתי צפויה לחלוטין.
אני הכי אצטער שלא הייתי שמח.
מה? אני נדהם מעצמי ומהמשפט שנזרק לו ככה בראש שלי, בהיר וברור. לא מהסגריות? או מהצעקות בפעמים שלא הייתי אמור לצעוק על הילדים, או מההערות המיותרות לאסתי, או מכל החטאים שלא הספקתי לחזור עליהם בתשובה?
לא. זה מוחלט בתוכי, כאילו כל הזמן חיכה שם. לא. אני הכי אצטער מזה שהיה לי ברוך השם הכל, ולא הספקתי להיות שמח מזה.
הכי אצטער מהעובדה שחייתי יום אחרי יום, כשהקו הרגיל של הפה שלי הוא עקום. כאילו, ברוך השם הכל בסדר, אבל נו... תמיד יש משהו שמעקם את מצב הרוח. יש מה שמבאס בעבודה, יש מה שמבאס בבית, וכן, אני יודע שאני אוהב את אישתי ואת הילדים שלי, אבל מלא מלא זמן לא הרגשתי שמח מזה שיש לי אותם. מדיי פעם אנחנו יוצאים לאנשהו ביחד ואז כיף ונחמד, אבל בבין לבין, בשגרה- לא שמח, לא מחייך יותר מדיי, מתמקד במה שכל הזמן חסר לי, בשכירות הגבוהה, בממשלה הדפוקה, בעובדה ששוב הבוס מקצר לי כסף בתלוש ואני צריך לריב איתו על זה.
כל הזמן חסר לי.
ואני יודע, יודע טוב מאד, שאלוקים נתן לי מתנות. לא צריך להיות גאון כדי לדעת את זה. יש לי אישה טובה, ילדים בריאים, בית במקום טוב, עבודה. דברים שאנשים מתפללים עליהם. מדיי פעם אני נזכר בעובדה שאלו דברים לא מובנים מאליהם. אבל להיות שמח מזה? לא.
פעם לא הייתי כזה. כשהייתי צעיר יותר, הייתי יותר שמח באופן כללי. מה קרה עם השנים? עם המחויבויות? עם הזמן שעבר, כשהתחלתי להתרגל לכל הדברים הטובים שיש לי בחיים?
המוח שלי פועם בכאב, והעיניים רק תקועות בספר התהילים ולא רואות כלום.
עכשיו, כשיש סימן שאלה גדול ומפחיד באוויר, הכל נהיה חד יותר. לחזור הביתה בערבים, לדבר עם אסתי, לשמוע את הפטפוטים של תהילה והודיה, את החוכמות של שמעון, לומר איתם שמע ישראל במיטה, לתת להם חיבוק. כל הזכרונות הפשוטים האלו שאף פעם לא נותנים לי הנאה גדולה עכשיו מכאיבים לי כמעט פיזית.
אני רוצה לחזור לכל זה. בדיוק לכל זה. ששום דבר לא ישתנה, השם. בבקשה.
לא מסוגל יותר. שוב פעם קם לאחות, רוצה לשאול האם כבר הגיעו התוצאות.
אבל הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, היה שם כבר מישהו. אחד מהאנשים שחיכו איתי בחדר, בדיוק קיבל ממנה את דף התוצאות. מזווית העין אני רואה שהדף מלא במלל באנגלית, אבל העיניים שלו תקועות בתחתית הדף.
"מה זה אומר, ממצא צלליות חשודות בריאה שמאל?" האיש שואל אותה. מבוגר. שיער לבן. יד שקצת רועדת.
המזכירה בקושי מרימה את הראש אליו. "אין לי מושג," היא אומרת בקול ענייני, "אתה צריך ללכת להמשך בירור אצל הרופא שלך."
בין רגע אני רואה מול עיניי את הבנאדם מתכווץ. הופך לצל של עצמו. ואז, אחרי רגע או שניים שנראה שנגמרו לו המילים, הוא מסתובב לכיוון היציאה והולך באיטיות. הדף עדיין בידיים שלו.
העיניים שלי עוקבות אחריו, ואני מרגיש את החרדה זוחלת לי במורד הבטן.
השם ישמור. לא מאמין למה שראיתי עכשיו.
"שוב אתה?" המזכירה אפילו לא מחכה עד שאני אדבר. "אמרתי לך כבר, אני אקרא לך כשיהיו תוצאות."
אני מסתכל עליה, והפעם לי נגמרות המילים. היא לא מבינה מה קרה כאן עכשיו? בן אדם קיבל תוצאות שהשם ירחם, שאי אפשר לדעת לאיפה החיים שלו הולכים עכשיו. היא לא מבינה באיזה מקום היא נמצאת, כשהיא שולחת אנשים כל כך בקלילות ימינה לחיים או שמאלה ליעד לא ידוע?
הבטן שלי מתכווצת, מרגיש בחילה. לא מסוגל לענות לה. אני הולך ומתיישב באפיסת כוחות על הכיסא שלי, זה עם התהילים הפתוח.
מרים את הספר, הפעם העיניים שלי נתקעות בפסוקים. מגיע איכשהו לשיר המעלות.
שיר המעלות, ממעמקים קראתיך השם- - -
השם, שמעה בקולי, תהיינה אוזנייך קשובות לקול תחנוני- - -
עכשיו כבר נקרע המסך, המילים מתגלגלות מהשפתיים, והדמעות כבר שוטפות. מילה ועוד מילה מספר התהילים, כל אחת מהן בוקעת עמוק מבפנים.
השם. השם. בין מילות התהילים גם הלב שלי מלמל. השם.
אני מבטיח שלמדתי את הלקח. הבנתי את העניין. אני יודע מה יש לי. אני מבטיח שאני לא צריך שיעור ארוך יותר.
אם עוונות תשמור קה השם מי יעמוד- - -
אני מבין טוב מאד כמה מתנות אתה נותן לי כל יום. אני יודע מה היה חסר לי עד עכשיו, בתוכי. אני רוצה לחזור בתשובה, השם. רוצה לחזור אלייך. להיות שמח מכל מה שאתה נותן לי.
כי עמך הסליחה, למען תיורא- - -
פתאום אני שומע את השם שלי. מרים עיניים אדומות, ניגש אל המזכירה.
"הכל נקי," היא אומרת, מגישה לי דף, אפילו מלווה את התנועה בחיוך קל. אני מסתכל על הדף. הדף דיי ריק, למטה משפט אחד בעברית: "ללא ממצאים חריגים."
הלב שלי מדלג פעימה מנפילת המתח, ואז מייד מתרומם הכי גבוה שאפשר.
"תודה," אני אומר לה, ועל הפנים שלי עולה חיוך ענק.
תודה.
תודה לך, בורא עולם. תודה.
לוקח את התיק, יוצא מהמרפאה אל האוויר הצח. לוקח נשימה עמוקה, נושם את השגרה, את הטוב, את רחש הציפורים המצייצות ואת תנועת העלים שזזים ברוח. עוצם את העיניים לרגע. מרגיש את הקב"ה בכל מה שמסביבי.
השארתי שם במרפאה אלף טון של פחד.
ולקחתי משהו חזק כל כך איתי לדרך. מין ברית חתומה, ביני לבין הקדוש ברוך הוא. ברית שקטה וכרותה לנצח.
פוקח את העיניים, מרים את הטלפון ומחייג לאסתי.
"היי אסתי," אני אומר, והחיוך הענק מלווה את הקול שלי.
-
יש רגעים כאלו שזוכרים לנצח. כשישבתי מול הרופא, שעיניו התמקדו ברשימת התסמינים על המסך וידיו מטופפות באיטיות בתוך דממת המוות ששררה בחדר, נוצר עבורי רגע כזה.
הוא מסתכל עליי.
"יש היסטוריית מחלות במשפחה?"
אני בולע את הרוק. "דודה שלי- נפטרה מהמחלה. לפני שנתיים."
"אהאה." תקתוק במחשב. "גם היא הייתה מעשנת?"
אני מחליף תנוחה בכיסא. "כן."
הרופא נשען קדימה. "טוב," הוא אמר, ראשו נתמך על שתי ידיו. "בוא נעשה צילום חזה, נבדוק שהכל נקי."
זה טיפשי, אבל אני שוב מחליף תנוחה בכיסא. פעימות הלב שלי מצביעות על כך שאני מבין בדיוק על מה מדובר, ובכל זאת אני שואל. "למה?"
הרופא לא ממהר לפרט. "התסמינים האלו יכולים להיות מצב חולף, מלחץ או משהו דומה. אבל אנחנו נעשה בדיקה ונהיה אחר כך חכמים יותר. תעשה תור כבר היום."
כשאני יוצא מהמרפאה אני כבר מרגיש מסוחרר. לוקח סגרייה. אחר כך מרים טלפון לאסתי.
"הרופא אמר לעשות צילום חזה," אני מספר לה אחרי ההקדמות הרגילות.
היא שותקת רגע. "למה? מה זה יכול להיות?"
גם אני מדלג על השאלה, אבל אני לא מנוסה כמו הרופא בלומר דברים בצורה עקיפה. "הוא אמר שזה יכול להיות חולף," אני חוזר כמו תוכי, "ואחרי הבדיקה נהיה חכמים יותר."
עד הבית אני מרגיש כאילו אני נחנק. לא יודע ממה. לא צריך הרבה. זה יום חם, המזגן באוטו לא ממש עובד וגם הזכרונות על דודה אתי זכרונה לברכה צפים שוב. מההתחלה ועד הסוף.
הליווי לבית החולים. ההישענות שלה. ההתכווצות שלה עם כל שבוע שעובר.
איך זה התחיל לה? גם לה היה לחץ דם גבוה ושיעולים? מה זה היה?
אני לא זוכר. גם כמעט לא זוכר איך הייתה נראית בהתחלה. בעיקר זוכר את הסוף.
כשאני מגיע הביתה, אחרי שלום שלום לאסתי ולילדים וקביעת תור שיהיה רק עוד שבוע וחצי, אני עושה בדיוק את מה שלא אמורים לעשות כשמחכים לצילום חזה. אני עושה חיפוש באינטרנט.
והאינטרנט, בטובו, נותן לי את כל המידע שהוא חושב שאני צריך. כמות החולים החדשים בשנה בישראל, כמות פטירות, תסמינים, אחוזי הישרדות- - -
ואני מתחיל לחשוב שאני לא אשרוד את השבוע וחצי הזה.
הלילות זה הכי קשה. שוכב מצד לצד, לא מצליח להירדם.
מה יהיה אם חס ושלום ימצאו משהו?
השם. רק לא זה.
אני באמצע חיי. באמצע העבודה, באמצע המשפחה, ברוך השם יש לי ילדים קטנים, אני לא רוצה שפתאום יהיו דברים אחרים.
מוצא את עצמי מתפלל בשקט, בלי קול.
השם. תרחם עליי. שהכל יהיה בסדר.
אסתי קולטת טוב מאד. מנסה לעודד אותי.
"הכל יהיה בסדר, בעזרת השם. הרבה מאד אנשים עושים צילום חזה במהלך החיים והכל בסדר אצלם," היא טוענת בהגיון.
זה מצליח להרגיע את הלחץ הפנימי לחצי שעה. אבל אחר כך אני נזכר בכל שאר הדברים. באזהרות על הסגריות. בדודה שלי. במספר של מקרים חדשים בשנה. בתהילה, בהודיה ובשמעון הקטן שלי, שרק עכשיו מתחיל את התלמוד תורה.
השבוע וחצי האלו עוברים, שבוע וחצי שישנתי פחות ועישנתי יותר מאי פעם. מגיע לבדיקה. בדיקה מדכאת, שבה הטכנאי מושיב אותי על המיטה ובורח לחדר השני, ורק תיק תיק תיק נשמעים בדממה.
אבל אחרי הבדיקה הזאת מגיע החלק הגרוע ביותר. ההמתנה לתוצאות. אני, שני אנשים נוספים ומזכירה מאחורי לוח פלסטיק כולנו בחדר המתנה אחד קטן ואפור. הראש שלי מסתחרר. רוצה סגרייה, ויותר אני רוצה אוויר. מרגיש שקשה לי לנשום. אולי זה אחד מהתסמינים.
מחשבות שוב פעם מתחילות לצוף. כולן קודרות ומפחידות. מה אם אני מקבל תוצאות לא טובות, השם ישמור, איך תיראה השיחה עם אסתי אחר כך? איך אני אומר לה את זה? מי ישמור על הילדים בזמן שנהיה בבית חולים? ואיך זה יסתיים?
אני מנסה להפסיק את המחשבות, מנסה להיזכר בכל הסיבות ההגיוניות למה אין לי סיבה להילחץ. אבל זה חזק ממני. מרגיש כאילו אני עכשיו כמו לפני פסק של בית משפט, הלב פועם כמו משוגע. לוקח בערך שעתיים עד שמפענחים את הבדיקה ועד שאקבל את התוצאות, ואני מרגיש שאלו הולכות להיות השעתיים הכי ארוכות של החיים שלי.
רוצה להיות כבר אחרי זה. רוצה לחזור לחיים נורמליים. רוצה לשמוע שהכל בסדר.
פותח ספר תהילים, לא מצליח לומר אות אחת. כל רבע שעה אני קם לאחות, שואל אם כבר הגיעו התוצאות. היא כמעט לא מרימה את המבט אליי, אומרת בחוסר סבלנות שתקרא בשם שלי כשתגיע האבחנה.
כשאני מתיישב שוב פעם במושב שלי, שלא הספיק להתקרר, פתאום עולה בי מחשבה. מהמחשבות האלו שלא מזמינים אותן אבל הן מגיעות בכל זאת.
על מה אני הכי אצטער אם חס ושלום אצטרך להיפרד מאשתי והילדים, ככה באמצע הדרך?
המחשבה הייתה מפחידה, אבל התשובה פתאום קפצה בראש שלי, גם היא ללא הזמנה. תשובה מפתיעה ובלתי צפויה לחלוטין.
אני הכי אצטער שלא הייתי שמח.
מה? אני נדהם מעצמי ומהמשפט שנזרק לו ככה בראש שלי, בהיר וברור. לא מהסגריות? או מהצעקות בפעמים שלא הייתי אמור לצעוק על הילדים, או מההערות המיותרות לאסתי, או מכל החטאים שלא הספקתי לחזור עליהם בתשובה?
לא. זה מוחלט בתוכי, כאילו כל הזמן חיכה שם. לא. אני הכי אצטער מזה שהיה לי ברוך השם הכל, ולא הספקתי להיות שמח מזה.
הכי אצטער מהעובדה שחייתי יום אחרי יום, כשהקו הרגיל של הפה שלי הוא עקום. כאילו, ברוך השם הכל בסדר, אבל נו... תמיד יש משהו שמעקם את מצב הרוח. יש מה שמבאס בעבודה, יש מה שמבאס בבית, וכן, אני יודע שאני אוהב את אישתי ואת הילדים שלי, אבל מלא מלא זמן לא הרגשתי שמח מזה שיש לי אותם. מדיי פעם אנחנו יוצאים לאנשהו ביחד ואז כיף ונחמד, אבל בבין לבין, בשגרה- לא שמח, לא מחייך יותר מדיי, מתמקד במה שכל הזמן חסר לי, בשכירות הגבוהה, בממשלה הדפוקה, בעובדה ששוב הבוס מקצר לי כסף בתלוש ואני צריך לריב איתו על זה.
כל הזמן חסר לי.
ואני יודע, יודע טוב מאד, שאלוקים נתן לי מתנות. לא צריך להיות גאון כדי לדעת את זה. יש לי אישה טובה, ילדים בריאים, בית במקום טוב, עבודה. דברים שאנשים מתפללים עליהם. מדיי פעם אני נזכר בעובדה שאלו דברים לא מובנים מאליהם. אבל להיות שמח מזה? לא.
פעם לא הייתי כזה. כשהייתי צעיר יותר, הייתי יותר שמח באופן כללי. מה קרה עם השנים? עם המחויבויות? עם הזמן שעבר, כשהתחלתי להתרגל לכל הדברים הטובים שיש לי בחיים?
המוח שלי פועם בכאב, והעיניים רק תקועות בספר התהילים ולא רואות כלום.
עכשיו, כשיש סימן שאלה גדול ומפחיד באוויר, הכל נהיה חד יותר. לחזור הביתה בערבים, לדבר עם אסתי, לשמוע את הפטפוטים של תהילה והודיה, את החוכמות של שמעון, לומר איתם שמע ישראל במיטה, לתת להם חיבוק. כל הזכרונות הפשוטים האלו שאף פעם לא נותנים לי הנאה גדולה עכשיו מכאיבים לי כמעט פיזית.
אני רוצה לחזור לכל זה. בדיוק לכל זה. ששום דבר לא ישתנה, השם. בבקשה.
לא מסוגל יותר. שוב פעם קם לאחות, רוצה לשאול האם כבר הגיעו התוצאות.
אבל הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, היה שם כבר מישהו. אחד מהאנשים שחיכו איתי בחדר, בדיוק קיבל ממנה את דף התוצאות. מזווית העין אני רואה שהדף מלא במלל באנגלית, אבל העיניים שלו תקועות בתחתית הדף.
"מה זה אומר, ממצא צלליות חשודות בריאה שמאל?" האיש שואל אותה. מבוגר. שיער לבן. יד שקצת רועדת.
המזכירה בקושי מרימה את הראש אליו. "אין לי מושג," היא אומרת בקול ענייני, "אתה צריך ללכת להמשך בירור אצל הרופא שלך."
בין רגע אני רואה מול עיניי את הבנאדם מתכווץ. הופך לצל של עצמו. ואז, אחרי רגע או שניים שנראה שנגמרו לו המילים, הוא מסתובב לכיוון היציאה והולך באיטיות. הדף עדיין בידיים שלו.
העיניים שלי עוקבות אחריו, ואני מרגיש את החרדה זוחלת לי במורד הבטן.
השם ישמור. לא מאמין למה שראיתי עכשיו.
"שוב אתה?" המזכירה אפילו לא מחכה עד שאני אדבר. "אמרתי לך כבר, אני אקרא לך כשיהיו תוצאות."
אני מסתכל עליה, והפעם לי נגמרות המילים. היא לא מבינה מה קרה כאן עכשיו? בן אדם קיבל תוצאות שהשם ירחם, שאי אפשר לדעת לאיפה החיים שלו הולכים עכשיו. היא לא מבינה באיזה מקום היא נמצאת, כשהיא שולחת אנשים כל כך בקלילות ימינה לחיים או שמאלה ליעד לא ידוע?
הבטן שלי מתכווצת, מרגיש בחילה. לא מסוגל לענות לה. אני הולך ומתיישב באפיסת כוחות על הכיסא שלי, זה עם התהילים הפתוח.
מרים את הספר, הפעם העיניים שלי נתקעות בפסוקים. מגיע איכשהו לשיר המעלות.
שיר המעלות, ממעמקים קראתיך השם- - -
השם, שמעה בקולי, תהיינה אוזנייך קשובות לקול תחנוני- - -
עכשיו כבר נקרע המסך, המילים מתגלגלות מהשפתיים, והדמעות כבר שוטפות. מילה ועוד מילה מספר התהילים, כל אחת מהן בוקעת עמוק מבפנים.
השם. השם. בין מילות התהילים גם הלב שלי מלמל. השם.
אני מבטיח שלמדתי את הלקח. הבנתי את העניין. אני יודע מה יש לי. אני מבטיח שאני לא צריך שיעור ארוך יותר.
אם עוונות תשמור קה השם מי יעמוד- - -
אני מבין טוב מאד כמה מתנות אתה נותן לי כל יום. אני יודע מה היה חסר לי עד עכשיו, בתוכי. אני רוצה לחזור בתשובה, השם. רוצה לחזור אלייך. להיות שמח מכל מה שאתה נותן לי.
כי עמך הסליחה, למען תיורא- - -
פתאום אני שומע את השם שלי. מרים עיניים אדומות, ניגש אל המזכירה.
"הכל נקי," היא אומרת, מגישה לי דף, אפילו מלווה את התנועה בחיוך קל. אני מסתכל על הדף. הדף דיי ריק, למטה משפט אחד בעברית: "ללא ממצאים חריגים."
הלב שלי מדלג פעימה מנפילת המתח, ואז מייד מתרומם הכי גבוה שאפשר.
"תודה," אני אומר לה, ועל הפנים שלי עולה חיוך ענק.
תודה.
תודה לך, בורא עולם. תודה.
לוקח את התיק, יוצא מהמרפאה אל האוויר הצח. לוקח נשימה עמוקה, נושם את השגרה, את הטוב, את רחש הציפורים המצייצות ואת תנועת העלים שזזים ברוח. עוצם את העיניים לרגע. מרגיש את הקב"ה בכל מה שמסביבי.
השארתי שם במרפאה אלף טון של פחד.
ולקחתי משהו חזק כל כך איתי לדרך. מין ברית חתומה, ביני לבין הקדוש ברוך הוא. ברית שקטה וכרותה לנצח.
פוקח את העיניים, מרים את הטלפון ומחייג לאסתי.
"היי אסתי," אני אומר, והחיוך הענק מלווה את הקול שלי.
-
