על מה שבמצולה.

[גלבוע]

תרשו לי להתערב לכן באמצע?
תודה.

יושבות כאן נשים, שהידע שלהן בטיפול אגור ואסוף מהשקפתן האישית, ומעירות על חוסר מקצועיות אצל מטפלת רגשית, כשברור, או כנראה, שהן עצמן נגועות באותו חסר.

קראתי את האשכול, ואני שומעת שמפחיד אתכן אהבה בטיפול, מלחיץ אתכן לשמוע שיש מושג של תלות, של מגע, של קשר רגשי עמוק בין מטפלת למטופלת.
זכותכן. פחד הוא דבר לגטימי, ופחד מפני הבלתי ידוע הוא נורא הרבה יותר.
העולם הבטוח שלכן, מסודר למסגרת של דיסטנט ברור בין המטפל למטופל, והוא נבהל נורא כשמפרקים לו את הסדר הזה ומתחילים להכניס לקשר מטפל-מטופל דברים שלא ידעתם שהם קיימים.

אני לא אומרת, זה קשה להתנער מדעות קדומות. זה לא פשוט. לקח שנים עד שהרופאים הסכימו להאמין שהגיינה זה דבר בסיסי בטיפול. למשל. אז אתן יכולות לבחור להמשיך לאחוז בדעות ישנות, ומיושנות מה, ואתן יכולות להבין שיש עוד שיטות ועוד כיוונים חדשים, שעדיין לא מכירים אצלנו.

אתן כנראה לא מכירות, אבל יש כאלו שהמצב הרגשי שלהן קשה כל כך, שטיפת אהבה יכולה להציל אותן. מה? כך אתן נושפות בתיעוב, לשלם על אהבה??? איכס. נכון. זה עצוב גם לכל הנשים האלו שהן צריכות לשלם בשביל לקבל חום ואהבה, זה עצוב להן שהן חסומות, סגורות, כבויות ועוד כל מיני דברים שגורמים להן להתכנס בעצמן ולא להפתח לסביבה שלהן, אבל האהבה הזו, והקשר הרגשי העמוק שנוצר (הרבה בעקבות המגע), פותח בלב יכולות לקבל את השפע שהסביבה נותנת, התלות הזו, הבטחון, ההכלה העמוקה, גורמת לנפש להבריא, ואחרי תקופה של טיפול היא מסוגלת לקבל את שלה בלי תלות בטיפול.

הנסיון מוכיח, שהתוצאה של טיפול מהסוג הזה, היא פריחה רגשית, ונפש בריאה ומשוחררת, מודעת ושמחה, ולא תלות נצחית וממסכנת במטפל / באהבה לו / במגע שלו.

זהו. תפתחו את הראש. נשימה עמוקה. וגם אם אתן לא מסכימות, אז בבקשה, אל תכבנה את התקווה לאותן נשים שטיפול כזה יכול להציל להן את החיים.

יום טוב.

יש כאן גם נשים שלמדו ממקורות מקצועיים.
קורה.

 

[רִפְקִי.]

יש כאן גם נשים שלמדו ממקורות מקצועיים.
קורה.

תיקנתי

 

[מריומה~]

סימולציה יקרה.
האופוזיציה שלך היתה מחלחלת יותר לולי עשרותהמקרים המטופלים במציאות שלא נגמרו כך.
טיפול זה רק תשקיף לעולם האמיתי של המטופל.
ומטפל אחראי זוכר זאת. לא נשאר בה.

בספרים של חסיה ברטלר המטפלות האגדיות רכשו הרבה חברות וקשרים מסתעפים.
כך שטיפול זה אההאה ..לא ממש.

צריכה להיות החלטה ברורה אם זה ספר והאחריות היא על הקורא/ה בלבד
או שזה מגיעה מהשקה מקצועית מהחיים האמיתיים.

 

[רִפְקִי.]

בפוטנציאל יקרה,
הייתי עונה עניינית להודעתך, לו הייתי רואה בה התייחסות להודעתי, ולא טיעונים שכבר נכתבו בתחילת האשכול ללא קשר למה שכתבתי.

אשמח להחכים.

 

[מריומה~]

בפוטנציאל יקרה,
הייתי עונה עניינית להודעתך, לו הייתי רואה בה התייחסות להודעתי, ולא טיעונים שכבר נכתבו בתחילת האשכול ללא קשר למה שכתבתי.

אשמח להחכים.

בשמחה.

 

[א-ירושלמית]

עד עכשיו ישבתי בשקט, אבל תזכרו שאמרתי:
1. חסיה ברטלר הקדימה את זמנה. ובהרבה!
2. עוד מעט מחקרי רפואת הנפש יוכיחו שבאמון ובאהבה אפשר לבנות המון.
3. אתן פוחדות משינויים בממסד המוכר לכן.
4. בכל פורצי הדרך מזלזלים בתחילה, ועד שיש מישהו שמאמין להם - הם יכולים להצמיח קרניים. המדע נשלט על ידי אליטה שלא ששה לפתוח דברים שהיא קבעה אותם כמוחלטים.

 

[מריומה~]

סימולציה - כתבת הודעה שלימה על הפחד מאיבוד האינטימיות. החשש לאבדן הנפרדות מול קירבה נכונה אהבה מרפאת וקשר ואפילו מגע בונה.

יש אמת בדבריך לפעמים המגננה נגד קרבה יתירה מגיעה מחסכים ומחוויות שליליות
אבל
הטענות העיקריות שנטענו כאן לא זכו להתייחסות מצידך.

תחושת האבדון שצפה ומחניקה בעת הקריאה. שתילת המסרים לפני ואחרי, הסופרלטיבים.
וכפי שכתבה את זה מצוין y&m עוד לפני,

הציבור שלנו הוא ביקורתי מאד ואכפתי על התכנים ברמה גבוהה ביותר.
ולא תמצאו דבר כזה שיאפשר הסכמה למלל שאין הדעת נוחה ממנה מבחינה רוחנית וגם רגשית/נפשית.

ברגע שהסופרת היא גם מטפלת רגשית במציאות השאלות עולות עוד יותר.
(חטאתי לאמת לאמר שהיא לא , כיון שאני לא מכירה אותה אישית - ניזונתי ממישהי שאמרה לי ואחר נודע לי על השיבוש)
איני בקיעה מספיק בכל לימודיה ועיסוקיה כיום.

(אשכולות רבים נפתחו כאן על נושא הפסיכולוגיה וכל המטפלים למיניהם שצצים מלימודי קורס או שנים)
ובכלל הפסיכותרפיה הגופנית שנויה מאד במחלוקת בקרב האסכולה הפסיכולוגית.

וגולת הכותרת בעיני
סופרת יכולה לרוץ עם הדמיון שלה ככל שהוא שמאפשר לה זאת. כל עוד שהיא יודעת שהיא סופרת והקורא יודע גם.

ברגע שמעורבבים מציאות עם הדמיון זה מתחיל להציק, להרגיש וליצור חוסר אמון.
ולכן לבוא להגיד אתם מקלקלים לאנשים את הבניה שיכולה להיות להן בלי להתייחס לאחוזים שזה מקלקל זה עוול.

על מה אשכול הביקורת הזו עוסק?
על הספר או על עיסוק בפסיכולוגיה גופנית/רפואה הוליסטית ?

 

[לאה ולדמן]

אם צורת טיפול כזו תיעשה קונבנציונלית, כמות השרלטנים והפושעים יוכפלו.

 

[israelintop]

(חוצמיזה, שיהיה ברור שנושא הכסף הוא כהכרח, כי אי אפשר לעבוד חינם גם אם נורא אוהבים את העבודה, ומטפל אחראי - הכסף לא יגרום לו לנטוש מטופל)

נ.ב.

דווקא בספרים של חסיה מאוד מודגש שהטיפול יהיה הרבה פחות אפקטיבי אם לא ישלמו עליו.

 

[עט הדר]

נושא הכסף הוא אחד הדילמות הקשות ביחסי מטפל/ת / מטופל/ת
אם יש כסף בשפע - מה טוב
בטיפול יש ממליצים בהתחלה, או בתקופות קשות, אפילו על שתי מפגשים בשבוע, כלומר 8 בחודש, תחשבו לבד כמה זה יוצא...
אבל כשאין כסף המטפל/ת בדילמה
מצד אחד הם אמורים להבין את שלל בעיותיו של המטופל/ת, להכיל אותם, לקבל אותם וכו', ומצד שני טיפול בחינם לא בא בחשבון גם בגלל שהוא לא מספיק יעיל
ישנם כאלו שממשיכים את הטיפול במינון נמוך שהמטופל יכול לעמוד בו

המון דברים בעולם אפשר לפתור בכסף, וכשאין - נאלצים לוותר עליהם ולשלם את המחיר

 

[רִפְקִי.]

בפוטנציאל, סליחה, אבל הדעה שלך לא ממש ברורה. אכפת לך שיש הרבה רגש בסיפורים שלה? למה את קוראת סופלטיבים? לסיפורים אמיתיים שקרו במציאות? על מה את באה בטענות? על זה שמטפלת רגשית שכותבת ספר מעיזה לתת סצנות שאת קוראת להן מדומיינות?
לא ברורות לי הטענות שלך בכלל, לכן אני לא מצליחה להגיב.

אם צורת טיפול כזו תיעשה קונבנציונלית, כמות השרלטנים והפושעים יוכפלו.

הגיוני. ברגע שהתחילו לפתוח בתי חולים, הוכפלו כמויות המוות בניתוחי לב. (פשוט, עד אז אנשים היו מתים עוד קודם.)

 

[y&m]

קראתי את האשכול, ואני שומעת שמפחיד אתכן אהבה בטיפול, מלחיץ אתכן לשמוע שיש מושג של תלות, של מגע, של קשר רגשי עמוק בין מטפלת למטופלת.
זכותכן. פחד הוא דבר לגטימי, ופחד מפני הבלתי ידוע הוא נורא הרבה יותר.
העולם הבטוח שלכן, מסודר למסגרת של דיסטנט ברור בין המטפל למטופל, והוא נבהל נורא כשמפרקים לו את הסדר הזה ומתחילים להכניס לקשר מטפל-מטופל דברים שלא ידעתם שהם קיימים.

אני לא אומרת, זה קשה להתנער מדעות קדומות. זה לא פשוט. לקח שנים עד שהרופאים הסכימו להאמין שהגיינה זה דבר בסיסי בטיפול. למשל. אז אתן יכולות לבחור להמשיך לאחוז בדעות ישנות, ומיושנות מה, ואתן יכולות להבין שיש עוד שיטות ועוד כיוונים חדשים, שעדיין לא מכירים אצלנו.

אתן כנראה לא מכירות, אבל יש כאלו שהמצב הרגשי שלהן קשה כל כך, שטיפת אהבה יכולה להציל אותן. מה? כך אתן נושפות בתיעוב, לשלם על אהבה??? איכס. נכון. זה עצוב גם לכל הנשים האלו שהן צריכות לשלם בשביל לקבל חום ואהבה, זה עצוב להן שהן חסומות, סגורות, כבויות ועוד כל מיני דברים שגורמים להן להתכנס בעצמן ולא להפתח לסביבה שלהן, אבל האהבה הזו, והקשר הרגשי העמוק שנוצר (הרבה בעקבות המגע), פותח בלב יכולות לקבל את השפע שהסביבה נותנת, התלות הזו, הבטחון, ההכלה העמוקה, גורמת לנפש להבריא, ואחרי תקופה של טיפול היא מסוגלת לקבל את שלה בלי תלות בטיפול.

הנסיון מוכיח, שהתוצאה של טיפול מהסוג הזה, היא פריחה רגשית, ונפש בריאה ומשוחררת, מודעת ושמחה, ולא תלות נצחית וממסכנת במטפל / באהבה לו / במגע שלו.

זהו. תפתחו את הראש. נשימה עמוקה. וגם אם אתן לא מסכימות, אז בבקשה, אל תכבנה את התקווה לאותן נשים שטיפול כזה יכול להציל להן את החיים.

יום טוב.

שימי לב שהנקודה של "טיפול באהבה" היא רק אחת ביחס לנקודות נוספות שפורטו.
בחרת להתמקד בה, בתגובה יפה ומפורטת שיש בה טעם. אבל כל האסמכתה שלך היא "מניסיון" נסיון של מי? ומה התוצאות? על כמה נוסה?

בקיצור, על מי נסמוך כשאנו באים בגישה חדשנית שכזו שבאותה מידה שלדעתך היא יעילה היא עלולה גם להיות הרסנית.

עד עכשיו ישבתי בשקט, אבל תזכרו שאמרתי:
1. חסיה ברטלר הקדימה את זמנה. ובהרבה!
2. עוד מעט מחקרי רפואת הנפש יוכיחו שבאמון ובאהבה אפשר לבנות המון.
3. אתן פוחדות משינויים בממסד המוכר לכן.
4. בכל פורצי הדרך מזלזלים בתחילה, ועד שיש מישהו שמאמין להם - הם יכולים להצמיח קרניים. המדע נשלט על ידי אליטה שלא ששה לפתוח דברים שהיא קבעה אותם כמוחלטים.

1. את מכירה את חסיה כנראה, אני לא. מנין לי שהיא הקדימה את זמנה ולא עוסקת בבדיון וב"נדמה לי"?

2. ייתכן מאד, אני אשמח לקרוא זאת, ואם יש היום מחקר כזה אשמח לקבל הפניה אליו. נא להפריד בין אמון ואהבה שאין צורך עבורם במחקר חדש. לבין "אהבה" כפי שהיא מוצגת בספריה.

3. כל העולם הטיפולי כולל של ברטלר. יושב על המקום המקום הזה. נא לא לזלזל בו.

4. נכון, פורצי הדרך לרוב אינם מתקבלים בפרחים, ואולי לא רק בעגבניות אלא אפילו באבנים. עדיין חובת ההוכחה עליהם. הוצאת ספרים שאין אישוש למציאותם אינה נחשבת (בעיני לפחות) כהוכחה.

 

[אחת מאלף]

באמון ואהבה באמת אפשר לבנות המון...
על זה מיוסד כל הרעיון של "קשר טיפולי"
שהוא, מחקרית, המוביל הגדול של החלמה בטיפול.
אבל,
וכאן מגיע האבל הגדול,
מכירה את "יחסים מקבילים" של פרופסור אלי זומר?
הוא מדבר על קשר טיפולי נוסף שמתקיים במקביל לאותה"ברית טיפולית" קדושה.
הוא מתאר את ההרס שזה יוצר בנפש.

שאלתי את חסיה על ספרה "סתירה מצלצלת" איך יכלה לייצר יחסים מקבילים בין מטופלות לקבוצה טיפולית,
והיא הסבירה על אהבה שצריכה להיות ללא גבול, כמו אור גדול שמתרבה.

מצחיק לומר שאני חולקת עליה, כי מי אני, סתם אישה פשוטה,
אבל רבים וטובים חולקים בנחרצות ולא בכדי,
ברית טיפולית היא הכרחית וחשובה עד מאד מאד, קשר טיפולי הוא דבר שבלעדיו לא יכול להיווצר טיפול,
אפשר גם לקרא לזה אהבה.
בספרים מתואר משהו אחר.
הברית נפרצת על ידי קשרים נוספים שיש למטפלת עם המטופלות,
האהבה הופכת לרומן,
נהיים יחסים מקבלים עם בנות של המטפלת ועם מטופלות נוספות.

אני חושבת לי, ומקווה שזו לא חוצפה לחשוב כך, תקנו אותי אם אני טועה, ואתקן:
נדב ואביהו הקריבו אש זרה.
זו אש מלאה אהבה, אבל הם לא צוו.
אי אפשר לאהוב עד בלי די, בלי גבולות, אי אפשר.
חייב ומוכרח להיות גבול, מעצור, צווי.
התורה מכנה "חסד הוא" את אחת העברות החמורות,
משום שנעשה שימוש במשהו ללא גבול.

וכאן הסכנה.

 

[RMO]

עוקבת עוקבת ולא מתערבת.. אבל פשוט לא מצליחה להתאפק-
נניח שחסיה צודקת, נניח שהאהבה ההרואית הזו שהיא מתארת אכן תהיה שיטת הטיפול הנורמלית של הדור הבא,
לא מכירה אף אדם בעולם (חוץ מצדיקים אמיתיים, לא מטפלים)
שיש לו מלאי של אהבה בלתי מותנה ובלתי נגמר לכל יצור שזז.
איך יתכן שכל מטופלת שמגיעה מוכן עבורה מבול אהבה אמיתי, מרטיט ונוגע? היא עצמה לא בנאדם?

גלוי נאות-
למדתי טיפול ועוסקת בזה.
אוהבת את הלקוחות שלי, אבל בסגנון רגיל שכולם מכירים...
מכירה מטפלות רבות עם עיניים רכות,
לא מכירה אגמים של אהבה אינסופית מהבהבת.

 

[איילת :)]

רק עכשיו קראתי ת'אשכול המחכים הזה....

מסכימה כמעט עם כל מילה של y&m
ורציתי להוסיף עוד משהו:
הרבה בספרים של ח.ברטלר מופיעה (עוד לפני המטפלת)החברה המבינה-שבלי-מילים-מבינה הכל -ונמצאת שם -כמה שצריך-וכמובן מכילה ,אוהבת ושוב אוהבת.
ואני חושבת לעצמי איפה מסתבבות כל החברות המדהימות האלה ,ואיך זה שבכל שנותי כבן אדם חברותי לא נתקלתי באחת כזו (ויש לי ב"ה חברות ויותר מאחת...)
לדעתי עוד לפני סוגית המטפלת שהיא לא יכולה להיות\כן יכולה להיות איך שהיא תארה בספריה.הפריעו לי האנשים ה-לא יודעת איך להגדיר את תאורי יכולותיהם הרגשיות להבין את האנשים סביבם עד לעומקי נפשם המסובכת.

 

[אשכולית]

הספרים מתארים אוטופיה טיפולית, וכאן טמון לוז הבעיה.
נניח לרגע את הנקודות שהועלו בפירוט והתייחסו לחסרונות הטיפול המתואר, מבחינה אתית / מקצועית/מוסרית ואנושית. גם אם הטיפול נטול רבב אתי והוא עומד בקנה אחד עם נורמות מקצועיות מקובלות, הרי שדמויות המטפלות בספריה אינן מגלמות את דמויות הטיפול במרחב המציאות.

מה קורה כאשר אישה מחליטה לגשת לטיפול, וסכימות הטיפול שנבנו במוחה מוזנות מספריה של ברטלר?
קורים דברים עצובים.
האישה בטוחה שטיפול משמעו גן עדן רגשי צרוף, השלמת חסכים רגשיים באמצעים פיזיים (ואכמ''ל),
הכלה, אהבה וחיבה בעוצמות שלא חוותה מעולם.
בפועל, חדר הטיפולים והפסיכותרפיסטית (המעולה!!) מתגלים כחסרי הילת קסם מאגית. המטפלת חמה, מכילה, קשובה ואמפתית, אבל אינה מתיימרת לפתח איתה קשר סימביוזי עמוק של אהבה ואותות חיבה פיזיים. הפסיכותרפיסטית (המקצועית!!) יוצרת מרחב נינוח ומכיל, אבל קיים תהליך טיפולי שחותר להתקדמות. עם המון תמיכה וסיוע וסימפטיה, אבל בלי דרמות מנופחות, בלי אבק כוכבים ובלי ברומטר אמוציות של סרט שמעפיל לגבהים מטורפים.
ואז באה, בטעות מוחלטת, האכזבה. היא חושבת שהיא הגיעה לכתובת הלא נכונה, ואם רק תגיע למטפלת האגדית, תמצא מנוח לנפשה.
ואז היא מכתת רגליה בין מטפלת למשניה, ותאכזבת שוב ושוב לגלות שעדיין לא מצאה את אשר אוותה נפשה. זו בשעה שהגיעה לנשות מקצוע מאסטריות, מעולות ומומחיות, שיכלו לעזור לה ולסייע לה, אם רק לא היתה שבויה בקונספציה ש'רק אמצא את המטפלת האגדית והכל יהיה בסדר'.

ויכול להיות גרוע יותר. שהאכזבה שתכה בה תהיה כה מרה, עד שלא תאזור תקווה לפנות שוב לעזרה.

וזה כל כך חבל!!

1. חסיה עשתה כאן שירות נהדר לציבור. כסופרת מוכשרת ועוצמתית, היא שינתה מעט את השיח אודות טיפול. פסיכותרפיה-מושג שפעם היה מטוטא תחת השטיח, אם מבורות, אם מבושה, מתחיל לקבל מעט הכרה ולגיטימציה. יש כאן קצה קצהו של תחילתו של תהליך נפלא וחיובי. אבל יצירת ההילה הכוזבת לעולם הטיפול, הצגת הטיפול כחוויה רומנטית/רגשית עד הקצה, היא טעות.

2. טיפול הוא תהליך מדהים, עוצמתי, בונה ומשחרר. חבל שהגישה בספר עוסקת יותר בדמות המטפל, ופחות בתפקיד הטיפול, כמושג, כתהליך בפני עצמו, לא כבונוס נלווה למפגש עם דמויות ההוד בספרים.

 

[סבתא של נעה]

הספרים מתארים אוטופיה טיפולית, וכאן טמון לוז הבעיה.
נניח לרגע את הנקודות שהועלו בפירוט והתייחסו לחסרונות הטיפול המתואר, מבחינה אתית / מקצועית/מוסרית ואנושית. גם אם הטיפול נטול רבב אתי והוא עומד בקנה אחד עם נורמות מקצועיות מקובלות, הרי שדמויות המטפלות בספריה אינן מגלמות את דמויות הטיפול במרחב המציאות.

מה קורה כאשר אישה מחליטה לגשת לטיפול, וסכימות הטיפול שנבנו במוחה מוזנות מספריה של ברטלר?
קורים דברים עצובים.
האישה בטוחה שטיפול משמעו גן עדן רגשי צרוף, השלמת חסכים רגשיים באמצעים פיזיים (ואכמ''ל),
הכלה, אהבה וחיבה בעוצמות שלא חוותה מעולם.
בפועל, חדר הטיפולים והפסיכותרפיסטית (המעולה!!) מתגלים כחסרי הילת קסם מאגית. המטפלת חמה, מכילה, קשובה ואמפתית, אבל אינה מתיימרת לפתח איתה קשר סימביוזי עמוק של אהבה ואותות חיבה פיזיים. הפסיכותרפיסטית (המקצועית!!) יוצרת מרחב נינוח ומכיל, אבל קיים תהליך טיפולי שחותר להתקדמות. עם המון תמיכה וסיוע וסימפטיה, אבל בלי דרמות מנופחות, בלי אבק כוכבים ובלי ברומטר אמוציות של סרט שמעפיל לגבהים מטורפים.
ואז באה, בטעות מוחלטת, האכזבה. היא חושבת שהיא הגיעה לכתובת הלא נכונה, ואם רק תגיע למטפלת האגדית, תמצא מנוח לנפשה.
ואז היא מכתת רגליה בין מטפלת למשניה, ותאכזבת שוב ושוב לגלות שעדיין לא מצאה את אשר אוותה נפשה. זו בשעה שהגיעה לנשות מקצוע מאסטריות, מעולות ומומחיות, שיכלו לעזור לה ולסייע לה, אם רק לא היתה שבויה בקונספציה ש'רק אמצא את המטפלת האגדית והכל יהיה בסדר'.

ויכול להיות גרוע יותר. שהאכזבה שתכה בה תהיה כה מרה, עד שלא תאזור תקווה לפנות שוב לעזרה.

וזה כל כך חבל!!

1. חסיה עשתה כאן שירות נהדר לציבור. כסופרת מוכשרת ועוצמתית, היא שינתה מעט את השיח אודות טיפול. פסיכותרפיה-מושג שפעם היה מטוטא תחת השטיח, אם מבורות, אם מבושה, מתחיל לקבל מעט הכרה ולגיטימציה. יש כאן קצה קצהו של תחילתו של תהליך נפלא וחיובי. אבל יצירת ההילה הכוזבת לעולם הטיפול, הצגת הטיפול כחוויה רומנטית/רגשית עד הקצה, היא טעות.

2. טיפול הוא תהליך מדהים, עוצמתי, בונה ומשחרר. חבל שהגישה בספר עוסקת יותר בדמות המטפל, ופחות בתפקיד הטיפול, כמושג, כתהליך בפני עצמו, לא כבונוס נלווה למפגש עם דמויות ההוד בספרים.

ואוסיף עוד על דברייך המדוייקים והחשובים
טיפול, כשהוא אמיתי ומקצועי, הוא גם קשה וכואב ולא נעים.
הוא מכריח את המטופלת להתעמת עם חלקים פחות נעימים באישיות שלה, להכיר באחריות שלה על חייה ולא להאשים רק את הסביבה בצרות ובקשיים שלה, לעבד אירועים קשים מהעבר, לבדוק שוב את הבחירות שהיא עשתה, את הרווחים והמחירים שהיא בחרה ובוחרת לשלם ועוד ועוד ועוד ואין כאן המקום לפרט את הכול.
כמובן, הכול נעשה במרחב טיפולי, ברגישות, בהכלה, בנתינת מקום בטוח, בקצב שמתאים למטופלת, אבל התהליך, התהליך עצמו, ככל שהוא עמוק, כן ויסודי הוא לא רק 'מדהים' אלא גם קשה, כואב ומטלטל ומחייב תעצומות נפש.

ועוד נקודה קריטית כמעט: טיפול לא פותר את כל הבעיות ולרוב גם לא מנקה לחלוטין את פני השטח. בוודאי שאם הוא מצליח הוא משקם, הוא מקדם, הוא עוזר, הוא משפר את איכות החיים לעין ערוך (זוהי מטרתו בעצם) אבל הוא לא הופך את האדם למשהו אחר לגמרי. יש נסיגות, יש נקודות בלתי פתורות שצריך להשלים ולחיות אתן, יש תהליכים שלוקחים זמן.
בדיוק כמו בחיים עצמם, גם סיומו של טיפול הוא לא 'הפי אנד' מושלם

 

[מריומה~]

בפוטנציאל, סליחה, אבל הדעה שלך לא ממש ברורה. אכפת לך שיש הרבה רגש בסיפורים שלה? למה את קוראת סופלטיבים? לסיפורים אמיתיים שקרו במציאות? על מה את באה בטענות? על זה שמטפלת רגשית שכותבת ספר מעיזה לתת סצנות שאת קוראת להן מדומיינות?
לא ברורות לי הטענות שלך בכלל, לכן אני לא מצליחה להגיב.

האמירה שלך בעצם אמרה -חברה אין מקום לביקורת ספרים.
לכל סופר זכות לכתוב מה שבא לו , רוצה תקרא לא רוצה אל תקרא.

נבהלתם מאהבה? אתם מפחדים ממנה? אז לפחות אל תיקחו לאחרים ..
תפתחו עינים בעולם קיים גם דברים שאתם לא מכירים וזה לא אומר שהם לא בסדר .

אז זהו שזה לא מדויק בדיוק.
בכדי לא לחזור על טענות שאחרים אמרו אקצר-
כמעט אף אחד כאן לא יצא נגד אהבה למעט אילו שלקחו את האהבה בטיפול למשהו מאד דביק .. ולא להבנה הפשוטה של ההכלה והכבוד.

בטיפולים והאהבה המתוארים גם למי שמכיר כאלו טיפולים ( והשתכנעתי כבר שחסיה ברטלר היא מטפלת רגשית אבל בשיטות לא קובנציונאליות-ואולי אעלה לכאן את המייל ששלחה לי מישהי עליה) יש כאן גם מעל.

וביקורת ספרים יש לה מקום מכובד ביותר דווקא בציבור שלנו (אין דבר כזה ניטריילות גם בציבור הכללי ..שלכאורה מאפשר מרחב...)
- סופרת שהיא גם מטפלת או מטפלת שהיא גם סופרת לא יכולה להיות לא מדויקת ולהשלים בספרים את מה שאין או אסור שיהיה,
לדעתי זה מוריד מהחיים האמיתיים שלה לאין ערוך.

 

[רִפְקִי.]

בחרת להתמקד בה, בתגובה יפה ומפורטת שיש בה טעם. אבל כל האסמכתה שלך היא "מניסיון" נסיון של מי? ומה התוצאות? על כמה נוסה?

לא. לא הבאתי לך אסמכתא מנסיון. הסברתי לך בהגיון ובטוב טעם מדוע השיטה הזו חשובה ותועלתית. האסמכתא מנסיון הייתה, לאלו שמפחדות מהתלות שנוצרת. להן אמרתי שהנסיון מראה שהתלות לא הורסת את הבן אדם לאחר שהוא עוזב את הטיפול.

בקיצור, על מי נסמוך כשאנו באים בגישה חדשנית שכזו שבאותה מידה שלדעתך היא יעילה היא עלולה גם להיות הרסנית.

על מי נסמוך? במי נתן אמון? זו לא שאלה. כי כל אחד בוחר על מי לסמוך. וזה שאת לא סומכת על שיטה מסויימת, וזו זכותך, לא פוסל את אותה שיטה. ואשמח להרחיב לך באמצעי תקשורת אחרים. מה שתבחרי...

הברית נפרצת על ידי קשרים נוספים שיש למטפלת עם המטופלות,
האהבה הופכת לרומן,
נהיים יחסים מקבלים עם בנות של המטפלת ועם מטופלות נוספות.

הברית לא נפרצת, היא נקבעת כך מראש בין המטפל למטופל. יש שמסכימים, יש שבוחרים לעזוב.

משום שנעשה שימוש במשהו ללא גבול.
וכאן הסכנה.

את החלטת שמדובר בחוסר גבולות.

לא מכירה אף אדם בעולם (חוץ מצדיקים אמיתיים, לא מטפלים)
שיש לו מלאי של אהבה בלתי מותנה ובלתי נגמר לכל יצור שזז.
איך יתכן שכל מטופלת שמגיעה מוכן עבורה מבול אהבה אמיתי, מרטיט ונוגע? היא עצמה לא בנאדם?

קצת מורכב להסביר, אבל בקצרה, לעניות דעתי, ברגע שהאדם מחובר לעצמו, וממילא מחובר לשפע אלוקי שהקב"ה מזרים לו, האהבה היא אכן אינסופית. והיא ניתנת במידה שהמטופל צריך לה, בחישוב מדוייק מידיו של הקב"ה.

ואני חושבת לעצמי איפה מסתבבות כל החברות המדהימות האלה ,ואיך זה שבכל שנותי כבן אדם חברותי לא נתקלתי באחת כזו (ויש לי ב"ה חברות ויותר מאחת...)
לדעתי עוד לפני סוגית המטפלת שהיא לא יכולה להיות\כן יכולה להיות איך שהיא תארה בספריה.הפריעו לי האנשים ה-לא יודעת איך להגדיר את תאורי יכולותיהם הרגשיות להבין את האנשים סביבם עד לעומקי נפשם המסובכת.

אני אישית חושבת, שעד כמה שאת רוצה להגיע לעומק עם אנשים - תגיעי לשם. מן הסתם אין בך רצון וצורך לפתוח את כל נבכי הנפש שלך בפני חברתך, טובה ככל שתהיה, ואת מעדיפה לשמור על איזשהוא מרחב מוגן ושמור וזו זכותך המלאה לבחור איך את רוצה לראות את מערכות היחסים שלך עם הקרובים לך, אבל אני חושבת שלו היית רוצה נפש קרובה כל כך, עד שהיית מסכימה לוותר על הרבה הרבה הגנות ומסיכות, הייתה לך כזו.

הספרים מתארים אוטופיה טיפולית, וכאן טמון לוז הבעיה.

מהמילוג: "אוטופיה: רעיון או תכנית אידאליים ומושלמים אך לא ניתנים להגשמה"

אז זהו שלא, והרעיון הזה בהחלט ניתן להגשמה.
ותיאור כואב שכזה, כמו שתיארת, על אכזבה ממטפלים ומאיבוד תקווה, עשוי בהחלט לקרות גם בלי להכיר את השיטה של ברטלר. נכון הדבר שיש כאלה שהנפש שלהם לא תמלא מטיפול קונבנציונלי, והם יחפשו ויחפשו עד שיגיעו למה שמתאים להם.

ואוסיף עוד על דברייך המדוייקים והחשובים
טיפול, כשהוא אמיתי ומקצועי, הוא גם קשה וכואב ולא נעים.
הוא מכריח את המטופלת להתעמת עם חלקים פחות נעימים באישיות שלה, להכיר באחריות שלה על חייה ולא להאשים רק את הסביבה בצרות ובקשיים שלה, לעבד אירועים קשים מהעבר, לבדוק שוב את הבחירות שהיא עשתה, את הרווחים והמחירים שהיא בחרה ובוחרת לשלם ועוד ועוד ועוד ואין כאן המקום לפרט את הכול.
כמובן, הכול נעשה במרחב טיפולי, ברגישות, בהכלה, בנתינת מקום בטוח, בקצב שמתאים למטופלת, אבל התהליך, התהליך עצמו, ככל שהוא עמוק, כן ויסודי הוא לא רק 'מדהים' אלא גם קשה, כואב ומטלטל ומחייב תעצומות נפש.
ועוד נקודה קריטית כמעט: טיפול לא פותר את כל הבעיות ולרוב גם לא מנקה לחלוטין את פני השטח. בוודאי שאם הוא מצליח הוא משקם, הוא מקדם, הוא עוזר, הוא משפר את איכות החיים לעין ערוך (זוהי מטרתו בעצם) אבל הוא לא הופך את האדם למשהו אחר לגמרי. יש נסיגות, יש נקודות בלתי פתורות שצריך להשלים ולחיות אתן, יש תהליכים שלוקחים זמן.
בדיוק כמו בחיים עצמם, גם סיומו של טיפול הוא לא 'הפי אנד' מושלם

עבודה קשה יש גם בטיפול מהסוג הנ"ל. גם בספריה מובא שנותרת עדיין עבודה אחר כך, תמיד, והטיפול הוא לא קסם שפותר את כל הבעיות.

האמירה שלך בעצם אמרה -חברה אין מקום לביקורת ספרים.
לכל סופר זכות לכתוב מה שבא לו , רוצה תקרא לא רוצה אל תקרא.

מתי בדיוק האמירה שלי אמרה את זה?

למעט אילו שלקחו את האהבה בטיפול למשהו מאד דביק .. ולא להבנה הפשוטה של ההכלה והכבוד.
בטיפולים והאהבה המתוארים גם למי שמכיר כאלו טיפולים ( והשתכנעתי כבר שחסיה ברטלר היא מטפלת רגשית אבל בשיטות לא קובנציונאליות-ואולי אעלה לכאן את המייל ששלחה לי מישהי עליה) יש כאן גם מעל.

למה את מתכוונת משהו דביק? באיזו זכות את מבטלת את ההכלה והכבוד שיש באהבה הזו? מה יש כאן מעל?

 

[לאה ולדמן]

נראה לי הגיע הזמן שהיא תגיב פה בעצמה...