עם הספר - לכאן

[גדי ישראלי]

...

 

[נריה מגן]

אני קורא כל מה שיש, בלי יוצא מן הכלל, כך שהחלק הראשון לא מאוד משנה לי. מותחן – רגוע, פעולה – בלשות – אימה – סתם על החיים, קומדיה – טרגדיה, מציאותי – בדיוני, הפי אנד – סוף לא מוחלט. העיקר מילים כתובות.

כנ"ל לגבי סוג עלילה.

בנוגע למסר אני שונא את הסופרים/ות שדוחפים את המסר במצקת פנימה. מסר צריך להיות עקיף, ולא כזה שדוחפים אותו בכוח.

סוג הכתיבה האהוב עלי הוא כמובן זה של מ. קינן... ולעצם העניין, כתיבתם של ויקטור הוגו ואלכסנדר דיומא היא בעיני הכתיבה האידיאלית. קלאסיקה משובחת שבה כל מילה היא פנינה בפני עצמה. למי שמכיר, קן פולט הוא הסופר מספר 1 בתיאורים מצויינים (ולא רע גם מבחינת דיוקים היסטורים), דן בראון בכתיבת מותחנים תוססים וקיצבי, ג'ון גרישם של משפטיזציה ספרותית יפה ואנטוני ביוור של ספרות היסטורית מונגשת, נעימה וסוחפת. סופרים ישראליים מבחינתי המובילים הם חיים הרצוג להיסטוריה עיונית, יורם קניוק לפובלציסיטקה והיסטוריה דעתנית (בעיקר מצד שמאל...), חיים שפירא לפילוסופיה ודעתנות וכמובן ש"י עגנון לספרות יפה.

סוג הגיבורים לדעתי הינו נושא שלא ניתן לענות עליו, כיון שהוא משתנה מנושא לנושא, מספר לספר ומסופר לסופר.

התחום החשוב ביותר בסיפרות שלנו הוא האמת. הסופרים החרדיים מרשים לעצמם לשנות עובדות, לשחק בהן ולהתאימן לרצונותיהם בלי שום בושה. עצוב לי מאו לקרוא נאות ספרים כתובים על אותם 2/3 נושאים שחוזרים על עצמם - חלקם עם אותם בעיות ואותן שגיאות (או מוטב לומר 'שגיאים'). הנושא של כתיבת ספרות קריאה (מתח, רגש, מה שלא יהיה) על בסיס היסטורי ומדעי מדוייק ואמין שגם מלמד את הקורא אי אלו עובדות שלא היו ידועות לו קודם הוא בעיני הנוןשא מספר 1 שצריך לעמודעליו בספרות החרדית.

ןמעבר לכל זה, עצוב לי מאוד לראות שוב ושוב כיצד אנשים ונשים שלא היו מקבלים 80 אחוז במבחן לכתיב וכתב בכיתה ב', לא 70 אחוז בחיבור וסגנון בכיתה ג' וגם לא 40 אחוז בכתיבה והבעה בכיתות הגבוהות יותר כותבים/ות ספרים, מפרסמים/ות אותם וילדינו אמורים לקרוא את הר האשפה מדיף ריח הניחוח הזה. מול עיני עומדת אחת כזו שגם מקבלת במה באחד מגדולי העיתונים בציבור ההחרדי במוסף המיועד לילדים ונוער. קרתי ספר שלה והתביישתי שאחת כזו נחשבת ל'סופרת', וכשבמקרה פתחתי את אותו מוסף(שאינני נוהג לקוראו בד"כ מחוסר עניין לציבור) וראיתי את שמה מופיע בעיתון שפשפתי את עיני בתדהמה, עקבתי וראיתי כי היא אחת מהכותבות הקבועות בעיתון, וכדאי ביזיון וקצף. בושה.

 

[גדי ישראלי]

אז מה, חוץ ממני ומנריה כולם קוראים פה רק פאשקווילים?

 

[גדי ישראלי]

...

 

[נריה מגן]

בשביל לכתוב טוב צריך ידע. אתה לא יכול לתאר דמות כגון ברוקר, עבריין, מתבגר... בלי שתדע בדיוק גם על הסימפטומים החיצוניים של הדמות וגם על התחושות הפנימיות שלה. בשביל זה צריך לעשות תחקיר קטן (אני יודע על אנשים שהלכו להתנסות בכל מיני מצבים בשביל לכתוב עליהם).

למרות שאני כותב וסופר, אני מבטיח בל"נ שאני לא הולך להתנסות בלהיות עבריין...

 

[גדי ישראלי]

למרות שאני כותב וסופר, אני מבטיח בל"נ שאני לא הולך להתנסות בלהיות עבריין...

אם אתה כותב וסופר, אתה אף פעם לא יכול לדעת... [אייקון מתאים כלשהו]
טוב, הפורום פה על מצב ט"ו בשבט אז אני עובר לדסקס איתך קצת בפרטי, קבל.

 

[אסטרונאוטית]

כתבתם פחות או יותר הכול....
אני רק מוסיפה שבכתיבה טובה כל משפט, כל מילה צריכה להעביר מסר ספציפי וצריכה להישקל היטיב.
לאחרונה רווח סגנון הספרים שאפשר לקרוא קטע כן, קטע לא, לדלג שתי פרקים ...
ואח"כ אפשר אפילו להיבחן על העלילה ולגלות שלא הפסידו שום פרט משמעותי.

 

[גדי ישראלי]

...

 

[גדי ישראלי]

...

 

[גדי ישראלי]

...

 

[גדי ישראלי]

...

 

[גדי ישראלי]

...

 

[גדי ישראלי]

...

 

[תמי תם]

הפרזת לגמרי...
מילא פעמיים-שלוש, שש פעמים לשאול אותנו???
אתה לא מאמין שהבנו את השאלה כבר בפעם הראשונה או מקסימום בשנייה?

 

[מרשימה]

כתבו על הדיוק בפרטים הסטוריים והדומה להם.
אני רוצה לעמוד על נקודה נוספת שמציקה לי מאד והיא הדיוק בפרטים הנוגעים לסיפור עצמו.

אתן דוגמה שנתקלתי בה לאחרונה:
כתוב בספר שלX יש עשרה בנים.
כמה פרקים אחר כך משפחתו של X מתכנסת לדיון משפחתי בעניין כלשהו.
במשך כל הדיון מוזכרים רק חמישה בנים, לא כתוב שהאחרים לא הגיעו, לא שהם שתקו, כלום.
הם לא קיימים.
המסקנה המתבקשת היא שהסופר שכח מה כתב לפני כמה פרקים.
מאד מובן, כשמדובר בספר עב כרס.
ובכל זאת הייתי מצפה מספר שאמור להיות ברמה גבוהה (והספר הנ"ל, הוא אכן כזה)
שיעבור מספיק עריכות וליטושים כדי למנוע טעויות מעין אלו.

 

[מרשימה]

ובנוגע למסר, קראתי פעם משהו שנעמי צוובנר כתבה שדיבר אלי מאד:
כשהדמויות המרכזיות בסיפור שלך הן אנשים טובים ואיכותיים, המסרים נוצרים מעצמם.

מסר חזק שמוחדר במפורש לאורך הספר, בדרך כלל מוציא את הטעם
(יוצאת דופן בעניין הזה היא מ. קינן שכבר הוזכרה פה)

 

[משויטט]

עניין הז'אנר במגזרנו הוא כמעט בלתי רלוונטי, ולו מפני העובדה שכמעט ואין ספרים שמגדירים לעצמם את הז'אנר שלהם. גם הסופרים רוצים לכתוב על הכל ואף אחד (כמעט) לא רוצה לתחום את עצמו לסגנון אחד, כפי שמקובל בספרות הכללית.
לעניין המסר, טרנדי מאוד, בעיקר בפורום כאן, לסלוד ממסר חתוך בסכין ומוגש במזלג, וזה די מובן לגבי סיפורת עלילתית, אבל ביוגרפיות וסיפורי תורה ואמונה רשמיים, נוסך וולך, לווינשטיין, ועוד - שם המסר מתקבל בברכה מרובה.
וכברור מאליו, סגנון כתיבה מושך היא הערובה הכמעט יחידה להצלחת הספר. סופר טוב מסוגל ליצור ריתוק גם בתיאור צבעי גרביים ומצוקת החור שנוצר בהן.

 

[נריה מגן]

יש כאן חובבי ספרי אימה או אקשן או בלשות?[/FONT][/COLOR]

כבר כתבתי שאני קורא הכל... כולל הכל. בכל אופן, אם אתה מעוניין בהמלצות, שרלוק הולמס לבלשות, דן בראון לאימה (וגם לאקשן), לי צ'יילד לאקשן.
בציבור שלנו אין ספרי אימה, אקשן ובלשות, ואלו שיש ראוי היה להם שלא יכתבו. רמת כתיבה מתחת לכל ביקורת, ניסיון 'למתוח' בכוונה תחילה, דימיון פרוע ומוגזם, רצפי שטויות ברורים.

אגב, נקודה חשובה שאיכשהו שכחתי קודם, הגדרה יפה שמישהו אמר לי פעם: בציבור החרדי יש מספרי סיפורים מצויינים, אבל יש סופרים גרועים. תחשבו על זה.
יש לפחות סופר אחד שעומד לי בראש כמספר סיפורים מעולה. יש לו ספרי מתח טובים ותוססים בלי דימיון פרוע מידי ובכל זאת כסופר הוא גרוע. הוא הכי בולט בעניין, אבל יש הרבה כאלו, כל אחד לפום שיעורא דיליה...

 

[גדי ישראלי]

הפרזת לגמרי...
מילא פעמיים-שלוש, שש פעמים לשאול אותנו???
אתה לא מאמין שהבנו את השאלה כבר בפעם הראשונה או מקסימום בשנייה?

זקן סיני אמר לי שאם אני אחזור על כל דבר שש פעמים אז בסוף ישתכנעו לי.
וברצינות, אתמול הפורום השתגע... לא ראיתי תוגובות/הודעות/פורומים... כלום...
אבל בתכלס זה פדיחות

 

[מריומה~]

כתבתם פחות או יותר הכול....
אני רק מוסיפה שבכתיבה טובה כל משפט, כל מילה צריכה להעביר מסר ספציפי וצריכה להישקל היטיב.
לאחרונה רווח סגנון הספרים שאפשר לקרוא קטע כן, קטע לא, לדלג שתי פרקים ...
ואח"כ אפשר אפילו להיבחן על העלילה ולגלות שלא הפסידו שום פרט משמעותי.

שמעתי מסופרת אחת מאד גדולה, כך-
סיפור טוב הוא סיפור שאפשר לנער אותו ולא יפול ממנו שום מילה מיותרת.
בעיני זה משפט כמורה דרך.