לפני קצת יותר משנה כתבה כאן ניקית מוכשרת ושמה @7שבע7 פאנפיק קצר על ממלכה במבחן.
אז לא הייתה לי אפילו הרשאה להגיב על הקטע היפה, אבל הקריאה שלו נתנה לי רעיון שלא חשבתי עליו מעולם: לנסות לכתוב בעצמי פאנפיק, לא רק לקרוא כמה כאלו. (משום מה הייתה לי איזו מחשבה מוזרה, שפאנפיקים נועדו לקריאה בלבד, וכתיבה שלהם רק תהרוס לי את ההנאה...)
(אגב, @7שבע7 השם הארוך של האשכול לגמרי באשמתך החלטתי בהשפעת הכותרת של הסיפור שלך לתת כבוד למקבילה העברית והארוכה למילה פאנפיק).
בהתחלה העזתי לכתוב סתם סצנה קצרה, עם הרבה בעיות כתיבה ופיסוק לא משהו בכלל : ), רק אחרי הפרק השני התחלתי לתכנן סיפור ארוך יותר, במטרה סופית, די נסתרת בהתחלה אפילו מעיני: לקבל סיום אחר לסדרה הבלתי נשכחת – ובעיקר שונה מפדהאל.
כן, יהיה קצת קשה להכחיש את זה אחרי ההודעות הנלהבות שלי כאן על פדהאל, וגם בפאנפיק הזה יהיה אפשר לומר שהשתרבבה פה ושם ; ) ביקורת רצינית על הספר, אולי אפילו חלקים מהותיים מהפאנפיק מבקרים הנחות מסוימות שמופיעות בספרים. אבל למרות שלפדהאל היה קשה לי באופן אישי להתחבר – יהיה לי כמעט בלתי אפשרי להסביר עד כמה השפיעה עלי הסדרה 'ממלכה במבחן' וכמה היא תרמה לכתיבה שלי.
אם כבר, אולי זאת הסיבה העיקרית שגרמה לי להשקיע כל כך הרבה בכתיבה של הפאנפיק הזה. כבר אמר מי שאמר: פאנפיק כותבים מאהבה או שלא כותבים בכלל...
אולי זה ברור, אבל חשוב לי לציין את זה, אחרי הכול העזתי ככה לגעת בדמויות היפות של מיה קינן : )
מדובר בסדרת מופת. הטובה ביותר כנראה שנכתבה אי פעם בציבור שלנו. יצירת אומנות אמיתית שנגעה עמוק בלבבות של כל כך הרבה אנשים. ששנים אחרי שיצאה ממלאת אשכולות ארוכים בוויכוחים לוהטים ודעות עמוקות, ואפילו גורמת לאנשים לחפש בנרות סיפורי המשך לדמויות האהובות. (ומודה ששימח אותי לגלות שהפאנפיק הזה הפך ל'סיפור בהמשכים' המדורג ביותר בפורום, אבל אחרי שנהניתי לי קצת מהתואר הנכבד : ) אהיה מספיק כנה עם עצמי כדי לומר שאין סיכוי שסיפור ראשון שלי היה מגיע לחשיפה שכזו, אלמלא היה מדובר כאן בממלכה במבחן).
לא שלא שחשבתי ככה לפני, אבל הבנה אמיתית על רמת ההשקעה הגיעה לי רק אחרי שכתבתי בעצמי קצת על הדמויות והעולם שיצרה הסופרת. אני לא יודעת כמה מאמץ ושכתוב ועריכה אינסופית נדרשו כדי ליצור את אותן סצנות בלתי נשכחות מהספרים – אבל אני בטוחה שזה היה קשוח. כן, גם פדהאל, עם כל הביקורת שהייתה לי עליו.
ונכון, לא חייב לאהוב כל ספר, וביקורת זה דבר לגיטימי. אבל בכנות, לו הייתי יודעת כמה מאמץ נדרש בשביל כתיבה טובה, מניחה שהייתי טורחת לחפש טוב טוב את המיילים של הסופרים שאהבתי את הספרים שלהם, ולו רק כדי להודות להם על המאמץ האינסופי שעומד מאחור, גם אם התוצאה לא תמיד יצאה מושלמת.
אם לא קראתם את הסיפור ואתם מתכננים לקרוא – פה יש קישור לסיפור המלא. מכאן והלאה הקריאה על אחריותכם בלבד... מלא מלא ספוילרים בהמשך : )
הטיפ הכי חשוב שיש לי לתת לכם הוא פשוט להמשיך לכתוב : ) קלישאתי ככל שזה ישמע, מסתבר שאם מתעקשים להמשיך, מצליחים בדרך כלל גם להגיע לסוף...
אם הייתי חושבת על סיפור כזה ארוך כבר בהתחלה, סביר להניח שהייתי מתייאשת כבר בפרקים הראשונים.
לפני הכול, חייבת לשתף בתובנה שעלתה לי לקראת סוף הסיפור: למה סיפורים בפורום לא מסתיימים בדרך כלל.
התשובה לדעתי היא די פשוטה: כי מבאס לסיים אותם, מה לעשות.
אי אפשר לכתוב סיפור שתוכנן באופן חלקי, ללא אפשרות לחזור אחורה ולשנות, ולהגיע לסיום מרוצים.
באיזשהו שלב (אצלי זה קרה לקראת אמצע המערכה השנייה) – קולטים שיש כבר בעיות שאין דרך אחרת להתמודד איתם חוץ מפשוט להמשיך הלאה, ולקבל את העובדה שזה לא יצא מושלם אף פעם.
בסיפור הזה למשל לא תכננתי את פרקי הסיום. הם היו כתובים באופן מאד חלקי, בייחוד לעומת השיא שתוכנן הרבה יותר בהתחלה.
הבעיה העיקרית שנוצרה לי מחוסר התכנון המדויק של הסוף זה הצורך באקספוזיציה. הפרקים עם פאר ולאה מלאים בבעיות של עומס מידע, כך גם הפרק האחרון של אונמר ואולה שסוגר את קו העלילה הבעייתי עם אליצור.
בתכנון המקורי היו אמורים להגיע רק שלושה פרקים קצרים אחרי רגע השיא: המוות של בסטיאן, השיחה של שלוואן ואלרון, ופרק סיום של איסתרק וקנז.
בפועל, הייתי צריכה למרוח קצת כדי להדק קצוות בעיתיים בעלילה (פאר וכל נושא כוזר החדשה) – זה גרם באופן טבעי לירידת מתח מנקודת השיא באופן מהיר מידי ככה שהפרק האחרון (או שלושת האחרונים) הגיעו רחוק מידי מהקליימקס של הסיפור.
כמו שביקשו, מנסה ללקט כאן תובנות שכתבתי לעצמי ולאחרים במהלך הכתיבה של הפאנפיק, אין כאן סדר מסוים לתהליך בו הסיפור נכתב.
סצנת שיא:
הסצנה הכי חשובה של הסיפור, הקליימקס הבלתי נשכח, וזאת שקובעת את מבנה הסיפור כולו לאחור – זה החלק הכי קשה לכתיבה. ולא רק שהוא הכי קשה, בלעדיו, מסתבר, אין בעצם בכלל סיפור.
תכתבו מה שתכתבו, תספרו מה שתספרו. רגע השיא קובע הכול. אם הוא לא נותן את מה שרצינו, אם הוא לא פורע את הצ'ק שנתנו בהתחלה לקוראים – הסיפור בבעיה ולא משנה מה נעשה איתו לפני ואחרי.
למזלי, (ואני אומרת למזלי כי למדתי תוך כדי כתיבה הרבה דברים שלא ידעתי בכלל על בניית סיפור) – הבנתי את זה יחסית מוקדם.
ולכן, למרות שהיה מלחיץ מאד לגשת לסצנה הזאת, התחלתי לתכנן אותה בצורה מעמיקה כבר לקראת סוף השליש הראשון של הסיפור. ובמילה תכנון אני לא מתכוונת לכתיבה.
גיליתי שיש מחסום פסיכולוגי, הגיוני מאד כנראה, שמונע ממנו להתחיל לכתוב בפועל, מהפחד שמה שיש לנו בראש פשוט לא יצליח לעבור למילים כתובות ויצא חיוור ודהוי.
הפתרון שלי לזה היה לכתוב מה אני מתכננתשיהיה בסצנה, לא לנסות לכתוב אותה.
אחרי הכול, לכתוב במילים פשוטות סתם קשקושים ורעיונות תמיד יותר קל.
בפועל, אחרי שכתבתי את התכנונים האלו – לא השתמשתי בהם לכתיבת הסצנה עצמה. זה פשוט סידר לי את כל מה שקורה בראש, ובעיקר הרגיע אותי שאני יודעת מה הולך לקרות בפרק השיא הזה. (זה סיפור בהמשכים אחרי הכול, לא?)
ועדיין היה קשה מאד להתחיל לכתוב בפועל.
אגב, הסצנה כולה נבנתה אצלי בראש משני המשפטים האלו:
"אני לא נאיתן", הוא לוחש לבסוף קרוב מאד לאוזנו, בעוד הפועל הקרב אליהם שולף את חרבו מנדנה ומעיף אותה אל מחוץ לבמה.
"הבטחתי לנו מפגש על גדותיו של המנייאר", מחייך מלכה של כוזר החדשה וקולו רם וברור מאד על רקע הדממה השוררת, "אבל למרות שקשיי מיקום וזמן מנעו ממני להגיע עד אתיל – אני אקווה שתדע להעריך את מאמצי לעמוד בדיבורי, ולהביא אותנו לפחות לשפתו של נהר".
אני כמעט אף פעם לא מתחילה פרק מהמילה הראשונה שלו. יש לי בראש שברי משפטים ופעולות ואני פשוט מפזרת אותם בנקודות שונות על הדף ותוך כדי מתקדמת... הכתיבה שלי די מבולגנת : )
איך נוצר רגע השיא של בסטיאן?
תאמינו או לא, לא תכננתי אותו מראש.
כשהתחלתי לכתוב את הסצנה אפילו לא הייתי בטוחה שאשאיר את איסתרק בחיים. מה שקרה, שגיליתי שאני משקרת על עצמי : ) ואני מנסה בכל דרך להשאיר לו פתחי מילוט אפשריים כדי שיצליח להציל את עצמו מהגורל הרע שאולי צפוי לו.
כשהבנתי את זה, שיניתי את הכול. חוץ מהפגיון שהצמיד ברול לצוואר של איסתרק והקשתים, הוספתי עוד כמה שומרים חמושים והחלטתי שאני אלך עם ההחלטה הזאת ומה שיהיה יהיה: איסתרק אבוד וזהו.
זה היה משחרר מאד לתת לו למות בראש שלי : ) משחרר כל כך, שמפה לשם, עלתה לי פתאום המחשבה שאיסתרק לא צריך להציל את עצמו, ושכלי נשק תמיד יכולים לעבוד לשני הכיוונים.
אממ, יש לו פגיון צמוד לצוואר? במקום להתפרע בדמיונות מה הוא יכול לעשות איתו (ואם כל הכבוד ללוחם המהולל שהוא – החיילים יצמידו אותו לקרקע עוד לפני שיספיק לומר שמע ישראל : )) – למה שלא אתן לו פעולה קטנה והגיונית יותר כמו לזרוק את הפיגיון הלאה?
איך נכנס בסטיאן לעניין?
זה כבר היה די פשוט. בהתחלה אולה מגיע עם יוסף כמגן חי רק כי זה היה נשמע לי מצוין בראש לשים אותו מול אבא שלו. ובגלל שיחסית בהתחלה כבר רציתי לשמור לבסטיאן את תפקיד החיסול של יוסף (כן פדהאל, קפיצה מרשימה נתת שם במרפסת – אבל לא מגיע לך הכבוד הזה) – להגיע לרעיון שבסטיאן יזרוק את הפיגיון על יוסף ובכך יסכן את אולה, היה די קל.
(וכן, מבחינה הגיונית החרב יכלה להרוג אותו, לא רק לפצוע אותו, אבל זה היה הופך את הסיפור לטרגדיה אירונית בה איסתרק ויוסף מתים יחד, לא הסיום שרציתי לתת לפאנפיק).
דמויות ראשיות
אני אנסה לכתוב ניתוח קצר למסע של הדמויות הראשיות בסיפור, בעיקר בהתייחס למאורע המחולל ולתשוקה המודעת והלא מודעת של כל דמות. (אני משתמשת כאן בצורת הביטוי של רוברט מקי על מניעי הדמויות, שכתוב חופשי).
בקצרה,
תשוקה מודעת זה הרצון הגלוי של הדמות. המניע שגורם לה לקום בבוקר ולבחור X במקום Y. המנוע שדוחף אותה באופן חיצוני לעבר המטרות שלה, וגורם לנו כקוראים להבין לוגית את הבחירות שלה.
דמות שטחית יכולה להסתדר עם תשוקה מודעת בלבד. יהיו לה קונפליקטים, כנראה חיצוניים או בין-אישיים. היא תיאבק בהם, תבצע בחירות, אפילו הרואיות, כאלו שישנו את גורלה באופן בלתי הפיך, ותגיע בסופו של דבר אל המנוחה והנחלה.
תשוקה לא מודעת זה מה שנקרא בשפת הקוראים, 'דמות עם עומק'.
תשוקה לא מודעת זאת האמת החבויה עמוק בנפש. זה הרצון הטבעי, הפראי אולי, שיש לגיבור שלנו במעמקי הלב. זה המניע שיגרום לדמות לבחור X למרות שברור לכולם שY הרבה יותר טוב עבורה ועבור המטרות החיצוניות שלה. כאן מתחבא הניצוץ שגורם לנו להזדהות באמת עם הגיבור, ובמקום ללכת לישון למשל או לשטוף כלים : ) – להמשיך לקרוא על הבחירות שלה עד הסוף הטוב או המר.
בדמויות טובות התשוקה המודעת והתשוקה הלא מודעת יהיו בד"כ מנוגדות אחת לשנייה.
זה החומר שיוצר לנו קונפליקטים ברמה האישית. הפער בין הרצון המודע לרצון הלא מודע. השקר הנסתר שחבוי עמוק בדמות, ומתגלה לאורך כל הסיפור דרךהבחירות שלה.
איסתרק
על נסיך הכתר לשעבר, מלך כוזר בהווה – כתבתי הכי הרבה. הוא גם הגיבור הראשי בפאנפיק הזה במבט לאחור. אבל בכל אופן, ניתוח מסודר צריך.
כשהתחלתי לכתוב את הסיפור ידעתי שיהיה לי שיא כלשהו, בו איסתרק ויוסף יתעמתו אחד מול השני, היה ברור לי גם שזה יהיה על שפת נהר... לא נראה לי צריך להסביר למה. מכאן התחלתי עם האירוע המחולל – שריפת המוצב, והתקדמתי הלאה.
(בקצרה: שריפת המוצב זה המאורע המחולל הראשוני. הוא לא כתוב טוב לדעתי, והסיבה העיקרית היא שלא ידעתי עבור מה אני צריכה אותו בהמשך. במבט לאחור אני חושבת שמאורע מחולל איכותי באמת מצליחים לכתוב רק לקראת סוף הסיפור. אולי אפשר לחשוב עליו בהתחלה, אולי אפשר להבריק עם רעיון, אבל פיתוח ודיוק אפשר לעשות רק אחרי שברור לנו מהי המטרה הסופית של כל דמות).
לקח לי זמן להבין את התשוקות של איסתרק כדמות, זה לא היה טריוויאלי בכלל. (ולדעתי זה חלק מהיופי בטיוטה ראשונה – כמה שנכיר את הדמויות תמיד נגלה איתן ביחד דברים חדשים).
אז מה איסתרק רוצה?
התשוקה המודעת די ברורה לדעתי: לנצח את יוסף ולהחזיר את השלווה לכוזר.
התשוקה הלא מודעת (שמתבררת לאט מתוך הסיפור) היא למלוך על כוזר...
(וכן, יש כאן חריקות, בעיקר כי התשוקה הזאת יכלה להתבטא טוב יותר בהתחלה על ידי בחירות מסוימות שהייתי יכולה לתת לאיסתרק ולא נתתי, בחירות שידגישו את הדיסוננס השקט הזה טוב יותר. זה עבד טוב לדעתי למרות זאת, כי כבר ביוזבד יש סצנות שמראות עד כמה רק הוא מושלם למלוכה).
פה נולד המאבק בין שתי התשוקות:
איסתרק מבין, ולוקח לו זמן להבין, שבשביל להרוג את יוסף ולתת סיכוי לכוזר הוא צריך לזוז הצידה... אף אחד לא יכול להבטיח לו שביום בו יוסף ימות, תחזור כוזר כולה ברצון ובשמחה אל שלטונם של בני הביואר.
פה איסתרק מבין לראשונה את התשוקה השקטה הזאת: הוא רוצה למלוך על כוזר אחרי הכול...
יקוואל נכנס לסיפור כמראה. האח הכי דומה לאיסתרק, מי שהכי 'טרגר' אותו והקשה עליו. מי שאולי אולי מזכיר לאיסתרק שהוא לא האדם המושלם כמו שחשב לעצמו כשחזר חדור אידיאלים מהפלאט.
השיא הראשוני של איסתרק הוא בבקשה שלו ממיכאל – זה שיא שמתבטא בבחירה שלו מול מיכאל, לא בפעולה.
השיא הזה מייצג את הצד הקיצוני של הבחירה: הוא כל כך לא ראוי שאולי עדיף שיזוז הצידה לחלוטין ויעביר את השרביט למיכאל.
השיא הפעיל קורה בסצנה בו איסתרק מאוים על חייו ומבין (הבנה כואבת למדי) שאין משמעות אמיתית לעובדה שימות בטקס, אם רק תצליח כוזר לשרוד אחרי הכול.
רגע השיא: איסתרק זורק את הפיגיון לבסטיאן וגורם לעצמו להיפגע.
כמו שכבר אמרו יפה באשכול: זה לא לגמרי שיא מושלם – איסתרק יודע שהוא ימות בכל מקרה...
ולכן בסיום מגיעה סגירת המעגל הסופית של המסע שלו:
איסתרק מקבל את המלוכה ממיכאל בחזרה. (באופן רשמי בלבד כי אחרי הכול שניהם מבינים שאין משמעות כרגע לבחירה הזאת).
הוויתור הזה מצד מיכאל, יחד עם ההערצה הטבעית שהוא מקבל למעשה ההקרבה באיינה, גורמים לו להבין אמת כואבת:
המאבק עם עצמו לא הולך להעלם מכאן כנראה אף פעם.
הסצנה בה איסתרק צופה במיכאל יורה חץ מדויק נוספה כדי לחדד את הכאב של חוסר המושלמות שלו, בייחוד מול מיכאל. (וגם כי לא יכולתי להשאיר את איסתרק בלי השלכה מעשית כלשהי מאותו מאבק באיינה).
הסצנה עם קנז נכתבה כדי לחדד את ההבנה של איסתרק שאין לו יכולת לשלוט בבחירות שיעשה בעתיד, בדיוק כמו שקנז לא יכול להבטיח שיישאר נאמן לכוזר לנצח.
הבחירה של קנז מול המונדרים כעם להישאר לצד כוזר, משקפת את הבחירה של איסתרק להישאר למלוך יחד עם ההבנה הכואבת שיש ראויים ממנו.
לשניהם, זאת תהיה כנראה בחירה יומיומית בלתי נגמרת.
(אגב, בסצנה הזאת יש באג קטן. במהלך העריכות הרבות שעבר הפרק לא הבנתי שמחקתי את החלק בו איסתרק שואל במפורש את קנז האם עליו לפרוש אחרי הכול, מעניין שלמרות שהוא עבר לא מעט עיניים לפני – את הבעיה הזאת גיליתי מביקורת שקיבלתי רק אחרי שהפרק עלה).
שלוואן רוצה להצליח בחיים החדשים שלו כמנהל אחוזת בנטיליאן. הרצון הזה מתבטא ביציאה שלו ליריד השנתי שמוזכר בהופעה הראשונה של שלוואן בסיפור. (לצערי זה לא בולט כל כך כי לקח לי זמן להבין את המאורע המחולל שלו כדמות).
מה התשוקה הלא מודעת?
האמת הנסתרת היא ששלוואן רוצה לחזור למרכז העניינים, או כמו שאמרה יוצרת הדמות בעצמה כבר ביוזבד: שלוואן לא נולד לשלווה כפרית. הוא משתוקק לחזור לאתיל, אל המקום בו דווקא העבד שלו מצליח יותר ממנו.
הניגוד בין התשוקות מתבטא במאורע המחולל (זה קורה באופן לא מושלם):
כשאלרון מספר לשלוואן שהטקס יעבור לאיינה (העיר בה מתקיימת היריד) אנחנו מגלים לראשונה ששלוואן מפחד ממפגש עם חבריו הישנים – אנשי השלטון באתיל.
כלומר הוא לא באמת רוצה להצליח בחיים שלו באותה אחוזה כפרית, הוא מעדיף הרבה יותר לחזור לבירה. הוא פשוט פוחד מאד לעשות את זה בגלל העבר שלו.
קנז ואמציה שנפגשים באמצע הדרך עם שלוואן ואלרון, נכנסו לעלילה בעיקר כדי לחזק את התהיות של שלוואן (ואולי גם של הקוראים) על תוצאותיה העגומות של מלחמת אחים ועל יכולתה של כוזר האמיתית לשרוד, אם בכלל.
(ובמילה לחזק אני מתכוונת בעיקר להעלות תהיות. כן, גם אם אין להם תשובות).
בשיא, שלוואן, הטיפוס שמעדיף לברוח כשרק מאפשר לו המצב – מתעמת בגלוי עם אבא שלו.
ההתעמתות שלו עם אביו, דווקא במקום פומבי כל כך, מבטאת את ההתמודדות של שלוואן מול הפחד הגדול שלו: הקשר הבלתי מנותק שלו לעבר על כל משמעותיו והשלכותיו.
הוא מודה באמת מול הרבה אנשים, והוא מעמת אותה עם אבא שלו ישירות. (ושלוואן לא מתמודד בדרך כלל ישירות עם המאבקים שלו, זה חלק מהאופי של הדמות).
ולכן במפגש שלו עם אלרון, יש התייחסות ישירה לקשר עם אבא שלו, קשר שיש לו משמעות גם אחרי המוות של יוסף. או בקצרה: שלוואן של פעם לא הולך להיעלם לשום מקום, הוא גם מוצא עצמו מתאבל על מותו של האבא שרצה אפילו להרוג אותו, ואוהב את אתיל בדיוק כמו שפרח באלקן...
(חייבת לציין כאן הערה שכבר נכתבה באשכול על ידי @דיונון : המניע לכניסתו של שלוואן לזירה באיינה לא נבנה טוב כל כך, זה לא מפריע מאד כי אפשר לתקן את זה יחסית בקלות עם מניע הגיוני יותר. אבל כמו שאומר קהת בסצנת הסיום: שלוואן לא הטיפוס שיקריב את חייו בכזאת הרואיות...).
קצת במאמר מוסגר, שלוואן הוא בין הדמויות הבודדות הלא מושלמות באמת שמיה כתבה.
אפשר לומר שבעיני הוא הגרסה של האדם הקלאסי שהיה חי בכוזר לו הסיפור הזה היה קורה במציאות...
נכון, כולנו אוהבים את ההרואיות של גיבורים כמו איסתרק ומהללאל, מצד שני: זה יפה לבני נוער מה שנקרא : )
אלו כבר לא הקלישאות של איסתרק בן ה-17, ומהללאל שבורח לבד, וכמה מדהים יכול להדליק את מדורות הבשורה.
אלו החיים האמיתיים והפחות פוטוגניים, כשיש לך כבר מה להפסיד על הבחירות האלו, לו הייתה ניתנת לנו כזאת בחירה...
שלוואן עושה לאורך הדרך את מה שכנראה רובנו היינו עושים לו היינו במקומו, והיינו מגלים שאנחנו בנים לנבל הגדול והכריזמטי ביותר שידעה כוזר: הוא לא בוחר.
במקום זה הוא מתמקד בהגנה על החיים הפרטיים שלו ועל המשפחה שלו.
וכן, זה נוח. והוא גם מפונק קצת מטבעו, אבל בינינו, מי היה בוחר לעזוב חיי נוחות עם משפחה, רק כי האמת, אולי, בצד השני?
וזה לא הרואי, נכון. אבל החוסר מושלמות הזאת הוא היופי בעיני. הוא באמת לא מושלם, אלו לא סתם נקיפות מצפון נעלות. והבריחה שלו מכוזר החדשה היא פעולה כל כך הגיונית, כי דמויות תמיד פועלות במינימליות (רוברט מקי): שלוואן לא יברח עד שהאש תגיע אליו ולא תשאיר לו ברירה אחרת.
אולה
לפני אולה, בואו נדבר רגע על בסטיאן.
סליחה מכל אלו שכאבו את המוות שלו, אבל בכנות, האיש נכנס לסיפור הזה רק כדי למות.
הסצנה הראשונה שכתבתי אחרי הפרולוג של אולה ואונמר, הייתה השיחה האחרונה בין אולה לאביו המאמץ.
תשאלו למה? לא יודעת. אני מתחילה סיפורים מסצנות חסרות הקשר שמנקרות לי בראש. אין לי סיבות ותכנונים בהתחלה.
זה היה מרגש, מרגש ממש. עד שקלטתי שאחרי כל ההתרגשויות – אין להם כל כך על מה לדון ברגע העוצמתי והטעון הזה. מפה לשם, הבנתי שחסר קונפליקט לסצנה. ומהשיחה הזאת בניתי לאחור את המסע של אולה וגם של בסטיאן.
מה התשוקות של אולה?
כאן דווקא התשוקה הלא מודעת בולטת הרבה יותר:
אולה רוצה להרגיש את אהבתו של אביו המאמץ. לדעת שהוא סומך עליו ורואה בו כבן, לא משנה כמה טלטלות עברו מערכת היחסים ביניהם.
בזיכרון שלי נחרט די חזק אותו וויכוח מ'מהללאל' בו מגלה בסטיאן לראשונה לאולה את מחשבותיו הסמויות ביותר: רעייתי הייתה דודתך, זה הכול.
ונכון, הם התפייסו. אבל האמת יצאה לאור כשנכנס היין, אי אפשר לשכוח את זה פתאום.
התשוקה המודעת היא הבעיה: אולה מגיב לאירועים כל הזמן, הוא לא בוחר בעצמו. ולכן זאת דמות פסיבית. קשה להצביע על תשוקה מודעת שיש לה שאפשר לבטא במילים ברורות.
(זאת טעות שלדעתי הרבה עושים בתחילת הדרך בכתיבה: יש לנו סיפור שאנחנו רוצים נורא לספר, ומאורע שחשוב מאד שיקרה, אז כל הדמויות מגיבות למאורע הזה ומניעות אותו).
השיא עזר לי להבין את הבעיה הזאת. רק כשהגעתי לשם קלטתי שהוא היה שייך כל הזמן לבסטיאן, לא אל אולה.
דוגמא פשוטה לטעות הזאת: כשאולה רואה את היחס המוזר של בסטיאן אליו במחנה הצבאי הוא לא מדבר איתו על זה.
זה די מוזר במחשבה לאחור, ולא לגמרי האפיון של אולה. הוא לפחות היה צריך לנסות להתמודד עם הבעיה. אבל זה לא קורה כי אני רציתי לרוץ הלאה, והייתי צריכה את התהייה והפגיעה של אולה להמשך הסיפור.
אז אומנם אולה פסיבי יותר, אבל גם לו יש נקודת שיא (גם היא פסיבית יחסית) – השיחה האחרונה עם בסטיאן.
כאן יש ביטוי אמיתי, מהותי, לתשוקה הלא מודעת שיש גם לו וגם לנו בלב: לראות איך בסטיאן סומך עליו ומתייחס אליו כבנו, ולא משנה בכלל מה קרה בדרך הארוכה ביניהם.
מבחינתי העובדה שהוא השאיר את אולה בתפקידו למרות כל הקשיים, מראה על עוצמת הביטחון שלו בו, עוצמה שמתבטאת באותו רגע בסצנה בו הוא אומר: "...אבל על מי עוד חשבת שאסמוך ככה, בן?"...
פעם קראתי איפשהו בפורום תלונה על כך שהדמויות הנשיות של מיה כנועות מידי.
לא רק שאני חושבת שזה לא נכון, אני יכולה לומר שבעיני מיה קינן היא בין הבודדות בספרות החרדית שכותבות דמויות נשיות לא משעממות, ושאפשר למצוא בחייהן קצת דרמה מעניינת מלבד דרמת 'לא מצאנו דוריטוס 'חמוץ מתוק' לסלט חסה' כמובן.
(זה בוטה אני יודעת, יש ספרים טובים מאד בשוק, אני פשוט מאמינה שאני לא האישה היחידה שלא מתחברת לדרמות ה'נשיות' סוחטות הדמעות בספרים האלו, ומצד שני גם לא מעוניינת לקרוא על סוכני שב"כ/מוסד/קשקוש אחר על יחידה סודית מאד).
ונכון, מסכימה שהיא לא התעכבה עליהן ככל שהתקדמה הסדרה, וזה די חבל באמת. אבל פוטנציאל רציני היה קיים לפחות.
רנה. תרצה סאנפאל. לאה דיאלידאן. אפילו אונמר.
אונמר
את האמת שאונמר בסיפור הזה היא קצת כישלון בעיני : ) יודעת שהרבה מאד אהבו אותה, זה כמובן משמח מאד לשמוע, אבל אני פחות מרוצה ממנה. אולי כי אני יודעת מה פספסתי בדמות שלה, ומה יכולתי לעשות טוב יותר. (כתבתי בגדול את הבעיה בפיתוח הדמות שלה כאן).
הדמויות שהכי נהניתי לכתוב עליהן היו דווקא דמויות המשנה:
רנה – הנסיכה ששהתה עשרים וחמש שנה בשבי הקווארי, ולאה דיאלידאן – אשתו של הנבל הגדול מכולם.
רנה אומנם לא מקבלת קו עלילה משלה בסיפור, יש לה רק POV בודד משלה, על המרפסת באיינה. אבל אולי דווקא בגלל זה היא אחת הדמויות שנהניתי במיוחד לכתוב, בייחוד אחרי הסיום הקיצ'י קצת שקיבלה בפדהאל. אולי זאת רק אני, אבל הרגיש לי קצת לא הוגן לסגור את הסיפור המורכב והכואב שלה, בבשורה על נישואיה (המאד לא הגיוניים בעיני) למנרם בנטיליאן.
בהתחלה תכננתי גם קו עלילה קצר לתרצה סאנפאל שישתלב יחד עם רנה. זה ירד כי הבנתי מהר מאד שזאת תהיה סטייה רצינית מהעלילה המקורית לסיפור. אבל אולי אכתוב אי פעם את המפגש שתכננתי עבורן – יש להן לדעתי הרבה מהמשותף לדון בו.
אולי אפילו רק על העובדה הפשוטה: איך הטבח הנוראי בנקרת באטר גאל אישה אחת מגורל של בדידות שכמעט השלימה איתו, החזיר אותה הביתה, והפך את ביתה למלכת כוזר. ואיך אותו טבח בדיוק – הרס לאישה אחרת את הבית, והפך אותה לאלמנה המנהלת אחוזה מרכזית לבדה, בעולם בו נשים מתעסקות בעיקר בענייני רקמה ותפירה.
אותו מאורע מחולל. תוצאות הפוכות לגמרי. אם לא נקודה לפיתוח עלילה, אולי זו לפחות נקודה למחשבה.
דמויות שלא נכנסו לעלילה למרות שרציתי מאד:
חבל נורא שמיה הרגה אותו ביוזבד. אם רק היה נשאר בחיים – בוודאות היה נכנס לעלילה הזאת. ואני מדברת על ידרת היי כמובן.
רק לדמיין מפגש בינו לבין יורש העצר לשעבר, רצוי פומבי אם אפשר, עם אזכורים לברית העתיקה שכרתו ביניהם על קערת אוכמניות ומשחק אסטרטגיה מתוחכם – תענוג נפלא. (וכשאני אומרת תענוג, אני מתכוונת מבחינתי כמובן )
במעבר חד, הייתי מאד רוצה לכתוב על אליהו-אביי.
אחת הדמויות היפות והמורכבות של מיה. 'יוסף דיאלידאן' הצעיר, האיש שאפילו מבריק לפעמים יותר משלוואן. דמות שהיא טוב ורע בו זמנית, והרע נוכח בה. זה לא איזה טוב שמוחבא מתחת להכול, והנה הוא משתנה והכל מתקלף ונעלם...
לפחות היא קיבלה סצנות אחרונות יפיפיות במהללאל, למרות ואולי דווקא בגלל עוצמתו של המוות האלים שארגן לה יוסף.
עוד דמות שיכולתי ליצור לה קו עלילה משלה זה מהללאל.
הבעיה העיקרית שבגללה לא הכנסתי אותו לסיפור, היא כי הוא טוב מידי. זה אולי נשמע קצת לא משהו, אבל בשביל באמת ליהנות מהכתיבה עליו הייתי צריכה לחפור ולחפש את הבעיות שבו. את הנקודות בהן הוא אנושי ואפילו קצת רע.
במהללאל הספר (ההרואי, באמת) הקונפליקטים העיקריים שלו עוצמתיים אמנם מאד, אבל מתמקדים בעיקר במאבק בתפיסההאישית שלו על עצמו כאסופי חסר כבוד וייחוס. הוא נאבק בבדידות שלו ובתחושת חוסר ערך (קונפליקט אישי), בכמיהה לחברות שמתנגשת עם הערכים בהם הוא מאמין, ובבגידה המדומה של אליהו למול החברות שמציע לו שלוואן (קונפליקט בין-אישי שמושפע מהקונפליקט האישי), ובתוכנית האכזרית של יוסף שהורסת את החיים שרצה לבנות לעצמו (קונפליקט חיצוני).
אבל לפני ואחרי הכול, כמו שאמר אליהו: הוא אדם טוב מיסודו. אף אחד לא הופתע, אני מניחה, שהוא העדיף למות במקום להרוג את איסתרק.
(מי לדעתי היה יכול לבחור אחרת לו היה במקומו? אביי בגלגולו הקודם, שלוואן אם היה פחות פחדן, ואולי אפילו פנרס...)
יקוואל.
וואו, כמה אמוציות בדמות אחת. אפילו שרק רוח הרפאים שלה מופיעה בסיפור הזה.
מי שעקב לאורך כל הסיפור יודע שכתבתי כבר הרבה על הדמות הזאת, ועל היחס שלי למוות שלה ביוזבד. בכל אופן, חשוב לדעתי לציין, שממנה התחלתי לפתח את המסע האישי של איסתרק בסיפור הזה.
יקוואל מופיע לראשונה בסצנה הראשונה שהפכה לפרולוג, כשאולה מספר לאונמר על מותו מאבקת השריפה. והוא גם הטריגר העיקרי לסצנת הוויתור של איסתרק באיינה על המלוכה. (טריגר כמובן ולא סיבה).
כמו שכתבתי בפרק הראשון, עוד לפני שיצא פדהאל, הסתובבה אצלי בראש סצנה כזאת. ומשום מה, ואין לי מושג למה, אהבתי מאד את הרעיון בו דווקא אונמר, האחות הקטנה של יקוואל, מספרת לאחיה המלכותיים על מותו של האח הנעלם.
אגב, מסתבר שזאת אחת מהסצנות שהכי נגעו בקוראים. קיבלתי עליה הרבה תגובות שגרמו לי להבין עד כמה אנשים חיכו להתייחסות, בייחוד מצידו של איסתרק, למותו הטראגי של יקוואל.
יוסף.
ועכשיו לנבל המוכשר מכולם : )
אני לא יודעת אם זה קשור לעובדה שקראתי את הספר 'מהללאל' לפני 'איסתרק', אבל בגלל חוסר הסדר הזה, הכרתי את יוסף לראשונה כמלך כוזר החדשה. זה גרם לי לתופעה מוזרה קצת: נתתי לו סיכוי זהיר לאורך כל הספר, ולא ממש לקחתי צד בסיפור עד שקראתי את איסתרק.
נכון, הבנתי שהוא לא אדם טוב. והזדהיתי עם מהללאל ומטרותיו. אבל בו זמנית הערכתי את התחכום המבריק שלו, ותהיתי לעצמי האם אולי צודק יקוואל כשמאשים את איסתרק בצביעות. (הרי לא היה לי מושג מי היה איסתרק לפני).
אולי אם הייתי קוראת בסדר הנכון זה היה אחרת, אולי לא. אבל גם ככה, זאת בעיני אחת הדמויות הגאוניות של מיה. אולי לכן היה קצת מלחיץ לכתוב עליה, למרות שהיה כיף מאד לעשות את זה. לתת לו POV מלא לא ממש העזתי...
איך נולד רעיון המחלה של יוסף?
בגדול, הרעיון הזה הגיע ברגע שהבנתי שאין דרך טובה לסיים את הסדרה מלבד סוף פתוח. (לכן כוזר התאחדה בפרק האחרון, אבל היא על סף מלחמת קיום. כל אחד כבר ייקח את זה מכאן לאן שירצה...)
אם יוסף ינצח זאת טרגדיה. עצובה מאד אמנם, אבל ממש לא מפתיעה. ואם להפך, זאת תהיה אוטופיה מחניקה מידי.
כבר בהתחלה הבנתי שארצה שיוסף ימות במאבק מול איסתרק, אבל כל דרך לעשות את זה הייתה נשמעת לי קלישאתית מידי. הפתרון בעיני היה להוסיף גוון ציני כלשהו לניצחון הזה, ולתת ליוסף לשלוט במוות שלו.
הוא ימות, נכון. אבל הניצחון באיינה היה יכול לקרות רק כי הוא עצמו רצה למות. בלעדי אותה המחלה הוא כנראה היה מנצח את כוזר הישנה.
(אגב, יש מצב שיותר מידי סמכתי על הסאבטקסט של הפעולות ולא כתבתי התייחסות מפורשת לחלק הזה, מעניין לשמוע אם התובנה הזאת פוספסה).
איך נותנים ליוסף להרוג את עצמו בלי לעשות לו שינוי יסודי באישיות?
ניסיתי לנתח לעצמי את התכונות המובילות שלו והגעתי למסקנה הברורה שעולה מהספרים עצמם: הדבר שהכי חשוב ליוסף, יותר מהכול, זה הכבוד שלו.
יוסף מתואר כאדם מתוחכם מאד, שאפתן, מניפולטור מוכשר, פוליטיקאי מצוין בעל יכולת תמרון גאונית, ובעיקר אדם בעל שליטה עצמית מעולה.
ביוזבד, השליטה העצמית מתפוררת לפעמים, חושפת לנו אדם זקן ומפוחד. או כפי שניסתה העלילה המקורית להעביר: פרנואיד שסובל בשנות חייו המאוחרות את תוצאות מעשיו הרעים.
מכאן כבר היה לי קל יותר להתקדם. כדי לשתול קו עלילה בו יוסף חולה ומסתיר את הסוד הזה מכולם הייתי חייבת רמזים מטרימים.
'הפרנואידיות' של יוסף עזרה לי מאד, כך גם ההרחקה של שלוואן מהבירה ופאר מאביו, אבל הרעיון הכי טוב שהיה לי הוא להשתמש באוהד.
גם עבד קרוב, גם מכיר את יוסף מהילדות, וגם פוטר מסיבה לא ברורה? כמעט כאילו המצאתי לעצמי רמזים מטרימים : )
אני לא בטוחה שהתוכנית המקורית של יוסף עברה טוב דרך הסיפור, יכול להיות שבלי לשים לב פספסתי בכתיבה פרטים חשובים, בקצרה: כשיוסף מבין שהמחלה שהביאה על סביו מוות מחפיר (המחלה מוזכרת במפורש ביוזבד) הגיעה גם אליו – הוא מעדיף לגרור את איסתרק לקרב אחרון, לנצח אותו סוף סוף, ואז לקחת את חייו בידיו כדי לא למות בביזיון.
כמו שאמרו כאן יפה, ברור שיוסף לא ירצה שיזכרו אותו כאדם שהרס את כוזר.
לכן, בתכנון המקורי, יוסף כורת ברית עם ביזנטיון ומבטיח להם חיסול של המלך וצמרת הבכירים באיינה, בתמורה – הם יפלשו לכוזר מהדרום ויכבשו אותה בקלות יחסית. כדי להבטיח ניצחון מושלם הוא משאיר לפאר מכתב בידיו של עבדו הנאמן, ומבקש ממנו לתקוף את כוזר הישנה מכוון הגבול ובכך להבטיח קריסה מלאה של הממלכה האמיתית.
השיבוש העיקרי בתוכנית של יוסף קורה משתי סיבות חשובות:
לראשונה קוראים מטריאס. יוסף לא לוקח בחשבון את הפגיעה האישית שיגרום המידור למטריאס, וגם אם לקח אותה בחשבון והחליט שהיא לא חשובה מספיק כדי להתייחס אליה – הוא שוכח את האדם השקט וחסר התועלת שנמצא בממשלתו כל הזמן הזה: מנשה קפחבר.
אין לי מושג למה מיה הכניסה רמזים לקו עלילה חדש עם מנשה אם הוא לא מופיע בפדהאל, אבל לי לפחות זה עזר מאד.
ייאושו של מנשה, בתוספת ניסיונו הטבעי בפוליטיקה ובתככים, גורמים לו לצאת לחפש את אוהד כדי להבין טוב יותר את פיטוריו המוזרים. המטרה העיקרית שלו היא לנסות להבין את מהלכיו התמוהים של המלך מהשנה האחרונה בכלל, ואת ההתקפה המוזרה על איינה בפרט.
כאן יש חולייה חלשה קצת, יוסף אסטרטג טוב מידי בשביל להשאיר את אוהד בקרבת מקום ובכך לסכן את התוכנית כולה בחשיפה דווקא ברגע הקריטי. (אפשר לחשוב על פיתרון לבעיה הזאת לדעתי, אבל זאת נקודה ששכחתי להתייחס אליה בסיפור).
לסיבה השנייה לכישלון של יוסף קוראים שלוואן. והיא כמובן קשורה לעובדה שיוסף לא תכנן למות בביזיון. מבחינתו, הסיכון שלקח בכניסה לאיינה לא היה משמעותי – בכל מקרה הוא רוצה למות, לא? אם ייפול מחרבו של איסתרק יהפוך אפילו גיבור טראגי, לא לאדם שגרר את כוזר לאבדון.
ווידויו של שלוואן על במת הטקס גורם לו לאבד את האמינות שלו באופן פומבי, ומגלה לכולם כי הנסיך ברח מכוזר החדשה רק כי אביו חיפש להרוג אותו.
גילוייו של מטריאס לפאר על התוכניות של אביו שולפים את המסמרים האחרונים מהתוכנית של יוסף, וגורמים לעוצר כוזר החדשה לקחת סוף סוף את המושכות בידיו ולבחור צד.
עוד משהו שיוסף לא צפה מראש, זאת בגידתם של הביזנטיים שהחליטו לנצל את ההזדמנות למלחמה כוללת בכוזר על ידי כריתת ברית סודית עם אויביה של כוזר מהצפון.
(גם כאן אני מניחה, אפשר לתת לי ביקורת טובה ולומר שיוסף היה צריך להרוג את מטריאס, ולקחת בחשבון שהוא יודע יותר מידי... אחרי הכול הוא הסיבה העיקרית לכישלון שלו. אבל אלו דברים שעולים רק לקראת סיום טיוטה ראשונה, לא בתחילת התכנונים).
כמה תובנות על הכתיבה עצמה... (אולי זה טריוויאלי לאחרים, אבל אלו דברים שלמדתי רק תוך כדי הכתיבה).
כתיבה כנראה תמיד תיקח יותר זמן ממה שתכננתם. ובמילה יותר, אני מתכוונת הרבה הרבה יותר זמן ממה שחשבתם.
לכתוב כנראה כדאי תמיד, לערוך גם. אבל העריכה הכי טובה לדעתי היא בזמנים שיש לכם מצב רוח ציני וסקפטי עד מאד, ככה שכל מה שכתבתם נראה לכם קלישאה אחת גדולה : )
עוד לא מצאתי קטע כתיבה שלילה נוסף כטיוטה לא עשה לו טוב.
כתיבה צריכה זמן. כמו שאי אפשר לשים כמה שכבות של צבע על קיר בבת אחת, ככה גם בעריכה. יש תובנות שאפשר להגיע אליהן רק אחרי ששמים את הקטע בצד ושוכחים ממנו קצת.
טיוטה ראשונה זה קשה גם ככה, לא צריך להוסיף לקושי עם עריכות חוזרות ונשנות, עדיף להתקדם הלאה. בכל מקרה, בטיוטה שנייה תמחקו הרבה ותכתבו מחדש. ואפילו אם תהיו מתוכננים להפליא, הזמן שיעבור ישנה וישפר ללא ספק את סגנון הכתיבה שלכם, ככה כשתגיעו לסוף הפרקים הראשונים תמיד ייראו לכם גרועים מאד : )
ביקורת יכולה להיות המתנה הכי גדולה שתקבלו, אבל בשביל שזה יקרה צריך לדעת לקבל ביקורת. אנשים לא יתנו לכם ביקורת אם לא תדעו לקבל אותה, וגם ככה אף אחד לא מתלהב במיוחד לספק את המצרך היקר הזה.
ובמילה לקבל, אני לא מתכוונת לתת ביק לייק (קרי שכוייח) או לומר תודה מוגזמת מלאה בסימני קריאה.
במילה לקבל, אני מתכוונת פשוט לקרוא, ואז לקרוא שוב פעם, ועוד פעם אחת ליתר ביטחון. ואז לסגור את המחשב, ולשכוח מהביקורת הזאת ליום אחד לפחות אם אפשר, לפני שקופצים למסקנות.
מהניסיון שלי, כמעט תמיד ביקורת מגיעה על רקע של בעיה אמיתית. ונכון שלפעמים הקורא לא מזהה נכון את הבעיה או לא תמיד מצליח להצביע עליה במדויק, אבל זה ממש לא אומר שהיא לא קיימת. אם כבר, זה רק מחייב לחפור קצת יותר עמוק כדי להבין אותה...
קל לומר, קשה לבצע, אבל לא כדאי לקחת ללב. והכוונה כאן היא גם לביקורת וגם למחמאות...
כתיבה זה תהליך קשה. כיף מאד אמנם, מספק ברמה שאי אפשר להסביר למי שלא חווה, ממכר אפילו לדעתי : ) אבל זה לא פיקניק אחרי הכול, זה תהליך שיכול להיות גם קשוח.
אם רוצים להיות טובים צריך לעבוד קשה, בטח אם כותבים תוך כדי הרבה דברים אחרים בחיים. ולכן חשוב לדעתי לזכור, שאף אחד לא ידע אף פעם כמה עבדתם על מה שכתבתם, ואיזה מספר גרסה הוא קורא עכשיו. בשורה התחתונה, הקוראים רואים תמיד רק את הגרסה הסופית של המאמץ שעשיתם. רק קחו בחשבון לפני ההסתערות המרוגשת על הטיוטה הראשונה שלכם : )
אם כבר הזכרתי ביקורת, תודה מיוחדת מגיעה ל @סיפור8 המוכשרת, על ביקורות איכותיות, חדות לשון, ונדיבות במיוחד. תודה על ההבנה העמוקה והרצון התמידי שלך, לא רק למצוא זמן לקרוא את הפרקים, אלא גם להשקיע תמיד בביקורת משובחת. יכולה לומר שכמה מהפרקים שאהבו כאן במיוחד, הגיעו לגרסה הסופית הזאת רק בעקבות ההערות המדויקות שנתת. מקווה שנראה בקרוב הרבה יותר מהכתיבה שלך : )
וזהו : )
מקווה שהצלחתי לכסות את הנקודות העיקריות בעלילה, יש כנראה עוד הרבה מה לכתוב על התכנון והכתיבה בפועל, אז אם יש שאלות נוספות על התהליך או העלילה אשמח לענות.
וואו!...
קודם כול, אני מוחמאת לקרוא שאני הייתי ההשראה הראשונית (מלבד מיה קינן, כמובן) - אף שהיו כאן לא מעט פאנפיקים (או סיפורת מעריצים ) בעקבות ממלכה במבחן...
שנית, כמדומני שהתחלתי לקרוא את הסיפור שלך אי אז בתחילתו, אבל כיוון שאני מתקשה לקרוא סיפורים בהמשכים בפורום - לא התמדתי...
אז לא קראתי את הספוילרים שלך, שנראים מעמיקים ממש, ועכשיו אין לי ברירה אלא לקרוא את הפאנפיק השלם ורק אחר כך לחזור לכאן
אשרייך על ההתמדה בכתיבת סיפורת מעריצים! חוששתני שאני לא אהיה מסוגלת לזה, ולו רק בגלל העובדה שאדע שהסיפור הזה לא יוכל להתפרסם מעבר לגבולות הפורום... אז את ראויה להערצה!
השיתוף הזה הוא אחד הדברים המרתקים ביותר שקראתי בנוגע לכתיבה. הוא פשוט משקף עד כמה שהבנה ושליטה במהות ומבנה של סיפור יכולה להפוך אותו מביטוי של כישרון- ליצירת אומנות.
אהבתי את התובנות בנוגע לדמויות (שמבליטות את מה שהיה כל כך יפה בעיניי במהלך הסיפור- איך שאת מסתכלת על כל הדמויות בעין חומלת ואנושית, באופן שמוציא מהן את המירב), וגם את התובנות בנוגע לכתיבה- וואו!
תודה על השיתוף הזה, הוא מרתק ושימושי ממש
אתה כבר מכיר כל מבנה של דף, עכשיו הגיע הזמן להיות זה שמוציא את התורה לאור. למד איך יוצרים יצירה תורנית מושלמת, מטיפול ברב-טקסט ועד להפקת כריכות מרהיבות, באווירה של בני תורה ובסטנדרט של המקצוענים.
כמה שהסיפור היה מרתק,
התובנות שעולות בשיתוף הזה מרתקות יותר.
חידשת לי המון.
ראשית, חידדת בי את ההבנה שסופר טוב הוא לא אחד שיודע לכתוב טוב.
לסופר טוב יש נפש רחבה, יכולת לבדוק עולם ולעשות מחקר.
אחד שיודע המון. מבין קצת...הרבה בפסיכולוגיה,
מכיר תהליכים נפשיים, אוהב אדם, שואף לעולם מתוקן.
אחרי זה, יודע לכתוב.
תמיד ידעתי, אף פעם לא הבנתי כמה זה חשוב.
עכשיו, קראתי על בשרי.(ביטוי מולחם, נסלח?)
העושר הפנימי שלך נשקף מכל הודעה בפורום הזה,
נשקף דרך הסיפור המהפנט שכתבת.
בכנות, זאת הייתה חוויה. מרגשת, מעורר עניין, מסקרנת, מלחיצה, משמחת,
לקרוא את הפנאפיק ממלכה במבחן.
ובעניין השאיפה המודעת והנסתרת-
איזה דבר זה!
ממש פתחת לי ערוץ נסתר שלא הכרתי
לכתיבה עמוקה, מסקרנת ונוגעת הרבה יותר.
היה מרתק לקרוא עכשיו את השאיפות המודעות שפגשנו בסיפור
ואת התשוקות הנסתרות שהרגשנו בינות המילים והסצנות.
מבטיחה בעז"ה לכתוב סיפור בקרוב לפי הכללים האלו
ולהעלות לכאן. תרווי נחת: )
טוב, רציתי לכתוב שאני לא יודעת מה חשוב יותר - הפאנפיק עצמו או השיתוף של התהליך,
אבל חששתי שזה קלישאתי מידי..
איזה שיתוף עמוק ומחכים!
כשביקשתי, יחד עם כל הקוראים כאן - את השיתוף הזה, לא חשבתי עד כמה הוא עמוק ומלא מחשבה.
ואני יודעת שגם לכתוב, טכנית, את כל השיתוף - זה לא רק מאמץ ותכנון, אלא גם זמן, אמיתי כאילו - דקות, שניות, סיבובי מחוגים וכזה.
אז קודם כל תודה.
הפאנפיק המעולה מיועד לכלל הגולשים, אבל את השיתוף בתהליך - עשית בשבילנו, הסופרים לעתיד (אהםם, לא אני, כנראה, אבל בשביל כל השאר..) וזה לחלוטין ראוי להערכה ותודה נפרדת.
ושנית, לשיתוף עצמו.
ההסבר על כל אחת מהדמויות, התהליכים הגלויים והנסתרים שהיא עוברת ואיפה הם מתבטאים בעלילה - זה נראה לי החלק הכי מסקרן לקריאה, וגם הכי משקף את ההבנה העמוקה שלך בדמויות ובתהליכים הנפשיים שהם (וכולנו) עוברות.
עוד חלק מפתיע זה הדרך שבה את כותבת, כשאמרת שאת כותבת חלקי משפטים במקומות שונים על הדף ואז משלימה את החסר, זה ממש מפתיע וכל כך לא שגרתי, שממש הצטיירו לי הדפים הזרוקים עם הסצנות שבטח שוכבים בערימות על השולחן.
כל מה שהבאת על הכתיבה בכלל, היה מעשיר ומחכים ביותר, וממש חומר לסיכום וקריאה שוב, למי שאי-פעם ירצה לכתוב ספר *באמת* טוב.
על סצינת השיא, על מאורע מחולל ותוצאותיו, דמויות ותכונותיהן, על תשוקה מודעת ושלא, על טיפול במחסומי כתיבה, על מניעים, טריגרים וקונפליקטים, על דמויות שנעות ולא רק מניעות את הסיפור שרצינו לספר, על קוי עלילה ורמזים מטרימים, על ביקורת - נתינה וקבלה, ועל טיוטות - איך עושים את זה נכון.
תודה, משולש.
מחכים לעוד, לא משנה מה - פרוזה, שירה, והכי טוב - סיפור בהמשכים
הגיע הזמן : ) זוכרת את הכתיבה היפה שלך עוד מהאתגר...
רק אני לא קוראת לזה כללים. אין כללים בכתיבה לדעתי, יש ידע. אינסופי כנראה.
וחבל לוותר על ידע, יש בו הרבה כוח : ) אז אני בוחרת לחפש את הידע הזה כדי לתת לעצמי כמה שיותר כלים לכתיבה,
ולהשתדל להקשיב לכל מיני דעות ועצות של אנשים שעשו את הדרך הזאת לפני. אבל בשורה התחתונה - אין לי הרבה כבוד לרשימות כללים מסודרות ; )
עוד חלק מפתיע זה הדרך שבה את כותבת, כשאמרת שאת כותבת חלקי משפטים במקומות שונים על הדף ואז משלימה את החסר, זה ממש מפתיע וכל כך לא שגרתי, שממש הצטיירו לי הדפים הזרוקים עם הסצנות שבטח שוכבים בערימות על השולחן.
על המחשב כמובן : ) אין דבר יותר נוח מזה.
זה אולי טיפשי קצת, אבל כשאני כותבת חלק כלשהו בסצנה אני לא יכולה לראות את שאר המשפטים שפיזרתי אז כשמקלידים קל מאד לדחוף מלא אנטרים ולהעיף את השפט הלא קשור מהעיניים על דף הרבה פחות...
וכן, זאת קצת שיטה מוזרה, אבל גיליתי להפתעתי שעוד כמה אנשים שמשתמשים בה.
הכי טוב באמת : ) אבל נראה לי אני צריכה עכשיו את החופש שיש בסיפור בלי המשכים, לכתוב מה שבא לי, איפה שבא לי, ובעיקר עם האופציה לחזור אחורה...
אולי שהסיפור יהיה קצת יותר בנוי, יהיה יותר קל לשתף כאן חלקים ממנו.
(אגב, בסצנה הזאת יש באג קטן. במהלך העריכות הרבות שעבר הפרק לא הבנתי שמחקתי את החלק בו איסתרק שואל במפורש את קנז האם עליו לפרוש אחרי הכול, מעניין שלמרות שהוא עבר לא מעט עיניים לפני – את הבעיה הזאת גיליתי מביקורת שקיבלתי רק אחרי שהפרק עלה).
סתם תהייה, יכול להיות שהרובד הפנימי של שאיפה הנסתרת של איסתרק היא להיות מושלם, וממנה נגזר הרצון למלוך על כוזר (כי הרי בתור בן מושלם של אביו הוא חייב להיות מלך מושלם)?
ג.
אפשר קצת סקירת התהליך של פנרס בסיפור? כולל המוות שלו וההשלכות שמבעו ממנו?
ד.
ואם כבר לבקש פירוט, מה עם מערכת היחסים יוסף-שלוואן? במיוחד בנוגע לרגע השיא ביניהם.
(אגב, אצלי הפעולה של שלוואן כן התקבלה בהיגיון בהתחשב בצד האמוציונלי שלו).
זהו, לא עלו לי לראש עוד קושיות בנתיים... אז נשאר רק להודות שוב.
שיתוף מעולה על סיפור מעולה, תודה!
זה לא פיר שאת השקעת ככ הרבה בכל הכתיבה המפורטת ולא אגיב לך בפירוט הוגן, אבל...
אני אומרת לעצמי שזו רק התחלה כדי לא לחכות עוד ועוד... ולומר לך את שמגיע לך ביושר שאפו ענק! על תהליך מדהים שהיתה זכות ללוות, על שלקחת את הדמויות האהובות ומיצית מהן את המיטב. מבחינתי יש כאן פיסגה מיוחדת של עוצמה ספרותית שכמו שכתבו כמובן נובעת מאינטלגנציה רחבה וראש שעובד. וזה מאד מכבד אותנו כקוראים.
הפירוט שלך על תהליך הכתיבה יפהפה, מעשיר, מלמד, מרתק כמו סיפור נוסף, וגם דוחף לכתוב! וזה כיף. את לא רק עושה חלישות הדעת וקנאת סופרים את נותנת כוח ומרץ ותקווה, וכלים.
רק עוד נקודה לבינתיים- רואים שקראת את מקי. ובהחלט ניתן לומר שאת תלמידה טובה. (וקשה לקבל ממני מחמאות כאלו. אני אולי לא כותבת מספיק אבל קוראת כן וביקורתית בהחלט.)
מקווה מאד להגיע בקרוב לתגובה יותר מפורטת ונקודתית, ובינתיים-
תודה.
חיפשתי אצלי בגרסאות של הקובץ ולא הצלחתי למצוא : (
בגדול איסתרק מזכיר את הבקשה שלו ממיכאל, ובעצם תוהה האם למרות כל מה שקרה באיינה ובכוזר - הוא עדיין צריך לוותר על הכתר. השאלה כן מופיעה במחשבות שלו, אבל כשכתבתי לראשונה את הסצנה היה לה ביטוי מפורש.
אני עוד לא בטוחה האם היה כדאי להשאיר את השאלה או לא, אבל המחיקה הנסתרת הזאת כן גרמה לחוסר בהירות כלשהו בקטע.
סתם תהייה, יכול להיות שהרובד הפנימי של שאיפה הנסתרת של איסתרק היא להיות מושלם, וממנה נגזר הרצון למלוך על כוזר (כי הרי בתור בן מושלם של אביו הוא חייב להיות מלך מושלם)?
את האמת שלא חשבתי על זה כשאיפה נסתרת, אבל זאת באמת הגדרה טובה. ואם ככה הרצון למלוך על כוזר הוא בעצם ביטוי מעשי לרצון להיות מושלם תמיד.
בסצנה עם מיכאל במטווח ניסיתי לתת ביטוי מעשי יותר לכאב שלו על חוסר המושלמות הזאת:
ועדיין הוא היה טוב. כאילו היה זה חוק טבע שנולד אליו. הרגל אותו נשם תמיד. וכיוון שהיה טוב כל כך, לא זכר מעולם כמה יופי יש בהצלחה הזאת, וקסם גולמי משכר. וכוח.
הוא לא צריך לומר למיכאל לעשות כל שביכולתו כדי לפגוע. הוא גם לא צריך לבקש ממנו להתעלם מרגשותיו שלו. זה הדבר הנחמד עם אנשים שמכבדים אותך: הם תמיד ישתדלו להוות לך יריב הוגן מספיק להתמודד מולו.
האפור שבאישוניו של מיכאל כהה בתאורה שבחדר כלהבה של חרב מתכת. מזכיר לו בחדות פתאומית את עיניו של האדם שעדיין מבליח במחשבותיו מפעם לפעם, האיש שבזמן מלכותו הייתה כוזר חזקה יותר ממה שתהיה כנראה אי פעם תחת שלטונו.
בחלק עם קנז זה ממש כתוב בצורה מפורשת (את האמת שאני תוהה כמה זה היה נצרך).
אבל בעיקר היה חשוב לי להדגיש, עד כמה החוסר מושלמות הזאת שלו הוא דקיק ועדין, והוא יודע את זה. אחרי הכול, איסתרק יודע מי הוא, ועדיין היגיון לא מונע כאב...
כי אם הגעת אי פעם לפסגה הזאת ונשמת את טעמה המשכר של המושלמות, אם נגעו ידיך באבק הזהב שפורח שם כל כך בשלווה – לא תוכל לעולם להסתפק רק בטוב הפשוט, מנת חלקם של האנשים הרבים הפזורים סביב, אלו שלעולם לא ישיגו את המקום אליו הגעת אתה כל כך בקלות.
ורק אתה תדע, תזכור תמיד איך כבר לא תוכל להגיע לשם, תתגעגע אל מה שהיה נראה פשוט כל כך פעם, ולעולם לא יחזור שוב.
ואיך אפשר יהיה לנחם אותך, להביט לך בעיניים ולומר שבסך הכול שום דבר נורא לא קרה, איך תוכל להאמין לאותם דיבורים, אם אתה יודע היטב שאת ההפסד הקטן ההוא, הצורב – לא יהיה ניתן בכלל למדוד במילים.
וואו! @משולש ברמודה , עדיין לא קראתי את הפאנפייק, אבל אני מעריך ממש את כל הכתיבה, ובפרט את האשכול הזה והטיפים שחלקת עמנו.
שאלה אחת שמסקרנת אותי, שאם התשובה עליה תהיה כן, אני אגיב בפה פעור וב-וואו!
את כל קשת הדמויות והעלילה, הרמזים המטרימים, וכל נקודה קטנה או אנשים שונים שאמורים להיפגש בנקודה מסויימת - את הכל תכננת מראש? או שחלק מהדברים נוספו או שונו בטיוטות ובעריכות הבאות?
לפנרס אין תהליך מושלם, כי לא תכננתי מראש להכניס אותו (רציתי לתת לו תפקיד של בוגד למען האמת, אבל הסיפור שלו ביוזבד הופך את זה לצפוי מידי).
בכל אופן מה כן יש בסיפור, ולמה בחרתי בכל אופן 'להרוג' אותו.
לפעמים מצטער איסתרק שפנרס מכיר אותו טוב כל כך, לעיתים קרובות מאד אפילו. כי אם לא היה האיש היושב מולו כעת גם מחנכו לשעבר, היה אפשר אולי, להתעלם ממבען המבין מידי של עיניו, ולא להעניק פרשנות עמוקה לצל הדקיק שחולף באישוניו הכהים למשמע שמו של מיכאל.
פנרס בא בעיקר כדי לתת לאיסתרק מניע נגדי. הוא מכיר אותו מילדות, הוא יודע על כל הרגשות שלו ביחס למיכאל, וגם ביחס לאבא שלו, הוא יודע להעניק פרשנות כנה וחושפת מאד לכל הדברים האלו שאיסתרק מתאמץ להסתיר.
מצד שני, הוא מאמין באיסתרק, וזה גם דבר שחוזר על עצמו בספרים, הוא לא משקר לגבי זה:
פנרס האמין בו. ולא רק מן השפה לחוץ. האמין בכל ליבו שהנער שהוטל עליו לחנך שנים רבות קודם לכן, מתאים למלוך על הארץ הזאת. יכול להביא לה שלווה, אושר אמיתי, וגם תקווה.
הביטחון הזה אמור להוות משקל נגד כלפי כל הספקות שלו מול עצמו. (ואני כותבת אמור, כי זה לא לגמרי קרה בגלל ההופעה הקצרצרה שלו - אבל זאת לפחות הייתה המטרה). (למרות שבשקט בשקט אפשר היה ליצור לו קו עלילה בו הוא פשוט נבל מקסים שכותב לאיסתרק שירי הלל נרגשים רק כדי לתמרן אותו לפי מטרותיו האישיות. שוב, זה קלישאתי בגלל החשד ביוזבד, אבל זה לא מופרך בכלל דווקא בגלל האופי המחושב והאלגנטי כל כך של פנרס).
וכמובן, ישנו המניע המעשי של יוסף לבחור דווקא בו לסצנה הדרמטית על הבמה: פנרס היה שותף מלא למעשה הבגידה שלקח ממנו את אתיל.
(המניע חשוב דווקא בגלל שיוסף רוצה לצאת 'טוב' במופע הזה. הבגידה של פנרס ביוסף קרתה עוד בזמן בו יוסף עוצר חוקי לחלוטין בכוזר, אם הוא צריך מוות דרמטי ראוי עם מניע צדקני - פנרס זאת בחירה טובה שאנשים יוכלו לקבל אחרי הכול).
(להרגשתי יש כאן סגירת מעגל מחויבת כלשהי. הוא עשה את הבחירה שלו באיסתרק, והוא גם משלם עליה... יוסף הוא האחרון שייתן לו להתחמק בלי כלום).
"פנרס בלואדאן הינו מורד במלכות", הוא אומר וקולו השקט ארסי עד מאד. "במלוא משמעותה של המילה מורד. וכיוון שכך כבר שנים קודם לכן, גזר הוא בעצמו את דינו למוות. טובי בניה של כוזר לא היו מאבדים את חייהם בקרבות אם רק היה בוחר לתת את המלוכה לאדם שנבחר אליה, ולא פותח במרד אלים בזמן בו הממלכה כולה עוד מלקקת את פצעיה מאותו הטבח בנקרת באטר".
רציתי בעיקר להעביר את הדואליות שבה, את המורכבות הבלתי נגמרת שיש ביחסי אהבה-שנאה שלהם, ואת העובדה ששלוואן לא אדיש אף פעם לאבא שלו, אפילו אם הוא היה רוצה מאד.
אלו מבחינתי החלקים שמעבירים את זה הכי טוב:
איך יכול עדיין האדם שאהבת פעם להכיר אותך טוב יותר מכל אחד אחר. איך יכול להיות שהאיש שלא ראית כבר כמעט שנתיים, שהערצת כל כך וגם שנאת אחר כך יותר מהכול – מבין עדיין טוב יותר מכולם איך תעדיף לברוח אל הצפון הרחוק במקום להודות שהאיש שחי באלקן, שאהב את אתיל, לא מת אף פעם. רק נקבר אי שם בדממה הכפרית, כי פחד מאד מכאב הכישלון.
"הוא אבא שלי", הוא לוחש, עוצם את עיניו. "והלוואי ולא היה אכפת לי מספיק בשביל לשבת כאן ולומר לך שזה לא משנה בכלל איך הוא מת. אבל אם הוא היה מצליח להרוג את עצמו – אולי לא הייתי חייב באבלות עכשיו כאילו הכול כאן פשוט כל כך והגיוני".
שלוואן שותק, וחם לו פתאום מאד למרות שהלילה האפל שבחוץ קר מאד. "להזכיר לך שהוא רצה להרוג אותי פעם?", הוא שואל וקולו צרוד, "או לספר לך על האנשים התמימים שהוא שלח אל מותם בחיוך חביב?"
ובשורה התחתונה, התהליך הזה כולו משקף מאד גם את הקשר של שלוואן לעבר שלו:
הוא לא נעלם. הוא קיים בתוכו. אני לפחות לא יכולה לדמיין אותו נהנה מצביעת בדים באחוזת בנטיליאן המרוחקת.
יש בתוכו חלק שאוהב מאד את אלקן ומתגעגע אליה. הוא לא חייב למות בבדידות מזהרת, כשיש לו את אתיל לנסות לפרוח שם, אם רק ירשה לעצמו להעז...
"אתה יודע", מסב אלרון את פניו פתאום בחזרה, "אלקן עיר נאה. מדהימה אפילו. מלאה באנשים חכמים, תחכום אלגנטי זוהר, ובעלת יופי משכר עד כאב לפעמים", הוא עוצר לרגע, נושף עמוקות ואז מוסיף: "אבל אתיל אל תשכח – הייתה כזאת ראשונה".
את כל קשת הדמויות והעלילה, הרמזים המטרימים, וכל נקודה קטנה או אנשים שונים שאמורים להיפגש בנקודה מסויימת - את הכל תכננת מראש? או שחלק מהדברים נוספו או שונו בטיוטות ובעריכות הבאות?
תכנון בסיסי לעלילה בוודאי (התחלה ברורה יחסית, סוף מעורפל, וכמה סצנות מפתח עיקריות שנכתבו יחסית בהתחלה והניעו את העלילה והדמויות).
רמזים מטרימים - חלקית מאד, הרבה לא. אנשים שאמורים להיפגש בנקודה מסוימת - תכננתי מראש. איך הם יפגשו? זה כבר השתנה הרבה פעמים בדרך.
סימנתי לי לקרוא את שיתוף התהליך וסוף סוף הגעתי לזה
וואו משולש איזה השקעה!
וכיף לקרוא את התהליך אחרי שחווינו אותו מקרוב.
אני מרגישה שנגעת בדיוק הנקודות שקשות לי. הרי לכתוב זה סבבה בשבילי, אבל הסבלנות לתכנן את העלילה לפרטים תוך ההבנה והכוונת התהליך של הדמויות זה חתיכת אתגר.
אני כמעט אף פעם אני לא מתחילה פרק מהמילה הראשונה שלו. יש לי בראש שברי משפטים ופעולות ואני פשוט מפזרת אותם בנקודות שונות על הדף ותוך כדי מתקדמת... הכתיבה שלי די מבולגנת : )
בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
הנושאים החמים
החלטתי בהשפעת הכותרת של הסיפור שלך לתת כבוד למקבילה העברית והארוכה למילה פאנפיק).
