פוסט לא מלוטש/ אולי קצת מטושטש/ בעקבות דו שיח קשה

  • הוסף לסימניות
  • #41
נכתב ע"י ממד;2187656:
דעת תורה מלוטשת...

היות ופעם - לפני למעלה מעשור - היו סיפורים איומים (עד מוות?), לכן צריך היום - אחרי שהמקרים האלו טופלו והופסקו בכל החיידרים הרגילים - להשמיץ את כל הציבור החרדי...


חוצפה ועזות מצח היא לדבר על המנהיגים ששתקו, בזמן שלאט לאט הם שינו את כל המערכת (וגם אם לא, השפה הזו היא אפיקורסית לחלוטין), עכשיו אחרי שהענינים תוקנו אין בכיבוס הכביסה הזו שום דבר מעבר להשמצת הציבור החרדי.
מלבד מה שהסיפורים האלו הם הרבה פעמים עלילות וחיסולי חשבונות, רק לדוגמא, במקרה המדובר בימים האחרונים יש אכן פושע מטורף אחד שברגע שהחיידר עלה על עקבותיו הוא סולק משם כבר לפני כמה שנים ע"י המנהיגים שהשמצת, והסיפור גם דווח לרשויות המתאימות בהוראת אותם מנהיגים, אבל יש גם עוד חמשה אנשים מושמצים על לא עוול בכפם, הם אנשים טובים שהיו בסדר גמור, וכמה נושרים החליטו להעליל עליהם עלילות דם ולהרוס את חייהם משיקולים צדדיים לחלוטין.
לזה לא קוראים לכבס כביסה מלוכלכת כי אם לרצוח בדם קר.

1. כן, עד מוות. שאל צ'אלמרים ויספרו לך
2. שיטה לנצחון מהיר בוויכוח: הגדר את הצד השני כ'אפיקורס'... זהו, עכשו לא צריך להתמודד עם טענותיו, הרי אמרת שהוא אפיקורס
3. 'ברגע שהחיידר עלה על עקבותיו הוא סולק'? לא יודעת אם לבכות או לצחוק. סולק, כדי להתעלל בילדים אחרים בערים אחרות?? לסלק את המלמד הזה מהחיידר? זה הטיפול??? לצערי, גם אני יודעת על כאלו ש'סולקו' מסיבות דומות. זה היה הטיפול המיטבי: לשלוח אותם לשכונה אחרת, או לעיר אחרת. שיפגעו בילדים שם. למה לא.
4. עלילות שווא הן דבר חמור. על זה אין ספק. אבל כאן מדברים על הסיפורים האמיתיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
ועוד משהו: מומלץ לקרוא בצוואתו של ר' גדליה סגל איש ירושלים שנפטר לאחרונה, את דעתו ותיאוריו על החיידרים בירושלים של פעם. זו צוואה שהוא יכול לשער שתפורסם ברבים. ובכ"ז לא נמנע מלכתוב את הדברים הקשים מאד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
נכתב ע"י רותי קפלר;2187944:
ועוד משהו: מומלץ לקרוא בצוואתו של ר' גדליה סגל איש ירושלים שנפטר לאחרונה, את דעתו ותיאוריו על החיידרים בירושלים של פעם. זו צוואה שהוא יכול לשער שתפורסם ברבים. ובכ"ז לא נמנע מלכתוב את הדברים הקשים מאד.

איני נכנסת לנושא דווקא בגלל ה-מ-ו-ן אמוציות הנשפכות כאן לטוב ולמוטב,
רק לציון יבש, אני כבר לא כל כך צעירה... ובמשפחתי יש אנשים שהגיעו מליטא ומפולין מגרמניה והונגריה.
אין המצבים המתוארים שייכים רק לירושלים של פעם - מכלי ראשון!
איני מצדיקה התנהגות אלימה לא פיזית ולא מילולית!!!(מישהו שואל אותנו בכלל???)
ומי שמתעסק עם ילד שלי אוי ואבוי לו ולנפשו, זה לא יעבור בשתיקה... (כדברי בעלי;))

ויחד עם כל זאת, אני מאמינה שמשקפי העבר שלנו, אינם מלוטשים מספיק, ובהחלט לא בהכרח אמינים.

-הסטייפלר זצ"ל שהיה מבין ענק בכוחות הנפש, לא היה מספר סיפורים מילדותו, שאלו אותו מדוע? וענה כי כתוב "ילד פסול לעדות" לילד יש מבט שונה, אי אפשר להאמין למה שראה, הוא רואה אחרת. נקודה.
ואם ככה התורה אומרת, אין אחריה ולא כלום!!! ואיני יכול לספר סיפורים מילדותי, ראייתו של ילד היא ראיה מעוותת, והדמיון בינה לבין המציאות רחוק מאוד. וזוהי ראיה שפסולה לעדות.

-כאחת שנמצאת גם בסוגיות הטיפול, כמעט כולם!!! נמצאות בנישה הזאת של נתינת אמון עצמי מלא בזכרונות ילדות מעוותים, במקום להפריד ולהכיר בכך, שיתכן וראינו מעוות??? כי רק בעלי החיים נולדים מושלמים.

- ובמחילה מכל עם הנשים, כולנו פסולות לעדות, וכמה סיפורים שמעתי מנשים כבודות ביותר!!!! שגם אני נוכחתי במקום בו היו, ולא היה בין התאור לבין המציאות אלא כהבדל בין הזבוב לפיל במקרה הטוב!

-זוהי ראיה רגשית, ולא מציאותית.

ושוב, אין בדברים כדי להגן על פרצות הקיימות תמיד!!!
(כי הורה או מחנך המעלים עין ומחנך בגבולות מינימליים הוא פורע חוק לא פחות - הוא מגדל כדברי הרב דסלר: "איטלריסטים קטנים")

כל דור ונקודות הנסיון שלו, (ולא נבנה דורינו על חורבות דורות עברו...) וה' הטוב יאיר את עינינו להבין כיצד לנהוג.
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
נכתב ע"י dLive;2187893:
ברור, ילד סובל מפגיעות הרבה פחות מאשר מבוגר, לא

ואני אכן סובר שעם טור אחד כזה בעיתון שהיה מופיע מדי יום לא היה לי צורך בשום כתבה אחרת בעיתון.

שכחת שיש הרגל?
גם עיתונאים שראו הרבה דם ממשיכים הלאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
נכתב ע"י בית היין;2187949:
איני נכנסת לנושא דווקא בגלל ה-מ-ו-ן אמוציות הנשפכות כאן לטוב ולמוטב,
רק לציון יבש, אני כבר לא כל כך צעירה... ובמשפחתי יש אנשים שהגיעו מליטא ומפולין מגרמניה והונגריה.
אין המצבים המתוארים שייכים רק לירושלים של פעם - מכלי ראשון!
איני מצדיקה התנהגות אלימה לא פיזית ולא מילולית!!!(מישהו שואל אותנו בכלל???)
ומי שמתעסק עם ילד שלי אוי ואבוי לו ולנפשו, זה לא יעבור בשתיקה... (כדברי בעלי;))

ויחד עם כל זאת, אני מאמינה שמשקפי העבר שלנו, אינם מלוטשים מספיק, ובהחלט לא בהכרח אמינים.

-הסטייפלר זצ"ל שהיה מבין ענק בכוחות הנפש, לא היה מספר סיפורים מילדותו, שאלו אותו מדוע? וענה כי כתוב "ילד פסול לעדות" לילד יש מבט שונה, אי אפשר להאמין למה שראה, הוא רואה אחרת. נקודה.
ואם ככה התורה אומרת, אין אחריה ולא כלום!!! ואיני יכול לספר סיפורים מילדותי, ראייתו של ילד היא ראיה מעוותת, והדמיון בינה לבין המציאות רחוק מאוד. וזוהי ראיה שפסולה לעדות.

-כאחת שנמצאת גם בסוגיות הטיפול, כמעט כולם!!! נמצאות בנישה הזאת של נתינת אמון עצמי מלא בזכרונות ילדות מעוותים, במקום להפריד ולהכיר בכך, שיתכן וראינו מעוות??? כי רק בעלי החיים נולדים מושלמים.

- ובמחילה מכל עם הנשים, כולנו פסולות לעדות, וכמה סיפורים שמעתי מנשים כבודות ביותר!!!! שגם אני נוכחתי במקום בו היו, ולא היה בין התאור לבין המציאות אלא כהבדל בין הזבוב לפיל במקרה הטוב!

-זוהי ראיה רגשית, ולא מציאותית.

ושוב, אין בדברים כדי להגן על פרצות הקיימות תמיד!!!
(כי הורה או מחנך המעלים עין ומחנך בגבולות מינימליים הוא פורע חוק לא פחות - הוא מגדל כדברי הרב דסלר: "איטלריסטים קטנים")

כל דור ונקודות הנסיון שלו, (ולא נבנה דורינו על חורבות דורות עברו...) וה' הטוב יאיר את עינינו להבין כיצד לנהוג.

מוחה!
כשהתורה אומרת 'קטן פסול לעדות', נשים פסולות לעדות' היא מתכוונת בדיוק לזה, וע"כ הם לא יבואו לבי"ד להעיד (מלבד מקרים מסוימים).

אבל -
גם לנשים, וגם לילדים מותר לספר סיפורים מתוך נקודת מבטם, א"א להפוך אותם ל'בלתי רלוונטים'.
ילד שעובר התעללות - לא ראוי לאמון?
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
נכתב ע"י רותי קפלר;2187944:
ועוד משהו: מומלץ לקרוא בצוואתו של ר' גדליה סגל איש ירושלים שנפטר לאחרונה, את דעתו ותיאוריו על החיידרים בירושלים של פעם. זו צוואה שהוא יכול לשער שתפורסם ברבים. ובכ"ז לא נמנע מלכתוב את הדברים הקשים מאד.

אשמח להשיג אותה. איפה אפשר ?
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
נכתב ע"י מה הענינים;2187958:
מוחה!
כשהתורה אומרת 'קטן פסול לעדות', נשים פסולות לעדות' היא מתכוונת בדיוק לזה, וע"כ הם לא יבואו לבי"ד להעיד (מלבד מקרים מסוימים).

אבל -
גם לנשים, וגם לילדים מותר לספר סיפורים מתוך נקודת מבטם, א"א להפוך אותם ל'בלתי רלוונטים'.
ילד שעובר התעללות - לא ראוי לאמון?

-
צודקת,
כולם רלוונטים, וכולם ראויים לאמון.
אבל ישנה טעות בהגדה של אמון.
אמון-מאמינה בטוב שבך, ביכולות שבך, בכך אתה נהנה או סובל.
אבל,
יש כללים גם באמון,
אדם שמספר לשון הרע, ולא משנה מי הוא אפשר לחשוש אך אסור להאמין! לנו כיהודים יש כללים גם כיצד להאמין.
להאמין לאדם שכל מה שאומר מתוך כאב וצער זה האמת, סליחה, זו טפשות ולא אמון.
אמון בכאב, ולא בסיפור!!!!!
זה קצת כמו לתת אמון בילד בן שנתיים שיחצה לבד כביש.

כמו שיש מגבלות של גיל, וזה לא סותר את האמון.

יש מגבלות בנפש האדם, ועלינו להכיר בכך, ודווקא מתוך ההכרה והכבוד למקומות הכאובים. אסור חלילה לבטל שום תלונה! וצריך לתת את כל תשומת הלב לכל אמירה!
אבל לברר דברים, לא לקבל כאמת צרופה- מתוך אמון באדם שכאשר הוא כאוב, כועס, מאוכזב - זה לא הוא, ואי אפשר לדעת באמת!!! מה האמת עד שנברר.

כולנו לפעמים משמשים כדיינים שעליהם נאמר, לברר היטב היטב טרם יוציאו פסק.
כל צער של נפש יהודית, צער נורא הוא וכל כאב כאב השכינה.
אך הכאב והצער הם רק חלק אחד בפזל.
ולרגע לא באה להגן שום התנהגות לא הולמת, ולא משנה מה הסיבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
כיון שאני אשה לכן יכולה לדבר עלינו -
הסיבה שהתורה אומרת שנשים פסולות לעדות.
זה הרגש הכל אשם!! :p:D:mad:

אפשר לכתוב כאן כתבות שלימות עד כמה הרגש של האשה בונה את הבית ,
את הזוגיות את העתיד של הילדים ועוד ועוד

אבל זה גם בעוכרינו כי בשורה התחתונה לעיתים אנו רואים מקרים כאמיתיים לכל דבר ורק הרגש מדבר.
והתורה שהיא אמת רוצה שהדין יהיה אמת ולכן טשטוש רגש ומציאות זה מסוכן מאד .

בעולם שלנו כיום במערכות הלא תורניות , כמעט כל אשה שתאשים הגבר יהיה מואשם.
ולא משנה אם הוא צודק או לא.
הוא יצטרך להוכיח רבות שהוא נקי.
עולם הפוך ראיתי ואין פוצה פה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
נכתב ע"י בית היין;2187989:
-
צודקת,
כולם רלוונטים, וכולם ראויים לאמון.
אבל ישנה טעות בהגדה של אמון.
אמון-מאמינה בטוב שבך, ביכולות שבך, בכך אתה נהנה או סובל.
אבל,
יש כללים גם באמון,
אדם שמספר לשון הרע, ולא משנה מי הוא אפשר לחשוש אך אסור להאמין! לנו כיהודים יש כללים גם כיצד להאמין.
להאמין לאדם שכל מה שאומר מתוך כאב וצער זה האמת, סליחה, זו טפשות ולא אמון.
אמון בכאב, ולא בסיפור!!!!!
זה קצת כמו לתת אמון בילד בן שנתיים שיחצה לבד כביש.

כמו שיש מגבלות של גיל, וזה לא סותר את האמון.

יש מגבלות בנפש האדם, ועלינו להכיר בכך, ודווקא מתוך ההכרה והכבוד למקומות הכאובים. אסור חלילה לבטל שום תלונה! וצריך לתת את כל תשומת הלב לכל אמירה!
אבל לברר דברים, לא לקבל כאמת צרופה- מתוך אמון באדם שכאשר הוא כאוב, כועס, מאוכזב - זה לא הוא, ואי אפשר לדעת באמת!!! מה האמת עד שנברר.

כולנו לפעמים משמשים כדיינים שעליהם נאמר, לברר היטב היטב טרם יוציאו פסק.
כל צער של נפש יהודית, צער נורא הוא וכל כאב כאב השכינה.
אך הכאב והצער הם רק חלק אחד בפזל.
ולרגע לא באה להגן שום התנהגות לא הולמת, ולא משנה מה הסיבה.

בואי נעשה הפרדה ברורה ובוטה
בין מה שמפורסם בתקשורת (שזה לשד החיים שלה ועל כן לא ראוי להתייחסות אמיתית)
לבין המציאות (שרחוקה לעיתים כרחוק מזרח ממערב)
ןנדבר רק, ואך ורק על המציאות:
כשילד קטן/ אשה באים ומספרים סיפורי חיים מזעזעים
עם פרטים ופרטי פרטים המתחברים לתמונה מחרידה
אוי לנו ואבוי לנפשנו אם נטיל ספק בנתונים
מטעמי פסול לעדות
יש גם מושג של משיח לפי תומו
ולא כדאי להיכנס לגדרים הלכתיים שאיננו מבינים בהם די
יש דברים שאי אפשר להמציא
יש מצבים שאין סיבה להמציא
ולפעמים זהו גדר של אכזריות ממש
להתעלם או להטיל ספק

לעיתים קרובות, לצערי, בא כאן לידי שימוש
מנגנון הגנה ידוע של האשמת הקורבן
כי הנפש לא יכולה להכיל ולהאמין
שסיפורי זוועה כאלו קיימים במחוזותינו

אז 'הוא המציא', 'הוא חלם', 'היא דמיינה', 'היא נוקמת'

באמת
מספיק!
ומדגישה שוב- לא מתעסקת כלל וכלל עם התקשורת ומה שמפורסם בה
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
נכתב ע"י סבתא של נעה;2188010:
בואי נעשה הפרדה ברורה ובוטה
בין מה שמפורסם בתקשורת (שזה לשד החיים שלה ועל כן לא ראוי להתייחסות אמיתית)
לבין המציאות (שרחוקה לעיתים כרחוק מזרח ממערב)
ןנדבר רק, ואך ורק על המציאות:
כשילד קטן/ אשה באים ומספרים סיפורי חיים מזעזעים
עם פרטים ופרטי פרטים המתחברים לתמונה מחרידה
אוי לנו ואבוי לנפשנו אם נטיל ספק בנתונים
מטעמי פסול לעדות
יש גם מושג של משיח לפי תומו
ולא כדאי להיכנס לגדרים הלכתיים שאיננו מבינים בהם די
יש דברים שאי אפשר להמציא
יש מצבים שאין סיבה להמציא
ולפעמים זהו גדר של אכזריות ממש
להתעלם או להטיל ספק

לעיתים קרובות, לצערי, בא כאן לידי שימוש
מנגנון הגנה ידוע של האשמת הקורבן
כי הנפש לא יכולה להכיל ולהאמין
שסיפורי זוועה כאלו קיימים במחוזותינו

אז 'הוא המציא', 'הוא חלם', 'היא דמיינה', 'היא נוקמת'

באמת
מספיק!
ומדגישה שוב- לא מתעסקת כלל וכלל עם התקשורת ומה שמפורסם בה

כי לצערינו יש כלל מאד רווח חילוני יכול לחטוא חרדי לא.
והגיע הזמן שיצאו מהבועה הזו.
המחשבה שאם אני קרוי חרדי היצר הרע לא אצלי היא מפתח להרבה בעיות בציבור שלנו.
בואו נודה בזה.

זה נכון שחילוני מכניס אות עצמו במודה וגם לא אכפת לו לחטוא ה' ישמור.

אבל עד מתי ניתמם שגם אנו יכולים לחטוא ללא גבולות ההלכה והשמירה.

יותר מידי דם ויותר מידי סיפורים שצצים ואנשים מקבלים כוח להוציא אותם.
של התעללויות למיניהם.

וזה שאירגון הלל "עוזר" להרבה נושרים ונושרות להפיץ סיפורים זה לא אומר שהאנשים שחטאו לא מגיע להם את הדין,
רק מה שארגון הלל לא עוזר באמת -אלא רק מלבה את הכאב שלהם בתוכם ומבעיר ומוסיף עוד שמן ועוד כל חומר בעירה מצוי בשביל שלא יכבה לעולם הכאב ויהיה להם ורק להם חומר נגד החרדים .


אבל מכאן לאמר שאסור ללכלך על הציבור החרדי כי זה יקלקל בשידוכים כי הם משפחה מאד מכובדת.
פאסה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
נכתב ע"י ממד;2187780:
ראשית - אחוז הסיפורים של ההכאות היום הוא מזערי לחלוטין לעומת מה שהיה פעם ולא הפרסומת הזו היא שתמגר אותה, ובס"ד כשם שאת ההכאות מגרו במשך תקופה בלי רעשים מיותרים, כך בעז"ה גם שאר הבעיות ימוגרו - על ידי השליחים של גדולי הדור בליווי צמוד של דעת תורה - בעקביות ובנחישות, אין אף אחד מהעוסקים בתחום שהפרסומת המיותרת הזו היא שדרבנה אותם, אלה שמתעסקים בזה יודעים את הבעיות גם בלעדיה.

שנית - גם כשכואב מאוד אין היתר לעשות דברים כאלו ללא שאלת והוראת רב, ברוב המקומות ישנה הידברות בין הרבנים ושירותי הרווחה (ודווקא שירותי הרווחה - כמתאפשר בחוק באמצעות וועדת חריגים לפנות אליהם במקום למשטרה - היות והמשטרה אכזבה בדברים האלו פעם אחר פעם, המציאות מראה שברוב המקרים שהמשטרה טיפלה הנזק גדול מהתועלת, החקירות שלהם מזיקות יותר מהפגיעה המקורית ועוד ועוד, ומאידך שירותי הרווחה כשיש יחסי אימון מטפלים בבעיות ביעילות ובמינימום נזקים), מניסיון רב של טיפול בבעיות - לא חסרים כאלו שהרבנים שלחו אותם לכלא, ואף אחד לא מתגייס להוציא אותם משם.
הדברים הכי חמורים בשולחן ערוך נכתבו על מי שעושה דברים כאלו ללא היתר כדין, הצער והייאוש והכאב על המקרה הפרטי שלך לא מתיר שום איסור, וכל עוד ורב לא התיר לעשות כן אין המפרסם והמוסר עדיף במאום מהפוגע, כן, כך סבורה תורתינו הקדושה, וכשם שכשהתורה מענישה במוות זוהי מצווה (גם אז זה רק עפ"י בי"ד של ע"א סמוכים, ובי"ד שהרגה יותר מפעם אחת בשבעים שנה נקראת קטלנית) כך גם כשהיא אוסרת ענישה מסויימת זוהי עבירה.

אני לא דיברתי על ההכאות. וגם אין בדעתי להתייחס למקרה הספציפי שלי.
אני אכן מדברת על מקרים שונים של אלימות במשפחה, בכיתה ועוד. כולם מקרים שיצא לי להיחשף אליהם. אני פשוט ציינתי את האמת. גם אם יש כאלו המעדיפים להתעלם ממנה. הרבה מקרים שהיו אמורים להיות מועברים לאנשי המקצוע, אם משטרה ואם רווחה, לא מועברים ולא מטופלים. זה לא סותר את העובדה שיש רבנים שמתמצאים בשטח, מטפלים ללא משוא פנים, ולא חוששים להפנות לגורמים הנ"ל. אבל יש כאלו שלא. למה להיתמם?
זה גם מסוג הדברים שאסור לפרסם?
יש בהחלט אנשים שמתוקף תפקידם אמורים היו לטפל בנושאים כאלו, אבל הם לא מתמצאים בשטח, מחזיקים בדעות שהחזיקו בהם לפני 40 שנה ומטייחים. אם תתעקש שאין דברים כאלו, זה לא יגרום להם להיעלם, אולי להפך.
לא דברתי על מקרים בהם לפי דין תורה אסור להעניש. דברתי על מקרים בהם ה'ציבור', 'דעת הקהל', ה'עסקנים' סוברים שאין להעניש.
דברתי על כך שמוראה של מלכות הוא דבר חיובי. אם נסתפק רק בהפסקת ביצוע הפשעים בפועל, אנשים תמיד ימשיכו לנסות, כי מה יש להם להפסיד? מקסימום, הם יפסיקו.
פשע בהחלט צריך לגרור אחריו עונש כדי להרתיע אחרים. אבל כמה אנשים אצלנו בטוחים, שאין מקור לעונש של כליאה במקורות שלנו?
אין שום איסור בפרסום הדברים אם הם מפורסמים ללא שמות, ומתמקדים בדרכי ההתמודדות.
למעשה, זו הצרה, שכקהילה אין לנו דרכי התמודדות מוסדרות.
אם אתה נתקל במשפחה עם מקרר ריק ועניות משוועת, די ברור לך לאן ולמי אתה יכול לפנות. יש להניח ש 75% מהנתקלים במקרה כזה גם יפנו לארגון/גבאי צדקה כל שהוא.
אם אתה נתקל במשפחה בה הבעל מכה את אשתו, האם ברור לך באותה מידה מי הדמות המתאימה לטפל בנושא? ומניסיון בשטח, 75% (במקרה הטוב) מהנתקלים יעדיפו לסובב את הראש לצד השני באי נעימות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
נכתב ע"י סבתא של נעה;2188010:
בואי נעשה הפרדה ברורה ובוטה
בין מה שמפורסם בתקשורת (שזה לשד החיים שלה ועל כן לא ראוי להתייחסות אמיתית)
לבין המציאות (שרחוקה לעיתים כרחוק מזרח ממערב)
ןנדבר רק, ואך ורק על המציאות:
כשילד קטן/ אשה באים ומספרים סיפורי חיים מזעזעים
עם פרטים ופרטי פרטים המתחברים לתמונה מחרידה
אוי לנו ואבוי לנפשנו אם נטיל ספק בנתונים
מטעמי פסול לעדות
יש גם מושג של משיח לפי תומו
ולא כדאי להיכנס לגדרים הלכתיים שאיננו מבינים בהם די
יש דברים שאי אפשר להמציא
יש מצבים שאין סיבה להמציא
ולפעמים זהו גדר של אכזריות ממש
להתעלם או להטיל ספק

לעיתים קרובות, לצערי, בא כאן לידי שימוש
מנגנון הגנה ידוע של האשמת הקורבן
כי הנפש לא יכולה להכיל ולהאמין
שסיפורי זוועה כאלו קיימים במחוזותינו

אז 'הוא המציא', 'הוא חלם', 'היא דמיינה', 'היא נוקמת'

באמת
מספיק!
ומדגישה שוב- לא מתעסקת כלל וכלל עם התקשורת ומה שמפורסם בה


מסכימה,
אסור להתעלם, ואסור להטיל ספק,
וחובה להתייחס לדברים בכל הרצינות והאחריות.
והסיפורים לפעמים באמת הזויים.
ובאותה מידה,
אסור לקבל דברים בעיניים עצומות וכאמת ודאית ומוחלטת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
נכתב ע"י רותי קפלר;2187936:
1. כן, עד מוות. שאל צ'אלמרים ויספרו לך
2. שיטה לנצחון מהיר בוויכוח: הגדר את הצד השני כ'אפיקורס'... זהו, עכשו לא צריך להתמודד עם טענותיו, הרי אמרת שהוא אפיקורס
3. 'ברגע שהחיידר עלה על עקבותיו הוא סולק'? לא יודעת אם לבכות או לצחוק. סולק, כדי להתעלל בילדים אחרים בערים אחרות?? לסלק את המלמד הזה מהחיידר? זה הטיפול??? לצערי, גם אני יודעת על כאלו ש'סולקו' מסיבות דומות. זה היה הטיפול המיטבי: לשלוח אותם לשכונה אחרת, או לעיר אחרת. שיפגעו בילדים שם. למה לא.
4. עלילות שווא הן דבר חמור. על זה אין ספק. אבל כאן מדברים על הסיפורים האמיתיים.

1. לא זוכר לוויה של ילד כזה... אבל גם אם נניח שכן - הפרסומת היום כבר לא תציל אותם, באופן כללי ההכאות האלו פסקו ממילא, מלבד טיעון רגשי אין בזה כלום.
2. תשובה זו לוקה באותה בעיה עליה היא מתריעה, היא בסך הכל סתימת פיות וניסיון להשתיק את האמת.
3. ממש לא כך, כתבתי שהוא סולק תוך כדי דיווח לרשויות המתאימות, שאגב לא עשו כלום במשך חמש שנים.
4. לא זכור לי סיפור שסופר בתקשורת ללא תוספות, מה שמצדיק שאלת רב נוספת.

נכתב ע"י קליין;2188030:
אני לא דיברתי על ההכאות. וגם אין בדעתי להתייחס למקרה הספציפי שלי.
אני אכן מדברת על מקרים שונים של אלימות במשפחה, בכיתה ועוד. כולם מקרים שיצא לי להיחשף אליהם. אני פשוט ציינתי את האמת. גם אם יש כאלו המעדיפים להתעלם ממנה. הרבה מקרים שהיו אמורים להיות מועברים לאנשי המקצוע, אם משטרה ואם רווחה, לא מועברים ולא מטופלים. זה לא סותר את העובדה שיש רבנים שמתמצאים בשטח, מטפלים ללא משוא פנים, ולא חוששים להפנות לגורמים הנ"ל. אבל יש כאלו שלא. למה להיתמם?
זה גם מסוג הדברים שאסור לפרסם?
יש בהחלט אנשים שמתוקף תפקידם אמורים היו לטפל בנושאים כאלו, אבל הם לא מתמצאים בשטח, מחזיקים בדעות שהחזיקו בהם לפני 40 שנה ומטייחים. אם תתעקש שאין דברים כאלו, זה לא יגרום להם להיעלם, אולי להפך.
לא דברתי על מקרים בהם לפי דין תורה אסור להעניש. דברתי על מקרים בהם ה'ציבור', 'דעת הקהל', ה'עסקנים' סוברים שאין להעניש.
דברתי על כך שמוראה של מלכות הוא דבר חיובי. אם נסתפק רק בהפסקת ביצוע הפשעים בפועל, אנשים תמיד ימשיכו לנסות, כי מה יש להם להפסיד? מקסימום, הם יפסיקו.
פשע בהחלט צריך לגרור אחריו עונש כדי להרתיע אחרים. אבל כמה אנשים אצלנו בטוחים, שאין מקור לעונש של כליאה במקורות שלנו?
אין שום איסור בפרסום הדברים אם הם מפורסמים ללא שמות, ומתמקדים בדרכי ההתמודדות.
למעשה, זו הצרה, שכקהילה אין לנו דרכי התמודדות מוסדרות.
אם אתה נתקל במשפחה עם מקרר ריק ועניות משוועת, די ברור לך לאן ולמי אתה יכול לפנות. יש להניח ש 75% מהנתקלים במקרה כזה גם יפנו לארגון/גבאי צדקה כל שהוא.
אם אתה נתקל במשפחה בה הבעל מכה את אשתו, האם ברור לך באותה מידה מי הדמות המתאימה לטפל בנושא? ומניסיון בשטח, 75% (במקרה הטוב) מהנתקלים יעדיפו לסובב את הראש לצד השני באי נעימות.
כל מה שרב לא התיר לפרסם, אכן אסור לפרסם.
לא דובר על פרסום עקרוני ללא שמות ושום פרט מזהה.
גם סוג פרסום כזה לא תמיד מועיל, הרבה פעמים הוא נותן רעיונות לחולי נפש, וממילא גם זה טעון שאלת רב.
אין שום הבדל בין דעת קהל מתי צריך לרחם ובין דעת קהל מתי צריך לפרסם, שניהם בעייתיים באותה מידה כל עוד והם לא מבוססות דעת תורה.
ברוב הקהילות יש מי שמטפל בדברים כמו שצריך, והעובדה שצריך קצת לברר עד שמגיעים אליו אינה סיבה לפרסם דברים בצורה שהורסת חיים של אנשים חפים מפשע ומשמיצה את כל הציבור החרדי, גם אם הרבה אנשים מעדיפים להתעלם.

------------------
באופן כללי:

  1. ההחלטה בשאלות כבדות משקל אלו שייכת רק לרבנים, ולפעמים רק לגדולי הדור, ללא פסיקה הלכתית מדובר באיסורים חמורים מאוד, שום טענה רגשית שהיא אינה חזקה מאמת בסיסית זו כל עוד מדובר מיהודים שומרי תורה ומצוות.
  2. מי שחושב שהפנייה למשטרה תציל את המצב הוא פשוט תמים, בדר"כ הנזק רק יגדל, גם אם נניח שהפוגע הספציפי ייעצר, הרי שהנפגעים וסביבתם יעברו בדרך סבל בלתי נתפס ופגיעות נוספות.
  3. הפרסומת בתקשורת בצורה אכזרית מציצנית ותוך כדי עיוות המקרים, היא בדר"כ יותר פגיעה באנשים חפים מפשע מאשר תועלת למיגור הבעיות.
  4. ברור ומחוור שמי שנתקל/ה במקרה של אלימות/תקיפה מכל סוג שהוא, אסור לו לשתוק, הוא מחוייב להפוך את העולם ולברר היטב (זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע) עד שימצא את אלו שיודעים לטפל בדברים מסוג זה בצורה הראוייה והיעילה, ויעביר להם את פרטי המקרה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
מצ"ב
 

קבצים מצורפים

  • צוואה.pdf
    1.4 MB · צפיות: 44
  • הוסף לסימניות
  • #56
נכתב ע"י ממד;2188137:
2. תשובה זו לוקה באותה בעיה עליה היא מתריעה, היא בסך הכל סתימת פיות וניסיון להשתיק את האמת, שהיא - דיבור בוטה כזה על מנהיגי וגדולי הדור נובע מאפיקורסיות.

...כל מה שרב לא התיר לפרסם, אכן אסור לפרסם...

...ברוב הקהילות יש מי שמטפל בדברים כמו שצריך, והעובדה שצריך קצת לברר עד שמגיעים אליו אינה סיבה לפרסם דברים בצורה שהורסת חיים של אנשים חפים מפשע...

...ההחלטה בשאלות כבדות משקל אלו שייכת רק לרבנים, ולפעמים רק לגדולי הדור, ללא פסיקה הלכתית מדובר באיסורים חמורים מאוד...
[/LIST]

המכנה עצמו ממד, פרסם כאן על כותבת המזוהה בשמה המלא, האשמה חמורה מאד של אפיקורסיות.
זהו פורום פתוח. המואשמת, כאמור, מזוהה בשמה. וזה, לטעמו, בסדר גמור. הוא החליט על סמך הודעה וחצי שהיא אפיקורסית, אז הוא יודיע את זה לעולם כולו.

- - - אבל לפרסם על פושע שהוא פושע? על נבל שפוגע בילדים? הא, זה כבר לא!
זה אסור לפרסם בלי לשאול רב! איסור חמור מאד לפרסם! - -

- - - - - - - - - - -

וכך היה אומר לי אבא
בתי
אל תתיראי מן הצדוקים
ולא מן הפרושים
אלא מן הצבועים
שעושים מעשה זמרי
ומבקשים שכר כפנחס.
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
נכתב ע"י ממד;2188137:
1. לא זוכר לוויה של ילד כזה... אבל גם אם נניח שכן - הפרסומת היום כבר לא תציל אותם, באופן כללי ההכאות האלו פסקו ממילא, מלבד טיעון רגשי אין בזה כלום.
2. תשובה זו לוקה באותה בעיה עליה היא מתריעה, היא בסך הכל סתימת פיות וניסיון להשתיק את האמת, שהיא - דיבור בוטה כזה על מנהיגי וגדולי הדור נובע מאפיקורסיות.
3. ממש לא כך, כתבתי שהוא סולק תוך כדי דיווח לרשויות המתאימות, שאגב לא עשו כלום במשך חמש שנים.
4. לא זכור לי סיפור שסופר בתקשורת ללא תוספות, מה שמצדיק שאלת רב נוספת.


כל מה שרב לא התיר לפרסם, אכן אסור לפרסם.
לא דובר על פרסום עקרוני ללא שמות ושום פרט מזהה.
גם סוג פרסום כזה לא תמיד מועיל, הרבה פעמים הוא נותן רעיונות לחולי נפש, וממילא גם זה טעון שאלת רב.
אין שום הבדל בין דעת קהל מתי צריך לרחם ובין דעת קהל מתי צריך לפרסם, שניהם בעייתיים באותה מידה כל עוד והם לא מבוססות דעת תורה.
ברוב הקהילות יש מי שמטפל בדברים כמו שצריך, והעובדה שצריך קצת לברר עד שמגיעים אליו אינה סיבה לפרסם דברים בצורה שהורסת חיים של אנשים חפים מפשע ומשמיצה את כל הציבור החרדי, גם אם הרבה אנשים מעדיפים להתעלם.

------------------
באופן כללי:

  1. ההחלטה בשאלות כבדות משקל אלו שייכת רק לרבנים, ולפעמים רק לגדולי הדור, ללא פסיקה הלכתית מדובר באיסורים חמורים מאוד, שום טענה רגשית שהיא אינה חזקה מאמת בסיסית זו כל עוד מדובר מיהודים שומרי תורה ומצוות.
  2. מי שחושב שהפנייה למשטרה תציל את המצב הוא פשוט תמים, בדר"כ הנזק רק יגדל, גם אם נניח שהפוגע הספציפי ייעצר, הרי שהנפגעים וסביבתם יעברו בדרך סבל בלתי נתפס ופגיעות נוספות.
  3. הפרסומת בתקשורת בצורה אכזרית מציצנית ותוך כדי עיוות המקרים, היא בדר"כ יותר פגיעה באנשים חפים מפשע מאשר תועלת למיגור הבעיות.
  4. ברור ומחוור שמי שנתקל/ה במקרה של אלימות/תקיפה מכל סוג שהוא, אסור לו לשתוק, הוא מחוייב להפוך את העולם ולברר היטב (זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע) עד שימצא את אלו שיודעים לטפל בדברים מסוג זה בצורה הראוייה והיעילה, ויעביר להם את פרטי המקרה.

צילצלתי רק על החצי ההודעה השניה.
ההטחות של אפיקורסות אינה קשורה לכאן כלל,
גם אם אחד יש לו טענות על רבנים.

זה ברור שיש הרבה ילדים שסבלו ועדיין סובלים ויש השותקים.
ולטענתך שהפירסום הוא לא כדין תורה.
האם בית דין היכו במסתרים ? האם אדם פושע שמסתובב כיום עדיין יכול להלך חופשי ?
ובאותה מידה שזה נותן לגיטימציה ורעיונות לחולי רוח זה גם מרתיע.
שגם בציבור שלנו ידעו שיש דין ויש דיין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
נכתב ע"י רותי קפלר;2188202:
המכנה עצמו ממד, פרסם כאן על כותבת המזוהה בשמה המלא, האשמה חמורה מאד של אפיקורסיות.
זהו פורום פתוח. המואשמת, כאמור, מזוהה בשמה. וזה, לטעמו, בסדר גמור. הוא החליט על סמך הודעה וחצי שהיא אפיקורסית, אז הוא יודיע את זה לעולם כולו.

- - - אבל לפרסם על פושע שהוא פושע? על נבל שפוגע בילדים? הא, זה כבר לא!
זה אסור לפרסם בלי לשאול רב! איסור חמור מאד לפרסם! - -

- - - - - - - - - - -

וכך היה אומר לי אבא
בתי
אל תתיראי מן הצדוקים
ולא מן הפרושים
אלא מן הצבועים
שעושים מעשה זמרי
ומבקשים שכר כפנחס.
הרבה דמגוגיה.
לא התכוונתי ח"ו לומר שהכותבת הינה אפיקורסית, כ"א שההשמצה היא אפיקורסית, ואת ההשמצה הכותבת פרסמה בעצמה במקום פתוח על כל גדולי הדור...
אבל אם זה פוגע אמחק...
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
נכתב ע"י בפוטנציאל;2188220:
צילצלתי רק על החצי ההודעה השניה.
ההטחות של אפיקורסות אינה קשורה לכאן כלל,
גם אם אחד יש לו טענות על רבנים.

זה ברור שיש הרבה ילדים שסבלו ועדיין סובלים ויש השותקים.
ולטענתך שהפירסום הוא לא כדין תורה.
האם בית דין היכו במסתרים ? האם אדם פושע שמסתובב כיום עדיין יכול להלך חופשי ?
ובאותה מידה שזה נותן לגיטימציה ורעיונות לחולי רוח זה גם מרתיע.
שגם בציבור שלנו ידעו שיש דין ויש דיין.
חושבני שכבר עניתי על הכל, כשבי"ד היכו הם עשו זאת ברבים אבל אחרי פסיקה הלכתית, וכל הטיעונים של הרתעה ויש דין וכו' טובים בשביל להציג אותם כשאלה לרב, ולא בשביל להחליט לבד.

ושוב, לא כתבתי שאסור לפרסם, כ"א שהדבר טעון פסיקה הלכתית, בלעדיה מדובר בעבירה ואיתה מדובר במצווה.
הפרסומים הספציפיים שהומלצו כאן בחום לא היו עוברים אישור של שום רב.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
"צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
"אוח".
"כן".
"כוס קפה?"
"אני אשמח".
"בכיף".

ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
"אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
"אני שמח".
היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
נתי הסתובב; "שוב מרים?"
ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
"בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
"ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
"אבל זה לא כל כך מתקדם.."
"שוב צודק".
"שאתקשר וזהו?"
"לא".
נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
"שאני".
"אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
"מרים?"
"ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
"כן".
"מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
"רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
"כן, מן הראוי".
גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
ניתוק.
נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
"אני.."
"אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
"אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
"בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
"לעזוב עבודה".
"אוקי".
"מה???"
"מה קרה?"
ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


↤↤


"מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
"שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
"כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
"נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
"את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
"היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
"אעדכן"
"תודה".


↤↤


הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
"בוקר טוב!"
ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
"ציבי".
"כן נתי".
"אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
"כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
"נתיי"
"כן ציבי?"
"אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
"כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
"דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
"אבל עשיתי את זה באמת".
"לא נכון"
"ציבי.. אני עשיתי את זה".
"מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
"מורה ממלאת מקום".
הלב מנתר.
"מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
"כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
"תנ"ך??"
"כן, ב"ה"
"ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
"אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
"איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
"אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
האור כבה.
"מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
"אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
"תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
דלת נסגרת בשקט.
מסיבה לגיבורים


שלום הרב פוגל.

כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.

בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.

דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.

אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.

’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.

ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.

אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.

הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?

אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.

לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.

למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.

בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.

חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.

לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.

ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.

כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.

סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:

’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.

התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.

זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.

הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.

זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.

עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:

למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.

למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.

הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.
אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

תודה מראש על כל מילה שקראתם!
ועוד יותר על כל מילה שכתבתם :)

גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




הסיפור

ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
נקרא לה נעמה.
הם התחתנו.

אבא היה מאושר.
אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
קראנו לה "האישה החמודה".

ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

"אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
היא רצתה לירות בו.
אז אני שימשתי לה נשק.

נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
והוא גם לא הבין.
אבל לא לחץ.

פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
העיקר ששירה תבוא גם.

בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
זה היה נורא.

היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
"הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
"הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
גם את זה.

בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

זה עבד כמה פעמים.
אחר כך היא קלטה.

היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה