שיתוף - לביקורת פסים של קפה קר

[אבינועם גולדברג]

בעיר גדולה במרכז הארץ, בין רחובות צבעוניים ואיזור תעשייה אפור, שכב לו טכנאי מחשבים רזה בשם רונן במיטתו בעיניים פקוחות, ולא הביט על שום דבר מיוחד.
רונן לא היה איש מחשבות ולא הוגה דעות, אך לבו היה מלא געגוע למשהו שלא ידע לקרוא לו בשם.
בכל בוקר היה נכנס לרכבו הקטן בודק את הרשימה ונוסע אל האנשים שהזמינו שירות, לפי סדר הידוע רק לו, בעצם גם לו לא.
הוא היה דופק בדלת ”רונן הטכנאי”, מכריז ולוחץ על הידית עוד לפני שקראו לו להכנס. היה מבקש קפה, יושב מול המחשב הסורר ומנסה תוך כדי עבודה לדלות עובדות על אופיו של המשתמש. בצהריים היה עוצר בקפה נאמן לארוחת צהריים שכולה סוכרים, שומנים וקמח לבן. את רגליו הניח תמיד על המושב שמולו עד שהמוכרת הצעירה אמרה לו ”אדוני” והוא מיהר להוריד אותם ולנגב את סנטרו מאבקת הסוכר. הוא היה חבר של אבא שלה עוד מנווה שאנן, בימים העליזים של חיפה.
בלילות היה רונן יושב ליד חלונו ומביט באורות הכרך הנשברים אל הגגות, מצטעקים במילים חסרות משמעות.

הבוקר הזה רונן לא ילך לעבודה.
כי...
לא יודע כי ככה.
הוא שלח יד ארוכה אל חבל התריס ולא הגיע אליו.
הוא דחף את עצמו, גופו יוצא באלכסון גמיש מן המיטה, ואצבעותיו נמתחות עד שמוצאות את החבל.
התריס ירד עד הסוף.
בדיין בקע אור מהצדדים, ופסי אבק מסתחררים חצו את החדר האפל.
רונן משך את עצמו בחזרה מתחת לשמיכה נתפס ברהיטים שונים ותחב את ראשו מתחת לכר.
הוא לא היה עייף בכלל אבל נרדם מרוב שממון.

שנתו היתה טרופה,
לרגע נפל לתוך חלום צלול, ראה את עצמו הולך בדרך שלא הכיר. עצים אדומים צמחו סביבו, וענפיהם לטפו את ראשו ברכות של צמר גפן. הוא הגיע למדרגות שעולות היישר לשמיים, מדרגות צרות ללא מעקה, וקול דיבר אליו, אמר לו דברים שהוא לא שמע מעולם כמותם.
אחר כך ירדו השמיים לאיטם במדרגות הצרות, צעד צעד, בזהירות, ונצבו לפניו כחולים וילדותיים, כמו שמיים בספר לפעוטות.
ורונן רצה לחבק אותם אך גילה שאין לו ידיים, הוא שמע את הקול קורא אליו אם הוא כבר מסכים, הוא רצה לשאול ”מסכים למה?” אך גילה שאין לו פה ואז התעורר, ומבוהל קם והלך למטבח, אולי שם ימצא תשובה.

רונן צלצל לאמא שלו וסיפר לה את חלומו, ואמא רק אמרה לו: “יש לי ביום שני תור לדוקטור שוהם”.
ורונן אמר לה: ”כן”.

באותו צהריים ישב רונן ובחש בקפהו עד שהתקרר לחלוטין, ואז הוציא את הכפית וצייר פסים לאורך השולחן טובל אותה שוב ושוב בנוזל החום, כשסיים, קם והתרחק מעט כדי לבחון את יצירתו. אחר כך יצא מהמטבח וחזר עם מצלמה.

רונן הדליק את המחשב שבחדר העבודה, הקליד את מה שהקול ההוא אמר לו הוסיף את התמונה שצילם, ושלח את כל זה במייל, לעצמו.

הוא ידע שלמרות שאינו איש מחשבה ובוודאי לא הוגה דעות, הוא יחיה את החלום הזה עד יומו האחרון.