סיפור בהמשכים פרק 8 מסידרת 'אמא מהספרים'

[אלישבע הרץ]

אשמח לקבל הערות והארות
מי שמאוד מאוד רוצה את הפרקים הקודמים, אין בעיה, רק תבקשי...



"אימא מהספרים"
8.


הספה הלבנה בסלון ביתה של חמותי, קולטת אותי בהכלה אינסוף. בלי שיפוטיות וללא אפליות. אצלה כולם שווים לטובה.

אני מתפרקדת בתוכה בנינוחות. אח, אין כמו ליל שבת קודש! איזה רוגע! איזו שלווה!

הילדים ירדו למטה לגינה, מזג האוויר האביבי והנעים קרץ להם בהזמנה חמימה ובקריאה של חיבה. ולנו ה'גדולות' התפנה קצת זמן שקט לעצמנו.

אני עייפהההה...כובשת פיהוק. לא נעים לפהק ליד השוויגער והגיסות. איזה שבוע מעייף עבר עלי! ההכנות לחתונה התחילו במלוא הקיטור, ממלאים את כל המרחב, סותמים כל חור של פנאי בסדר היום הגדוש ממילא, כך שההזמנה לשבת שהגיעה מכיוון חמותי הייתה ממש ממש במקום. אין כמו שבת משפחתית לאתנחתא וצבירת כוחות להמשך המרוץ הבלתי נגמר, המורכב מאינסוף פרטים ופרטי פרטים.

גיסתי שיינדי, על אף שאיננה הגדולה באחיות, לקחה על עצמה את תפקיד הלבשת גדוד הבנות. תפקיד משמעותי ורב אחריות בהחלט, כך לפחות בעיני חמותי וגיסותי, שלקחו את העניין ברצינות תהומית עמוקה ורחבה מיני ים. מוגזמת לגמרי לטעמי, אך מי אני שאביע דעה בעניינים כה רמים ונשגבים, העומדים ברומו של עולם ואולם...

שעות רבות של דיונים מאחורינו. שיחות ועידה שפרנסו את בזק בשפע רב. קודם כל צריך היה להחליט, האם ללכת על השכרה או קנייה, או לחילופין – תפירה. וזה כבר היה נושא מורכב לכשעצמו. אחר כך ההחלטה הגורלית, מי תהיה התופרת המושלמת לתפקיד הכבד והנכבד. ובסוף בסוף נשאר רק להכריע איזה צבע ודוגמא ירכיבו את שמלת החלומות.

גרש'לע שלי מתחיל להראות סימני רעב מובהקים, מחממת לו כוס ירקות מרוסקים, וההצגה מתחילה. נראה שהפתח של הפה שלו נועד להמלצה בלבד, וכל ה'מסביב' סופג את התוצאות הכתמתמות. איפה הסינר שלו? מנסה להפוך את תכולת התיק ההפוכה ממילא, אך אין זכר לאבידה.

"תגידי, דיני" שיינדי פונה אלי בקולה החיוני "שבוע שעבר היית בחתונה של גולדמן, דודה שלך. איזה צבע לבשו הנכדות שלה?" היא מסדרת את גרשי שלה בכיסא האוכל. שולפת מתיק העגלה, סינר מקופל ומגוהץ.

אני מנסה להיזכר, מאמצת את מוחי בניסיון להעלות בדמיוני את שמלות הפאר של משפחת גולדמן האריסטוקרטית. משהו מונח לי בראש, תמונה מעורפלת של כל יורשות העצר נעמדות מאחורי עציץ ענק שפרח על אחד השולחנות, משתלב יופי עם השמלות המדהימות.

מה הצבע של עציץ? תשאלו כל ילדת גן ותקבלו את אותה תשובה חדגונית,

"נדמה לי... נדמה לי שזה היה בצבע ירוק" אני נתקלת במבטה השואל והלא מבין של שיינדי, שיש לה משמעות אחת ויחידה: איך יתכן שאת לא בטוחה בנתון כל כך פשוט ויסודי??? האפשר שלא לשים לב?

לא נעים כך להיתפס 'על חם' בחלמאיות מבישה שכזאת, "כן, כן, אני ממש זוכרת ששמתי לב שהשמלות הם באותו הצבע של העציץ הירוק. כן, עכשיו אני בטוחה. הן היו מדהימות, השמלות. ממש הרשימו אותי" מנסה לתקן את רושם המשפט הקודם והמגמגם. להיראות מבינה ומעודכנת.

הופס, גרש'לע החליט כנראה, שהוא באמצע מופע בידור, כשהאמצעי היחיד להצחיקנו, הינו התזת תכולת פיו הכתומה והמכתימה. תוך כדי צחוק מתגלגל.

שיינדי יורה בדייקנות את הכפית עם הגרבר, היישר אל תוך לועו הפעור של הינוקא המחונך שלה. עומדת הכן עם חבילת טישיו, לקליטת החריגות, שאינן קורות במציאות כמובן. "דיני, כבר לא נשאר לנו כל כך הרבה זמן. אוטוטוטו כבר החתונה. חייבים כבר איזשהוא כיוון, שנדע לאיזה כיוון אנחנו רוצות לפנות" בינתיים נראה שלגרבר שלה יש כיוון אחד ויחיד, מה שלא מתאים לומר על הרסק הכתום שלי, שפונה ומתפשט ומתפזר לכל עבר וכיוון.

שיינדי, פרקטית ומעשית כדרכה, כבר הולכת – רצה – טסה עם זה הלאה. "איזה סוג ירוק? את יודעת... יש כל מיני סוגים של ירוק. ירוק מנטה. ירוק חייל. ירוק שנוטה לטורכיז. ירוק תפוח. ההבדל ביניהם מאוד מאוד משמעותי" הכובד ראש בו היא שואלת את השאלה, מצליחה להצחיק אותי. מה שגורם לגרש'לע להגביר את עוצמת ותדירות ההצחקות והבידורים שהוא מנפיק. מצליח לירות ולהתיז לטווח רחוק, בין השאר גם על הספה הצחורה הזכורה לטוב.

וחמותי, כמה יפה ואצילי מצידה, נושכת שפתיים ובולמת פיה בגבורה מעוררת הערצה.

שיפי, נשמה טובה שכמותה, מסובבת את עגלתו לכיוון השני. "בוא מתוק" היא לוקחת בטבעיות את כוס הירקות מידי. מטיסה בעדינות את הכפית המלאה לכל הכיוונים. "מטוס טס טס טס ט - - ס ע - - - - -ד שהגיע לאמריקה" וגרש'לע פוער את אמריקה בכל הכוח, מוכן ומזומן לבלוע את המטוס אל קרבו.

אין כמו שיפי. למרות שאין ספק שמסתתרים גם עוד מניעים במעשה הנאצל. הרי מי אמור לנקות במוצאי שבת את כל מה שהותירו ה'נחת בלע"ה', אם לא היא ורוחי?

שיינדי ממשיכה לחתור למטרה בעקשנות, "את לא זוכרת איזה סוג ירוק זה היה? זה ממש חשוב, את מבינה? זה יכול לשנות את כל ההופעה של השמלה"

אם זה היה סיפור, היה מתאים לכתוב עכשיו שניסיתי לטפוח על מצחי בניסיון נואש להיזכר בגוון המדויק. אך מכיוון שמדובר במציאות הכי מציאותית שיש, אני מסתפקת בכיווץ המצח והגבות, מנסה לאלתר תשובה לא מחייבת, שתצליח לתמרן בין הטיפות, "אני חושבת שזה היה משהו מאוד קלאסי, לא מוגדר כזה. את יודעת... לא ירוק זוהר, אבל גם לא כהה מידי. לא ירוק חי, ולא עמום. בקיצור, משהו רגיל וקלאסי"

איזו תשובה קלאסית...

שיינדי מנסה מכיוון אחר, "את יכולה לתאר לי קצת את הדוגמא? לא בטוח שנחקה אותם במדויק, אבל, סתם, שיהיה לנו כיוון של סגנון, משהו לבנות עליו"

שיפי העסוקה עם גרש'לע, מתערבת, "שיינדי, אני לא בטוחה שמותר לדבר על זה בשבת, נמשיך עם זה אחרי שבת?" איזה מותק של בחורה. אהבתי.

ניתנה לי כעת אורכה עד מוצאי שבת.

וכאן אני שואלת, למה כולן, כל הנשים הרגילות והנורמליות, שהן אפילו לא מוכשרות במיוחד, יכולות לזכור, איזה צבע ואיזו דוגמא, היו לשמלות שראו במו עיניהן. ואילו אני, שמחשיבה את עצמי לאישה חכמה ואינטליגנטית, עם מוח שעובד על טורבו, וזיכרון מצוין במיוחד, פשוט לא זוכרת! לא זוכרת!!!

מה זה? ראייה סלקטיבית? או אולי סתם חולמנות יתר?

ומשום מה, אולי בכלל בלי קשר, צפה במוחי אנדוקטה ישנה: מספר חודשים אחרי נישואי, התקשרתי לאמי ושאלה בפי, "אימא, אני באמצע להפריד עוף. אני מוצאת שני שוקיים, שני ירכיים, שני כנפיים, אבל גרונות אני מוצאת רק אחד, איפה השני?" עד היום הזה לא מצאתי אותו...

איפה הגרון השני? מישהו יכול לעזור לי למצוא אותו?