הסיבה שמנגה עושה לך טוב זה בגלל ההפשטה שיש בתחום הזה לחתיכות שאפשר ללעוס ולעכל .. בעיני זה שלב מצויין ורק אז ניגשים לאנטומיה ולא ההיפך ף
אוהבת את הציורים שלך ובכללי נעים לשוחח איתך, מלאה ברצון טוב ואין לך קמצוץ של קוצים.. וזה נדיר
בנוגע ללקוחות.. בע"ה שיגיעו ועוד יותר טוב אם תמצאי את האומץ להגיע אליהם כי יש לך המון מה להציע. מחכה לראות אותך מצליחה, העיקר לא להפסיק להתקדם ולא להפסיק לנסות ובקרוב ממש מקווה שתתחילי לקצור מה שזרעת בעמל רב..
בחזרה לדיון על ציור מסורתי קלאסי מול
איור ממוחשב מודרני
אפשר להבין את זה מאד זוית. יש עוד דיון אולי פנימי ביני לבין עצמי על סוגי אנימציה. האנימציה שאני הכי אוהבת היא האנימציית דמויות הקלאסית (ציור כל 2 פריימים ללא ריג) כי הזרימת תנועה שניתן להגיע בה היא אינסופית, ריצארד וויליאמס שנחשב אחד האנימטורים הקלאסיים הכי טובים בעולם, טען שרק גירד את פני השטח בתחום שהוא ממש אינסופי (הוא היה מאסטר ביצירת תנועה חלקה וידע להנפיש ציור נפרד על כל פריים ולהוציא תנועות מדהימות. היה גם אשף בפרספקטיבה ולכן ידע איך לשלב דמויות עם המציאות ואיך ליצור אשליות פרספקטיבה שרק הדמות בהן קובעת את המציאות)
מצד שני אני לומדת בעצמי אנימציית דמויות תלת. לפני שהתחלתי ללמוד היתה לי התלבטות רצינית, כי הלב שלי בקלאסית, אז למה ללמוד תלת מימד (ומאיה אגב תוכנה קשה אז גם אם מבינים קונספט לוקח זמן ליישם לעומת לצייר ישירות בתוכנות קלאסיות)? בעיני התלת פחות חינני מהקלאסי ואין בכלל מה להשוות. אנימטורים ותיקים התקשו בכלל לקבל שזו אנימציה, בטח לא הגדירו זאת כאומנות. אבל רמת הדיוק והאפשרויות שאפשר להגיע באנימציה תלת מימד היא גבוהה יותר מקלאסית (כמו למשל ניואנסינים בתנועות בשרירי הפנים שבציור בלבד קשה להגיע אליהם או להבין איך הם עובדים) ומלמדת על מכניקת הגוף כמו שאף תחום אחר לא מסוגל ללמד.. כמובן שזה תורם גם לציור. שורה תחתונה מי שמתקדם גם לתלת - הקלאסית שלו תקפוץ בכמה רמות, גם אם האנימציה קלאסית היתה ותמיד תהיה לפחות לטעמי מספר אחת והאמא של כל המושג שנקרא אנימציה (זו גם דעתי לגבי ציור מסורתי)
התפישה שלי היא שאני צריכה להיות האנימטורית הכי טובה שאני יכולה להיות. אם בלימודי תלת אני מקבלת יותר מידע ויכולות - אז זה מה שאני צריכה כדי לממש יכולות שלי. גם בציור הגישה שלי דומה, צריך להפיק מכל תחום שמשיק לציור את המקסימום כדי להיות המאייר הכי טוב שאפשר. אז לדעתי אחרי שלומדים את הבסיס בצורה מסודרת ועניינית שמכילה הרבה אבל ממוקדת ולא מציפה את המוח במידע מיותר כשרק מתחילים וצריכים להבין רעיון וגישה ולא לרדת לפרטים שוליים.. כמו שקיבלתי כאן בפרוג,
יש מקום ללמוד גם ציור קלאסי ולשפשף יכולות. ומלבד ציור קלאסי כשאני נתקלית בבעלי מלאככה אני משתדלת לחקור אותם כמיטב יכולות החפירה שלי כדי להוציא מהם מידע שיהיה רלוונטי לציור או אנימציה עבורי. אז אם נתקלת בצלם או מעצב ודרכו אני מגלה על וקטורים (לא ציור וקטורי) וגשטלט (גרופינג של כל האלמנטים בסצנה לצורה פשוטה) ושילובי צבעים ביחסים חכמים - הרווחתי עוד מידע שיסייע לי להיות טובה יותר. אם אני נתקלית במנגנים אני ירצה להבין מהם איך אוחזים נכון את כלי הנגינה ואנסה להזחיק בעצמי כדי שאדע איך לצייר נכון. רפרנסים באינטרנט יכולים להיות מטעים כי לרוב מדובר בשחקנים שלא יודעים בכלל לנגן
אומרים שהרבי הרש"ב (הרבי החמישי בחב"ד) ראה פעם ציור של שדה זרוע ובו ציפור עומדת על אחד הגבעולים. מומחים לאומנות הצרשמו מאד מהמראה המציאותי של השדה. איכר פשוט שעמד שם וצפה בתמונה העיר כי התמונה חוץ מהציפור שעל הגבעול הינה אמיתית. הוא הסבער כי למרות שהציפור היתה קטנה משקל גופה היה צריך לכופף מעט את הגבעול - ואילו בתמונה ניצב הגבעול ישר כמו כל הגבעולים שמסביבו.
הרבי הריי"צ (בנו וממלא מקומו של הרבי הרש"ב) אמר שתמונת השדה מלמדת אותנו לקח חשוב. עבודתו של האדם את השם יכולה, לפעמים, להיראות נאה מאד וליצור את הרושם שהיא מלאת חיות ואמיתית. אך באמת, אם חסרה לו לאדם היכולת ל"התכופף" - להכנע לרצון ה' - מפסיקה עבודתו להיות אמיתית. ניתן להגיע אל הטוב האמיתי רק אם מניחין הצידה את מגבלות האגו האישי. (עפ"י ספר השיחות תרצ"ו 46 ואילך)
מה שאני לקחתי מהסיפור הזה שכל המומחים לאומנות פספסו מה שהאיכר שמלאכתו בשדה לא פספס.. אז כשנתקלים בבעל מלאכה, כל מלאכה, אפשר ללמוד מזה הרבה אם בוחרים להקשיב ולהבין שלכל אחד יש את העניין המיוחד שלו ואפשר ללמוד ממנו גם לעניינים שלנו
מקווה שלא העלבתי אף מכחול ואף אומן.. אני אוהבת כשמאיירים לוקחים את הזמן לעשות סטאדי על נושא שהם מציירים והרבה מאיירים כאן עושים את זה בבניית עולם בתקופות היסטוריות שונות וכו (מלא שרשורים יעידו) יש מה ללמוד מכל אחד, כי אי אפשר להתמחות בכל התחומים בעצמינו
גוט שאבעס
הנושאים החמים
