צל בלשון רבים

[Aארי]

איך כותבים צל בלשון רבים?
לא זכור לי שנתקלתי פעם בזה

 

[שלוש ארבע ו... אקשן!]

אין כזה דבר לרבות צל.
אבל אולי צללים או צלליות
????????

 

[דיונון]

צלליות

צלליות זה ריבוי של צללית.
צל - צללים.

 

[אפכא מסתברא]

אפשר צללים ואפשר צִלִּים - צִלֵּי האילנות וצללי ערב.

 

[Aארי]

נצרכתי לזה בתרגום של הגמרא כריתות דף ו. "אם חזי בבואה לבבואה דבבואה" שרואה שני צל.
אשמח להצעת עריכה

 

[דיונון]

מה הבעיה ב'אם רואה שני צללים, דהיינו...'?
אגב, זכור לי שיש בזה כמה פירושים בראשונים.

 

[חגי פאהן]

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים

 

[7שבע7]

לכאורה הריבוי הוא צללים.

ואפשר צִלִּים - צִלֵּי האילנות

אפשר מקור לזה? (האם מופיע כך בתנ"ך או במשנה או בגמרא?)

 

[דיונון]

לכאורה הריבוי הוא צללים.

אפשר מקור לזה? (האם מופיע כך בתנ"ך או במשנה או בגמרא?)

יש לי בדומה לזה: צד, צדדים, צדים? (צדי חרוקה), בנסמך - צדדי, צדי.

 

[@Simcha]

והנה מדברי האקדמיה ללשון העברית:
צורות רבים ארוכות של שמות מן הכפולים
לשמות קצרים אחדים בני שתי אותיות יש בעברית שתי צורות רבים – קצרה וארוכה. בזו הקצרה יש דגש חזק באות השנייה: עַם –עַמִּים; בזו הארוכה האות השנייה מוכפלת:עֲמָמִים. למעשה מדובר בשתי דרכי הכפלה: או כפל העיצור (דגש חזק מורה על הגייה ארוכה יותר של העיצור) או כפל האות, ועל כן לא נתמה שהשמות שמדובר בהם הם שמות מגזרת הכפולים, כלומר שמות ששתי אותיות השורש האחרונות שלהם זהות.

בתנ"ך הצורות הארוכות אופייניות לשירה המקראית, למשל:

• "מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק, אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ" (שופטים ה, יד)
• "וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם, וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם" (דברים לג, טו)
• "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (שיר השירים ד, ח)[1]
• "אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵיעָרֶב" (ירמיהו ו, ד)
• "אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ" (תהלים עז, יח) [חֲצָצֶיךָ = חִצֶּיךָ]
• "הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (ישעיהו י, א) [חִקְקֵי־ = חֻקֵּי־]

הצורה עממים מצויה פעמיים גם בספר נחמיה: "וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים […] וַיָּבֹאוּ הַבָּנִים וַיִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ וַתַּכְנַע לִפְנֵיהֶם אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִים וַתִּתְּנֵם בְּיָדָם, וְאֶת מַלְכֵיהֶם וְאֶת עַמְמֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנָם" (ט, כב, כד). הללו אינן מפתיעות בהתחשב בהשפעת הארמית על לשון ספרי הבית השני (בארמית המקראית עַמְמַיָּא היא צורת הרבים המיודעת של עַם).

הצורות הארוכות הללו מלמדות על קשר היסטורי בין שמות קצרים בני שתי אותיות מגזרת הכפולים לשמות מלעיליים רגילים בני שלוש אותיות, דוגמת כֶּלֶב, נַעַר, פֶּרַח, בֹּקֶר. שמות מלעיליים אלה ואחרים התפתחו משמות חד־הברתיים, למשל כֶּלֶב היה כַּלְבּ, בֹּקֶר היהבֻּקְר, ומכאן שכַּלְבּ ועַם (שלפנים היה עַםּ =עַמְם) בני משקל היסטורי אחד הם. צורת הרבים של השמות המלעיליים היא לרוב בשווא וקמץ: כְּלָבים, נְעָרים, פְּרָחים, בְּקָרים. תחליפו של השווא הנע באותיות הגרוניות הוא החטף, וצורות מעין עֲמָמים, הֲרָרים בנויות בדיוק במתכונתן של צורות הרבים של השמות המלעיליים (השוו למשל עֲמָקים, אֲרָצות).[2]

בימינו צורת הרבים הרגילה של לֵב היאלְבָבוֹת, ונדמה שאף שם זה מצטרף לרשימה המצומצמת שלעיל. ואולם במקרא צורת הרבים של לב היא לִבּוֹת (למשל "וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת" בתהלים ז, י), והריבוי לבבות, המשמש במקרא פעם אחת בלבד ("כִּי כָל־לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה'" – דברי הימים א כח, ט), הוא למעשה צורת הרבים של לֵבָב. גם הצורה הקצרה משמשת כיום – אך בדרך כלל בנטייה, למשל "הצפירה שפילחה את חלל חיינו לפני דקות ספורות פילחה את ליבותינו והרטיטה את נימי נפשנו" (כך החל יצחק הרצוג את נאומו בבית העלמין הצבאי באשקלון ביום הזיכרון של שנת 2015).

צורות ארוכות נוספות – לא מקראיות – הן צורות הרבים של צַד, טַל. צורת הרבים המקראית של צַד היא זו הקצרה, למשל: "וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ, שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי" (שמות כה, לב). ואולם בלשון חז"ל עולה הצורה הארוכה צדדים, למשל: "גורפין [את הזבל] מתחת רגלי בהמה בארבעה עשר [בניסן] ובַמועד מסלקים [את הזבל] לצדדים" (משנה פסחים ד, ז). גם הצורה הקצרה משמשת בה, בעיקר בתלמוד הבבלי בצירוף "צידי רשות הרבים" (למשל שבת ו ע"א), ולעיתים אף יימצא בה הצירוף המעורב צידי צדדין (כגון שבת קנד ע"ב). גם בימינו שתי הצורות – הקצרה הארוכה – יכולות לשמש, אם כי בנפרד משמשת רק הארוכה (צדדים ולא צידים).

למילה טַל אין במקרא צורת רבים, והצורה הארוכה טללים עולה מלשון חכמים, למשל: "מֵרֵשִׁית השנה ועד אחרית שנה" [דברים יא, יב] – מגיד הכתוב שמראש השנה נגזרו עליה [על ארץ ישראל] כמה גשמים, כמה טללים, כמה חמה תזרח עליה, כמה רוחות נושבות עליה" (ספרי דברים, פסקה מ). המילה נפוצה מאוד בפיוטים. הינה דוגמה מאוחרת משיר הכבוד, המושר בדרך כלל בשבתות וחגים בקהילות אשכנז: "טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא, קְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָיְלָה" (על פי שיר השירים ה, ב: "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה").

בעברית החדשה כמה מן הצורות הארוכות אינן משמשות כלל (חצצים, חקקים). המילהעממים התייחדה לציון עמים לא גדולים או עמים עובדי אלילים.[3] הצורה הרריםמשמשת בעיקר בלשון הספרותית אבל גם בצירופים מושאלים כגון 'הררי אשפה'. לעומתן אין בימינו בלתי הצורות צללים, טללים.[4]

לבסוף נציין שצורות הרבים הארוכות עומדות ביסודם של שמות התואר הֲרָרִי,[5] עֲמָמִיוצְדָדִי (לצד צִדִּי).

_______________________

[1] אומנם בפרוזה המקראית אנו מוצאים "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ט), אבל אפשר למצוא כאן יסודות שיריים.

[2] גם בשמות המלעיליים דוגמת לַיִל, עַיִן, שריבוים לרוב פשוט (לֵילות, עֵיניים) יימצאו צורות ריבוי בשווא וקמץ כמו תְּיָשים המלמדות על קִשרם אל יתר השמות המלעיליים.

[3] בתלמוד הבבלי עממין הם נוכרים, גויים, למשל: "ואמ' רבא: מת [יהודי] ביום טוב ראשון, יתעסקו בו עממין, ביום טוב שני – יתעסקו בו ישראל" וכו' (שבת קלט ע"ב).

[4] גם בלשון חכמים ואחריה אין כמעט הצורות הקצרות. בתלמוד הבבלי יש פעם אחת "טלין רעין" [כלומר מזיקים] (סוכה לז ע"ב) ומיד לאחר מכן "טללין רעין". צורות קצרות בודדות משמשות בפיוט, למשל אצל משה אבן עזרא: "הִכּוֹן לָצֵאת מִצֵּל בָּתִּים, לֵשֵׁב תַּחַת צִלֵּי שִׂיחִים".

[5] במקרא הצורה מופיעה כשם ייחוס, למשל בשמואל ב כג, לג

 

[דיונון]

לכאורה הריבוי הוא צללים.

אפשר מקור לזה? (האם מופיע כך בתנ"ך או במשנה או בגמרא?)

הכון לצאת מצל בתים לישב תחת צלי שיחים, ובכוס אַהַב ייני דודים נשתה על טוב מגד שיחים.
(רמב"ע, תרשיש ב פה.)

 

[7שבע7]

יש לי בדומה לזה: צד, צדדים, צדים? (צדי חרוקה), בנסמך - צדדי, צדי.

אז אני חושבת שרק בסמיכות אפשר להוריד את האות המוכפלת של השורש.

 

[דיונון]

אז אני חושבת שרק בסמיכות אפשר להוריד את האות המוכפלת של השורש.

"הכון לצאת מצל בתים לישב תחת צלי שיחים, ובכוס אַהַב ייני דודים נשתה על טוב מגד שיחים".
(רבינו משה בן עזרא, תרשיש ב פה.)

 

[אפכא מסתברא]

'צלי שיחים' התחלפו לי ב'צלי אילנות'. (חלפו יותר מחמשים שנה מאז למדתי את הפיוט הלז של רמב"ע.)

אז אני חושבת שרק בסמיכות אפשר להוריד את האות המוכפלת של השורש.

למה אי אפשר ברבים ובשאר הנטיות? אפשר, רק לא מקובל. מי שיכתוב כן - זו לא תהיה שגיאה.

 

[7שבע7]

למה אי אפשר ברבים ובשאר הנטיות? אפשר, רק לא מקובל. מי שיכתוב כן - זו לא תהיה שגיאה.

צריך לברר את העניין.