שיתוף - לביקורת קונסטרוקציה

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

המוח שלי מתעלם מהקידוח שנעשה בחדר בנים לעת עתה.

עוד מעט אלך לבחון את רמת הנזק, עכשיו ממש לא כדאי.

לכי תתווכחי עם ילד מתגבר שהחליט שמשהו מאוד חשוב לו.

מאוחר יותר אני רואה חורים מכוערים בקיר, מטאטאת את האבק שנוצר מהחור החדש בקיר, מנערת מצעים, יודעת שאין צורך להחליף הקידוח עדיין לא הסתיים.

ומה שחזו עיני היה מדהים להפליא מעל מיטת הקומותיים התנוסס לו לרוחבה של המיטה מעין מדף, רעוע יש לומר נשען אלכסונית, נוגס נתח נכבד משטח השינה שעל המיטה.

בשפה רגועה ולא רגוזה כהוא זה, שסיגלתי לעצמי, יען כי ידעתי שטון טיפה מוגבה יחבל בסיכויי המדף הזה לרדת לצמיתות, אני שואלת את הבחורצ'יק "תגיד המדף הזה לא יפריע לך לישון? תראה אין פה מספיק מקום ואתה יכול להיתקע בו."

"זה לא מדף אמא, זה שולחן", הוא מסביר ברצינות לאחת שלא מבינה.

טוב ששאלתי בעדינות, עכשיו התגלה לי מידע מרשים שלא יסולא בפז.

כל ילד והצרכים שלו, את איציק אני מכירה כילד שזקוק למרחב פרטי, כבר קנינו לו "כורסא של איציק", והמיטה הגבוהה נותנת לו מעט פרטיות, המדפים הגבוהים שלידה פונו לטובת איציק, וככה למרות ששטח החדר אותו חולקים כמה אחים אינו פרטי הוא יצר לו פינה בתוך פינה שהיא כולה שלו.

עכשיו אני יודעת, הוא צריך שולחן.

יום ועוד יום עובר והמדף העקום צד את עיני מידי פעם, כולל החורים שנוצרו כתוצאה מניסיונות קידוח כושלים.

"בוא, איציק אני יעזור לך לפרק את הקונסטרוקציה הזאת", מציע מוישי אחיו הגדול, אני רצה להביא למוישי שפכטל השמור לחורים ייעודיים בקיר שנחצבו על ידי יודעי דבר, ומהר מאוד אין זכר למדף.

אני אקנה לך שולחן למיטה מאיקאה וגם מנורת לילה עם קליפס מוסיפה בנדיבות, העיקר שתהיה לך הרגשה טובה.

זה סופו של שולחן מקורי וייחודי שנוצר לצורך מיוחד, וחלף הלך לו ללא אומר ודברים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
כמה חשוב לשים לב ל♥ של הילד, של המבוגר, של כל אחד ואחד,
לפני שכועסים.
ההוא שמחונן אקטיבית, וההוא שרגיש סלקטיבית, וההוא שהוא היפר גאוני,
וההוא שמתבגר בקצב של סנטימטר ליום.
ובפרט בזמני עומס, ובפרט ברגעים שנועדו להיות רגישים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
מיוחד!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת ליראם 2
שוב.


*

כמו זיק העולה משפשופן של אבני הצתה, יוצר מדורה במגעו עם קרשים, היה הזיכרון התחלה לחייו. זיכרון שמלבד להיותו בסיס, היה גם משענת. באותה מידה – חידה לא פתורה.

הלילה, על אף היותו מרופד כוכבים, היה אפל. וכפות הידיים שתפסו בראשו, הצמידו אותו לחזה בעליהן, היו חמימות. מנוגדות לרוח שצלפה בהם בלי רחמים, ריססה אותם חול מדבר, צרבה גוויהם בקור עז.

מאחור ניצבו שערים, סגורים על בריח. עליהם תלוי שלט, עבש משנים. מעבר עמד המבנה, שלוש קומות אבן וארובה מעלת פיח. מלפנים היסס אבא, החליק יד אחת על לחיו, בשנייה תפס סנטר.

"השחר יגיע, תכף", הוא פצה פה. עיניו התקבעו בשלו, כהות ורכות. "ואתה - המתן פה. יאספו אותך בבוא העת".

יאספו אותו? הקור מילא את כל כולו, טיפס אל פניו. ידיו תפסו בחלוקו של אבא. עיניו ביקשו שלא ילך. שלא ישאיר אותו לחסדי אחרים.

אבל אבא, כמו תווי פניו, היה החלטי. וכשהפריד אצבעות מבגדו, רק אמר חרש: "יהיה לך טוב פה. ליראם, אני בטוח".

ליראם לא בטוח. אך הכדור שמנע מהאוויר לגלוש בגרונו, גם לא איפשר לו לדבר. לבטא את חששו, את פחדיו וגעגועיו.

אבא פרק מעל כתפיו אדרת זאבים, עטף בה את שלו. נשף עליו אוויר רועד והצמיד אותו לחזהו, שוב.

החום שאפף אותו היה איתן. תבליטי הצלם שנשא אבא תדיר על צווארו, נעצו בפניו חניתות. וכשאבא פתח ידיים, סובב גב ופצח בצעדה מהירה, הלכו איתו כל אלה. הותירו אותו מאחור.

אותו והקלף. קשור בענף דק, גמיש. אחוז בין אצבעותיו, מחשב להיחנק מעוצמת הלפיתה.

השחר אכן האיר, כתום ובוהק. אך איש לא אסף אותו, פתח לו שערים. צהלות ילדים הדהדו באוזניו מאוחר יותר, כשהשמש ההבילה על פניו, ורגליו - יחפות כתמיד - חשו כל גרגר חול לוהט.

הם שרו, הילדים. צווחו בכל פה. והוא רק עמד משתומם. תהה איך אפשר לאסוף חול אל כפות ידיים, לזרות אותו באוויר.

"היי, אתה!" מישהו הבחין בו. ופתע פתאום, מיהרה כל ההמולה אליו. אגרופים, קטנים וגדולים, כיסו מתכת. צווחות החרישו אוזניים.

"למה אתה שם?" שאל מנהיג החבורה, השתיק את כולם. בעיניו סקרנות תהומית של ילד שלא חווה את החוץ. "רוצה להיכנס? אתה גם יתום, אתה?!"

ליראם איגרף כפות. צעד לאחור. הבחין באישה המפלסת דרך בינות נהר הילדים.

היא סילקה אותם חזרה אל החול, פתחה את השערים ונעצה בו עיני דבש חמות, מסובבות קמטים. ידה הייתה יציבה כשתפסה בשלו, הובילה אותו פנימה, אל חדרון קטן מימין לדלתות המבנה הגדול. הורתה לו לשבת לצד שולחן עגול, קטן.

הוא ירד על ברכיו, הניח עליהן אגרופים. גבותיה ירדו מטה, התרוממו. אצבעותיה חילצו את הקלף מידיו, פתחו קשר, פרשו.

עיני הדבש רצו על פני השורות. שוב. ושוב. ושוב. הקמטים במצחה העמיקו, עוד ועוד. מבטה הועף עליו מדי פעם. מוטרד, תוהה.

"ליראם?" היא שאלה בסוף. הוא – הנהן. היא – נאנחה. "בא", אמרה לבסוף. "אתה מן הסתם מותש".

הוא גם צמא. ורעב. ומבולבל. אבל הקלף לא הוחזר לו, וידו מתרוממת מעלה, מבקשת בלי קול.

עפעפיה צנחו, לשונה לחלחה שפתיים. "מצטערת", כולה הייתה התנצלות. "הקלף מוען אליי", ובאותה נשימה, האיצה בו להיעמד. הצעידה אותו עד חדר גדול, עמוס קלחות, שהאח להטה באמצעו.

ספל מים צוננים מצאו אליו דרך. קערה מדיפת ניחוח הונחה על שולחן צר. אך עיניו התמקדו באש, בקלף בו היא מלחכת בתיאבון.

מאכלת מילים. הסברים. תשובות. מפזרת פיח ומעלה עשן.
שיתוף - לביקורת הכל טוב
בחתול השחור, בהגיזרה, בפרוג ובכל מקום זעקו הכותרות בחדווה: מטרנה ב 37.5! כן כן! משרד הבריאות שחרר מלאי מטרנה למקצת מרשתות השיווק, תושבי עיירת הנופש נגרעו מהחגיגה, אך אל דאגה! יש רמי לוי לא רחוק. חושבי חשבונות ייגעו את מוחם האם משתלם לשלם את דמי הנסיעה תמורת ההנחה, אבל אני, אני יש לי חופשי! אין שאלה בכלל, אסע ואצטרף לבוזזים!

אפשר לשים מוזיקה קצבית אך שקטה, אני מוצא פורקן בפתיח נאה שאחריו גם מתחיל שיר, רוק של שנות ה 70 שלא נס ליחו.
אני נדחס אל אוטובוס העולה על גדותיו הומה הוא מאדם אבל מה לי להלין על דוחק בדרך קצרה זו.

יורד מהאוטובוס ודולה עגלה. עגלה זו מגושמת היטיב ויציבה פחות מבני גנץ בסקרים, על זה אני מתגבר ונכנס לחנות הענק המבהיקה באור יקרות, בכניסתי עטים עלי שני פקידים ומשגרים שלל פיתויים להצטרף למועדון, מה מועדון עכשיו? רדו ממני! חסר לי כרטיסים? עם שהם נפנים לאדם אחר, מזנק עלי פקיד נוסף וטענתו בידו: בזכות המועדון אעקוף את התור. הבטתי לכיוון הקופות וראיתי שכולן ריקות מממתינים. 😵
טוב, לא מגיעים רק בשביל מטרנה, יש גם ירקות, אני רואה גמבה בשקל תשעים לקילו, מעמיס שקית, משאיר מקום בעגלה למטרנה כמובן.

המרחבים בחנות הם אינסופיים ואני מתקשה למצא בהם את מבוקשי, רק כל מיני מוצרים מוזרים שאפילו המדף מביט בהם בתדהמה, איפה יש כפות חד פעמיות? אוף איזו חנות מוזרה...

מגיע לשירותים, ניצב מול מראה מצוחצחת, כל כך מצוחצחת שאני סבור לרגע שזו לא מראה בכלל אלא פתח בקיר, לתדהמתי אכן מתברר שזה פתח הכניסה לשירותי הגברים.

מגיע לתבלינים, הכל מוזר, איפה החברה הרגילה של התבלינים? לוקח גריל עוף מחברה מוזרה, דואג שהוא לא יתפוס את המקום השמור אחר כבוד למטרנה.

לא אלאה אתכם בכל הקורות אותי ובכל המוצאות אותי בחנות.
תכלס, התרגשות מסמרת את שערות ידי עת אני עומד בפתח הטור האחרון שבסופו עומדות להן קופסאות המטרנה הנחשקות, אני מתגלגל אט אט עם העגלה ונדהם לגלות שכל המדפים מרוקנים לחלוטין מתכולתם. אכזבה עצומה אוחזת בי ומרוקנת אותי מכל שביב של אנרגיה.
אני מתנחם בבירה לה שוף בלונד שמצאתי (לא היה ipa), המוכרת הזקנה עסוקה במציצת הטיפות האחרונות של שקית שוקו מרוטה, יש לה את כל הזמן שבעולם אך אני נחפז.

יצאתי מהחנות וניגשתי לעמוד ברזל קטום כדי לפתוח עליו את בקבוק הבירה הגמלוני, בבת אחת ניתז מהבקבוק כל הנוזל העכור התוסס בקצפו ואני נותרתי בלי מטרנה ועם שליש בקבוק בירה במרירות מדוייקת שזה ממש לא מוצלח כי בירה לא צריכה להיות במרירות מדוייקת.

לפתע נעצר על ידי רכב מרוט ושרוט, הנהג מנסה למשוך בידו את החלון שסירב להיסגר והיושב על ידו פתח בזהירות את הדלת שכמעט התפרקה, הוא מזנק מהרכב ומתמתח תוך שראסטה אחת מיני רבות קופצת לו מהכובעגרב.
הוא שם לב אלי,
הכל טוב אחי?
כן.
הכל טוב.
הכל.
שיתוף - לביקורת ליראם
אשמח לחוות דעת על הקטע, הוא בפתיחה של ספר ומתלבטת לגביו.
*
ערפל מקיף את הטירה, חונק את גגותיה כמו היה פתן עב כרס. כמו לא סבבו אותה חומות אימתניות ויער צפוף עצים.

סהר מביט ממעל, נוגע ולא נוגע בחוד המתכת היוצא מבית התיפלה שבמרכזה. מאיר בקושי את השוחה שנחפרה בעמל רב ימים, מחברת בין עפר בוצי לגינת ירק נשכחת.

"הגיע הזמן", לוחש לוֹי. עיניו, המקפצות בין פקודיו, בוהקות בחשיכה.

ארבעה נענים לו בהנהון ראש. על ראשיהם קשורים עלים לזר, בגדם כהה ובוץ מרוח על עורם החשוף.

חמישה צולחים את השוחה בזחילה דביקה, מתרוממים לעמידה שפופה ורצים לחסות תחת צל הטירה.

ארוכה הדרך, וכפות רגליהם החשופות מרגישות כל עשב, גרגר אדמה ושורש עץ. הללו מתחלפים באבנים לחות מטל, שרק חספוסן מונע מהם להחליק את דרכם למטרה.

המטרה הראשונית הושגה. הכותל יציב מאחורי גבם, אבניו מדיפות עליהם קרירותו של לילה. שקט סמיך מכסה אותם, רק צליל נשימותיהם מעז להפר אותו. אף חייל לא מפטרל ברגעים אלו בחלק זה של החצר, עדין.

לוי מרים יד אלכסונית, מאזן. הם יודעים היטב את הבאות, מצייתים בזריזות שהטביעו בהם שנות אימונים.

אַרֶהַן מכופף גוו. פִּינֶס עולה, משתופף גם הוא. ליראם מתרחק מעט, אומד את מרחק קודקודו של פינס מהחלון, אוצר אוויר ומנתר.

גב אחד. שני. מסגרת מתכתית, לחה, נתפסת באצבעותיו ורגליו נזרקות אל פנים החדר. מתייצבות עם ידיו המרפות מאחיזתן.

נַשוֹן נעמד על פינס, מרים יד. ליראם מהדק עליה שתי כפות. לוי מטפס על הגשר שנוצר, מסייע לליראם באחיזת ברזל.

ארהן ופינס נשמטים, מותירים גשר תלוי באוויר. מקפצים על גופו ומניחים רגליים בתוככי החדר.

נשון נמשך מעלה, מתייצב ומשפשף כתף. לוי פורש חיוך דק, מניע ראש.

גם המטרה השנייה הושגה. החשיכה שבחדר, מצטרפת אל השקט, מזרימה בדמם גלים.

החדר נעול. משתף הפעולה, שסיפק גם את מפת הטירה, לא העלים את הפרט המתבקש. גם לא את העובדה שמעבר לדלת שומר חייל בדרך קבע.

החדר נעול. והם אינם צריכים יותר מכך. תוכן התיבות, הפרושות על פני כל הכתלים מלבד לחיצוני, הוא מטרתם השלישית.

תכולת שולחן מועברת אל הקרקע, מפתו מבצעת הסבה לווילון משי בעל גימורי תחרה. מטלית הכרוכה סביב זרועו של אחד נדחקת בין דלת לרצפת שיש. נרות שעווה נשלפים מצרורות מהודקים לחגורה. אבני הצתה מיד אחריהן. ניצוצות עולים, נתפסים, הופכים לאבוקות קטנות. מפצפצות ברחש דק.

החיפוש מחל. כששפתותיהם חתומות, נשלפת תיבה אחר תיבה. קלף אחר קלף. ידיהם נעות כאותן שלהבות נר. הנה והנה.

הזמן עובר, השעווה מצטמקת, ומטרתם טרם אותרה. ארבע להבות נחנקות תחת כפות ידיים מזיעות, חסכניות. עיניים בורקות בתקווה מהולה בחשש, יודעות כי אל להם לשוב בידיים ריקניות.

לוי, עודו מחזיק בנר לוהט, מניע שפתיים ונעמד במרכז החדר. פקודיו ממשיכים בשלהם, מצמצמים עיניים מול אור קלוש.

"מצאתי", נלחשת קריאה משמאל. מוליכה אליה עיניים רבות.

אצבעותיו של נשון רועדות כשהקלף עובר ידיים. לוי מאשר את תוכנו בחיוך מעוות צללים.

נר נוסף נדלק כשהקודם מפצפץ את גוויעתו. קלף וקסת מונחים לצידו על שולחן חשוף. ארהן מתיישב על כיסא חסר משענת, נוטל קולמוס וטובל בדיו.

אותיות נכתבות תחת מכבשו של זמן, מדייקות אל המקור. ארבעה מסובבים את הגב הכפוף, דרוכים, מאזינים לכל רחש.

כשארהן נושף על הקלף, פושטת הרווחה בכולם. מיישרת גווים ומרככת תווי פנים. מטרה רביעית מושלמת כשהדיו מתייבש סופית וקלף המקור חוזר אל משכנו.

המפה גם היא חוזרת אל מקומה, מכסה על כתם דיו טרי, פריטים מועמסים עליה חזרה בסדר מופתי. המטלית נכרכת סביב הזרוע, הנר כבה ולוי מציץ מן החלון מטה. מרים שוב יד אנכית, מאזן.

ואז, דווקא כשנראה שהעולם יציף אותם בשמש עזה בעוד שעות בודדות, מתרסקת תיבה אל הקרקע.

לרגע דומם החדר. לרגע דומם העולם עם השמש המיוחלת. לרגע נלטשות עיניים בליראם אחד, שגם באור המועט המסתנן מן החלון, נוטה צבע פניו הכהה אל אפור דלוח.

הרגע, קצר כרגע נפילתו של גרגר בשעון חול, חולף עם הידית הנעה בפראות.

"זוזו!" לוי מזדעק, מנער את כתפו של ליראם. "עכשיו!"

פינס הראשון להגיב. גופו גולש מן החלון מטה, מתכדרר ומתגלגל על הקרקע. ארהן ונשון זונחים את החדר בביצוע דומה. ליראם מתעשת, יורד בעקבותיהם. לוי מצטרף כשמפתח חורק מסיים את סיבובו בחור המנעול.

"פולשים!" מלווה צרחה את טפיפות רגליהם, מאיצה את פעימות ליבם.

"פולשים!!!" מרעים החייל ממעל, מאיים להרוס את כל שטרחו עבורו.

הוא לא. הם לא נכשלו. לא ייתכן.

השוחה מקבלת אותם באותה דביקות חמימה. היער מסוכך עליהם בענפים, עלים וצמרות עד. החושך משקיע אותם באפלולית כבדה, מחבקת ומסרבלת באותה המידה.

"מה קרה שם?" נושף לוי כשהסכנה מתמעטת עם המרחק. "מה חשבת לעצמך, ליראם?!"

ליראם, עוד אפור עם מעט אדמומית, נושך שפה ומשפיל ראש. "לא חשבתי, המפקד", הוא לוחש, צרוד.

"לא חשבת!" מתיז לוי, עיניו מתבלטות. "סיכנת את כולנו!"

ליראם בולע, מבטו מורם אל עיני מפקדו. "אני... מבין, המפקד".

לוי טומן פנים בידו, בוחש בפרצופו ונושף. "הסכנה טרם חלפה", הוא פוסק. שומט יד ומודד את ליראם מעלה עד בוהן מלוכלכת. "העקבות שלנו חקוקים בקרקע, והקלף צריך להגיע ליעדו".

ליראם נרעד, שוב בולע. "אטשטש אותם", גרונו צורב. "ואם אתפס – לא יצליחו להוציא ממני מילה, המפקד".

פינס מעמיק מבט בשורש גדול הבולט מן העפר, נשון מלחלח שפה וארהן קרב צעד בודד, נעצר תחת ידו המונפת של לוי.

"חיי רבים תלויים בקלף", הוא מזכיר את שפקודיו יודעים היטב. "אל תיכנס לרגשנות מיותרת, ארהן. נזוז"

הארבעה נעים, מותירים את ליראם מאחור. הוא חושק שפתיים להיעלמם, מניח עיניים על עקבות, מרים אל ענף מרופד עלים.

זהו לא הזמן להתמרמר. הוא קורע אותו ממקורו, מטיח אותו בעפר וחוזר על צעדיו באיטיות מתסכלת.

לא הזמן להתמרמר. נכון. אבל למול התיבה ההיא, שעל קרשיה הייתה חרוטה דמות זאב סמור שיערות וחשוף שיניים, ותוכנה הסתכם באדרת זהה לזו שתלויה קבע בחדרו, יודע ליראם ששוב היכה בו מזלו.

שוב הוא ננטש. ועל אף שהפעם ידועה לו הסיבה – היא לא מעניקה לו נחמה. לא.
גילוי נאות: זו פעם ראשונה שאני משתפת וזה הקטע שאיתו התקבלתי לקהילה:)
(מי שכבר ראה ותהה מה קרה, העליתי ומחקו לי כי שכחתי לחתום על התקנון. והנה אני כאן שוב..)

מחכה לחוות דעתכם החשובה;)


מארטן ישב על המיטה בפנים מכווצות בפחד. "הייתי בטוח שלא תאהב אותי יותר. ש.. שבגלל מה שעשיתי אתם.. תשלחו אותי מפה.." הוא השתנק. ופתאום היה נראה פגיע כל כך. היל הושיט את ידו בעדינות, והרים את סנטרו של מארטן "אני אוהב אותך כל כך, בן שלי. כל כך." הוא הוריד מצווארו את השרשרת עם המפתח ותלה אותה לצווארו של מארטן "תרד עכשיו למעבדת האלכימיה, ותערוך את הניסוי שכתוב כאן" הושיט לו היל את המגילה שהחזיק. "יש לך שעתיים לחזור לפה עם מסקנות". מארטן הסתכל בחשש על המגילה, לקח אותה בהיסוס, התרומם באיטיות מהמיטה, ויצא מהחדר. היל התנשם בכבדות, ואחר יצא גם הוא.

המדרגות שהובילו למרתף היו חשוכות וחלקלקות משנים. מארטן פסע בזהירות, כשהוא חובק בידו את גוויל הקלף. בסוף גרם המדרגות ניצבה הדלת. הוא הסיר בזהירות את השרשרת ופתח לרווחה את דלת העץ, כשהוא מתגבר בקושי על הבהלה שעוררה בו החריקה. מארטן הדליק את הלפידים הקבועים בקירות, ונפנה לפתוח את ההוראות שהעניק לו אבא.
היל נכנס גם הוא למעבדה, ומארטן נשך את שפתיו בעצבנות.
ההוראה הראשונה היתה לא הגיונית בעליל. "להדליק את הכבשן? הכבשן הגדול?" שאל ספק את עצמו ספק את אביו שעמד בפתח והביט בעיניים מצומצמות על מעשיו. היל השמיע המהום קל שהיה אמור להוות אישור. הפליאה של מארטן היתה הגיונית בהתחשב בכך שגם בימיה הטובים של המעבדה, לא דלק הכבשן. אך לא נותרו לו מידי הרבה ברירות והוא השליך את אחד הלפידים לתוך כבשן בגודל חדר שעמד בפינה הרחוקה. הלהבה הענקית, שסנוורה אותו עד דמעות, והחום שהיווה ניגוד מהמם לקרירות במרתף, כמו הדביקו אותו למקומו. רק כחכוח מהאזור המשוער של אביו גרם לו להתנתק ולהסתובב חזרה לשולחן.
ברגעים הבאים הסתובב מארטן בחדר ואסף כלים מכל הבא ליד. משורות, כוסות, דליים, נערמו על גבי השולחן. הוא נפנה לחבית שעמדה בסמוך לשולחן והתחיל למלא את הכלים במים. ההוראה הבאה גרמה לו לכווץ את עיניו בחוסר הבנה. האש ריצדה בעליזות חמימה מאחוריו, הוא לקח בידו דלי מים ופנה בצעד נחרץ לכיוון הכבשן. מתוך תקווה לסיים עם השטות הזו כמה שיותר מהר ולחזור להתחפר במיטה. זרם המים עמעם לרגע את האש שהמשיכה לרקוד כאילו כלום. עוד דלי, ועוד כוס, קנקן, משורה, נשפכו אחד אחרי השני כשהלהבה הענקית צוחקת למולם בהבהוב שהיה נראה למארטן מלגלג לרגע.
הוא הסתובב לאחור, היל כבר לא היה שם, ומארטן, נואש מלכבות את האש בעזרת דליי המים הבודדים, יצא מהמעבדה, ועלה בצעדים כבדים את המדרגות שהיו נראות לו חשוכות יותר מאי פעם.
הדלת של החדר, שמישהו החליט לשמן לאחרונה, נפתחה באיטיות מרגיזה. החלונות הגדולים היו פתוחים לרווחה, השמש שלחה דרכם קרניים מלגלגות. מארטן נשכב על המיטה בנעליו, מתעלם מהסדין הנקי שאימו פרסה לפני כמה דקות. הוא שכב אפרקדן מיואש ומבולבל, תוהה מתי הפך אביו לאכזרי כל כך, שבעוד 'אהבה' על שפתיו, הוא שולח אותו למשימות מטופשות חסרות עניין. ידו נתקלה בפיסת קלף שהיתה מונח באדישות על השידה הקטנה. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. אוהב, אבא". זה היה מוזר יותר מכל השעתיים האחרונות, והמאמץ המחשבתי לפענח את כתב החידה שהשאיר לו אביו שיחרר בו משהו.
הפנים המכווצות רפו, והיל שעלה לחדר בשביל לבדוק אם בנו הבין את הרמז, מצא את מארטן ישן עם ארשת מחוייכת כשהוא חובק לליבו את הקלף.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה