ראובן | חוו"דו בבקשה

[סופריא - הוצאה לאור]

עליתי לאוטובוס. נסיעה בת כשעה ומחציתה, מעיר מגוריי ירושלימה, ממתינה לי כעת. השעה היתה 20:03, אני גר מול אחת מהתחנות הראשונות, כך שמקומות פנויים בשפע עוד היו באוטובוס.

הבטתי בחשש לכיוון הספסל השלישי מאחורי הנהג. אנחת רווחה חרישית נפלטה מפי. הספסל "שלי" עדיין פנוי. כמו כל אדם כמעט, יש לי את הספסל שלו: בצד של הנהג או בצד השני; הראשון, השני, השלישי או העשירי; ספסל לבוקר וספסל לאחר הצהריים [העיקר שיהיה/לא יהיה בצד של השמש], וכו'.

התיישבתי בכסא הסמוך למעבר, הסרתי את המגבעת מראשי, והנחתיה על הכסא הסמוך לחלון. 'בינתיים האוטובוס ריק, עדיף שלא יתיישבו לידי כרגע. אם לא יהיה מקום בכלל, ארים את המגבעת ואתן לנודניק התורן לשבת. מסתמא זה הכוונה "חבש כובע ישועה לראשו", הכובע מציל אותי ומספק לי ספסל שלם...' חלפו המחשבות בראשי...

האוטובוס התקדם תחנה אחר תחנה, כשלמגינת לבי, בכל תחנה עולים עוד ועוד אנשים. באחת התחנות הוא עלה. עטוי ב'חלוקא דרבנן', חמוש בתיק מכובד, ובשקית בד עליה מודפס הסמל של ארגון "יבקשו מוסר". הוא התיישב בספסל הסמוך אלי.

בתחנה שלאחריה, נאלצתי להיפרד מהמגבעת שלי, לקראת המעבר שלה לקומה השניה והמכובדת של האוטובוס. סמוך לצינורות של המיזוג. 'לא נורא', אמרתי לה בלבי, 'שם תוכלי להתקרר קצת ממזג האוויר ההזוי שנחת עלינו בחודש האחרון'.

במקום הסמוך אלי מחד ולחלון מאידך, מתיישב אברך בן כשלושים, בעל פנים מוארות. "אנטשולדיג מיר, אפשר להדליק את המנורה הקטנה?" הוא שואל אותי, תוך שהוא מוציא משקית מרוטה של ספרי אור החיים, קובץ מראי מקומות בסוגיית ניצוק וקטפרס, שיו"ל ע"י אוצר הספרים של ישיבת 'תורה שלימה'.

אוקיי. אז חלום התנומה נגנז. ב"ה שזה לטובת אברך יקר הערכין, הרוצה לחטוף עוד קצת עיון בסוגיא שכנראה מעסיקה אותו מבוקר עד ליל.

אח, הלוואי עלי. הצצתי מידי פעם לקובץ שביד שכני לספסל. הבזקים של שיעוריו הנפלאים של מורי ורבי שליט"א בסוגיא, נצנצו במוחי...

לפתע, נשמע שיעול כבד מימיני. הפניתי באינסטינקט את ראשי, כדי לבדוק את שלומו של ה'מחולק דרבנן'. נדהמתי.

בידיו היה אחוז מכשיר טלפון המכונה 'חכם' משום מה, והוא מדפדף בניחותא בחדשות היום. אודה ואעזוב: בשניות הספורות שהבטתי בו בתדהמה, שזפו עיניי גם תמונות של נשים במכשיר המתדפדף...



כשירדתי מהאוטובוס, אמרתי בלבי שעלי לעשות 'שינוי השם'. ביום חמישי הקרוב אגש לגבאי בשטיבלאך ואבקשו לקרוא לי לעלות לתורה בשם 'ראובן בן ר' זונדל'.

למה ראובן?

'ראו מה בין היושב לימיני לבין היושב לשמאלי'.

 

[נריה מגן]

אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק... הניגוד שבין חובשי הספסלים לבין חובשי הפראקים לשם חבישתם הוא תהומי.
הרבה זמן לא זכור לי שהעלית פוסט, והעלית סיטואציה מוכרת מהחיים בזווית אחרת ויפה. במילים אחרות: כתוב יותר!
יחד עם זאת, נפלת בדבר שהוא מקור נפילתם של רבים מבין הכותבים. שים לב לפער בין חלק תיאורי, שלשונו הוא יותר ספרותי, לבין החלק בו אתה חושב/מדבר, שם הכתיבה צריכה להיות יותר שוטפת ופחות גבוהה - כמו שמדברים או חושבים.
גם בחלק התיאורי יש מקום לשים גבולות לנושא הדקדוק הנכון. לפעמים זה מקשה על רצף הקריאה ומוציא מריכוז. שים לב למשפט הבא:

הסרתי את המגבעת מראשי, והנחתיה על הכסא

קודם כל - הפסיק מיותר. דבר שני, וחשוב יותר: אמת נכון שעל פי כל כלל תחבירי צדקת במשפט, אבל יחד עם זאת ה'הנחתיה' הזה פשוט קוטע את הרצף. כתוב פשוט 'והנחתי אותה'. זה יותר קליל. זה משחק סכום אפס די עדין - אבל חשוב, וצריך לשחק איתו במידה הנכונה.

 

[סופריא - הוצאה לאור]

הרבה זמן לא זכור לי שהעלית פוסט, והעלית סיטואציה מוכרת מהחיים בזווית אחרת ויפה. במילים אחרות: כתוב יותר!

הלוואי שהיו עיתותי בידי לכך. בעז"ה, עוד אכתוב...

ותודה על הביקורת. חשובה לי מאוד.


@נתן גלנט, @אבימי, @דוכסוסטוס, @קדיתא, @אברוּמי, @שאר חברי פורום כתיבה,
צריכים הזמנה מיוחדת לתת ביקורת חסרת רחמים? קיבלתם!

 

[אשר שרבר]

לא קראת לי באתי לבד סתאם

מאוד אהבתי את הקטע, אני אוהב מאוד תיאורים של שיגרה, כן כזה של לתפוס ספסל באוטובוס עד שיתמלא אולי אשב לבד, מימיני מיכאל משאלי גבריאל עם הפנס ושקית של ספרי אור החיים (גלפז מזמן הפסידו את הבכורה)
מה שכן, הייתי משאיר יותר מקום לדמיון בסוף
לא נועל את מה ראית, (תמונות של נשים)

בידיו היה אחוז מכשיר טלפון המכונה 'חכם' משום מה, והוא מדפדף בניחותא בחדשות היום. אודה ואעזוב: בשניות הספורות שהבטתי בו בתדהמה, שזפו עיניי גם תמונות של נשים במכשיר המתדפדף...

הייתי משאיר לדמיונו של הקורא מה ראית...
וכך גם במסקנא (למרות הווארט..) שינוי השם, תן לקורא להבין את ההבדל בינו לבינו, להתרחק קצת, לראות את השוני, מהקומה השניה ליד צינורות המזגן (רק שלא יתקרר לי מידי) ולשפוט לבד.

 

[יואב ברק]

כך שמקומות פנויים בשפע עוד היו באוטובוס

זה נראה קצת כמו סתירה, כי מצד אחד יש מקומות בשפע. ומצד שני סוף המשפט 'עוד היו באוטובוס נותן תחושה של דיעבד. אולי לנסח זאת באופן אחר.
סה"כ כמו תמיד כתיבה מעולה.

 

[רחשי הלב]

כיהודה ועוד לקרא, אענה אף אנוכי את חלקי, לחביבות הדברים, בפרט אחרי שניכר כי כבודו יודע להעריך ביקורת.

נסיעה בת כשעה ומחציתה, מעיר מגוריי ירושלימה

רק במשפט הזה ישנם 2 פסיקים מיותרים, וכן בהמשך.

כך שמקומות פנויים בשפע עוד היו באוטובוס

יפה העיר @יואב ברק.

'בינתיים האוטובוס ריק, עדיף שלא יתיישבו לידי כרגע. אם לא יהיה מקום בכלל, ארים את המגבעת ואתן לנודניק התורן לשבת. מסתמא זה הכוונה "חבש כובע ישועה לראשו", הכובע מציל אותי ומספק לי ספסל שלם...' חלפו המחשבות בראשי...

לענ"ד מדי הרבה מחשבות חלפו בראשך. האריכות תתאים לסיפור שכותרתו 'אלו מחשבות חיי'.

"אנטשולדיג מיר, אפשר להדליק את המנורה הקטנה?"

לא הבנתי מה מציק לי בזה. אולי זה שכתבת קודם על הצד של השמש נתן לקורא תחושה שמדובר בשעת אחר צהריים. בסוף מצאתי את האקדח המעשן. מדובר בחודש חם במיוחד, נכון? אז ב-20:03 דקות עדיין לא מדליקים פנס... ויש ליישב שעד שהסתיים האיסוף עברה חצי שעה.

שקית מרוטה של ספרי אור החיים,

מקודם הוא היה עם תיק מכובד ושקית של 'יבקשו מוסר', עכשיו עם שקית מרוטה של ספרי אור החיים? (אולי הוציא את השקית מתוך התיק, אלא שאז אין לה סיבה להיות מרוטה).

למעיישה נהניתי מאוד מהקריאה, רק קשה לי לדמיין צורה של יהודי עם פראק משתמש בטלפון חכם עם כל התכולה המתוארת בסוף הקטע.
הייתי מזדעזע לא פחות אם היית מתאר אברך רגיל שבתחילת הנסיעה חורש ניצוק וקטפרס ובסוף הנסיעה מתגלגל ב'מדרון'...

 

[תכל'ס]

אילולי מעשה כעי''ז קרה לי לפני זמן לא רב, דומני שלא הייתי 'קונה' את הסיפור הלז.
אבל איך אומרים:
'לפעמים המציאות עולה על כל דמיון'

 

[סופריא - הוצאה לאור]

תודה ענקית לכל המבקרים. אני לומד מכם הרבה מאוד. אגב, בעיית הפסיקים היא בעיה ישנה שלי. לצערי, איני מצליח להיגמל מההרגל הזה. אני מקווה שעם הזמן זה ישתפר...

מקודם הוא היה עם תיק מכובד ושקית של 'יבקשו מוסר', עכשיו עם שקית מרוטה של ספרי אור החיים? (אולי הוציא את השקית מתוך התיק, אלא שאז אין לה סיבה להיות מרוטה).

ה'מפוראק' היה עם תיק מכובד ושקית של 'יבקשו מוסר'. האברך עם שקית מרוטה של ספרי אור החיים.

למעיישה נהניתי מאוד מהקריאה, רק קשה לי לדמיין צורה של יהודי עם פראק משתמש בטלפון חכם עם כל התכולה המתוארת בסוף הקטע.
הייתי מזדעזע לא פחות אם היית מתאר אברך רגיל שבתחילת הנסיעה חורש ניצוק וקטפרס ובסוף הנסיעה מתגלגל ב'מדרון'...

לצערי הרב, הסיפור היה במציאות לפני שבועיים. תוך כדי שאני יושב בהלם כבר החלטתי לכתוב על זה כאן. היום התפנו לי 20 דקות. ישבתי, כתבתי. והתוצאה לפניכם.

 

[אשר שרבר]

הרב @חסידישער זאל זיין געזונט, אתה ושכמותך ושכמותי
אל נא נתנצל כל כך בענייני הפסיקים, יש מקום לאתנחתא גם באמצעו של משפט, חפץ אני, כן, שינוח הקורא, ויתעכב על המילה שהנחתי לפתחו, שיחוש באותו הרגש שהיה לי בכתיבתי.
מרכא טיפחא מונח אתנתחתא, אין לנו שני סוגי פסיקים.

המעיין בספריו של ר' ברוך מרכי, כמדומני, יבין את כוונתי, ביתר שאת וביתר עוז.

 

[ידידיה חבר]

קודם כל, מעט ביקורת, לכבודך ולכבוד המנהל החדש, אז הנה, תיקון קטן ונדנודי (מקוה שבזה יצאתי י"ח ביקורת):

כמו כל אדם כמעט, יש לי את הספסל שלו

חוצמזה, את שמך לא חשפת, אבל את שם אביך כן...

לגופו של ענין, ואשתדל לעשות זאת בקצרה:
שמעתי פעם מהרב נויגרשל שליט"א, שסיפר ששמע את האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל, שבאחת השיחות סיפר לשומעים 'אתמול החלטתי ללכת לקולנוע'. ואז החל לתאר איך שלא היה לו נעים עם החולצה, עד שהשיג חולצת טריקו, אח"כ המכנסיים, והזקן, והנעליים, והפיאות, וכו' ועד שסיים את ההתארגנות כבר נסגר הקולנוע.
כוונתו הייתה לתאר מדוע יש את כל עניין הלבוש. וסיים הרב נויגרשל, שהיום זה כבר לא עוזר, כי בכיס של השחור הארוך, יש חפץ שחור מוארך, והקולנוע נמצא בתוך הפראק או הקפט'ען.

הבאת דוגמא נפלאה ואיומה לכך.

 

[אבימי]

מעיר מגוריי ירושלימה

צורת הביטוי "ירושלימה" באה אך ורק במקום הביטוי "אל ירושלים" כמו למשל - "להשליך אותו הימה" בא במקום "להשליך אותו אל הים".
ואף פעם לא סתם ככה במשפט. לא תקני.

עומס הפרטים בהתחלה, כמו שאתה גר ליד התחנה, וכל מסע הכובע, נותן משקל מסוים לסיפור,
וכשמגיע הפאנץ' - שזה מוסר השכל על הבדלים בין הופעה לציפיה לפנימות - זה פשוט לא מתחבר.
כמו שמישהו יספר לך סיפור ארוך על ציפור שעפה באויר וכמה יפים העננים וכמה הציפור עפה בין העננים והיא נחתה על עץ שמתחתיו ישב מישהו ואז אחרי שהוא אכל משהו, המישהו הזה מת. אה, מה?
מבין? אני צודק?

 

[סופריא - הוצאה לאור]

עומס הפרטים בהתחלה, כמו שאתה גר ליד התחנה, וכל מסע הכובע, נותן משקל מסוים לסיפור,
וכשמגיע הפאנץ' - שזה מוסר השכל על הבדלים בין הופעה לציפיה לפנימות - זה פשוט לא מתחבר.
כמו שמישהו יספר לך סיפור ארוך על ציפור שעפה באויר וכמה יפים העננים וכמה הציפור עפה בין העננים והיא נחתה על עץ שמתחתיו ישב מישהו ואז אחרי שהוא אכל משהו, המישהו הזה מת. אה, מה?
מבין? אני צודק?

על ירושלימה, נתווכח בפעם אחרת.

על עומס הפרטים, ארצה להתווכח כעת. בניסיון ללמוד! האם בכל סיפור, כל פרט ופרט ממנו חשובים למסר שלו?

 

[אבימי]

על ירושלימה, נתווכח בפעם אחרת.

על עומס הפרטים, ארצה להתווכח כעת. בניסיון ללמוד! האם בכל סיפור, כל פרט ופרט ממנו חשובים למסר שלו?

לא חושב שיש מה להתווכח, זה רש"י מפורש, שנשאר בעברית מאז.
כמובן שיש מקום לפרטים. רק סתכל הפוך, מכיוון המסר. האם הפרטים מתקשרים עם המסר באופן כלשהו? האם הם תומכים בו או סותרים אותו?
או שהם פשוט היו שם, וכתבת אותם כי הם פרטים נחמדים ומעניינים שקורים, בלי קשר.

 

[סופריא - הוצאה לאור]

אני תיארתי נסיעה שלי לירושלים. על הדרך היה שם גם המסר.

בטור דעה אודות סכנות הטכנולוגיה, הייתי מוותר על כל התיאורים.

 

[אבימי]

אה. טעיתי.
כשכתבת נסיעה בת שעה ומחצה ממתינה לי מעיק מגורי ירושליימה,
התכוונת שאתה גר מחוץ לירושלים ואתה לוקח אוטובוס אליה. הממ. זה קצת לא ברור. בקלות חשבתי שאתה גר בירושלים ולוקח אוטובוס ממנה אל עיר אחרת.
ניסוח המשפט הזה בלבל אותי.
ואם היית מוסיף בסוף הקטע עוד חוויה על הנסיעה שלא קשורה לפגעי וכו', זה היה מסביר את הכוונה שלך. נייס.

 

[סופריא - הוצאה לאור]

אה. טעיתי.
כשכתבת נסיעה בת שעה ומחצה ממתינה לי מעיק מגורי ירושליימה,
התכוונת שאתה גר מחוץ לירושלים ואתה לוקח אוטובוס אליה. הממ. זה קצת לא ברור. בקלות חשבתי שאתה גר בירושלים ולוקח אוטובוס ממנה אל עיר אחרת.
ניסוח המשפט הזה בלבל אותי.
ואם היית מוסיף בסוף הקטע עוד חוויה על הנסיעה שלא קשורה לפגעי וכו', זה היה מסביר את הכוונה שלך. נייס.

איך היית מנסח את המשפט שלי באופן שלא יבלבל?

עוד חוויה על הנסיעה? דווקא רעיון. אחשוב על זה להבא בקטעים דומים. למרות שבסופו של דבר, כן היה מסר בקטע, ואם הייתי מוסיף עוד חוויה על הנסיעה, זה היה מקהה את המסר. לא?

 

[סופריא - הוצאה לאור]

ולכל מי שעדיין לא נכנס בי עם ביקורת, אקרא: בואו בהמוניכם! היכנסו בי!!

 

[מרציפן]

ביקשת ביקורת, ועוד להיכנס בכל הכוח - אז קדימה..

לא אהבתי את ההאכלה בכפית שבסוף הקטע [מה בדיוק נצפה במכשיר] אך דומני שכבר העירו את זה קודם.
יש כמה טעויות תחביריות כמו:

אברך בן כשלושים

וצ"ל "אברך כבן שלושים".
וכן:

מסתמא זה הכוונה

וצ"ל "מסתמא זו הכוונה".

לא אהבתי את הסיום על שינוי השם, לא התחברתי לרעיון.


ועוד משהו...
למה האברך צריך להיות עם שקית פושטית מרוטה, ולא מכובדת ויפה?
זה נותן הרגשה לקורא שבא מבחוץ שהצדיק האמיתי הולך עם הקטע הצול"י המעצבן, וה"צדיק" שאינו אמיתי - נראה טוב ומכובד.
אין מה להרחיב שזו הסתכלות מוטעית ומטעה, ומשכך - מיותרת, והייתי אומר אף מזיקה.

 

[סופריא - הוצאה לאור]

למה האברך צריך להיות עם שקית פושטית מרוטה, ולא מכובדת ויפה?
זה נותן הרגשה לקורא שבא מבחוץ שהצדיק האמיתי הולך עם הקטע הצול"י המעצבן, וה"צדיק" שאינו אמיתי - נראה טוב ומכובד.
אין מה להרחיב שזו הסתכלות מוטעית ומטעה, ומשכך - מיותרת, והייתי אומר אף מזיקה.

תודה על כל ההערות.

האברך הולך עם שקית פושטית מרוטה ולא מכובדת ויפה, כי פשוט זו המציאות. מבט מסביב יאשר זאת. אין פה קטע צו"לי מעצבן.

הצדיק שאינו אמיתי נראה טוב ומכובד, ולכן הוא נראה צדיק. לצערנו, במקרים רבים הוא רחוק מההגדרה.

 

[סופריא - הוצאה לאור]

החברים הצדיקים שיצאו עכשיו לבין הזמנים, מוזמנים בחום לבקר על כל המשתמע מכך...