שיתוף - לביקורת רווח והצלה יבוא ליהודים בכל מקרה בעזרת ה'

[א. פרי]

מה קורה אם מישהו מהקהל מפלס את דרכו ונקלע לבמה?

העולם של פעם, אפילו לא 'פעם' רחוק כל כך, התחלק לאלו שהיו על הבמה - ולקהל.

לאנשי הבמה היה מעמד וכח רב.

בעולם של זמנינו יש אופציה לכל אחד לקבל במה.
רק צריך להתגבר על מחסומים טבעיים שיש לכל בן אנוש: בושה, חרדה חברתית וכו'.
ואולי גם על מחסומים של כסף או משאבים כמו ידע.
ואנחנו שם.

אני שייכת לאותו קהל. מאורעות חיי חייבו אותי להשפיע על העולם מתוך הבנה שדברים שקורים בעולמנו הם באחריות כולנו.

רק שזה לא פשוט להגיע מעמדה של קהל, לעמוד על במה ולהשמיע מסרים.
זה לא קל ולא יציב.
זה גם מסקרן, במיוחד אם אתה אדם שאוהב לעקוב אחרי תהליכים שמתרחשים בנפשו.

התהליכים לא מאוד מסובכים.

לא אפרט אותם כאן לעומק...
אבל לא פעם אנחנו כל כך קשורים בחבל תודעתי.
כל כך משוכנעים שהבמה לא שייכת לנו.
אנחנו מחוברים למצבנו הנוכחי, גם אם הוא לא נחמד. לא רוצים שינוי, לא מאמינים שיש לנו אפשרות לעמוד על הבמה.
אנחנו מתחברים לאנונימיות, למקום הפסיבי בו לא צריך לעמוד מול ביקורת סביבתית או פנימית.
אנחנו נהנים לספר לעצמנו שאין כזה דבר הצלחה, ושזו גאווה גדולה להביע את דעתך, וזה דבר פסול. אם את אשה אז את גם משכנעת את עצמך ש'כל כבודה בת מלך פנימה' ושבכלל אף אחד לא באמת אמור להתעניין במחשבות שלנו, באמונות שלנו, ביצירה שלנו.

האמת?
הכל נכון לחלוטין.
הכל טוב ומדויק.
באמת אין דבר כזה הצלחה, כי תמיד נרצה עוד ועוד, באמת אף אחד לא מתעניין בנו כו'
ולמרות כל זה
ולמרות עוד טענות בלתי נגמרות וצודקות(!)
למה לא:
ולמה הקטע של קהל-ואומן הוא לא מדויק ולא נכון לנו.

למרות הכל
צריך להביט על כל ה'לא'!!!
ולזכור שאילו משה רבינו, יהושוע בין נון, אברהם אבינו, אסתר המלכה וכו'
אילו כל אותם גדולים - ואחרים - היו מחליטים להקשיב לקולה של האמת שאומרת 'לא לבמה' - אז רווח והצלה היה לעולם ממקום אחר.
והם היו מפסידים. ולא אף אחד אחר.

כי הרבה שלוחים למקום.
כל אחד מהמקום שלו צריך לזכור את הדברים האלו, את המסעות שעברו בני ישראל, ולהיכנע למושג שנקרא 'במה'.
למה?
כי העולם לא שלנו.
ואין לנו פריווילגיה לומר 'לא' לבמה, רק כי זו האמונה שלנו, וזה אזור הנוחות שלנו.

אז נכון -
אף אחד לא מצפה לאמרותינו.

ויותר מזה: העולם בנוי באופן בו יש קשיים למצוא תחום השפעה, יש קשיים למצוא את הבמה המתאימה, בנוסף העולם מקדש את הממסד שלא מתאים לכל בני האדם.
בנוסף צריך לעבור מסע של התגברות על האגו כדי לכתוב דברים טובים, ולהתחבר לאמת הפנימית שיש לכל אחד.

למרות כל זאת
אין לנו פריווילגיה להישאר בצד.
לא בתקופה מכריעה שכזו.

כל השתדלות/פעילות/התכנסות/התקדמות - אפילו בינינו לבין עצמו -
כל דבר יכול להכריע את העולם ולהחיש את פדות נפשנו.

האמת שאנחנו לא חייבים להיות על במה כדי לקבל במה.
כי הבמה מחכה לנו בתוכנו פנימה.
צריך למצוא איזון בין הפנימיות המאוזנת והמבורכת לבין הכישרונות והיכולות שקיבלנו.

הבמה הרצויה והבריאה היא כלפי פנים - ולא כלפי חוץ.
ממקום של השפעה ולא ממקום של רצון לקבל.
ומתוך מקום של הקשבה והכנעה ולא של רצון להיות במרכז.

שנזכה, אמן!