ב"ה
הרבה כתבתי על החטופים, והרבה יותר כאבתי את כאבם, ויותר מכול, התפללתי לשלומם ולחזרתם.
והנה הגיע היום, והתפילה, אותה קראתי בקול רם בכל מקום שבו הלכתי, ובכל שעה שבה חשתי שהיא נכונה לתפילה, נשמעה, ואף התקבלה.
אני לא אשכח את מוצאי השבתות שבהם זעקתי בקבר דוד את זעקת החטופים.
כשקראתי את שמותיהם עם שם האֵם בזעקה, אלון בן עידית, גיא בן מירב וכן הלאה, ביקשתי בכל מאודי: החזירם אל הקדושה.
ואני גם זוכרת את הפנייה שלי: הם אינם יכולים להגיע לכאן ולהתפלל בעד עצמם, ולכן אני חשה שליחה שלהם לזעוק את זעקתם.
וממש חשתי שכאשר אני אומרת את שמם, הוא עולה מעלה מעלה ומגיע עד כיסא הכבוד.
ועוד ביקשתי, ממש לפני שחרורם, כשכבר דובר על האפשרות שכולם ישובו:
ריבונו של עולם, תן לאויבינו טיפשות, תו בהם רוח שטות, שיסכימו לשחררם.
כי באמת, אין סיבה הגיונית מצידו של השטן לשחרר, ואף אין ביכולתו לעשות זאת.
רק בורא עולם, הוא בעצמו ולא אחר, הוא הפודה אסורים.
והנה התרחש הנס, והם שבו. נס שהוא מעל גדרי הטבע, וכלל לא מובן בשכל אנושי.
כולם, כל החטופים החיים, שבו הביתה.
ואין מילים בפי ובלשוני, כמו שנאמר בתהילים:
"כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי; הֵן ה', יָדַעְתָּ כֻלָּהּ" (קל"ט, ד').
חשבתי שכאשר הם יחזרו, השמחה תהיה ללא גבול, ולב מי יוכל להכיל את האור הזה?
האור של בן שב.
ואכן, השמחה הייתה גדולה מלהכיל, והלב התרחב מהתרגשות.
אבל יחד עם זאת עלו בי תחושות של צער גדול, כמו מישהו שעבר חוויה קשה, וכשהוא סוף סוף משתחרר ממנה, הכול פורץ החוצה.
כשם שהייתי שותפה בכאבם, כך פשוט נשברתי כששוחררו.
וההרגשה הזאת הזכירה לי את אותה מציאות עתידית שבה, בעזרת ה', כשנחווה את הגאולה, נשאל את עצמנו:
איך עברנו הר כזה גבוה? איך עמדנו בזה?
ההתפרקות הזאת מעידה יותר מכול על עומק הקושי הנורא שחווינו כעם במשך שנתיים ימים.
והלוואי שחודש מר חשוון יהפוך למתוק,
שכן עתיד חשוון שה' יחזיר לו,
ונזכה לראות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.
ושוב, תודה בורא עולם,
תודה על הכאב,
תודה על הגלות,
ותודה על הגאולה שמשקשקת בכנפיה,
וקולה קרב ובא.
הנושאים החמים
