שיווק רגשי - פרק מיוחד - כליות מתרגשות

[mig]

הפחד לענ"ד הוא לא מהניתוח עצמו, אלא מהשלכותיו- לחיות עם כליה אחת.

כשהכליה היא אנססרית... זה לא כזה מפחיד להוציא אותה

 

[אלי אלימלך]

חברה,

אתם מוציאים אותי מהכלים ומעלים לי את הפיוזים לגמרי,

מה בכלל הדיון כאן אם ניתוח הכליה הוא מפחיד או לא, או אם ההרגשה בלי כלייה היא שונה או לא? הרי חצי מהפוסט הארוך הזה עניינו דבר אחד:

"כשנתחיל לקרוא לכלייה ה"כלייה האנססרית", היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."


"כשנתחיל לקרוא לכלייה הכלייה האנססרית, היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."


"כשנתחיל לקרוא לכלייה הכלייה האנססרית, היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."


"כשנתחיל לקרוא לכלייה הכלייה האנססרית, היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."


"כשנתחיל לקרוא לכלייה הכלייה האנססרית, היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."


"כשנתחיל לקרוא לכלייה "הכלייה האנססרית", היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."


"כשנתחיל לקרוא לכלייה הכלייה האנססרית, היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."



מה אני כזה כבד-מקלדת שהפוסטים לא מובנים?????

 

[naamah]

חברה,

אתם מוציאים אותי מהכלים ומעלים לי את הפיוזים לגמרי,

מה בכלל הדיון כאן אם ניתוח הכליה הוא מפחיד או לא, או אם ההרגשה בלי כלייה היא שונה או לא? הרי חצי מהפוסט הארוך הזה עניינו דבר אחד:

"כשנתחיל לקרוא לכלייה ה"כלייה האנססרית", היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."


"כשנתחיל לקרוא לכלייה הכלייה האנססרית, היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."


"כשנתחיל לקרוא לכלייה הכלייה האנססרית, היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."


"כשנתחיל לקרוא לכלייה הכלייה האנססרית, היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."


"כשנתחיל לקרוא לכלייה הכלייה האנססרית, היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."


"כשנתחיל לקרוא לכלייה "הכלייה האנססרית", היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."


"כשנתחיל לקרוא לכלייה הכלייה האנססרית, היא תיצרב לנו במוח בדיוק כמו ציפורן מיותרת, בדיוק כמו ניתוח לייזר, בדיוק כמו תרומת דם."



מה אני כזה כבד-מקלדת שהפוסטים לא מובנים?????

אבל גם התוספתן שלנו הוא אנססרי. אנססרי אוריגנל לגמרי.
זה אומר שניתוח אפנדיציט לא מפחיד?
כולנו רצים לחדר ניתוח לכרות את התוספתן שלנו בהתנדבות?

 

[מiכר]

//

 

[רותי12]

המציאות המצערת של מחבלים מתאבדים מוכיחה כי אפשר לגרום לאדם "לקפוץ ממגדלי עזריאלי" באמצעות שטיפת מוח.

אי אפשר להשוות בין אנשים (מחבלים- אם אפשר לקרוא להם אנשים) שחיי אדם (אפילו שלהם) אינם בראש סולם עדיפויות שלהם לביננו יהודים-שמחונכים לשמר מאד את נפשותינו.
לגבי הנאמר - כיוון די חדש ומשכנע. אבל עדיין ניתוח לכריתת איבר זה "נשמע" מסוכן ומפחיד בעיני .

 

[אפכא מסתברא]

אין לי מושג מה אתם מרגישים עם ה'אננססרי' הזה שלכם. מה שעובר אצלי בלב ובראש זה - מה, הקב"ה ברא אותנו עם איברים 'אננססריים'? קוראים לזה 'אננססרי' עד שיגלו בשלב כלשהו למה זה כן 'נססרי'. זה מזכיר לי שתקופה מסוימת טענו (שלטונות הבריאות, טיפת חלב, מה שזה לא יהיה) שבענבים אין שום דבר מועיל, זה רק מלא סוכר ומזיק לבריאות. פתאום גילו את החומרים הפיטוכימיקליים ומאז מזמרים זמירות אחרות. ללכת 'להתפטר' בכיף מה'כליה האננססרית' שלי על סמך מה שטוענים היום חכמי חלם - אופס, סליחה, חכמי הרפואה? מילא, אם מפמפמים את חשיבות התרומה, צדקה, חסד, הצלת נפשות, אבל רק כי זה איבר מיותר בגוף?

 

[mig]

אי אפשר להשוות בין אנשים (מחבלים- אם אפשר לקרוא להם אנשים) שחיי אדם (אפילו שלהם) אינם בראש סולם עדיפויות שלהם לביננו יהודים-שמחונכים לשמר מאד את נפשותינו.
לגבי הנאמר - כיוון די חדש ומשכנע. אבל עדיין ניתוח לכריתת איבר זה "נשמע" מסוכן ומפחיד בעיני .

אפשר,
כפי שבעבר העבירו למולך,
וכפי שאמרו לפני על קטועי הבוהן וכו.

 

[C H A N Y]

איך אומרים?זה כתוב "פצצה" ויש פה כשרון כתיבה שנון,קולע ומשכנע....את הדף
אבל סורי לא אותי לרוץ לתרום כליה.
יש מקומות שגם בריף , אסטרטגיה ,מסר שונה ,מגרה ומענין לא יעבדו.
[וגם המסר פה "אסוסייתי של תורמי כליות" לא משהו ...נראה לי הפס' להציל נפש אחת מישראל חזק יותר]

נ.ב
אלי אלימלך וckuh כליה כבר תרמתם?

 

[לללי]

אבל גם התוספתן שלנו הוא אנססרי. אנססרי אוריגנל לגמרי.
זה אומר שניתוח אפנדיציט לא מפחיד?
כולנו רצים לחדר ניתוח לכרות את התוספתן שלנו בהתנדבות?

ומה תגידו על כיס המרה, שחוץ מאבנים הוא לא מייצר הרבה?

כמה אנשים מעדיפים להתפתל מהתקפות אבנים במרה,
מאשר לראות את המילה כריתה על גבי הטופס 17?

 

[GRN]

יש כאן שוב התייחסויות לרציונאל, אבל לפי מה שהבנתי זה לא העניין.

הניק אלימלך והגב' הציעו כאן דרך תעמולה.

לכל תעמולה, אפילו טובה מאוד, יש מתנגדים, כאלו שמצליחים להתרומם מעל הגישה האמונציונאלית שהתעמולה מציעה, אבל יש לה הרבה מושפעים, וככל שהתעמולה יותר טובה כך יש יותר מושפעים.

זאת להבנתי המטרה של הפוסט - למצוא את הדרך להשפיע על הקהל לעשות מעשה (ולא למצוא את הדרך להסביר לשכל למה זה נכון לתרום כליה).

 

[לללי]

הפוסט הציע אסטרטגיה נטו,
עכשיו צריך קופירייטינג עוצמתי שיוריד את המסר הזה באופן מוכר ומניע לפעולה.

האסטרטגיה לבד לא אמורה לשכנע, היא אמורה למצוא את מה שיעשה את זה.

 

[לוג]

יפה מאד מאד. ניתוח מעניין ולדעתי גם מדויק.

לא הבנתי איך הוצאת כליה מיותרת שווה לקפיצה אל המוות. לא משנה.

בכל אופן, יש רק בעיה אחת, כמו שכבר כתבתי בעבר בעניין, להוציא כליה זה ניתוח, זה אשפוז, זה תפרים, זה כחודש של כאבים ולא יודע כמה זמן של צלקת. זה לא כזה "פשוט".

וזהו!..

 

[bbr]

יש כאן שוב התייחסויות לרציונאל, אבל לפי מה שהבנתי זה לא העניין.

הניק אלימלך והגב' הציעו כאן דרך תעמולה.

לכל תעמולה, אפילו טובה מאוד, יש מתנגדים, כאלו שמצליחים להתרומם מעל הגישה האמונציונאלית שהתעמולה מציעה, אבל יש לה הרבה מושפעים, וככל שהתעמולה יותר טובה כך יש יותר מושפעים.

זאת להבנתי המטרה של הפוסט - למצוא את הדרך להשפיע על הקהל לעשות מעשה (ולא למצוא את הדרך להסביר לשכל למה זה נכון לתרום כליה).

זו בדיוק הבעיה לדעתי בעולם הפרסום, שאלה שיושבים למעלה ועובדים על התעמולה, מתלהבים מהאסטרטגיה המדויקת והרעיון המבריק שלהם, עד שהם פשוט לא מקשיבים לקהל מסביב, והאשכול הזה הוא בדיוק ההוכחה לכך, אם כתבתם פוסט מבריק זה לא אומר שעכשיו סותמים אוזניים ולא מקשיבים, ועוד חושבים שכל העולם הוא החרש.
במקום להתמודד עם כל הטענות שאנשים כותבים כאן צועקים 10 פעמים את תמצית הפוסט ושואלים למה העוילם לא מבין.
אני חושבת שברגע שלא מקשיבים לקהל היעד מפסידים המון, כי יש ניתוחים ואבחנות שטובים מאוד בדיון בין הפרסומאים אבל במציאות הם פועלים את ההפך ואפילו יוצרים התנגדות כשזה לא מדויק בשטח.

שבוע שעבר ישבתי בהמתנה מורטת עצבים ואינסופית במרכז שרות של חברת פלאפון והסתכלתי על התגובות של אנשים מסביבי שצפו בפרסומות שהורצו כל הזמן על המסכים. בהגיון, אנשים היו אמורים להתלהב מהפרסומות המדהימות שאנחנו לומדים עליהם בשיעורי פרסום, אבל מה קרה בפועל, בדיוק להפך, אנשים השתמשו בפרסומת בשביל לרטון ולצעוק על האחראיים. אם היו משקיעים פרסומת אחת פחות ובכסף הזה היו מקשיבים לאנשים ומיישמים את מה שכתוב בפרסומת, המרוויחים הראשונים היו חברת פלאפון וחברת הפרסום.
אבל מה, במציאות לכתוב פוסטים מדהימים זה דבר מדהים ומקדם את הקוראים (וביניהם אותי) אבל לא להתייחס לטענות קשות שאנשים מעלים כאן, זה פספוס, כי אם נוציא פרסום לפי הפוסט הזה הוא רק יעורר גיחוך והתנגדות יותר גדולה...

בכל אופן, תמשיכו לכתוב זה מדהים...

 

[sunshine]

אבל גם התוספתן שלנו הוא אנססרי. אנססרי אוריגנל לגמרי.
זה אומר שניתוח אפנדיציט לא מפחיד?
כולנו רצים לחדר ניתוח לכרות את התוספתן שלנו בהתנדבות?

אין לי מושג מה אתם מרגישים עם ה'אננססרי' הזה שלכם. מה שעובר אצלי בלב ובראש זה - מה, הקב"ה ברא אותנו עם איברים 'אננססריים'? קוראים לזה 'אננססרי' עד שיגלו בשלב כלשהו למה זה כן 'נססרי'. זה מזכיר לי שתקופה מסוימת טענו (שלטונות הבריאות, טיפת חלב, מה שזה לא יהיה) שבענבים אין שום דבר מועיל, זה רק מלא סוכר ומזיק לבריאות. פתאום גילו את החומרים הפיטוכימיקליים ומאז מזמרים זמירות אחרות. ללכת 'להתפטר' בכיף מה'כליה האננססרית' שלי על סמך מה שטוענים היום חכמי חלם - אופס, סליחה, חכמי הרפואה? מילא, אם מפמפמים את חשיבות התרומה, צדקה, חסד, הצלת נפשות, אבל רק כי זה איבר מיותר בגוף?

לפני שנתיים-שלוש התגלה תפקיד התוספתן בגוף! (ברור, הרי ד' לא בורא שום דבר לבטלה)
שמעתי בהרצאה של הרב זמיר כהן על כל מיני תגליות מדעיות, ובין הדברים הוא אמר שגילו שהתוספתן שומר בתוכו את החיידקים הטובים, כמו ב"בונקר", כדי שבעת שאדם נצרך ליטול אנטיביוטיקה- והיא פוגעת בכל חיידקי הגוף, גם חיידקי העיכול הטובים- חלק מהחיידקים "מתחבאים" שם, ולאחר סיום הטיפול האנטיביוטי, הם יוצאים בחזרה ומתרבים במהירות בכל המעיים! מה רבו מעשיך ד'! (הרצאה מומלצת מאוד!)


ולנושא של הפוסט:
זה נשמע מצחיק ומוזר לשכנע אנשים לעבור ניתוח מתוך קנאה למעמד...
דווקא בהתחלה כשקראתי את הפוסט (המחכים מאוד!), ורשמתם שהרגש הראשוני הוא פחד "שזה לא יקרה לי", חשבתי שאפשר לבוא בגישה של הבטחה (נניח ע"י גדול הדור) שמי שתורם לא יחלה אף פעם במחלת כליות. (רק שלא נראה לי שיכולים לתת כזו הבטחה, כי סוף כל סוף הקב"ה הוא בעל הבית...)

 

[מי]

החלק שהכי צורם לי מהכל:
לחשוב שמשהו שה' ברא בגוף שלנו הוא באמת מיותר.
חבר'ה מדענים, תנמיכו את האף.
ה' ברא עולם יותר מתוחכם ממה שאתם חושבים.
דוגמא קטנה שעולה לי עכשיו:
פעם צחקו על סיפורי סבתא ששמן זית טוב נגד הזדקנות. "אין בו שום חומרים ביולוגיים" הסביר בחשיבות הדוקטור. היום - אוווופס.... יש בזה אומגה 3. זה באמת מסייע להאטת תהליכי הזדקנות.

 

[גולד]

שבוע שעבר ישבתי בהמתנה מורטת עצבים ואינסופית במרכז שרות של חברת פלאפון והסתכלתי על התגובות של אנשים מסביבי שצפו בפרסומות שהורצו כל הזמן על המסכים. בהגיון, אנשים היו אמורים להתלהב מהפרסומות המדהימות שאנחנו לומדים עליהם בשיעורי פרסום, אבל מה קרה בפועל, בדיוק להפך, אנשים השתמשו בפרסומת בשביל לרטון ולצעוק על האחראיים. אם היו משקיעים פרסומת אחת פחות ובכסף הזה היו מקשיבים לאנשים ומיישמים את מה שכתוב בפרסומת, המרוויחים הראשונים היו חברת פלאפון וחברת הפרסום.

זה כמו שאחד יפרסם שהמוצר שלו הכי איכותי בשוק, בזמן שזה סוג ת' יבוא מסין......(השגיאה כאן היא של חברת פלאפון, ולא במפרסם כלל.)

וזה כלל לא קשור לנושא הנ"ל, שם אנחנו (פורום פרסום בפרוג , סליחה שאני מתערב לזוג הנחמד) רוצים לשנות תפיסה של אנשים...

 

[bbr]

זה כמו שאחד יפרסם שהמוצר שלו הכי איכותי בשוק, בזמן שזה סוג ת' יבוא מסין......(השגיאה כאן היא של חברת פלאפון, ולא במפרסם כלל.)

וזה כלל לא קשור לנושא הנ"ל, שם אנחנו (פורום פרסום בפרוג , סליחה שאני מתערב לזוג הנחמד) רוצים לשנות תפיסה של אנשים...

בדיוק זה מה שכתבתי שאם רוצים לשנות תפיסה של אנשים צריך להקשיב להם...

 

[האורות]

אלי,
הסכמתי שאם יקראו לזה "אנססרית" היחס של האנשים לכליה - המיותרת לשיטתך - ישתנה.
אני מדבר על הדרך לכליה. על האזמל שבשולחן המנתחים. על החופש מהעבודה / כולל למשך 3 שבועות. תחשוב על הדרך.

למה לפעמים הכליה האנססרית היא עם מרכאות ולפעמים בלי? באמת עבדת לכתוב כל משפט מחדש?

 

[לללי]

יש מי שהשתכנע!

אולי תחקרו אותו, איך הוא עשה את זה- לפני האסטרטגיה של מנהלינו הכבודים.

מתוך המייל ששלח הרב וובר מנכ"ל מתנת חיים:

מאור הוא בחור בשנות הארבעים לחייו, ועדיין לא זכה להקים משפחה, עקב מחלת הכליות בה לקה, וטיפולי הדיאליזה המתישים אותם הוא עובר מזה מספר שנים.

אמיר הינו איש מדהים, אב למשפחה ברוכה, שנענה למודעת הסברה של "מתנת חיים" והציע לתרום אחת מכליותיו, ללא תמורה, לאדם שאינו מכיר, רק כדי לזכות להציל חיים.

היום, יום ראשון כ"ה באייר תשע"ג, 5 במאי 2013 תתקיים בעזרת השם השתלת הכליה, בבית החולים בלינסון בפתח תקווה.


למי שרוצה להתפלל: הנתרם- ששון מאור בן טאוס, והנתרם אמיר בן גילה.


והנה לכם מי שניסתה לעשות מעשה, בלי הרבה חפירות.
בהזדמנות זו הננו להודות לעיתונאית המוכשרת הגברת אמילי עמרוסי על תרומתה להעלאת המודעות לתרומות כליה אלטרואיסטיות, על ידי כתבה מקיפה שפורסמה אודות מתנת חיים בעיתון ישראל היום של ערב שבת האחרון בכתובת:
http://www.israelhayom.co.il/article/86597

מישהו מוכן להוריד, על מנת לבחון אם היא הצליחה?

 

[ariels]

(מומלץ לקרוא בחלון צר לנוחות העינים)
נתנו חיים במתנה
​

לפני כמה שנים, בעקבות תאונה, הוכנסתי לחדר ניתוח בבית חולים נידח בדרום אמריקה. המחשבה הראשונה שביקרה אצלי כשיצאתי משם, פלג גופי העליון עטוף בגבס, היתה כליה: הרי מה יותר פשוט, תחת עילפון סמי ההרדמה, מאשר לגנוב לי איבר פנימי תקין ומתפקד? ימים ארוכים צעקתי בשקט שלקחו לי כליה. רק שלושה שבועות ו־12 אלף קילומטרים מאוחר יותר, כשקולף ממני הגבס בבית החולים הירושלמי, מיששתי בהקלה את אזור המותניים: שום צלקת לא נראתה שם. אם הייתי שואלת את אחד מהמרואיינים לכתבה הזאת, הוא היה מגיב בתמיהה חרישית: ואם לקחו? מה כבר יש לך לעשות עם הכליה הזאת? יכול להיות שיש עכשיו מישהו שזקוק לה מאוד.
בדיקה עצמית, בין קירות, כשאיש לא רואה: מה הייתם מוכנים לתת לאדם זר שנמצא במצוקה? מאה שקלים? אלף שקלים? מאה אלף? כמה זמן מחייכם הייתם מסכימים לנדב כדי לסייע לאדם שאינכם מכירים? רבע שעה? שעה? יום? מה לגבי כל החיים? מאחורי הציניות והחספוס הישראליים, בהמולת רחוב הומה, בין ההמונים הממהרים לענייניהם, מתעלמים מהקבצן בפינה, צופרים ברמזורים - מסתתרים לפחות מאה ישראלים, רובם בני המגזר החרדי, שתרמו בשנתיים האחרונות כליה לאדם זר שאינם מכירים. הם נכנסו אל בית החולים מבחירה חופשית, נשכבו על שולחן הניתוחים, השאירו שם איבר מגופם, והלכו הביתה. פלא משונה שאין בו תמורה ואין בו תועלת, מלבד רצון בוער ואמיתי להציל חיים.
על פי נתוני המרכז הלאומי להשתלות, בינואר 2013 המתינו 1,114 ישראלים להשתלת איברים דחופה. רובם הגדול, 755 איש, המתינו לכליה. מנגד, רק פחות ממחצית מהמשפחות שיקיריהן מתים מוות מוחי מסכימות לתרומת איברים. שעון החול לא מחכה למתים מוות מוחי או לחותמים על כרטיסי אדי: בכל שנה נפטרים כמאה חולים הממתינים להשתלה.
לצד הדשדוש בהיקף התרומות מן המת, בשנים 2011 ו־2012 חלה עלייה פתאומית במספר השתלות הכליה מן החי: 117 השתלות ב־2011 ו־108 השתלות אשתקד, לעומת 65 בממוצע בכל השנים שלפני כן. חלק מההשתלות הללו הן פרי תרומה של קרובי משפחה של החולה, אולם כמה עשרות מהן מגיעות בכל שנה מגיבורים אלמונים, אנשים שאין להם דבר וחצי דבר עם החולה.
המתנה של כ־7 שנים לתרומה

"אפשר להגיד שזה אחד הדברים הטובים שקרו לי בחיים, שני רק ללידת הילדים. הכאב שעברתי בניתוח היה כלום לעומת האושר, הידיעה שהצלתי חיים. אין לי הרבה כסף לתרום, אין לי מספיק זמן כדי להשקיע בהתנדבות, אז זו הדרך שלי להשאיר כאן משהו טוב שעשיתי".
באמצע שנות ה־40 לחייה חלתה שולמית, מתכננת ערים במשרד השיכון ואם לשישה, במחלת כליות תורשתית. היא נזקקה בדחיפות לתרומת כליה. בני משפחתה לא יכלו לתרום לה, בגלל תורשת המחלה. בסתיו 2010 קיבלה מרסי, עולה מארה"ב, אם לארבעה, אי־מייל ברשימת תפוצה של יהודים אמריקנים, ובו קריאה לתרום כליה. היא בהתה בהודעה ממושכות, ולבסוף סגרה אותה. אחרי כמה ימים פגשה מישהי שסיפרה לה על השתלת כליה שעברה בדרום אפריקה, לאחר שגייסה מאה אלף דולר. היא נזכרה במודעה שקראה, והחליטה לתרום אחת מכליותיה.
מרסי החלה בתהליך הבדיקות והוועדות, וביוני 2011 כבר שכבה על שולחן הניתוחים בבילינסון. "ככל שהתהליך התקדם, כך רציתי והתפללתי שזה יקרה. כשראיתי את תוצאות הבדיקות וגילינו שיש התאמה, ראיתי בזה סימן משמיים".
איך הגיבו במשפחה?
"בעלי היה מודאג בעיקר שאני לא אהיה זמינה לעסק בקיץ, שיא עונת המכירות שלנו. הבת שלי, אז בת 16, היתה ממש מאושרת שאני עושה את זה. אחד הילדים אמר לי: 'את פולנייה, את תמיד מתלוננת על כאב כזה וכאב אחר, איך תכניסי את עצמך לניתוח מרצון?' והאמת היא שמאז שעשיתי את זה הפסקתי להתלונן".
"מרסי נתנה לי את החיים במתנה", אומרת שולמית. "היא אישה מיוחדת".
כ־5,500 מטופלי דיאליזה חיים היום בישראל. כמעט אלף מתוכם מוגדרים כחולים באי ספיקת כליות סופנית, המצטרפים לתור הארוך להשתלה. כשנפגעות שתי הכליות, האחראיות לסינון מערכת הדם ולסילוק פסולת ונוזלים מיותרים מהגוף, הרעלים מצטברים, ומערכות הגוף עלולות לקרוס בזו אחר זו. משך זמן ההמתנה להשתלה עלול להגיע ליותר משבע שנים. בינתיים, יסבלו החולים מתופעות לוואי קשות ומתמשכות, מתלות בטיפולי דיאליזה מתישים, מאיכות חיים ירודה ומסכנה ממשית לחייהם.
"הפתרון להשתלת כליה בצורה חוקית ומהירה הוא איתור תורמי כליה חיים", אומר פרופ' איתן מור, מנהל מחלקת ההשתלות במרכז הרפואי בילינסון, שבה מבוצעים כ־70 אחוזים מניתוחי ההשתלות בישראל. מור פועל שכם אל שכם לצד הרב ישעיהו הבר, שהקים את ארגון "מתנת חיים" והפך לשדכן הגדול ביותר לתרומות כליה אלטרואיסטיות. זה בחלוק מנתחים ירוק, וזה בחליפה ובמגבעת שחורות.
עמותת "מתנת חיים" הוקמה ב־2009. ארגון התנדבותי, ללא כוונת רווח וללא מקבלי משכורות, שמעודד תרומות כליה: מקשר בין חולים לתורמים, מלווה את ההשתלה, מטפל בהיבטים הביורוקרטיים של התהליך הארוך ומספק מידע ותמיכה מאנשי מקצוע בתחום הרפואה, המשפט וההלכה. בין חברי הוועדה הרפואית של העמותה אפשר למצוא רופאים בכירים ומנהלי מחלקות בבתי חולים. בשנתיים הראשונות פעל הארגון בניסיונות גישוש לשינוי חוק ההשתלות, ומ־2011 החל בפעולות להגברת המודעות לתרומות אלטרואיסטיות, כולל מסע פרסום נרחב בעיתונות הדתית והחרדית.
בתוך ריכוזי החרדים מתנהל שיח ער על אודות האופנה החדשה. מודעות הקוראות לתרום כליה לזר מתפרסמות בעיתונים החרדיים, מאמרי מערכת עוסקים בכך, ואפילו על קיר במאה שערים זועק פשקוויל: "הצל חיים! תרום כליה!"
הפוסקים קבעו: הצלת נפשות

עד היום זוקף לזכותו ארגון "מתנת חיים" 92 השתלות בעקבות "שידוכים" שעשה בין תורמים למושתלים. אחד המושתלים האלה הוא מנהל מחלקה בכיר בבית החולים שיבא ויו"ר ועדת השיקום במשרד הביטחון, פרופ' ד', בן 66. את ההשתלה הראשונה עבר ד' ב־1998, כשקיבל כליה מאחיו הצעיר. בשנת 2010 נדחתה הכליה המושתלת, והוא נזקק להשתלה חוזרת. מצבו הידרדר, והמשפחה כבר העלתה אפשרות של רכישת כליה באופן לא חוקי.
עד שהופיעה חיה בן ברוך. חיה היא אישה חרדית מצפת, אם לעשרה, שראתה מודעה של "מתנת חיים" בעיתון והזדרזה להשאיר כליה בבית החולים, כאילו מדובר במטבע לצדקה.
"ד' עשה לי טובה כשהעניק לי הזדמנות לעשות את המצווה הזו", היא אומרת, וד' מספר בהתרגשות ש"מול מעשה כזה אתה עומד נפעם. יש משפחות שבהן תרומת כליה לא באה בחשבון אפילו בתוך המשפחה. שכב לידי אדם בסכנת חיים, והיו לו שבעה אחים בריאים שפחדו לתרום לו. והרי בסופו של דבר בן אדם יכול לחיות עם כליה אחת ולתפקד באופן נורמלי לחלוטין.
"כרופא פנימי אני רואה עלייה מובהקת בשיעור התורמים האלטרואיסטים שמגיעים מהמגזר החרדי. לרוב זה אותו אדם שבמותו לא היה מסכים לתרומת איברים מטעמים הלכתיים, אבל בחייו עושה מעשה הרואי".
מרבית החרדים אינם נושאים כרטיס אדי ואינם מסכימים לתרום את איברי יקיריהם בשל מגבלה הלכתית. הפסיקה החרדית הקלאסית אינה רואה במוות מוחי, המוות השכיח להנצלת איברים לתרומה, מוות סופי (בניגוד למוות לבבי, שבו הלב מפסיק לפעום, אולם במצב כזה האפשרות להנצלת איברים נדירה).
גם הבר עצמו, שמכהן כרב בישיבה החרדית הגבוהה "נתיבות חוכמה", הוא מושתל כליה. ב־2008 קיבל כליה מחבר. במהלך טיפולי הדיאליזה הארוכים שעבר הכיר את פנחס תורג'מן, צעיר בן 19 ששכל את אחיו הגדול במלחמת לבנון השנייה, ונזקק להשתלת כליה. הבר החליט למצוא לו תורם ואף מצא אחד - אך במהלך ההכנות להשתלה, פנחס נפטר. אביו אמר להבר: "שכלתי בן אחד במלחמת לבנון, ובן אחד במלחמת הדיאליזה".
"אחרי המקרה הזה קיבלתי על עצמי להציל כמה שיותר בני אדם", אומר הבר. "המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול להעניק היא חיים. הקדוש ברוך הוא ברא לאדם שתי כליות, שנותנות לו 400 אחוז של תפקוד כלייתי, פי ארבעה יותר ממה שהוא זקוק. זאת רזרבה שיש בגוף. למעט סיכון קטן בשלב הניתוח, לטווח הארוך אין שום סיכון".
הטלפון שלו מצלצל. בשבת האחרונה פירסם מודעות ב־1,500 בתי כנסת של המגזר החרדי, והטלפונים מאנשים שמתעניינים מתחילים להגיע. הבר בוחר לפרסם את המודעות רק במגזר החרדי והדתי, שממנו הוא בא. "בציבור החילוני לא מכירים את האפשרות הזאת", אומר הבר. "יש חששות לא מוצדקים, סיפורי מעשיות על בדואים בסיני שחוטפים פליטים מאפריקה וקוצרים את איבריהם במדבר, כשקצב מוציא להם כליה ומשאיר אותם מדממים".
המודעות מדגישות לעיתים מקרים נקודתיים - אמא לילדים שזקוקה להשתלה, שלושה אחים קטנים שממתינים לכליה, צעירה בת 23 בסכנת חיים. "אני מפרסם את המקרים שמעוררים הזדהות, כדי ליצור עניין. אבל כשמגיעים לשלב התרומה, זה לא הולך ספציפית לאדם שפירסמנו".
כל הפוסקים המקובלים על המגזר החרדי - הרב שלמה זלמן אויערבך, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב חיים קנייבסקי והרב עובדיה יוסף - קבעו כי מדובר במצווה גדולה של הצלת נפשות. גם רבני הציונות הדתית תומכים ומעודדים. "יש מאות שזקוקים לתרומת כליה, שאם לא יעברו השתלה הם ימותו", אומר הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים ומראשי הציונות הדתית. "אדם אמנם חייב לעשות חסד עם הזולת, אבל הגדרת החסד היא לפי היכולת של האדם. בתרומת כליה יש קושי והקרבה, ולכן אי אפשר לחייב אדם לעשות זאת, אבל זאת מצווה".
כל אדם בריא בגיל 18 עד 65, ללא רקע של בעיות לב, יתר לחץ דם או סוכרת, יכול לתרום כליה. ניתוח כריתת הכליה, הנעשה בשיטה הזעיר־פולשנית (לפרוסקופיה), נמשך כשעתיים. התורם נשאר באשפוז ובמעקב למשך כמה ימים ומקבל משככי כאבים. לאחר שבועיים של מנוחה בביתו הוא יכול לשוב לעבודה, כשבגופו נותרת צלקת דקיקה בתחתית הבטן.
הסיכונים קשורים בתהליך ההרדמה, בזיהומים או בדימום, כמו בכל הליך ניתוחי, אולם שכיחותם נמוכה מאוד - שניים־שלושה מקרי מוות על כל 10,000 מנותחים. אדם יכול לחיות חיים פעילים עם כליה אחת בלבד, לעסוק בפעילות גופנית, לעבוד בעבודות פיזיות, להביא ילדים לעולם. הסיכון לפתח אי ספיקת כליות עם כליה אחת דומה לסיכון אצל אנשים בעלי שתי כליות.
חיים על זמן שאול

מחקר שנערך באוניברסיטת מינסוטה ועקב במשך ארבעים שנה אחר יותר מ־5,000 תורמי כליה, קבע כי התרומה אינה משנה את תוחלת החיים של התורם ואינה מגדילה את הסיכון שלו לפתח בעתיד מחלת כליות או מחלות אחרות. מחקר אחר שערך פרופ' ג'פרי בונר, לשעבר ראש מחלקת מחלות כליה בבילינסון, גילה שחל שיפור בתפקוד הכליה הנותרת כפיצוי על אובדן חברתה: בסיכומו של דבר, לתורם כליה יש תפקודי כליה של 260 אחוז יותר מהדרוש לו לחיים בריאים. כך גם פצועי תאונות דרכים ומלחמות, שאיבדו בפציעתם כליה אחת, מצליחים לנהל חיים רגילים, כשהתפקוד הכלייתי שלהם תקין לחלוטין. לפני כמה חודשים מת בארה"ב תורם הכליה הראשון, בגיל 86. את כלייתו תרם לפני 42 שנים.
אחד המועמדים לתרומה אומר: "אם הייתי מספר לך שאני נוסע פעם בשבוע חמישים קילומטרים כדי ללמד עולה חדש את השפה העברית, היית מתפעלת הרבה פחות מאשר עכשיו, כשאת יודעת שאני מתכוון לתרום כליה. אבל סטטיסטית, הסיכון להיפגע בתאונת דרכים הרבה יותר גדול".
מכוני דיאליזה ובתי חולים מפנים אל הבר חולים הזקוקים להשתלה, לעיתים כאלו שחיים על זמן שאול. הוא מברר תחילה אם יש בני משפחה המסוגלים לתרום - ואם הדבר אינו אפשרי, בשל הבדל בסוג הדם או עקב מחלה תורשתית, מתחיל לחפש להם תורם זר, לפי רשימת החולים שהוא מקבל מבתי החולים ולפי סוג הדם. כשנמצא "שידוך", הוא מפנה את החולה ואת התורם לאחד מארבעת מרכזי ההשתלות בישראל - בילינסון, שיבא, הדסה או שניידר. "בכל שנה מתים בין מאה למאתיים חולי דיאליזה בתור להשתלה, ונוספים לתור מאתיים חולים חדשים. זה פער בלתי נגמר. החזון הוא לסגור את הפער הזה".
תורמי "מתנת חיים" הם אנשים דתיים וחרדים, רובם נשים. "אלה אנשים שלמדו את העניין בצורה יסודית ובוגרת, שבודקים את הנתונים ולא נסחפים כמו עדר", מספר הרב הבר. "פונים אלי אפילו בני נוער, אבל הוועדות לא מאשרות תורמים צעירים מדי. אנשים מדווחים על חוויה של סיפוק אדיר, הרגשה נפלאה, אבל המניע הוא קודם כל דתי: מצווה של הצלת חיים ואמונה שמי שמקיים מצווה לא יינזק מעצם קיומה".
התורמים אינם יכולים להצביע על אדם ספציפי שלו הם מבקשים לתרום, אולם יכולים להתנות את התרומה בהעדפה למושתל בסיווג כזה או אחר - למשל, לדרוש שכלייתם תושתל ביהודי בלבד, בגבר או באישה, בילד או במבוגר, או באדם המקיים מצוות. דרישת הסיווג מותרת לפי חוק. "בפועל, אחוזים ניכרים מהתורמים אכן מבקשים לתרום ליהודים בלבד", אומר הרב הבר. "מעבר לזה יש תורמים שמבקשים שהכליה שלהם תושתל בילדים, יש כאלה שמבקשים שהיא תושתל רק בחולים הנמצאים בסכנת חיים, ויש אחוז מזערי שמבקשים שהיא תושתל רק באדם שומר תורה ומצוות. כשמישהו אומר לי 'תבחר אתה', אני הולך לפי סדר המושתלים שרשום אצלי. אם יש צורך, אני מקפיץ אנשים שנמצאים בסכנה מיידית".
לא מפריע לך שיש תורמים שמוכנים לתרום רק ליהודים?
"תראי, המדינה לא יכולה להתחשב בבקשה כזאת, היא חייבת לפי כל היגיון ומוסר לתת את האיברים לכל נזקק באופן שווה. אבל אני לא המדינה. מכיוון שבמרכז הלאומי להשתלות לא מאפשרים להתנות את התרומה, מספר התרומות האלטרואיסטיות שם מגיע לבודדים בשנה. אני מצליח במקום שהמדינה נכשלת כי אני נותן להם את האפשרות לתת את ההעדפה שלהם למושתל.
"יש שומרי שבת שלא מוכנים שהכליה שלהם תחלל שבת. איך אפשר להתווכח עם הרגשה כזאת? אדם שאומר לי, אני מוסר את נפשי על אכילת כשר ולא רוצה שהכליה שלי תאכל נבלות וטרפות - מה אני יכול להשיב לו? זה מעשה התנדבותי, זאת צדקה, ואת רוצה לבחור את קופת הצדקה המסוימת שתתרמי לה. כל מי שבא בטענות, אני עונה לו: קודם תתרום כליה למישהו אחר, אחר כך נדבר".
הבר מביא כדוגמה את המקרה של רייצ'ל סטיל, צעירה יהודייה מאנגליה, שנזקקה להשתלת כליה. "הקהילה היהודית בלונדון ניסתה לסייע לה, אבל החוק באנגליה לא מתיר תרומה לאדם מסוים, אלא רק לבנק האיברים הכללי. זה חוק שמייצר אפס אלטרואיזם. ומה לעשות שחבר שלה מוכן לתרום רק לה, שיהודי מוכן לתרום רק ליהודי? לכן באנגליה אין שום סיכוי. היא פנתה אלי שאמצא לה כליה בישראל. מצאתי לה בחור יהודי שהעניק לה כליה והציל את חייה".
א', תורמת שביקשה מראש להעניק את כלייתה ליהודי, מסבירה: "גם אם ההליך הרפואי לא מסובך, עדיין אתה מסכן קצת את החיים שלך. והחיים הם משהו יקר. כליה היא משהו יקר. אתה לא עושה דבר כזה אלא עבור בן משפחה. עם ישראל הם בני המשפחה שלי, ורק עבורם אני מוכנה לסכן את החיים".
"לנוכח מצוקת האיברים, אני מקבל בברכה כל התניה", אומר פרופ' מור, מנהל מחלקת ההשתלות בבילינסון. "זכותו של אדם שתורם איבר מגופו להתנות את תנאיו, גם אם הם לא לטעמי. הלוואי שהתופעה הזאת היתה מתפשטת למגזרים נוספים. אנחנו מבקרים את העולם החרדי על כך שהם לא תורמים, אבל הנה הם תורמים. כל תרומת כליה ממילא מיטיבה גם עם אחרים, משום שהיא מקצרת את התור הכללי".
משרד הבריאות לא מתלהב

בדרך אל התרומה עובר התורם בדיקות רפואיות רבות (אקו לב, בדיקות דם ושתן, ממוגרפיה, אולטרה־סאונד, סי.טי, לחץ דם ועוד), בדיקות פסיכולוגיות ובדיקות סוציאליות, והוא נדרש לעמוד בפני ועדה ציבורית שבודקת את הכשרות האתית של התרומה ומוודאת שהדבר נעשה מתוך רצון חופשי וללא שום תמורה. מדובר בכמה ימים מלאים של היעדרות מהעבודה לצורך בדיקות, ולפחות שבועיים של מנוחה לאחר הניתוח.
חוק ההשתלות קובע כי אדם חי שתרם מאיבריו יהיה זכאי לפטור מתשלום על כל שירות רפואי שיזדקק לו בשל נטילת האיבר או תוצאותיה, להחזר הוצאות של עד 20 אלף שקלים עבור טיפול פסיכולוגי, נסיעות, אובדן ימי עבודה וחופשת החלמה בבית מלון, וכן לתעודת הוקרה מהמדינה. בנוסף מעניקה המדינה לתורמים ביטוח חיים, ביטוח בריאות מורחב וביטוח אובדן כושר עבודה לכל ימי חייו. לארגון "מתנת חיים" אסור לממן כל היבט כספי בתהליך התרומה.
במרכז הלאומי להשתלות, השייך למשרד הבריאות, לא מתלהבים מהתופעה של תרומות אלטרואיסטיות. שם חוששים מסחר באיברים ומתרומות כליה תמורת תשלום. "אנחנו מגיעים מראש בחשדנות", אומר מאיר ברודר, היועץ המשפטי של המרכז. "הטבע האנושי הוא לא לקום בבוקר ולחפש למי לתרום כליה. בסופו של דבר אנחנו מאפשרים תרומות כאלה, בכפוף לבדיקות של ועדות הערכה ומסלול ארוך ומורכב שהתורם והנתרם עוברים כדי לוודא את הכשירות הבריאותית והנפשית, לוודא שהאדם תורם ממניעים טהורים, ושאין מעבר של כסף או תגמול כלשהו מצד הנתרם. אנחנו בודקים בדרכים שלנו את הפעילות של 'מתנת חיים' וכרגע מאפשרים אותה, תחת בחינה מתמדת של זכוכית מגדלת. אני לא בטוח שהיינו מעודדים מלכתחילה הקמת גוף כזה".
במשרד הבריאות מבהירים כי "אנו מעודדים בראש ובראשונה תרומות מן המת ולא מן החי. כשמדובר בתרומות מן המת, החשש של סחר באיברים לא קיים, כי ההקצאה נעשית על ידי המרכז הלאומי להשתלות. בתרומות מן החי, הכלי המרכזי לבחון אם התרומה אלטרואיסטית הוא היכרות מוקדמת בין התורם לנתרם, שמסבירה את המניעים. השתלה אלטרואיסטית מעוררת שאלות".
גורם במשרד מוסיף: "אנחנו מתרשמים לחיוב מהרב הבר, שבאמת עושה את הדברים לשם שמיים, אבל החשש הוא שמחר יקומו מאכערים נוספים, וכסף יעבור מתחת לשולחן בתמורה לכליות. כרגע הבר מביא אנשים שהוא מכיר מה'שטיבל' שלו, אבל מחר יכול להגיע אדם מחוץ למגזר החרדי, שהיכולת של הבר לבדוק אותו היא מוגבלת, והבר יאבד שליטה. אנחנו מעדיפים שהקמפיין שלו יכוּון רק למגזר החרדי".
"החשש של משרד הבריאות מסחר באיברים הוא מוצדק, אבל לא במגזר הזה", עונה פרופ' מור, המבצע בכל שנה בין עשרים לשלושים ניתוחי השתלה מתורמים אלטרואיסטים. "אני רואה נשים שהן אמהות לשמונה ילדים, שבאות לתרום כליה. מהיכרות עם החומר האנושי, אני מסרב להאמין שמעורב בזה כסף".
שולמית גרטל, שקיבלה את הכליה של מרסי ראפ, כועסת על משרד הבריאות. "הם שמו רגליים, הציבו מכשולים. הייתי אז בת ארבעים ומשהו, היה לי עוד זמן לחיות. מבחינתם הייתי עדיין יושבת בדיאליזה, לא יכולה לעבוד, וכמובן מתה באיזשהו שלב. היום אני עובדת במשרה מלאה, מקיימת חיים בריאים ורגילים, יש לי שישה ילדים. אני שולחת למרסי פרחים ביום ההולדת - האם זה סחר באיברים? מרסי לא רק תרמה כליה, אלא תרמה ימים ארוכים מזמנה על ביורוקרטיה וטרטורים. מי שאין לו מכונית ולא גר במרכז בכלל לא מסוגל לעבור את כל הבדיקות. הוועדה היתה חוויה קשה לשתינו, עם שאלות פולשניות ונימה עוינת. מתייחסים אלייך כאל לא שפויה או פושעת. זה פאנל קר של רופאים, פסיכולוגים, נציגי משרד הבריאות, קופת החולים ונציגי ציבור. צריך לשבת שם גם רב או כומר או אימאם, שיכול להבין את הצד של החסד".
"אני מאמין לתורמים כשהם אומרים שהמניע הוא אלטרואיסטי", אומר פרופ' אסא כשר, שכיהן בוועדות שונות שעסקו בהיבטים האתיים של תרומת איברים. "אני סולד מהגישה שמטילה מייד דופי, שמחפשת מניעים סמויים - או שאתה פראייר או שאתה שקרן. אם תרומות כאלו יהפכו לתופעה רווחת, זה יכול לפתור את בעיית המחסור באיברים להשתלה".
"הרעיון לא הירפה ממני"

ההשראה להקמת "מתנת חיים" היא ארגון Renewal, הפועל זה שבע שנים בקרב יהודי ארה"ב, בגיבוי רבנים. פרופ' איתן יפה־נוף (64), מנהל המרכז לחקר הסרטן של האוניברסיטה העברית והדסה עין כרם, קיבל תרומת כליה באמצעות Renewal בשנת 2009: אדם חרדי בן 49 מטורונטו, אב לילדים, העניק ליפה־נוף כליה במתנה.
"כרופא, בפירוש אפשר לומר שמדובר בהצלת חיים", אומר יפה־נוף. "מחלות כאלו גורמות למוות, ולא סתם מוות, אלא מוות איטי ומייסר. הפתרון הרפואי של השתלה מרפא את האנשים לחלוטין. היום אני אדם בריא לגמרי".
יפה־נוף הצטרף ל"מתנת חיים" והוא פעיל בהעברת הרצאות ומכהן בוועדה הרפואית של הארגון. הוא תומך באפשרות להתניית התרומה, למשל תרומה ליהודים בלבד: "אם אדם מוכן לתרום כליה לאחיו או לבן־דודו, לא נבוא ונאמר לו: 'שמע, יש אדם יותר חולה, למה שלא תתרום לו?' נטיית הלב שלו היא לתרום לבן המשפחה. רוב האנשים בכלל לא נמצאים בדרגה של מוכנות לתרום איבר בזמן שהם חיים. אם יש אדם שמוכן לצדקה הנדירה הזאת, אני לא יכול להחליט בשבילו למי לתרום".
כאדם חילוני, אתה צופה שהתופעה תחצה את גבולות המגזר החרדי?
"הייתי שמח שזה יקרה. אנשים נוטים לעשות מעשי חסד וצדקה, בדרך כלל בכסף או בשווה־כסף, אבל נושא תרומות האיברים קיים בסך הכל חמישים שנה - זה עדיין לא יושב בתודעה האנושית כאפיק לנתינה".
יהודית אברהמס היא תורמת הכליה האלטרואיסטית המבוגרת ביותר בישראל. לפני שנתיים וחצי, בגיל 63, נתנה את כלייתה לאביבה, בת 42, ממרכז הארץ. אברהמס, חרדית תושבת רחובות, אם לארבעה הנשואה לרופא בבית החולים קפלן, משווה את תרומת הכליה ללידה: "ההרגשה אחרי הניתוח היתה אושר גדול. הענקתי חיים. הייתי בעננים. בדיוק כמו לידה, רק שהפעם לא צריך לקום בשתיים בלילה לטפל בתינוק. חודש אחרי הניתוח שכחתי מזה ולא הרגשתי שום דבר. אני ואביבה הפכנו להיות משפחה. כשהיא מתקשרת ואני רואה את המספר שלה על הצג, אני מתרגשת".
הרגע שבו נבט בה הרעיון לתרום איבר מגופה נולד כשנסעה במכונית ושמעה ברדיו דיון על הצעת חוק לגבי תרומת כליה. "הרעיון לא הירפה ממני. אחר כך ראיתי מודעה בעיתון 'המודיע' שמחפשים כליה עבור מישהו. פניתי, ואמרו לי שהמשקל שלי גבוה מדי. התחלתי לעשות דיאטה והתעמלות, ירדתי 12 ק"ג כדי להגיע למשקל התקין. לא היה אכפת לי למי לתרום - העיקר לתרום.
"זה תהליך ארוך, וכדי לעבור אותו צריך לרצות את זה מאוד. בדיקות רפואיות ופסיכולוגיות מכף רגל עד ראש. בכל פעם לפני בדיקה אמרתי תהילים, התפללתי שהכל יהיה בסדר ושאוכל להתקדם לשלב הבא. בוועדה שאלו הרבה שאלות. ביקשו שאביא איתי את המודעה מהעיתון. לא היו לי תשובות מספיק טובות בשבילם, אז אמרתי: אל תשאלו למה לתרום כליה, תשאלו למה לא".
הקשר בין תורמים למושתלים נשמר לאורך שנים. סם ולדמן הוא תורם כליה אלטרואיסט, שתרם כליה לפני שבע שנים לנערה בת 14, ומשמש כיום מקשר של ארגון "מתנת חיים" בארה"ב. "לא מזמן פגשתי את סם ברחוב ושאלתי אותו מה הוא עושה בישראל", מספר הבר. "הוא ענה: 'באתי לחתונה של הכליה שלי'. התברר שהנערה, היום בת 21, הזמינה אותו כאורח הכבוד".
גם מרסי ראפ ושולמית גרטל הפכו לחברות קרובות. הן נפגשות לארוחות צהריים, לקפה, מזמינות זו את זו לשמחות המשפחתיות. ביום ההולדת האחרון הפתיעה מרסי את שולמית והזמינה אותה לספא בים המלח. שולמית נהנית מבריאות טובה, ועוברת מדי פעם בדיקות מעקב; מרסי הפכה לשדכנית של כליות: שולחת אי־מיילים לרשימות תפוצה של עשרות אלפי יהודים דוברי אנגלית בארץ ובחו"ל. האי־מייל האחרון שלה קרא לתרום כליה למען מורה בשנות החמישים לחייה.
לפני שלושה חודשים הודיע בנה של מרסי, גרשון (24), שהוא מעוניין ללכת בדרכה ולתרום כליה לאדם זר. "כשגרשון אמר שהוא רוצה לעשות את זה, זה לא הפתיע אותי", אומרת מרסי. "האם פחדתי מהסיכון? הילדים שלי היו בצבא בלבנון ובאינתיפאדה, כי זה מה שצריך לעשות, וגם תרומת כליה היא משהו שצריך לעשות. נקודה. הייתי גאה בו".
גרשון, תושב כוכב השחר, נשוי ואב לילדה בת שנה, בעל עסק לבניית אתרים ושיווק באינטרנט, פנה לרב הבר. "היו אנשים שאמרו שאני משוגע. שאלו אם אני בטוח שאני רוצה את זה. כן, הייתי בטוח. למה קיבלנו שתי כליות במקום אחת, אם לא בשביל לעזור לאחרים?"
ב"מתנת חיים" אמרו לו שיש גבר בשנות הארבעים לחייו שזקוק לכליה בדחיפות, ובתוך חודש וחצי כבר התקיים הניתוח. "הפעם הראשונה שפגשתי אותו היתה בוועדה. היה לנו סמול טוק קצר, לא מרגש במיוחד. אחרי הניתוח היינו מאושפזים יחד באותו חדר, ואז כבר היו הרבה חיבוקים. היום אנחנו כמו משפחה. בערב פסח הוא התקשר להגיד לנו חג שמח. אמא של אשתו סרגה משהו לילדה שלנו ושלחה לנו. אני מאמין שזה קשר שיישאר לכל החיים".