שיתוף - לביקורת שירת בוקר

  • הוסף לסימניות
  • #1
היא הייתה ציפור שיר.
מאלו שעומדות על הענף בבוקר השכם, ושרות לעולם את בשורת היום החדש.
הייתה.



הרבה זמן עבר מאז הייתה גוזל חסר דאגות, שבוחר לו ענף אקראי ומצייץ, מאושר.
הרבה מדי.

"שוב?"
קארי קידמה אותה בכניסה אל הקן, חצי נאנחת חצי מפהקת.

היא משכה בכנף.

"איזה רעות" נשפה קארי אוויר החוצה, כמעט בלי קול. "ככה לצייץ לך את כל האמת בפרצוף..."

האמת?
היא אפילו לא הסתובבה אחורנית כדי לתת בקארי מבט נדהם, נעלב. גם קארי חושבת שהיא לא ציפור שיר נורמלית, גם היא.
גם קארי בטוחה שהיא זייפנית חסרת תקנה, מאלו שאפילו קול שני או שיר-שילוב לא ראוי להן.

"אבל את יודעת מה את יכולה לעשות--"

"מה?" כעת הסתובבה, חסרת תקווה. כבר לקחה שיעורים בפיתוח קול, כבר עפה עד לקצה השני של הארץ כדי לשתות ממעיינות מיוחדים וכרסמה כל בוקר בעץ הנורא ההוא, עם הפירות הקשים.
הקול שלה הפך צורמני פחות, אבל יכולת הדיוק שלה לא השתפרה.
ובלהקה של ציפורי שיר אין מקום לזייפנים. אין מקום לקרקרנים חסרי תועלת שהורסים את צלילה הטהורים והנדירים של השירה, את הדיוק והקצב.
זו לא סתם שירה חובבנית של בניית קן או משהו, כפי שהבהירה לה היטב מיטיבת-שיר רק כמה דקות קודם. זו שירת-בוקר. היא הסמל שלנו, ציפורי השיר. היא המטרה. אין מקום לטעויות. לחריגות. לזייפנים.
אין דבר כזה, התרגזה זמרת. היא חייבת לשיר. כולן חייבות לשיר. אבל שתפסיק לזייף כבר! נמאס!

"את יכולה" קארי צייצה בקול נמוך, כזה שלא יעבור את מחסה הזרדים של הקן בשום אופן. "בבוקר, לעמוד על ענף כמו כולן, לפתוח את המקור--"

"נו?" היא הייתה מתוחה.

"אבל לא לשיר." היא הנמיכה את הציוץ עוד, הגניבה מבטים חפוזים לכל הכיוונים, וסיננה: "זה מה שגם אני עושה."
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מאז היא השכימה קום כל בוקר, אל יום נהדר ושמים שמבהירים לאט. האוויר הצנון ויופיו של העולם דחקו בה לזמר, לתת תודה, ובתוך בטנה התערבל משהו, איזו אמירה שמחכה לצאת לעולם.

אבל היא שתקה.

פתחה את המקור, מציגה שיר.
ולא שרה דבר.

השירה הייתה חזקה מספיק גם בלעדיה. אף אחת כבר לא שמה לב. זמרת אפילו החמיאה לה יום אחד.
"נהניתי לשמוע את השירה הבוקר" אמרה בנדיבות. "השתפרת."

"זו הייתה שירה מקצועית. מדוייקת." הסכימה גם שיר. "תאווה לאוזניים."

מיטיבת-שיר התחילה לעמוד על ענף לידה, וסתם חברות אחרות התחילו מתגודדות סביבה, משחקות איתה בקפיצות-ענף ומסתודדות איתה על המועד המדויק של נדידת החורף הבאה.

כולן היו מרוצות.
גם קארי.

רק היא עמדה על הענף כל בוקר, התבוננה בשתי עיניים על העולם היפהפה, המושלם, ובתוכה התגבש משהו. הסתלסל. רצה כל כך לצאת החוצה.

אבל זייפניות, כידוע, לא שרות את שירת-הבוקר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
על המקהלה הן התחילו לשמוע כשהאוויר כבר היה קר, ובעצמותיה הרגישה שנדידת החורף קרבה.

"מקהלה מיוחדת" עיניה של זמרת ברקו.

"למיטיבות שיר בלבד" זימרה מיטיבת-שיר בהתלהבות.

"כמה טוב יהיה להקשיב לדבר האמיתי, הצלול, הטהור!" התפייטה שיר. "בלי זיופים, במקצועיות מושלמת!"

"איפה זה?" היא שאלה. כבר ידעה שלא תבוא.

"על ההר" צייצה שיר. "מחר. בבוקר. זו תהיה פשוט הנאה מוזיקלית מושלמת!"

הרימה כנף והורידה אותו. מאז הפסיקה לשיר, דעתה כאן נשמעת בלהקה. אבל יש דברים שאי אפשר לומר. כמו: אני שונאת שירים. שונאת מקהלות. אני דפוקה בזה. זייפנית.

שתקה.

"מחר היום שלי להיות נותנת-האות" רק מלמלה אחר כך באוזניה של שיר. "אני לא מתכוונת להפסיד. זו הפעם הראשונה שלי..." השתתקה. פעם, לפני שהפסיקה לשיר, שום ציפור נורמלית לא הייתה נותנת לזייפנית כמוה להיות נותנת-האות. למה היא צריכה להזכיר להן את הימים האלו. הן מכירות אותה בתור ציפור-שיר-סופר-מוצלחת.

"בסדר" שיר משכה כנף. "החלטה שלך. אבל תדעי שאת מפסידה."

"וגם אנחנו נפסיד אותך" פרגנה זמרת. "אבל אני יכולה להבין..."
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מחר בבוקר שוב השכים העולם אל בוקר מדהים, עוצר נשימה.
עמוד של שחר זרח קלות מעל ההרים. הן התמקמו על הענפים, כמו בכל בוקר, מגלות מיד את החסרות: עשרת מיטיבות-השיר של הלהקה.

לא נורא. אפשר גם בלעדיהן.

נשמה עמוקות. היום תורה להיות נותנת האות.

הכתה בכנף, הציפורים כולן פתחו את מקוריהן והתחילו לשיר. אבל שום צליל לא נשמע.
הביטה ימין, הביטה שמאל. קפצה על הענף, נותנת שוב את האות להתחיל.

שוב פתחו חברותיה את פיהן, ושוב, מלבד הד קלוש, דמם העולם.
הן הגניבו מבטים זו לזו, נבוכות. פורשות כנפיים גבוה, מדלגות לענף גבוה יותר.

אבל שום קול לא נשמע.

ופתאום ציפור אחת עפה גבוה. בין העצים.

היא.
"חברות!" היא קראה, "מיטיבות שיר לא נמצאות כאן היום. אין מי שתתן לכן ציון אחרי שירת-הבוקר, שתגיד כמה הייתן מוצלחות. בעצם--"

היא הביטה סביב.

"אין עוד מי שתשיר. חוץ מכן."

הביטו זו בזו, נבוכות, ואז התחילה קארי לשיר.
עוד חברה הצטרפה, ועוד אחת. זוקפות גרון, מוציאות לעולם את מה שהיה כלוא בהן זמן רב כל כך.
צרודות קצת משנות שתיקה, מעודדות משירים שהיו שרות בסתר, כשלא יכלו עוד להכיל את השיר בתוכן.

בשחר הזה, השירה לא הייתה מדויקת וגם לא מקצועית במיוחד. בלי טון ראשון ושני ושילובים וסולמות.

אבל היא הייתה.

מאושרת. חופשיה. מלאת חיים. עולה מעלה מעלה, אל ההרים הגבוהים ואל העולם כולו. מספרת על חיים וידידות, על שיר ושתיקה.

שירת-בוקר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
הערות על הכתיבה?

לא העליתי את הקטע הזה סתם...

(נ.ב. תרגישו בנוח לומר 'ארוך מדי'. אתם לא תהיו הראשונים. ממש לא.)
ממש. לא. ארוך. מדי.
נהניתי מכל שורה, מכל מילה. לדעתי צריך פרסום יותר מפרוג.
סיפור חלומי, פסטורלי, השירה מהפנטת דרך הכתב.
מסר כזה יפה, חשוב, נצרך. מועבר בחכמה וביופי.
תודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
וואו זה מיוחד!
איזה רקע פסטורלי! הרגשתי בתוך חורשה ירוקה, עם עלים רטובים מטל הבוקר וערפל נעים של אור ראשון. שקט בראשיתי מסביבי, וצפורי שיר ענוגות, מושלמות, מצייצות בעדינות את שירת הבוקר.
המסר מעולה! כתיבה זורמת ומרתקת!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
וואו. מיוחד.
בכיף אפשר לעשות מזה ספר לילדים.
כתיבה עם המון סאבטקסט.
"ככה לצייץ לך את כל האמת בפרצוף..."
הרימה כנף והורידה אותו.
אהבתי.

אם את מתעקשת על ביקורת, אז לקראת הסוף טיפה כתבת את המסקנות באופן ברור (אולי רק לטעמי).
מוציאות לעולם את מה שהיה כלוא בהן זמן רב כל כך.
כשלא יכלו עוד להכיל את השיר בתוכן
זה קצת ברור מידי בעיני בשביל לכתוב אותו וגם חוזר על עצמו.
השירה לא הייתה מדויקת וגם לא מקצועית במיוחד
אולי אפשר להחליף בתיאור (כמו שעשית במשפט עם הסולמות והטונים).

אבל חוץ מזה - באמת קטע מושלם. יצירתי מאד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ממש יפה! כתיבה מיוחדת!

יש לי את הנמשל - שהוא לדעתי ברור במקרה הזה: הקבלה לגאולה.
ונראה לי שמתאים לכתוב על זה שיר בנושא - השמיעיני את קולך.

משהו כמו:
השמיעיני את קולך
ולא משנה לי אם קולך
צרוד ומזייף
ואת לא יודעת לדבר

השמיעיני את קולך
הפיקי צלילים
גם בלי תווים
...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת שקופה וחצי
סגנון שונה עלילתית שאני מנסה כעת. אשמח לחוות דעת.

*

זרם חשמל מקפיץ אותי וקול צחוק מתגלגל במדרגות גורם לי לעצום עיניים, לנשום עמוק פעמיים ולפקוח שוב אל הבוקר שנוגע בחלונות.

בוקר שהגיע מוקדם מדי. אני מכווצת אף, מנסה לאסוף ריחות שנערמים במטבח ומגששת ברגליים אחר נעלי הבית שלי.

הן אינן, לא מפתיע, וכששערותיי גורפות איתן אבק רצפות, ראשי משתבלל לו להנות מזיו תחתית המיטה.

אבק. מלא-מלא אבק שמכסה בין שלל דברים שמעולם לא יצרו איתי קשרים על נעלי הפונפון שלי.

שולפת אותן תוך אנקה שיעולית, ממלמלת על נחמה את כל הברכות שבעולם, בריאות בראשן. וסדר, טיפונת סדר.

"אמן!" מכריזה אמא מתוך, מסתבר, אדי הבישול. קולה מתרומם לשאגה: "נחמה! שוב דחפת הכול מתחת למיטה?!"

כן, אני חושבת חזק. ושולי חישמלה אותי. בקטנה, אבל חישמלה. וזהו, סיימתי את המנה להיום, מקווה. משתיקה מחשבות ורצה להתארגן.

צחצוח, שפשוף פנים עיקש, חולצת תכלת כפתורים, חצאית פליסה ארוכה, צמת צד, נעליים, תיק והמדרגות מקבלות את רגליי ברפרוף מהיר.

"מאוחר", נוזפת אמא כשאני גוהרת על השיש, מחלצת כוס חמה, שופכת שוקולית, מים רותחים והרבה חלב.

"יודעת", הוגית בלחישה, מתיישבת על כיסא בר ושותה תוך כיווץ פנים.

חם, כמעט לוהט, אבל המזגן מצנן פה, ובחוץ עלול להיות לוהט עוד יותר. מי צריך לצאת בכלל? מתחשק לי להישאר בבית, לשתות שוקו ועוד שוקו גם אם שולי תצחק עד מחרתיים.

"היא הלכה", מציינת אמא, מלהטטת בין חביתת ירק לאבא ומרק עוף של צהריים. "וגם את צריכה. תזדרזי!"

"בשביל מה?" אני רוטנת. מניחה את הכוס, ריקנית, ומתלבטת אם להכין אחת נוספת, כזו שתעניק לי כוויה, תנפח לשון ותגרור אותי לאשפוז של יום-יומיים.

"הגזמת, שרה", שוב אמא. שוב המחשבות שלי סוערות מדי. היא זונחת תפוח אדמה, הופכת חביתה ונעמדת מולי, מישירה אליי אישונים מסובבים חום דלוח. "יהיה בסדר", היא אומרת, בטוחה כל כך. "הימים האלו יעברו מהר, ויום אחד את תגחכי על הכול".

אני כמעט מגחכת עכשיו, לא עושה את זה רק בגלל כבודה של אמא, וכן, גם כי המחשבות שלי ייקלטו היטב ברדאר שלה.

"יהיה בסדר", חוזרת אמא, ומבטה השלו כל כך הופך מוטרד. "מה את משתיקה שם, שרוש?"

שונאת שקוראים לי שרוש. שונאת ששואלים אותי מה אני משתיקה. "כלום", אומרת בשאננות שטבועה בי מאז ימי קדם. מעיפה מבט אל ספל שעוני מעלה אדים, תלוי על קיר. "מאוחר לי. זזה".

זזתי, כמה כיף. מותירה מאחוריי כוס קרטון בפח, אמא תוהה וסנדוויץ' בוקר, אבל הנקודה האחרונה מתוודעת לי רק כשאני מגיעה מיוזעת אל הסמינר, שנמצא שני רחובות מקבילים מהבניין שלנו, מעבירה אצבעות בשני צידי השיער, מחזירה צמה קדימה ונבלעת בין השערים.

"שירההההה" קול רודף אחריי, וכשאני מסתובבת להבין למה הוא נשמע לי יותר מדי נחַמַתִי, קולטות עיניי שקית ניילון עמוסה מרחפת לעברי בכיוונון ישיר.

היא פוגעת בפנים שלי, איך לא. נופלת אל הרצפה, איך לא. וברוגז שצף בי פתאומית, אני מוסיפה עוד ברכה אחת על נחמה – שתלמד לעשות דברים עד הסוף, ופעם הבאה – שלא תהיה, אמן! - גם אם היא ממהרת - שתשחיל לי את הסנדוויץ' לתיק, כמו שהיא יודעת לעשות יפה מאד כשהיא ממש רוצה.

נאנחת, מתכופפת אל הסנדוויץ'. הברכות שלי מתבזבזות לריק, אני יודעת. וכמו שאבא אומר תמיד – כל עוד נחמה לא תראה רצון, דבר לא ישתנה.

ואני מה?!

אמא לא בקרבת מקום להאזין למחשבות שלי, שולי לא תזריק בי כעת זרמים כדי שאתנער מהבוץ שמשקיע אותי ולנחמה כבד להרים אותי אל הקומה השנייה של מפעל האברכיות אליו אני צועדת לאט וזהיר.

אני שקופה, זה ברור. ורצון, כמויות רצון, לא יעזרו פה. יעיד הכיסא הצמוד לשלי, שנותר מיותם יום אחרי יום, זו השנה השישית במספר.

יעידו עוד הרבה דברים. כמו פרצופים שננעצים בי כשאני עוברת את סף דלת הכתה ושתיקה שהומה מעל כל קול שסער קודם בצחוק ובמלל נרגש.

"בוקר טוב!" אסתי הראשונה לחזור אל עצמה, כרגיל, וידה מנפנפת מעל ראש כל המתקבצות סביבה. החברה'מנית התמידית.

אז רצתי מהר מדי, חבל. "בוקר אור", אני מותחת חיוך, מותחת אותו טיפה עוד יותר, נזכרת להרים מעט גם את שרירי העיניים וממהרת אל הכיסא הנאמן שלי, מניחה על המיותם תיק, מרצ'רצ'ת ודוחפת סנדוויץ'.

מתחרטת ושולפת אותו. תעסוקה תהיה לי טובה עכשיו, גם אם בגללה ארעב לקראת סוף היום ועוד יותר אם אצטרך לצאת, ליטול ידיים ולשוב אל אותה שתיקה מעקצצת.

אבל כשאני חוזרת אין שתיקה, כמו שאין אסיפת בנות סביב שולחן שני בטור רביעי. רק קול אחד מורתי שאומר בקולי קולות: "ממש הקדמתן היום! מתרגשות?"

"בטח!" רועמת דבורי, מאחרת תמידית עם כוח צילומי נדיר שמחפה קבע. "כולן הקדימו פה, אפשר שלא?!"

"שרה לא", מציינת אודליה, חדת עין. מבחינה בי ברגע, עומדת שלושה צעדים מהמשקוף, ומוסיפה מהר: "בעצם גם היא פה".

השתיקה מגיעה עכשיו, ארוכה ובוערת לי בלחיים עד שאני מתיישבת על הכיסא, ממלמלת ברכה ונוגסת.

חביתת ירק, מישהו התבלבל פה. נחמה, שתהיה לי בריאה.

ואם אמא הייתה לצידי כנראה שהייתה צועקת 'אמן' גדול עכשיו, או שהייתה גוערת בכל המחשבות שמתרוצצות מעליי. אותן מחשבות מאז שמלאו לי שתים עשרה, ובשונה משאר המתברמצות – לא התפרצתי אז עם שום כוח על.

לא אז וגם לא שש שנים אחר כך.

אמרתי שקופה?! שקופה וחצי.
ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
"צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
"אוח".
"כן".
"כוס קפה?"
"אני אשמח".
"בכיף".

ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
"אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
"אני שמח".
היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
נתי הסתובב; "שוב מרים?"
ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
"בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
"ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
"אבל זה לא כל כך מתקדם.."
"שוב צודק".
"שאתקשר וזהו?"
"לא".
נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
"שאני".
"אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
"מרים?"
"ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
"כן".
"מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
"רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
"כן, מן הראוי".
גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
ניתוק.
נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
"אני.."
"אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
"אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
"בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
"לעזוב עבודה".
"אוקי".
"מה???"
"מה קרה?"
ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


↤↤


"מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
"שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
"כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
"נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
"את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
"היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
"אעדכן"
"תודה".


↤↤


הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
"בוקר טוב!"
ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
"ציבי".
"כן נתי".
"אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
"כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
"נתיי"
"כן ציבי?"
"אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
"כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
"דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
"אבל עשיתי את זה באמת".
"לא נכון"
"ציבי.. אני עשיתי את זה".
"מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
"מורה ממלאת מקום".
הלב מנתר.
"מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
"כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
"תנ"ך??"
"כן, ב"ה"
"ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
"אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
"איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
"אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
האור כבה.
"מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
"אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
"תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
דלת נסגרת בשקט.
ב"ה

בימים ההם, כששמש הקיץ עוד הייתה צובעת את הגגות בצהוב עמוק, חיו שלושה אחים פשוטים וישרים — שוּרי, יוסי ואסתי. הם נולדו בבית קטן בקצה העיירה, בית עץ צנוע בעל חלונות לבנים ומפתן שחוק, שבו תמיד ריחפה חמימות של תבשיל חם ושל תפילה חרישית.

ובכל ערב, כששקעה השמש והצללים טיפסו על הקירות, היו שלושתם יושבים יחד על מדרגת האבן מול הבית, שותים תה עם עלי נענע שאספו מהחצר. שוּרי הייתה הראשונה להציע רעיונות לעתיד. אסתי הייתה מקשיבה ושותקת. ויוסי? יוסי היה מצחיק אותן בבדיחות פשוטות שגרמו לצחוק לפרוץ כמו גשם ראשון.

כשהתבגרו, פנו כל אחד לדרכו. איש לא קידם אותם במחיאות כפיים, אך הם צעדו — כמו שידעו אמותיהם ללכת — בשקט, בענווה.

שוּרי ניסתה למצוא פרנסה. לא עבודה אחת, ולא שתיים. ניסתה בכל מאודה. כותבת מודעות, משגיחה בגנים, מסייעת לעיוורים — אך תמיד היה נדמה שהעולם דוחה אותה בעדינות. לא בפנים זועמות, אלא בנימוס מייאש. וכל פעם, כשהייתה שבה לביתה, נשאה בליבה את השאלה החרישית:
מה אני עושה לא נכון? למה אצל כולן זה מצליח, ורק אני כמו חלון סגור ביום בהיר?

היא לא ביקשה הרבה. רק מקום אחד שיגיד לה: את שייכת. אבל אפילו זה לא הצליחה להשיג.

וביום אחד, אחרי בכי אילם שלא הצליח לעלות בעיניים, החליטה בליבה:
"אם זה לא נועד לי — לא אלחם. אקשיב לשתיקה."

יוסי, אחיה, לעומתה, לא רדף אחר פרנסה. היא באה אליו. הוא קנה דירה במקום פשוט, וכאילו עין נסתרת הובילה אותו — חלק אותה, טיפח גינה קטנה עם בריכה ונדנדה, והנה, ב"בין הזמנים", הפך המקום למוקד של נופשים. כל שקל שנכנס, ידע יוסי לשלשל הלאה, לרכוש נוסף.

הוא הביט בכסף, לפעמים כאילו נפל עליו בטעות. כאילו הקב"ה פתח לו דלת, והוא רק עבר.

ידיו היו טובות, ראשו בהיר, אך לבו לא ידע התפעלות ממה שקיבל. היה זה בעבורו פשוט כנהר ההולך בדרכו — לא משלו, לא כנגד מאמץ.

אסתי, האחות השלישית, עבדה יומם ולילה. אך ליבה, אף פעם לא שמח.
אסתי קמה כל בוקר עם כאב קטן בגרון, כאילו הגוף שלה מנסה להגיד לה משהו. בעבודה היא הייתה מחייכת, אבל הידיים שלה רעדו קלות כשמילאה טפסים. היא חלמה על חנות קטנה עם עציצים, אבל גם החלום הזה הפך עם הזמן לשתיקה.
היא ניסתה לברוח — לעבודה אחרת, עיסוק חדש — אך תמיד חזרה לאותו מקום שצמצם את רוחה. קמה בבוקר עם כובד על הכתפיים, שבה בערב עם כאב שלא ידע שם.

ויוסי, שראה, לא שאל שאלות.
כשהמכונה שלה שוב התקלקלה, הופיעה חדשה — כאילו מעצמה.
כשהשוּרי שתקה יותר מדי ימים, מצאה מעטפה עם שטרות בכיס המעיל — בלי פתק, בלי הסבר.
הוא לא דיבר על זה.
אבל נדמה שהיה בו אותו חלק שידע:
שברכה שלא מחפשת דרך לצאת — עלולה להיסגר פנימה.
הוא לא דיבר על זה.
וגם הן לא.

אבל קיבלו — בענווה, בלי התנצלות,
כמי שיודעת להכיר בטוב,
ולהבין שיד מושטת יכולה להיות גם של שליח, לא רק של אח.

ועברו השנים.

ובאחד הימים, כשהכול נשלם — עלו שלושתם לשביל שבין העולמות. שביל מוזהב, שטוף שלווה, כזה שרק הנשמה יכולה לדרוך עליו. בקצהו היו שלוש קופסאות, עשויות קטיפה אדומה רכה, ועל כל אחת — שם חרוט בפשטות.

שוּרי פתחה את שלה. דף נייר פשוט היה בתוכה, ועליו נכתב בעיפרון:
"מאמציה לא נועדו להניב פרי. לא תמצא פרנסה, גם אם תתאמץ.
כי חלקה לא היה ביגיעה – אלא בקבלה."


יוסי מצא בפתק שבקופסתו:
"בכל אשר יעשה — תשרה עליו ברכה. וכל שפע שיקבל יוליד עוד שפע
כי ליבו ידע לקבל – ולא עצר."


ואסתי קראה בפתק שלה:
"פרנסתה תבוא תמיד בקושי, בעמל, בדמעות שנבלעות באדמה
וניתנה לה היכולת לקבל – מבלי להישבר."


שלושתם שתקו.

הם עמדו שם זמן מה, כל אחד מול הקופסה שלו.

בפנים קרה משהו שאי אפשר להסביר.
משהו קטן. שקט מאוד, לא הזמן השתנה — רק הלב זכר משהו, פתאום.

ואז, מתוך הדממה, כאילו מתוך מדרגת האבן ההיא מהילדות, נשמע הקול ההוא — קול שהכירו מהבית. אולי אבא. אולי אמא.

והוא אמר:

"מה שניתן לך — ניתן כדי שתישא אותו ביד אוהבת."

משהו מהם חזר לאחור, בלי מילים — כאילו לומר שהשביל כבר ידע אותם, גם בזמן שהלכו בו בלי לדעת.

ואולי גם… בכי של תקופת חיים שלמה, שהצטופף לו בתוך קופסה קטנה, ידע סוף־סוף להפוך לשלווה. לנחמה.

כל אחד מהם לקח את הקופסה שלו באהבה.

והשביל נמשך הלאה. לעבר מקום שאין בו עוד שאלות. רק אור.

עוד שורה

"מה שניתן
היה שם תמיד.
אבל רק כשלִבּה הסכים
לקרוא לו ייעוד —
הוא הפך להיות חלק ממנה."
ערב אחד הלכו החברים לשחק כדורסל, ואני, הגרוע במשחק זה, יצאתי לטייל בגפי בשכונת הוילות שבדרום העיר.

היה זה לילה מהאגדות. ירח עגול, ענק ואדום, הציץ מבין גגות הרעפים החשוכים. העצים הגבוהים, מחודדי הצמרות, כמו חבשו לראשיהם כובעים סמוקים. ומי השלולית הגדולה שבוואדי, ריצדו באלפי ניצוצות בוהקים.

מזג האוויר היה נעים, שופע אותה חמימות מלטפת הממיסה את גופך עד עילפון, המרככת את מחשבותיך לשתיקה פנימית, ומעלה חיוך ללא כל סיבה על שפתיך, על פניך, על כולך.
מה נוח לה לנשמה להתרגש ולפרכס ברגעים כאלו, באיזו קלות נרעדת היא ומאבדת שליטה, כעלה נידף הטס ברוח פרצים מקיר לקיר, מקיר לקיר.

הילדים קראו לה 'אגם', לשלולית הזאת. כך הייתה היא בעיניהם הילדותיות המציירות. המים המרופשים והאשפה הצפה בכל מקום, שלד המכונית החלודה שהזדקר עטוף ירוקת - 'אגם'.

ישבתי על שפת המים, ונתתי למבטי לשוטט, אפשרתי לאוירת הקסם של הלילה להשרות עלי עצבות טמירה וכיסופים אל דברים נסתרים.
צמא אדיר גאה בי, צמא אל הנשגב, אל הבלתי מושג.
התמרדתי נגד התיפלות העגומה של חיי. האומנם לא אדע עוד לעולם?
האומנם לא אבין אף פעם?
ופרצתי בבכי תמרורים.

שמעתי קול מאחורי.

אדם עמד שם והתבונן בי. כשסובבתי את הראש, הוא התקרב כדי פסיעה ושאל: "הירח או השקט"?

היה זה אדם מבוגר שלא הכרתי, תווי פניו היו מטושטשים, וקסקט משובץ כיסה את מצחו.

"אתה בוכה בגלל הירח, או מרוב השקט"? שאל שוב.
הייתי כה נסער שלא ידעתי מה לענות ומה לחשוב. קמתי ואמרתי שאני לא מרגיש טוב.

התחלתי ללכת, והוא פסע לצידי.
"אתה מרגיש טוב מאד", אמר, "טוב מאד אתה מרגיש".

הוא דיבר אלי, דיבר בטבעיות, והסביר לי הכל.
כל מה שהרגשתי הוא תרגם למילים, כל מה שצמרר את גופי, הוא הבין אף יותר טוב ממני.

כשהוא דקלם לי שיר אחד של אבן גבירול. נשימתי נעצרה, הרגשתי שנפשי מפרפרת לצאת, היה נדמה לי שהירח בעצמו יחד עם צמרות העצים הארגמניים והאגם השחור והנוצץ מקריאים לי שורות מילים, שורות יפהפיות שאין כמותן.
מילים שנכנסות לתוכי ויוצרות לי כנפיים.

כשנפרדנו.
בחצות בדיוק.
עיניי המפוייסות זהרו בהשלמה.

לא אבין אף פעם
לא אדע לעולם

ודבר זה עצמו
הוא הנפלא מכל.


פגשתי בחברים החוזרים מהמשחק, מכדררים על המדרכה, מוסרים זה לזה.
"נו מי ניצח"? שאלתי אותם.
"אף אחד. המגרש היה נעול".

"ואילו הוא היה פתוח מי היה מנצח"?
"מאיפה נדע"? משכו בכתפיהם.

"ואיך ההרגשה כשלא יודעים"? הקשיתי.

זרקו בי מבט מבודח, "תגיד, קרה לך משהו"?

"כן!" עניתי.
 תגובה אחרונה 
התלבטתי אם לשים את הקטע הזה או לא.
זה מתחיל כמו סיפור בהמשכים, וזה גם דורש המשך, אבל תאמינו לי שכתבתי את זה סתם ככה ביום של חול בלי שום כוונות זדון לכתוב סיפור בהמשכים. אין לי שמץ של מושג איך ולמה כתבתי על הדמויות האלו (שהן דמויות מהחיים שלי למעשה) ואיך זה הולך להמשיך. האם גם אצלכם זה ככה?
טוב, אז הנה הקטע, אשמח מאוד לביקורות ואולי הצעות להמשך, ומי יודע, אולי תתנו לי את הכוח להמשיך את הסיפור.


בס"ד

לקראת הבוקר היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התהפכה במיטתה, מעבירה במוחה את סדר הדברים, מה בדיוק תעשה, איך תגיד, מה תלבש.

השעה היתה מוקדמת מדי, אבל היא כבר לא יכלה לישון.

ומה אם זה יכשל? לא יצליח? ואם הפחד יתפוס אותה בשניה האחרונה? ואם הכל ישתבש?

היא הניחה את גופה העייף שוב על המיטה.

"אכבה את האור", חשבה. "אנסה לישון על זה עוד קצת".

נרדמה.

בשמונה היא קפצה מהמיטה. "אוי! כמה מאוחר! כמה מאוחר! איך לא שמתי לב??"

"נו, אין פלא", חשבה לעצמה בתסכול תוך כדי קפיצה מהמיטה וריצה לחדר האמבטיה, "כשמחליטים כל מיני החלטות הזויות בשעות הזויות מדי בבוקר, אז קשה אחר כך לקום".


***​

אושרית היתה מסוג הנשים שיודעות לעשות הכל לבד
אחרי כל כך הרבה שנים בהם חייתה בגפה, בלי בעל, בלי ילדים, כבר אי אפשר היה להתקיל אותה בשום דבר. ולא, לא רק מנורה ידעה להחליף. היה ברשותה ארגז כלים שלא יבייש אף שיפוצניק.

באותו בוקר היא קדחה במרץ בקיר. היתה לה תוכנית לשבור את קיר המטבח, לבנות אי ולארגן לה פינת אוכל קצת יותר נרחבת ממה שהיתה לה.

היא עצרה לפתע. "שמעתי דפיקות בדלת?" תהתה. היא הניחה את המקדחה על השולחן והלכה להציץ בקוקר.

"בוקר טוב יפית", פתחה אושרית את הדלת לרווחה ועל פניה חיוך. "מה מביא אותך אלי בשעת בוקר מוקדמת זו?"

יפית פזלה לכיוון המקדחה והצביעה על הקיר השבור בחלקו. "עוד שיפוץ?" שאלה בחיוך. "הגעתי לכאן כדי להזמין אותך להליכה. בעצם כבר התחלתי אותה ועברתי על יד ביתך וחשבתי שזה יהיה רעיון נפלא ללכת ביחד".

אושרית הרהרה. אמנם היא באמצע עבודה, אבל זו שעה נפלאה לצאת קצת. עדיין לא חם בחוץ ואחר כך יוכלו לשבת על כוס קפה בביתה ולפטפט קצת.

"אני נועלת נעלי ספורט ובאה". אמרה.

"אז איך הולך לך בכתיבה?" שאלה אושרית תוך כדי שעברו את הכביש לכיוון השביל שנמצא קצת מחוץ לגבולות העיר. היה זה שביל נוח למדי והן נהגו ללכת שם, ככה בתוך הטבע. אמנם ההליכה היתה פחות נוחה, אבל סבירה. השקט של הבוקר והנוף מסביב הפכו את ההליכה לטיול בפני עצמו.

"אני די תקועה" ענתה יפית. "זה לא שאין לי השראה, אני פשוט מרגישה שכבר אין על מה לכתוב. הכל כבר נדוש מדי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת מעצמי לעולם, להעביר מסרים, אבל אני כבר לא יודעת איך לעטוף אותם. על מה אכתוב? על משפחתיות? על זוגיות? סיפור הסטורי או אולי היסטרי? מתח או פנטזיה? הכל כבר יש, כבר קיים. כולם כותבים על זה. יש ספרי תראפיה, ספרי מתח, הומור, פנטזיה, משפחה, הסטוריה. מה יש לי להוסיף? נכון שאני יכולה לכתוב עוד ספר בסגנון, אבל יקראו אותו כלאחר יד וישכחו ממנו אחרי כמה ימים."

יפית הביטה כלפי מטה בתסכול. זה זמן מה שהיא רוצה להוציא ספר, אבל מרגישה ששום נושא לא יהיה מספיק חזק. לפעמים היא לא מצליחה להירדם בלילות, לפעמים יש לה חלומות משונים והיא חושבת שהנה, עכשיו יש לה נושא. אבל לאחר כמה שעות, החלום מתפוגג ועמו שברו.

אושרית הביטה בה במבט בוחן. "את יודעת?" מאז שהבנתי שככל הנראה אשאר לבד כל חיי, החלטתי ללמוד לעשות הכל לבד. וככה אני עושה כל מיני שיפוצים ועבודות בביתי. אף פעם לא חשבתי שעלי לשפץ עם איזה מסר מהדהד לחברות שמגיעות לבקר אותי."

יפית צחקה. "את באמת משווה? מה הקשר?"

"הקשר הוא שאני עושה דברים בשבילי ולא בשביל אחרים. אילו הייתי מנסה לשפץ בצורה עדכנית כמו שהולך היום, כנראה הייתי נתקעת איפה שאת נתקעת. אני לא מבינה, מה איכפת לך אם מה שאת כותבת יהדהד שנים ארוכות לאחר כתיבת הספר שלך? למה זה משנה לך אם המסר יעבור בצורה כזו או אחרת? אולי פשוט תכתבי וזהו. תכתבי סתם, בלי קשר. תכתבי על מה שאת רוצה עכשיו בלי לחשוב אם כבר יש כזה סיפור או לא, ואם הספר יהיה איזה פריצת דרך לא נורמלית."

יפית נשמה עמוק. הביטה כלפי מעלה ושוב הורידה מבטה.

"את צודקת. את צודקת. אבל גם במקרה הזה, זה לא רק בשביל האחרים, זה בעיקר בשבילי. אני לא רוצה לשעמם את עצמי. לא רוצה לכתוב על עוד סיפור נדוש ורק לחשוב איך אני משתילה את המסר ומסיימת עם הסיוט. אני רוצה ספר שיאתגר אותי, שאחיה אותו, ספר שאקום אליו כל בוקר כמו אל תינוק שזה עתה נולד שכל יום הוא חידוש עבורי ועבורו. כל חיוך שלו יאיר את לבי. אצפה בו גדל, זוחל, הולך, מדבר. אני לא רוצה ספר זקן, ספר שכבר כתבו אותו לפני. מן העתק הדבק כזה."

היא נאנחה. "את בטח לא מבינה אותי, אני...אני צריכה..." היא התקשתה להסביר את תחושתה. היה כאן משהו מעבר. מעבר לסתם סופרת שרוצה לכתוב. היה כאן משהו שאולי באמת רצה להיוולד, כמו תינוק. והיא התפללה לתינוק שיהיה כמו שמואל הנביא ולא סתם עוד תינוק. תינוק שישנה את פני המציאות בעולם.

אושרית הבינה לליבה. הבינה שלפעמים אין זה חכם לשכנע וללחוץ. יפית צריכה לפלס דרך לעצמה וזה לא משהו שקורה ברגע. אולי זה פשוט יתפרץ ממנה פתאום. אולי כמו שהבוקר היא החליטה לשבור את הקיר למטבח. נכון, זה לא ממש דומה, ואולי זה עוד דרך להוציא אגרסיות חבויות אצלה, או אולי הדרך הפסיכולוגית לפרוץ לעצמה דרך. אין ספק שהבדידות אותה חוותה לא היתה מבחירה אלא מכורח. כורח שניסתה למתק עם החלטתה שלא לחכות יותר ולא להפוך עצמה תלויה באחרים. אבל אין ספק שהיה זה קושי והיא הודתה בזה בפני עצמה. גם ליפית יש קשיים, גם אם חייה נראים אחרת מאלו של חברתה.

***​

"את מאחרת!" הגננת הביטה בה במבט מאשים וכועס. "אני מקווה שיש לך סיבה טובה לאיחור שלך. את מבינה שהייתי צריכה לדווח לאחראית על כך שלא הגעת והיא כבר שלחה אלי סייעת אחרת. אני מציעה לך להתקשר לאחראית ולבדוק איתה לאן עלייך ללכת עכשיו, כי פה כבר לא צריכים אותך היום".

אורנה התנשפה. היא קמה מאוחר היום ורצה כל עוד רוחה בה אל הגן בו היא עובדת כסייעת. מרוב מהירות לא טרחה לבדוק אם היו לה טלפונים. היא שלפה את הטלפון מתיקה. 10 שיחות שלא נענו. אויש, האחראית מן הסתם חיפשה אותה. איזה בושות.

היא חייגה בחזרה.

"שלום לך", ענה קולה של האחראית אדיש במקצת. "בוקר טוב וטוב שאת חוזרת אלי". אורנה התנצלה על הבוקר הלא מוצלח ושאלה לאן עליה ללכת היום.

"האמת היא שכרגע לא צריך אותך בשום מקום." הקול של האחראית היה מוזר, אדיש אבל גם, איך לומר? נקמני אולי?

"מה פירוש? איך..?" אורנה לא הבינה.

"תקשיבי אלי חמודה שלי, אני לא יודעת באיזה עולם את חיה, אבל אצלנו אין מציאות של טלפון על שקט או סגור, באף שעה משעות היממה, והייתי אומרת לך גם בשבת, אלא שכאן באמת אני לא יכולה חוקית לדרוש את זה ממך, אבל בשניה שיוצאת שבת ועד השניה בה היא נכנסת את זמינה! ברגע שהתקבלת לעבודה בגנים את צריכה להיות בהיכון בכל רגע!"

האחראית לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לצלוף בלשונה: "אם את חושבת שאת יכולה לשחק ככה איתי ולהרשות לעצמך תירוצים כמו שעכשיו השמעת לי, אז את יכולה לקחת חופש ארוך ארוך, לישון כמה שאת רוצה, ולשים טלפון על שקט כל השבוע, אבל לא אצלנו!"

היא חיכתה כמה שניות עד שהמסר יחלחל.

"אבל אני מוכנה לתת לך עוד הזדמנות אחת. אחת בלבד! פעם נוספת כזו ואת מוצאת את עצמך מובטלת. האם אני ברורה מספיק?"

אורנה הנהנה בכוח, לאחר שניה שמה לב שהאחראית לא רואה את תנועתה בטלפון וענתה בקול רועד: "כן, בטח".

"יפה" האחראית חייכה לעצמה. "ועכשיו, עלייך למצוא דרך להגיע לטללים לגן נחשון. בשעה 12 בדיוק עלייך ללוות הסעה של ילדים מיוחדים חזרה לכאן. לאחר מכן אני משבצת אותך לצהרון. מחר את פותחת גן בשעה 7:00 ונשארת עד 17:00. כל טוב."

אורנה בהתה בטלפון. ליווי הסעה? של ילדים מיוחדים? אוי אוי, איזה סיוט! לא הילדים המיוחדים הם סיוט חלילה, אלא כח האדם שנמצא מאחורי ההגה שלא תמיד מסתנכרן עם הסעה של ילדים שזקוקים לכל כך הרבה רוגע ותשומת לב. בפעם האחרונה שעשתה זאת היה עליה להתמודד מול נהג שעלה על מעגל תנועה, נסע בתוך רחוב בניגוד לתנועה, עצר בפראות ברמזורים ולא הפסיק לקלל. והיא היתה צריכה להרגיע ילדים בוכים, לעצור מריבה בין שני אחרים ואיכשהו להצליח לא ליפול בין כל הסיבובים המהירים. היא הגיעה הביתה עם בחילות וכאב ראש. עד היום היא לא מצליחה להבין איך הורים נותנים לילדים שלהם לנסוע בהסעות כאלה איומות. כל מה שהם מקבלים בגן הולך לאיבוד אחרי שעה של הסעה כזאת.

אבל היא לא שופטת, היא יודעת שאין להורים ברירות והם כמו היא, שבויים של המערכת.

היא התקדמה לכיוון תחנת האוטובוס לקו שלוקח לטללים. האם היה עליה לממש את תוכניתה? האם עליה להמשיך בגנים מחוסר ברירה או שאולי? ושמא?

זכרון מחשבותיה מהלילה שעבר שב והכה בה. היתה לה תוכנית מסודרת, מאורגנת. אבל היא כל כך פוחדת! ואם זה לא ילך? לא יצליח? היום כמעט איבדה את מקום עבודתה. אין לה שום אופציה, שום אופציה! היא חסרת השכלה לחלוטין ובגילה המופלג אף אחד לא יתן לה הזדמנות שניה. לפחות יש לה תנאים סוציאליים טובים, חופשות מסודרות, פנסיה, אבל חוץ מזה היא מחוקה לחלוטין. אף אחד לא רואה אותה באמת, למעט הילדים החמודים בהם היא מטפלת וגם ההורים שלהם שאוהבים אותה מאוד. אבל איזה מן חיים אלה? ולמה היא לא מסוגלת לצאת מהבועה של עצמה?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה