הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הפוסט 'ללמוד, ללמוד, ללמוד' של @קדיתא היקר, הזכיר לי משהו שכתבתי לאחרונה, והריני להגיש לפניכם, מצפה לחוות דעתכם (בעדינות, חבר'ה).
* * *
המשגיח היה בעיצומו של רפרוף קליל על מרחבי בית המדרש כשעיניו נעצרו על מקומו הריק של דובי. דובי זה, המכונה בֶּרְיֶה, מוטציה של תרגום שמו ליידיש, בהחלט לא היה אורח מצוי בבית המדרש, אולם המשגיח ציפה שאחרי השיחה הטעונה ביניהם אמש יתחיל הלה להוכיח רצינות ויופיע בזמן לסיידר א'.
למרות שזו אינה תופעה נדירה בחייו של משגיח, לראשונה חש ר' נתן מיודענו את הביטוי 'עלה לו הדם לראש' במוחשיות, בהילוך איטי. היטב הרגיש את ליבו מזעיק את כדוריות הדם והללו מתקבצים ועולים בעורקי צווארו, משם לראשו, דרך לחייו המאדימים.
וזאת עלי להקדים, כי הכינוי בֶּרְיֶה לא ניתן לדובי כמחוות ידידות מצד שכניו לספסל חדר האוכל ולחדר הפנימיה. בריה היה תיאור מדויק של ממדיו הגופניים שהתנשאו למרומי מטר ותשעים גובה, וכמעט מספר זהה לרוחב. בנוסף לממדיו העצומים, הליכתו גמלונית היתה ודיבורו איטי, למעשה קבלתו לישיבה היתה טעות מצערת שאף אחד חוץ מהמשגיח לא משלם עליה את המחיר.
לאחר התגוששות קצרה בין כעסו של המשגיח לבין אורך הרוח המפורסם שלו שהסתיימה בנצחונו של הראשון, יצא הוא בצעדים מהירים והחלטיים מאולם בית המדרש ועלה בקפיצות של שתיים שתיים, שלא כדרך המשגיחים, לקומת הפנימיה בה שכן חדרו של דובי.
לחיצה קצרה על הידית והמשגיח מצא את עצמו עומד בטבורו של החדר, מביט בערמת האדם שרבצה על המיטה, מכוסה מכף רגל ועד ראש בסדין צבעוני דהוי.
- "דובי".
שתיקה. הגוש לא נע ולא זע.
- "ד-ו-ב-י ! ! !"
השמיכה החלה לנוע באיטיות כלפי מטה, חושפת תחילה את קצה רעמת שערו של דובי, ולאחריה את עיניו האפורות, המתות.
העיניים הכבויות נעצו מבט קהה בדמותו של המשגיח.
המשגיח חיפש בעיניו תחושה כלשהי, בושה, עצב, כאב, משהו שיוכיח קשר עם עולם החי, כלום.
השילוב בין המבט הזה לבין העובדה שמאגרי הדם בגופו השלימו את הטיפוס למוחו של המשגיח, הביאה לו את ההתפרצות החריגה.
"קום!!!! ק-ווווווווווווו-ם!!!!!" שאג בחרונו, "עד מתי תשכב כאן כמו, כמו...." חיפש את המילה שתבטא את הגועל שלו ממראה עיניו "כמו גוש של טמטום!! כן, בדיוק כך, גוש של טמטום!!!!"
במשך דקה שנמשכה נצח 'הרים' המשגיח את החדר בצעקותיו שנבעו מלב כואב, מול עיניו הפקוחות של דובי שנשארו ללא ניע.
אחרי שהבין שמילותיו נהדפות אחור על ידי פלגי גופו העבה של דובי, סב על עקבותיו ויצא מהחדר, משאיר מאחוריו אנחה המשברת יותר ממחצית גופו.
בחדר נותר דובי שוכב באותה תנוחה, אבריו קפואים ומוחו מעבד באיטיות את הסצנה האחרונה.
תחת הסדין מצא את עצמו מגלגל בכבדות את לשונו, מנסה להגות את הביטוי שנורה מלועו של המשגיח.
"ג-ו-ש ש-ל ט-מ-ט-ו-ם".
ההבנה החלה מפלסת לה דרך בין תאי מוחו המיובשים. לא סתם מטומטם כפי שהכיר את עצמו. גוש של טמטום.
חזר על הביטוי שוב ושוב, וחש איך החלו נוטפים להם אדי הקרח הנמסים בראשו וזולגים להם לעבר ליבו האטום, מלחלחים אותו, מרככים אותו.
והנה טיפת נוזל אחת סטתה ממסלולה וגלשה לה דרך זוית עינו אל התעלות שנחרצו במורד לחייו.
- - -
כאן היה אמור לעצור הסופר ולתאר איך נזף בעצמו ומחה חיש את הדמעה הסוררת.
לא כך במקרה של דובי.
שכן מעולם לא מצא עצמו בוכה. לא בכה כשנשאר אחרון בגן ולא באו לקחת אותו. לא בכה כשנדחה שוב ושוב על ידי מי שהיו אמורים להיות חבריו, לא בכה מעולם.
מעניין שדווקא הביטוי האכזר הזה החריד אותו וזעזע את ליבו שקפא בחלוף השנים במעמקי משמניו.
דובי התמכר לתחושה. נתן לטיפות שבאו בעקבות החצופה הראשונה לשטוף את ליבו, את פניו, להמיס שכבות שכבות שכבות של תחושת חדלון, אפסיות, עלבונות, כעסים, אכזבות, כל אלו הפכו בשעתיים הבאות לשלולית עכורה שנקוותה על הכרית הממורטטת.
שעות התמוגג כך בדמעותיו. בכה את נשמתו על שנים שבהם האמין לעצמו שממנו לא יצא כלום, שבהם בלע אל קרבו כל עלבון וכל פגיעה ובנה מהם קיר נוסף סביב ליבו.
היה צריך להגיע אל התחתית שבתחתית כדי שנשמתו שנקברה תחת כל אלו תשמיע את זעקתה, תצעק את הצעקה האחרונה, צעקת 'הצילו', לפני שיכבה הפתיל האחרון.
והצעקה הזו מצאה את הדרך החוצה.
- - -
הסיט בתנופה את שמיכתו ונטע את רגליו בתוך נעלי הבית, מוכן ומזומן לצאת לדרך חדשה.
* * *
המשגיח היה בעיצומו של רפרוף קליל על מרחבי בית המדרש כשעיניו נעצרו על מקומו הריק של דובי. דובי זה, המכונה בֶּרְיֶה, מוטציה של תרגום שמו ליידיש, בהחלט לא היה אורח מצוי בבית המדרש, אולם המשגיח ציפה שאחרי השיחה הטעונה ביניהם אמש יתחיל הלה להוכיח רצינות ויופיע בזמן לסיידר א'.
למרות שזו אינה תופעה נדירה בחייו של משגיח, לראשונה חש ר' נתן מיודענו את הביטוי 'עלה לו הדם לראש' במוחשיות, בהילוך איטי. היטב הרגיש את ליבו מזעיק את כדוריות הדם והללו מתקבצים ועולים בעורקי צווארו, משם לראשו, דרך לחייו המאדימים.
וזאת עלי להקדים, כי הכינוי בֶּרְיֶה לא ניתן לדובי כמחוות ידידות מצד שכניו לספסל חדר האוכל ולחדר הפנימיה. בריה היה תיאור מדויק של ממדיו הגופניים שהתנשאו למרומי מטר ותשעים גובה, וכמעט מספר זהה לרוחב. בנוסף לממדיו העצומים, הליכתו גמלונית היתה ודיבורו איטי, למעשה קבלתו לישיבה היתה טעות מצערת שאף אחד חוץ מהמשגיח לא משלם עליה את המחיר.
לאחר התגוששות קצרה בין כעסו של המשגיח לבין אורך הרוח המפורסם שלו שהסתיימה בנצחונו של הראשון, יצא הוא בצעדים מהירים והחלטיים מאולם בית המדרש ועלה בקפיצות של שתיים שתיים, שלא כדרך המשגיחים, לקומת הפנימיה בה שכן חדרו של דובי.
לחיצה קצרה על הידית והמשגיח מצא את עצמו עומד בטבורו של החדר, מביט בערמת האדם שרבצה על המיטה, מכוסה מכף רגל ועד ראש בסדין צבעוני דהוי.
- "דובי".
שתיקה. הגוש לא נע ולא זע.
- "ד-ו-ב-י ! ! !"
השמיכה החלה לנוע באיטיות כלפי מטה, חושפת תחילה את קצה רעמת שערו של דובי, ולאחריה את עיניו האפורות, המתות.
העיניים הכבויות נעצו מבט קהה בדמותו של המשגיח.
המשגיח חיפש בעיניו תחושה כלשהי, בושה, עצב, כאב, משהו שיוכיח קשר עם עולם החי, כלום.
השילוב בין המבט הזה לבין העובדה שמאגרי הדם בגופו השלימו את הטיפוס למוחו של המשגיח, הביאה לו את ההתפרצות החריגה.
"קום!!!! ק-ווווווווווווו-ם!!!!!" שאג בחרונו, "עד מתי תשכב כאן כמו, כמו...." חיפש את המילה שתבטא את הגועל שלו ממראה עיניו "כמו גוש של טמטום!! כן, בדיוק כך, גוש של טמטום!!!!"
במשך דקה שנמשכה נצח 'הרים' המשגיח את החדר בצעקותיו שנבעו מלב כואב, מול עיניו הפקוחות של דובי שנשארו ללא ניע.
אחרי שהבין שמילותיו נהדפות אחור על ידי פלגי גופו העבה של דובי, סב על עקבותיו ויצא מהחדר, משאיר מאחוריו אנחה המשברת יותר ממחצית גופו.
בחדר נותר דובי שוכב באותה תנוחה, אבריו קפואים ומוחו מעבד באיטיות את הסצנה האחרונה.
תחת הסדין מצא את עצמו מגלגל בכבדות את לשונו, מנסה להגות את הביטוי שנורה מלועו של המשגיח.
"ג-ו-ש ש-ל ט-מ-ט-ו-ם".
ההבנה החלה מפלסת לה דרך בין תאי מוחו המיובשים. לא סתם מטומטם כפי שהכיר את עצמו. גוש של טמטום.
חזר על הביטוי שוב ושוב, וחש איך החלו נוטפים להם אדי הקרח הנמסים בראשו וזולגים להם לעבר ליבו האטום, מלחלחים אותו, מרככים אותו.
והנה טיפת נוזל אחת סטתה ממסלולה וגלשה לה דרך זוית עינו אל התעלות שנחרצו במורד לחייו.
- - -
כאן היה אמור לעצור הסופר ולתאר איך נזף בעצמו ומחה חיש את הדמעה הסוררת.
לא כך במקרה של דובי.
שכן מעולם לא מצא עצמו בוכה. לא בכה כשנשאר אחרון בגן ולא באו לקחת אותו. לא בכה כשנדחה שוב ושוב על ידי מי שהיו אמורים להיות חבריו, לא בכה מעולם.
מעניין שדווקא הביטוי האכזר הזה החריד אותו וזעזע את ליבו שקפא בחלוף השנים במעמקי משמניו.
דובי התמכר לתחושה. נתן לטיפות שבאו בעקבות החצופה הראשונה לשטוף את ליבו, את פניו, להמיס שכבות שכבות שכבות של תחושת חדלון, אפסיות, עלבונות, כעסים, אכזבות, כל אלו הפכו בשעתיים הבאות לשלולית עכורה שנקוותה על הכרית הממורטטת.
שעות התמוגג כך בדמעותיו. בכה את נשמתו על שנים שבהם האמין לעצמו שממנו לא יצא כלום, שבהם בלע אל קרבו כל עלבון וכל פגיעה ובנה מהם קיר נוסף סביב ליבו.
היה צריך להגיע אל התחתית שבתחתית כדי שנשמתו שנקברה תחת כל אלו תשמיע את זעקתה, תצעק את הצעקה האחרונה, צעקת 'הצילו', לפני שיכבה הפתיל האחרון.
והצעקה הזו מצאה את הדרך החוצה.
- - -
הסיט בתנופה את שמיכתו ונטע את רגליו בתוך נעלי הבית, מוכן ומזומן לצאת לדרך חדשה.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //