הנושאים החמים
גדי ישראלי
משתמש מקצוען
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
העקבים של נעלי האלגנט השמיעו רעש עמום וקיצבי על רצפתו המצוחצחת של הבנק. בזה הן היו שוות – הנעליים והרצפה. מצוחצחות.
גדי התמקם בנוחות על הכורסא הנוחה.
האיש בעל הכרס המעוגלת עדיין לא הבחין בו.
המספר האדום שעל הצג תאם למספר שעל כרטיסו של גדי. הוא התרומם בזריזות לעבר הפקיד, ואז המבוגר והכרס הבחין בו. האיש – לא הכרס.
גדי השתהה קלות נוכח המבט המוזר שתקע בו הזר. אך הפקיד גם תקע בו מבט. שונה. גדי חזר לענייניו והדבר נשכח ממנו.
משסיים התקדם לכיוון פתח היציאה כשקול עצוב מאחוריו עצר אותו.
"סליחה אדון גדי, אתה הכותב בפרוג?"
"סיפורים קלים. מי אדוני?"
האיש נאנח אנחה השוברת חצי כרסו של אדם.
"מי אני? פעם הייתי גם כותב בפרוג. כמוך."
גדי הסתובב מלא גופו אל האיש ברוב קשב וענין. "נו, ומה קרה?"
האיש נאנח שוב, רק שהפעם הייתה זו אנחה השוברת חצי גבו של אדם, ולו בשל הסיבה הצנועה שכרסו כבר הייתה מבוקעת מהאנחה הקודמת. "היו ימים, גדי... היו ימים... מי עוד כותב שם היום?"
עיניו של גדי התרוממו למעלה, מעידות על הפעלת הזכרון. "יש את נריה מגן... פנס בערפל... חכמופרוג לפע---"
"אה... כולם צעירים, זה לא מה שהיה..."
"--- משויטט..."
"משויטט?", עיניו של האיש ניצתו באורח מוזר. "אמרת משויטט?"
גדי דימה לשמוע בקולו התרגשות בלא לדעת את פישרה. "תראה, הוא לא כותב הרבה, אבל משחרר סנונית מדי פעם".
דמעה שקופה תלתה בזוית עינו של האיש. היא זלגה לאיטה על פניו, משם צנחה בעיגול על כרסו ואז נפלה לרצפה והתאיידה.
"הכל בסדר?", שאל גדי בדאגה.
האיש שתק לרגע כנושא זכרון כואב. גדי שתק מכבד את כאבו של האיש. ואז הוא פתח את פיו:
"לא תמיד קראו לו ככה, משויטט... הניק הקודם שלו היה – נקדימון. הניק והאגדה. הנקדימון והאגדה. לא היה שבוע שהוא לא העלה פוסט מרתק ויצירתי, הכתיבה שלו הייתה גורמת לקוראים לצחוק או לבכות... בתקופת הזוהר שלו, פורום "איש לרעהו" היה שומם, כולם היו בפורום כתיבה... ואז...", קולו נסדק.
"להביא לך מים?", שאל גדי.
האיש סימן בידו לשלילה. הוא לא יכול היה לדבר, הדמעות חנקו את גרונו. הוא בלע במאמץ והמשיך:
"ואז, חברו הטוב, ניק בשם – גוריון, שאל אותו באחד הפוסטים היותר מוצלחים שלו, מה הפאנץ' בקטע... התברר שלא היה פאנץ' וזה גרם סערה גדולה בינו לבין נקדימון, הוא ראה בזה קלון... ואז הכל השתנה... נקדימון פיתח אובססיה לפאנצי'ם, מינון הפוסטים ירד בטענה שלאחר כתיבה מצא אותם מחוסרי פאנץ', כשאחרים העלו פוסטים הוא שאל אותם איפה הפאנץ'... לאט לאט העסק דעך ואז הוא התחיל לשויטט. אנשים הפסיקו לכתוב כי הפוסט לא עמד בקריטריונים הגבוהים של נקדימון, אנשים הפסיקו להסתובב בפורום ועברו לאיש ורעהו בשביל לקנות חולצה מנקסט לפני שמחזירים אותה".
האיש נשם מלא כרסו ונראה שהוקל לו. גדי גירד בעורפו כשגבותיו מכווצות במחשבה.
"מצטער שהפלתי את זה עליך, פשוט חשוב לי שתשמור על עצמך ותכתוב בכל מצב, לא צריך הרבה סיבות בשביל לכתוב, סופרות היא אומנות – ואומנות היא דרך ללב להביע את עצמו, הצורה הכי פשוטה היא הצורה שהכי נוגעת באנשים. אומנות היוצאת מן הלב נכנסת ללב".
גדי עדיין חשב. משהו היה חסר לו בפאזל. האיש התקדם לעבר היציאה. ואז נמצא הנעלם.
"רגע אחד", קרא גדי. "מה הקשר שלך לכל זה?"
הזר חייך את חיוכו העצוב. "עדיין לא הבנת? אני גוריון". אמר ונבלע בנחל האנשים מחוץ לבנק.
גדי זינק החוצה אחריו. "גוריון!!!". כולם נעצרו. גם גוריון. גדי הרים את ידיו במחוות התנצלות, והזרם האנושי המשיך במסלול הנמלים שלו.
"לא סתם נפגשנו פה, גוריון. למה עקבת אחריי? למה סיפרת דווקא לי?"
"נכון. פשוט אני חושש שתיכווה מאותה אובססיה. אל תוותר, גדי. תכתוב על זה קטע בפרוג".
"איך אני יכול לעשות מזה קטע, אין פה שום פאנץ'".
גוריון חייך שוב את חיוכו העצוב. "כמו שחששתי, כבר נפגעת מאותו חיידק של 'כתיבה מלאכותית'. ענין של זמן עד שתפסיק לכתוב בכלל. תשכח ממני, כל טוב".
גוריון נסחף בזרם האנושי עד שטבע בו לגמרי.
גדי נשאר על עומדו. יד התנופפה מאחוריו וטפחה על כתפו בידידות.
גדי אמר מבלי להסב את פניו, "נו, משויטט, מה יש לך לומר להגנתך?"
"את האמת", משויטט נשף אויר מבין שפתיו, "הסיפור נכון לגמרי. רק שהוא שינה פרט אחד קטן – אני הייתי גוריון, והוא היה נקדימון".
גדי הפנה את ראשו לעברו.
משויטט/נקדימון/גוריון העליז חייך חיוך מלא בצורת ירח חסר.
העקבים של נעלי האלגנט השמיעו רעש עמום וקיצבי על רצפתו המצוחצחת של הבנק. בזה הן היו שוות – הנעליים והרצפה. מצוחצחות.
גדי התמקם בנוחות על הכורסא הנוחה.
האיש בעל הכרס המעוגלת עדיין לא הבחין בו.
המספר האדום שעל הצג תאם למספר שעל כרטיסו של גדי. הוא התרומם בזריזות לעבר הפקיד, ואז המבוגר והכרס הבחין בו. האיש – לא הכרס.
גדי השתהה קלות נוכח המבט המוזר שתקע בו הזר. אך הפקיד גם תקע בו מבט. שונה. גדי חזר לענייניו והדבר נשכח ממנו.
משסיים התקדם לכיוון פתח היציאה כשקול עצוב מאחוריו עצר אותו.
"סליחה אדון גדי, אתה הכותב בפרוג?"
"סיפורים קלים. מי אדוני?"
האיש נאנח אנחה השוברת חצי כרסו של אדם.
"מי אני? פעם הייתי גם כותב בפרוג. כמוך."
גדי הסתובב מלא גופו אל האיש ברוב קשב וענין. "נו, ומה קרה?"
האיש נאנח שוב, רק שהפעם הייתה זו אנחה השוברת חצי גבו של אדם, ולו בשל הסיבה הצנועה שכרסו כבר הייתה מבוקעת מהאנחה הקודמת. "היו ימים, גדי... היו ימים... מי עוד כותב שם היום?"
עיניו של גדי התרוממו למעלה, מעידות על הפעלת הזכרון. "יש את נריה מגן... פנס בערפל... חכמופרוג לפע---"
"אה... כולם צעירים, זה לא מה שהיה..."
"--- משויטט..."
"משויטט?", עיניו של האיש ניצתו באורח מוזר. "אמרת משויטט?"
גדי דימה לשמוע בקולו התרגשות בלא לדעת את פישרה. "תראה, הוא לא כותב הרבה, אבל משחרר סנונית מדי פעם".
דמעה שקופה תלתה בזוית עינו של האיש. היא זלגה לאיטה על פניו, משם צנחה בעיגול על כרסו ואז נפלה לרצפה והתאיידה.
"הכל בסדר?", שאל גדי בדאגה.
האיש שתק לרגע כנושא זכרון כואב. גדי שתק מכבד את כאבו של האיש. ואז הוא פתח את פיו:
"לא תמיד קראו לו ככה, משויטט... הניק הקודם שלו היה – נקדימון. הניק והאגדה. הנקדימון והאגדה. לא היה שבוע שהוא לא העלה פוסט מרתק ויצירתי, הכתיבה שלו הייתה גורמת לקוראים לצחוק או לבכות... בתקופת הזוהר שלו, פורום "איש לרעהו" היה שומם, כולם היו בפורום כתיבה... ואז...", קולו נסדק.
"להביא לך מים?", שאל גדי.
האיש סימן בידו לשלילה. הוא לא יכול היה לדבר, הדמעות חנקו את גרונו. הוא בלע במאמץ והמשיך:
"ואז, חברו הטוב, ניק בשם – גוריון, שאל אותו באחד הפוסטים היותר מוצלחים שלו, מה הפאנץ' בקטע... התברר שלא היה פאנץ' וזה גרם סערה גדולה בינו לבין נקדימון, הוא ראה בזה קלון... ואז הכל השתנה... נקדימון פיתח אובססיה לפאנצי'ם, מינון הפוסטים ירד בטענה שלאחר כתיבה מצא אותם מחוסרי פאנץ', כשאחרים העלו פוסטים הוא שאל אותם איפה הפאנץ'... לאט לאט העסק דעך ואז הוא התחיל לשויטט. אנשים הפסיקו לכתוב כי הפוסט לא עמד בקריטריונים הגבוהים של נקדימון, אנשים הפסיקו להסתובב בפורום ועברו לאיש ורעהו בשביל לקנות חולצה מנקסט לפני שמחזירים אותה".
האיש נשם מלא כרסו ונראה שהוקל לו. גדי גירד בעורפו כשגבותיו מכווצות במחשבה.
"מצטער שהפלתי את זה עליך, פשוט חשוב לי שתשמור על עצמך ותכתוב בכל מצב, לא צריך הרבה סיבות בשביל לכתוב, סופרות היא אומנות – ואומנות היא דרך ללב להביע את עצמו, הצורה הכי פשוטה היא הצורה שהכי נוגעת באנשים. אומנות היוצאת מן הלב נכנסת ללב".
גדי עדיין חשב. משהו היה חסר לו בפאזל. האיש התקדם לעבר היציאה. ואז נמצא הנעלם.
"רגע אחד", קרא גדי. "מה הקשר שלך לכל זה?"
הזר חייך את חיוכו העצוב. "עדיין לא הבנת? אני גוריון". אמר ונבלע בנחל האנשים מחוץ לבנק.
גדי זינק החוצה אחריו. "גוריון!!!". כולם נעצרו. גם גוריון. גדי הרים את ידיו במחוות התנצלות, והזרם האנושי המשיך במסלול הנמלים שלו.
"לא סתם נפגשנו פה, גוריון. למה עקבת אחריי? למה סיפרת דווקא לי?"
"נכון. פשוט אני חושש שתיכווה מאותה אובססיה. אל תוותר, גדי. תכתוב על זה קטע בפרוג".
"איך אני יכול לעשות מזה קטע, אין פה שום פאנץ'".
גוריון חייך שוב את חיוכו העצוב. "כמו שחששתי, כבר נפגעת מאותו חיידק של 'כתיבה מלאכותית'. ענין של זמן עד שתפסיק לכתוב בכלל. תשכח ממני, כל טוב".
גוריון נסחף בזרם האנושי עד שטבע בו לגמרי.
גדי נשאר על עומדו. יד התנופפה מאחוריו וטפחה על כתפו בידידות.
גדי אמר מבלי להסב את פניו, "נו, משויטט, מה יש לך לומר להגנתך?"
"את האמת", משויטט נשף אויר מבין שפתיו, "הסיפור נכון לגמרי. רק שהוא שינה פרט אחד קטן – אני הייתי גוריון, והוא היה נקדימון".
גדי הפנה את ראשו לעברו.
משויטט/נקדימון/גוריון העליז חייך חיוך מלא בצורת ירח חסר.
