הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
אני יורד ברחוב שמגר, לכאורה עוד רחוב צפון ירושלמי תלול שפעם עוד היה סלול וכעת מלא מקטעי עפר וזפת טרי, טרקטורים ומשולשים כתומים ושלטים המבשרים על תאריך משוער לסיום העבודות. אבל בשעת בין הערביים מאוחרת שכזאת, עת שהצללים האחרונים של השנה אוספים את קרנותיהם לשקיעה אחרונה, מתמלא רחוב שמגר ואולי כל ההר, בפסיעות נמרצות. מזוודות נגררות. אוכל משונע בקופסאות. אבל בעיקר חשים שם, פעימות לב מואצות.
על איי האספלט, דורכים המון זוגות של נעליים שחורות, מעליהם מתנשאים גרביים לבנות משוכות, שמכילים חסידים עם לבבות נרגשים. הם מהלכים במהירות, עיניהם צופיות אל עבר הבניין של בית המדרש הגדול. שם יפגשו בחברים ובני משפחה, שהתקבצו הנה מכל רחבי הארץ, אירופה, אמריקה ואפילו אוסטרליה.
בדמיוני, אני רואה את עצמי שם. פוגש את שלום מבורו פארק שהיה ידידי הקרוב בישיבה, הוא מספר לי איך כל השנה הוא אסף פרוטה לפרוטה כדי לממן את הטיסה. מקופת החיסכון, כמובן לא נותר די כדי לשכור ולו דירת סטודיו קטנה ולכן למרות איסטינותו הרבה הוא ישן יחד עם עוד מאות רבות של אנשים ואולי אלפים באכסניה.
"מה מניע אותך?" אני שואל אותו, התשובה שלו מאוד ברורה "הזכות להיות יחד אתך ועם כולם פה", הוא מחווה לי על כל האנשים בסביבה. ככה כל השנה כשאני באמריקה והמעגל הקרוב מתעסק בביזנס, סטייל ותאוות במסווה של דברים שבקדושה, אני זוכר בכל רגע שאני חלק מקבוצה גדולה. שבה יש אנשים רבים שחולמים להשלים את הדפים החסרים לגומרה של המסכתא, לסיים לכתוב את החיבור על הלכות נידה ולכוון טוב יותר בברכות קריאת שמע".
"לכן אני לא יכול לוותר על הגעה בראש השנה, להצטופף יחד עם המון החסידים כדי לאחל ולהתברך מהרבי ב"לשנה טובה", לרטוט בכל איברי כשקהל האלפים מכל הגלריות והיציעים שואגים "המלך"
"ובעיקר בחזרת השץ של מוסף, כשהקהל אומר את הפיוטים ואני קצת מתעייף מאווירת ההתעלות, כבר רוצה להתרווח על הספה של גיסי הירושלמי ורק מנסה לנחש אלו מטעמים הכינה גיסתי, ולפתע בזעקה שבוקעת מעומק הלב אני שומע את הרבי – עומד על סף בכי – קולו מתנשא מעל למיתרים ונישא על כנפיים של קרבת אלוקים, "ונתנה תוקף" קול צווחה חנוקה מתסתלסלת דרך פיתוליה החרוטים של ארון הקודש ואני מרגיש שהיא מגיעה עד לכיסא הכבוד, והרבי ממשיך "קדושת היום כי הוא נורא ואיום".
אני נפרד משלום, מודה לו על כך שהיטיב להמחיש לי מה מביא אותו הנה ובכך הכניס אותי חזק לאווירה. ממשיך לפלס דרך לעבר מקומי, המעברים דחוסים באלפי בחורים וגם אברכים, המקום בהחלט צר מהכיל. אני מבחין שהאברכים היותר מבוגרים אומרים תהילים ואילו הצעירים שבאברכים והבחורים משננים דפי גמרא, כנראה שהראש ישיבה אמר להם שההכנה הכי טובה לראש השנה זה לימוד התורה.
טפחתי קלות על הבעקיטשע של יהודי שחסם את המעבר, מסמן לו שיואיל בבקשה בבקשה לזוז טיפה. "אוו מה שלומך, איפה אתה מתאכסן?" הוא מגיב לי בשמחה ובשאלה וחוסם עוד קצת את המעבר, הרמתי עיניים – זה דוד משה, אחיו של סבא. "פעטער מוישה?!" ממש התפלאתי, "באמת הגעת מפתח תקווה?". הפליאה והשאלה בגלל שמוישה, הוא לא כזה חסיד אדוק וגם לא אוהד מאוד גדול של הקהילתיות ההדוקה, בדרך כלל הוא מגיע לחצר הקודש רק לרגל שמחה, הדלקת נר חנוכה, או טיש יארצייט, בקיצור אירועים שמתרחשים באמצע השבוע לזמן מה ואז חוזרים הביתה. והנה להפתעתי הוא הגיע ליומיים תמימים של ראש השנה.
"אני אסביר לך בדיוק למה החלטתי להגיע: זה היה לפני כמה ימים, התכוננתי עם המחזור על פירוש המילות, כפי שאתה בטח יודע בפתח תקווה אני הרי עובר לפני התיבה בשחרית של יום א' דראש השנה. התחלתי להרהר במשמעותו של שליח ציבור ובעל תפילה, על השימוש כסוג של שגריר של תפילות כל הקהל לפני הקדוש ברוך הוא. ככל שהעמקתי בהרהורי, הבנתי שבראש השנה אני רוצה לחסות בצל תפילותיו של שליח הציבור הכי טוב שאני מכיר – הרבי שליט"א".
"הרי כבר משלהי חודש אב כמעט בכל לילה ולילה, הרבי מקבל מאות אנשים לעצה ולברכה. במשך חודש וחצי מדי ערב מכל קצות הארץ אנשים עולים ירושלימה, הם עוצרים משטף חייהם, עושים חשבון איך עבר עליהם השנה. מתמצתים בשורות ספורות על גבי קוויטל – פתקא, את שמות בני המשפחה לברכה, מאזכרים את משלח ידם לפרנסה ומבקשים על עניינים בהם הם או בני ביתם זקוקים לישועה".
"האנשים נאספים מסביב לשולחנו הגדול של הרבי, בקופה שבאמצע הם מכניסים שטר כסף לצדקה שיהא לפדיון נפש וכפרה. כשהרבי נכנס לחדר הם נעמדים בדממה, טקס קריאת הקוויטל'ך מתחילה. במשך שעה ארוכה אף אחד לא משמיע הגה, רק הרבי יושב וקורא".
"לרוב פניו חתומים והוא מתנועע, לעיתים זיו תוארו משתנה. הוא עוצם עיניים, קורא שוב את הקוויטל, אולי סופק כפיים או משמיע אנחה מרה. כולם חשים גם אם לא מבינים שמשהו קורה פה, יש איזה עניין שמתחולל, על השפתיים נלחשות תפילות. כולם מקווים שזה לא הקוויטל שלהם, שלא אצלם עיניו הצופיות של הרבי או חוש האחריות והאכפתיות הרגישה שלו, מבחינות באיזושהי חריגה".
"אתה מבין", מסכם לי דוד משה "זה מה שהרבי עושה כל לילה, חוץ מעבודת הקודש הרגילה של חודש אלול ואמירת התורות בשעת הטישים, שכולם בימים אלו מכוונים על ענייני ההתעוררות והחזרה בתשובה. אין ספק כשהרבי עובר לפני התיבה, אחרי שבועות ארוכים שהוא קרא כל כך הרבה צרות ושמע מאלפי יהודים שהם זקוקים לישועות, תפילתו זכה ונושאת בחיבה את כל ההזכרות והבקשות שנשטחו בפניו".
"אני כמובן רוצה להשתתף בתפילה של שליח ציבור כזה".
הסבון הנוזלי שהחל לגלוש מהבקבוקון הקטן שמילאתי הוציא אותי מהרהורי המפורטים, מחזיר אותי למציאות. ערב ראש השנה תשפ"ג השעה שתיים אחר הצהריים, אני מנסה לעכל את העובדה שלראשונה אני לא אחגוג את החג בירושלים.
צעדתי לכיוון המקווה השכונתי. העירוני. יחד איתי הרבה יהודים אבל לא הבחנתי כמעט בחסידים, הם כבר נסעו לאדמורי"ם. מדד מצב רוחי הרוחני, היה די ירוד. מי יכול להשוות בין המראות המשעשעים של יהודים תמימים שמנסים לשלם בפרנקים שוויצרים ודולרים קנדיים, לחישובים השגרתיים של אנשים עם פרצופים מוכרים שמתווכחים עם הבלן על השווי של כרטיס פעימות לעומת מנוי חודשי.
האידליה ששררה בין שני הבחורים נציגי מגבית כופר נפש זה של "קופת העיר" וזה של "חסדי שלום" ששקשקו פחיות שימורים בצוותא, הצליחה קצת לרומם אותי.
לאחר המתנה ארוכה בתור הצלחתי להגיע לבור, נדחק בין תריסר אנשים. "סליחה", מישהו מאחורי ביקש שיפנו לו קצת יותר מקום. "ניסו?!", תליון המגן דוד המוכסף שהיה ענוד על צווארו לא הותיר כל ספק שזה אכן הוא. לא הצלחתי לעצור את ההפתעה, "מה אתה מחפש פה?". ניסו שכני לבניין, גלוי ראש בימי חול, אחד משלושה שמרכיבים את הפירמה "האחים לוי בע"מ". הוא אדם נחמד בדרך כלל, אבל כפי שהוא מעיד על עצמו: "גדלתי פה בפרדס כץ הרבה הרבה לפני שאתם חלמתם לגור כאן", לכן לפעמים יש לו הערות ותלונות על הילדים והבלאגן.
בשבת בבוקר כשאני יוצא ברבע לתשע, ניסו שכבר חזר מתפילת הוותיקין מזמן זורק עליי מהחלון גרעין אבטיח אחד "שבת שלום ובוקר טוב" הוא צוחק ומשיק לכיווני את כוס התה נענע שלו, "לחיים" אני עונה לו וממשיך לשטיבל.
"אני אגיד לך" ניסו עונה לי מה הוא מחפש במקווה, "פעם הייתי טובל כל ערב כיפור ובשנים האחרונות גם זה לא. הבוקר סיפרתי לאשתי מה שאבא שלי ע"ה היה תמיד אומר: יש תפילות, תקיעת שופר, אבל מה שהכי חשוב זה לעשות חשבון נפש לפני ראש השנה, צריך להרים את העיניים לריבונו של עולם ולהגיד לו "שנה שעברה לא קייימתי את המצווה הזאת והזאת, השנה אני הולך להקפיד עליה". בינינו המקווה שבנו פה זה ממילא כמו ספא, אז תחזיק לי את התליון שניה אני טובל זריז ויוצא החוצה".
אני יורד ברחוב שמגר, לכאורה עוד רחוב צפון ירושלמי תלול שפעם עוד היה סלול וכעת מלא מקטעי עפר וזפת טרי, טרקטורים ומשולשים כתומים ושלטים המבשרים על תאריך משוער לסיום העבודות. אבל בשעת בין הערביים מאוחרת שכזאת, עת שהצללים האחרונים של השנה אוספים את קרנותיהם לשקיעה אחרונה, מתמלא רחוב שמגר ואולי כל ההר, בפסיעות נמרצות. מזוודות נגררות. אוכל משונע בקופסאות. אבל בעיקר חשים שם, פעימות לב מואצות.
על איי האספלט, דורכים המון זוגות של נעליים שחורות, מעליהם מתנשאים גרביים לבנות משוכות, שמכילים חסידים עם לבבות נרגשים. הם מהלכים במהירות, עיניהם צופיות אל עבר הבניין של בית המדרש הגדול. שם יפגשו בחברים ובני משפחה, שהתקבצו הנה מכל רחבי הארץ, אירופה, אמריקה ואפילו אוסטרליה.
בדמיוני, אני רואה את עצמי שם. פוגש את שלום מבורו פארק שהיה ידידי הקרוב בישיבה, הוא מספר לי איך כל השנה הוא אסף פרוטה לפרוטה כדי לממן את הטיסה. מקופת החיסכון, כמובן לא נותר די כדי לשכור ולו דירת סטודיו קטנה ולכן למרות איסטינותו הרבה הוא ישן יחד עם עוד מאות רבות של אנשים ואולי אלפים באכסניה.
"מה מניע אותך?" אני שואל אותו, התשובה שלו מאוד ברורה "הזכות להיות יחד אתך ועם כולם פה", הוא מחווה לי על כל האנשים בסביבה. ככה כל השנה כשאני באמריקה והמעגל הקרוב מתעסק בביזנס, סטייל ותאוות במסווה של דברים שבקדושה, אני זוכר בכל רגע שאני חלק מקבוצה גדולה. שבה יש אנשים רבים שחולמים להשלים את הדפים החסרים לגומרה של המסכתא, לסיים לכתוב את החיבור על הלכות נידה ולכוון טוב יותר בברכות קריאת שמע".
"לכן אני לא יכול לוותר על הגעה בראש השנה, להצטופף יחד עם המון החסידים כדי לאחל ולהתברך מהרבי ב"לשנה טובה", לרטוט בכל איברי כשקהל האלפים מכל הגלריות והיציעים שואגים "המלך"
"ובעיקר בחזרת השץ של מוסף, כשהקהל אומר את הפיוטים ואני קצת מתעייף מאווירת ההתעלות, כבר רוצה להתרווח על הספה של גיסי הירושלמי ורק מנסה לנחש אלו מטעמים הכינה גיסתי, ולפתע בזעקה שבוקעת מעומק הלב אני שומע את הרבי – עומד על סף בכי – קולו מתנשא מעל למיתרים ונישא על כנפיים של קרבת אלוקים, "ונתנה תוקף" קול צווחה חנוקה מתסתלסלת דרך פיתוליה החרוטים של ארון הקודש ואני מרגיש שהיא מגיעה עד לכיסא הכבוד, והרבי ממשיך "קדושת היום כי הוא נורא ואיום".
אני נפרד משלום, מודה לו על כך שהיטיב להמחיש לי מה מביא אותו הנה ובכך הכניס אותי חזק לאווירה. ממשיך לפלס דרך לעבר מקומי, המעברים דחוסים באלפי בחורים וגם אברכים, המקום בהחלט צר מהכיל. אני מבחין שהאברכים היותר מבוגרים אומרים תהילים ואילו הצעירים שבאברכים והבחורים משננים דפי גמרא, כנראה שהראש ישיבה אמר להם שההכנה הכי טובה לראש השנה זה לימוד התורה.
טפחתי קלות על הבעקיטשע של יהודי שחסם את המעבר, מסמן לו שיואיל בבקשה בבקשה לזוז טיפה. "אוו מה שלומך, איפה אתה מתאכסן?" הוא מגיב לי בשמחה ובשאלה וחוסם עוד קצת את המעבר, הרמתי עיניים – זה דוד משה, אחיו של סבא. "פעטער מוישה?!" ממש התפלאתי, "באמת הגעת מפתח תקווה?". הפליאה והשאלה בגלל שמוישה, הוא לא כזה חסיד אדוק וגם לא אוהד מאוד גדול של הקהילתיות ההדוקה, בדרך כלל הוא מגיע לחצר הקודש רק לרגל שמחה, הדלקת נר חנוכה, או טיש יארצייט, בקיצור אירועים שמתרחשים באמצע השבוע לזמן מה ואז חוזרים הביתה. והנה להפתעתי הוא הגיע ליומיים תמימים של ראש השנה.
"אני אסביר לך בדיוק למה החלטתי להגיע: זה היה לפני כמה ימים, התכוננתי עם המחזור על פירוש המילות, כפי שאתה בטח יודע בפתח תקווה אני הרי עובר לפני התיבה בשחרית של יום א' דראש השנה. התחלתי להרהר במשמעותו של שליח ציבור ובעל תפילה, על השימוש כסוג של שגריר של תפילות כל הקהל לפני הקדוש ברוך הוא. ככל שהעמקתי בהרהורי, הבנתי שבראש השנה אני רוצה לחסות בצל תפילותיו של שליח הציבור הכי טוב שאני מכיר – הרבי שליט"א".
"הרי כבר משלהי חודש אב כמעט בכל לילה ולילה, הרבי מקבל מאות אנשים לעצה ולברכה. במשך חודש וחצי מדי ערב מכל קצות הארץ אנשים עולים ירושלימה, הם עוצרים משטף חייהם, עושים חשבון איך עבר עליהם השנה. מתמצתים בשורות ספורות על גבי קוויטל – פתקא, את שמות בני המשפחה לברכה, מאזכרים את משלח ידם לפרנסה ומבקשים על עניינים בהם הם או בני ביתם זקוקים לישועה".
"האנשים נאספים מסביב לשולחנו הגדול של הרבי, בקופה שבאמצע הם מכניסים שטר כסף לצדקה שיהא לפדיון נפש וכפרה. כשהרבי נכנס לחדר הם נעמדים בדממה, טקס קריאת הקוויטל'ך מתחילה. במשך שעה ארוכה אף אחד לא משמיע הגה, רק הרבי יושב וקורא".
"לרוב פניו חתומים והוא מתנועע, לעיתים זיו תוארו משתנה. הוא עוצם עיניים, קורא שוב את הקוויטל, אולי סופק כפיים או משמיע אנחה מרה. כולם חשים גם אם לא מבינים שמשהו קורה פה, יש איזה עניין שמתחולל, על השפתיים נלחשות תפילות. כולם מקווים שזה לא הקוויטל שלהם, שלא אצלם עיניו הצופיות של הרבי או חוש האחריות והאכפתיות הרגישה שלו, מבחינות באיזושהי חריגה".
"אתה מבין", מסכם לי דוד משה "זה מה שהרבי עושה כל לילה, חוץ מעבודת הקודש הרגילה של חודש אלול ואמירת התורות בשעת הטישים, שכולם בימים אלו מכוונים על ענייני ההתעוררות והחזרה בתשובה. אין ספק כשהרבי עובר לפני התיבה, אחרי שבועות ארוכים שהוא קרא כל כך הרבה צרות ושמע מאלפי יהודים שהם זקוקים לישועות, תפילתו זכה ונושאת בחיבה את כל ההזכרות והבקשות שנשטחו בפניו".
"אני כמובן רוצה להשתתף בתפילה של שליח ציבור כזה".
הסבון הנוזלי שהחל לגלוש מהבקבוקון הקטן שמילאתי הוציא אותי מהרהורי המפורטים, מחזיר אותי למציאות. ערב ראש השנה תשפ"ג השעה שתיים אחר הצהריים, אני מנסה לעכל את העובדה שלראשונה אני לא אחגוג את החג בירושלים.
צעדתי לכיוון המקווה השכונתי. העירוני. יחד איתי הרבה יהודים אבל לא הבחנתי כמעט בחסידים, הם כבר נסעו לאדמורי"ם. מדד מצב רוחי הרוחני, היה די ירוד. מי יכול להשוות בין המראות המשעשעים של יהודים תמימים שמנסים לשלם בפרנקים שוויצרים ודולרים קנדיים, לחישובים השגרתיים של אנשים עם פרצופים מוכרים שמתווכחים עם הבלן על השווי של כרטיס פעימות לעומת מנוי חודשי.
האידליה ששררה בין שני הבחורים נציגי מגבית כופר נפש זה של "קופת העיר" וזה של "חסדי שלום" ששקשקו פחיות שימורים בצוותא, הצליחה קצת לרומם אותי.
לאחר המתנה ארוכה בתור הצלחתי להגיע לבור, נדחק בין תריסר אנשים. "סליחה", מישהו מאחורי ביקש שיפנו לו קצת יותר מקום. "ניסו?!", תליון המגן דוד המוכסף שהיה ענוד על צווארו לא הותיר כל ספק שזה אכן הוא. לא הצלחתי לעצור את ההפתעה, "מה אתה מחפש פה?". ניסו שכני לבניין, גלוי ראש בימי חול, אחד משלושה שמרכיבים את הפירמה "האחים לוי בע"מ". הוא אדם נחמד בדרך כלל, אבל כפי שהוא מעיד על עצמו: "גדלתי פה בפרדס כץ הרבה הרבה לפני שאתם חלמתם לגור כאן", לכן לפעמים יש לו הערות ותלונות על הילדים והבלאגן.
בשבת בבוקר כשאני יוצא ברבע לתשע, ניסו שכבר חזר מתפילת הוותיקין מזמן זורק עליי מהחלון גרעין אבטיח אחד "שבת שלום ובוקר טוב" הוא צוחק ומשיק לכיווני את כוס התה נענע שלו, "לחיים" אני עונה לו וממשיך לשטיבל.
"אני אגיד לך" ניסו עונה לי מה הוא מחפש במקווה, "פעם הייתי טובל כל ערב כיפור ובשנים האחרונות גם זה לא. הבוקר סיפרתי לאשתי מה שאבא שלי ע"ה היה תמיד אומר: יש תפילות, תקיעת שופר, אבל מה שהכי חשוב זה לעשות חשבון נפש לפני ראש השנה, צריך להרים את העיניים לריבונו של עולם ולהגיד לו "שנה שעברה לא קייימתי את המצווה הזאת והזאת, השנה אני הולך להקפיד עליה". בינינו המקווה שבנו פה זה ממילא כמו ספא, אז תחזיק לי את התליון שניה אני טובל זריז ויוצא החוצה".
