הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
נעים מאד, כייף לשתף לראשונה, בהתרגשות גדולה, סיפור שטרחתי לכתוב לאיזו תחרות.. ומרגישה שיש לו ייעוד להוסיף אור וחיזוק בעולם. תהנו.
שלושה שותפים באדם/הודיה בושארי
***
יש סיפורים מרגשים, יש סיפורים מחזקים, ויש סיפורי השגחה, בסיפור המוגש לפניכם יש את מכלול הדברים, כי הוא סיפור שקרה באמת!
***
לאמא שלי יש בספה שקע, 30 שנה שאמא שלי יושבת במקום הקבוע שלה, זר לא ישקע.
אני יושבת מולה על הפוף שלי. מדברת בהתלהבות והיא מקשיבה.
אתמול חזרתי מסופ''ש בסמינר ''ערכים'' לרווקות. והלב שלי דופק מאז בקצב אחר.
אני מספרת לאמא בעיניים נוצצות על האור של דרך התורה, איך גמלה בליבי ההחלטה לזרוק את כל הבגדים שלי לפח, ולצאת לדרך חדשה, לחזור בתשובה...
אמא שוקעת בספה עוד יותר, כעס מבעבע בה, אני מזהה מאוחר מידי שהיא לא אוהבת שום אור שנדלק בי.
היא מזדקפת, מתחילה למנות את כל מה שלא מוצא חן בעיניה. מורידה שלטרים.
אחד: החצאית המוזרה שאני לובשת.
אחד ושתיים: הבגדים שאני רוצה לזרוק.
אחד ושלוש: "כסף לא גדל על העצים!"
אחד וארבע: "לפחות תמסרי את הבגדים, אם לא למכור..."
אני מרימה עיניים לאמא, עיניי נפגשות בעיניה. לא חשבתי שתיקח כ''כ ללב.
"אז מה?" היא שואלת בשקט "נסעת עד נתניה כדי שיבלבלו לך את המוח?!" אכזבה שזורה בקולה.
"תמיד היית שקולה ואינטליגנטית" היא מרימה להנחתה "אני מתפלאת עלייך, ככה ליפול בפח??"
הפנסים בעיניים שלי נדלקים שוב, קוראים לזה ''אורות''.
"חבל שלא באת איתי אמא!" אני מנסה למתן את הקול המתלהב שלי, "זו השבת הראשונה ששמרתי, ואפילו לא הרגשתי איך שהזמן עבר... ההרצאות היו כאלה עמוקות..."
"טוב שלא טבעת" אמא צינית, ואני ממשיכה בחצי טון "גיליתי שם את בורא עולם, את התורה הקדושה---"
"זה ברור שיש בורא לעולם!" אמא קוטעת אותי, ואני מתכווצת לתוך הפוף. נוגעת ברצפה.
"ומה קשור בורא עולם לחצאית שאת לובשת? את נראת כמו עם וילון אמבטיה!"
אני מסמיקה בשביל החצאית של דנה, התחננתי שתתן לי אותה אחרי הסימפוזיון של מוצ''ש, דווקא אהבתי אותה ממש.
הפנסים בעיניי נכבים. "החצאית..." אני משלבת אצבעות, משפילה עיניים... "כי לא הייתי מסוגלת לצאת מהמלון כמו שהגעתי לשם..."
"ואז מה?" ממשיכה אמא להקשות "ואז עלה איזה רב ולימד אתכן שצריך לזרוק את הבגדים לפח? זה מה שמלמדים הרבנים שלך?"
הדלת נפתחת, ואני נעמדת, מתכוננת לברוח מהמשפט שדה שנכפה עלי.
"היי יפיתוש!" אבא נכנס נושק למצחי. "ברוכה הבאה יקירה! איך היה בנופש?"
"זה לא נופש אבא" אני צוחקת, מפשירה מהמתח שהיה עד עכשיו, "זו שבת ערכים..."
"ערכים?" אבא מרים גבה.
"בוא תשמע עם איזה ערכים חזרה הילדה שלנו" אמא לא משחררת...
אני נאנחת. מתיישבת בחזרה על הפוף, שנאנח גם הוא.
שניהם מולי מביטים בי בשאלה, "ככה כנראה מרגישים בבית דין של מעלה" אני נזכרת באחת ההרצאות ששמעתי.
אמא קוטעת את זכרונותיי.
"הרב אמר ליפית שאסור לה ללבוש יותר את הבגדים שלה, מכנסיים גופיות וכל השאר,
אבל גם אסור לה..." הקול של אמא עולה טון. "אסור לה למכור או למסור לאחרות כי זה נקרא....הכשלה" אמא מנסה להיזכר במילה הנכונה.
"להכשיל" אני מתקנת בשקט.
"להכשיל את מי?" אבא לא מבין.
השתרר לרגע שקט. אני יודעת שזה קרב אבוד מראש.
הורי אנשים מדהימים, שעובדים מהזריחה עד השקיעה כדי לפרנס את הבית.
דואגים כל הזמן שיהיה לי טוב, ולא יחסר לי דבר.
תמיד לבשתי בגדים יפים, ואפילו מותגים. כדי שארגיש שווה, שאהיה כמו כולן.
ועכשיו, איך אסביר להם שאסור לי להעביר את הבגדים שלי לאחרות, כי הן תכשלנה בבגדים לא צנועים, מחוסר ידיעה, בדיוק כמו שאני לא ידעתי עד השבת האחרונה...
"ולכן, אני מתכננת לרוקן את כל הארון שלי, זורקת הכל לפח... בלי נדר..." אני מסיימת להסביר, מייחלת שיבינו.
"מי זה נדר?" אבא מתחיל לאבד את הסבלנות ואמא נעמדת מניחה ידיים על המותניים ומסכמת:
"עם נדר, בלי נדר" היא מתחילה לצעוד למטבח "עכשיו! אני לוקחת אשפתון ענק, וממלאה בו את כל הבגדים שתכננת לזרוק, מחר אני מוכרת אותם לחברות שלי בעבודה!"
"אתה שומע?" אמא ממשיכה מהמטבח, "רק שבוע שעבר היא קנתה מאילת חליפה מעור ב1,000 שקל"
אבא מביט בי, לא מבין מה עובר עלי... ואני מייחלת שהפוף יבלע אותי, גיליתי את האור, וכל כולי בחושך...
אמא תולשת אשפתון מהגליל ואומרת ברצינות תהומית: "כתוב בעשרת הדיברות "בל תשחית" היא מדגישה את המילים "את זה הרבנים שלך שכחו ללמד!"
הפוף נקרע. כל הכדורים מתגלגלים מצחוק. גם אני.
"אויי... אמא, את מצחיקה" אני לוקחת את המפתחות והארנק ויוצאת מהבית.
בורחת כשהגזר דין מתממש. גם ככה קשה לי.
***
פוסעת בשדרה החשוכה, האוויר חם והרוח כמו מתעקשת להעיף אותי לאחור,
אני לא נכנעת לה, הולכת כנגדה, ממצמצת מול החולות שמנסים להיכנס לי לעיניים, להפריע לי להיאבק.
שיר עולה בי, אני מגרדת את קצה הזיכרון, מאיפה השיר הזה מוכר לי, אהה כן.. שרנו אותו בליל שבת בבית כנסת, הוא היה ארוך עם מילים קדושות כאלה, אני זוכרת שהביאו לי סידור וכל המילים היו כתובות שם.
אני מחליטה לצעוד לבית הכנסת השכונתי, שם בוודאי אמצא סידור.
מנסה להכריח את עצמי להיזכר לפחות ב-2 מילים כדי שאדע מה לחפש, מערבולת של מילים בראשי, ואין לי קצה חוט.
נזכרת שאמרו לנו שאפשר לבקש מבורא עולם כל מה שרוצים וצריכים, אפילו דבר קטן ולא חשוב.
זה מרגש אותי ואני מחליטה לנסות.
"אבא שבשמים" אני נושאת עיניים לשמים השחורים "יש שיר קדוש שאני לא מצליחה להיזכר בו... ו.. אני צריכה מילה או שתיים כדי שאדע מה לחפש..."
ואז זכרון מתוק עולה בי, אני נזכרת שהיו 2 מילים שגרמו לי לדמוע, 2 מילים שכל בחורה חולמת לשמוע..."בואי כלה בואי כלה" רק לא לבכות עכשיו, אני עוצרת את הדמעות.
"בואי כלה בואי כלה" הדמעות מדגדגות לי שוב כשאני עומדת מול הדלת הכבדה תוהה אם מותר לי להיכנס פנימה.
"סליחה את צריכה עזרה?"
אני מנתרת לאחור בבהלה, איש מבוגר הדור פנים עומד למולי, מחכה לתשובתי.
"אמ.מ. סליחה, כן" אני מנסה לארגן את מילותיי, "אני צריכה שיר, שכתוב בסידור שיש בו את המילים ''בואי כלה'', אין לי סידור חשבתי לחפש כאן בבית הכנסת..." אני משפילה את עייני במבוכה.
העיניים של האיש מאירות, הוא מחייך חיוך גדול ומבקש: "תמתיני כאן, אני אביא לך את מבוקשך"
הוא נכנס לבית הכנסת, וחוזר כעבור דקה עם סידור פתוח.
"שם עזרת הנשים" הוא מצביע על דלת לבנה שנמצאת בצד. "תוכלי להניח את הסידור שתסיימי"
"תודה רבה" אני מודה לאיש הצדיק, מחבקת את הסידור ולוחשת "ותודה גם לך אבא!"
מתיישבת על ספסל קרוב, ומתחילה לקרוא מילים שעד לפני שבוע לא היה לי סיכוי להכיר: "לכה דודי לקראת כלה פניי שבת נקבלה"
אני מרגישה את בורא עולם מדבר לי בלב, דרך המילים האלה שנוגעות בי כ''כ,
"התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי" אני לוחשת את המילים האלה שוב, מרגישה שהן כמו רטייה קרה על פצע כואב.
"הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי. כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי." ואין לי ממה לחשוש, ה' איתי, הוא שומע אותי והוא כ''כ קרוב, הדמעות מטשטשות לי שוב את המילים,
אני סוגרת את הסידור, מנגבת את הדמעות ושרה לעצמי "בואי כלה בואי כלה"
וקול עונה בי "בואי ילדה"
אני באה, מבטיחה.
***
בפתח הבניין הכל חוזר אליי. הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות. אמא אמרה שהיא תרוקן את הארון שלי, תמכור את כל הבגדים מחר.
היא עשתה זאת?
אני פותחת את הדלת ואשפתון שחור עומד בפתח, גדול ונפוח.
כן, היא עמדה בהבטחתה, וכמו שאני מכירה אותה, היא גם תמכור את כל תכולת השקית.
הלב שלי עדיין דופק שאני מגלה שהשקית מודבקת בסלוטייפ לתיק העבודה של אמא,
שאבא לא יפנה אותו בטעות בבוקר, יחשוב שהיא אשפה...
צועדת לחדר שלי בשקט, מדליקה את האור.
מול עיניי דלתות הארון פתוחות. המדף ריק, וגם ארון התליה.
אמא יסודית, תמיד הייתה. לא הייתי עומדת בפינוי שהיא עשתה כאן.
לא בטוחה שהייתי מסוגלת לפנות הכל בבת אחת, אולי הייתי משאירה כמה חליפות למזכרת.
צמרמורת עוברת בגבי עולה עד שורשי השיער.
המדף ריק. אין לי מה ללבוש מחר, חוץ מהחצאית של דנה עם הפרחים, פתאום החן שלה יורד בעיניי, היא באמת מזכירה וילון אמבטיה.
"אלוקים" אני מרימה עיניים לתקרה מכוונת ליבי לשמים. "תחשב לי כאילו זרקתי" אני מביטה בארון הריק "כי... כי באמת הייתי זורקת! רק ש..." בושה מציפה אותי "הייתי עושה את זה לאט יותר, וגם הייתי חוסכת כסף כדי לקנות בגדים צנועים... " הבכי מדגדג לי בגרון, והכעס של אמא צף ועולה בי.
ואיך חשבתי שתבין? אני מבינה פתאום.
תינוקת שנשבתה, ילידת דור הצנע, אם אוכל לא זורקים, קל וחומר בגדים.
***
שעת צהריים מאוחרת.
אני יושבת על הפוף הקרוע שלי, קוראת עיתון. אמא שותקת כבר חצי יום,
אופה עוגות ועוגיות כאילו ערב חג, ולא מעפעפת לכיווני.
אני מתאפקת לא לשאול אותה אם מכרה בגד או שניים. ועל מה החגיגה.
לא רוצה להראות לה שזה מעניין אותי. מאד.
קולות עולים מהחלון, אבא חוזר מהעבודה, ולהפתעתי נכנס עם שוטר, וכשהוא רואה אותי הוא ממרפק אותו, ושניהם מסתכלים עליי במבט מוזר.
"יפיתוש מה שלומך?" אבא לא מחכה לתשובה, גורר כיסא לשוטר שמתיישב לידו בשולחן, וממשיך:
"בואי רגע, שבי איתנו אנחנו רוצים לדבר איתך."
הלב שלי מחסיר פעימה.
אני ניגשת לשולחן. אמא מגישה קפה וצלחת עוגיות חמות. "היא ידעה מהאורח" אני חושבת לעצמי.
אבא מכחכח בגרון, אמא משתעלת ומתיישבת לידי, השוטר מהמהם המהום רב משמעות. אני שוקלת להזמין מד''א, להשלמת האירוע הדרמטי.
"אבא??" סימני שאלה מסתובבים לי בתוך העיניים, אם שניהם פה לידי מה עוד יכול לקרות, ולמי?
"אה.. כן" אבא מזדקף. "הכל בסדר, כן. אל תדאגי, פשוט קרה משהו שיצער אותך ו..." הוא מסיים את המשפט במהירות "אני מבטיח לך שתפוצי כמו שצריך" הוא מסובב את ראשו לעבר השוטר, אבינועם אהרוני שמו, שמהנהן בראשו לאישור.
"היא לא יודעת כלום" אמא מעדכנת. ולוגמת לגימות ארוכות מהקפה.
אבא מתנדב להסביר:
" הבוקר אמא יצאה כהרגלה לעבודה, וחיכתה בתחנת מוניות להסעה שלה"
"עם האשפתון של הבגדים שלך" אמא מוסיפה בהדגשה. ומסתכלת עלי בוחנת את תגובתי.
"היא פטפטה עם ניצה, גל וחגית" ממשיך אבא.
"מה זה משנה עם מי דיברתי?" אמא קוטעת באחת, וידה פוגעת בכוס הקפה שלה, שנשפכת עלי ועל החצאית היחידה שלי, אני מתעלמת מהכוויה, ומבקשת: "אבא... נו... תקדם את העלילה". זה לא בן אדם לחברו, אני מתאפקת להוסיף.
אבא ממשיך מאותה נקודה, מנצל את ההזדמנות לדבר לבד, עד שאמא תחזור עם הסמרטוט.
"וככה הן פטפטו כהרגלן, וכשהגיעה ההסעה אמא עלתה עליה... בלי השקית. היא שכחה אותה בתחנת מוניות. ונסעה". וואו, אני חושבת לעצמי, אמן. אמן. אמן. שזרקו אותה בשבילי... אני מוסיפה תפילת שווא.
"ב08:00 אני מגיע להפסקה בתחנה, יוצא מהמונית ולחרדתי אני מגלה חפץ חשוד מתחת לספסל..."
הלב שלי יורד לתחתית של הכוס, שוקע בבוץ. אז לא זרקו אותה??
"לא איבדתי עשתונות" אבא שלי נהנה מהדרמטיות "אני מיד מרחיק אנשים מהזירה. מתקשר למשטרה, ומדווח"
"ואז אתה הגעת?" אני שואלת את השוטר.
"לא..." השוטר מחייך "ואז הגיע החבלן, עם רובוט חבלה..."
אני מדמיינת רובוט עם דגל "מי לה' אלי" מתקרב לשקית הבגדים שלי.
"ואז... את איתי יפית?" הקול של אבא קוטע את דמיונותיי. "ואז.. המשטרה סגרה את המקום עם סרט אדום, לחבלן היה שלט איתו הוא כיוון את הרובוט, הרובוט ירה בשקית. כל מה שהיה בה התעופף לכל הכיוונים" הבטן שלי מתכווצת. "וזהו, פירק אותה" אבא מתנשף.
"תודה לאל, זה לא היה מטען חבלה, זו הייתה רק שקית עם בגדים" הוא מביט בי, בודק אם אני מבינה לאן חותרות מילותיו.
"בצהריים אני מתקשרת אליו" עכשיו תורה של אמא, שני צדדים למטבע. אין אפשרות להתאושש.
"אומרת לו, דוד, אולי ראית את השקית עם הבגדים של יפית, שכחתי אותה בעבודה שלך-בתחנת מוניות...
ואז..." קולה נשבר "אבא מספר לי מה קרה, פוצצו לך את כל השקית עם הבגדים!" היא פורצת בבכי ומחבקת אותי "אויי מסכנה שלי.." אמא מייבבת.
אני שוקלת את האמבולנס פעם נוספת.
"אל תדאגי, ציפי" עכשיו התור של השוטר, אמא משתתקת. "כבר אמרתי לכם בדקתי את העניין..." הוא פונה אליי: "יפית, איך שההורים שלך דאגו מהתגובה שלך, דווקא אני לא רואה שהיא לוקחת את זה קשה" הוא מסתכל על ההורים שלי, שעשו לו הכנה מיותרת.
"אם לא ע''י הפח, או שרף או מלאך, שיהיה ע''י חבלן ורובוט" אני נעמדת. "העיקר שהבגדים ז''ל"
אמא מסמיקה, ואבא מחייך.
"כל הכבוד לך!" הוא אומר ומחבק אותי "כל הכבוד למלך הכבוד!" אני עונה. וצוחקת.
השוטר מוציא דף מהתיק ומגיש לי: "זה דו''ח נזק, תמלאי כאן למעלה את הפרטים שלך, ולמטה תכתבי מה היה תוכן השקית, וכמה בערך שוויה. יש אגף בתחנה שמתעסק עם הדברים האלה. את תקבלי 50% מסכום ערך השקית"
עכשיו אני זקוקה למד''א... אני מתיישבת מסוחררת.
שלושה שותפים לאדם. אביו ואימו והקדוש ברוך הוא!
***
שבועיים אחר כך, אני בדרך לקנות בגדים בבני ברק. והלב שלי מתרונן.
"תודה אבא," אני מדברת בלב, מוצפת ברגשות תודה שלא הכרתי "אין לי מילים מול כל הטוב הזה שאתה מרעיף עליי"
אני פותחת הארנק, ערימת שטרות מסודרת בו, אני מתאפקת לא לחייך...
"מי היה מאמין?" אני מסתכלת לשמים... "שיהיה לי כזה סכום לקנות בגדים צנועים".
"אנחנו מאמינים בני מאמינים..." הפלאפון שלי מצלצל, עונה את התשובה.
"כן אמא" אני משווה לקולי ענייניות. מאז המקרה משתדלת מאד לא להכאיב יותר בדרך החדשה שלי.
"יפיתוש דובשניה שלי" אמא משתפכת, "שמתי לך שוקולד חלבי בתיק" היא מפתיעה "הוא כשר".
"תודה רבה אמא" אני עונה. מחכה לעוקץ.
"ותקני הרבה חצאיות פרחוניות..." אמא צוחקת "יפות כמו וילונות אמבטיה".
נון ובית:
כמו שצויין בהתחלה.
הסיפור קרה באמת!
גיבורת הסיפור היא אמא שלי שתחי', שזכתה לדור ישרים מבורך!
שלושה שותפים באדם/הודיה בושארי
***
יש סיפורים מרגשים, יש סיפורים מחזקים, ויש סיפורי השגחה, בסיפור המוגש לפניכם יש את מכלול הדברים, כי הוא סיפור שקרה באמת!
***
לאמא שלי יש בספה שקע, 30 שנה שאמא שלי יושבת במקום הקבוע שלה, זר לא ישקע.
אני יושבת מולה על הפוף שלי. מדברת בהתלהבות והיא מקשיבה.
אתמול חזרתי מסופ''ש בסמינר ''ערכים'' לרווקות. והלב שלי דופק מאז בקצב אחר.
אני מספרת לאמא בעיניים נוצצות על האור של דרך התורה, איך גמלה בליבי ההחלטה לזרוק את כל הבגדים שלי לפח, ולצאת לדרך חדשה, לחזור בתשובה...
אמא שוקעת בספה עוד יותר, כעס מבעבע בה, אני מזהה מאוחר מידי שהיא לא אוהבת שום אור שנדלק בי.
היא מזדקפת, מתחילה למנות את כל מה שלא מוצא חן בעיניה. מורידה שלטרים.
אחד: החצאית המוזרה שאני לובשת.
אחד ושתיים: הבגדים שאני רוצה לזרוק.
אחד ושלוש: "כסף לא גדל על העצים!"
אחד וארבע: "לפחות תמסרי את הבגדים, אם לא למכור..."
אני מרימה עיניים לאמא, עיניי נפגשות בעיניה. לא חשבתי שתיקח כ''כ ללב.
"אז מה?" היא שואלת בשקט "נסעת עד נתניה כדי שיבלבלו לך את המוח?!" אכזבה שזורה בקולה.
"תמיד היית שקולה ואינטליגנטית" היא מרימה להנחתה "אני מתפלאת עלייך, ככה ליפול בפח??"
הפנסים בעיניים שלי נדלקים שוב, קוראים לזה ''אורות''.
"חבל שלא באת איתי אמא!" אני מנסה למתן את הקול המתלהב שלי, "זו השבת הראשונה ששמרתי, ואפילו לא הרגשתי איך שהזמן עבר... ההרצאות היו כאלה עמוקות..."
"טוב שלא טבעת" אמא צינית, ואני ממשיכה בחצי טון "גיליתי שם את בורא עולם, את התורה הקדושה---"
"זה ברור שיש בורא לעולם!" אמא קוטעת אותי, ואני מתכווצת לתוך הפוף. נוגעת ברצפה.
"ומה קשור בורא עולם לחצאית שאת לובשת? את נראת כמו עם וילון אמבטיה!"
אני מסמיקה בשביל החצאית של דנה, התחננתי שתתן לי אותה אחרי הסימפוזיון של מוצ''ש, דווקא אהבתי אותה ממש.
הפנסים בעיניי נכבים. "החצאית..." אני משלבת אצבעות, משפילה עיניים... "כי לא הייתי מסוגלת לצאת מהמלון כמו שהגעתי לשם..."
"ואז מה?" ממשיכה אמא להקשות "ואז עלה איזה רב ולימד אתכן שצריך לזרוק את הבגדים לפח? זה מה שמלמדים הרבנים שלך?"
הדלת נפתחת, ואני נעמדת, מתכוננת לברוח מהמשפט שדה שנכפה עלי.
"היי יפיתוש!" אבא נכנס נושק למצחי. "ברוכה הבאה יקירה! איך היה בנופש?"
"זה לא נופש אבא" אני צוחקת, מפשירה מהמתח שהיה עד עכשיו, "זו שבת ערכים..."
"ערכים?" אבא מרים גבה.
"בוא תשמע עם איזה ערכים חזרה הילדה שלנו" אמא לא משחררת...
אני נאנחת. מתיישבת בחזרה על הפוף, שנאנח גם הוא.
שניהם מולי מביטים בי בשאלה, "ככה כנראה מרגישים בבית דין של מעלה" אני נזכרת באחת ההרצאות ששמעתי.
אמא קוטעת את זכרונותיי.
"הרב אמר ליפית שאסור לה ללבוש יותר את הבגדים שלה, מכנסיים גופיות וכל השאר,
אבל גם אסור לה..." הקול של אמא עולה טון. "אסור לה למכור או למסור לאחרות כי זה נקרא....הכשלה" אמא מנסה להיזכר במילה הנכונה.
"להכשיל" אני מתקנת בשקט.
"להכשיל את מי?" אבא לא מבין.
השתרר לרגע שקט. אני יודעת שזה קרב אבוד מראש.
הורי אנשים מדהימים, שעובדים מהזריחה עד השקיעה כדי לפרנס את הבית.
דואגים כל הזמן שיהיה לי טוב, ולא יחסר לי דבר.
תמיד לבשתי בגדים יפים, ואפילו מותגים. כדי שארגיש שווה, שאהיה כמו כולן.
ועכשיו, איך אסביר להם שאסור לי להעביר את הבגדים שלי לאחרות, כי הן תכשלנה בבגדים לא צנועים, מחוסר ידיעה, בדיוק כמו שאני לא ידעתי עד השבת האחרונה...
"ולכן, אני מתכננת לרוקן את כל הארון שלי, זורקת הכל לפח... בלי נדר..." אני מסיימת להסביר, מייחלת שיבינו.
"מי זה נדר?" אבא מתחיל לאבד את הסבלנות ואמא נעמדת מניחה ידיים על המותניים ומסכמת:
"עם נדר, בלי נדר" היא מתחילה לצעוד למטבח "עכשיו! אני לוקחת אשפתון ענק, וממלאה בו את כל הבגדים שתכננת לזרוק, מחר אני מוכרת אותם לחברות שלי בעבודה!"
"אתה שומע?" אמא ממשיכה מהמטבח, "רק שבוע שעבר היא קנתה מאילת חליפה מעור ב1,000 שקל"
אבא מביט בי, לא מבין מה עובר עלי... ואני מייחלת שהפוף יבלע אותי, גיליתי את האור, וכל כולי בחושך...
אמא תולשת אשפתון מהגליל ואומרת ברצינות תהומית: "כתוב בעשרת הדיברות "בל תשחית" היא מדגישה את המילים "את זה הרבנים שלך שכחו ללמד!"
הפוף נקרע. כל הכדורים מתגלגלים מצחוק. גם אני.
"אויי... אמא, את מצחיקה" אני לוקחת את המפתחות והארנק ויוצאת מהבית.
בורחת כשהגזר דין מתממש. גם ככה קשה לי.
***
פוסעת בשדרה החשוכה, האוויר חם והרוח כמו מתעקשת להעיף אותי לאחור,
אני לא נכנעת לה, הולכת כנגדה, ממצמצת מול החולות שמנסים להיכנס לי לעיניים, להפריע לי להיאבק.
שיר עולה בי, אני מגרדת את קצה הזיכרון, מאיפה השיר הזה מוכר לי, אהה כן.. שרנו אותו בליל שבת בבית כנסת, הוא היה ארוך עם מילים קדושות כאלה, אני זוכרת שהביאו לי סידור וכל המילים היו כתובות שם.
אני מחליטה לצעוד לבית הכנסת השכונתי, שם בוודאי אמצא סידור.
מנסה להכריח את עצמי להיזכר לפחות ב-2 מילים כדי שאדע מה לחפש, מערבולת של מילים בראשי, ואין לי קצה חוט.
נזכרת שאמרו לנו שאפשר לבקש מבורא עולם כל מה שרוצים וצריכים, אפילו דבר קטן ולא חשוב.
זה מרגש אותי ואני מחליטה לנסות.
"אבא שבשמים" אני נושאת עיניים לשמים השחורים "יש שיר קדוש שאני לא מצליחה להיזכר בו... ו.. אני צריכה מילה או שתיים כדי שאדע מה לחפש..."
ואז זכרון מתוק עולה בי, אני נזכרת שהיו 2 מילים שגרמו לי לדמוע, 2 מילים שכל בחורה חולמת לשמוע..."בואי כלה בואי כלה" רק לא לבכות עכשיו, אני עוצרת את הדמעות.
"בואי כלה בואי כלה" הדמעות מדגדגות לי שוב כשאני עומדת מול הדלת הכבדה תוהה אם מותר לי להיכנס פנימה.
"סליחה את צריכה עזרה?"
אני מנתרת לאחור בבהלה, איש מבוגר הדור פנים עומד למולי, מחכה לתשובתי.
"אמ.מ. סליחה, כן" אני מנסה לארגן את מילותיי, "אני צריכה שיר, שכתוב בסידור שיש בו את המילים ''בואי כלה'', אין לי סידור חשבתי לחפש כאן בבית הכנסת..." אני משפילה את עייני במבוכה.
העיניים של האיש מאירות, הוא מחייך חיוך גדול ומבקש: "תמתיני כאן, אני אביא לך את מבוקשך"
הוא נכנס לבית הכנסת, וחוזר כעבור דקה עם סידור פתוח.
"שם עזרת הנשים" הוא מצביע על דלת לבנה שנמצאת בצד. "תוכלי להניח את הסידור שתסיימי"
"תודה רבה" אני מודה לאיש הצדיק, מחבקת את הסידור ולוחשת "ותודה גם לך אבא!"
מתיישבת על ספסל קרוב, ומתחילה לקרוא מילים שעד לפני שבוע לא היה לי סיכוי להכיר: "לכה דודי לקראת כלה פניי שבת נקבלה"
אני מרגישה את בורא עולם מדבר לי בלב, דרך המילים האלה שנוגעות בי כ''כ,
"התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי" אני לוחשת את המילים האלה שוב, מרגישה שהן כמו רטייה קרה על פצע כואב.
"הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי. כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי." ואין לי ממה לחשוש, ה' איתי, הוא שומע אותי והוא כ''כ קרוב, הדמעות מטשטשות לי שוב את המילים,
אני סוגרת את הסידור, מנגבת את הדמעות ושרה לעצמי "בואי כלה בואי כלה"
וקול עונה בי "בואי ילדה"
אני באה, מבטיחה.
***
בפתח הבניין הכל חוזר אליי. הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות. אמא אמרה שהיא תרוקן את הארון שלי, תמכור את כל הבגדים מחר.
היא עשתה זאת?
אני פותחת את הדלת ואשפתון שחור עומד בפתח, גדול ונפוח.
כן, היא עמדה בהבטחתה, וכמו שאני מכירה אותה, היא גם תמכור את כל תכולת השקית.
הלב שלי עדיין דופק שאני מגלה שהשקית מודבקת בסלוטייפ לתיק העבודה של אמא,
שאבא לא יפנה אותו בטעות בבוקר, יחשוב שהיא אשפה...
צועדת לחדר שלי בשקט, מדליקה את האור.
מול עיניי דלתות הארון פתוחות. המדף ריק, וגם ארון התליה.
אמא יסודית, תמיד הייתה. לא הייתי עומדת בפינוי שהיא עשתה כאן.
לא בטוחה שהייתי מסוגלת לפנות הכל בבת אחת, אולי הייתי משאירה כמה חליפות למזכרת.
צמרמורת עוברת בגבי עולה עד שורשי השיער.
המדף ריק. אין לי מה ללבוש מחר, חוץ מהחצאית של דנה עם הפרחים, פתאום החן שלה יורד בעיניי, היא באמת מזכירה וילון אמבטיה.
"אלוקים" אני מרימה עיניים לתקרה מכוונת ליבי לשמים. "תחשב לי כאילו זרקתי" אני מביטה בארון הריק "כי... כי באמת הייתי זורקת! רק ש..." בושה מציפה אותי "הייתי עושה את זה לאט יותר, וגם הייתי חוסכת כסף כדי לקנות בגדים צנועים... " הבכי מדגדג לי בגרון, והכעס של אמא צף ועולה בי.
ואיך חשבתי שתבין? אני מבינה פתאום.
תינוקת שנשבתה, ילידת דור הצנע, אם אוכל לא זורקים, קל וחומר בגדים.
***
שעת צהריים מאוחרת.
אני יושבת על הפוף הקרוע שלי, קוראת עיתון. אמא שותקת כבר חצי יום,
אופה עוגות ועוגיות כאילו ערב חג, ולא מעפעפת לכיווני.
אני מתאפקת לא לשאול אותה אם מכרה בגד או שניים. ועל מה החגיגה.
לא רוצה להראות לה שזה מעניין אותי. מאד.
קולות עולים מהחלון, אבא חוזר מהעבודה, ולהפתעתי נכנס עם שוטר, וכשהוא רואה אותי הוא ממרפק אותו, ושניהם מסתכלים עליי במבט מוזר.
"יפיתוש מה שלומך?" אבא לא מחכה לתשובה, גורר כיסא לשוטר שמתיישב לידו בשולחן, וממשיך:
"בואי רגע, שבי איתנו אנחנו רוצים לדבר איתך."
הלב שלי מחסיר פעימה.
אני ניגשת לשולחן. אמא מגישה קפה וצלחת עוגיות חמות. "היא ידעה מהאורח" אני חושבת לעצמי.
אבא מכחכח בגרון, אמא משתעלת ומתיישבת לידי, השוטר מהמהם המהום רב משמעות. אני שוקלת להזמין מד''א, להשלמת האירוע הדרמטי.
"אבא??" סימני שאלה מסתובבים לי בתוך העיניים, אם שניהם פה לידי מה עוד יכול לקרות, ולמי?
"אה.. כן" אבא מזדקף. "הכל בסדר, כן. אל תדאגי, פשוט קרה משהו שיצער אותך ו..." הוא מסיים את המשפט במהירות "אני מבטיח לך שתפוצי כמו שצריך" הוא מסובב את ראשו לעבר השוטר, אבינועם אהרוני שמו, שמהנהן בראשו לאישור.
"היא לא יודעת כלום" אמא מעדכנת. ולוגמת לגימות ארוכות מהקפה.
אבא מתנדב להסביר:
" הבוקר אמא יצאה כהרגלה לעבודה, וחיכתה בתחנת מוניות להסעה שלה"
"עם האשפתון של הבגדים שלך" אמא מוסיפה בהדגשה. ומסתכלת עלי בוחנת את תגובתי.
"היא פטפטה עם ניצה, גל וחגית" ממשיך אבא.
"מה זה משנה עם מי דיברתי?" אמא קוטעת באחת, וידה פוגעת בכוס הקפה שלה, שנשפכת עלי ועל החצאית היחידה שלי, אני מתעלמת מהכוויה, ומבקשת: "אבא... נו... תקדם את העלילה". זה לא בן אדם לחברו, אני מתאפקת להוסיף.
אבא ממשיך מאותה נקודה, מנצל את ההזדמנות לדבר לבד, עד שאמא תחזור עם הסמרטוט.
"וככה הן פטפטו כהרגלן, וכשהגיעה ההסעה אמא עלתה עליה... בלי השקית. היא שכחה אותה בתחנת מוניות. ונסעה". וואו, אני חושבת לעצמי, אמן. אמן. אמן. שזרקו אותה בשבילי... אני מוסיפה תפילת שווא.
"ב08:00 אני מגיע להפסקה בתחנה, יוצא מהמונית ולחרדתי אני מגלה חפץ חשוד מתחת לספסל..."
הלב שלי יורד לתחתית של הכוס, שוקע בבוץ. אז לא זרקו אותה??
"לא איבדתי עשתונות" אבא שלי נהנה מהדרמטיות "אני מיד מרחיק אנשים מהזירה. מתקשר למשטרה, ומדווח"
"ואז אתה הגעת?" אני שואלת את השוטר.
"לא..." השוטר מחייך "ואז הגיע החבלן, עם רובוט חבלה..."
אני מדמיינת רובוט עם דגל "מי לה' אלי" מתקרב לשקית הבגדים שלי.
"ואז... את איתי יפית?" הקול של אבא קוטע את דמיונותיי. "ואז.. המשטרה סגרה את המקום עם סרט אדום, לחבלן היה שלט איתו הוא כיוון את הרובוט, הרובוט ירה בשקית. כל מה שהיה בה התעופף לכל הכיוונים" הבטן שלי מתכווצת. "וזהו, פירק אותה" אבא מתנשף.
"תודה לאל, זה לא היה מטען חבלה, זו הייתה רק שקית עם בגדים" הוא מביט בי, בודק אם אני מבינה לאן חותרות מילותיו.
"בצהריים אני מתקשרת אליו" עכשיו תורה של אמא, שני צדדים למטבע. אין אפשרות להתאושש.
"אומרת לו, דוד, אולי ראית את השקית עם הבגדים של יפית, שכחתי אותה בעבודה שלך-בתחנת מוניות...
ואז..." קולה נשבר "אבא מספר לי מה קרה, פוצצו לך את כל השקית עם הבגדים!" היא פורצת בבכי ומחבקת אותי "אויי מסכנה שלי.." אמא מייבבת.
אני שוקלת את האמבולנס פעם נוספת.
"אל תדאגי, ציפי" עכשיו התור של השוטר, אמא משתתקת. "כבר אמרתי לכם בדקתי את העניין..." הוא פונה אליי: "יפית, איך שההורים שלך דאגו מהתגובה שלך, דווקא אני לא רואה שהיא לוקחת את זה קשה" הוא מסתכל על ההורים שלי, שעשו לו הכנה מיותרת.
"אם לא ע''י הפח, או שרף או מלאך, שיהיה ע''י חבלן ורובוט" אני נעמדת. "העיקר שהבגדים ז''ל"
אמא מסמיקה, ואבא מחייך.
"כל הכבוד לך!" הוא אומר ומחבק אותי "כל הכבוד למלך הכבוד!" אני עונה. וצוחקת.
השוטר מוציא דף מהתיק ומגיש לי: "זה דו''ח נזק, תמלאי כאן למעלה את הפרטים שלך, ולמטה תכתבי מה היה תוכן השקית, וכמה בערך שוויה. יש אגף בתחנה שמתעסק עם הדברים האלה. את תקבלי 50% מסכום ערך השקית"
עכשיו אני זקוקה למד''א... אני מתיישבת מסוחררת.
שלושה שותפים לאדם. אביו ואימו והקדוש ברוך הוא!
***
שבועיים אחר כך, אני בדרך לקנות בגדים בבני ברק. והלב שלי מתרונן.
"תודה אבא," אני מדברת בלב, מוצפת ברגשות תודה שלא הכרתי "אין לי מילים מול כל הטוב הזה שאתה מרעיף עליי"
אני פותחת הארנק, ערימת שטרות מסודרת בו, אני מתאפקת לא לחייך...
"מי היה מאמין?" אני מסתכלת לשמים... "שיהיה לי כזה סכום לקנות בגדים צנועים".
"אנחנו מאמינים בני מאמינים..." הפלאפון שלי מצלצל, עונה את התשובה.
"כן אמא" אני משווה לקולי ענייניות. מאז המקרה משתדלת מאד לא להכאיב יותר בדרך החדשה שלי.
"יפיתוש דובשניה שלי" אמא משתפכת, "שמתי לך שוקולד חלבי בתיק" היא מפתיעה "הוא כשר".
"תודה רבה אמא" אני עונה. מחכה לעוקץ.
"ותקני הרבה חצאיות פרחוניות..." אמא צוחקת "יפות כמו וילונות אמבטיה".
נון ובית:
כמו שצויין בהתחלה.
הסיפור קרה באמת!
גיבורת הסיפור היא אמא שלי שתחי', שזכתה לדור ישרים מבורך!
