אני אקח את אחותו.
והאמת שזה לא כל כך קורה שאני באה להפריד ועד כדי כך הילד להוט דווקא להמשיך.
@KATZEFET אני קוראת תגובות שלך ומרגישה שחוזרת אחורה...
והאמת שמה שהיכ עזר לי זה פשוט לשאול אנשים מה הם עושים.
לכן אני פחות מאמינה בזה:
זאת תורה גדולה, ויש הרבה מה ללמוד בה.
ברור שלב של הורים זה משו שא''א ואין טעם גם להתווכח איתו
אבל היכולת לחנך- ממש לא באה לבד. הכי לא.
ובהתחלה הייתה מחטיפה הרבה מידי, וגם אני אמרתי שזה רק מכונת על היד וכו.
אבל האמת שכשהייתי מספיק כנה עם עצמי לראות את עצמי באמת
הבנתי שזו לא "רק מכונת קטנה" וזה גם לא במקום צעקות, ממש לא, וזה לא משליטה זה פשוט מעצבים.
וגם ראיתי שזה לא באמת עובד, זה מקומי, עוצר אותו אבל לא עובד לטווח הרחוק. כי לא היה פה שום תהליך שרציתי ללמד אותו. סתם פרקתי והשתקתי אותו מקומית.
ושאלתי המון נשים מסביבי, איך את מתנהלת, מה את עושה כשילד פשוט לא שומע, ושמעתי כמה פעמים את ההרצאות של הרב יעקובזון, ולאט לאט בניתי לי את הדרך שלי.
אז חלק מהמסקנות שלי:
1. חינוך זה קודם כל שליטה עצמית של ההורה מול עצמו. להכיל את הילד, לדעת להפריד.
2. לרוב כשאני מרגישה כעס משו ערער אותי שם והעבודה תהיה מול עצמי בלבד. אם אני כועסת- זה שלי. זה אומר שמשו לא שלם, אני מרגישה נניח שיש פה מאבק כוחות ואני צריכה להכניע, או מרגישה חוסר אונים, ופחד מחוסר שליטה וכדו. כל הדברים האלה כל כך לא שייכים לילדון החמוד שעומד מולי ופשוט- וזאת המסקנה הבאה-
3. בוחן גבולות.
4. לא כל דבר צריך לראות. יש דברים וזמנים שאני פשוט עוורת...
5. לא כל דבר צריך מילים, לפעמים במקום לאמר אלף פעם- לא לגעת באיקס, פשוט תבואי, תטלי את איקס בשקט, ותניחי במקום גבוה. זה נחרט לילד יותר מדיבורים שעוברים ליד האוזן שלו.
6. כשילד לא מקשיב או פועל שלא כשורה, אני לפעמים כן נאלצת להגיב אבל זה צריך להיות תגובה שקשורה. למשל- אני רואה שמאד קשה לך להישאר רגוע כאן איתנו בסלון, אז בוא תיכנס לשלוש דק' לחדר להירגע. (יש לנו טיימר ואני מפעילה לפי הזמן שנראלי מתאים)
7. לפעמים כשאני ממש עייפה ואין לי כח לחנך (כי צריך הרבה כח לחנך, כי זה עבודה פנימית) אז אני פשוט אומרת להם בכנות, ילדים אני ממש עייפה, אני תיכף צועקת וחבל. ממש לא מתחשק לי לצעוק עליכם. וזה עובד לרוב.
טוב זה לא יגמר... אבל הכיוון ברור נראלי.
חינוך זה עבודה.
הנושאים החמים
