הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אני באמצע לכתוב סיפור, לא בטוח שאפרסם את ההמשך, אך אשמח לחוות דעת על הסגנון - כמה גיבורים, וכל אחד מספר על עצמו, ועל הגיבורים האחרים מהזווית שלו. אני רוצה לדעת אם כדאי להמשיך עם הסיפור. תודה רבה.
אסף:
השקט היה מוחלט כשיצאתי מהבית. אבא ביקש שאלך לדבר עם מרים, שתחזור הביתה, ועל הדרך ללכת לחומה. "יהורם" צעקתי בלחישה, נצמד לקירות הבתים על פניהם חלפתי. יהורם הגיח מקצה הסמטה, כובעו מרוט.
"הנה אתה! מה קרה לך? אתה נראה נורא!" השתדלתי ללחוש. "אני נראה נורא..." גיחך יהורם בכעס עצור, "אתה יודע מי נורא באמת?" הרגשתי שהוא כועס עלי, לא ידעתי למה. "מי?" שאלתי, חושש. חיוך עקום הצטייר על פניו של יהורם: "מכיר את נריה בן יוחנן?"
שתקתי. את נריה הכרתי יותר מאשר את יהורם. הרגשתי איך לחיי נצבעות באדום, בירכתי על החושך שהסתיר אותן. "מה קרה?" שאלתי, מחפש אחר תירוץ בו אוכל להשתמש כדי להגן על שמו של בנה המופרע של נעמה, אחותי הבכורה. נריה בחור נחמד, בדרך כלל, את התואר 'מופרע' הצמדתי לו אני, לאחר שהייתי נוכח בכמה מהמהומות שחולל.
"הוא הזהיר אותי שלא אעז יותר להתקרב לחומה. אבל כמו שאתה רואה, הוא לא הסתפק רק בלהגיד... חצוף, האחיין שלך!" לא הייתה לי תשובה. חצוף האחיין שלי, ללא ספק. ואם הייתה לו עזות המצח לגעת ביהורם, המבוגר ממנו בשנתיים, הגיע הזמן לרסן אותו אחת ולתמיד.
"תגיד לו," רשף יהורם אש, "שהוא והחברים שלו רק גורמים לנו להפסיד. תגיד לו שסבא שלו אמר להפסיק עם השטויות, וחוץ מזה שהוא סבא שלו, הוא גם רב!"
"סבא שלו מהצד השני אינו רב" נאנחתי, "רחוק מאד מלהיות רב..."
"ואבא שלו?" שאלה טובה. יוחנן, בעלה של נעמה, מכבד את אבי מאד, אך הוא מכבד גם את אבא שלו. לא היה לי מושג לאיזה צד הוא שייך. "לא יודע, אני לא בטוח שהוא נאמן" לא ידעתי למה אני אומר את זה. נעמה כל כך צדיקה, לא מגיעות לה הבושות האלה.
"זה לא אכפת לי!" רגז יהורם, "אני רק רוצה שתבהיר לאחיין המגודל שלך שאין לו רשות לנגוע בי, כן?" לא. ממש לא. "תבהיר לו בעצמך" הצעתי. לפני שהספיק יהורם לענות התקרבה אלינו עששית מרקדת, מלווה בצל שחור ושיער בהיר. נריה.
"שלום, אסף!" חייך נריה בלבביות. "שלום" עניתי, שפתיי מציירות חיוך חוזר. ידעתי שהחיוך לא מנסה אפילו לטפס לכיוון העיניים. כאב לי. אחרי הכל, נריה תמיד היה חבר נאמן. נריה שם לב לעיניים הכבויות שלי. שמתי לב לעיניים שלו, הוא נפגע.
"שמעתי שאתה לא יודע מה אבא שלי חושב. האמת היא שהוא כמוך, צדיק אמיתי, אבל הוא פוחד מאבא שלו פחד מוות, לכן הוא לא אוסר עלי ללכת..." אני החוורתי, יהורם לא נבהל: "ואם היה אוסר עליך, היית שומע בקולו?" נריה הסמיק: "אם אני יודע שהוא לא אוהב זאת ועדיין יוצא... כנראה שלא הייתי מציית..." הוא היה נבוך, כאב לי בשבילו. הוא בחור טוב, נריה.
"והרב---" התחיל יהורם. הסיתי אותו. כאבו של נריה היה עמוק מספיק, לא היה צורך להזכיר לו את אבא שלי. ובכלל, חוץ מכאב זה לו יוסיף לו כלום. הוא לא יצטרף אלינו. סבא שלו יכעס מאד.
"האמת, הגעתי לכאן בשבילך, אסף. אמא שלי שלחה חלות לשבת. תאמין לי, יש בחלות האלה קצת יותר מקמח ומים... אמא שלי מכניסה בהן את כל הנשמה!" הוא נאנח, "אתה יודע, לפעמים אני מתפלל שהתפילות שלה תתקבלנה... אני לא מסוגל לעשות את זה לבד..." הנהנתי. לחצתי את ידו של נריה, מנסה להעביר לו כמה שיותר כח. יהורם הביט בי, עיניו דרשו הסבר מפורט. לא יכולתי להסביר לו. הבטחתי לנריה שלא אגלה. עיניו של יהורם דרשו עוד משהו.
"נריה" היססתי, "יהורם פגש בך הערב... לא יפה מה שעשית!" נריה הנהן: "נכון, אבל תאמין לי יהורם, שמזל גדול היה לך שפגשת בי בדרך ולא הגעת ליעדך... חברים שלי לא היו משאירים בך עצם שלימה! אני---" הוא עצם את עיניו, אחר פתח אותן לגודלן המקסימלי: "אני מתנצל..." יהורם משך בכתפיו, חייך חיוך עקום: "מחול לך, נריה, אבל אל תעשה זאת שוב, לא כולם סלחנים כמוני..."
לקחתי את הסל מידו של נריה, ריח החלות עלה ממנו, הזכיר לי את שבת שתבוא מחר בערב, הכריח אותי להתנצל ולהמשיך בדרך, למרים. נריה חזר לחברים שלו על החומה, יהורם הסתלק אף הוא אל תוך הלילה. צעדתי בשקט בסמטאות, רחשי צעדי נשמעו כסופות רעמים. כעסתי פתאום. כעסתי על העולם האכזר הזה, כעסתי על הרומאים שחיכו לנו בחוץ, על המתח שאכל אותנו מבפנים. ביתה של מרים הזדקר מולי פתאום, איך הגעתי מהר כל כך? נקשתי שתי נקישות קצובות, חיכיתי כמה רגעים והדלת נפתחה. מרים, לבושה בשמלה תכולה, עמדה שם. כשראתה אותי חייכה, הזמינה אותי פנימה, חייכה שוב כשסירבתי. תמיד היא מחייכת, גם כשלא צריך.
"אבא שלח אותי" מלמלתי, רציתי לגמור עם המשימה הזאת, לחזור הביתה. "הוא ביקש שאומר לך ש--- אם לא תחזרי בימים הקרובים, זאת אומרת, אמא--- לא תעמוד בזה, והיא---" חיוכה המטופש של מרים נמחק באחת: "מה קרה לאמא?" רק אמא חשובה לה, אבא לא מעניין אותה בכלל. "אמא עצובה" דיברתי אליה כמו אל ילדה קטנה, "קשה לאימהות לאבד ילדים, מרים. את זוכרת את דוד?" הזכרתי בלי כוונה את אחי המנוח. עיניה של מרים נעצמו. "אמא איבדה כבר ילד אחד," קולי התקשח פתאום, "למה את ממררת לה את החיים?" נעצתי עיניים בקיר הלבן שמאחוריה. פתאום נצבע שדה הראיה שלי בחום כהה, היא טרקה את הדלת.
הסתובבתי לאיטי, רציתי לחזור ליהורם ולהסביר לו שלא הכל הוא יודע. רציתי לחבק את נריה ולהתנצל אלף פעמים. רציתי לשכוח את החיוך של מרים. רציתי כל כך הרבה דברים, אף אחד מהם אינו מציאותי. רקותיי החלו לשלוח תזכורות מכאיבות על השעה המתאחרת ועל היום שעבר ועל זה שמחכה לי מעבר ללילה. אבן בגודל בינוני קרצה לי מקצה הרחוב, הזדרזתי אליה, היא הייתה נוחה יותר מכל כורסא שבעולם. הרמתי עיניים אל הרקיע הפרוש מעלי, כוכבים קישטו אותו, הוכיחו לי שגם בלילה לא הכל שחור. האמנתי להם, נזכרתי באביעד ושלמה, חבריי הטובים, שהסכימו לסייע לי לבנות גדר מסביב לחצר בית המדרש, כדי למנוע חדירה של בעלי חיים בלתי רצויים.
מחשבות טובות נותנות כח. קמתי והלכתי הביתה.
"שלום!" הנחתי על השולחן סל עם חלות. אבא הגיח מפתח חדרו, סימני שאלה רקדו לו בעיניים. סיפרתי לו על מרים, לא הזכרתי את החיוכים שלה, הוא מכיר אותם יותר טוב ממני. "היית אצל נעמה?" שאל אבא למראה הסל. נענעתי בראשי לשלילה: "פגשתי את נריה, הוא הביא לי את החלות. לא יכולנו לדבר יותר מדי, יהורם היה איתי, אבל---" אבא היסה אותי, אמא התעוררה.
אהרון:
הרחבה שלפני בית הכנסת הייתה מלאה. אנשים, נערים וילדים עמדו שם, מתעלמים מהגשם שהחל יורד. אני הצטנפתי באחת הפינות המרוחקות, הרחק מעיניהם הדומעות של העומדים ברחבה. עיניי צדו את אמא, מוקפת בשמונה אחיותיה הגדולות. הרב התקרב אלי, רמז לי לבוא, המיטה הגיעה לבית הכנסת. עשרות זוגות עיניים ליוו אותי אל מרכז בית הכנסת, עשרות יהודים שהכירו את אבא, חלקם אפילו הכירו אותו מקרוב. קולי היה צרוד והפסוקים יצאו מגרוני שבורים ומקוטעים. ההספדים היו ארוכים, גדושים באין-ספור סיפורי חסד וצדקה. אחרי שהסתיים הכל הלכתי הביתה, לשבת שבעה ולתמוך באמא. הבית היה ריק עד כאב, וגלילי קלף שנחו על השולחן, מזכרת מתמצתת כל כך מהאיש שהיה ואיננו, רק הגבירו את החלל. שמונה דודותיי התגייסו כולן 'לשרת את אחותן הצעירה ואת בנה היחיד בשבוע הקשה בחייהם' כפי שהגדירה זאת מיכל, או אולי הייתה זו נעמה או צפנת? ריחות תבשילים עלו מן המטבח וכריות נוחות הונחו על הרצפה, כמו גם כיסאות נמוכים.
התיישבתי על אחת הכריות הפזורות סביב, מנסה לעכל, להסביר לעצמי שזהו, הוא הלך, לא הצלחתי. טמנתי את הראש בכפות הידיים, חשבתי על אבא, על החיים שיהיו שונים כל כך בלעדיו.
"אתה חזק" שמעתי קול מאחורי, "אתה כל כך חזק, אהרון" הנהנתי בנימוס, מלמלתי כמה מילות תודה ושקעתי שוב בתוך כפות הידיים. דודה נעמה נאנחה ויצאה מן החדר, דודה אחרת נכנסה. לא סובבתי את הראש, חיכיתי שתומר מה שהיא רוצה ותלך, אבל היא עמדה שם, לא השמיעה רחש. לאחר כמה רגעים שמעתי את צעדיה המתקרבים, היא כבר עמדה ממש בסמוך אלי. "אהרון..." נבהלתי. הקול היה גברי, זה היה הקול של אסף. "תודה שבאת" לחשתי והוריתי על הכיסא מולי. אסף נשאר לעמוד, הוא הביט לתוך עיניי, ידעתי שהוא כואב איתי, וזה הספיק לי.
"אביך היה אדם גדול" אסף התיישב סוף סוף על כסא העץ, "אבדה גדולה לכולנו... זכית, אהרון, אני מקווה שאתה יודע זאת..." ידעתי. הרמתי את עיניי, בהיתי בחלון הפונה אל הרחוב. "אני מנסה לחשוב... זאת אומרת---" מעולם לא גמגמתי, בטח לא לאסף, "מה הייתי מעדיף. זאת אומרת, אבא חריף, צדיק, תלמיד חכם ובעל חסד - אבל מת, או אבא רגיל, אדם פשוט ותמים, וחי... לא יודע להחליט..." אסף הנהן, חשב מעט ואמר: "גם אבא פשוט מת בסופו של דבר. מה שנשאר לך ממנו – זה מה שחשוב!" הסכמתי. שלחתי מבט אל השולחן והגווילים, גאווה מתוקה מילאה את ליבי. התגעגעתי לאבא, אהבתי אותו, רציתי לשמוע שוב את הניגון הערב של הלימוד. זכיתי. לא כולם זכו. "גם אתה זכית" חייכתי. "עד מאה ועשרים!" הוסיף אסף בהסכמה. ישבנו שם, דיברנו על אבא, על אמא, על הדודות שנכנסות כל הזמן... הזמן עבר מהר, הגיע הזמן למנחה. מנין גדול במיוחד התאסף בחדר המגורים. כשהסתובבתי לאחר התפילה, אסף כבר לא היה שם.
"אהרון" קולה של אמא השיג אותי בדרכי לחדר, "אהרון, אתה בסדר?" "אני עייף" זה לא היה מדויק. אז מה? ואם היא תדע את האמת המדויקת זה יהיה יותר גרוע. באמת? לא ידעתי. ובכלל – מה האמת המדויקת? הייתי עייף? אולי, אבל עייפות מעולם לא הפחידה אותי. מותו הפתאומי של אבא עלול היה להשפיע עלי באלף תחומים. לא ידעתי היכן הוא אוחז עכשיו, מה קורה לי ומה אני מרגיש. "תלך לנוח?" הציעה אמא, לא רציתי לצער אותה. "אני בסדר, אני רק צריך... אולי לשתות משהו ואחזור לעצמי, אל תדאגי לי, אמא..." טוב שעמדו שם כמה אנשים, אחרת הייתה אמא ממהרת למזוג לי כוס חלב. בן השכנים הגיש לי כוס מים, הודיתי לו והלכתי לחדר, לגווילים. הבוקר עוד פיעמה בהם רוחו של אבא. הסתכלתי עליהם, הם לא הסתכלו בחזרה. פרחה מהם הרוח, נקברה תחת שכבות אדמה ודמעות. גם הם, כמוני, נשארו מיותמים. הבטחתי להם שזה לא יימשך הרבה זמן, יום אחד אפתח אותם. לא היום, גם לא מחר, אבל יום אחד זה יקרה, ועד היום ההוא--- שיחכו בסבלנות, כמוני.
קול פסיעות חרישי התקרב אל החדר. התקתי את מבטי מגלילי הקלף, הפניתי אותו אל הפתח. אביעד עמד שם, בעיניו צל עצוב, וגבו שפוף. "המקום ינחם אתכם..." הוא אמר, קולו צרוד כתמיד. הזמנתי אותו פנימה, הוא נכנס, מבטו שוטט על פני החדר, נח על השולחן, על המזכרת מאבא, הנהן בעצב: "כל כך הוא..." הוא התיישב על כסא העץ עליו ישב אסף קודם. נזכרתי בהבטחה שלי, החלטתי לשתף את אביעד: "גם כל כך אני... כך החלטתי. אין לי דרך אחרת לזכור אותו... אתה יודע, אביעד, כמה שעות הוא ישן בלילה? אתה יודע איזה למדן הוא היה? הוא הרי---" גוש חנק לי את הגרון, "התמוטט--- מעל ה---" לא יכולתי לעצור את הדמעות, גם לא התביישתי בהן. "אני ראיתי אותו, הוא ישב כאן ולמד, ואז פתאום הוא קרא לי, על פניו הייתה הבעה מיוסרת, הוא ביקש שאקרא לרופא. נבהלתי מאד, התחלתי לרוץ, ואז ראשו צנח אל תוך הגווילים. צרחתי, אמא שלי התעוררה, רצתי לקרוא לרופא היווני שגר כאן ברחוב שלנו. הוא הגיע מהר, הוא הכיר את אבא מצוין וגם נעזר בו כמה פעמים. הוא ניסה להציל את אבא, גחן מעליו, עשה מה שעשה, אמר שיש סיכוי. ניגשתי לאבא, אמרתי לו שהוא יבריא ויהיה בסדר. אבא הנהן, הוא סימן לי להתקרב אליו. אמא שלי דברה עם הרופא בהיסטריה, לא שמה לב איך אני אומר עם אבא וידוי, איך אנחנו קוראים יחד קריאת שמע..." השתנקתי, "אבא אמר לי שהוא מרגיש שהוא הולך, אמר לי עוד כמה מילים, ואחרי שסיימנו קריאת שמע הוא ביקש שאקרא לאמא שלי. לא יודע מה הוא אמר לה, אבל היא התחילה לבכות, לצרוח, הרופא ניסה שוב להציל, אבל... אלוקים רצה אחרת..." לא סיפרתי לאביעד על הדם שקפא ל בוורידים באותם רגעים, על הדמעות שלא הזלתי, על הקיפאון במח, בלב, בנשמה. יש דברים שנשארים פרטיים גם ברגע של שיתוף, כך אמא שלי אומרת.
אסף:
השקט היה מוחלט כשיצאתי מהבית. אבא ביקש שאלך לדבר עם מרים, שתחזור הביתה, ועל הדרך ללכת לחומה. "יהורם" צעקתי בלחישה, נצמד לקירות הבתים על פניהם חלפתי. יהורם הגיח מקצה הסמטה, כובעו מרוט.
"הנה אתה! מה קרה לך? אתה נראה נורא!" השתדלתי ללחוש. "אני נראה נורא..." גיחך יהורם בכעס עצור, "אתה יודע מי נורא באמת?" הרגשתי שהוא כועס עלי, לא ידעתי למה. "מי?" שאלתי, חושש. חיוך עקום הצטייר על פניו של יהורם: "מכיר את נריה בן יוחנן?"
שתקתי. את נריה הכרתי יותר מאשר את יהורם. הרגשתי איך לחיי נצבעות באדום, בירכתי על החושך שהסתיר אותן. "מה קרה?" שאלתי, מחפש אחר תירוץ בו אוכל להשתמש כדי להגן על שמו של בנה המופרע של נעמה, אחותי הבכורה. נריה בחור נחמד, בדרך כלל, את התואר 'מופרע' הצמדתי לו אני, לאחר שהייתי נוכח בכמה מהמהומות שחולל.
"הוא הזהיר אותי שלא אעז יותר להתקרב לחומה. אבל כמו שאתה רואה, הוא לא הסתפק רק בלהגיד... חצוף, האחיין שלך!" לא הייתה לי תשובה. חצוף האחיין שלי, ללא ספק. ואם הייתה לו עזות המצח לגעת ביהורם, המבוגר ממנו בשנתיים, הגיע הזמן לרסן אותו אחת ולתמיד.
"תגיד לו," רשף יהורם אש, "שהוא והחברים שלו רק גורמים לנו להפסיד. תגיד לו שסבא שלו אמר להפסיק עם השטויות, וחוץ מזה שהוא סבא שלו, הוא גם רב!"
"סבא שלו מהצד השני אינו רב" נאנחתי, "רחוק מאד מלהיות רב..."
"ואבא שלו?" שאלה טובה. יוחנן, בעלה של נעמה, מכבד את אבי מאד, אך הוא מכבד גם את אבא שלו. לא היה לי מושג לאיזה צד הוא שייך. "לא יודע, אני לא בטוח שהוא נאמן" לא ידעתי למה אני אומר את זה. נעמה כל כך צדיקה, לא מגיעות לה הבושות האלה.
"זה לא אכפת לי!" רגז יהורם, "אני רק רוצה שתבהיר לאחיין המגודל שלך שאין לו רשות לנגוע בי, כן?" לא. ממש לא. "תבהיר לו בעצמך" הצעתי. לפני שהספיק יהורם לענות התקרבה אלינו עששית מרקדת, מלווה בצל שחור ושיער בהיר. נריה.
"שלום, אסף!" חייך נריה בלבביות. "שלום" עניתי, שפתיי מציירות חיוך חוזר. ידעתי שהחיוך לא מנסה אפילו לטפס לכיוון העיניים. כאב לי. אחרי הכל, נריה תמיד היה חבר נאמן. נריה שם לב לעיניים הכבויות שלי. שמתי לב לעיניים שלו, הוא נפגע.
"שמעתי שאתה לא יודע מה אבא שלי חושב. האמת היא שהוא כמוך, צדיק אמיתי, אבל הוא פוחד מאבא שלו פחד מוות, לכן הוא לא אוסר עלי ללכת..." אני החוורתי, יהורם לא נבהל: "ואם היה אוסר עליך, היית שומע בקולו?" נריה הסמיק: "אם אני יודע שהוא לא אוהב זאת ועדיין יוצא... כנראה שלא הייתי מציית..." הוא היה נבוך, כאב לי בשבילו. הוא בחור טוב, נריה.
"והרב---" התחיל יהורם. הסיתי אותו. כאבו של נריה היה עמוק מספיק, לא היה צורך להזכיר לו את אבא שלי. ובכלל, חוץ מכאב זה לו יוסיף לו כלום. הוא לא יצטרף אלינו. סבא שלו יכעס מאד.
"האמת, הגעתי לכאן בשבילך, אסף. אמא שלי שלחה חלות לשבת. תאמין לי, יש בחלות האלה קצת יותר מקמח ומים... אמא שלי מכניסה בהן את כל הנשמה!" הוא נאנח, "אתה יודע, לפעמים אני מתפלל שהתפילות שלה תתקבלנה... אני לא מסוגל לעשות את זה לבד..." הנהנתי. לחצתי את ידו של נריה, מנסה להעביר לו כמה שיותר כח. יהורם הביט בי, עיניו דרשו הסבר מפורט. לא יכולתי להסביר לו. הבטחתי לנריה שלא אגלה. עיניו של יהורם דרשו עוד משהו.
"נריה" היססתי, "יהורם פגש בך הערב... לא יפה מה שעשית!" נריה הנהן: "נכון, אבל תאמין לי יהורם, שמזל גדול היה לך שפגשת בי בדרך ולא הגעת ליעדך... חברים שלי לא היו משאירים בך עצם שלימה! אני---" הוא עצם את עיניו, אחר פתח אותן לגודלן המקסימלי: "אני מתנצל..." יהורם משך בכתפיו, חייך חיוך עקום: "מחול לך, נריה, אבל אל תעשה זאת שוב, לא כולם סלחנים כמוני..."
לקחתי את הסל מידו של נריה, ריח החלות עלה ממנו, הזכיר לי את שבת שתבוא מחר בערב, הכריח אותי להתנצל ולהמשיך בדרך, למרים. נריה חזר לחברים שלו על החומה, יהורם הסתלק אף הוא אל תוך הלילה. צעדתי בשקט בסמטאות, רחשי צעדי נשמעו כסופות רעמים. כעסתי פתאום. כעסתי על העולם האכזר הזה, כעסתי על הרומאים שחיכו לנו בחוץ, על המתח שאכל אותנו מבפנים. ביתה של מרים הזדקר מולי פתאום, איך הגעתי מהר כל כך? נקשתי שתי נקישות קצובות, חיכיתי כמה רגעים והדלת נפתחה. מרים, לבושה בשמלה תכולה, עמדה שם. כשראתה אותי חייכה, הזמינה אותי פנימה, חייכה שוב כשסירבתי. תמיד היא מחייכת, גם כשלא צריך.
"אבא שלח אותי" מלמלתי, רציתי לגמור עם המשימה הזאת, לחזור הביתה. "הוא ביקש שאומר לך ש--- אם לא תחזרי בימים הקרובים, זאת אומרת, אמא--- לא תעמוד בזה, והיא---" חיוכה המטופש של מרים נמחק באחת: "מה קרה לאמא?" רק אמא חשובה לה, אבא לא מעניין אותה בכלל. "אמא עצובה" דיברתי אליה כמו אל ילדה קטנה, "קשה לאימהות לאבד ילדים, מרים. את זוכרת את דוד?" הזכרתי בלי כוונה את אחי המנוח. עיניה של מרים נעצמו. "אמא איבדה כבר ילד אחד," קולי התקשח פתאום, "למה את ממררת לה את החיים?" נעצתי עיניים בקיר הלבן שמאחוריה. פתאום נצבע שדה הראיה שלי בחום כהה, היא טרקה את הדלת.
הסתובבתי לאיטי, רציתי לחזור ליהורם ולהסביר לו שלא הכל הוא יודע. רציתי לחבק את נריה ולהתנצל אלף פעמים. רציתי לשכוח את החיוך של מרים. רציתי כל כך הרבה דברים, אף אחד מהם אינו מציאותי. רקותיי החלו לשלוח תזכורות מכאיבות על השעה המתאחרת ועל היום שעבר ועל זה שמחכה לי מעבר ללילה. אבן בגודל בינוני קרצה לי מקצה הרחוב, הזדרזתי אליה, היא הייתה נוחה יותר מכל כורסא שבעולם. הרמתי עיניים אל הרקיע הפרוש מעלי, כוכבים קישטו אותו, הוכיחו לי שגם בלילה לא הכל שחור. האמנתי להם, נזכרתי באביעד ושלמה, חבריי הטובים, שהסכימו לסייע לי לבנות גדר מסביב לחצר בית המדרש, כדי למנוע חדירה של בעלי חיים בלתי רצויים.
מחשבות טובות נותנות כח. קמתי והלכתי הביתה.
"שלום!" הנחתי על השולחן סל עם חלות. אבא הגיח מפתח חדרו, סימני שאלה רקדו לו בעיניים. סיפרתי לו על מרים, לא הזכרתי את החיוכים שלה, הוא מכיר אותם יותר טוב ממני. "היית אצל נעמה?" שאל אבא למראה הסל. נענעתי בראשי לשלילה: "פגשתי את נריה, הוא הביא לי את החלות. לא יכולנו לדבר יותר מדי, יהורם היה איתי, אבל---" אבא היסה אותי, אמא התעוררה.
אהרון:
הרחבה שלפני בית הכנסת הייתה מלאה. אנשים, נערים וילדים עמדו שם, מתעלמים מהגשם שהחל יורד. אני הצטנפתי באחת הפינות המרוחקות, הרחק מעיניהם הדומעות של העומדים ברחבה. עיניי צדו את אמא, מוקפת בשמונה אחיותיה הגדולות. הרב התקרב אלי, רמז לי לבוא, המיטה הגיעה לבית הכנסת. עשרות זוגות עיניים ליוו אותי אל מרכז בית הכנסת, עשרות יהודים שהכירו את אבא, חלקם אפילו הכירו אותו מקרוב. קולי היה צרוד והפסוקים יצאו מגרוני שבורים ומקוטעים. ההספדים היו ארוכים, גדושים באין-ספור סיפורי חסד וצדקה. אחרי שהסתיים הכל הלכתי הביתה, לשבת שבעה ולתמוך באמא. הבית היה ריק עד כאב, וגלילי קלף שנחו על השולחן, מזכרת מתמצתת כל כך מהאיש שהיה ואיננו, רק הגבירו את החלל. שמונה דודותיי התגייסו כולן 'לשרת את אחותן הצעירה ואת בנה היחיד בשבוע הקשה בחייהם' כפי שהגדירה זאת מיכל, או אולי הייתה זו נעמה או צפנת? ריחות תבשילים עלו מן המטבח וכריות נוחות הונחו על הרצפה, כמו גם כיסאות נמוכים.
התיישבתי על אחת הכריות הפזורות סביב, מנסה לעכל, להסביר לעצמי שזהו, הוא הלך, לא הצלחתי. טמנתי את הראש בכפות הידיים, חשבתי על אבא, על החיים שיהיו שונים כל כך בלעדיו.
"אתה חזק" שמעתי קול מאחורי, "אתה כל כך חזק, אהרון" הנהנתי בנימוס, מלמלתי כמה מילות תודה ושקעתי שוב בתוך כפות הידיים. דודה נעמה נאנחה ויצאה מן החדר, דודה אחרת נכנסה. לא סובבתי את הראש, חיכיתי שתומר מה שהיא רוצה ותלך, אבל היא עמדה שם, לא השמיעה רחש. לאחר כמה רגעים שמעתי את צעדיה המתקרבים, היא כבר עמדה ממש בסמוך אלי. "אהרון..." נבהלתי. הקול היה גברי, זה היה הקול של אסף. "תודה שבאת" לחשתי והוריתי על הכיסא מולי. אסף נשאר לעמוד, הוא הביט לתוך עיניי, ידעתי שהוא כואב איתי, וזה הספיק לי.
"אביך היה אדם גדול" אסף התיישב סוף סוף על כסא העץ, "אבדה גדולה לכולנו... זכית, אהרון, אני מקווה שאתה יודע זאת..." ידעתי. הרמתי את עיניי, בהיתי בחלון הפונה אל הרחוב. "אני מנסה לחשוב... זאת אומרת---" מעולם לא גמגמתי, בטח לא לאסף, "מה הייתי מעדיף. זאת אומרת, אבא חריף, צדיק, תלמיד חכם ובעל חסד - אבל מת, או אבא רגיל, אדם פשוט ותמים, וחי... לא יודע להחליט..." אסף הנהן, חשב מעט ואמר: "גם אבא פשוט מת בסופו של דבר. מה שנשאר לך ממנו – זה מה שחשוב!" הסכמתי. שלחתי מבט אל השולחן והגווילים, גאווה מתוקה מילאה את ליבי. התגעגעתי לאבא, אהבתי אותו, רציתי לשמוע שוב את הניגון הערב של הלימוד. זכיתי. לא כולם זכו. "גם אתה זכית" חייכתי. "עד מאה ועשרים!" הוסיף אסף בהסכמה. ישבנו שם, דיברנו על אבא, על אמא, על הדודות שנכנסות כל הזמן... הזמן עבר מהר, הגיע הזמן למנחה. מנין גדול במיוחד התאסף בחדר המגורים. כשהסתובבתי לאחר התפילה, אסף כבר לא היה שם.
"אהרון" קולה של אמא השיג אותי בדרכי לחדר, "אהרון, אתה בסדר?" "אני עייף" זה לא היה מדויק. אז מה? ואם היא תדע את האמת המדויקת זה יהיה יותר גרוע. באמת? לא ידעתי. ובכלל – מה האמת המדויקת? הייתי עייף? אולי, אבל עייפות מעולם לא הפחידה אותי. מותו הפתאומי של אבא עלול היה להשפיע עלי באלף תחומים. לא ידעתי היכן הוא אוחז עכשיו, מה קורה לי ומה אני מרגיש. "תלך לנוח?" הציעה אמא, לא רציתי לצער אותה. "אני בסדר, אני רק צריך... אולי לשתות משהו ואחזור לעצמי, אל תדאגי לי, אמא..." טוב שעמדו שם כמה אנשים, אחרת הייתה אמא ממהרת למזוג לי כוס חלב. בן השכנים הגיש לי כוס מים, הודיתי לו והלכתי לחדר, לגווילים. הבוקר עוד פיעמה בהם רוחו של אבא. הסתכלתי עליהם, הם לא הסתכלו בחזרה. פרחה מהם הרוח, נקברה תחת שכבות אדמה ודמעות. גם הם, כמוני, נשארו מיותמים. הבטחתי להם שזה לא יימשך הרבה זמן, יום אחד אפתח אותם. לא היום, גם לא מחר, אבל יום אחד זה יקרה, ועד היום ההוא--- שיחכו בסבלנות, כמוני.
קול פסיעות חרישי התקרב אל החדר. התקתי את מבטי מגלילי הקלף, הפניתי אותו אל הפתח. אביעד עמד שם, בעיניו צל עצוב, וגבו שפוף. "המקום ינחם אתכם..." הוא אמר, קולו צרוד כתמיד. הזמנתי אותו פנימה, הוא נכנס, מבטו שוטט על פני החדר, נח על השולחן, על המזכרת מאבא, הנהן בעצב: "כל כך הוא..." הוא התיישב על כסא העץ עליו ישב אסף קודם. נזכרתי בהבטחה שלי, החלטתי לשתף את אביעד: "גם כל כך אני... כך החלטתי. אין לי דרך אחרת לזכור אותו... אתה יודע, אביעד, כמה שעות הוא ישן בלילה? אתה יודע איזה למדן הוא היה? הוא הרי---" גוש חנק לי את הגרון, "התמוטט--- מעל ה---" לא יכולתי לעצור את הדמעות, גם לא התביישתי בהן. "אני ראיתי אותו, הוא ישב כאן ולמד, ואז פתאום הוא קרא לי, על פניו הייתה הבעה מיוסרת, הוא ביקש שאקרא לרופא. נבהלתי מאד, התחלתי לרוץ, ואז ראשו צנח אל תוך הגווילים. צרחתי, אמא שלי התעוררה, רצתי לקרוא לרופא היווני שגר כאן ברחוב שלנו. הוא הגיע מהר, הוא הכיר את אבא מצוין וגם נעזר בו כמה פעמים. הוא ניסה להציל את אבא, גחן מעליו, עשה מה שעשה, אמר שיש סיכוי. ניגשתי לאבא, אמרתי לו שהוא יבריא ויהיה בסדר. אבא הנהן, הוא סימן לי להתקרב אליו. אמא שלי דברה עם הרופא בהיסטריה, לא שמה לב איך אני אומר עם אבא וידוי, איך אנחנו קוראים יחד קריאת שמע..." השתנקתי, "אבא אמר לי שהוא מרגיש שהוא הולך, אמר לי עוד כמה מילים, ואחרי שסיימנו קריאת שמע הוא ביקש שאקרא לאמא שלי. לא יודע מה הוא אמר לה, אבל היא התחילה לבכות, לצרוח, הרופא ניסה שוב להציל, אבל... אלוקים רצה אחרת..." לא סיפרתי לאביעד על הדם שקפא ל בוורידים באותם רגעים, על הדמעות שלא הזלתי, על הקיפאון במח, בלב, בנשמה. יש דברים שנשארים פרטיים גם ברגע של שיתוף, כך אמא שלי אומרת.
