שיתוף - לביקורת שרביט הביטוי

[א. פרי]

ספר המאמרים הקודם, המגיש תהליכים של יציאה לאור, "גיבור הסיפור" שניה לפני עימוד.

והתחלתי לחשוב על כיוון של ספר נוסף, עם מאמרים נוספים, שידברו יותר על 'אני מול הסביבה ביציאה לאור'.
ויש כבר שם לספר הבא, משהו שקשור לשם הספר קודם, מוזמנים לנחש...
לפניכם מאמר מתוך הספר (במידה ויצא לאור, נראה מה תהיה התוצאה של הספר "גיבור הסיפור")

שרביט הביטוי

אחד האתגרים הגדולים ביציאה לאור, היו המחשבות שלי:

'מסכנים הקוראים, למה הם צריכים לקרוא אותי?'
'אני משתלטת לאנשים על התודעה, וזה ממש דבר לא טוב'
'אני אדם פשוט מאוד, למה לי להידחף לקבל במה?'

זה היה בעיקר רחמים פשוטים על האנשים שצריכים 'לסבול' אותי.
דווקא אני? למה שאבזבז לאנשים זמן?
בטח כולם רוצים שאפסיק לכתוב, יש לי סגנון מוזר, בטח הם רוצים 'שאעוף להם מהעיניים',
אנשים לא מחבבים סגנון כמו שלי.
למה לי להדחף?
אני לוקחת מקום של אנשים
יאלה, מספיק!

מצד שני, היו גם מחשבות אחרות:
אולי יש בדברים תועלת?
אולי הם יעזרו להביא את הגאולה?
אולי, גם אם הדברים שלי גרועים, הם יכולים לעשות טוב? (כמו דבריו של בלעם, להבדיל).

כך כל הזמן.... מחשבות התנגדות לכך ש'נטלתי לעצמי את שרביט הבטוי'.
לפעמים הייתי מחליטה להפסיק לכתוב לציבור, ואז היה קורה איזה משהו, ואני הייתי מתחייבת לפני ה' להמשיך לכתוב, מתוך הבנה שזה (אולי) רצון ה', שנעביר זה לזה ידע וכו'.

כיום - המסקנה שלי - שאנשים לא באמת קוראים אותי!
גם אני לא קוראת אנשים.

אנשים קוראים, תנחשו מה?
את עצמם!

גם אני קוראת את עצמי.
כל אחד לוקח ממה שהוא קורא, את מה שמתאים לו, מזווית הראיה שלו.

וזה יפה וחשוב שכל אדם יתבטא, גם אני.
למה לא?
אם יש משהו שבוער בנו, איזה כשרון או רצון לקבל במה, זה בסדר,
זה לא בהכרח דבר פסול.
וסליחה מעצמי שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין את זה.

ההבנות הללו עדיין לא חלק ממני, אבל אני מבינה שעלי להגיע לשם.
למקום הזה,
שנדיב כלפי עצמי.
שיש בו עין טובה לעצמי,
ופרגון לעצמי,
ועידוד לעצמי.

מקום מאפשר,
מרחב של עין טובה לעצמי.
כי הקנאה נולדת באדם כשהוא מגביל את עצמו, ולא נותן לעצמו אישור לפרוח ולהתקדם.

זה אמנם לא פשוט, לאפשר לעצמך להיות.

אבל זו חובתנו לעצמנו וחובתנו לבורא יתברך שמחדש כל יום מעשה בראשית,
ומצפה כל יום לאדם שיחזור אליו יתברך, למתנות הוא רוצה לתת, לאמונה שהוא טוב, ומגיע לנו טוב, וטוב זה גם הגשמה עצמית,
והוא נמצא אצלנו, בתוכנו, ולא דווקא בחוץ.

כן,
מותר לי להתבטא, היכן שאני רוצה, איפה שאני רוצה.
מותר לי לחשוב ולהעביר הלאה את החשיבה שלי.
אני לא צריכה לבזות את עצמי, בעיני, או לשלול את עצמי,
למרות שאני מרגישה שאין בי משהו מיוחד - עלי להתמלא חמלה לרצונות שלי,
ולא להתעלם מהם.

ומותר לכל אדם לחשוב אחרת ממני, לחלוק על דעתי, או לחשוב חשיבה עצמאית.

ואף אחד לא כועס עלי על שאני מתבטאת בדרך שלי, מהסיבה הפשוטה, שאני מעניינת את עצמי בלבד, וכל אחד עסוק בעצמו, ונקודת המפגש בינינו, בין האנשים בעולם, משולה למרחק שאמור להיות בין רכבים בכביש.
כל אחד אמור לשמור מרחק סביר מהזולת, להיות נאמן לכללי הדרך, ולהתנהל בדינמיקה שנותנת כבוד ומרחב והסכמה שיש לנו וגם לזולת - מקום.


שיר שכתבתי בנושא הזה:

אני מקשיבה לעצמי,
רוצה לדעת למה כל כך חשוב היה לי לצאת לאור.
חשוב מאוד.
ממש.
ברמה גבוהה.
מקשיבה לעצמי
ושוב מקשיבה
עוקבת
מתעניינת
ומבינה,
שלא היתה כאן חובה
וגם לא זכות
ולא מחיאות כפיים
ולא רצון לשלוט.

היה כאן סך הכל רצון
טבעי בריא
שקיים בכל אדם:
להגיע למימוש עצמי.

והרצון הזה קיים כמו הצורך לאכול
או לשתות
זה צורך
שאף פעם
לא קיבל מענה.
העולם לא התייחס לצורך הזה.

אז אני כעת,
עבורך צורך חשוב,
שאמור להוביל ולמקומות טובים
עומדת ומעריכה,
ואומרת בהכנעה:
הנני כאן.

כן כן
הנני מכירה בך:
'צורך עז להגיע למימוש עצמי'.
לא אתעלם מקיומך,
אני מכבדת אותך מאוד,
ואפילו קצת מבקשת סליחה בשם כולם
על ההתעלמות מקיומך.
שוב לא אתעלם ממך,
אלא אתייחס אליך בכבוד
ואקשיב למה שיש לך לומר,
כי אתה,
צורך יקר,
אמור להביא לעולם כולו:
פריחה, שגשוג, גאולה

 

[א. פרי]

מאמר נוסף:

אני מכירה מישהי שטוענים עליה שהיא מתעניינת רק בעצמה, ואם מישהו מדבר על עצמו באזניה היא לא מסוגלת לשמוע.
היא דמות בודדה יחסית מטבע הדברים, אבל מתקדמת ב"ה לכיוון טוב.

לאחרונה הרגשתי שאני קצת כמו אותה דמות.

מישהי סיפרה לי על עצמה משהו, ואני הבנתי שאני צריכה להביע עניין בגלל הנימוס, אבל לא הרגשתי שהיא מעניינת אותי.
התחלתי לחשוב אולי גם אני לא רלוונטית לאחרים באותה מידה שהם אינם רלוונטים עבורי, ואולי זו הבעיה שלי בכל היציאה לאור: ההבנה עד כמה אני לא רלוונטית, והדעות שלי לא באמת אמורות, כנראה, להיות רלוונטיות לאף אחד, והפחד מהאמת הזו.

ניסיתי להבין: מה זה להתעניין בזולת?
למה אני חושבת שצריכים להתעניין בי ובמה שאני עוברת?
למה חשוב בעיני להעביר הלאה את החשיבה שלנו, אם יש שם פחד 'לא להיות מעניין ורלוונטי'?
למה צריך להתעניין בזולת?
ואם הזולת אינו מעניין אותי, האם יש בי משהו דפוק?
האם הזולת מעניין אותי בגלל עצמו או בגללי?
האם הזולת, מצד האמת, צריך את ההתעניינות שלי?
והאם אדם שמרגיש שהזולת לא מעניין בכלל, יושב על אותה סקאלה של אדם שמתעניין באופן חריג בעולם של הזולת?
אולי חוסר עניין בזולת הוא בגלל משבר נפשי שגורם לאדם להיות מרוכז בעצמו?
האם צריך להתעניין 'בגללי' או 'למען האחר'?
האם יש סוגי אופי מסויימים 'אופי של אומן' שגורמים לאדם להיות נרקסיסט, אפשר בקטע טוב ומקובל, אבל זה עדיין נחשב נרקסיזם?

שאלות מורכבות וחשובות.

אני חושבת, שכל מה שאדם עושה הוא עושה לעצמו.
ואם אדם לא מתעניין בזולת זה בגלל אופי או התמודדות שעברה עליו, או שיש סיבות נוספות: תקופה מאתגרת וכדו'.

מצד שני אין מטרה שנתעניין זה בזה, אלא לתועלת. הכוונה עבור:
הפקת לקחים
לימוד מוסר
מתן תחושה טובה לזולת
יחסי חברה תקינים
פיתוח חברתי
פיתוח עצמי וכו'...

אדם שלא מתעניין בזולת צריך להקשיב לעצמו, אולי משהו בסביבה גוזל ממנו אנרגיה או מרגיש לו שקיים כניסה לפרטיות ביחסי אנוש.

אולי הוא חווה בעבר חרם חברתי, התעלמות, משבר, שהובילו אותו להעדיף את השקט הפנימי על פני הרעש שיש בסביבה.
הוא צריך לבנות את ה'עצמי' שלו, כזה שיהיה מחובר לעצמו ולרגשותיו באופן מלא, רק אז יוכל להיפתח באופן בריא יותר עבור העולם, לנהל יחסי חברה תקינים שכוללים גם הקשבה לזולת, מתוך מטרה טובה.
לבנות את ה'עצמי' שלך זה עולם מלא, עולם שלם, עולם של ניהול, של הקשבה, של אמפתיה לעצמך ואהבה עצמית. להתחבר לחלק האלוקי שבתוכך.
רק אחרי שאדם הופך להיות בנוי, הוא יכול לתת את עצמו למען הסביבה מתוך מקום נכון, קשוב ובריא, כזה שיגרום לו לתחושת סיפוק בלי לחוש מרוקן מעצמו, ובלי לחוש שהוא נותן לזולת על חשבון עצמו.

 

[א. פרי]

אל תוותרו על החלום שלכם להיות מי שאתם.



אני כותבת את הדברים מהזווית שלי, זווית למודת ניסיון.

אני יוצרת תוכן, ב"ה.

ואמור להיות לי קהל שיצרוך את התוכן שלי, ואין לי קהל. כרגע.



עבור יוצרי תוכן – קהל-יעד זה דבר חיוני, כי עבור מי יוצרים את התוכן, אם לא עבור קהל יעד?

אבל אני, כרגע, עדיין לא הצלחתי להשתכנע בנחיצותו של 'קהל', לא הצלחתי לרדת לעומק הקונספט הזה...

כי למה שיהיה לי קהל?

נכון, אני אמורה להגיש תוכן חשוב, כזה שיענין את הקהל, אבל אם התוכן שלי אינו מעניין את הקהל?

למרות זאת, אני ממשיכה ליצור תוכן, כי האדם צריך לממש את עצמו, וליצור.

יש שיר יפה עם מילותיו של הרב קוק: "מי שיש לו נשמה של יוצר, מוכרח להיות יוצר".

*

אני כותבת ספרים, יש לי הרבה רעיונות לספרים בדרך, ואני גם מכירה את התהליך, אבל גם יודעת שהספרים שלי לא 'וואו'. לא כולם התחברו אליהם, וגם ההוצאות לאור שאחראיות איזה ספר יכנס לחנויות – פחות.

למרות זאת אני רוצה לכתוב אותם בעזרת ה', ולהעביר אותם הגהה ועימוד וכריכה, ולהדפיס, אולי רק לעצמי, לסביבה שלי, לפרסם, אבל בלי לחשוב אם הם צריכים להגיע להרבה אנשים, או למעט.

לא לחשוב האם רק לתרום כרכים בודדים לספריות באזורים קרובים אלי, או שהם יצליחו לפרוץ הלאה, את מחסום האנונימיות, ולהגיע לקהל.

כי אני מרגישה שיש כאן תיקון רציני עבורי!

נולדנו, התרבות העולמית כולה, לתוך מציאות שמעודדת הישגיות ותחרותיות,

ואין מצב מוגבל יותר מלהיות אדם תחרותי.

התחרותיות היא תרבות של עבודה זרה.

לימוד התורה הוא לימוד ייחודי, שעצם הלימוד נותן שכר וזה לא משנה אם השגת משהו או אתה ממשיך ללמוד בפאתי בית המדרש ואף אחד לא מכיר אותך.

בעולם האידיאלי, אנשים שיש להם כשרון כתיבה, או שיש להם כשרון ציור, או שיש להם כושר ביטוי וכדו', לא צריכים לרדוף אחרי הישגים, אלא יוצרים דברים עם איכות ועומק, דברים שהם אוהבים ליצור.

והפרנסה? תגיע להם משמים.

*

אני חייבת לציין שבמשך שנים, לפני שהתחלתי לכתוב, רדפתי אחרי הביטוח לאומי שיביאו לי קצבה, ודחו אותי תמיד.

לאחר שהתחלתי לצאת לאור, בלי להתייחס לתוצאה, פתאום ביטוח לאומי בעצמו התחיל לרדוף אחרי (כן היתה השתדלות קטנה יחסית מצידי), לתת לי כסף רב רטרואקטיבית, והכי מצחיק המיילים המתנצלים שהם שולחים אלי, על איחור בקיצבה ביום אחד בגלל תקלה...

אני מסתכלת ורוצה לשאול אותם: איפה הייתם עד עכשיו?

יש לי תשובה אחת: גם הביטוח לאומי הוא שליח של ה'.

כל דבר זז בעולם לפי רצון ה'. ואם ה' רוצה, אז גם ביטוח לאומי, שהיו אויבים עבורי, הופכים לאוהבים.

אמנם לא קיבלתי כסף עבור הספרים שכתבתי, אבל ה' שלח לי תשלום דרך שליחים אחרים. וזה פלא בעיני.

*

מה שאני באה לומר:

תגשימו את החלומות שלכם, בלי קשר למה שהעולם מסביב קורא לו 'הצלחה' או 'כשלון', בלי קשר אם יש סיכוי שמישהו יתעניין בזה או פחות.

כל זה שקר, קהל זה אחיזת עיניים, מה שחשוב זה להיות אנשים חיים ואנשים חיים הם אנשים שמוצאים להם את נקודת החיות שלהם בעולם, ויוצרים איתה משהו מתוך נקודת שיגעון, להיות 'משוגעים לדבר הזה', כי זה הם!

*

ואם אתם מסכימים לתוכן הזה, אתם מוזמנים לעקוב מתי יצא לאור הספר "גיבור הסיפור" ולרכוש אותו במתנה לאנשים שיקרים לכם, או אפילו במתנה לעצמכם.

גיבור הסיפור הוא ספר שמביא מאמרים כמו זה: מאמרים ישירים וכנים על מימוש עצמי, הגשמה עצמית ויציאה לאור, חרף הקשיים האפשריים בדרך.

כי מי שיש לו נשמה של יוצר, מוכרח להיות יוצר.

 

[א. פרי]

ללמוד חוצפה מחברות המשקאות הקלים

חברות המשקאות הקלים משווקות לנו מוצרים נחמדים, שאפשר להתווכח אם הם נחוצים ואם הם אכן טעימים: לפעמים מדובר במשקה תוסס ולפעמים מים מתוקים בטעמים, לפעמים עם הרבה מאוד סוכר, לפעמים עם חומרים שאמורים לחקות טעם מתוק, או סוכר מופחת.

הבסיס של המשקאות הוא מים, המחיר מופרז.

כשחושבים על תהליך המיתוג והפרסום של המשקאות הצבעוניים והממותקים, ניתן לכנות את התהליך הזה: חוצפה.
כן, בדיוק ככה.

מדובר במוצרים שמשרד הבריאות טוען שהם מזיקים לבריאותנו, מדובר במוצרים שאילו לא היינו מכירים אותם והם היו באריזה דהויה ולא מושכת, היינו מסרבים לשתות אותם, וחושבים שמדובר בחומרי ניקוי, או בנוזל בלתי מזוהה.

למרות התועלת המפוקפקת שיש במשקאות אלו, שחלקם בצבעים לא סימפטיים, חברות המשקאות וחברות הפרסום הצליחו לגרום לנו לצרוך אותם כמשקאות מועדפים.

יש בכל עולם הפרסום והצרכנות מימד של חוצפה, ולשווק מוצר לא בריא במוצהר באופן כה דרמטי, זו כבר עזות של ממש:

לבוא ליצור מצג שווא מסחרר סביב מוצרים שיש בהם חסרונות רבים, ולגרום להם להחשב כראויים ואפילו נחשקים, זה לא פחות מעזות ואפילו, כן, חוצפה.

אני חושבת שהם עושים זאת כי להבנתם זה טוב:

הם רוצים לממש את עצמם ואת הידע שלהם, הם רוצים להרוויח כסף.

הם חושבים שיש תועלת במוצר שלהם.


*
את החוצפה הזו, ניתן להעתיק, ללמוד ממנה עבור הגשמה עצמית, שיכולה להיות במקרים רבים עבודת ה'.

כן כן, להפיץ הלאה את הבשורה שלנו, של כל אדם, זו עבודת ה' מופלאה. הרי נאמר "הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים".

החוצפה, בניגוד לחוצפה ולעזות רגילים, שהם שליליים, היא חוצפה פנימית ולא חיצונית.

היא ההבנה שמותר לפעול באופן נועז ופחות שגרתי, עבור הגשמה עצמית.

זה לא נחשב משהו שלילי להיות חוצפנים עבור דבר טוב.

האמת שחוצפה היא שלילית כי היא גורמת לתחושה לא טובה לסביבה, אבל אם מדובר בעניינים של הפצת טוב – החוצפה הופכת להיות משהו טוב וקדוש.

וקראתי פירוש על כך שזה מה שנאמר על ימות משיח "חוצפה יסגא", שהחוצפה תגיע למקום שלה, למקום טוב ויהיה בה שימוש חיובי, לשם שמים.

 

[ר' יעקב ישראל]

ללמוד חוצפה מחברות המשקאות הקלים

חברות המשקאות הקלים משווקות לנו מוצרים נחמדים, שאפשר להתווכח אם הם נחוצים ואם הם אכן טעימים: לפעמים מדובר במשקה תוסס ולפעמים מים מתוקים בטעמים, לפעמים עם הרבה מאוד סוכר, לפעמים עם חומרים שאמורים לחקות טעם מתוק, או סוכר מופחת.

הבסיס של המשקאות הוא מים, המחיר מופרז.

כשחושבים על תהליך המיתוג והפרסום של המשקאות הצבעוניים והממותקים, ניתן לכנות את התהליך הזה: חוצפה.
כן, בדיוק ככה.

מדובר במוצרים שמשרד הבריאות טוען שהם מזיקים לבריאותנו, מדובר במוצרים שאילו לא היינו מכירים אותם והם היו באריזה דהויה ולא מושכת, היינו מסרבים לשתות אותם, וחושבים שמדובר בחומרי ניקוי, או בנוזל בלתי מזוהה.

למרות התועלת המפוקפקת שיש במשקאות אלו, שחלקם בצבעים לא סימפטיים, חברות המשקאות וחברות הפרסום הצליחו לגרום לנו לצרוך אותם כמשקאות מועדפים.

יש בכל עולם הפרסום והצרכנות מימד של חוצפה, ולשווק מוצר לא בריא במוצהר באופן כה דרמטי, זו כבר עזות של ממש:

לבוא ליצור מצג שווא מסחרר סביב מוצרים שיש בהם חסרונות רבים, ולגרום להם להחשב כראויים ואפילו נחשקים, זה לא פחות מעזות ואפילו, כן, חוצפה.

אני חושבת שהם עושים זאת כי להבנתם זה טוב:

הם רוצים לממש את עצמם ואת הידע שלהם, הם רוצים להרוויח כסף.

הם חושבים שיש תועלת במוצר שלהם.


*
את החוצפה הזו, ניתן להעתיק, ללמוד ממנה עבור הגשמה עצמית, שיכולה להיות במקרים רבים עבודת ה'.

כן כן, להפיץ הלאה את הבשורה שלנו, של כל אדם, זו עבודת ה' מופלאה. הרי נאמר "הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים".

החוצפה, בניגוד לחוצפה ולעזות רגילים, שהם שליליים, היא חוצפה פנימית ולא חיצונית.

היא ההבנה שמותר לפעול באופן נועז ופחות שגרתי, עבור הגשמה עצמית.

זה לא נחשב משהו שלילי להיות חוצפנים עבור דבר טוב.

האמת שחוצפה היא שלילית כי היא גורמת לתחושה לא טובה לסביבה, אבל אם מדובר בעניינים של הפצת טוב – החוצפה הופכת להיות משהו טוב וקדוש.

וקראתי פירוש על כך שזה מה שנאמר על ימות משיח "חוצפה יסגא", שהחוצפה תגיע למקום שלה, למקום טוב ויהיה בה שימוש חיובי, לשם שמים.

מדהים!