הנושאים החמים
עיתונאות ועריכת תוכן
משתמש מקצוען
- הוסף לסימניות
- #1
2.
טוב לשלם ארנונה. נכון? לא אמרתי בלי הנחה, סדרו לכם הנחה של שבעים עד תשעים אחוז, אבל אז – תשלמו עם כל הלב, המון דברים טובים יוצאים מארנונה. אצלנו נגיד תקעו שני ספסלים ממש על הפתח של הבנין. אחרי שגמרו לחרוק לנו במדרכה ואנחנו גמרנו לחרוק שיניים על הרעיון והמיקום והעיריה, והרבנים שמתנגדים והמפגע החינוכי מהפרחחים שיתיישבו שם ועוד ועוד ועוד תואנות. למעשה ידענו שטעינו. יש תפקיד לעדת הקרשים הממוסמרים האלו ויעוד להביא טוב לעולם.
אז זו חלוקת העבודה. בשעות הבוקר הספסלים שייכים לקשישים ומעלה. הם מגיעים בליווי של זרים כהים ממינים שונים, עם הליכון מקל או עצמאית. הספסלים תומכים בהם בשתיקה בזמן שהם תופסים כמה קרניים שמספיגות להם סידן לעצמות הגרומות, מחכים לשום דבר, וקמים להם לאט לעזוב. בערב הספסלים שייכים לבנות מכל גיל כמעט, הן יושבות שם ומשתחנ"שות בזוגות, מתלחששות בקול גבוה, מתווכחות בלהט של חוסר ידיעה קלושה. מיללות על התבגרות ותלאות חברתיות קשות מנשוא. מזכירות לנו בהינף קוקו גולש כמה גלשנו קדימה בזמן וביקשנו לשכוח.
אבל בארבע – הספסלים הם שלנו.
אולי יותר לכיוון חמש, אבל מכל מקום זה הזמן שבו אנחנו מוצאים את עצמנו בשיירה בואכה הספסלים. עגלה אמיתית ועגלת בובה, חבילת טישו ומגוון אפים לקינוח, קצת ביסקוויטים, בימבות ואבני חצץ זנוחות שאין כמותן לשעשוע. ואנחנו עם תעסוקה נהדרת עד שבע.
לפעמים קרובות למדי, מגיעות כל מיני דמויות לארח לנו לחברה על אחד הספסלים ואז יש לנו גם מפגש הווי (עם שכנה) סדנא היסטורית וחינוכית (עם באה בימים) או סתם תכנית צפיה במי שהתיישב כל כך סמוך אלינו.
היום היה הכל ביחד. היא הגיע מתוקתקת, מטופחת, מטעה קצת, כי מי מתלבש כל כך מושקע כשהוא יוצא להליכה בשכונה? אבל מי יושב על הספסל כל כך הרבה זמן אם הוא לא רק התיישב לרגע מחכה לרכב שיאסוף אותו? לא מוכרת אבל לא מרגישה נטע זר ממש. מבלבלת. כל כך מבלבלת עד שאמדתי אותה בשני עשורים פחות מגילה. הלואי עלי. ישבה שם ושתקה בנעימות.
שתקתי גם.
עוד דקה ועוד דקה ועוד דקה, קצת לא נעים. גלגלי המוח תרים אחרי מילות נימוס, סיבה לפתוח את הפה, תירוץ להזיז את תכנית הצפיה הזו שלב קדימה לחיבור עם הקהל. יחי האומץ, העזתי. ניצלתי קצה חיוך שלה כלפי אחד הקטנטנים ושאלתי ברוב חן כמתבקש: את מכאן? הלך לי. מכאן ואילך הכל התקדם כמצופה. היא לא הורידה את משקפי השמש אבל מי לוקח ללב. אמרתי לה שברשותה אני אצטרף לקצה הספסל שלה כדי להיטיב לשמוע ואז פתחתי בחקירה היסטורית נמרצת. אין. אין לכם יהודים בלי היסטוריה. כמובן שההורים שלה היו בשואה. אבא שלה עוד איבד משפחה עם שלושה ילדים. אמא שלה היתה בחורה צעירה. יחד הם ניצחו את היטלר והקימו משפחה עם ילדים נהדרים כמוה. שעלתה לארץ כדי להחזיק את האמא אצלה בבית יותר מעשור שנים. יראת הכבוד שלי די מהר מטפסת כשזה מגיע להרואי אבל הפעם לא היתה לה אפשרות להיעצר.
רק הגענו לפן החינוכי וכבר התברר שהיא גידלה יותר מעשור ילדים, יש לה שבט עצום, וסביב השולחן שלה לא נדיר שיושבים יותר מחמישה דורות בו זמנית. אהה זה כלום היא מבטלת את היראה שלי בהינף יד, הרי לבת שלה יש ילדים כמנין טוב. הנה מה טוב ומה נעים. ברור ערימות כביסות ברור ערימות עבודה, ביני ובינכן. הכל תותים.
בשלב הזה כבר הפלגנו למפגש הווי, החלפנו שמות אישיים ומשפחה והתברר שיש לנו קרובים רחוקים פעמיים, זכיתי לכמעט חיבוק עם הכרזה ש"אנחנו משפוחה" בשורוק וסגול עמוק, נכן כיף לאנשים האלו בעלי מבטא ניחוחי שמוסיף לכל דבריהם תיבול עדין ומלא השראה?
ברור, לא שכחנו מהקטנים סביב והם השתדלו להמיט חרפה על שמי הטוב ולסירוגין להשיב משבי נחת של הברקות מתוקות: "אמא מי זו הזקנה הזו".... "מה את מדברת איתה, אבל את לא מכירה אותה"... וכן הלאה והלאה והלאה...
ואז היא אמרה את מה שהכי כאב לי. באותו חיוך נעים וסבלני ורואה טוב, היא סיפרה על חברה שפעם שאלה אותה: איזה שנים היו קשות יותר בשבילך, השנים בהן גידלת את הילדים או השנים בהן חיתנת אותן? מסודרת שכמוה, אצלה החיים עבדו מסודר. במשך חמש עשרה שנה הילדים נולדו בזה אחר זה, ובמשך חמש עשרה שנה הם התחתנו בזה אחר זה. הלך לה. על כל פנים כך שאלה החברה ואיזו תשובה שהיתה לה לענות: לא היה קשה לא זה ולא זה. ולמה? חכו זה משפט מכאיב לקרוא אותו אז תנשמו עמוק.
למה? כי תמיד אהבתי את מה שעשיתי. וזהו
האבא שלנו חזר. ולקחתי את העגלה האמיתית והמשחק. והטישויים המשומשים והשקית עם הפירורים וכל הקטנים. והלכתי משם. מהספסלים. משאירה את הביטחון העצמי שלי לזרזף שם בין הקרשים לאדמת המדרכה.
אולי יום אחד עוד הרבה שנים, כשאהיה שייכת לספסלים של שעות הבוקר. אזדמן לכאן שוב.
אולי אשב ליד צעירה אחת שתפתח איתי בשיחה. אולי קורות חיי יגרמו לה ליראת כבוד.
הלואי הלואי שהייתי מאמינה שאוכל להגיד לה בחיוך נעים על החיים שלי:
תמיד אהבתי את מה שעשיתי.
khhc©
טוב לשלם ארנונה. נכון? לא אמרתי בלי הנחה, סדרו לכם הנחה של שבעים עד תשעים אחוז, אבל אז – תשלמו עם כל הלב, המון דברים טובים יוצאים מארנונה. אצלנו נגיד תקעו שני ספסלים ממש על הפתח של הבנין. אחרי שגמרו לחרוק לנו במדרכה ואנחנו גמרנו לחרוק שיניים על הרעיון והמיקום והעיריה, והרבנים שמתנגדים והמפגע החינוכי מהפרחחים שיתיישבו שם ועוד ועוד ועוד תואנות. למעשה ידענו שטעינו. יש תפקיד לעדת הקרשים הממוסמרים האלו ויעוד להביא טוב לעולם.
אז זו חלוקת העבודה. בשעות הבוקר הספסלים שייכים לקשישים ומעלה. הם מגיעים בליווי של זרים כהים ממינים שונים, עם הליכון מקל או עצמאית. הספסלים תומכים בהם בשתיקה בזמן שהם תופסים כמה קרניים שמספיגות להם סידן לעצמות הגרומות, מחכים לשום דבר, וקמים להם לאט לעזוב. בערב הספסלים שייכים לבנות מכל גיל כמעט, הן יושבות שם ומשתחנ"שות בזוגות, מתלחששות בקול גבוה, מתווכחות בלהט של חוסר ידיעה קלושה. מיללות על התבגרות ותלאות חברתיות קשות מנשוא. מזכירות לנו בהינף קוקו גולש כמה גלשנו קדימה בזמן וביקשנו לשכוח.
אבל בארבע – הספסלים הם שלנו.
אולי יותר לכיוון חמש, אבל מכל מקום זה הזמן שבו אנחנו מוצאים את עצמנו בשיירה בואכה הספסלים. עגלה אמיתית ועגלת בובה, חבילת טישו ומגוון אפים לקינוח, קצת ביסקוויטים, בימבות ואבני חצץ זנוחות שאין כמותן לשעשוע. ואנחנו עם תעסוקה נהדרת עד שבע.
לפעמים קרובות למדי, מגיעות כל מיני דמויות לארח לנו לחברה על אחד הספסלים ואז יש לנו גם מפגש הווי (עם שכנה) סדנא היסטורית וחינוכית (עם באה בימים) או סתם תכנית צפיה במי שהתיישב כל כך סמוך אלינו.
היום היה הכל ביחד. היא הגיע מתוקתקת, מטופחת, מטעה קצת, כי מי מתלבש כל כך מושקע כשהוא יוצא להליכה בשכונה? אבל מי יושב על הספסל כל כך הרבה זמן אם הוא לא רק התיישב לרגע מחכה לרכב שיאסוף אותו? לא מוכרת אבל לא מרגישה נטע זר ממש. מבלבלת. כל כך מבלבלת עד שאמדתי אותה בשני עשורים פחות מגילה. הלואי עלי. ישבה שם ושתקה בנעימות.
שתקתי גם.
עוד דקה ועוד דקה ועוד דקה, קצת לא נעים. גלגלי המוח תרים אחרי מילות נימוס, סיבה לפתוח את הפה, תירוץ להזיז את תכנית הצפיה הזו שלב קדימה לחיבור עם הקהל. יחי האומץ, העזתי. ניצלתי קצה חיוך שלה כלפי אחד הקטנטנים ושאלתי ברוב חן כמתבקש: את מכאן? הלך לי. מכאן ואילך הכל התקדם כמצופה. היא לא הורידה את משקפי השמש אבל מי לוקח ללב. אמרתי לה שברשותה אני אצטרף לקצה הספסל שלה כדי להיטיב לשמוע ואז פתחתי בחקירה היסטורית נמרצת. אין. אין לכם יהודים בלי היסטוריה. כמובן שההורים שלה היו בשואה. אבא שלה עוד איבד משפחה עם שלושה ילדים. אמא שלה היתה בחורה צעירה. יחד הם ניצחו את היטלר והקימו משפחה עם ילדים נהדרים כמוה. שעלתה לארץ כדי להחזיק את האמא אצלה בבית יותר מעשור שנים. יראת הכבוד שלי די מהר מטפסת כשזה מגיע להרואי אבל הפעם לא היתה לה אפשרות להיעצר.
רק הגענו לפן החינוכי וכבר התברר שהיא גידלה יותר מעשור ילדים, יש לה שבט עצום, וסביב השולחן שלה לא נדיר שיושבים יותר מחמישה דורות בו זמנית. אהה זה כלום היא מבטלת את היראה שלי בהינף יד, הרי לבת שלה יש ילדים כמנין טוב. הנה מה טוב ומה נעים. ברור ערימות כביסות ברור ערימות עבודה, ביני ובינכן. הכל תותים.
בשלב הזה כבר הפלגנו למפגש הווי, החלפנו שמות אישיים ומשפחה והתברר שיש לנו קרובים רחוקים פעמיים, זכיתי לכמעט חיבוק עם הכרזה ש"אנחנו משפוחה" בשורוק וסגול עמוק, נכן כיף לאנשים האלו בעלי מבטא ניחוחי שמוסיף לכל דבריהם תיבול עדין ומלא השראה?
ברור, לא שכחנו מהקטנים סביב והם השתדלו להמיט חרפה על שמי הטוב ולסירוגין להשיב משבי נחת של הברקות מתוקות: "אמא מי זו הזקנה הזו".... "מה את מדברת איתה, אבל את לא מכירה אותה"... וכן הלאה והלאה והלאה...
ואז היא אמרה את מה שהכי כאב לי. באותו חיוך נעים וסבלני ורואה טוב, היא סיפרה על חברה שפעם שאלה אותה: איזה שנים היו קשות יותר בשבילך, השנים בהן גידלת את הילדים או השנים בהן חיתנת אותן? מסודרת שכמוה, אצלה החיים עבדו מסודר. במשך חמש עשרה שנה הילדים נולדו בזה אחר זה, ובמשך חמש עשרה שנה הם התחתנו בזה אחר זה. הלך לה. על כל פנים כך שאלה החברה ואיזו תשובה שהיתה לה לענות: לא היה קשה לא זה ולא זה. ולמה? חכו זה משפט מכאיב לקרוא אותו אז תנשמו עמוק.
למה? כי תמיד אהבתי את מה שעשיתי. וזהו
האבא שלנו חזר. ולקחתי את העגלה האמיתית והמשחק. והטישויים המשומשים והשקית עם הפירורים וכל הקטנים. והלכתי משם. מהספסלים. משאירה את הביטחון העצמי שלי לזרזף שם בין הקרשים לאדמת המדרכה.
אולי יום אחד עוד הרבה שנים, כשאהיה שייכת לספסלים של שעות הבוקר. אזדמן לכאן שוב.
אולי אשב ליד צעירה אחת שתפתח איתי בשיחה. אולי קורות חיי יגרמו לה ליראת כבוד.
הלואי הלואי שהייתי מאמינה שאוכל להגיד לה בחיוך נעים על החיים שלי:
תמיד אהבתי את מה שעשיתי.
khhc©
נערך לאחרונה ב:
