הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מבעי מוזרות ניבטים מכל צידי פניו המעוותות, כאילו חרט על מצחו באותיות קידוש לבנה את דבר טיפשותו. תווי פניו לא תורמים לייצוגיות שלו, כאשר כל אחד מהם עושה שבת לעצמו, ומסרב לחיות בתיאום חזותי מינימלי עם עמיתיו לפרצוף.
גם הקול לא משהו; דומה למצונן כרוני שמתעקש לא להשתעל כדי לסלק לחה שדבקה במיתרי קולו. והדיקציה? כמו זו של אדם שזה עתה נגס בתפוח אדמה לוהט. אם הייתם רואים אותו באוטובוס יושב על ספסל דו מושבי, כאשר המושב לצידו הוא האחרון שפנוי, הייתם מעדיפים לעמוד, גם אם הדרך הצפויה היא ממטולה עד אילת.
הוא כבר רגיל להירתעות האנושית ממנו; למד לחיות בבדידות שאין צפי להתפוגגותה. הוא החבר הטוב ביותר של עצמו. הוא אוהב בו הכול; השכל המוגבל, המראה החריג והקול המציק. הוא נמצא בדיוק במשבצת בה מיקם אותו בוראו. הוא לא נועד למלא אף משבצת אחרת, רק את זו שלו. הוא לא מתלונן אף פעם, וחוגג כל רגע בחייו. לעיתים הוא עובד על מידותיו כדי לא להיכשל בגאווה ולהתנשא על סביבתו האנושית; זו שבטוחה באושרה אבל בפועל מתבוססת בעצבותה.
הוא לא דן לחובה את ה"מוגבלים" המכונים נורמליים מסביבו שאולי חכמים ממנו בהרבה, אבל לא מבינים את מה שהוא מבין. הם חושבים שיש נוסחה אחת לאושר. הוא יודע שיותר. הם חושבים שהוא תקלה, והוא מבין עד כמה הוא מתוקן, יפה ובעיקר מדויק ונאמן לתפקיד חייו. בקו הסיום יגלו אלה שלעגו לו במהלך המרוץ שהוא הגיע הרבה לפניהם – ניצח את התחרות בפער עצום.
גם הקול לא משהו; דומה למצונן כרוני שמתעקש לא להשתעל כדי לסלק לחה שדבקה במיתרי קולו. והדיקציה? כמו זו של אדם שזה עתה נגס בתפוח אדמה לוהט. אם הייתם רואים אותו באוטובוס יושב על ספסל דו מושבי, כאשר המושב לצידו הוא האחרון שפנוי, הייתם מעדיפים לעמוד, גם אם הדרך הצפויה היא ממטולה עד אילת.
הוא כבר רגיל להירתעות האנושית ממנו; למד לחיות בבדידות שאין צפי להתפוגגותה. הוא החבר הטוב ביותר של עצמו. הוא אוהב בו הכול; השכל המוגבל, המראה החריג והקול המציק. הוא נמצא בדיוק במשבצת בה מיקם אותו בוראו. הוא לא נועד למלא אף משבצת אחרת, רק את זו שלו. הוא לא מתלונן אף פעם, וחוגג כל רגע בחייו. לעיתים הוא עובד על מידותיו כדי לא להיכשל בגאווה ולהתנשא על סביבתו האנושית; זו שבטוחה באושרה אבל בפועל מתבוססת בעצבותה.
הוא לא דן לחובה את ה"מוגבלים" המכונים נורמליים מסביבו שאולי חכמים ממנו בהרבה, אבל לא מבינים את מה שהוא מבין. הם חושבים שיש נוסחה אחת לאושר. הוא יודע שיותר. הם חושבים שהוא תקלה, והוא מבין עד כמה הוא מתוקן, יפה ובעיקר מדויק ונאמן לתפקיד חייו. בקו הסיום יגלו אלה שלעגו לו במהלך המרוץ שהוא הגיע הרבה לפניהם – ניצח את התחרות בפער עצום.
