תוהה לעצמי....

מצב
הנושא נעול.
גם לי יש משו לומר,
יש לי אמא ששמרה עלינו תמיד בעשר עיניים. מאחר והיא נפגעה בילדותה
ו..לצערי זה לא עזר.
כי נפגעתי ובגדול
לא יכולה לפרט כלום כמובן

אבל מה שאני רוצה להגיד שהילדים לא תמיד בשליטתנו
אז רק תתפללו. ותתפללו וחצמיזה שום דבר לא יעזור
 
נכתב ע"י wald;2426273:
אז את עדיין מדברת ממקום קיצוני של ילדה בכיתה י', בסדר מקבלת.
זה שיש בעולם רע לא אומר שהעולם הוא רע.
זה שיש רבה'ס שפוגעים לא יוצר מצב שצריך לחשוד בהם בעיקר.
ההגזמות האלה צרמו לי, זה הכל.
ולא יעזור לחסרות מודעות לשמוע משפטים קיצוניים, זה רק גורם להיפך. עם שקר לא משכנעים אף אחד, זה כלל ראשון בפרסום.

אה, וזה לא סותר את הכאב בקריאת המשפטים על בחורה בי' שעברה מה שעברה. צר לי וכואב לי מאד לשמוע.
שוב- זה לא מקום קיצוני, זה מקום מודע, אם היית מודעת באמת לנושא היית רואה עד כמה הוא רחוק מאות ק"מ ממה שאת חושבת.
צר לי, אבל שוב,(ההכחשה עובדת) זה לא שקר!זה אולי טיפהלה הגזמה.
אהה ו...
לא הבנתי את המילים המודגשות(התכוונת שנשמע שעברתי משו?!) אז ממש ממש לא.
אבל בעוד את היית אולי ילדה טובה בני ברק שבחייה לא שמעה על דברים כאלה אני הייתי עם עיניים פקוחות וראיתי כל מיני דברים........(כמעט תמיד זה לא מבחירה. ז"א הקב"ה מציב בנ"א בסביבה פתוחה כזו או אחרת ונותן תנאים חיצוניים כאלו ואחרים..וכו)
 
נכתב ע"י אסתי 052714;2426303:
גם לי יש משו לומר,
יש לי אמא ששמרה עלינו תמיד בעשר עיניים. מאחר והיא נפגעה בילדותה
ו..לצערי זה לא עזר.
כי נפגעתי ובגדול
לא יכולה לפרט כלום כמובן

אבל מה שאני רוצה להגיד שהילדים לא תמיד בשליטתנו
אז רק תתפללו. ותתפללו וחצמיזה שום דבר לא יעזור

**
 
נכתב ע"י super tiger;2426348:
ואמא שלך לא ידעה?

היא כתבה שהיא לא רוצה למסור יותר פרטים על זה תכבדו את הבקשה!
(אולי אם מישהו רוצה ונוח לה לדבר על זה אפשר באישי או במייל)
 
מכירה מקרה מקרוב! ילד בן 3 ! רבע שעה לפני סיומו את הת"ת מישו הזהדה כבן משפחתו והגננות שחררו (כבר בפעם הרביעית מתחילת השנה!) עד שנפל האסימון להורים
הזהרו לנפשיכם (לנפש ילדכם)
גם תמנעו משמות על כיפות/חולצות או כל זהות אחרת על הילד,
זר שאומר לילד בן 3 את שמו - חושב שהוא מכיר אותו.
בהצלחה ובשורות טובות
 
נכתב ע"י מלפפון;2424596:
את אומרת מידיעה?
כי חשוב לי לדעת.

רב משטרתי העביר לנו המורות סדנה בביה"ס עם כלים לזיהוי/דיווח/טיפול וכו'.
לפי דבריו, מקרים שעוברים דרכם לא משלמים את חובם לחברה וזהו.
יש חשיבות רבה להמשך מעקב וטיפול.
 
נכתב ע"י טוליפ;2425852:
הרבה מעשים, הרבה שמירה, הרבה הדרכה והמון תפילות.
סיפור לדוגמה: אני יודעת שבני נמצא עד 5 במוסד. יום אחד מספרת לי חברה שהיא יורדת מהאוטובוס ועל הספסל בתחנה היא פוגשת קבוצה של ילדים מהכיתה, הילד שלה ושלי ביניהם. לשאלתה מה אתם עושים פה בשעה כזאת "השתחררנו"... כמובן שאחר כך הגיעה הדרכה, שלא משנה הסיבה חוזרים דבר ראשון הביתה, אבל אני כאימא מהיכן אדע לדאוג לו שלא חזר?

צריך לדבר עם החיידר שזה לא יקרה יותר. ילדים קטנים אמורים לגמור בדיוק בזמן,לא להקדים ולא לאחר משום שזו הבקרה של ההורים מה קורה עם הילד.
בכיתה של בני העניש המלמד אחה"צ קבוצה של 6 ילדים ובני בינהם להשאר עוד 10 דקות אחרי הלימודים, באותו יום הבחור הנחמד שהיה לו כבר תירוץ לאיחור הלך לטייל בדרך הביתה, וכשדאגתי לו ויצאתי לחפש פגשתי אותו באמצע הטיול הנחמד. הרמתי טלפון למנהל באותו יום, ואף הוא הסכים איתי במיידי שזהו עונש בלתי אחראי ואין לו מקום, ומאז מקפידים מאד לא לשחרר לפני הזמן ולא אחרי הזמן.
 
אחרי שהורדתי את כל החומר שהעלו בקישור על תכנית ללימוד מוגנות לילדים הראיתי אותה לבעלי והוא שאל שאלה מאוד פשוטה: האם ישנם רבנים העומדים מאחורי כל התכנית הזו, עברו עליה ומאשרים אותה?
בעולם הישיבות הגישה היא שלא מדברים על נושאים כאלה כדי לא לעורר יצרים ומחשבות אצל בחורים ורק מטפלים בכל מקרה ספציפי לגופו.
אשמח לשמוע אם מישהי יודעת האם יש לזה הסכמה או לחילופין לתת לי פרטי התקשרות למי שיזם ויצר את התכנית הזו, אני אודה לה מאוד.
 
נכתב ע"י אבי1000;2425201:
ממש ממש לא! חלק מההתפתחות התקינה של הילד זה יצירת מגע ואטרקציה עם האם.ילד שלא קיבל חיבוקים/מגע מאמא שלו ההתפתחות שלו הרבה יותר איטית ורצופת בעיות .לפי הפסיכולוגיה הם הרבה יותר חריפים.הם אומרים שילד שלא מקבל מגע מאמא שלו מפתח בעיות חמורות של קרבה ואמון ב 3 המעגלים הקרובים והרחוקים.
נ.ב בקשר לרופא הרי בכל מקרה הילד חולה לפעמים אז אפשרי שהאמא פשוט תעמוד לידו.וגם ככה הילד ירגיש יותר ביטחון

סליחה שלא כתבתי מספיק ברור, ודאי שחייבים מגע עם האם!!! גם בגיל גדול!!! הכוונה היתה למגע במקום פחות צנוע, כמו כשרוחצים ילדים וכו', וכנ"ל לגבי רופא.
 
אני כן הייתי שואלת איזה רבנים נתנו לה הסכמה.
דווקא בנושאים הללו צריך להלך בין הטיפות, ולפעמים ניואנסים דקים בין הציבורים, הם אלו שעושים את כל ההבדל.
חוץ מזה, שבאמת כששומעים ומקבלים מודעות לנושא, כל הזמן חרדים לכך.
אני בעד מודעות, אבל לא בעד חרדות שעוטפות את כל היום וגורמות לנו לא להתנהג טבעי, וכל הזמן לחקור את הילדים אם קרה משהו, עד שהם מסובבים לגמרי..

אבל מה כל הדברים הללו עוזרים אם יש כאלו שמגלים אבל חוששים לטפל בכך?
למה אין איזה מישהו שיכול להבטיח להורים שהוא מטפל בענין בצורה דיסקרטית בלי שישלמו על כך מחיר כבד?

וזה לא רק בציבור החרדי כמו שאוהבים לומר.
גם בציבור החילוני הרבה לא מתלוננות כי חוששות לשלם מחיר בעקבות כך.
הרבה מאוימות על ידי משפחתו של הפוגע, או שהן נמצאות בעבודה וחוששות מפיטורין.
פוחדות שיגידו שהן לא בסדר ויפיצו כאילו הן אלו שהביאו עליהן את הדבר הזה.

גם בציבור החילוני עשרות מקרים לא מגיעים למשטרה כי חוששים.
למה אין אפשרות לעודד תלונות מאומתות תוך הבטחה שלא יאונה כל רע למתלוננים?
שאפילו לא יהיה מפגש עין בין המתלונן ומשפחתו לפוגע?

כל עוד הנושא הנ"ל אינו מטופל, אי אפשר להתקדם לעולם חף מפוגעים.
אז כל יום מתפרסמות פרשיות שהוסתרו ובסוף מתגלות.
בציבור החרדי יאשימו את הציבור ששותק, בחילוני יבינו את המתלוננות שחוששות,
אבל מדוע לא מטפלים מהשורש???

אתמהה.
 
אני מכירה מקרוב ילד בן 12 בזמן שמחה משפחתית לקח אותו בחור קרוב משפחה, לחדר צדדי ו...
ההורים שמו לב שמאז השמחה שהייתה משהו השתנה בילד, הוא נהיה חולמני ותוקפני, המלמדים בחיידר התלוננו, אבל הוא לא סיפר, וממש במקרה בהקשר למשהו אחר הוא פלט מה שהיה, ובכה המון,עד היום הילד (שנתיים אחרי) הוא מטופל אצל פסיכולוג, ויש לו הרבה מאד קשיים, מדובר על ילד שהיה תמים וטוב לב....
צריך לפתוח מליון עיינים ולהתפלל...
 
לתועלת הכלל:
יש ספר שתורגם לעברית לא מזמן שמלמד את הילדים להזהר ולהישמר.
הספר בעצם בא לספק להורים, דרך צנועה ונעימה לשוחח עם הילדים בצורה חיובית, על שלל נושאי הבטיחות, ועל הצורך ההכרחי להגן על ביטחונם האישי ועל פרטיותם.

הספר נקרא: "מה שבטוח בטוח" ואפשר להשיגו בחנויות של גיטלר.
יש לו הסכמות מהרב סילמן, ר' חיים קנייבסקי, הרבנית קולדצקי ועוד.

מומלץ!!!!
 
נכתב ע"י אסתי 052714;2426303:
גם לי יש משו לומר,
יש לי אמא ששמרה עלינו תמיד בעשר עיניים. מאחר והיא נפגעה בילדותה
ו..לצערי זה לא עזר.
כי נפגעתי ובגדול
לא יכולה לפרט כלום כמובן

אבל מה שאני רוצה להגיד שהילדים לא תמיד בשליטתנו
אז רק תתפללו. ותתפללו וחצמיזה שום דבר לא יעזור
היא שמרה. השאלה אם גם הדריכה.
ולא רק לילדים גם לבחורות צריך הדרכה. לא פעם אני רואה בחורות טובות ותמימות שעושות 'צחוקים' בלי לשים לב עם מי, טיפש עשרה, אבל שחלילה לא ינזקו. (אגב, כשמדברים על צניעות בסמינר, חבל מאוד שכל הפוקוס הוא אורך חצאית וחולצה בפנים או בחוץ)
סיפרה לי בחורה שישבה עם כמה בחורות בגינה במרכז שכונה חרדית וניגש אליה אדם ושאל אותה אם אכפת לה לעלות אליו הביתה לעשות לילדים שלו בייבי סיטר. היא הייתה תמימה וחשבה 'למה לא' אבל נס משמים שברגע האחרון קיבלה שכל לשאול את עצמה, רגע, איפה אישתו? זה לא דרך מקובלת.. וכו'
בתפילה שה' ישמור את כל ילדינו הטהורים בגופם ונפשם.
 
נכתב ע"י 1 היה אברהם;2426538:
לכל המעונינות גליה שלחה לי מייל שהיא פתחה קורס:
אחרי שראיתי את כאב השתיקה של הבחורים המתבגרים שזועק עד לב השמים,

החלטתי להרים את הכפפה וליצור קורס יחודי, עשיר בתוכן, שיתן כלים פרקטיים לאימהות

לדבר על התכנים הכי רגישים עם הבנים שלהן.

מה זה השטויות האלו?
עם בחורים מתבגרים האבא צריך לדבר, לא האמא!
(ובמקרים שאין אבא מוצאים מישהו מתאים..)
 
הורים!!!!
תשתוללו!
על דברים כאלו לא עוברים בשתיקה!!
יש לי הורים עדינים מאוד
אבל כשקרה מקרה במשפחה לצערי, אבא שלי לא נם ולא נח, הלך לכל העולם הביא את המשטרה, את הרבנים של השכונה, את כל העולם ואשתו, מי שעשה את זה, לא העיז יותר להוציא את האף החוצה ובסוף עבר דירה ולא ראו אותו יותר.
ודרך אגב כילדה, עד היום ההורים שלי לא סיפרו לי ולא הסכימו שאף אחד מהאחים לא ידע מה קרה
רק ידענו את רוח הדברים
הורים- קומו!! מה זה!!!
אל תעשו חשבון לאף אחד!!!
 
נכתב ע"י חפציבה;2426802:
מה זה השטויות האלו?
עם בחורים מתבגרים האבא צריך לדבר, לא האמא!
(ובמקרים שאין אבא מוצאים מישהו מתאים..)

זה כ"כ תלוי בסוג משפחה וסוג קשר עם ההורים
לא שייך בזה הכללות!
 
בבית שלי היתה הדרכה מקסימה וגישה פתוחה שאבא ואמא כאן.
בתור בנות בבי"ס ואפילו בתחילת סמינר לא הבנו כ"כ מה מתי ולמה, עד שקרה לאחותי (בכיתה י) בתחנה בגאולה! שהיתה עמוסה באנשים! ואחד הגיעה אליה. האמת היא שלצעוק היא לא העיזה כי היא לא הבינה כ"כ מה קורה וגם פחדה ממנו. אבל היא ברחה, בדר"כ קופאים במצבים כאלה, ככה שזה עזר חלקית.
אבל כשהיא הגיעה הביתה היא סיפרה.
מאז כל אחת ואחד יודעים שחייבים לצרוח. אבל אצל האחות הבאה שקרה מקרה ,קל בהרבה מהקודם. וזה היה אוטובוס עמוס היא אמרה ש"מה, הוא היה נראה בחור כ"כ טוב שבטח הוא לא שם לב"

תגידו, תדברו, תדריכו, תהיו פתוחים עם הילדים. אף אחד לא חסין. רק תפילות...
 
נכתב ע"י מלפפון;2426558:
אני כן הייתי שואלת איזה רבנים נתנו לה הסכמה.
דווקא בנושאים הללו צריך להלך בין הטיפות, ולפעמים ניואנסים דקים בין הציבורים, הם אלו שעושים את כל ההבדל.
חוץ מזה, שבאמת כששומעים ומקבלים מודעות לנושא, כל הזמן חרדים לכך.
אני בעד מודעות, אבל לא בעד חרדות שעוטפות את כל היום וגורמות לנו לא להתנהג טבעי, וכל הזמן לחקור את הילדים אם קרה משהו, עד שהם מסובבים לגמרי..

אבל מה כל הדברים הללו עוזרים אם יש כאלו שמגלים אבל חוששים לטפל בכך?
למה אין איזה מישהו שיכול להבטיח להורים שהוא מטפל בענין בצורה דיסקרטית בלי שישלמו על כך מחיר כבד?

וזה לא רק בציבור החרדי כמו שאוהבים לומר.
גם בציבור החילוני הרבה לא מתלוננות כי חוששות לשלם מחיר בעקבות כך.
הרבה מאוימות על ידי משפחתו של הפוגע, או שהן נמצאות בעבודה וחוששות מפיטורין.
פוחדות שיגידו שהן לא בסדר ויפיצו כאילו הן אלו שהביאו עליהן את הדבר הזה.

גם בציבור החילוני עשרות מקרים לא מגיעים למשטרה כי חוששים.
למה אין אפשרות לעודד תלונות מאומתות תוך הבטחה שלא יאונה כל רע למתלוננים?
שאפילו לא יהיה מפגש עין בין המתלונן ומשפחתו לפוגע?

כל עוד הנושא הנ"ל אינו מטופל, אי אפשר להתקדם לעולם חף מפוגעים.
אז כל יום מתפרסמות פרשיות שהוסתרו ובסוף מתגלות.
בציבור החרדי יאשימו את הציבור ששותק, בחילוני יבינו את המתלוננות שחוששות,
אבל מדוע לא מטפלים מהשורש???

אתמהה.
הכי קל לכתוב יש לי הסכמה מרבנים אבל בגל שהם מבקשים לא אציג מיהם. ואז בעצם אין צורך להשיג הדרכה מרב כי מסתתרים מאחורי התירוץ הנ"ל.

שניץ, רואים בחוש שכל פעם שפורצת סערה תקשורתית סביב פלמוני, תוך שבועות ספורים מתקבצים עוד רבים שנפגעו במשך השנים ושתקו. לא, והם לא חרדים...
כלומר, מסיבות שונות מאוד נוח לטאטא מתחת לשטיח.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
"אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
"את בטוחה?" שאלו אותי.
"כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

*
אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
*
יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

֫
פרק ד

הידיעה הנרעשת פגעה בה עד עמקי נשמתה. הם, שהיו מבחינתה סמל ודוגמה, הצליחו להרחיב את הסדק של הגאווה הציונית לא במעט ויצרו את שאלת השאלות: מהי בדיוק הזהות היהודית?

גופה הרפוי נחת אט אט על הקרקע הסלעית. ידיה מוללו את האבנים והחול גלש מבין אצבעותיה. לפתע נתקלו ידיה בפיסת אבן מתכתית. היא גירדה את שאריות העפר שנדבקו בחוזקה. זה היה מטבע שבור בצבע ברונזה.

אלוקים, מצאתי. מצאתי ללא מאמץ. היא הכניסה את ידה בפראות לכיסה והוציאה את החצי הראשון. עתה קירבה אותם זה לזה, והופ! מתאים כמו פאזל! רק כעת שמה לב שהוא מאיר באור מוזר. היא שפשפה את הכיתוב בחוזקה, ואז זה קרה.

סחרחורת אחזה בה. היא מרחפת. הגבעות מסביב החלו לחוג סביבה כסחרחרה. העננים, השמיים וכל היקום מסתובבים במערבולת ומתרחקים במהירות. החושך סגר בעדה. נהיה סמיך. צעקות האימה שניסתה להוציא מגרונה, חנקו את קנה נשימתה. היא הניעה את ידיה. ניסתה לזעוק לעזרה. ואז הכול האט. החשכה התבהרה והיא הרגישה מתעלפת. כשהתייצבה נשימתה והאדמה נעצרה שוב על מקומה, הביטה על הגבעות שבאופק. גם הן סיימו את מחול השדים. היא הניחה את ידה על ליבה בפחד. משהו קרה לה. חוויה לא מוכרת. לא, זו לא סחרחורת. היא כבר חוותה התעלפות בעבר. אולי זה המסתורין שבמטבע. עליי להשליך הכול ולברוח מפה מהר. היא פנתה במהירות אחורה כדי להיכנס למכוניתה.

הרכב נעלם.

משהו מוזר קורה פה. הרי ראיתי בפירוש שעומר ואדם נכנסו לרכבם. מה קורה פה? איך מכונית יכולה להתאדות? הייתי אמורה לראות או לשמוע!

הפחד היה ממשי. איך אני יוצאת מכאן? היא מצמצה בעיניה מסביב. להפתעתה ראתה מרחוק בקתות אבן ושני בדואים על חמורים. מעולם לא ראתה את הנוף הזה פה. היא הפנתה את ראשה אחורה. העיר הנראית תמיד ממרחק שני קילומטרים נעלמה ואיתה השלטים, הפרסומות שבדרך ואפילו תחנת הדלק הקרובה בלב האוטוסטרדה. אלוקים, מה קורה איתי? אולי השתגעתי ואני זקוקה לאשפוז דחוף. עזור לי קלי שבשמיים.

מעטות הפעמים שהתפללה לה'. היא טענה שבן אדם אמור לגלות אחריות למעשיו. היא לא ילדה קטנה. אילו יכלה לדבר כעת עם מעיין שתסביר לה דחוף מה להתפלל. הכסף שהיא זקוקה לו נמצא ברכב שנעלם. פתאום נזכרה בפלאפון הנמצא בכיסה. גם הוא לא מגיב כלל.

היא בכתה בקול שעה ארוכה. אלוקים, אולי אני לא ראויה אבל אתה היחיד ששומע. מעיין ניסתה להסביר לי שאתה אדון הכול ובעל הכוחות כולם. אנא, עזור לי להגיע הביתה מהר. בבקשה.

לפתע קול ילדים נרגשים מתקרבים נשמע בבירור. היא הפנתה מבט לכיוונם, אך מה שראתה הפתיע אותה כל כך. כמה בנים כבני שמונה בלבוש תנכי, ברגלים יחפות חוץ משניים בסנדלים פרימיטיביים, קלועים מקש, והם בוחנים אותה בפליאה מעורבת בפחד.

"איך קוראים לך, ילד?"

הוא הביט בחבריו שהתרחקו צעדים מספר.

"יהושע בן גמליאל", אמר בהיסוס.

"אתם בדואים?"

"בדואים?" חזר אחריה הילד ופרץ בצחוק משחרר. "את בטח מתבלבלת, אנחנו עבריים".

"אתה יודע אולי היכן תחנת האוטובוס הקרובה?"

הילד הגבוה יותר מלמל משהו באוזנו.

"אני לא מבין את שפתך ואת לבושה מוזר מאוד".

"היא שדה". הזהיר אותם הילד הגבוה.

היא הוציאה מכיסה פנס כיס קטן. "אתן לך משהו במתנה אם תוכל לעזור לי". היא עשתה לו תנועה לבוא לקחת, אך בתגובה כולם החלו לצעוד אחורה בפחד. היא ניסתה לשכנע אותו ולחצה על המתג. הפנס האיר.

"מכשפה! היזהרו! מכשפה הגיעה לעיר". הם החלו לברוח בריצה מטורפת לעבר בקתות האבן.

אלוקים. תעשה שיהיה זה חלום. היא שפשפה עיניה וצבתה את זרועותיה. גם המצמוצים והנפילה על החולות לא הביאו את הישועה המיוחלת.

בצימאונה הרב החלה לדדות לעבר בקתות האבן. היא חייבת עזרה. לשמחתה הרבה ראתה בדואית יחפה, על ראשה פיילה גדולה מפח, מתקדמת לחורשה. היא עצרה מתחת למוטות ארוכים שחיברו בין שני עצים. כעת הניחה את הקערה על הארץ והחלה לתלות כותנות, שמלות שנראו כמין גלביות עתיקות, לייבוש. עכשיו הזמן לגשת. אולי תוכל האישה לעזור.

"סליחה, גברת, אפשר לשאול משהו?"

האישה סובבה את ראשה לעבר הקול. צרחה איומה נשמעה מפיה. היא שמטה את הבגד ורצה לכיוון הצריף.

איילת נפגעה אך כשהבינה את המציאות החדשה, חשה סחרחורת איומה. חזרתי אחורה בשנים. אולי מאות ואולי אלפים. כל אלה שפגשתי עד עתה נראו באותו סגנון. הציוויליזציה עדיין לא הגיעה. נחתי מ־2015 לימי הביניים ואולי לפני הספירה. הלבוש המינימלי שבו אני מופיעה מפחיד אותם, הם מאמינים שאני מארץ השדים ושפת העברית שבפי שונה לגמרי משפתם העתיקה. מעולם לא הייתי כל כך לבד ללא נפש חיה. 'אבא ואימא בואו לעזור לי. אני לבד'. בכתה איילת ורחמים עצמיים החלו לייסרה. היא התיישבה מתחת לסבך עצים, מצפה לנס.

חמור נוער נושא משא על גבו חלף על פניה. אדונו זירז אותו בקריאות ולא שם לב לנערה המסתתרת. לפתע נפלו משקיו העמוסים לעייפה פירות שונים. הם המשיכו בדרכם לכיוון היישוב והותירו את הפירות על האדמה.

לאחר מספר דקות איילת וידאה שהשטח ריק. אספה את הפירות וחזרה למחבואה מתחת לעצים. היא שפשפה אותם בידיה, ניגבה בבגדיה והחלה לאכול ברעבתנות. מעולם לא עלה בדעתה שפירות יכולים להיות טעימים כל כך. אולי היא פשוט רעבה. היא הרוותה את צימאונה בעסיסיות התפוח. בלעה כמעט בשלמותם אגסים יפיפיים וקינחה בתמרים. היא בטוחה שהיא לא חשה רק שובע ורוויה. היא חשה טעם גן עדן. את הפירות הנותרים הסתירה היטב במקום מחבואה, לאחר מכן שכבה מצונפת. היא לא מעוניינת שוב להפחיד.

עם בוא הערב התמעטו עוברי הדרכים ולאחר שעה קלה גם שאון הילדים לא נשמע. באין אורות חשמל האירו פתחי החלונות באור צהוב חיוור של פתילות שמן. לאחר שעה קלה, כששעונה הורה על שמונה בערב, כבו גם הנרות מלבד בודדים.

היא החליטה למצוא דרך לעזור לעצמה. היא ניערה עצמה ובחנה את בגדיה. אין לה תלונות על התושבים המוזרים. היא במקומם הייתה נוהגת כמותם. עליה למצוא בגד אחר במהירות, כדי ליצור קשרי ידידות. היא התקדמה חרש, נזהרת שלא יישמע קול חריג. שכבות של עלי שלכת התפצפצו תחת נעליה, התמזגו היטב עם צרחותיהם של עופות הלילה ועם יללות החתולים. משהו ליטף קלות את פניה וזרועה. כשהרימה את ידה להגן על פניה, חשה בבגד התלוי על המוט. 'זה בדיוק הדבר שאני זקוקה לו יותר מכול'. היא משכה בזהירות. איזה בד מוזר. היא בדקה אותו לאור הירח המלא, מיששה אותו. אריגתו הייתה פרימיטיבית ממש. לא תעשייתית. לאחר מאמץ ממושך, חשה כבדה בהרבה ומסורבלת אבל מעודכנת והכי חשוב: היא תוכל להיטמע בחברה החדשה ואולי תמצא דרך לשוב לעתיד.

<<<<

מרתה יצאה מביתה ומיהרה לכיכר הרועשת. השוק היה שקט בשעה זו. בשעת השקיעה היא מתרוקנת מקוניה ומשאירה לרוכלים זמן לאסוף את מרכולתם ליום המחרת. זו השעה האהובה על מרתה לעשות בה סחר חליפין עם חברותיה. הפעם היא מעוניינת רק במרקחת צבע. הקטורת המעשנת בחדר שבו בעלה אתוס מבלה שעות רבות, מעלה כתמים מכוערים על הכתלים. מה יהיה עם האשתורת ועם הקטורת שמעלות ריח צחנה ומשאירות אותו על הקירות והתקרה? האמת, שהיא ויתרה מזמן על האלים הקדושים, אבל אנוסה לנהוג עימם בכבוד מפני אימת בעלה. הוא מוציא הון מכספו על עבודת האלילים, וכשהיא מנסה לתאר לו את העוני ואת הילדים שזקוקים למעט יותר, הוא מתרגז ואומר: "יש לך מזל שהאל לא מתנקם בנו על חוסר האמונה שלך. רק השבוע נשבר פסלון האבן ונפצעתי בידי. אני מנסה לכפר על חטאיי ועוונותייך. צריך אמונה ומסירות. השבוע העלו את מחיר הקטורת. ואת לא רוצה את נקמת האלים. נכון?"

"אבל החדר הכי גדול כבר תפוס עם אליל השמש שבנית. מדוע היית צריך למלא אותו בפסלונים רבים? עדיין ישנם כאלה בחצר שצריך לטפל בהם. כמה צריך?" היא מנסה ללא הצלחה להבין מדוע בעלה עדיין אוחז בתרבות האלילים של יוון ולא בתרבות הפילוסופית שרבים החלו לצעוד בדרכה. היא כבר יודעת שלא כדאי לגעת בנושא הטעון שמשחרר ממנו כעס איום.

"צריך לדעת איך לרצות אותם. את יודעת שהאלים הגדולים נלחמים זה בזה, ואת אף פעם לא יכולה לדעת מי יגבר על מי. לכן חשוב שנעבוד פעם לזה ופעם לזה. הקטורת והקורבנות מפייסים אותם".

נמאס לה לשמוע את ההסברים. אין מצב שבעלה יכפור בעבודת האלילים שלו. אבל אין לה למי לשפוך את ליבה. נמאס לה מהשקרים שלא נתנו לה כלום. אסור לספר לו על שני פסלוני האבן שזרקה וניתצה בחמת זעם כי עמדו בפתח והפריעו למעבר. הוא עדיין מאמין שהם נעלמו מעצמם כי העלו את חמתו של אליל הברזל הגדול.

היא החליטה לגשת לעצם הדבר. "הכתמים האיומים שנוצרו על הקירות. הם כבר בלתי נסבלים". היא רצתה להוסיף שגם הריח הוא על גבול סיבולת הרגישות שלה, אבל פחדה.

"האם חברתך היהודייה משפיעה עלייך לרעה?"

"חברתי היהודייה יוספה? חחח". צחקה מרתה. "קשה לקרוא לה יהודייה. היא מהצדוקים וכופרת בכל היקר ליהדות".

"טוב מאוד. היא בטח רכשה את אלי יוון החדשניים".

"לא אתוס. היא איננה מאמינה באלים בכלל".

אתוס עצם את עיניו בדבקות וכרע מול אל השמש דקה ארוכה. לאחר מכן הוא התיישב ואמר: כדאי שהיא תיסע תחילה למגדל סטרסון בקיסריה. שם נמצא מקדש מפואר שנקרא מקדש האלילה אשתורת. שם תכיר לראשונה את חשיבות..."

"היא מזרע היהודים ואין לה סיג ושיח עם האלים. היא אוהדת את התרבות ההלניסטית".

"יסלח לה האל ולכל היהודים שמבזים את אלילינו. שמרי מרחק מאותן נשים. נקמתו של האל אכזרית מאוד".

היחס של בעלה אתוס לעבודת האלילים מעלה בה קבס. הצרה היא שגם מחברותיה היא אמורה לשמור על שתיקה בעניין הנפיץ.

היא נכנסה לקיטון הצר של קלאודיה, שהכול מכנים 'אלופת הצבעים ומומחית למרקחת שמנים וצמחים'. היא ידענית בשילוב צבעים ססגוניים לצביעת בדים ואבנים.

"שלום לך, מרתה. היום מכרתי צבעים טריים. באת ביום הנכון". היא הסירה משורת הכדים את המכסים, לעורר את תאוות הקנייה. "אפשר לערבב כדי להגיע לצבע הרצוי".

"הפעם פחות חשוב לי הגוון. חשוב לי שחדר הצלמים שלנו יהיה יותר נעים. הוא סובל מכתמים איומים וממש בלתי נסבל לשהות שם".

"יש לך מזל שאף אחד מכוהני העבודה לא שמע אותך. אסור להתבטא כך. האם התאכזבתם מאל השמש?"

"אין לי כוונה להתעכב ולשוחח. תני לי מהצבעים האלה". הצביעה מרתה על שלושה צבעים בלולים. קלאודיה שתקה, מרתה שילמה בסחר חליפין בשקית בד עמוסה פלפלים וכורכום והנהנה בראשה. קלאודיה הביטה אל דמותה המתרחקת של מרתה המקולקלת והפורקת עול בשאט נפש גלויה.






@דודה , לבקשתך... ובשביל כל מי שהחמיא ועודד במהלכו של האתגר.

שפם

הרכבת החלה לנוע מאחוריי רגע אחרי שהנחתי את המזוודה על הרציף.
קול השקשוק היה מעצבן.
שפשפתי את כפות ידיי זו בזו והמתנתי. ממש במקום בו ירדתי. הרציף היה ריק, ולי היה קר. כובע הצמר שלי חימם בעיקר את האוזניים. הצעיף שלי נשכח בתחנת הרכבת הקודמת בה הייתי.
מישהו הגיע לרציף, סוף סוף. הוא התקדם לעברי. גם לו היה כובע צמר, שהגיע עד לעיניו. אבל לו, בניגוד אליי, היה גם צעיף. הצעיף כיסה את פניו עד לשפם שלו. שפם עבה ומכובד, כמו שהיה לפקיד שנתן לי את הכרטיס.
הרמתי את המזוודה מהרציף והחזקתי אותה בידית.
הוא ניגש אליי. "בוא, מחכים לך" הוא לחש מתחת לשפם.
גם אני ארצה שפם כזה, כשאהיה גדול. ככה יש לכל האנשים המכובדים בעיר, וכנראה גם בכפר.
בעל השפם התחיל ללכת. התחלתי ללכת אחריו, למרות שהוא אפילו לא הסתכל לראות שאני בא גם.
מחוץ לתחנת הרכבת הקטנה היה שדה. שדה ענק, או אולי בעצם כמה שדות.
בעל השפם סובב אליי ראש, "אתה הולך לאט מדי, ילדון".
או שאולי אתה הולך מהר מדי, חשבת על זה? אני רק ילד. הנהנתי לעומתו בראשי. "אני אשתדל ללכת מהר יותר".
זה עוד רחוק?
לא היה לי חשק לשאול זאת את גב מעילו של השפם, אז שתקתי והמשכתי ללכת.
הלכנו על שביל עפר צר.
לא ראיתי מסביב שום דבר חוץ מהשדה ותחנת הרכבת. איפה הכפר?
שוב הסתובב השפם. "מה איתך, ילד?".
"השפם שלך יפה" אמרתי בלי קשר, ואחר שמעתי לפתע קול שקשוק מוכר.
עגלה!
סובבתי את ראשי אחורנית.
העגלה מאחור נסעה לפי השביל, אך גלגליה הגדולים נסעו על קצות השדה, משני הצדדים.
השפם הסתובב רק כאשר העגלה עצרה בסמוך אלינו. "תודה, יוהן" הוא קרא לעבר העגלון, "ממש במקום".
הוא קפץ וטיפס אל תוך העגלה, התיישב שם והביט בי. "הי, אדון שפם" הוא קרץ לי בעינו, "אתה מתכוון לעלות או ללכת ברגל?".
חייכתי פתאום. "אתה אדון שפם" מחיתי על הכינוי, "אני רק יורי".


שזירה

היושבים בעגלה הביטו בי והמתינו.
הנחתי את המזוודה בלי בפנים, תפסתי בדופן וטיפסתי פנימה. איש מהם לא ניסה לעזור לי, הם רק המתינו.
"נו תמשיך כבר, יוהן, הילד עלה" קול צרוד מירכתי העגלה הסב את תשומת ליבו.
העפתי לעברה מבט.
אישה כפרית וזקנה. ידיה היו זריזות ומהירות וסרגו ללא הרף איזשהו בגד בלתי מזוהה.
"מה את עושה?" בדרך כלשהי, מצאתי את עצמי נע לעברה.
היא העיפה בי מבט זקן. מה זה מבט זקן? עיניים כאלו, שכאילו כבר ראו הכל. מבט של 'אוי, ילד צעיר, יש לך עוד דרך ארוכה לעבור'.
"אני סורגת סוודר. לנכד שלי, הוא בגיל שלך בערך" היא השיבה אחרי רגע ארוך.
הנהנתי, לא יודע למה. אחר כך החלה העגלה לנוע, והזקנה נותרה יציבה כמעט כשהייתה כשהעגלה עמדה על מקומה.
"אוי, הנכד שלי!" נזעקה הזקנה פתאום, "הבטחתי לו שאתקן את הבגד עד שאשוב מאחותי שבכפר הסמוך".
"ועכשיו את שבה?" התעניינתי בנימוס.
היא תקעה בי מבט נאנח. "שאלה מיותרת, ילד".
שתקתי.
היא הוציאה משק סמוך מכנסיים כפריות עבות, ובחנה את הכיס הימני. הוא היה פרום ממש.
היא נאנחה, ואחר החלה לפרום את הכיס כולו.
בהיתי במעשיה, חסר הבנה.
הזקנה סיימה לפרום את הכס, ואחר שלפה מן השק חוט ומחט. היא החלה לנסות להשחיל את החוט בחור של המחט.
עקבתי אחריה בעיני. החוט החליק שוב ושוב, היא לא התייאשה בהתחלה אבל אחר כך פלטה אנחה נוספת.
"אני אנסה" התנדבתי בפתאומיות, מפתיע את עצמי.
היא העיפה בי מבט ספקן. אחר הנידה בראשה והגישה לי את החוט והמחט. "בהצלחה, ילדון".
אני לא ילדון, ואני אצליח.
חשקתי את שפתיי, חדור מטרה.
החור של המחט היה קטנטן. גם החוט, אבל העגלה קיפצה כל הזמן על אבנים. גם האבנים היו קטנות.
שוב ושוב פספסתי את החור, אבל לא התייאשתי. רק בפעם העשרים ואחת (ספרתי!) הצלחתי סוף סוף.
העגלה נעצרה.
העפתי מבט סביב, הגענו. שלום לך, כפר.
הזקנה הייתה משועשעת. "תביא, יהיה בסדר".
הבאתי. יהיה בסדר.


כתר

הדלת נסגרה מאחוריי.
הבית היה חמים ונעים, התנור היה מוסק והאש התפצפצה בקול.
הילדים השתוללו סביב בחדר הגדול, רצים האחד אחרי אחיו.
עמדתי בפתח, ידי האחת אוחזת בחוזקה במזוודה והשנייה בכפתור הראשון במעילי.
העגלה עצרה לי בסמוך לדלת, העגלון אמר לי להיכנס והאדון הנהן. דפקתי על הדלת כמו ילד טוב ופתחתי אותה כששמעתי אישור מן העבר השני.
"אה, זה אתה" סוף סוף פנה אליי מישהו, כפרי גבוה, בהיר שיער. הוא התקרב אליי באיטיות.
השפלתי את מבטי למגפיי. היה לי חם, בתוך הבית.
"בוא, אני אעזור לך" הוא החל לפרוף את כפתורי מעילי, ואחר שלח יד והוריד את כובע הצמר מראשי.
התיישבתי על הרצפה מייד, ופתחתי את המזוודה בזריזות. הדבר הראשון שנגלה אליי בפנים היה כובע הקסקט שלי.
חבשתי אותו על ראשי מייד, וחייכתי חיוך נבוך לתהייתו של בעל הבית.
הילדים הפסיקו להשתולל והתקרבו אליי. "איך קוראים לך?" חקר הגבוה מביניהם, וכנראה גם הגדול.
"יורי" מלמלתי, וחלצתי בזהירות את מגפיי.
אחד הקטנים יותר שילב מולי ידיים. "איפה תישן?".
"הוא יישן איתכם בחדר, אלכס, ואני לא רוצה לשמוע תלונות" אביהם של הילדים הניח יד על מותנו.
עפעפתי מעל המזוודה, ואחר סגרתי אותה. אבא אמר לי לשמור עליה חזק.
"אבל למה הוא בא אלינו, אבא?" צייץ הקטן מבין הילדים, אולי הוא בן שלוש.
האב נתן בו מבט חמור. "אמרתי בלי שאלות בנושא, פטר, נכון??".
הילדון הנהן נמרצות.
לא ידעתי איך להגיב ומה לעשות, אז פשוט נשארתי קפוא באותה התנוחה.
אביהם של הילדים הוביל אותי לחדר בעל תקרה נמוכה יחסית, ובו שש מיטות מבולגנות.
"זו המיטה שלך" הוא הצביע על זו שסמוכה לדלת, "היא הייתה של איוון".
לא שאלתי מי זה איוון. הנחתי את המזוודה שלי על המיטה.
בחדר הגדול הילדים הפסיקו להשתולל ברגע שראו אותי חוזר.
"למה אתה נשאר עם הכובע שלך?" אחד הילדים, שרק הביט בי בסקרנות קודם, צחקק בקול.
הזדקפתי באחת, יישרתי את גבי. "זה לא כובע" אמרתי לו, "זה כתר".


עכור

בבוקרו של יום היו השמיים תכולים.
"פחות קר היום" מלמל מישהו ליד החלון.
ניגשתי לשם, רציתי לראות את השמיים. אם אראה ענן אוכל להעביר דרכו דרישת שלום לאבא.
לא ראיתי ענן. ראיתי הרבה עננים.
"יש שם גם כמה אפורים, בצד" אחד הילדים, נראה בגילי, היה מוקסם. "אבל מזג האוויר היום יהיה טוב מאתמול".
הנהנתי על אף שלא יכולנו להיות בטוחים בכך. הוא הסתכל עליי.
"בוקר, יורי" הוא ניתר על מקומו, "רוצה שאראה לך את הכפר אחרי ארוחת הבוקר?".
הנהנתי שוב, למרות שלא רציתי. לא רציתי כלום.
במטבח הקטן הילדים ישבו סביב שולחן העץ של אתמול. הכפרית, אמא שלהם, סקרה אותי מכף רגל ועד ראש. "תוריד כבר את הכובע הזה" היא אמרה לבסוף.
משכתי כתף והתיישבתי ליד אחד הילדים.
"זה כתר, אמא" צייץ בן השלוש. "הוא נסיך".
היא נאנחה. "די עם השטויות" ביקשה, והניחה לי פרוסת לחם בצלחת. "בסדר, תישאר עם הכובע".
אבא אמר שאת הלחם אני יכול לאכול. אז אכלתי אותו אחרי שסיימתי להתארגן. אכלתי גם עגבנייה אחת. את הביצה לא רציתי.
אחרי האוכל יצאתי החוצה, אבל באמצע הסיור נהיו השמיים אפורים. התחיל לרדת גשם.
"קר לי" בן השש התחיל להתבכיין, "איגור, אני רוצה הביתה!".
"שתוק כבר, אלכס" איגור, הגדול, דחף אותו מעט, "אנחנו תכף חוזרים".
רציתי להגיד לו שבאמת קר, ואלכס לא לקח סוודר. שתקתי.
מצב הרוח שלי היה מוזר. לא רציתי כלום. בעצם כן, רציתי הביתה.
הגשם הרטיב אותנו, טפטפנו כל הדרך חזרה.
"יורי, תראה" אלכס הצביע על בית עץ ישן.
העפתי לשם מבט. סתם בית.
ספלאש! נדחפתי לשלולית. המים לכלכו לי את המכנסיים, השפריצו עליי.
לא ידעתי מה לומר ומה לעשות.
איגור בעט באלכס, ויוזף משך אותי מהשלולית למרות שיכולתי לבד. "תתעלם ממנו, הוא תינוק".
הוא לא תינוק, וגם אני לא. בכל זאת רציתי לבכות.
בפנים הסתכלתי דרך החלון בגשם. לא רציתי להחליף בגדים.
על החלון זלגו כמה טיפות, עכורות.
פתאום ידעתי להגדיר את מצב הרוח שלי. עכור.


צבי

כמה טיפות של גשם נטפו מן הגג.
האוויר היה קר אבל לא מדי- יכולנו לשחק בחוץ.
רצתי בסמוך לכיכר הגדולה, יוזף ניסה לתפוס אותי. אלכס וסטפן הצטרפו אלינו אחרי מספר דקות, ואיגור היה השופט. פטר נשאר בבית.
כבר הכרתי את כולם, את כל הילדים; וגם את הכפר הכרתי. שבוע חלף מאז היום ההוא, בתחנת הרכבת.
רצתי על העפר הבוצי מעט, לא משגיח בנעליי המתלכלכות. סטפן רץ אחריי, ניסה לתפוס אותי. בסוף הוא הצליח, נפלתי על אבן.
"די עם זה, סטפן!" צעק איגור, ורץ לכיווננו. "תפסיק לריב אתו! יורי, אתה בסדר?".
הייתי בסדר. הייתי עצוב. לא רציתי לריב עם אף אחד, לא רציתי להפריע. רציתי הביתה.
קמתי, אבל אז שמענו פתאום צעקות.
אלכס היה הראשון שנבהל, הוא נצמד לאיגור כמו תינוק וקבר את פניו בקצה חולצתו.
"מה זה יכול להיות?" שאלתי את יוזף בשקט, נבהלתי קצת. אלכס היה אומנם קטן אבל לא פחדן.
יוזף הביט בעיניים גדולות לכיוון הכניסה לכפר. "חיילים".
זה היה יותר מפחיד. "חיילים?" שאלתי אותו, והרגשתי איך הרגליים שלי רועדות.
הוא הנהן לאט. "הם מסתובבים פה באזור, לפעמים דברים מלהיבים אותם וגורמים להם לצעוק. לפעמים הם רוצים אוכל או משהו אחר מהכפריים".
לא ידענו מה קרה הפעם. איגור ליטף את כתפו של אלכס, והתחיל לחזור הביתה. סטפן התחיל ללכת אחריהם. "בואו כבר, טיפשונים".
ואז ראינו אותו.
חיה יפה, בצבע חום בהיר, שרצה בין בתי הכפר.
"מה זה?" נעצתי עיניים בחיה המהירה, לא הכרתי אותה.
יוזף התנער. "זה צבי" הוא אמר. "לפעמים מגיעים לכאן צבאים, הם מתקרבים לכאן מן הדרום. בדרך כלל החיילים תופסים אותם מהר וצדים אותם".
עקבתי בעיניי אחרי ריצתו של הצבי. צפונה.
החיילים הגיחו במהרה, משולהבים. הם שלפו רובים, ניסו לירות.
יוזף תפס בזרועי ומשך אותי הביתה.
אבל אני עמדתי בסמוך לחלון עוד זמן רב, חושב על שלושה ימים ברכבת. על מילים שאמר לי אבא.
רציתי הביתה, אבל רדפו אחריי. אז רק התרחקתי יותר.
הייתי צבי.


תמימות

בית הספר חזר לפעול.
לא ידעתי שזה יקרה, באמת שלא. אולי גם אבא לא ידע.
צעדתי עם יוזף ועם כולם למבנה העץ הגדול והרעוע, איגור סיפר שלומדים שם בשלוש קבוצות בלבד.
פחדתי.
ילדי הכפר מכירים את המשפחה היטב, מה הם יגידו כשיראו אותי איתם? מה הם ישאלו?
הם לא אמרו כלום.
יוזף, אלכס ואני היינו בקבוצה של הקטנים.
בקבוצה היו עוד עשרה ילדים. הם השתוללו הרבה בהתחלה והפסיקו רק כשהמורה הגיעה. הם לא הסתכלו עלינו בכלל.
המורה דיברה בקול צפצפני קצת, אבל הייתה מפחידה. הקשבנו לה יפה גם כשהיא דיברה שטויות.
בהפסקה היא הלכה.
הילדים התחילו לשחק ביניהם בתוך החדר של הכיתה, רציתי להצטרף. יוזף לא רצה, וגם אלכס לא.
"לא כדאי לך, יורי" הוא אמר, "תתרחק מהם".
בכל זאת רציתי. התקרבתי אליהם. "אפשר להצטרף?".
הייתי צריך להקשיב ליוזף.
כשהייתי בן שש, הלכתי לבד מהבית לבית של הדודים. הם לא היו בבית, ובחזור תקפו אותי שלושה בריונים גדולים ועזבו אותי רק אחרי ששכבתי על המדרכה וירד לי דם.
אחר כך אבא מצא אותי והחזיר אותי הביתה.
חשבתי שרק בחורים רעים וגדולים יכולים להרביץ לילד רק כי הוא לא כמוהם. גם אבא הסביר לי שהם רעים ולא מבינים.
אבל הילדים בכיתה היו נראים לי נחמדים, והם שיחקו יפה אחד עם השני.
איתי הם לא הסכימו לשחק. כששאלתי למה, נתן לי אחד מהם- הוא היה הכי גדול- אגרוף.
נבהלתי. "אם אתם לא רוצים אז לא צריך" מלמלתי ותכננתי לחזור למקום, לשבת ליד יוזף ואלכס.
אבל אז גם שאר הילדים התחילו להרביץ לי.
כשהמורה חזרה הם עזבו אותי.
רציתי שהיא תצעק עליהם ותיתן להם עונש, והם לא יעשו את זה יותר.
יוזף עזר לי לקום וניסה לעצור גם את הדם בסנטר. הסתכלתי על המורה.
"שב כבר, יורי" היא אמרה, והצביעה על הכיסא שלי.
נדהמתי.
יוזף סימן לי לשתוק.
אז שתקתי. שתקתי והרגשתי שעם כל טיפת דם שזלגה מהסנטר, זלגה גם טיפה מהתמימות שלי.


כוכב ים

החשיכה לפתה את הכפר.
מן השקיעה חלפו כבר כמה שעות טובות, וכל טיפת אור שאולי שרדה- נבעה מלהבת נר כלשהי.
ישבנו על הסלעים מאחורי הבית. מולנו לא עמד אף בית- רק שדות חשוכים, שמיים שחורים, וכוכבים. עשרות כוכבים מנצנצים.
"הם יפים" מלמלתי, מוקסם.
יוזף הנהן לידי.
איזשהו שבריר זיכרון ננער בי פתאום. "יוזף, אתה יודע מהו כוכב ים?".
יוזף הביט בי. פניו הבהירות היו נראות כהות יותר באפילה. "כן" הוא ענה, קולו נמוך. "זו חיה בצורת כוכב שחיה בים".
"אני לא ממש יודע מהו כוכב ים" הודיתי, "אבל לפני כמה חודשים, שאלתי את אבא שלי מה אנחנו יכולים לעשות אחרי המלחמה, ולמה היא קרתה . ואז הוא אמר לי שאנחנו כמו כוכבי ים".
יוזף הביט בי, "למה?".
"לא יודע" משכתי בכתפי, "הוא לא הסביר למרות שביקשתי".
המשכנו להסתכל על הנצנוצים בשמיים.
רציתי כבר לחזור, ידעתי שמאוחר. כמעט אמרתי את זה ליוזף.
הוא הסתכל עליי. "פעם שמעתי אגדה".
"אגדה?" שאלתי. אגדות הן בדרך כלל טיפשיות.
"אגדה על כוכבי ים" יוזף נעמד על רגליו, הסתכל לשמיים.
שתקתי.
"באגדה מסופר איך כוכבי הים מתרבים".
יוזף היה חכם. אז הקשבתי לו.
הוא המשיך לדבר, למרות ההפסקות הארוכות. "כשכוכב ים רוצה שיהיה עוד כוכב ים, הוא חוצה את עצמו. לוקח חלק ממנו ומנתק אותו מעצמו".
זה לא היה נשמע נחמד. "זה לא כואב?".
"זה כואב" יוזף הסתכל עליי, "אבל אחרי כמה זמן צומחות לכוכב רגליים חדשות במקום אלו שהתנתקו ממנו. ומהרגליים שהתנתקו... פשוט צומח כוכב חדש. ואז הם שניים".
זה היה מפתיע. "באמת?".
"כך מספרים באגדה" הוא השיב, ואז נעץ בי את עיניו הכחולות. "אחרי המלחמה, אנחנו מחולקים וחתוכים. כואב לנו. אבל אבא שלך חכם. הוא אמר שעוד נצמח מחדש, ואפילו נהיה יותר ממה שהיינו".
לא ממש ידעתי מה להגיד. "וואו" אמרתי בסוף, ושנינו חזרנו לבית.
כששכבתי במיטה חשבתי על זה שוב.
יוזף צדק. וגם אבא.
אם זה מה שצריך, אני מוכן להיות כוכב ים.


פזיז

החדר היה ישן, עם ריח טחוב קצת.
הספסלים היו עשויי עץ, וחרקו כמעט כל זמן הישיבה עליהם.
ישבתי במקומי שעל הספסל, מימיני יוזף ומשמאלי אלכס. מידי פעם אלכס היה נהנה להציק לי קצת, וכשיוזף שם לב הוא נזף בו בשקט.
המורה דיברה בקול הצפצפני שלה על צרפת, לא הבנתי בדיוק מה. על אמריקה היא אמרה שהם קפי- משהו. לא הצלחתי להבין את המילה עד הסוף.
"והיום יבוא מפקח מהעיר הגדולה כדי לבחון אתכם" היא סיימה בפתאומיות את המשפט, וקפצתי בבהלה מהספסל.
יוזף תפס בזרועי, "יהיה בסדר" הוא לחש, "הוא לא מכיר אותנו".
זה עדיין הלחיץ אותי.
בהפסקה ישבתי מתוח על הספסל ונדנדתי רגליים. יוזף ואלכס דיברו משני צדדיי, אפילו אלכס ניסה להצחיק אותי. אבל אני הייתי לחוץ.
ההפסקה נגמרה מדי מהר. קמתי עם כולם.
עמדנו רגע קצת ארוך, ואז על הדלת של הכיתה נשמעה נקישה.
איש גבוה וקירח נכנס. הוא היה לבוש בבגדים של חשובים והיה לו גם שפם.
"שבו" הוא אמר, הצביע על הספסלים.
התיישבנו.
אלכס לידי התחיל להיות לא רגוע, אבל לא יכולתי להרגיע אותו כי הייתי לחוץ בעצמי. יוזף רצה להרגיע אותנו, אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה בקול, כך שיצא שהוא ניסה לומר לנו מילים עם השפתיים ולא ממש הבנו.
אולי בגלל יוזף, עיניו של המפקח נחו עליי. "איך קוראים לך?".
זה לא היה בגלל שהוא לא הכיר אותי. ככה לפות שכנעתי את עצמי.
"אה- יורי" עניתי מהר. מהר מאוד.
"בן כמה אתה?" הוא הסתכל עליי חזק.
"תשע" עניתי, ורציתי להיבלע בספסל. ואז הבנתי למה הוא הסתכל עליי.
הכרתי אותו. הוא היה שכן שלי בעיר. "מר גראסקוב?".
הוא הסתכל עליי יותר חזק.
איזו פזיזות מטופשת! הוא רק התלבט!
השכן צמצם את מבטו. "מהיכן אתה מכיר אותי?".
לא עניתי.
יוזף לחץ לי את היד חזק.
המורה ניקבה אותי במבטה.
"אה- פעם הייתי בעיר" מלמלתי בשקט, רעדתי על הספסל. זה היה נכון. באמת הייתי פעם בעיר.


כבד
לא היה קר בכיתה וגם לא חם.
האוויר היה קצת חנוק, אבל לא היה אפשר לפתוח את החלון.
באותם רגעים הצטערתי על כך, היה לי חנוק מאוד. האוויר היה דחוס וריח הטחב גבר.
עיניו של המפקח הקירח נחו עליי עדיין. "היית פעם בעיר?" הוא שאל. קולו היה איטי.
הנהנתי.
עיניו נעו, נחו על יוזף. "ואיך קוראים לך?".
"יוזף" על קולו היה ניכר שהוא שמח להציל אותי.
המפקח שאל אותו משהו, לא שמעתי מה. יוזף ענה. אחר כך שאל המפקח מישהו אחר, והרגשתי לאט-לאט איך המתח עובר לי מכל הגוף אל הרגליים. קפאתי על הספסל.
יוזף הסתכל עליי, חיוך חיוך מעודד. אלכס תפס לי את היד. הרגשתי איך הלב שלי רועד בפנים.
הכל היה לי מטושטש. לא ראיתי ולא שמעתי כלום, רק הרגשתי איך המוח שלי מתפרק.
בעצם כן ראיתי, ראיתי את המפקח עומד. בסוף הוא הלך, ומשהו בי נרגע קצת. הוא לא אמר לי שום דבר.
את סוף היום הוא לא הרגשתי בכלל. רק בדרך חזור קלטתי שהוא בעצם נגמר.
"יהיה בסדר, יורי" יוזף טפח על שכמי, "אתה לא צריך לדאוג".
בבית ישבתי על הכיסא וניסיתי להירגע. לא ממש הצלחתי.
איגור ויוזף ניסו להרגיע אותי הרבה זמן, ופטר פטפט לידי שאסור להבהיל נסיכים.
"סטאלין לא אוהב נסיכים, טיפשוני" איגור ליטף את לחיו של בן השלוש, "תהיה בשקט".
פטר השתתק מידית.
היה לי חם וקר. הלב שלי היה כבד.
הרגשתי אשם.
בגללי עומדת להיהרס כל התוכנית של אבא. מי יודע מה יעשו לי, ולו.
אני עוד ילד קטן, ככה אבא אמר. הוא אמר שלא יעשו לי כלום פיזית, אבל אני עדיין צריך להיזהר. על עצמו הוא לא אמר כלום.
פחדתי שיקרה לנו משהו. פחדתי שמר גראסקוב יקלקל הכל, שהוא יגלה לאחרים.
לא הייתי צריך לנקוב בשמו, הייתי צריך להיבלע על הספסל. הוא לא היה בטוח שזה אני, אבל כשאמרתי את השם שלו...
רעדתי על הכיסא.
כובדה של האחריות מחץ את ליבי.


לסחוף

שקיעת השמש צבעה את הרקיעה בכתום.
האור הרך שעוד נותר היה כבר מעומעם וכיסה על בית הכפר בעדינות.
עמדתי בחלון, עיניי היו נעוצות בשדה שהיה מאחורי הבית.
לא רציתי לזוז משם. רציתי לבכות.
"זה עוד יעבור" איגור נעמד לידי, ועל קולו שמעתי אי ביטחון במילותיו-שלו. "הוא חזק, הוא ישרוד את זה".
שתקתי.
בחדר הילדים שכב יוזף, מכוסה בשמיכה עבה. הוא חלה.
כך פתאום הוא חלה, לא קם מהמיטה אפילו. אמא שלו ישבה לידו וניסתה להקל עליו, אבל היא לא ממש הצליחה.
'אולי פניצלין' אמר אבא שלהם, ונעלם לשעות ארוכות. כשחזר עדיין לא היה רגוע. 'הון תועפות' הוא אמר לאשתו.
איגור וסטפן ניסו לשמור על אלכס ופטר, אני עזרתי להם קצת. בעיקר דאגתי ליוזף.
יומיים שלמים שכב יוזף במיטתו. בלילה שמעתי את אלכס בוכה.
אחרי שחזרנו מהלימודים ניגשתי לחלון, ונשארתי שם.
"עוד... עשר דקות" מאחוריי חישב סטפן בקול.
הנעתי את ראשי, איגור לא היה שם.
"איגור יצא עם פטר" סטפן ניגש אליי.
נרתעתי קצת, נצמדתי לחלון. סטפן ואני לא ממש היינו חברים טובים.
אלכס הסתובב במעגלים. סטפן שלח מבטים תכופים לחלון.
"לאן אתם הולכים?" שאלתי אחרי שסטפן לקח מן המתלה את מעילו.
"לא עניינך" הגיב אלכס בנימה שתלטנית ששעשעה אותי למרות הכל.
סטפן עצר. "למה לא עניינו, אלכס? אולי כדאי שהוא כן יבוא".
אלכס העווה את פרצופו.
"לאן אתם הולכים?" חזרתי ושאלתי.
"לעזור ליוזף" חרץ סטפן, ואחר תפס בזרועי ."בוא איתנו".
הלכתי איתם.
ברחוב נהיה חשוך ממש.
סטפן ואלכס הובילו אותי ברחובות הכפר, משכו אותי לסמטה חשוכה. ירדו איתי במדרגות אפילות.
"זה כאן. צריך לדפוק בדלת" סטפן נעצר .
הסתכלתי על פניהם השורות באפילה. הם היו נרגשים.
"אתה לא תלשין, כן?" סטפן הביט בי.
"על מה?" שאלתי.
הם שתקו.
הסתכלתי סביב, ואז נתקלו עיניי במשהו בולט מתוך החושך.
איך נסחפתי לכאן. מה חשבתי לעצמי כשנתתי לשני המופרעים האלו להוביל אותי?!
"בשביל מה?" לחשתי, מעורפל.
הסמל על הדלת גרם לי לחולשה. שתי וערב.


עקיצה

החושך מילא את כל הנוף.
השחור התערבב עם המדרגות, עם הקירות. האפיל עליהם.
עמדתי, חסר כוחות, בין סטפן לאלכס.
הדממה ניצחה בינתיים.
כשהייתי בן ארבע, נעקצתי.
הרגשתי פתאום שמציק לי וכואב לי ביד, וראיתי עיגול אדום. נבהלתי.
אבא אמר לי שזו רק עקיצה, וזה יעבור מהר. כשהוא ראה אותי מגרד הוא אמר לי להפסיק, כי זה רק יכאב לי יותר.
לא הפסקתי.
לא הצלחתי להפסיק, זה היה לי קשה מדי. גירדתי וגירדתי והעקיצה הפכה לפצע. אבא שם לי תחבושת וזה עבר.
בתוך החושך, התבליט על הדלת היה הדבר היחיד שהצלחתי לראות. זה היה גם הדבר האחרון שרציתי לראות.
"למה באנו לכאן?" שאלתי אותם, נשענתי על הקיר.
סטפן נענע את כתפי. "מה קרה לך, נדבקת מיוזף? אנחנו רוצים שהוא יתפלל עליו".
"מי?" ההבנה נחתה לראשי, הייתי המום.
אלכס נתן בי עיני תכלת תמימות. "הכומר. הוא מתחבא כאן. לא הבנת לבד?".
כן הבנתי לבד. אבל קיוויתי שלא הבנתי. "אמא שלכם מרשה?".
"לא שאלנו אותה" סטפן עמד מולי, וזקיפת גבו נראתה אליי מבעד לערפל השחור. "היא תגיד שזה מסוכן".
"זה לא רק מסוכן" מלמלתי, "זה... אסור".
העקיצה בערה בנשמתי.
"למה?" שאל אלכס בחוסר הבנה, "כי סטאלין אמר?".
נענעתי בראשי. גירדתי, ושוב. "עזבו. פשוט נלך מכאן. אמא שלכם תכעס אם היא תשמע".
"אמא דואגת ליוזף" סטפן תפס בזרועי, "הוא יכול למות! הפניצילין עולה הון תועפות בשוק השחור, וסטאלין לא דואג שיהיה אותו לרופאים. אז נבקש מאלוקים".
שוב נעקצתי.
הפעם העקיצה הזו הייתה נצרכת.
התחלתי לעלות במדרגות. אלכס עלה אחריי, ובסוף נגרר גם סטפן. לא ידעתי איך הם השתכנעו בסוף.
ידעתי שסטפן צודק. צריך להתפלל לאלוקים.
לא עשיתי את זה לפני כן. לא חשבתי על זה.
בבית נעמדתי שוב ליד החלון. סטפן ביקש הסבר, אמרתי שמחר.
אל מול כוכבי מרום פתחתי פה.
לא התפללתי אליהם, בכלל לא. התפללתי למי שברא אותם, למי שברא אותי. למי שברא את יוזף, וגזר עליו מחלה.
לא גירדתי שוב את העקיצה.


חברים

רוח חמימה חדרה דרך החלון.
הימים התארכו', הלילות הפכו קצרים. נרדמתי לקול נשימות- התעוררתי לקרני שמש.
מצבו של יוזף השתפר, אך הוא עדיין נותר חלש.
התקשיתי ללכת ללימודים בלעדיו. לשבת עם אלכס בכיתה, לשתוק בין ילדים מפטפטים.
רציתי את יוזף.
החלון שפנה לשדה הפך לידיד שלי- עמדתי הרבה בסמוך אתיו. איגור הצטרף אליי לפעמים, והיו רגעים שהניח יד על כתפי.
איגור היה חבר טוב, קצת כמו אח גדול, אבל הוא לא היה יוזף.
השמש האירה את השדות, נצנצה מעליהם.
איגור נעמד לידי, "יורי".
המשכתי להביט בחלון. "מה".
איגור הניח יד על כתפי. "יוזף קורא לך".
יוזף קרא לי!
ליוזף היה קשה לדבר, אבא שלו אמר שהריאות שלו חלשות..
והוא קרא לי...
מיהרתי אל החדר. יוזף ישב במיטה שלו. "יורי".
התיישבתי על המיטה הסמוכה. "קראת לי, נכון? אתה רוצה משהו?" הבטתי בו בשאלה, "תגיד מה אתה צריך- אני מקשיב".
הוא חייך חיוך חיוור. "מה אתה מתרגש".
"שאתה כבר מרגיש יותר טוב" קיפצתי קצת על המיטה.
"אלכס וסטפן אמרו לי שהם ניסו לעשות משהו מסוכן כדי לעזור לי, ולא הסכמת" יוזף השתעל.
השפלתי את עיניי, ואחר הרמתי אותן בחזרה. זה לא היה עוזר! "נכון".
הוא הסתכל עליי. עיניו התכולות היו נראות מלאכיות פתאום. "למה?".
לא ידעתי מה להגיד. אבא ביקש לא להגיד דברים כאלו, כי אבא שלהם ביקש שלא.
"יוזף, נכון אנחנו חברים?".
יוזף הנהן. "ברור".
סידרתי את השמיכה שעל רגליו, "אז תסמוך עליי שיש לי סיבה טובה לא להסכים. לא רק בגלל שזה מסוכן".
יוזף הנהן שוב, הפעם לאט יותר. "אני מאמין לך".
חייכתי. בחיים לא היה לי חבר.
היו לי בני דודים. שיחקנו, הרבה. הם לא היו חברים.
היו ילדים בכיתה שלי, כשהייתי בכיתה א'. הם דיברו איתי לפעמים, הציקו לי קצת. הם לא היו חברים בכלל.
כשהגעתי לכפר לא הכרתי אף אחד, ואף אחד לא הכיר אותי.
המבוגרים היו נחמדים, הילדים פחות. חלק כן וחלק לא.
יוזף היה חבר.


משקה

השמיים נצבעו שחור.
בחוץ נשבה רוח קלה, בפנים לא היה קר בכלל. אפילו קצת חם.
ישבתי על המיטה שלי בחדר, החזקתי את הבקבוק שהבאתי במזוודה. אבא הביא לי וביקש שאשמור עליו.
הוא אמר לי לשמור אותו במזוודה, שלא ייהרס.
הסתכלתי בחלון הקטן שבחדר. חושך מוחלט, כן. בטוח אפשר.
לקחתי את הכוס שהבאתי מהמטבח, הנחתי על הרצפה. פתחתי את הפקק של הבקבוק.
"הי, יורי, מה זה?" יוזף נכנס לחדר, התיישב לידי על המיטה. פניו היו עדיין חיוורות, אבל הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב.
שתקתי. סגרתי את הפקק בחזרה.
"מה זה הבקבוק הזה? מה יש בו?" הוא בחן בסקרנות את הבקבוק.
לא ידעתי מה להגיד. "אבא שלך לא מסכים שאני אגיד" הודיתי.
הוא נעץ בי זוג עיניים נדהמות, "מה זה, משקה? אתה שותה אלכוהול??!".
"לא, לא ממש" התבלבלתי לרגע. לא רציתי לשקר, לא רציתי לומר את האמת ולא רציתי שיוזף יחשוב שאני שתיין.
"אז מה זה כן ממש?" הוא חקר.
השפלתי את עיניי לבקבוק הסגור. "אבא שלך לא מסכים שאני אספר".
יוזף הניח יד על כתפי. "יורי, אתה חבר שלי ואני מאמין לך. אבל בזמן האחרון אתה מסתיר דברים ואומר שאבא לא מרשה לך לספר. אם אבא לא מרשה כנראה שזה מסוכן, ואם כך, יורי-" הוא נשם עמוק, "אז אני לא רוצה שתעשה את זה! אבא יודע מה שהוא אומר!".
הנחתי את הבקבוק על הרצפה. "יוזף-".
הוא נעץ בי מבט שואל.
"זה באמת מסוכן" לחשתי, "ואבא שלך יודע מה שהוא אומר. אבל אבא שלי, יוזף, חושב שיש דברים שמותר ואף צריך להסתכן בשבילם".
יוזף השפיל את מבטו לבקבוק ולכוס. "ואיך בדיוק זה קשור לאלכוהול?".
"שבת" לחשתי, "וסטאלין-".
הוא שתק.
פתחתי את הבקבוק בשנית, מזגתי לכוס. הרמתי אותה ונעמדתי.
יוזף הביט בי. "מה אתה עושה?".
"אבא שלך לא מסכים" ביקשתי בתחינה, "אתה יכול לצאת, יוזף?".
הוא הביט בי שוב ויצא.
זכרתי בעל פה.
המשקה החליק בגרוני. טעים הוא לא היה.
קדוש כן.


ארגז

קרני השמש חדרו דרך החלון.
אור בהיר של בוקר גרם לכולנו להקיץ, לשפשף עיניים ולקום בעצלתיים מן המיטות.
"אין לי כוח" התלונן אלכס, וירד ממיטתו יחף.
נטלתי את ידיי ושטפתי את פניי במים. "בוקר טוב".
יוזף החל להתארגן ויצא מן החדר. איגור כבר יצא עוד לפני שהתעוררתי, כנראה.
"נו, אתה מתארגן? הולכים לבית הספר ממש תכף" יוזף חזר לחדר מאורגן, הביט ברגליי היחפות.
הנהנתי בראשי. "כן, נכון".
הוא נעץ בי מבט תוהה.
נאנחתי וקמתי מהמיטה. שפכתי את המים בכיור, והתחלתי להתארגן באיטיות גמורה.
כשסיימתי להתלבש היו כולם אחרי ארוחת בוקר קצרה, ואני נאלצתי לכרסם עוגייה בזריזות ולצאת.
"קח עוד עוגייה ותאכל בדרך" יעץ לי סטפן כשכמעט ויצאנו.
נענעתי בראשי לשלילה, "לא, אני לא יכול".
"עשית את זה שלשום" הזכיר לי יוזף בפליאה.
המהמתי משהו לא ברור בתקווה שיעזבו אותי.
הם עזבו.
שלשלום סייעתי ליוזף להתארגן, כי הוא היה עדיין איטי מאוד. אכלתי עוד עוגייה בדרך.
אבל היום אני לא יכול לצאת עם עוגייה החוצה.
בדרך הלכנו מהר יחסית, אלכס וסטפן עשו תחרות ריצה. סטפן ניצח.
נשרכתי קצת, יוזף זירז אותי.
בכיתה התיישבנו במקומות, אלכס נעץ מבט קצר ועורג בילדים המשחקים, ואחר השיב את מבט אלינו. דיברנו בשקט. כלומר, הם דיברו ואני הקשבתי. קצת.
"מה קורה איתך היום, יורי?" פנה אליי יוזף ישירות בסוף הלימודים.
שתקתי.
ידעתי מה קורה איתי.
בחזור נתן לי יוזף לשרך רגליים. הלכנו ביחד, אחרונים, כשהאחרים כבר נבלעו בין הבתים.
יוזף החליט שסתם אין לי חשק, לא תיקנתי אותו.
כשהגעתי לכפר, אולי אפילו עוד ברכבת- סגרתי הכל בתוך ארגז. את כל החיים הישנים. הארגז לא היה אטום לגמרי, יכולתי להציץ פנימה ולהוציא מידי פעם דברים.
אבל הוא היה סגור, הארגז. וכשהרגשתי שקשה לי- יכולתי לזרוק אותו הצידה ולשכוח מהכל.
הלילה ההוא עם סטפן ואלכס, לפני כמה ימים, סדק לי את הארגז.
ליל האתמול, כשהסתרתי מיוזף את האמת- סדק אותי עוד הרבה יותר.
היום בבוקר- נשבר לי הארגז.


מרופט

מזג האוויר היה נעים.
השמש עמדה בקצה הרקיע, סנוורה קצת.
עמדתי עם המזוודה ביד.
"עכשיו התיק הזה" האמא הייתה לחוצה, הכניסה לעגלה תיק נוסף. "איגור, אתה אחראי עליו. סטפן, אתה שומר על פטר. בלי שטויות! אלכס!".
הסתכלתי על אלכס, שבחן את גלגלי העגלה מדי מקרוב.
תפסתי לו בשרוול, משכתי אותו משם. הוא ציית לי במפתיע, אולי חש באווירה המתוחה.
"תזדרזו" האבא תפס בתיק נוסף, הכניס פנימה. פטר כבר ישב בפנים, והיה נראה שהוא נהנה מההמולה.
"עכשיו הילדים" העגלון, בעל שפם עבה ומבט מפחיד, נעץ בנו מבט.
האבא תפס באלכס והושיב אותו בפנים. אחר כך סייע ליוזף.
סטפן ואיגור עלו בכוחות עצמם.
האבא הכניס שני תרמילים, טיפס בעצמו. האמא עלתה גם.
"הילדון המרופט שלכם שכח לעלות" הודיע העגלון.
עיניו של האבא נעו, נתקלו בי. "יורי, אתה צריך עזרה או שאתה עולה לבד?" שאל בהפתעה.
שתקתי. נתתי ליוזף את המזוודה וטיפסתי.
את יוזף הוא לא שאל אם הוא צריך עזרה, הוא פשוט עזר לו. אבל אולי בגלל שהוא עדיין קצת חלש. אולי הוא חשב שאני כן הייתי יכול לבד. באמת יכולתי.
יוזף עזר לי להתיישב. העגלון הצליף בסוסים.
יוזף הסתכל עליי. "אתה לא מרופט" הוא לחש, "טומס סתם עצבני תמיד, וחושב שכולנו עניים ומסכנים. אל תתייחס אליו".
לא הגבתי, רק סידרתי את הרגליים בין החבילות. השביל היה מוכר לי מההגעה לכפר, ולא ידעתי אם ניסע לרכבת. לא ידעתי דבר על הדרך. אבא אמר לי שבאיזשהו שלב ניסע, אבל לא אמר מתי ולאן, וכמה זמן זה ייקח.
הגענו לתחנת הרכבת.
האבא והאמא פרקו את החבילות, הם היו לחוצים.
איגור הלך עם סטפן ופטר אל התחנה, יחד עם חבילות. יוזף גם לקח חבילה והתחלנו ללכת.
"יורי, קח בבקשה חבילה נוספת!" קראה האמא בכעס, "לדעתך אנחנו אמורים לסחוב את כל זה?".
'כל זה' היה כמות של חבילות, קטנות וגדולות. המזוודה שלי כבר הייתה לי ביד, אבל לקחתי עוד אחת והלכתי עם יוזף.
הרגשתי עלוב, ומרופט.


לפשל

הנוף בחלון נעצר.
שמי תכלת נפרשו מעל אדמה מעט טרשית.
הסטתי את מבטי אל פנים הקרון. אלכס התעסק עם אחת החבילות בחוסר מעש. פטר ניסה לחטוף לו את החבילה.
"חבר'ה, להתנהג יפה בבקשה" קרא האבא ממקומו בקצה הקרון. מצמצתי. עדיין הרגשתי מושפל.
אל הקרון נכנס אדם חמור סבר, בעל מדים מגוהצים ושפם ענק. "כרטיסים בבקשה!" הוא הודיע בקול רם.
לא נבהלתי. גם פעם קודמת הגיע מישהו שביקש כרטיס ונתתי לו. הסתכלתי על האבא, כי הכרטיסים היו אצלו. הוא הוציא כמה כרטיסים מכיס המעיל שלו.
האיש במדים ספר את הכרטיסים, העיף מבט סביב. "מי הילדים?".
האבא הצביע עלינו.
האיש הסתכל עליי. דווקא עליי!
"איך קוראים לך?".
"אה- אה- יורי" מיהרתי לומר.
"אתה הבן שלהם?".
"לא- כן- כלומר-" עיניו החודרות של האיש הלחיצו אותי. הוא יוריד אותי מהרכבת?
"כן או לא?" קולו היה קר.
האבא קם ממקומו וניגש אליי, הניח יד מרגיעה על כתפי. "הילד נלחץ מעט, אדוני הפקח" הוא אמר בקול שקט. "יורי, אתה יכול פשוט לענות לו". עיניו ננעצו באלו שלי, מזהירות.
"כן, אני הבן שלהם" אמרתי בקול, קצת רועד אבל לא נורא. הפקח המשיך הלאה, אבל אני הייתי מודאג.
שוב פישלתי.


מקושט

קול השקשוק התמידי היה מחליא.
האוויר בקרון היה חנוק, מאובק מעט.
השתעלתי. יוזף הפנה אליי מבט, "אתה בסדר?".
הנהנתי. יוזף השעין את ראשו על דופן הקרון, נאנח ועצם את עיניו.
השעמום אכל אותנו כמעט כמו הצפיפות והמחנק. לא היה לנו מה לעשות, וכך גם לשאר הילדים בקרון.
האבק מילא את כל הקרון כולו, וכמוהו גם לכלוך שהעדפתי לא לשער מה מקורו.
פטר התלונן על כך במשך כמה ימים, אבל כבר הפסיק.
כשהייתי בן שש, חזר פעם אבא עם כתמים לבנים על חולצתו.לא ראיתי את הכתמים בהתחלה, הם היו מוסתרים מתחת למעיל. כשהבחנתי בהם הופתעתי מאוד, אבא מלוכלך?! וזה לא אכפת לו? 'אבא, אתה מלוכלך מאבק' אמרתי לו, חשבתי אולי לא שם לב.
'זה לא אבק, בן, זהו קמח' הוא אמר, הישיר אליי מבט. 'ואני לא מלוכלך, אלא מקושט'.
השפלתי את עיניי ללכלוך שעל בגדיי. גם הוא עבור מטרה טובה, כמעט כמו מטרת הקמח של אבא.
"אני לא מלוכלך", מלמלתי לעצמי בלי קול, "אני מקושט".


עסקה

רוח נשבה בחוץ, קרה.
שמש בהירה וחורפית עמדה אי שם ברום השמיים.
עמדתי בסמוך לחבילות, בהיתי באנשים. יוזף עמד לידי.
איגור הלך עם האמא להשיג לחם, פטר ילל ונצמד לסטפן, אלכס ישב על הרציף ונעץ מבטים בלבושי מדים.
"איפה אבא?" שאל יוזף פתאום.
סטפן הניד בראשו, "לא יודע. הוא הלך מקודם".
הסתכלתי בכיוון אליו האבא הלך. הוא היה שם, התקרב לאט. "הנה".
יוזף הסתכל לכיוון, "אה".
אחרי הנסיעה היינו מותשים, ולא הייתה בנו טיפת כוח לשוחח או לעשות כל דבר שהוא.
האבא הגיע. "קדימה, ילדים, צריכים להתקדם. יש מקום שאולי נוכל להיות בו. קחו את החבילות ובואו אחריי, תשאירו כמה חבילות עם סטפן. הוא יחכה לאמא ואיגור".
הנהנו. פטר המשיך ליילל, עבר להיצמד לאבא. זה ניער את כתפו בעדינות, "תירגע, פטר".
פטר השתתק אך נותר צמוד אליו.
יוזף ואני התחלנו להרים חבילות, נראה היה שאלכס מתקשה לקבל את העובדה שעליו לקום.
"יאנק?" גבר בוש מדים ניגש אלינו, "יאנק, זה אתה?".
תווי פניו של האבא התקשחו. "מה שלומך, פאבל?".
"זה אכן אתה" פאבל הבזיק אלינו חיוך מוזר, קצת מפחיד. "ואלו הילדים שלך? אני זוכר אותם".
האבא הנהן. "גדלו קצת".
פאבל צחק. "קצת הרבה".
האבא לא צחק.
פאבל נעץ בי מבט ארוך. "לא הספיקו לכם השישה, שאימצתם ילד??".
"על מה אתה מדבר?" קולו של האבא היה יציב, "איזה ילד?".
"הילד הזה" הוא הצביע עליי, "אני לא זוכר אותו. הנה יוזף, דומה לכם. אבל הוא? לא זוכר אותו".
הסמקתי.
האבא תפס בזרועו של פאבל, משך אותו הצידה. "עדיף שתשתוק, פאבל".
"אהה, אז אתה מבריח גבולות" פאבל חייך את חיוכו המפחיד, "יהיו הרבה שזה יעניין אותם...".
יוזף תפס בחוזקה בזרועי, ניסה לעודד.
האבא הביט לצדדים, והכניס את ידו לכיס. הוא שלף משם שקיק. "קח ושתוק".
פאבל פתח את הקשרים, הסתכל פנימה. "עשינו עסק. אבל זו פעם אחרונה, יאנק".
האבא הנהן. "אחרונה".
השפלתי את עיניי לקרקע. טעמה של העסקה היה מר בפי. רציתי את אבא.


קפוא

השמיים היו בהירים, לבנים.
כמה קרני שמש סדקו את מעטה העננים, האירו את הארץ קלושות.
היה קר.
הכפור חדר את השכבות בהן התעטפנו, גרם לנו להתכרבל בהן ולנסות להניע את עצמנו.
עמדתי בסמוך לחלון והנעתי את אצבעותיי בתוך כיסי המעיל.
יוזף עמד לידי, והתנועע במקומו. "עוד... חצי שעה".
הנהנתי. "ואז?".
"נעשה סיבוב בחוץ. אולי אבא יחזור".
הנהנתי שוב.
הדקות חלפו, אלכס הצטרף לעמידה בסמוך לחלון.
בחוץ השלג עטף את הקרקע בשכבה לבנה, יפיפייה.
מישהו נראה בקצה הרחוב. עטוף שכבות שחורות, ממהר.
"אבא!" קרא אלכס בצהלה, "אבא בא!".
זה באמת היה הוא.
האבא דחף את דלת העץ המרופטת, "חזרתי".
"איך הולך?" האמא ניגשה אליו בעיניים מודאגות ומצפות בו זמנית.
האבא ענה שממשיכים. צריך לארוז.
סטפן שאל אם השלג מפריע.
"מטפלים בזה" השיב האבא במהירות, "קדימה ילדים, לעזור לאמא. איגור, בוא איתי. אנחנו הולכים להשיג אוכל לנסיעה".
להשיג אוכל.
הגיתי במילים האלו כשעזרתי לארוז את החבילות שנפרקו מעצמן במהלך הימים שחלפו.
בעיר לא היה צריך להשיג אוכל בדרך כלל, ובכפר- בכלל לא. רק אחרי שהתחלנו לנסוע התחיל המחסור באוכל. היא צריך להשיג אותו.
"קר לי" פטר ישב בקצה החדר, עטוף בשמיכה. "קר לי, מאמא!".
אלכס הציע לו לקפוץ, הוא אמר שאולי זה יעזור.
פטר ניסה לקום והסתבך עם בגדיו. יוזף סייע לו.
סיימנו עם האריזה.
"צריך להתחיל ללכת לכיוון התחנה" האמא העיפה מבט בחלון, "זוכרים את הדרך? היא ארוכה".
לקחנו את החבילות והתחלנו ללכת אחרי האמא. פטר דידה בסמוך לסטפן.
ההליכה על השלג הייתה מתישה, היה קפוא ברמה בלתי נסבלת.
תוך כדי הקור הנורא התחלנו להזיע, ההליכה הייתה ארוכה והחבילות- כבדות.
"נמאס לי" אלכס קרס על השלג, שלוש החבילות שסחב נפלו בסמוך אליו.
"קו מהר" פקד עליו סטפן, "אם לא תקום עכשיו- תקפא".
האיום פעל את פעולתו מידית, אלכס זינק מן הקרקע והרים את החבילות.
אחרי רגע נאנק אלכס, "האצבעות שלי...".
יוזף החליף איתי מבטים. אולי זה לא היה איום, אלא אזהרה.


יריבים

השמש חדרה דרך הסדקים.
היא האירה מעט את הקרון האפל, ליטפה את פניהם של היושבים בו.
דפנות העץ של הקרון לא הספיקו כדי להגן מהכפור, היה לי קר.
פטר היה מצונף בזרועות אימו, והשאר ישבו בתנוחות שונות.
האבא עמד בצד, בסמוך לחלון הקטן, ועישן סיגריה. הוא היה נראה מוטרד.
יוזף לכסן אליו מבטים מידי פעם, ואף העניק מבטים חשדניים לסטפן.
סטפן היה נראה עצבני, לא ממש ידעתי למה. חשבתי שאולי זה בגלל השעמום, שכרסם בנו ללא הרף.
זה לא היה השעמום.
כשהשעות חלפו והרעב שבתוכי התערבל בתוך עצמו די, ביקשתי אוכל מהאמא.
היא שאלה אותי אם אני בטוח רעב, וכשעניתי שכן החלה לחטט בחבילה אותה הביאו איגור והאבא.
"אל תביאי לו כלום, אמא!" סטפן נעמד ביני לבין אימו, עיניו היו בורקות מכעס. "לא מספיק שהוא כאן? לא מספיק?".
"שקט, סטפן!" קראה האמא, מבוהלת, וסטפן התיישב.
נשמתי עמוק, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. זה בכלל לא אני החלטתי להצטרף אליהם. זה אבא אמר, והוא אמר שהם הסכימו. אולי באמת היה אסור לי לבקש מהם אוכל? אבל... הייתי רעב.
סטפן התקרב אליי, עיניו היו עדיין כעוסות, וכך גם סבר פניו. "בגללך אנחנו מסתכנים! סתם מסתכנים! בסוף עוד יכלאו את כולנו בגללך! אסור לך לצאת מרוסיה, בטח לא איתנו! אתה סתם... ועכשיו אתה גם לוקח את מעט האוכל שיש לנו??!".
"אל תגיד לו ככה!" יוזף נחלץ להגנתי, "יורי, אל תקשיב לו, הוא מדבר שטויות. אמא, תגידי לסטפן! הוא רב עם יורי!".
האמא מיהרה להרגיע את סטפן הרגוז, והיא גם נתנה לי קצת לחם.
לעסתי אותו בשקט, והשתדלתי שלא להסתכל על סטפן למרות שהוא עוד לחשש עליי דברים.
איגור ניסה גם להתערב לטובתי, אבל סטפן לא הקשיב לו.
בשארית היום הוא גער בי כמה פעמים, ואף צעק עליי. בימים הבאים הוא גם המשיך להציק לי, יותר משהיה בימים הראשונים של שהותי בכפר.
בתחילה שתקתי, אך בהמשך התחלתי להחזיר לו במילים ובמעשים.
הפכנו יריבים.


פיצוץ

קול רעש נשמע מהמעבר שבין הקרונות, הזדקפתי על מקומי.
"פקח" אמר איגור לעיניו השואלות של סטפן.
זה עיקם את פיו והביט בי.
הדלת נפתחה. ריח עז של פחם חדר פנימה, אדם לבוש מדים נכנס. "כרטיסים!".
האנשים הכינו את הכרטיסים שלהם, גם האבא.
אלכס שאל למה שוב. איגור ענה לו שזו רכבת אחרת.
לבוש המדים הסתכל עלינו. "כרטיסים" דרש.
האבא הגיש לו שמונה כרטיסים.
האיש בדק אותם, החתים בחותמת. "מי הילדים?".
גם הוא שאל מי הילדים! איזה פחד.
האבא הצביע עלינו. שוב.
הפקח נתן בנו מבט חטוף. "גם הוא?" הוא הצביע עליי.
"כן, גם הוא" אישר האבא, קולו היה שליו.
הפקח הניד בראשו, עבר הלאה.
הדלת הבאה נפתחה כעבור רגע, הוא יצא מהקרון.
סטפן נעמד על רגליו, עיניו ברקו בזעם. הוא הסתכל ישר אליי.
"סטפן, שב" ציוותה עליו אימו.
הוא לא הקשיב לה. "אתה!" הוא צעק, "אולי כדאי שתעזוב אותנו כבר? אנחנו מסתכנים בגללך! בסוף כולנו נמות רק כי התחשק לך לצאת מרוסיה! למה אתה עושה את זה? למה אנחנו עושים את זה, אבא? זה מסוכן וזה אסור!" הוא טלטל את ראשו, "אני כבר אדאג שלרכבת הבאה לא תעלה איתנו".
כל האנשים בקרון הסתכלו עלינו.
האבא תפס בסטפן, נתן לו סטירה והושיב אותו בכוח.
יוזף הניח עליי את ידו.
רעדתי.
הוא צעק, וכולם שמעו. אולי גם הפקח שמע.
הסתכלתי עליו. הוא היה אחוז בידיו של אביו, אך עיניו עמדו עליי. זוג עיניים צועקות, שונאות.
דלת הקרון נפתחה שוב. זה היה הפקח.
עצמתי את עיניי בחוזקה.
הכל עומד להתפוצץ.


כפתור

קול שקשוק הרכבת נמשך כסיוט.
בחלון השמיים קדרו, ורוח עזה נשבה בחוץ.
הספסלים חרקו, הקור היה מקפיא והשמיכה לא הועילה.
התכווצתי במקומי שבין שני הספסלים, העמקתי את מבטי ברצפה.
הסבריו של האבא על היותי אחיין שדומה לצד השני הרגיעו את חשדותיו של הפקח, אבל סטפן עדיין כעס עליי.
האבא והאמא כעסו על סטפן, אבל לא אמרו לו כלום.
איגור סירב לשחק עם סטפן שחמט עד שיתנצל, אבל סטפן העדיף להשתעמם.
"יהיה בסדר" לחש לי יוזף, "הנסיעה הזו לא תימשך לנצח".
הרמתי אליו עיניים. ידעתי שהן בצבע חום בהיר, שונה כל כך משל יוזף ומשפחתו. "אני מפחד".
"ממה?" הוא שאל בשקט, "שסטפן ילשין עליך? הוא לא יעשה את זה. הוא לא פאבליק מרוזוב".
פאבליק מרוזוב. רק השם הפחיד אותי.
הסתכלתי בחלון. שמיים אפורים. הצפנו ככל שחלף הזמן.
יוזף הביט אף הוא בחלון. "אתה לא צריך לפחד. יהיה בסדר".
לא עניתי לו.
אצבעותיי התעסקו באחד מכפתורי מעילי. המעיל היה ישן, לבשתי אותו כשהיה עליי גדול מאוד והוא כבר נהיה לי צפוף. הכפתורים כולם התחלפו מאלו המקוריים לכאלו פשוטים יותר, פחות מבריקים וחלקים.
רק הכפתור ההוא, איתו שיחקתי, נותר אחרון מן הכפתורים המקוריים. כפתור בודד ויפיפה, שאולי מרחוק לא מבחינים שהוא שונה, אבל מקרוב כן.
הרכבת המשיכה לנסוע. קול השקשוק היה אמור אולי להפוך חלק מן הרקע, אך הוא עדיין הפריע לי.
איגור ניסה לתפוס את תשומת ליבי. כשהצליח, ניסה לפייס אותי. הציע לי לשחק איתו בשחמט. סירבתי.
יוזף ניסה לשכנע אותי, הסכמתי.
המשחק עם איגור היה מאתגר.
איגור היה חכם, ושיחק במומחיות. גם אני הייתי חכם, אבל בכל זאת התקשיתי. חשבתי הרבה לפני כל מהלך, העמקתי מבט בחיילים, התרכזתי.
תוך כדי התעסקתי עם הכפתור שלי, מיששתי אותו. הוא הרגיע אותי, הזכיר לי בית, ואבא.
"שח" איגור חייך חיוך מנצח.
העמקתי את מבטי בלוח, חשבתי שחייבת להיות דרך.
הייתה.
חילצתי את המלך מן המלכודת, חייכתי לאיגור.
הכפתור נשר.
כך, בין אצבעותיי.
חשקתי שפתיים.


גחלילית
קור חדר דרך החלון.
הקרון היה חשוך, בחוץ היו השמיים שחורים משחור.
רוח נשבה בחוץ, יללה. רעש הרכבת הפריע לי להירדם.
בכל לילה מחדש התקשיתי לישון, וגם אחרי שנרדמתי- התעוררתי כמה פעמים עד שהגיע הבוקר.
רוב הנוסעים בקרון כבר נרדמו, כולל בני המשפחה. הצטנפתי בתוך השמיכה הדקה שלי, הסתכלתי על יוזף. הוא ישן.
היום שנגמר היה מתיש, סטפן צעק עליי מול כל הקרון. אחר כך נשר לי הכפתור מהמעיל.
איגור ניצח אותי, וזה היה צפוי. גם יוזף ניצח אותי, אבל הגיע ליוזף לנצח.
אחר כך הציע לי איגור לשחק שוב, אבל ראיתי שהוא התכוון לתת לי לנצח אז סירבתי.
היה לי משעמם, וכששעמם לי- נהייתי עצוב. נזכרתי באבא, במעיל שקנה. שמונה כפתורים היו לו, למעיל.
בהמשך נזכרתי גם באמא, באופן בו רכסה לי את כפתוריו של המעיל הקודם. אבל כבר לא הייתי בטוח שבאמת זכרתי, ולא דמיינתי את זה.
היה חשוך בקרון, חשוך ומפחיד. כל הלילות שחלפו לא הצליחו להרגיל אותי, להרגיע. המשכתי לפחד.
הריבוע השחור נותר ללא שינוי. נעצתי בו עיניים, חיפשתי כוכבים. לא מצאתי.
לא הייתה טיפת אור. רק חושך, אפילה גמורה.
רציתי שיהיה קצת אור, אפילו קצת. ניסיתי לראות אם אני יכול להגיע לפנס הגדול של האבא, ולהדליק אותו אפילו לרגע- אבל החלטתי שלא, כי הוא יקר וחבל לבזבז אותו.
ניסיתי לעצום עיניים, אבל זה הפחיד אותי עוד יותר.
הגחלילית, סיפר לי אבא, היא חרק קטן בסך הכל. אבל היא עושה אור שמאיר ממש חזק, כמו פנס.
אבא סיפר לי שכשהוא היה ביער לפני כמה שנים הוא ראה גחליליות.
רציתי גחליליות, שם לידי, בקרון. לא הייתה לי גחלילית.
ליטפתי את הכפתור שנשר, הוא קצת נצץ. החזקתי חזק בספרון שהחבאתי במזוודה, ניסיתי לשאוב ממנו כוחות כמו שהציע לי אבא לפני שיצאנו מהבית אל הרכבת.
לא שאבתי הרבה כוחות מן הספרון, אבל האותיות שעליו נצצו. חיבקתי אותו לרגע ארוך והחזרתי אותו למזוודה.
הספר לא היה גחלילית. הוא היה אבוקה.


סוער, רועש

הרכבת עמדה במקומה.
השמש בחוץ הייתה מסנוורת.
פתח הקרון היה עמוס אנשים, כולם ניסו לצאת יחד עם חבילותיהם.
החזקתי חזק במזוודתי ובשתי החבילות הנוספות, וניסיתי לחדור את גוש האנשים.
נדחקתי בין שניים, ולא ראיתי דבר. פספסתי את הירידה אבל לא היה לי לאן ליפול, התייצבתי אחרי רגע ארוך וניסיתי להמשיך וללכת.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי היכנשהו על הרציף, אוחז במזוודה ובחבילה אחת. השנייה נפלה, כנראה, באמצע הדרך.
הבטתי סביב, לא ראיתי אף אחד מבני המשפחה. אנשים זרים חלפו לידי, עברו מפה לשם. המולה אדירה, רעש אימים.
צפירה חזקה נשמעה, קול שקשוק. הרכבת פתחה בנסיעה.
"יורי!" מישהו תפס בזרועי, סטפן. דווקא סטפן. "הנה אתה! איפה כולם?".
התבלבלתי. "לא יודע" אמרתי בקול, ניסיתי לגבור על שאון הרציף. "לא ראיתי אף אחד עדיין".
"פטר מחכה לי בסמוך לקיר עם חבילות" סטפן היה נראה לחוץ, "בוא איתי לשם ותחכה איתו, בסדר? אני אלך לחפש את כולם".
אבל החבילה!
סטפן לא אמר עליה כלום, הוא פשוט לא שם לב. הלכתי בעקבותיו אל קיר התחנה, פטר חיכה שם עם איגור.
"הוא צעק לי בקול" הסביר איגור, חייך אליי. "אתה בסדר?".
הנחתי את המזוודה ואת החבילה בסמוך לשאר החבילות. "איבדתי חבילה" לחשתי, הסתכלתי לראות אם סטפן כבר נעלם בין האנשים.
הוא כיווץ את מצחו, מודאג. "אוי".
"אני הולך לחפש אותה" קראתי בקול, צעדתי לעבר המקום המשוער בו ירדתי מהרכבת.
איגור צעק לי משהו, היה נשמע שהוא ביקש שאשאר. לא הקשבתי לו.
רצתי בין האנשים, תרתי אחרי חבילה עשויה בד, בהירה עם פסים שכמעט נבלעים ברקע.
אנשים הדפו אותי, דרכו עליי, חבטו בי עם מזוודות עץ.
לא מצאתי את החבילה. מצאתי את אלכס, ממרר בבכי בסמוך לפסי הרכבת.
לקחתי אותו בחזרה לקיר התחנה, כולם כבר חיכו שם.
איגור חיבק את אלכס, יוזף חיבק אותי. "דאגנו לכם!".
"החבילה" מלמלתי, השפלתי מבט אל מזוודתי השמוטה.
האבא הרים חבילה בהירה, עם פסים בהירים. "אל תדאג כל כך הרבה, יורי".


תופת

האש בערה בקצה האופק.
רעש ההפצצות חרך את אוזניי, הדהד לכל עבר.
האש בערה מרחוק, הציתה הרבה עצים ביער. העשן עלה לגבהים, אפור כהה.
האדמה חלפה תחת רגליי במהירות, חומה בהירה. עלים יבשים וטריים נמעכו תחתיי, השמיעו קול רעש.
בום. בום.
הבומים שבו ונשמעו, ואיתם נשאה הרוח צרחה חדה.
נשכתי את שפתי והמשכתי לרוץ, לרוץ, לרוץ----
"הרכבת הגיעה!" צעק מישהו לידי. אלכס.
אנשים התחילו לרוץ מסביב, שפשפתי את עיניי בכוח.
"מה נרדמת" יוזף משך אותי מרצפת הרציף, "בוא כבר!".
עפעפתי, מיהרתי אחריי בני המשפחה. החבילות בידיי הכבידו על ריצתי, נשימתי נעתקה.
"תעודות, תעודות!" כמה אנשים במדים מוכרים ומרתיעים הסתובבו בין האנשים, נוקשים על כתפיהם ודורשים תעודות.
"אל תפחדו" האבא נתן בנו מבט מרגיע, אבל אני לא נרגעתי.
לחצתי יד חזק ליוזף, הוא חייך אליי. ביקש ממני לא לדאוג.
כן דאגתי.
לבושי המדים עצרו איש אחד, גררו אותו החוצה. אחר כך הם תפסו שלושה אנשים נוספים.
עוד אישה, צעירה מאוד. חמישה נערים נוספים נתפסו.
הלחץ בסמוך לדלתות הרכבת הפך בלתי אפשרי, אנשים שהיו ללא תעודות או כאלו שלא היו תמימות לחלוטין- ניסו להידחק פנימה בניסיון לחמוק מן המעצר השיטתי.
הסתכלתי על האבא, "אולי כדאי שננסה גם-".
"זה מסוכן" הוא פסק עוד לפני שסיימתי את המשפט, "תראה את הדוחק. התעודות שלנו בסדר גמור".
התעודות שלהם באמת אמורות להיות בסדר גמור, אבל שלי??
"אל תדאג, יורי" האמא ניסתה לחייך אליי, אבל ראיתי שהיא מפוחדת בעצמה.
כולם אמרו לי לא לדאוג, אבל ידעתי שמי שיסתבך במקרה שאתפס יהיה בעיקר אבא, ולא אני.
לא רציתי שאבא יסתבך. לא רציתי גם שהאבא והאמא של יוזף ושל כולם יסתבכו.
לבושי המדים ניגשו אל האבא. "תעודות".
האבא הוציא אותם מכיסו, שליו.
לבוש המדים עיין במסמכים בכובד ראש. "תאומים, הא?" הוא הסתכל עליי ועל יוזף, מבטו מרושע.
הנהנו מהר, מתואמים.
"חביבים, התאומים שלך" האיש החזיר לאבא את המסמכים, "אתם יכולים להמשיך".
סביבנו החלו השוטרים לעזוב את המקום.
התופת הסתיימה.


מסבך, מבלבל

הרכבת נסעה במהירות קבועה.
החלון בקרון היה צר וקטן יותר מזה שהיה בקודם, והאוויר היה מועט.
ישבתי בסמוך לדופן, דחוס בין יוזף לאלכס.
הקרון היה מלא בהרבה אנשים, וכולם ישבו על רצפת הקרון, צפופים.
יוזף ניסה ללמד אותי. "פודרוז', זה מסע".
השענתי את ראשי אחורנית. "טוב".
"תגיד פודרוז', יורי" הוא התעקש.
"פודרוז'" אמרתי בחוסר עניין.
יוזף העיף מביט סביב, "תחנת רכבת" הוא חייך, "סטאציה!".
"סטאנציה" תיקנתי אותו, מבולבל.
יוזף צחקק. "לא סטאנציה, סטאציה. זה דומה אבל בערך. בפולנית אומרים סטאציה, אם תגיד סטאנציה יחשדו בך".
"אבל זה מבלבל" מחיתי, "תגיד לי מילים אחרות".
יוזף המשיך לחשוב. "הו, משהו שלא יבלבל אותך: טראסה!".
"מסלול" חזרתי אחריו, נרגעתי קצת. "יופי".
האבא העיף בנו מבט משועשע. "לומדים פולנית?".
הובכתי. "יוזף חושב שזה חשוב".
"הוא צודק" הגיב האבא, וחזר לעיין בניירות.
המילים הבאות היו קשות יותר, חלק מהן היו דומות לרוסית וחלק לא.
"אני לא יכול" התייאשתי במילה החמישים, "זה רק מבלבל אותי, יוזף".
"כן, יוזף, מספיק להיום" התערב איגור בסמוך.
המשכנו לדבר על נושאים שונים. אלכס הצטרף אלינו. איגור ניסה לקרוא משהו.
הרכבת נעצרה.
גל של לחישות עבר בקרון. שתי מילים. "הגענו לגבול".
דלת הקרון נפתחה.
שוב נכנס לבוש מדים פנימה, הפעם יותר מפחיד. כולם הגישו לו תעודות על אף הצפיפות.
מבטו נעצר עליי ועל יוזף. "תאומים, הא? יאק ביווה דרוגה?".
יוזף ענה בטבעיות, "ביווא וואדנא".
לבוש המדים הסתכל עליי. "נו, יאק ביווה דרוגה?".
דרוגה זה דרך. בטוח. כמו ברוסית. יאק זה מה, יוזף אמר לי מקודם.
איזה מילים הוא לימד אותי על דרך? אה, משעמם.
התבלבלתי. לא זכרתי איך אומרים. זה נגמר ב'נה' בסוף, בטוח! זה היה דומה לרוסית? היה נדמה לי כן.
"סקוצ'נה" אמרתי בקול, שמחתי שניצלתי.
הוא נתן בי מבט מוזר, ואחר כך צחקק. "ילדים" אמר לאבא החיוור, סיים את הסבב ויצא מהקרון.
יוזף גיחך. "התכוונת נודנה?".
זה היה מבלבל עוד יותר. "אופס! מה אמרתי?".
צחוקו של יוזף התגלגל. "אנרגטית".


בצל

שמי תכלת הציצו מן החלון.
קול שקשוק הרכבות המונוטוני הפך עליז יותר ויותר.
הרגעים והשעות חלפו להם בזה אחר זה, ועם כל דקה שחלפה הרגשתי טוב יותר.
עדיין ישבנו צפופים. אלכס החל להתלונן בשלב כלשהו, אך תלונותיו היו נשמעות גרועות פחות מאלו שקדמו להן- ברכבות הקודמות- והתקבלו ברוח סלחנית.
איגור וסטפן התחילו לשחק שחמט במחשבה.
יוזף האזין להם בחלק מהזמן, ובחלק האחר שוחח איתי נרגשות והמשיך לנסות ללמד אותי פולנית.
פעם, בבית הספר שבעיר, חזר אבא הביתה, ומלבד כמה תפוחי אדמה- הביא איתו גם שני בצלים. 'נוסיף את זה למרק' הוא אמר, ניסה להישמע חגיגי.
רציתי אני לקלף את הבצל. התחלתי להסיר את השכבות שלו בידיים, זה היה קל. עוד שכבה ועוד אחת... וזה לא נגמר.
אבא צחק. 'תביא' הוא לקח סכין והסיר את כל השכבות באחת.
התאכזבתי. לקחתי את הבצל השני והתחלתי להסיר בעדינות את השכבה הראשונה, ואחר כך את השנייה.
בסופו של דבר השכבה האחרונה הייתה דקיקה וגירדתי אותה בציפורניי.
הבצל התגלה, עגלגל ולבנבן, ואבא הכניס גם אותו למרק.
"עוד כמה שעות מגיעים?" יוזף לידי איבד קצת סבלנות.
האבא הסתכל בשעונו. "בערך עוד חמש- שש שעות, אבל הקצב איטי אז אולי שבע או אפילו שמונה".
יוזף מחא כף אל כף בהתרגשות, "זה נגמר! יורי, זה נגמר!".
"עומד להיגמר" תיקנתי, ובכל זאת חשתי שמח בדיוק כמוהו.
בתחילת הדרך חשתי כמו בצל עטוף שכבות רבות. פחדתי והייתי לחוץ נוראות.
אחר כך עם הבדיקה הוסרה שכבה אחת, ולאחר מכן, עם המשכה של הדרך ובדיקות נוספות- הוסרה עוד אחת.
לאחר היכנסו של האיש ההוא במעבר הגבול, החלה השכבה האחרונה להתקלף באיטיות. כאילו ילד החל לגרד אותה בציפורניו.
כשנגיע בשלום ליעדנו, ידעתי- תסיים השכבה להתקלף.
ציפור עפה בחלון, מהירה.
יוזף סיים את מכסת מאה המילים שלו ודיבר על כמה שפולין יפה, ואיגור הצטרף בדיבורים שונים אודות וורשה וקרקוב.
נשמתי עמוק, השענתי את ראשי אחורנית. ידעתי שכאשר כבר לא תישאר אף שכבה- ארגיש חופשי.


שלד

השמש עמדה, כנראה, ברום השמיים.
התכלת הפך בהירה יותר, כמעט לבנה. קרני שמש לוהטות עשו זאת.
בתוך הקרון היה חנוק וחם, המש חיממה אותו מבחוץ ובפנים יותר מדי אנשים נשמו את אותו האוויר.
תלונותיהם של אלכס ופטר הפכו תכופות יותר, ונשאו בעיקר את המילים 'חם' 'חנוק' ו'צפוף'.
יוזף ואני בעיקר שתקנו, לא היה לנו כוח לדבר. היינו צמאים. אומנם היו לנו מים, אבל העדפנו להשאיר אותם לקטנים כדי שלפחות תלונה אחת תיחסך מאיתנו.
"אין לי כוח" צעק ילד אחד מקצה הקרון.
אפילו לא הסתכלנו עליו. הרגשנו אותו דבר, וזה בכלל לא היה נשמע לנו מוזר.
פעם, כשהייתי בן חמש בערך, עברנו לגיר בעיר. אבא תיאר לי את העיר בצבעים מגוונים ויפים, הוא אמר לי שהבית יהיה גדול, יהיה לנו אוכל ונוכל לחיות טוב יותר.
זה לא ממש היה ככה. תיאוריו של אבא היו קצת מופרזים ביחס למציאות, אם כי הבסיס היה נכון.
כשהייתי בן שבע נסעתי פעם לעיר אחרת יחד עם אחד מבני דודיי, עיר גדולה ורחוקה. היו שם בתים שחורים ואפורים, שברי בתים והרבה פסולת ואפר.
במיוחד היו שם מבנים מוזרים, הרוסים גם הם, שהיו נראים כמו בית שבמקום קירות יש לו רק עמודים.
'הבתים נהרסו, ונשאר רק השלד שלהם' הסביר לי בן דודי.
רק אז הצלחתי להגדיר את תחושותיי כלפי תיאוריו של אבא על העיר- הרגשתי שהעיר היא רק שלד מתיאוריו של אבא- בסיס מציאותי, אך לא גמור. שלד.
"עוד כמה זמן, אבא?" יוזף תלה מבט מתחנן באביו.
האבא הסתכל בשעון, "ארבע חמש שעות, כנראה".
"אוףףף" רטן אלכס.
הישרתי את מבטי קדימה, תליתי מבט מהורהר בדופן הקרון שמולי.
תיאוריו של אבא, וגם של הורי המשפחה- על פולין, היו נשמעים מבטיחים כל כך, הם נשאו ברכה, שלום ושלווה. הם נשאו איתם טוב.
אבל חששתי.
חששתי ששוב יתברר לי שכל הבטחותיהם ותיאוריהם מופרזים מדי, ופולין היא רק שלד ממה שהם תיארו ואמרו.
קיוויתי שהם כן צודקים, כולם. שהבית יהיה בנוי.


שיעור

השמיים היו בהירים.
הרציף היה מלוכלך, ועליו היו פזורים ספסלים רעועים.
עיניי חלפו על פני האזור, ניסיתי לסקור את השטח.
מבנה התחנה עצמו היה כנראה מפואר, פעם. כשהבטתי בו הוא היה עלוב וסדוק.
המהומה הייתה בלתי נסבלת; מה שהיה בפעם הקודמת היה בלתי ניתן להשוואה.
הפעם היינו יותר מאורגנים- כל אחד אחז גם חבילה של השני וניסינו לרדת כמה שיותר ביחד.
מצאתי את עצמי על הרציף עם המזוודה וכמות לא ברורה של חבילות, כשלידי פטר יילל בבהלה, אלכס חיבק את אחת מן החבילות בפנים חיוורות, ויוזף ישב על הרצפה המלוכלכת ואחז את רגלו בתנוחה משונה.
בתחילה חיבקתי את פטר, ולאחר מכן התקרבתי ליוזף. "קיבלת מכה?".
"עיקמתי אותה, נראה לי" הוא מלמל.
הושבתי את פטר בסמוך אליו, ביקשתי שישמור עליו. נטלתי את המזוודה ושתי חבילות והוריתי לאלכס לבוא איתי עם עוד.
אלכס נתן בי מבט מאמין והחל ללכת.
לא ידעתי אם אני ראוי לאימון, לא ידעתי לאן ללכת. צעדתי בין עשרות אנשים מהירים, ביניהם כמה שלטשו מבט על החבילות שלנו. הידקתי את אחיזתי בהן והמשכתי לפלס דרך.
אלכס שתק. חששתי עליו. עלינו. לא מצאתי אף אחד.
"כאן ריק" נעצרתי בסמוך לספסל מנותץ, הנחתי עליו חבילות. "שב פה עם החבילות, אני אלך להביא עוד. אני אביא את פטר ואז את יוזף".
זה היה קשה. החבילות היו רבות והייתי לבד. פטר ילל כל הדרך וכל פעם התקשיתי למצוא את דרכי אל אלכס.
בפעם הרביעית סייעתי ליוזף לקום מהרצפה, עזרתי לו לצעוד. הגענו עד אליהם אחרי דרך מייגעת.
"מה עכשיו?" שאל יוזף.
"אני אחפש את כולם" אמרתי בחוסר ביטחון, התחלתי ללכת לאף מקום ספציפי. בין עשרות אנשים ממהרים.
מישהו תפס בקצה מעילי. האבא. "יורי!".
"הנה אתה!" התקשיתי לעצור את הדמעות.
צעדנו ביחד אל השלושה. התארגנו מחדש והתקדמנו למבנה.
"כל הכבוד, יורי" האבא הביט בעיניי כשכבר היינו בפנים, "למדת עכשיו שיעור בהישרדות ובאחריות".
הסמקתי. הסתכלתי על יוזף.
הוא חייך. "אין לי כוח לבית ספר עכשיו!".


ריק, פנוי

קורות העץ של האכסנייה חרקו.
בדרכנו חלפנו על פני אכסניות שהיו פעם מפוארות, אבל הן היו יקרות ועמוסות.
בסוף מצאנו אכסנייה רעועה, שהייתה יחסית ריקה וזולה.
בפנים היה חנוק. הכל היה מכוסה בשכבה של לכלוך, אבל זו הייתה קורת גג, והיה לנו חדר גדול.
ישבתי על המזרן המעופש שחלקתי עם יוזף.
פולין לא הייתה שווה את כל החלומות שטוו עליה. ארץ שמעולם לא הייתה יותר מדי, ואחר המלחמה- נראתה הרוסה באופן מחפיר.
"אתה חייב לדעת פולנית" יוזף התעקש להמשיך בלימוד.
"יורי, אני רוצה להסביר לך משהו" האבא התיישב מולנו, על מזרן אחר.
יוזף השתתק.
האבא נאנח. "אני מניח שאתה יודע מה קרה כאן, אבל כדאי שאבהיר לך הכל במסודר".
"אבא שלי עוד לא הגיע?" תליתי בו עיניים, "הוא יצא לפנינו!".
"הדרך שלו מורכבת יותר" הסביר לי האבא, "לכן הוא עוד לא הגיע".
שתקתי.
"כפי שאתה יודע, השלטונות ברוסיה מאפשרים לפולנים לשוב לארצם" החל האבא לספר, "אנחנו פולנים במקור, ברחנו לכפר הרוסי בו גדלתי ושם שהינו במלחמה. כשהתארגן האישור החלטנו לחזור".
הנהנתי. את זה הבנתי כבר מיוזף.
"הרבה יהודים" נראה היה שלאבא לא נוח עם ההגדרה, אך הוא הבין שאין דרך אחרת, "רצו אף הם לצאת מרוסיה על אף שאינם פולנים".
שוב הנהנתי. אבא הסביר לי את זה.
"היהודים הרוסים חשבו על דרכים שונות, בעיקר זיוף מסמכים" הבהיר האבא, "אבל הדרך הבטוחה ביותר היא לקחת מסמכים קיימים של פולניים שאינם".
את זה כבר לא ידעתי.
"במסמכים שלי ושל אמא כתוב לנו שישה ילדים" לחש האבא. "איוון שלנו נפטר מדלקת ריאות באמצע המלחמה. הוא היה קטן מיוזף בשנה, ונפטר בגיל חמש".
נשכתי שפה. יוזף השפיל את ראשו.
"אבא שלך מצא מסמך של ילד פולני בן תשע, ממקור רוסי, בשם יורי. שם המשפחה שלו זהה לשלנו. לכן באת איתנו, כי היה לנו מקום פנוי במסמכים, עבור ילד נוסף. שישי".
יוזף חיבק את כתפי. "לא רק בתעודות, יורי. גם בלב היה לנו מקום פנוי".


פרס

קרני שמש חיוורות היכו בקרקע.
רחובות העיר הפולנית היו אפורים ועמוסי אנשים, בעיקר פליטים לבושי סחבות.
צעדתי יד ביד עם יוזף על המדרכה השבורה. מלפנינו האבא התווה את הדרך, הפנה מידי פעם מבט לוודא שאנחנו אכן אחריו.
שאלותיי על היעד נענו בשתיקה עד אז, וכבר כמעט התייאשתי מלנחש. הרחוב העמוס לא עורר את סקרנותי, אך גרם לי להרהורים שונים.
פולין אכן נראתה אומללה, שלא כמו תיאוריה בפי יוזף. לאחר שהגענו הנה הסביר לי זה שהעיר נהרסה במלחמה, אך הכפרים מן הסתם נותרו יפים.
גם כפריה של רוסיה נותרו יפים, אך השלטון היה קשה בכל מקום שהוא.
בנוסף, אבא רצה שאעבור את הגבול. הצטערתי שלא עברנו אותו יחד. אהבתי את בני המשפחה, אפילו את סטפן חיבבתי מעט, על אף כעסו ומריבותיי עימו.
הדרך התארכה וכוחותיי כמעט ותמו. "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי שוב, השתמשתי בפולנית אותה הקנה לי יוזף בעמל.
האבא הסתובב. "בואו, נשב על הספסל שם ונעשה הפסקה קצרה".
יוזף ואני מיהרנו אל הספסל הציבורי השבור, התיישבנו עליו. התנשפנו קצת.
"נו, אבא, תגיד לו כבר" יוזף תלה עיניים באביו, חשף בבקשתו שהוא עצמו כבר יודע.
הזדקפתי על הספסל, הרמתי את מבטי אל האבא שעמד מולנו. "לאן אנחנו הולכים?".
"היית ילד ממש טוב בנסיעה, יורי" אמר האבא בקול שקט, "התנהגת למופת ולא עוררת חשד כמעט בכלל. עזרת לנו הרבה ולא הפרעתי בכלל, מגיע לך פרס".
פרס?
הסמקתי קצת, נראה לי. "איזה פרס?".
"עוד תראה" האבא חייך, הושיט לנו ידיים. קמנו מן הספסל.
הרחובות נהיו קצת יותר ריקים, האבא ספר בקול את מספרי הבתים. "ארבעים ושתיים, ארבעים וארבע...".
יוזף ואני הדבקנו בקושי את צעדיו המהירים. אבל פתאום נעצרתי.
בקצה הרחוב עמד איש. לבושו היה כשל הפליטים הרבים שבעיר, וצעיף עבה הסתיר על חלקם התחתון של פניו.
האבא נעצר גם כן, וכך גם יוזף.
האיש התקרב אלינו.
באותו רגע כבר הייתי בטוח.
פרצתי בריצה מהירה לכיוונו, "אבא!".
הוא פרש מולי ידיים, עטף אותי בחיבוק.

(הקטעים פורסמו במסגרת האתגר 'נובמבר ספרותי', כאן בקהילה).

יצא קצת ארוך, בכל זאת 31 קטעים... מי שהגיע עד לפה- אשמח אם תיתן קצת ביקורת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה