﴾ אתגר שבט חלק ראשון: תמונה יהודית ﴿

[משויטט]

בהמלצת פנסנו המסור, ובמטרה להוסיף עניין וצבע במפעל האתגרים החשוב שנכנס קצת לשבלוניות עייפה ודועכת, האתגר הבא יכלול שני סבבים.

הסיבוב הראשון פתוח לכל דכפין כפי שיוצע תכף. חמשת או עשרת (תלוי ברמת ההיענות) היצירות הנבחרות של השלב הראשון, יזכו את יוצריהן לעלות לסיבוב שני, שמן הסתם יהיה מורכב קצת יותר. בסוף הסיבוב השני יוכרזו הזוכים ויחולקו הפרסים וינשאו הגביעים ויתפוצצו הזיקוקים וימותו הקנאים וכל זה.

אחרי שזה נאמר, ניגש לעניין האתגר שלפנינו.

הכל מתחיל מזה שהחיים הייחודיים שלנו כיהודים, באופן אובייקטיבי, מרתקים עד מאוד. המצוות, השפה, הלבוש, ההווי, השבתות והחגים והמנהגים, הכל.

אבל מה, בגלל שרובנו נולדנו אל תוך העולם הזה, בו אנו חיים מאז ולתמיד בע"ה, נדרש מאמץ וכישרון מיוחדים לזהות ולהאיר פינות שאנחנו כבר לא שמים לב אליהן. לצלם איזו פוזה יהודית אותנטית ולשקף אותה מחדש בעיניים בלתי משוחדות.

אנחנו בעצם הרי נמצאים בסוג של בועה, חיים ונושמים ללא הפסקה את חיינו היהודיים, וטוב מאוד שכך. בואו רק נבדוק, האם יש לנו את היכולת לצאת מהבועה ולהשקיף עליה מלמעלה.

כי זו אחת מהתכונות החשובות של הסופר: להתרומם מעל הדברים, לרחף בגובה, להתמקם בעמדה האובייקטיבית ולתצפת על זירת ההתרחשות הדמיונית, ואז לסקר אותה במיטב מיליו.

אז זו המשימה הפעם: להיכנס רגע לנעליו של משקיף מהאו"ם, לאתר פינות שגרתיות ייחודיות לחיינו היהודיים, לצלם אחת מהן ולהגיש לנו תרגום ספרותי יצירתי שלה, מבלי שיהא ניכר שהיוצר כותב מבפנים.

רצוי שהיצירה תכלול איזשהו פאנץ', ותספר על איזושהי התרחשות, לא רק תיאור יבש.

(מקומות השראה: שוק ארבעת המינים; חנות פיצוחים בערב טו בשבט; חדר המתנה למקובל בדרום; תחנת האבן בליל הושענא רבא; צלחות צ'ולנט במרפסות בשבת בשלח; עצרת זעקה בביהמ"ד 'עין יעקב', וכולי כיד הדמיון הטובה עליכם).

זה יכול להיות סיפור, תיאור, משל, דיווח עיתונאי, שיר, בלדה, זמירה וכל כיוצא בזה, ובלבד שלאחר שנקרא את הקטע נמלמל לעצמינו נפעמים: וואו, כך אנחנו נראים! ונתמלא גאווה גדולה (או מבוכה קלה).

הכללים:

• עד 250 מילה. וכל הממעיט הרי"ז משובח.
  
  
• כל משתתף רשאי להעלות קטע אחד בלבד.
  
  
• החלק הזה באתגר ינעל בחצות הלילה שבין רביעי לחמישי פרשת יתרו. את התוצאות אשתדל להביא במהירות האפשרית.
  
  
• הזוכה הגדול בחלק השני יזכה בל"נ בפרס נאה, (האופציות עדיין נבחנות, נשמח לעזרה בעניין).
  
  
• תגובות בנספח: https://www.prog.co.il/threads/נספח-לאתגר-שבט-חלק-ראשון-תמונה-יהודית.341288/

קדימה, השחיזו עטים, חדדו עפרונות, שייפו מקשים, תנו דרור למוזות, והפגיזו!!

 

[שרלוט]

קטע עם 250 מילים בדיוק מלבד התרגום שבסוגריים.
(היה קשה לצנזר ולהשמיט)
את משקיף האו''ם החלפתי בעוזרת בית מקסיקנית שעובדת בבית משפחה ניו יורקית.
מבוסס על סיפור אמיתי שהובא באחד מספריו של הרב יצחק זילברשטיין שליט''א.

עם סגולה
כבר מהרגע הראשון שנכנסתי לעבוד אצל משפחת בנדיקט שמתי לב שהכל פה שונה.
ספרייה ענקית פרושה לכל אורך הקיר וספרים רבים בגדלים שונים שוכנים שם בטח.
אבל לא על זה אני רוצה לספר לכם.
גם לא על מניין התרנגולים שאדון בנדיקט סחב לביתו ועל טקס ה'כפורעס' שהם עשו.
מה שהלך שם..
הגברת לקחה הצידה את רוייזלה שלה, זו הצעירה שהתחתנה לפני שנה ולחשה לה באוזן
''מעקען נישט וויסן, אפשר דאס איז א-אינגאלע?''( אי אפשר לדעת אולי זה בן?)
ואז היא סובבה מעל לראשה תרנגול זכר בנוסף לתרנגולת שכבר פרפרה מעל ראשה.
והיה את חג הסוכות שמיד לאחריו האבא בנדיקט רמז בעיניו לגברת והיא נטלה את רוייזלה הצידה ולחשה לה משהו. ולאחר מכן ראיתי איך רויזלה נושכת את הצ'ופ של ה'אסרוג'.
אבל לא על זה אני רוצה לספר לכם.
4 שנים עבדתי שם, עוקבת ולומדת את מנהגי והלכות היהודים.
ואז הגיע הרגע שאני צריכה לעזוב ולחזור אל משפחתי המצפה לי במקסיקו.
נפרדנו בדמעות. אפילו האדון עצם את עיניו ולחש לעומתי: כי מלאוכיו יצווה לוך...
ואז ניגשה אלי הגברת נסערת כולה
''ביאנקה, אני לא מבינה מה קורה פה'' היא פונה אלי
''תסלחי לי, אבל פתחתי את התיק שלך ומה אני רואה? את הגמרא של בעלי בתוכו. אולי תסבירי לי מדוע החלטת לגנוב דווקא את זה? למה לא סחבת תכשיטים או כלי כסף?''
הסמקתי כולי ובדמעות עניתי:
''ביאנקה לא גנבה. אבל בעלי המסכן סובל מנדודי שינה קשים. לאחרונה שמתי לב שאיך שהאדון חוזר הביתה לאחר יום עבודה ופותח את הגמרא הוא מיד נרדם עליה. אז חשבתי לעצמי שאם זה עוזר לאדון זה יעזור גם לבעלי, אז נכון שאת סולחת לי, סניורה?!''

 

[Natan Galant]

שמי יוהן.
דיפלומט בלגי מעונן.
שבוע שעבר קראו לי לוועדה מיוחדת, אמרו:
בחנו את הביצועים שלך, אתה מפוטר. אתה גורם בושות לבלגיה, מולדתנו האהובה.
התחלתי לבכות.
אני דיפלומט, אינני יודע לעבוד.
היו"רית רחמה עליי, אמרה:
נשלח אותך לישראל, המדינה הכי מגעילה בעולם, תנסה להסתדר איתם.
אם תצליח - סבבה.
אם לא - פשוט תישאר לגור שם.

טסתי עם רינאייר. שילמתי 17 יורו לכרטיס.
נחתתי בעובדה, כבר צחקתי:
ישראלים ישראלים, רק אתם מסוגלים לקחת רפת צהובה, ולקרוא לה "טרמינל".
בשדה התעופה התברר שאף אחד לא דובר פלמית, ומבחינתם אני עוד תייר, לא דיפלומט. אין שירותי הסעות, האכלה, לינה. כלום.

עמדתי להישבר מהלחץ ומהמועקה, אבל אז הגיע אליי יהודון מכוער, שחור.
בלית ברירה, הסתרתי את הגועל, שאלתי אותו באנגלית רצוצה:
אתה עוזר לי?

הוא הציע לי טרמפ לצפון, ולקח אותי לחדר גדול עם מיטות ואוכל בחינם.
הוא הסביר באנגלית קלוקלת:
תגיד שאתה פליט סורי, וככה יאשפזו אותך פה לתקופה ארוכה.
בשום פנים ואופן אל תבלע תרופות. אחרת תתרפא, חס וחלילה, ותצטרך לעזוב את בית החולים.

נהניתי.
טעיתי! היהודים אנשים חכמים וטובים.
יהודים שחורים חרדים הסתובבו בינינו, וחילקו לנו אוכל דביק ונוראי, חום, כבד.
שמעתי מפליט סורי (אמיתי או מתחזה, אינני יודע) שהיהודים קוראים לתבשיל הדוחה הזה:
"צ'ונט"

טעמתי, התלהבתי.
אני רוצה להתגייר.

 

[ש. צ. וינמן]

שם הוא מהות

"נקטוף פרחים ושושנים לשרהל'ה בַּלְאוּ ארבע שנים, היא היית כל כך קטנה ועכשיו היא כבר גדולה"
ילדה סמוקת לחיים, מצוננת, וכתר על ראשה.
זו קבלת הפנים לה זכינו אני ורועי בן העשר בכניסה לחדר הקבלה של ד"ר ארביב. רופא השיניים האגדי ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים.
הילדה רקדה סביב עצמה, כתר על ראשה וזמר בפיה.
אמא ישבה מנדנדת עגלת תאומים. ממלמלת בלחש לתוך סיפרון קטן.

"אִיבָּא משעבֶּם לי ואני רעבה".
האם הגישה לה שקית ממתקים.
הנה שרהלה, שקית הממתקים שלך ממסיבת יום ההולדת.
הילדה התישבה על הריצפה וחפרה בשקית בשקיקה ובאושר.

"אִיבָּא בָּה זה?" שאלה והצביעה על המציצה שבידה.
זה שהכל.

"וּבָּה זה?" הוציאה ביסלי ושאלה.
זה מְזוּנֶעס. חמודה.

אמא, לממתקים של החרדים יש שמות אחרים? שואל אותי רועי.
אני לא יודעת רועי מתוק, אבל לא נראה לי. כנראה זה משחק משפחתי פרטי.

"ואִיבָּא בָּה זה?" שואלת הילדה ומצביעה על שקית שלווה ציבעונית.
זה הֻאַדֻמֻה.

-

אמא, קלטתי!
אומר לי רועי בתרועת ניצחון.
אלו שמות של צדיקים!!!

ככה הם החרדים.
קוראים לרחובות על שמות צדיקים.
קוראים לילדים בשמות של צדיקים.
וכנראה גם למאכלים יש שמות צדיקים.

שרהל'ה, אנחנו צריכות ללכת, בואי צדיקה.

 

[בודקת תוכנה]

הנה אחד שלא יודע מה עושים בגאולה. לפי הפרצוף שלו, זה לא בשבילו לחיות כאן. הבתים ישנים, צפופים והאוירה חונקת בלי דשא וגנן צמוד, ועל הזבל פה אין שאלה בכלל, וכמו ששמע, כולם שחורים.
למה הוא פה?
עוד רגע הוא יראה את הכיוון....
"מה זה?"
"תפילין, בוא תניח"
"לא, תודה, לא מניח"
"באמת?!"
"זה לא ענינך מה אני עושה"
"דוקא אכפת לי"
"למה זה אכפת לך? מי אתה בכלל? מה האינטרס שלך?
אתה בטוח מרויח מזה משהו!"
"תתפלא, אבל אני לא מרויח כלום"
"באמת אתה לא מרויח כלום? לא מאמין לך! היום כולם מרויחים משהו!"
"אבל למה אתה עושה את זה?"
"הרבי אמר לנו..." "זה לא משנה מה הרבי אמר, אתה לא אמור לומר לי מה לעשות! אתם מצומצמים, חיים לכם באיזה גטו ולא יוצאים ממנו. תגיד לי, למה אתם לא הולכים לצבא? בטח,בטח, אתם ממש תורמים למדינה בזה שאתם לא יוצאים מהישיבה, איך בדיוק?"
"מה? אתם מתפללים עלינו? וגם על החיילים? אכפת לכם בכלל ומה אתה רוצה להראות לי? להביא לי מתנה? למה אתה מרגיש שאני אח שלך?
אתה אומר שאתה רוצה לאכול איתי? פ'סדר, בוא, איפה נאכל? כן, באמת קר, ובאמת אני עייף ורעב, תודה.
אתה יודע, אתם לא כאלה חשוכים."

 

[Rachel Greenstein]

בתיבת הדואר היתה מעטפה כזאת, מעוטרת. בפנים ברטיס מוזר: כנראה הזמנה לחתונה, כי יש שם 2 שמות בגדול, אבל הסדר הפוך. ובין השמות יש איזו מילה מוזרה. עב"ג? עב"ם?

אה! אני מזהה את השם של הבחורה. אודליה היתה אצלי פעם בטיפול, מותק. יש כאן כמה מילים בעט כחול, תודה וכל זה. חיפשתי תאריך. מצאתי בסוף – כתוב בקטן, בתוך סוגריים. לא כתוב לאשר את ההשתתפות, אז ב15 לנובמבר פשוט התנעתי את ההונדה הקטנה שלי, מוודאת שיש לי פנקס צ'קים בתיק.

הwaze מכריז "הגעת ליעד". חונה. נועלת.

הם מתחתנים בסופרמרקט??? אני בודקת שוב בהזמנה, ואישה אחת מהודרת שמבחינה בחוסר ההבנה שלי, אומרת: "כניסת נשים זה משם" ומסמנת לי לבוא אחריה. נכנסנו.

המון ילדות קטנות מתרוצצות. אפשר להבחין בשמלות שחוזרות על עצמן. למה? יש להם כללי תלבושת אחידה בחתונות? משונה. אני אבדוק בגוגל אחר כך, אולי מישהו ידע להסביר.

הנה אמא של אודליה, לבושה בשמלת ערב. "כמה טוב שבאת!" היא מחבקת אותי. "איפה אודליה?" אני תוהה, כשאני לא רואה שמלה לבנה בכל רחבי החדר. אולי הכלות לובשות אצלם שמלה צבעונית? כנראה לא שמעתי טוב את התשובה. רעש מסביב, ואני לא מכירה שום מילה כזאת: חדריחוד? מה זה??

מחכה כמה דקות. הכלה לא מופיעה. נשים יושבות ואוכלות בשאננות, כאילו לא נעלמה כאן הסיבה למסיבה למקום בלתי נודע. אני תוהה אם לקרוא למשטרה.

עוד כמה דקות. אין זכר לאודליה. אני משאירה צ'ק וחוזרת להונדה שלי.

 

[chani t]

חופש,
רק אתמול עברנו דירה ואני מסתובב סביב הזנב של עצמי,
"צחי מתי תתחיל לעשות משהו עם עצמך " ממלמל אבא, עיניו תקועות בתוך העב"ם המרצד,
החלטתי לנסות לעשות משהו עם עצמי הזה שאבא דיבר עליו,
ויצאתי לערוך הכרות עם האזור,

הרחוב ריק,
חוץ ממני ועוד משועמם לבוש שחורים שאוחז בידו זר פרחים,
אני נועץ בו מבט ומגלה שהזר שאותו משועמם סוחב, הוא כלל לא משעמם,
למעשה זה הזר המוזר ביותר שפגשתי בחיי,
אני מחליט לעקוב אחרי הברנש המוזר,
שלפתע הוא פונה לתוך חצר ומשם נכנס למין בקתת עץ,

קירות עץ חלקים, תקרת במבוק, שרשראות ניר מנצנצות,
מקיף את הבקתה בזהירות ונעצר בסקרנות מול הפתח, הברנש פירק את הזר משקית הפלסטיק וכעת הוא מחזיק אותו ביד אחת ובידו השניה הוא אוחז לימון,

כולו נענועים הלוך חזור,
הוא והזר,
הזר והוא,

לפתע לופת את הזר ביחד עם הלימון ומנענע לכל הכיוונים,
אני מתחיל לחשוש שפגשתי פה איזה משוגע, ורוצה לברוח,
אך אז הוא מפסיק מנענועיו ומחייך אלי "גיט יום טוב ילד"
"גיט מה?" אני מתבלבל לגמרי
הוא מושיט לי יד "בוא תכנס בצל קורותינו"

פוסע צעד אחורה ולא עוצר את סקרנותי
" מה הזר הזה שהחזקת פה?"
"אהה זה" הוא מחייך אלי "זה ארבע מינים, בוא תיטול גם"
הוא שולף מהשקית שלו עוד זר מוזר -יותר קטן,
"זה מצווה גדולה, קח הביתה ותברך "על נטילאס לילעב""

אני לוקח את הזר ובורח לפני שיכריח אותי לנענע אותו כמוהו,

בבית אני מכניס אותו לתוך אגרטל וממלא מים עד האמצע
ממלמל בלחש "על נטיל אס לי לב"
אולי הלחש יעזור לו לגדול יפה....

 

[| פנס בערפל |]

קוראים לי קרישנה.
אני מקווה שהמעסיקה שלי פועה, תתרגם לכם את ההתרגשות שלי בצורה טובה, בשפה הקדושה שלכם.
השארתי בארצי מולדתי שמונה בנות ובן אחד.
הבית שלנו נהרס כי הייתה סופה ענקית, ובעלי לקח את הילדים ועבר לגור אצל ההורים שלו.
אני חייבת להרוויח הרבה כסף ואז בעלי יסכים לי לחזור.

עכשיו אני בישראל. שוטפת, מנקה, אני אוהבת את להיות בארץ הקדושה שלכם. אני ממש שמחה.
היום בבוקר הלכתי לשוק, וחברה שלי, סנדרה, שקוראת קצת עברית, אמרה לי:
קרישנה, היום התפוזים ממש בזול, תקחי לך. יספיק לך לשבוע.
אז קניתי שק שלם.

אולי בגלל שירד גשם, אני ממש טעיתי, ועליתי על קו אוטובוס אחר.
הוא היה מלא בגברים אורטודוכסים.
כמובן שנזהרתי והלכתי הכי רחוק שיש, וככה עמדתי לי בשקט.
קרישנה לא נדחפת אף פעם לשום מקום. אני מאמינה בשלווה.

פתאום האוטובוס עשה פניה חזקה מאוד, וכל התפוזים שלי התגלגלו על הרצפה.
רגע אחד הייתי שלווה ורגועה, ורגע אחר כך כבר בכיתי:
כולם הסתכלו עליי, הייתי במוקד העניינים, היה לי כל כך לא נעים.

הרמתי את העיניים שלי וראיתי שכל הגברים היהודים מתכופפים בשבילי לרצפה, ואוספים את התפוזים שלי.
הם שלחו ילדה קטנה עם צמות, והיא באה אליי וסחבה איכשהו את השק כולו.

כל כך התרגשתי, כמה האנשים בישראל אכפתיים.
במולדתי האהובה אף אחד לא היה מתאמץ ככה בשבילי, בשביל קרישנה הקטנה.
במיוחד לא אנשים זרים לגמרי.
אני כל כך שמחה להיות בישראל.

אני גם אוהבת את פועה, היא ממש מתחשבת בי.

קרישנה.

 

[רבקה מם]

צעדה שכזאת


שיירת מכוניות זוחלת לאיטה
המחשבה על סופה ממש מבעיתה.
המופע יחל עוד בטרם יגיעו
נקווה שהרבה סבלנות הביאו

פניהם ממוקדות ורציניות
יאחרו בוודאי אין אשליות
חלקם נוטשים את הרכבים
האם את המרחק מחשבים?

צעדה מוזרה, טף ונשים.
לא צוחקים רק לוחשים!
היי ילד מה שם הההופעה?
ומה כל כך מיוחד בה?

הולכים למופע? זו לוויה!
על לכתו הקמנו קול בכיה
מלווים אנו את אבא של כולנו
אבא רחום שדאג וטיפח אותנו

מאה וארבע שנים חי בעולמנו
רבבות זועקים כי יתומים נשארנו.

 

[למען דעת]

זה של הבת שלי, (בתקוה שיסלחו לה על 12 מילים...):

"...וכשיכאב לי בלב, ארגיש מועקה/
אפתח הסידור, אשא תפילה עמוקה/..."

המון ידים קטנות מונפות באויר, מתנועעות לקצב המנגינה, שלישית משמאל אני מזהה את רבקי, הנכדה הקטנה של גב' פישמן, הקשישה 'שלי'.

"ואתה תקשיב, תשמע/
לתפילת ילדתך הקטנה, התמה/..."

אני מנסה להבין את המילים, לא תמיד מצליחה, עדיין לא לגמרי מבינה עברית. גב' פישמן יושבת לידי בכסא הגלגלים, ומדי פעם מנגבת את העיניים בטישו. לא יודעת למה.

עוד חצי שעה שעת הכדורים, ובינתיים אני מסתכלת מסביב. מסיבה משונה. רבקי סיפרה לי בשבת שקוראים לזה 'מסיבת סידור'.

סידור?! אני יודעת מה זה סידור. כל בוקר אחרי שאני עוזרת לגב' פישמן להתארגן, היא מבקשת את הסידור שלה מהארון בסלון. הסידור של גב' פישמן זה ספר קטן בכריכה חומה, והדפים שבפנים צהובים כמו חיטה בשלה בשדה של אבא בדלהי. אבל רבקי מחזיקה ספר גדול, והכריכה בצבע כחול מבריק. גם זה סידור?!

הטישו של גב' פישמן נגמר. אני מוציאה לה מהתיק את החבילה השניה וממשיכה להסתכל. גם האשה שמאחורי מקנחת כל הזמן את האף, והאשה שלידה מתנדנדת לפי המנגינה.

מה הקשר בין מסיבה של שירים ועוגות ובין סידור? אצלנו בדלהי היו עושים מדי פעם חגיגות, כשהיבול היה מוצלח או כשנגמרה עונת החורף והשמש חזרה לשמים. אבל אלו היו מסיבות אחרות, ובטוח שאף אחד לא בכה שם. מה הקשר בין מסיבה לבכי? בכי זה אומר שעצובים. לא?

הנה, כולם כבר מתחילים לצאת. גם אני מגלגלת את הכסא של גב' פישמן החוצה. רבקי מקפצת לידינו ומחזיקה את הסידור שלה חזק. העיניים שלה נוצצות כמו כוכבים בלילה.

פתאום רבקי מתכופפת לאוזן של סבתא. היא לוחשת, אבל אני בכל זאת שומעת.

"סבתא, נכון שסליה נורא מסכנה שהיא א'פעם לא מתפללת מסידור?"​

 

[פרוגיוזרית]

אני משחרר מעט את העניבה, ומתרווח בכיסא.
אני מרגיש זר, וחם לי.
כולם סביבי בטישרטים וקרוקסים, אני לובש חליפה ומעונב.
מדי פעם הם שוכחים שאני לא מבין עברית, וגולשים לשיחה בעברית.

"נעשה עכשיו את הדמו," מסביר לי אורן, נרגש. לא כל יום הוא זוכה לביקור של בכיר מהסיליקון וואלי. אני מהנהן בשעמום. היום הזה בקמפוס הירושלמי ארוך ומשעמם.

אשה צעירה נכנסת לחדר.
בניגוד לכל הגברים, היא לבושה מלא. שרוולים, חצאית ארוכה, גרביים בחום הישראלי.
היא מעבירה מצגת מעולה באנגלית סבירה בהחלט, והידע המקצועי שלה מרשים מאד.

אני מחליט לפרגן לה, וניגש ומושיט לה יד ללחיצה - "היי, אני ג'וש" אני אומר.
היא מסמיקה ונועצת עיניים ברצפה.
היד שלי תלויה באוויר.
עשיתי משהו לא בסדר? או שהיא מתרגשת מהפניה שלי?
"אני מצטערת," היא אומרת, "אני לא לוחצת ידיים של גברים."
אני מתעשת במהירות, ומוריד את היד.
"מתנצל," אני אומר, ומנסה להעביר נושא - "תצטרפי אלינו לארוחת צהריים?"
הפנים שלה מאדימות עוד, והיא ממלמלת "אני לא יכולה."

אני מצרף את חלקי הפאזל זה לזה, מבחין איך היא מנסה לא לבלוט, לא למשוך אליה תשומת לב.
אני מתלבט מה לעשות, ובסוף אני מחליט לעשות את הדבר הנכון. לא נעים, אבל יש לי מצפון, והוא ער.
ואם זו הייתה גרייס שלי, לא הייתי רוצה שיהיה שם מישהו בשבילה?

אני שולח מייל לאורן:
"אורן שלום,

אשמח לדעת מה שם האישה שהעבירה את המצגת.
בנוסף, אודה לך אם תוכל לברר עבורי באופן דיסקרטי על עמותה ישראלית שמטפלת בנשים מוכות, ולשלוח לי את המספר.

ג'וש."

 

[מטאלי]

שלום!

קוראים אותי סנדרה ואני הודית שכולם יודעים בישראל!

אני מחסימה אינטרנט, אני רק מקשיב להוראות.

זמן אחרון לא טוב לי, קשה להוריד זבל של מדינה שלמה גם אם היא קטנה כמו מדינה ישראל, בגלל באינטרנט יש המווון זבל.

בכיתי לדהנדה חברה שלי בגלל קשה, דהנדה אמרה מדוע אני לא עובדת בישראל עם סבתא, אחרי חודשיים מצאתי עבודה בישראל כולם לקרוא אותי "עבודה זרה"

במטוס חיכתי לראות היהודים.

חשבתי מכירה אותם מהחסימה אינטרנט, סנדרה טעית מאד!

גליה הבוס הביא אותי לריפקה, אשה טובה וקטנה בכסא אוטו, חולה בשרירים.

לריפקה עשר ילדים, ביום התחלתי לעבוד ריפקה הרבה בלאגן בבית כולם היו עובדים.

הילדים צבעו בדף שלהם איש איכס קשור על עץ, שמו בגדים ישנים וכובעים מצחיקים וצחקו מאד, ילדות גדולות של ריפקה עובדות במטבח.

לא התערבתי, סנדרה לא מתערבת!

בערב כולם אכלו הרבה והלכו למיטה.

מחר אף אחד לא אכל, רק ריפקה אכלה.

שאלתי ילדה גדולה למה? היא אמרה המלכה עצובה לא אכלה, רק תפילות.

סנדרה גם עצובה, יהודים טובים חבל עצובים.

בערב משפחה הלכה לטמפל לקחתי את ריפקה לטמפל וסנדרה בחוץ, פתאום בום! ואנשים מרביצים מבפנים, אני רצה מסתכל בתוכו כולם שמחים, מצחיק…

עוד בום בום גדול וכולם הביתה.

פתאום יהודים שמחים, מוסיקה גדולה ברחוב, שאלתי ילדה למה? היא אמרה מלכה שמחה יהודים חיים!

סנדרה לא הבנתי, אבל שמחה יהודים חיים.

הילדות שלה סוגרת האוכל 'שלחמונס' יפה על שולחן, פתאום בום בום.

דלת נפתח לבד בחורים מצחיקים רוקדים בבית, בעל של ריפקה גם.

בסוף נותן כסף לבחורים, סנדרה גם לרקוד ולקבל כסף?


יהודים עצובים, בום בום, ופתאום שמחים ורוקדים.

מצחיק!

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

קשה לי לפעמים עם הצורה שבה היהודים מתארים אותנו הגויים כעילגים. "א גוישע קאפ" הוא כינוי גנאי ששמעתי מאחורי גבי, יהודי עגול, ישר מהציורים של ה"דער שטירמער" הזכיר לי את הקללות והיריקות שסבא ז'אן-פול היה פולט כשהיה רואה יהודים מהסוג הזה.

זה היה עידן אחר, עידן שבו הגזענות היתה לגיטימית, לא כמו היום שתרבות הפוליטיקלי קורקט חוסמת כל קללה עסיסית שעומדת על קצה הלשון, ימח שמו של הפוליטיקלי קורקט!

ואם להיות כנה, אני חושב שהאבות שלנו באמת היו בורים וחשוכים, מגושמים וחסרי השכלה, וליהודים הייתה סיבה טובה לעטר אותם בכינויי גנאי, היום אנחנו ממש במקום אחר, הרבה מהחברים שלי הם יהודים, אפילו אורתודוקסים, והם ממש בסדר.

חוץ מהשכן האולטרה אורתודוקס שממול, הוא ממש לא שפוי, הולך כל יום לשדה מאחורי המגרש ספורט וממלמל לעצמו דברים, הנרי טוען שהוא שמע אותו ממש צועק ומרים ידיים לשמים. הנרי הוא דיסלקט וגם קתולי, ולכן הוא חושש שהוא מזמין שדים או משהו כזה, ונראה לי שספורים הימים עד שיזמין מהכומר טקס גירוש שדים.

אני יודע שהוא משוגע לגמרי, כי אחרי שהוא חזר בלילה מהשדה והדליק את האור בסלון, אני הצצתי דרך התריס וראיתי אותו רוקד כמו איזה דפוק בסלון, בלי מוזיקה, בלי כלום, רוקד ומוחא כפים, משוגע.

ואחרי הריקוד הפסיכי הוא דפק פה בדלת, ובפרצוף הכי רציני שלו הוא ביקש סולם, נתתי לו בשמחה, והוא עלה שם על הקרניז, מחזיק מקל ארוך, ובלי להתבלבל התחיל לתקוף איזה יונה שישבה שם על הקן, לקח לה את הביצים, הכין חביתה ותוך כדי שהיא מתבשלת הוא התחיל שוב לרקוד.

את הסולם הוא כבר לא יקבל ממני יותר.

 

[nechamizak]

אני טסה בכביש 6. מפהקת לג'לג'וליה, כפר גדול לאללה עם כמה תארים מכובדים. אשכרה מקום ראשון באלימות ביישובי ישראל. רואה את הצריח של מסגד "אבו עלאון". הנה שם מאחוריו זה הבית שלנו עם שלושה מפלסים.

חמיד, יא עיוני, נשאר עם חמתי בבית, ולא הלך לגן. עלה לו החום בלילה. זה בטח בגלל אשת אחי. מנחוסה. שמה עין על חמיד כל הערב בחאפלה שעשינו אתמול לכבוד עיד אל פיטר.

נכנסת למכללה, קונה לי קפה, ומנסה להקשיב למרצה אחרי לילה לבן. יאללה, חאלאס! כמה אפשר לדבר? עוד מעט הפסקה אינשאללה. יופי. גמרה. נסרין שהתפלחה באמצע השיעור חוזרת עכשיו עם שני בגטים על הכיפאק, ומושיטה לי אחד. אני רעבה.

הכסא לידי ריק. איפה חני? מקודם הייתה פה. היא יהודיה אדוקה, יעני דתית. דווקא נחמדה. מתלבשת קצת כמונו חוץ מהשערות האלו על הראש שבכלל לא שלה. עדיף ללבוש חיג'אב. לחשוב שהייתי חייבת ללבוש דבר כזה, יא וואראדי. הנה היא חוזרת.

אני אומרת לה בנימוס: "מה נשמע"? היא מחייכת, ולא עונה. "הגשת את העבודה של ד"ר כרמון - רוזנקוורץ?" אני שואלת. חני מזיזה את הראש ככה מלמעלה למטה, מסמנת לי משהו ביד ולוחשת:" נו-או"... מה יש לה, זאת'י?

היא מוציאה מהתיק שלה סנדוויץ', במקום לאכול אותו היא מסתכלת עליו ומלמלת משהו. "אה, גם לכם יש איזה רמאדאן היום, ושכחת?" אני משתתפת אתה בצערה, אבל פתאום היא נוגסת בסנדוויץ' ופותחת את הפה: "כן, מה שאלת מקודם?". מג'נונה.

 

[שישיה]

תמיד אהבתי את פראג עיר הולדתי, לא הייתי ממירה את יופיה ביום וקיסמה בלילה בשום עיר אחרת. רצה הגורל וקשרתי גורלי עם לסטלו בעלי שמשמש כנספח בשגרירות צ'כיה בישראל מה שדרש מאיתנו רילוקיישן לתל אביב . הישראלים לא משהו ותל אביב עיר מגורינו כיום עוד יותר

געגועי לעירי הקסומה עולים בי שוב ושוב גם כאשר אני יושבת במשרד בו סידר לי לסטלו שלי עבודה כדי שאוכל להתחיל את הסטז' ותל אביב פרוסה מתחתי אני רואה בעיני רוחי את פראג שלי.

ערב אחד לפני שהחלה תקופת החגאות שלנו ומצב הרוח המדוכדך שלי התקדם בהתאם הציע לי לסטלו לצאת לטיול ערב בירושלים תמיד אהבתי טיולי לילה יש בהם קסם שאין בזמן אחר.

השמש עמדה לשקוע השמים נצבעו ארגמן ומכל בנין ובית יצאו לפתע לבושי שחורים עם נרות בידהם והדליקו כוסיות מלאות בשמן או נרות. עמדו יחדים ומשפחות מבוגרים וילדים ושוררו אותו הזמר , ככל שהמשיך החושך והעמיק צפיתי נפעמת בעוד אנשים שהציתו שלהבות ברחובות ובחלונות

העזתי לשאול באנגלית במבטא צ'כי עובר אורח מזדמן , השיב לי הלה הנוקה. אייט דייס אוף הולידי .

הולידי זה טוב. גם אצלינו בחגים יש אורות. וואט דו יו דו מור און זה הולידי המשכתי לשאול
ווי איט דונאטס פלייניג דריידלס, אנד גיווינג פרזנטס טו זה צ'ילדרן, אהה האירו פני, לייק כריסטמס! האורות, המאכלים והמתנות. הבטתי סביבי כולם היו נראים רגועים ומפוכחים.

וואו, הם עם חזק היהודים, חשבתי לעצמי , שמונה ימים הם חוגגים ושורדים ! אנחנו בשביל יום אחד קונים חודשיים מתנות, מבשלים שבועיים ובקושי שורדים את היום האחד עם ערמות שיכורים פזורים ברחובות.

 

[אשר שרבר]

האמת שלא הבנתי הרבה ממה שהם דיברו למרות שזה היה נשמע כמו עברית

איפה אתה אוחז? שאל הנמוך את הגבוה שלצדו, ואני ראית שהיד שלו בכיס.
למאי נפקא מינה? הוא ענה.
לקידושי אשה.
שוין, ברוׂכה לבטלה.

ראית איזה מצב היה אתמול בחתונה בחתונה של חצקל'? חזרנו שפוכים, התפללנו מעייריב באויצר ליד החדר שיעורים.

סנטוחה שלימה היתה שם, שתים עשרה פעם יוׂמים, מלא חְשובים' ומאכערס', שיינע מענטשים כנראה.

זה כי אמא שלו מפקחת, אחותי אמרה שהיא אחת עם חליפות דש ונעלי סאס, שעושה אשפים למנהלות, ומסדרת משרות.

קיבל סידור מלא.

זה חאפ של אבא שלו, גם ליטוואקית, וגם חצי חצי?

לא נשארתי למצווה טאנץ לראות את הקאסטם, אבל לא נראה לי שחסר אצל השווער 'יראת שומים'... בתנועת אצבעות כמו ספירת שטרות.

כן, למרות שהם פרומערס' לא קטנים, לא צולים אבל בהחלט חניוקים.

אבא שלו נעבאך לא ידע איך לאכול את המפטיר הזה, שהחסידישע צ'יקאווער שלו שכמעט היה הויז בוחער אצל הרבי הקודם, נכנס למשפחה כזו חזונישניקית, בטח עוד יעשר לו את המלח, וימלח את הבשר.

אבל אבא שלו מייבין לא קטן, בווארט הוא כבר קלט את הברוך, כשראה את הפייעס של השווער והחוט שאחורי המשקפיים.

כאילו שלפני הוא חשב שהתכשיט שלו יקום פארטוגס כל בוקר וישב למלווה מלכא לסיפורי מעיישס' על צדיקים.

אבל הוא שמע הרבה זמן, ואבא שלו הבין שהוא לא יקח אחת עם טיכאלע.

הוא סך הכל נראה מבסוט שהצדיק שלו מרביץ שטייגען וקיבל שידאך מא-חושיבע משפוחה עם א-שיינע ייחוס.

נו, מהכטייסע, העיקר שיהיו דויירס' ישרים.

הייתי צריך לרדת וראיתי שהטלפון שלי מקליט, שיכתבתי.

מישהו יכול להסביר לי?

 

[אפשוטער איד]

אין כמו פקיסטאן מולדתי האהובה. חוץ משפיכות הדמים שהולכת פה והראשים שנערפים על בסיס קבוע - הכל פה דבש.

אבל לסרב להצעתו הנועזת של סאלם לנסוע לארץ המיליונים הגנובים שנשדדים בכח הזרוע ממיליוני מוסלמים בעולם - לא יכולתי.

אגב, אני ממש לא מסכים איתו לגבי המשפטים האחרונים. מאז ומעולם לא האמנתי להטפות של האימאמים למיניהם, ובעיני הטרור ושפיכות הדמים מיותרים לגמרי, סאלם פגע בי פעם אנושות לאחר שדיברנו על היהודים עם הזנבות והקרניים ואני טענתי שלא בהכרח כל מי שיש לו זנב וקרניים הוא רע. סאלם, מצידו, הגיב שיש לי נשמה של 'יהוד'.

בטיסת ההמשך מצרפת לאמריקה זה קרה.

באמצע הנסיעה אני רואה אותו.

ההוא מהספסל הראשון. עם זקן כמו בן-לאדן, ומבט מפחיד בעינים, החשיד אותי מיד.

האיש נעמד ומתחיל להתעטף עם חומר נפץ. לא פחות. ושאף אחד לא יספר לי סיפורים, אני יודע איך נראה חגורת נפץ. ראיתי המון כאלה.

בהחלטה של שניה החלטתי לעשות את המעשה הנועז בחיי ולהוציא את השקפת עולמי הפנימית והסודית.

זה היה ענין של שניות. במוחי רצו הכותרות במדינות המערביות על מוסלמי מפקיסטן שחיסל מחבל בפעולה, ואת הויזה שאקבל במקום. אצלנו יקללו. שיקללו.

התנפלתי עליו, ונטרלתי אותו מחומר הנפץ.

צרחות מחבל הדהדו ברקע, אך אני הייתי מרוכז במטרה, מוכן לשלוח אותו לגן עדן שמוחמד הבטיח לו.

אבל אז משהו השתבש.

ידים חזקות לפתו אותי. קצין בטחון של המטוס אזק אותי, ולפני שאני קולט משהו אני מוצא את המטוס נוחת ואותי מובל אחר כבוד לכלא.

למחרת בבוקר הכניסו לי עיתון לתא.

"מחבל פאקיסטני תקף יהודי בעת שהניח תפילין בטיסה לארה"ב".

התחלתי להאמין לכל מה שסיפרו האימאמים על המערב.

 

[מנוחהלה]

הגבוה התכופף אל הברז וקשר סביבו פיסת בד לבנה.
סביבו עמדו כתריסר גברים נרגשים שהציצו בשעוניהם כל שניה שניה.

הבנתי שמתרחש כאן איזה שהוא טקס מיוחד והחלטתי לזכות מן ההפקר ולצפות בו. את האמת שלא היה קל למצוא מקום חניה בין כל הרכבים והטנדרים שהמתינו שם. אבל לבסוף מצאתי מרווח קטן לתוכו השתחלתי יחד עם המיני קופר שלי.

שלושה עשר הגברים המשיכו לעקוב אחרי קצוות המחוגים ואני לא התקתי מהם את מבטי אפילו לרגע.

השמים עוד היו מוארים משאריות אחרונות של קרני שמש כששלושה מהגברים דחפו חבית פלסטיק לבנה מתחת לברז. עוד הצצה חטופה לכיוון השעון והגבוה פתח את הברז בשצף קצף לקול תרועת המים הזורמים.

'בטח הסרת כישוף' הרהרתי לעצמי. כי מה עוד יכולים לעשות לעת ערב תריסר ואחד גברים מסביב לחבית מים?

הם מצידם המשיכו למלא בדביקות עוד שלוש חביות באותם מי ברז שוצפים.
ואני מצידי המשכתי לנסות להגדיר את הטקס המוזר, שנגלה לעיני, בשם הגיוני.

החביות מולאו, הברז נסגר. לבושי השחורים נתנו זה לזה ידיים והתחילו לרקוד בדבקות.
הם רקדו ורקדו ורקדו. לא שרו כלום, רק פיזמו לעצמם מארשים קצביים וארוכים.

-"סליחה אח שלי" פניתי לגבוה שקפץ באושר
"זה קשור לבצורת הטקס הזה? משו לברך את המים של השנה?" ניסיתי לברר בזהירות.

-"לא צדיק, זה מים שלנו"

-"מים שלנו?!"

צדק גיא שאמר לי שהדתיים בטוחים שכל העולם שלהם, אפילו המים...

 

[שרשרת]

מכירים חולים ניקיון?
בטח מכירים.
חולים ניקיון יש להם בעיה בעיניים, רואים הכל יענו מלוכלך.

רוצים להזמין מעלית? בשביל זה מרבּק שילהם נגמר בשבּיץ. מה היו עושים אם היה מרבּק עיגול?
ילד שילהם מרים דבר יפה ממדרכה, צועקים! כמו נגע באש.
יש סתימה בצנרת, אני בא מהר לבתוח, וכל מקום אני נוגע עוברים מנקים. לא משנה אני באתי עכשיו מהבית נקי יפה, לא משנה עוד לא נגעתי בצינור. איפה אני נוגע מנקים.

אבל חולים כמו ראיתי היום לא ראיתם...
התקשר מישהו, אמר דחוף דחוף, זה לפני חג עכשיו ויש סתימה, כל מטבח שילהם מים. דחוף צריך לבתוח.
אני בא עם ארגז שילי, בּותחת לי אשה, הולכת אחרי עם סמרטוט ביד לנקות איפה אני נוגע. זה אני מכיר. נכנס למטבח, יש קצת מים על הריצבּה, ככה קצת, זה אני גם מכיר (שאומרים כל מטבח מים ובסוף אני רואה אין כלום). מרים את העיניים ונבהל:
כל מטבח שילהם מכוסה עם אלומיניום! לא רואים שיש, לא רואים קרמיקה.
שולחן שילהם עם ניירות לבנים, מדפים עם ניירות. ארונות עם ניירות. בטח בּותחים ארונות רק עם כפפות.
אני רוצה לבתוח ברז, רואה ברז מכוסה סמרטוט לבן נקי, וגם ידית שילו.
אני בּוחד לגעת, הולך לראות איפה יש עוד ברז למה אני יודע לדתיים יש שתיים, מה אני רואה שמה? עומד ילד ככה קטן שוטף ביצים. בטח מגעיל אותם לגעת בקליבּה אחרי שנגע בזה התרנגולת. על הרצבּה יש ערימה של תבניות עם ביצים, על השיש עוד ערימה. זה הוא כבר שטף, המסכּון....

אני בּותח סתימה מהר מהר ובורח. מחלה כזאתי, אני בּוחד להדבק.

 

[גדי ישראלי]

בס"ד



קוראים לי צ'י הון צ'וואי.

אבל מה אתם מבינים בסינית? קראו לי שמוליק.

בקיצור, הזקן שלי ביקש שאני אקח אותו לבייס מדרש [לא בייס-מנט].

לקחתי אותו. חכיתי לו.

ת'אמת, נהניתי. לא דמיינתי שמדובר באולם ריקודים. איזה כוריאוגרפיה מקורית!

עשרים איש לבושים בלבוש ערב קליל עומדים בשקט. ואז – מתכופפים, פורשים ידיים, קופצים על המקום... לאחור...

הכי יפה היה בסוף כשהמנצח שר בקול ואז התנועות היו מתואמות, קדוווווווווששש!!! כולם מזנקים, איזה מדהים...

בסוף הזקן שלי היה נראה מותש. עבד קשה המסכן. אבל אין מצב שמחר אני מוותר לו.

פיייי המופע הזה עשה לי תיאבון, יש מצב שמישהו כאן בא איתי לקייטן סושי?