Title

איש את רעהו • מידע ועזרה הדדית

ברוכים הבאים למעצמת החסד של פרוג!
פורום אא"ר - הלב הפועם של פרוג הוא המקום בו מתרכזים כל תחומי העזרה והסיוע: פתרונות, עזרה הדדית, טיפים, מידע חיוני ושיתוף ידע אנושי של חכמת ההמונים. עם מיליוני הודעות ואלפי פרוגיסטים פעילים שמעניקים יד זה לזה מדי יום - איש את רעהו יעזורו.
השבוע עלו בסערה השמימה 45 נשמות גבוהות
מאות אנשים יושבים עליהם שבעה
ומספרים בגדולתם ובצדקותם
בואו נספר לכל עם ישראל על יחידי הסגולה שאיבדנו
סיפורים מחזקים שיהפכו אותנו ליהודים טובים יותר, בהשראתם.
ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים.


אני מתחילה-
הבוקר בעלי הלך לנחם את משפחת הנפטר הרב יהודה לייב רובין ז"ל.
הוא שמע סיפור מדהים ומרגש
באחד מימי השבעה הגיע אל המשפחה אדם חילוני לא מוכר
הוא מספר:
אתם לא מכירים אותי ואני רוצה לספר לכם איך אני מכיר את הנפטר.
לפני כמה שנים התחלתי לפגוש את המנוח בתחנת האוטובוס
כל פעם הוא היה מחייך אלי חיוך חם ומאחל לי יום טוב.
עם הזמן התפתח בנינו שיח, הוא היה מתעניין בי.
כשהיו לי ימים קשים, הייתי נזכר בו , בהתעניינות שלו ומתעודד.
מעולם לא ידעתי מי הוא ומה שמו. הכרתי אותו ואת החיוך שלו.

כששמעתי על האסון הנורא וראיתי את התמונות של הנפטרים, חשכו עיניי
מתוך אחת התמונות נבט אלי אותו חיוך מוכר שהיה מאיר לי את היום
באתי לספר לכם מי הוא היה בשבילי
ואני יודע- שהחיוך הזה, יחסר לי כל החיים.


מרגש....
  • 434
  • מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין (צילום: יעקב נחומי / פלאש 90)מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין (צילום: יעקב נחומי / פלאש 90)
    whatsapp
    אא
    מרן הגאון רבי גרשון אדלשטיין התייחס לאסון הכבד שפקד את כלל ישראל במירון, כאשר 45 נפשות יקרות מפז קיפדו את חייהן ברגע נורא, ובהם אברכים, מרביצי תורה, תלמידי ישיבות, ותינוקות של בית רבן, שהותירו אחריהם ים של שכול ויגון.
    מיד עם היוודע האסון הנורא בבוקר יום שישי, הגיב מרן הגר"ג אדלשטיין בכאב עצור ואמר קצרות: "נחפשה דרכינו ונחקורה, כל הדור צריך תשובה, ולב יודע מרת נפשו".
    לאחר מכן, בשיחה עם הרב אליעזר סורוצקין, מנכ"ל החינוך העצמאי, כיצד להתחזק לנוכח האסון הקשה, השיב הגר"ג כי צדיקים נתפסים בעוון הדור, והוסיף: "מעשה היה עם החפץ חיים. היה לו חתן, אדם צעיר, רבי צבי הירש לוינסון, והוא נפטר צעיר, והבת שאלה אותו למה? הרי הוא היה צדיק. אמר לה החפץ חיים: היתה גזירה על הדור, והוא בפטירתו מכפר. זו זכותו. במיתתו הוא מזכה את הדור. צריך להתעורר, בשמירת הלשון, בקפידה, לא להקפיד, שלא תהיה קפידה, לא שאני אקפיד ושלא יקפידו עלי, צריך לפייס, שלא תהיה שום קפידה, שתהיה אהבת הבריות".
    נוסף על כך, בפתח שיעורו השבועי ביום ראשון השבוע, התייחס הגר"ג לאסון הנורא, בציינו שצדיקים נתפסים בעוון הדור. כה דבריו: "בנוגע לאסון שקרה ביום שישי שעבר, יש גמרא בכתובות שרב חייא בר אבא מקריה בניה דריש לקיש שכיב לי ינוקא, ואיכא דאמרי בחור הוה, נפטר לו בן, הוא בא לנחם אותו, ואמר לו, לרב חייא בר אבא, 'חשיב את לאתפוסי אדרא', הדור צריך תשובה, צריך כפרה, חשוב אתה לאתפוסי אדרא. אתה, אתה ובנך, הוא שהוא חי, אבל הבן נפטר, הנפטר והמשפחה שנותרה בחיים הם חשובים להיתפס על הדור. רש"י מביא גמרא בשבת, שבזמן שהצדיקים בדור הם נתפסים בעוון הדור, בעוון הדור הצדיקים נתפסים. הדור צריך תשובה, צריך כפרה, וזה כפרה על הדור, ככפרה על ידי תשובה, התעוררות לתשובה.
    "אבל מה הצדיק אשם? מה הוא אשם? למה שהוא יסבול", שואל הגר"ג ומשיב: "אלא, כתוב בהרבה מקומות שמי שבמיתתו מזכה הרבים לחזור בתושבה, כשהמיתה עצמה, עצם המיתה מחזיקה בתשובה את הציבור, ובזה הוא מזכה, והזכות הזאת שייכת לו. מזכה הרבים, כל הזכויות שהרבים עושים שייכים למזכה כמו שהוא עשה. כל תורה, ומעשים טובים, ומצוות, ותפילה, וצדקה, כל מה שעושים המושפעים – שייכים למשפיע שמקבל את שכר העולם הזה והעולם הבא עבור המעשים הטובים שהוא השפיע.
    "יוצא מזה שהצדיק במיתתו גורם תשובה ומעשים טובים, הרבה מעשים טובים. בשבילו זה זכות. מה שחייו הוא לא יכול היה לעשות, ורק במיתתו הוא זכה לזה. זה העניין של צדיקים נתפסים בעוון הדור.
    "כל אלו שהיו שם, במיתתם זכו להתעוררות תשובה לדור, ויהיו הרבה מעשים טובים, וזה שייך להם, הם מזכי הרבים, הם הזכות של כל אלו שנפטרו".
    0 תגובות
  • 792
  • מאתר הידברות


    האסון הכבד שאירע במירון מזמן מפגשים מרגשים בין חלקיו השונים של עם ישראל. במהלך הימים האחרונים התגייסו רבים לסייע לפצועים ולבני משפחותיהם ולתת כתף תומכת למשפחות האבלות. רבים פוקדים את בתי האבלים – באים לנחם ויוצאים מנוחמים.
    הנה דברים שכתב יקיר אסרף, שחזר נפעם מניחום אבלים בבית אחת המשפחות.
    "יש מצב שכרגע חוויתי את אחד הרגעים המשמעותיים בחיי.
    אני כרגע יוצא מהשבעה בבית משפחת אנגלרד, אשר איבדו את שני ילדיהם באסון מירון, משה נתן נטע (14) ויהושע אנגלרד (9). והלב שלי פשוט מפוצץ ברגשות מעורבים, העיניים מלאות דמעות עצב אבל הלב מוצף בשמחה.
    כשמאור חברי ואני, לבושים בג'ינס וטישרט, נכנסנו לביתם היינו די בולטים בנוף החרדי. חלק מהעיניים נישאו כלפינו ושני חרדים מקסימים קמו ישר ממושבם ונתנו לנו לשבת, ממש מול מנחם מנדל, האב שאיבד את שני בניו לפני ימים בודדים. האב קלט אותנו במבטו, ובן רגע הפסיק את הדיבור ביידיש עם שאר המנחמים ופנה אליי ולמאור בעברית. קפאנו מגודל המעמד.
    'אני שמח שבאתם', הוא אומר, והעיניים שלו רטובות מדמעות אבל פניו מקרינים זיו. 'מתי כבר היינו זוכים להיפגש, אתם ואני?'. מאור ואני מסתכלים אליו בעיניים נוצצות כאילו מלאך מדבר איתנו.
    'תדעו לכם שמה שקורה פה זה האמת, אתם ואני ביחד כאובים על האובדן הגדול מחזקים אחד את השני, לא משנה אם אתם חילוניים או חרדים, אנחנו יהודים'.
    כל קהל המנחמים בשקט מרטיט לב מקשיב למנחם מנדל מדבר אלינו.
    'אני רוצה שתזמינו אותי לשמחות שלכם', הוא אומר לנו, 'ושאני אזמין אתכם לשמחות שלי!'.
    הדמעות פשוט התפרצו מאליהן. כמה שניות של שקט, הוא מביט למטה וממלמל 'מי כעמך ישראל'.
    לאחר התפילה ניגשנו אליו, ולפני שהספקנו לומר דבר ניחומים הוא אומר לנו: 'תודה שבאתם, חיזקתם אותי'.
    מאור ואני יוצאים מהבית, מסתכלים אחד על השני ולא מצליחים לדבר, לא מעכלים את מה שקרה, ובעודי כותב את השורות האלו אני עדיין לא מעכל.
    המפגש הזה מייצג את האמת של העם שלנו, את האהבת החינם האינסופית שיש בינינו, את השותפות לכאב, את האמונה העצומה שממשיכה לאחד בינינו.
    אסיים בתפילה ליושב במרומים לאהבת חינם בינינו ולבשורות טובות, ושכל משפחות הנספים יזכו לנחת אמיתי, ושאני אזכה להיות מוזמן לשמחות של מנחם מנדל המדהים".
    @למאי נפקא מינה בקשר למה ששאלת כאן על עשרה הרוגי מלכות, (אין לי הרשאות בעריכה תורנית)
    בקינת ארזי הלבנון, בתשעה באב, אחרי ר"ע מובא "בן בבא רבי יהודה אחריו, הביאו בשברון לב ואזהרה"
    כלו' שרבי יהודה בן בבא היה אחריו
    ובמס' שמחות פ"ח "וכשנהרג ר"ע בקיסרי באתה שמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל ר"ח בן תרדיון" משמע שנהרו שניהם אחריו
    בעוד עם ישראל מלקק את פצעיו הטריים מאסון מירון, פצעים עמוקים שותתי דם תוצאות האסון התקדימי שלא היה כמוהו רח"ל, גואות ועולות שאלות כבדות משקל בתוככי כל בית ובית.​


    הורים לילדים, בגילאים שונים ומגוונים, מוצאים עצמם חסרי אונים בימים אלו, נוכח הצאצאים היקרים המתהלכים עם תחושה קשה מאוד, ונושאים סל גדוש בשאלות משאלות שונות, ובצדק רב.​


    המבוגרים, ההורים האחראיים מבינים לליבם. הרי אנו גם שואלים לעצמנו את כל אותן שאלות ומנסים להבין מה שיותר, ככל שיד שכלנו מגיע. אלא שלעומת ה'גדולים' שמצליחים איכשהו לספק את יצר הסקרנות זה בכה וזה בכה, אצל הילדים הנבוכים זה קשה יותר ומתסכל.​


    לצד זאת, ישנן תהיות ושאלות רוחניות העולות מטבע הדברים במצב שכזה, גם על כך יש לתת את הדעת.​


    הורים רבים חשים עצמם מול שוקת שבורה. בקושי הם מצליחים בעצמם לתמרן ולהתחזק באמונה ובשפיות הדעת, והנה הם אמורים אף לשמש עוגן תמיכה והסברה לשורת ילדים המצפים לתשובות ברורות, כאן ועכשיו, על כל שאלה וקושיה.​


    נו, אז מה עושים?​


    כמובן, שהכתובת הראשונה למצוקה חינוכית זו הם המחנכים – אנשי המקצוע המתמחים בתחום זה ויודעים מה וכיצד להגיב, איך להתייחס לכל דבר ואיך להתמודד בכל אי אלו מצבים.​


    אלא שבמקרה דנן, באסון נורא זה, אין לאף אחד נסיון ברור והתמחות יעילה. הסוגיה הבוערת מונחת אפוא לפתחם של המחנכים מהשורה הראשונה. אלו שידם רב להם כבר שנים רבות בשדה החינוך, והקילומטרז' הארוך שהם כבר צברו בתחום זה של טיפוח נפשות רכות בדרך ישראל סבא, מעניק להם כלים להתמודד נכונה אף במצבים חסרי תקדים.​


    'המבשר' המלווה את האסון הנורא, מכל היבטיו וזוויותיו, פנה אפוא אל איש החינוך הנודע לתהילה, הגאון ר' דוד לוי שליט"א נשיא מרכז 'פלא יועץ' שניאות להקציב מזמנו היקר, בין פגישה אחת דחופה של הצלת נפשות למשנתה, למען ציבור ההורים היקר המבקש לקבל דרך סלולה ובהירה וכלים נבונים ונכונים לימים טרופים אלו .​


    שאלת השאלות שכולם מתחבטים בה: הילדים מתוסכלים, מפוחדים ומבולבלים בעקבות האסון. מה הדרך הנכונה בהתנהלות ההורים מולם? האם עדיף לפתוח את הנושא, לדבר מה שיותר על כך, או עדיף לטייח, לדבר מה שפחות?


    הרב לוי: התשובה על שאלה זו, היא כפי שאומרים תמיד 'האמת היא באמצע'.​


    חייבים לדבר. אבל מה שפחות להיכנס לפרטים.​


    ברשותכם, טרם אסביר את הנקודה, אשתדל להבהיר בס"ד את יסוד הדברים ועל פי זה נוכל להבין את המסקנה המעשית.​


    נתחיל עם המבוגרים, ואז נעבור לילדים.​


    כדי שההורים יוכלו להתנהל נכונה מול ילדיהם, עליהם להבין ולהפנים תחילה בעצמם כיצד להתנהג, ואז הם יוכלו להקרין זאת כראוי לצאצאים היקרים.​


    המשימה: להתגבר


    עלינו לדעת כי כאשר הקב"ה מביא על האדם קושי מסוים, צרה, טרגדיה רח"ל, וכל ענין קשה שצריכים להתמודד עמו – המשימה שלו היא להתמודד ולהיחלץ מכך כראוי.​


    מי שסבור שאם חלילה באה צרה, עליו לבכות ולהתחפר במצוקה יותר ויותר ולא לנסות לצאת מכך, טעות בידו. הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, ולפי דרכיו הנעלמות והנסתרות, הוא הביא עלינו את הצרה והוא גם דרוש דורש מעמנו לקום ולהתגבר בכל מצב.​


    דוגמה לדבר: ראיתם פעם מישהו הולך ברחוב, נתקל לפתע במכשול כלשהו על הכביש, נופל ומשתטח בפישוט ידיים ורגליים? – כן, לצערנו זה קורה לפעמים...​


    תארו לעצמכם, שאותו אדם שנפל מלוא קומתו ארצה, יחליט להמשיך ולשכב שרוע על הכביש, בטענה נכונה. לדבריו, הרי הקב"ה הוא זה שהפיל אותו ארצה, ואם כן סמוך ובטוח הוא שהקב"ה גם ירים אותו ללא שום התערבות חיצונית של אדם, אף ללא מאמץ מצדו עצמו...​


    כמובן, שנסתכל על אותו אדם כפתי וכסיל ללא תקנה. האם בגלל שהקב"ה הפיל אותך, מחשבונות שמים, זה אומר שאסור לך לקום לבד? – הרי אין ספק כי אותו בורא שהפיל אותך, הוא גם העניק לך את השכל ואת הכוחות להתמודד ולקום מנפילתך...​


    ואם קשה לך לקום ללא לסיוע חיצוני, אז תבקש יפה ממישהו, מעוברי דרך רחמנים בני רחמנים, שיושיטו לך יד מסייעת ותומכת ויקימו אותך מהנפילה הבלתי נעימה.​


    ובכן, בדיוק כפי שבמשל זה, הרי מובן מאליו שעל הנופל מוטלת המשימה להתגבר ולקום, אם בכוחות עצמו ואם בכוחות עזר שיסייעו לו, כך גם בכל קושי ונפילה שיש לאדם, מוטל עליו התפקיד להתחזק ולהיעזר עם אחרים במידה וצריך, ולהתנער מעפרו.​


    הקושי והמצוקה – עם גבולות


    וכאשר מתייחסים למקרים קשים כאלו, כפי שאירע באסון נורא זה, מקרים של שכול ואבדון, אבדות קשות בנפש וכל החרדות המתלוות לכך – ברור גם כן שהמשימה המוטלת היא להתמודד נכונה עם הענין ולא להניח לנפש להתעקש ולחוות זאת שוב ושוב בעוצמה שאינה ניתנת להיחלשות והעלמה.​


    ראשית, נתבונן במה שחז"ל קבעו במקרים כאלו של אבלות רח"ל. הרי אנו רואים בחז"ל שהם קבעו גבולות ברורים לבכי והאבלות על קרובי משפחה שנפטרו רח"ל.​


    יש את יום האנינות והקבורה, לאחר מכן יש את שבעת ימי האבלות, ובהמשך ימי ה'שלושים', שהם כבר בדרגה פחותה יותר, וכך עד תום השנה, י"א חודש וי"ב חודש. אזי מסתיימת האבלות.​


    ומבואר בחז"ל שאם אדם מתעקש להמשיך ולהתאבל, לקונן ולהתאונן, לאחר תום שנת האבל, זה כבר גובל בחיסרון אמונה ומצאנו בחז"ל דברים חריפים נגד סיפורים כאלו של מי שהתעקש להתאבל יותר מהזמן המוקצב.​


    זה מלמד אותנו כי כאשר הקב"ה מביא מכה על האדם, מצוקה קשה וכדומה, יש כאן אמנם כוונה משמים, לצער את האדם ושאכן יקבל זאת בצורה נכונה ויתאבל – אבל זה חייב להיות ממוסגר בתוך הגבולות שקבעו חז"ל ולא יותר מכך.​


    הגבולות הם, תקופות זמן קצובות בבחינת 'פוחת והולך' שבהן הצער חייב לפחות ולהתעלם בהדרגה מסוימת, ועל האדם 'לשתף פעולה' כביכול עם תרופה יקרה זו שנקראת 'הזמן', התרופה שעשויה ובכוחה לרפא את כל הפצעים הקשים ביותר .​


    ואם חלילה האדם אינו עובד על עצמו להתגבר ולהפחית את הצער, זה גובל בחוסר אמונה כאמור.​


    פוחת והולך


    אלא, שכפי ששאלתם על הילדים, כך גם נשאלת השאלה אצל המבוגרים. כיצד אכן מתגברים ומצליחים להפחית את הצער?​


    התשובה היא "התעלמות". כן, פשוטו כמשמעו. המשימה במצב כזה היא אט אט להעלים את הצער, להתעלם ממנו בהדרגה, להזיז אותו הצידה לטובת המשך שגרת חיים ברוכה, עד שהצער ייפסק כליל.​


    וחלילה, למאן דהו לחשוב כביכול הוא מזלזל בכבוד הנפטר רח"ל אם הוא לא 'יתחזק' את הצער ויטפח אותו יותר ויותר עד חורמה רח"ל. חלילה לחשוב כך כי לא זוהי דרך התורה.​


    מסופר על מרן פוסק הדור הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, שבזמנו היתה אלמנה צעירה אחת שהתאלמנה מבעלה רח"ל, ומרוב תוגה וצער היא קבעה לעצמה מנהג לעלות אל קברו של בעלה יום יום, לבכות שם ולקונן ולחוות את הצער מחדש בכל יום.​


    נוהג זה שעשתה גרם לכך שהיא לא הצליחה לחזור לעצמה בשום אופן. המצב רק הלך והחמיר עד שהפנו אותה אל מרן הגרש"ז שאסר עליה חד משמעית לעלות יותר לקבר בעלה. הוא הסביר לה כי רצון השם הוא שהיא אט אט תשכח מצערה ולא שבכוח תשתדל להחיות את הצער שוב ושוב.​


    לחבוש את כווית הנפש


    ואם שואלים כיצד ניתן להעלים את הצער הנורא, על כך יש לנו את הסימן המובהק מהמצוה של 'שבת קודש' שיש לנו כל שבוע. הרי אנו מצווים בהגיע השבת להניח את כל הדאגות והטרדות בצד, וכפי שאמרו חז"ל שיש לחשוב "כאילו כל מלאכתך עשויה" ולהתענג בנועם השבת.​


    נו, כיצד יכול אדם הטרוד באלף ואחד דברים לעזוב הכל ולהתעלם?... – ואנו רואים במציאות שכולנו מצליחים לעשות זאת בחסד השם. כשמגיע שבת, כולנו יודעים לעזוב את הכל, ויחד עם המפה הצחורה הנפרשת על השולחן, נפרשת עלינו קדושת השבת כמו דף חדש וטרי. שוכחים מהכל ועורכים את השבת כהלכתה.​


    הווי אומר: יש כוחות לאדם, שהוא מקבל ממרומים, להתגבר ולהעלים מתודעתו תחושות קשות הרובצות על ליבו. הוא יכול בהחלט להפחית מעצמו, אמנם בקצב איטי ובהדרגה, את המועקות שהוא חווה .​


    וכפי שלדוגמה, מי שהיה מעשן כבד, ברגע שהרופא הזהיר אותו שהוא בסכנה בריאותית מיידית, הוא מצליח להתגבר ולהיגמל מהעישון המסוכן.​


    אמנם, לפעמים צריכים להיעזר במשהו או במישהו. כמו אותו אדם שהשתטח על הכביש.​


    בדיוק לשם כך ישנם כדורי הרגעה, שבהחלט מומלץ להיעזר בהם במצבים כאלו, וכאשר זה לא מספיק כדאי לפנות למישהו שיכול להרגיע ולעזור. וכאשר גם זה לא מועיל חייבים לפנות לסיוע מקצועי, ואין שום טעם והיתר להתחמק מכך.​


    בחז"ל מוצאים על הפסוק "תנו שיכר לאובד ויין למרי נפש" שלפעמים יש להיעזר בסיוע של הרגעה כלשהי. זו לא עבירה. אין שום ענין שאדם יכתוש את נפשו ויעמיק את צערו לשווא. לא זהו רצון השם.​


    אני ממשיל זאת תמיד לכוויה. כאשר אדם נכווה, אם הוא לא יטפל ויחבוש את הכוויה עם המשחות הנכונות, הכוויה רק תתפשט ותעמיק ותהרוס לו את התאים באופן בלתי הפיך, אך אם הוא יטפל כראוי, הכוויה תבריא והכל יסתדר. בדיוק כך הוא הסבל הנפשי. אם מזניחים אותו ולא מנסים להתמודד עמו הוא עלול להפוך למסוכן. המשימה היא לחבוש, ולהעלים את הכאב אט אט.​


    אם הילד מבוהל – סימן שהוא חכם


    נשוב כעת אל הילדים היקרים שלנו.​


    בליל שבת, פגש אותי יהודי בבית הכנסת. ר' דוד!, הוא שאל, איך אני מתמודד עם בני? הוא נורא מבוהל ומבועת ולוקח את זה מאוד קשה...​


    ידידי היקר! – השבתי לו – תודה להשם שיש לך בן חכם ומרגיש. הרי חז"ל אמרו: "שוטה אינו מרגיש"... רק שוטה וטיפש אינו נבהל ואינו לוקח קשה מקרה נורא שכזה. אם הבן שלך סובל כעת מפחד וחרדה, זה טבעי מאוד. זה מוכיח שהוא ילד חכם .​


    מה שעליך לעשות הוא להתמודד נכונה עם הפחד שלו.​


    ובכן, מה עושים באמת?​


    לאור מה שדיברנו, המשימה של ההורים עצמם (ונדבר בהמשך בעיקר על האם שהיא מטבע הדברים קרובה יותר לילד) תחילה היא להתחזק הם בעצמם ולהרגיע את עצמם.​


    רק אם האם תהיה בעצמה רגועה, אזי היא תוכל להקרין רוגע ושלווה על הילד.​


    ראיתם פעם משפחה הצועדת ברחוב וכלב אימתני מגיח לפתע מולם? – לפעמים האם נתקפת בהיסטריה, אך מנסה לשווא להרגיע את ילדה. "אל תפחד!!!" –היא זועקת בגרון ניחר ועיניה מזרות אימה, עוד יותר מהילד...​


    ברור שבמצב כזה הילד לא יירגע אלא רק ייבהל יותר וייכנס להיסטריה מיותרת.​


    רק אם האם באמת תשכיל לשמור על רוגע פנימי, אזי היא תוכל בדרך כלשהי להרגיע את הילד. אזי היא תוכל לשכנע אותו שהכלב לא נושך, ושהוא בכלל קשור, ושאם לא מתגרים בו אז הוא לא פוגע. והדברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב.​


    כך גם כאן. רק אם האם תעבוד תחילה על עצמה. תקח לעצמה פסק זמן לחשוב ולהתבונן. להתחזק באמונה ובטחון ובאמת להירגע... אזי היא תוכל גם להרגיע את בנה.​


    ולא, אם היא לא תהיה רגועה, הוא יזהה היטב בחיישניו את אישוני עיניה, את השפתיים, את נחירי האף, ויבין מיד שהיא בחרדה. מה שיביא אותו לחרדה מוגברת פי כמה ללא פרופורציה.​


    כאשר ילד נופל ומקבל מכה, אם האם נכנסת להיסטריה וצועקת מתוך פחד, הילד אולטימטיבית ייתקף אף הוא בפחד נורא. אך אם האם תשמור על קור רוח, ותנסה לשכנע אותו ש'עד החתונה זה יעבור' וכדומה, אזי הוא יירגע גם כן.​


    אז המשימה הראשונית המוטלת על ההורים, היא להרגיע את עצמם.​


    ואיך עושים את ההרגעה הזו? – על ידי התחזקות באמונה וההעלמה בהדרגה של הכאב.​


    כאשר הם רגועים, הם יכולים בהחלט להקרין רגיעה ושלווה על הצאצאים היקרים.​


    לדבר, אך לא להיכנס לפרטים


    וכעת נשוב אל שאלת הדיבור.​


    ברגע שאנו נכנסים למסלול של הירגעות, אזי עדיף באמת לדבר על הנושא, ולא לתת הרגשה לילד שאנו בורחים מהמציאות ומפחדים לדבר על כך.​


    הילד עלול לפתח חרדה אם הוא רואה שההורים מתעלמים לגמרי ומתחמקים מלבד בכלל על הנושא.​


    אולם, וכאן אני מדגיש, אסור בשום אופן להיכנס מדי לפרטים ולפרטי פרטים של הסיפור. של התחושות הקשות. מה הוא הרגיש וכיצד זה היה, ומה בדיוק היה.


    אמנם הילדים אוהבים לשאול את הפרטים ולהיכנס אליהם, אך זה ממש לא טוב ולא בריא.


    הילד לא יוכל לישון אח"כ לילות, אם הוא יחווה את המאורעות לפרטי פרטים.


    ניקח את האסון במירון. מספיק שנדבר עם הילדים שוב ושוב, על המקרה בכללות. נמחצו אנשים למוות רח"ל. אך לא להיכנס לפרטים. אף שהם שואלים. זה טבעי שהם מנסים לרחרח מסקרנות, אבל עדיף להם מה שפחות להיחשף לתיאורים ולפרטים. אין בזה שום מטרה וזה לא ירגיע אותם.​


    מה שכן, את התובנות שאנו כן מעניקים להם, אם זה באמונה ובטחון, כדאי לחזור ולשנן שוב ושוב. כי זה נכנס לנפש בצורה בריאה ונחקק יותר ויותר. אין סיבה להתעלם ולא לדבר כלל. אדרבה, עדיף לדבר שוב ושוב לפי הצורך. אך לא להיכנס לפרטים.​


    אין שאלות על דרכי שמים


    השאלה הכואבת: איך מסבירים את האסון שאירע בציון הרשב"י במבט של אמונה?


    נכון, זו השאלה הקשה ביותר שכולנו כואבים ודואבים אודותיה.​


    ועל כך ברצוני לומר שני דברים.​


    א. אין לנו שאלות על דרכי שמים. כן! ילד צריך לשמוע את זה שוב ושוב. אנו לא מבינים הכל. רק כשנגיע לשמים נמצא תשובות על דרכי הבורא הנסתרות.​


    נשנן זאת שוב ושוב. זה מאוד בריא לנפש. כי זה אכן עיקר האמונה שלנו בעולם.​


    ב. ישנה נקודה נוספת שלענ"ד יש לומר זאת ברורות. הגמרא אומרת כי שלוחי מצוה אינן ניזוקים, לא בהליכתם ולא בחזירתם, אולם, אם זה מקום סכנה ושכיח הזיקא, אין את הכלל הזה.​


    ברור, כי מדובר כאן במקום סכנה לכל דבר. הרי בכל השנים האחרונות התריעו שזה מסוכן והיו כאן ניסים גלויים בכל שנה שלא אירעו אסונות כאלו. אז אין מקום לשאול איך ניזוקו שלוחי מצוה שבאו להתפלל אצל הרשב"י, כי במקום סכנה אין את ההגנה הזו.


    והתקוה גדולה, שכעת יתעשתו וישכילו לפעול בהידברות טובה מול הרשויות לתקן ולשכלל היטב את כל האזור כדי שזה כבר לא יהיה מקום סכנה.​


    וכי ישאלך בנך, או אתה עצמך, מדוע השנה לא אירע נס כמו בכל שנה? – כבר סיכמנו שאיננו מבינים כלל וכלל חשבונות שמים, ודי בכך.​


    האמא – הפרופסור הטוב ביותר


    שאלה שהרבה הורים שואלים: כיצד ניתן לזהות אצל הילד חרדה חריגה מדי המצריכה התערבות וסיוע?


    השאלה טובה, כי כאמור החרדה הטבעית היא טובה ובריאה, כי זמן שהיא לא חורגת מגבולות הפרופורציה. רק כאשר זה הופך לחריג אזי צריכים להתערב ולסייע.​


    כיצד ניתן לזהות זאת? – על כך אני אומר תמיד שהאם, היא הפרופסור הטוב ביותר. היא, בחושים הטבעיים שחנן אותה הבורא, יודעת לזהות נכונה האם הילד נתון בחרדה סבירה או שהוא מפתח משהו חריג מדי.​


    משכך, אין צורך להיכנס להיסטריה גם בכך. לאחר שהאם עשתה את שלה, הרגיעה והעבירה את המסרים הטובים שוב ושוב, היא צריכה לעקוב ולבדוק ברוגע האם הילד מתחיל להירגע אט אט, או שהוא מפתח חרדת יתר המצריכה סיוע. אם החרדה פוחתת והולכת בהדרגה, אין מקום לדאוג בס"ד. אם זה לא פוחת אלא נותר באותה עוצמה או מחמיר, אזי יש לפנות לעזרה.​


    יהי רצון שנשמע כבר רק בשורות טובות, וכל ילדי ישראל יצעדו בתלם על מי מנוחות ונזכה בקרוב לראות בביאת משיח צדקנו ויחיו שוכני עפר.​

    יש שם מוצר ב200 שח במקום ב300 בחנויות אחרות
    אם מישהו התנסה בקניה שם אשמח לשמוע
    תודה!
    בס"ד


    מה השם אומר לנו


    "השם מדבר אלינו כבר שנה וחצי ואנחנו לא מבינים ועכשיו זה כבר חזק כל כך.. מה הוא אומר לנו?" שאלה מישהי במייל.

    התשובה עלתה מיידית, בהירה וללא ספק. השם אומר לנו רק דבר אחד: "אני אוהב אתכם. תחזיקו מעמד".

    *


    הלב קופא. מתאבן. כמעט מת. אין לנו אוויר, אוויר של אמונה. ריבונו של עולם, תנשים אותנו. אם אפשרת לכזה דבר לקרות סימן שיש לך אמון ענק ביכולות הנפשיות שלנו. אתה מאמין שנמצא במה להחזיק ולא ניפול. אתה מאמין שנחזיק מעמד.

    טוב, אנחנו רוצים, רועדים מאוד ומבוהלים אנחנו רוצים, אבל איך?

    אין לנו אוויר אבא, תן לנו אוויר של אמונה.

    יושבת עם דלת נעולה והעיניים – לפעמים יבשות חלולות ולפעמים דומעות בלי שליטה. אין מילים, אני מרגישה, אין מילים.

    אבל אז מתעוררת בתוכי בצעקה. מה זה אין מילים. אין מילים אז תחפשי מילים. עם מילים עוזרים לפצועים, תומכים במשפחות, ממשיכים אוויר של אמונה לקנה הפרטי החנוק שלך ולכל עם ישראל. מילים הן הדרך. היחידה. אין לך מילים אז תתגייסי ותחפשי אותן!

    יוצאת לחפש.

    רגע עולה למעלה, גבוה. ככה קל יותר. כאן על פני האדמה קשה מנשוא, אבל יש לנו סולם ואנחנו לא הודים, אני אומרת לעצמי מהלילה, שוב ושוב. אנחנו לא הודים ואנחנו גם לא תל של נמלים שמישהו גדול מחץ בעקבו. אנחנו יהודים. זה אומר משהו. אנחנו יהודים!

    אז הרבה הרבה יהודים יקרים יצאו מהגוף שלהם בלילה הזה. ברגעים האלה שמלבר הם קשים ואיומים, ומלגו הם קודש קודשים. אצל רבי שמעון. כשהרצון שממנו באו היה להתפלל ולרקוד. אשרי מי שנפטר בדרכו להתפלל ולרקוד. כמה זה שונה ממי שנפטר בגלל שומנים בדם או מנת יתר של סם.. מי שנפטר בדרכו להתפלל ולרקוד בוודאי מתפלל ורוקד כעת, עוברות בי מחשבות - אבל הן חולפות מהר, נמוגות. מוקדם מדי. זאת עוד לא נקודת האמת שלי.

    אני עוד בגופות המחוצות. בדריסות וברמיסות. בנספים המרובים עד אימה.

    הם יצאו מהגוף שלהם, אני מסבירה לעצמי, למות זה כמו מישהו שקם מכיסא והולך. מה יש, הוא שואל את אלה שנותרו שם מאחור, מה אתם מבוהלים וצועקים ככה, רק קמתי מהכיסא והלכתי. לא קרה משהו רע!

    נכון. למות זה לצאת מהגוף וללכת. אני יודעת. זאת האמת. אבל זה לא מה שמרגישים.

    ואז אני קולטת. הדריסות והרמיסות וההימחצות הן לא של מי שהלך, הן רק של מי שנשאר. ההולכים – כך מסבירים הצדיקים, שמבינים בענייני מעבר שבין העולמות – נפרדים מן הגוף בשלב מוקדם מאוד ובשבריר של שניה כבר אינם חווים כאב וסבל.

    אבל אנחנו. אנחנו הקרבנות העיקריים, עם טילי התיאורים המתפוצצים בתוכנו ומחריבים את נפשנו.

    אין לנו אוויר!! אני צועקת ובוכה, ריבונו של עולם, הצלה! לכאן! צריך עזרה! נפגענו נורא. אנחנו פצועים אנושים. מדממים את נפשנו ואת אמונתנו למוות כמעט. מהר תבוא, מהר!

    אלפים על אלפים היו שם, כל כך ליד, כל כך קרוב. מה שקרה בשטח ההוא יכול היה בלי שום מניעה לקרות ממש להם. בגוף הם מרגישים את זה. איפה שהיו דחוקים כל כך וצפופים. זה מבהיל מדי. מוחש.

    כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

    רבי שמעון, הדחק הזה גדול עלינו, קשה לנו מאוד, אנחנו נסמכים עליך. תפעל בשבילנו רחמים.



    אני נזכרת שלפני מלחמת ששת הימים, כשהשמועות באוויר היו קשות מאוד, אמר אחד האדמו"רים – אם תהיה מלחמה, תהיה ישועה גדולה.

    ובאמת היתה מלחמה והייתה ישועה גדולה. קיבלנו את הכותל חזרה.

    אם קרה כזה דבר, עכשיו תורה של הישועה הגדולה, אני אומרת לקב"ה. ואני אגיד לך בשקט בשקט, בסוד, מה הישועה שאני רוצה. מותר לנו לבחור, נכון?

    נזכרת בבת של חברה שלי, בת ארבע, שבתור מתנת אפיקומן, ביקשה בלון. ההורים המבודחים הוסיפו לה גם פיקניק.

    כעת גם אני בוחרת. לא רוצה בלון. לא רוצה פיקניק. רוצה – אני אומרת את זה בלחש ולא בקול - ריבונו של עולם, אני רוצה משיח. רוצה גאולה.

    ולמה בלחש?

    כדי שהציפייה האמתית שבכל זאת נמצאת בי ולא אובה לכבות, לא תהפוך מאכל לערפדי הייאוש. כן.. שמענו.. כן.. אמרו בשנה שעברה עם המצה הראשונה.. אמרו בראש השנה של תשפ"א, אמרו בחנוכה, אמרו בפורים, אמרו בהושענא רבא.

    אין לי כוח להוסיף עוד אמרו אחד לרשימה.

    אני כן רוצה אבל בשקט. שלא להתנות. שלא לתת פתח לרגשות טינה חלילה. אנחנו רוצים משיח ריבונו של עולם. מתי שתחליט ומהר. רק הוא יכול לנחם. לא רק כי כולם יחזרו איתו, זה צד יקר אחד, אבל הצד העמוק יותר הוא איך שהכל יתהפך אז לטובה.

    איך נצא סוף סוף מגיהינום החושים האיום ונראה דברים לאשורם. איך תיפתח ההסתרה ונראה שמאחורי כל פרגוד וכל לוח תפאורה יש מרחבים אינסופיים של אור וטוב, חמלה וחסד, אהבה ורחמים.

    זה יהיה כמו לפרוץ באובדן עשתונות בעד הדלתות הגדולות של אבו כביר ולמצוא מאחוריהן – את גן עדן ואת בורא עולם.

    את זה אנחנו רוצים ריבונו של עולם. רק זה שוקל כאן במשקל הנדרש.

    *

    בתחילה בכלל הייתי מאובנת. הלב דופק מהר. השרירים מתקשים, הנפש קופאת מבוהלת. פתאום הבנתי את דיני אונן שלא נדע – הוא לא יכול לקיים מצוות כי אין אותו בכלל. כולו מאובן. משותק. קפוא.

    רק אחרי שמתחילים לפעול פעולות במציאות, פעולות לפי ההלכה היהודית - כשמטהרים, וכורכים, ואומרים קדיש, ומספידים, ומביאים למנוחה אחרונה בין רגבי האדמה, רק אז מתחילים להפשיר. המודעות מתחילה לחזור. הנפש חוזרת לחוש קצת, בקצב שהיא מסוגלת, ואז, כשמשהו ממנה מתחיל להתעורר, היא יכולה מחדש לקיים את המצוות.

    בתחילה הייתי לגמרי קפואה. השפתיים רעדו לי. ריבונו של עולם, שלא יתחלל שימך. ריבונו של עולם, תשמור עלינו. תשמור. מה, איך, לא...

    ואז צלצלה קרובת משפחה ושאלה אם אנחנו בסדר, וציטטה דיבורים על דחיפות ושוטרים ועל נורא ואיום וכאלה, ובבת אחת מצאתי את הלשון. "שקט! אוסקוט! הס! לא לדבר! לא רוצה לשמוע! הלכו מכאן יהודים יקרים אצל רבי שמעון בעיצומו של יום קדוש. לא ללכלך! לא לטנף! לא לתת לקודש קודשים ריח של דגים מסריחים!! לא להוריד את ה'וידום אהרון' ואת 'בקרובי אקדש' לאיך זה קרה ומי האשם.

    ועוד יותר לא – השם ישמור וכמה נורא – להניח למחרחרי ריב ומרבי שנאה להתקרב לכאן. די! אני צועקת וסותמת את האוזניים. את הנבזות הזאת של השטן אני לא רוצה לשמוע. מספיק נורא לי בלעדיו.

    וכשישבתי סוף סוף מול השם וניסיתי למצוא אותו. וכשגיליתי פתאום בבהירות פשוטה את משמעות עבודת 'איה' שמדבר עליה רבי נחמן. העבודה שכל יהודי מכל מקום יכול ונקרא לעשות, "איה מקום כבודו". איפה אתה, ריבונו של עולם, ואיפה אני, ואיפה אנחנו. איפה מקבלים אוויר.

    יש שני 'איה', אמרתי לקב"ה, את השה לעולה מצאנו... כעת מחפשים את מקום כבודך.

    היה שקט. וראיתי איך בזמן ההוא ובמקום ההוא ישנה רק ידו של בורא עולם, המניחה כל נשמה במקומה בצאתה לדרך חייה, ואוספת אותה בסיימה.

    ויש את כוח הצדיק. ויש את ההולכים. ואין דבר נוסף.



    כל הנסיבות והקולות שעולים מסביב, כל ה'אילו', ה'כיצד' וה'איך' בכלל לא שייכים. כל ההסרטות והצעקות הם שדי שאול שרוקדים בכל כוחם על הדם. לא על דם הנספים, על דם נפשנו אנו. להעיף אותם. להשמיד אותם. לא לתת להם מקום.

    אבל הצער! שוב מטלטל אותי גל של כאב לא נסבל. הצער!! הצער של מאות משפחות כעת. האבלים, המבוהלים, המחפשי נעדרים.. איך אפשר לסבול כאב כזה אבא. זה יותר מדי.

    ושוב אין מילים אבל צריך למצוא מילים. צריך להתחנן בעדם ובעדינו. כי השם, רק אתה יכול לנחם. רק אתה יכול לעטוף.

    ועוד פעם בלחש, שלא ישמעו, שלא יתערבו, שלא יהיו ציניים. עוד פעם בלחש אני אומרת לו – כעת, מה שמתאים זה בית המקדש. הרי הצדיקים הם בחינת בית המקדש, כמו שכתוב "שקולה פטירת צדיקים כשריפת בית אלוקינו", כל פעולתם, כמו פעולת בית המקדש, היא לקרב ישראל לאביהם שבשמיים.

    אז מה יותר מתאים ריבונו של עולם מגאולה עכשיו. שיבנה בית המקדש, ובקרוב כל כך, בחג השבועות הבעל"ט הלוואי, נעלה כולנו לירושלים. בזקנינו ובנערינו ובטפינו נבוא, ולא יאמר אדם לחברו צר לי המקום, שאלין בירושלים.

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה