קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
איך לגשת.

שאלת חיים. שאלת החיים שלה, לפחות. שאלת החיים שלה בתקופה האחרונה, לכל הפחות.



"אין גישה".

אף אחד מלבדה, כמדומה, לא רואה את השלט הזה שרשום עליו באותיות אדומות, מדממות. אפילו ראובן, אבא תמים שכמותו, עדיין ממשיך לגשת אליו כאילו כלום, ממשיך להציע לו חברותות שונות, ממשיך לשאול מה התחדש בבית המדרש הקטן שלהם בישיבה.

היא לא מסוגלת. המילים הרוטטות שתלה על עצמו יוסי שלה, התינוק שלה לשעבר, היצור בעל החן הכובש אפילו גם אחרים מלבד אמו הלא אובייקטיבית – לא מאפשרות לה לגשת אליו.

מתי הוא הפך לכזה? מתי הפכו תלתלי הזהב שבפאותיו לקוצי קיפוד דוקרניים? מתי הפכה המיטה שלו למערה שאפילו בימי שישי אל לה לגשת אליה, ולו כדי להחליף מצעים?

היא לא יודעת. משהו קורה שם, בגיל ההתבגרות שתמיד איים עליה – ובצדק. משהו חוטף את הילדים הרכים האלה, המוכרים כל־כך, משיב במקומם יצורים נרגנים, שבמקרה הטוב רק שקועים באוזניות שלהם בהתנתקות מוחלטת מהעולם.

"אין גישה", מסמנות האוזניות, ומסמנת השמיכה שהוא תלה סביב מיטתו (ותודה לה' על מיטת הקומותיים הצפופה, שמאפשרת לו את זה), ומסמנות פאותיו שהתקצרו לאחרונה בצורה מפתיעה.

והיא כל כך רוצה לגשת אליו, לחבק אותו כמו פעם, לשאול מה קורה, ומי פגע בו כל כך, ועם איזה מורה עליה לדבר כדי שיטפל בבעיה החברתית/הלימודית/הרגשית שנחתה עליו הפעם.

אבל הוא לא מאפשר לה.



איך לגשת.

איך ניגשים לנער שחוזר פתאום מוקדם מדי מהישיבה, זורק את התיק שלו באמצע הסלון, רץ לחדר הבנים, מסלק משם כמה אחים צעירים ומבוהלים, וטורק את הדלת בעוצמה?

"אמא, הוא גירש אותנו מהחדר!" מייבב בנימין, עדיין אוחז בכמה מהקלפים מהמשחק שבו הוא ונפתלי שיחקו עד לפני רגע.

היא מלטפת את תלתליו, לבה לא אִתו. שם, בחדר הבנים, מסתגר לו הבכור שלה, והרגשות שבה מתערבלים ומתערבבים. באיזו זכות! ומה קרה לו? זה לא החדר רק שלו! ולמה הוא חזר מוקדם? לא בסדר שהוא הפריע ככה לבנימין ולנפתלי! מה עובר על הבן שלה?

"בואו, חמודים," אוספת את לבה אליהם, מוציאה להם משחק קופסה אחר מארון עליון ושכוח, מותירה אותם לשחק על השולחן בסלון (המקום היחיד שדיני התינוקת עוד לא מצליחה להגיע אליו), וצועדת בנחישות מהוססת לחדר הבנים.



איך לגשת?

אסטרטגיות מתנחשלות בה וקורסות, רעיונות לפתיחים, תרחישים לסיומים, זעקות למענה, שתיקות לדממה.

היא מחליטה להשתמש בכולן גם יחד. עוצמה ורכות, ביטחון והססנות, אהבת אם שיש בה גם תקיפות וגם בקשה לקרבה.

זה הבן שלה, אחרי הכול. גם אם לאחרונה היא מרגישה כלפיו זרות מוזרה.



היא ניגשת.

דופקת על הדלת בעדינות, לוחצת על הידית בנחישות.

"יוסי?"

המילה אובדת בחלל, בקושי חודרת את מעטה השמיכה המכסה את המיטה.

נושמת עמוק. מחליטה לפתוח בסיפור.

"לפני שש־עשרה שנים וחודשיים וארבעה ימים," אלוקים יודע איך הצליחה לדייק כל כך, "הגיע אלינו האושר הגדול ביותר שאדם יכול לחוות. אתה נולדת, אדוני הצעיר, יוסף הקטן שלנו, בננו הבכור.

"כזה קטן היית. יכולת להיכנס במיטה הזו שלך עשר פעמים לפחות. כשהחזקתי אותך בידיי לראשונה – הרגשתי שכל מה שהכרתי על עצמי נוזל ממני, הרגשתי איך אני הופכת לחדשה. לאמא. חשתי את התחושה הזו עוד שבע פעמים אחר כך – אבל מעולם לא באותו ראשוניות עוצמתית כמו זו...

"וגדלת, יוסי שלנו, הבכור. והכרת אותנו, והכרנו אותך. הכרנו את שיבושי הלשון המתוקים שלך – אפילו בגיל חמש עדיין היית אומר לפעמים מָתְמַק במקום ממתק – את התלתלים הארוכים שלך, שבצער רב נפרדתי מהם כשהגעת לגיל שלוש – אתה יודע ששמרתי אותם בשקית? תכננתי לעשות את זה עם שאר הבנים, אבל שכחתי... רק התלתלים שלך נשמרו... הכרנו אותך כילד בעל עיניים גדולות ותמימות, שתמיד מצפות באמונה שלמה לתשובה הנכונה שתבוא מאבא ואמא. והכרנו אותך בתור אח גדול לרחלי וללאה, ואחר כך גם לנועה ולבנימין ולנפתלי ולדניאל ובסוף גם לדיני. ועם כל אח שנולד לך – ראינו איך אתה מתבגר, תופס עוצמה ואחריות גם יחד, יודע להפגין אהבה בכל הדרכים שיש לך, יודע להורות את הדרך לכל החבורה המתוקה שלנו."

תנועה מאחורי השמיכה. היא עוצרת לרגע את נשימתה.

"משהו קרה לאחרונה. אני לא יודעת מה. אומרים שבגיל ההתבגרות אנשים משתנים. עבר כבר די הרבה זמן מאז שאני הייתי בגיל הזה, אז אולי אני לא זוכרת. ואולי אני לא מספיק מצליחה להכיל אותך. להבין אותך. להיות אִתך בקושי. הלוואי שהייתי יכולה. קשה לי לעשות את זה כשהדלת שלך כל הזמן סגורה. אולי אם תפתח לי פתח – אפילו פתח קטנטן – אני אוכל להרחיב אותו, להיכנס לתוך האולם שלך, לתוך העולם שלך. הלוואי.

"כשאני נזכרת בתינוק שהיית, בילד המאמין והסומך בתמימות שתמיד היית – אני מאמינה שהפתח הזה עוד ייפתח..."

משתתקת. היא ניגשה. עכשיו זה תלוי בו.

רגע. שניים.

דמעות בעיניה. מתכננת את נסיגתה השקטה. את הייאוש הזועק. אפילו מילה לא הצליחה לשחרר ממנו. הלעולם תישאר היא כמו עבד למצבי רוחו המתחלפים?

"אמא." קול צרוד מרומם את עיניה באחת מהשפלתן הצורבת.

השמיכה מוסטת באחת. הוא יושב שם, על המיטה, האוזניות מונחות בין רגליו המשוכלות לישיבה מזרחית. הכיפה מזדקרת על שערותיו הקצרות ככתר מעוות. הכרית המושענת מאחוריו מספקת לו את המראה הכללי של מלך. או לפחות משנה למלך.

עיניה נוצצות בתקווה מחודשת. מעיזה להתקרב קצת אל המבצר שיצר לעצמו, אל הארמון שאליו כבר אין לה גישה.

"אמא." הוא אומר שוב.

"כן, יוסי שלי?"

"תגידי, נשאר קצת קפה בבית? אני מת מעייפות, צריך משהו שיעורר אותי."

כתפיה נשמטות. כמה אכזבה עוד יוכלו לשאת.

"יש קפה. אתה רוצה נס או שחור? מה להכין לך?" כמה אומץ יש באימהות לפעמים.

"תעשי שחור. אני ממש גמור." היא מהנהנת, מתחילה שוב בנסיגתה. "את יודעת, אני חייב להישאר ער עד מאוחר היום," הוא מוסיף פתאום, "יש משמר של ליל שישי."

שוב מרימה את עיניה. יש הפתעה בדמעות העולות בהן.

"ואתה תלך?"

"כן. הפעם אני רוצה ללכת. לכן ביקשתי לצאת מוקדם היום. כדי שאוכל להשתתף במשמר. זה בסדר, נכון?"

זה בסדר, נכון.

ואולי עוד הכול יהיה בסדר ונכון.

"ואמא."

היא מפנה אליו שוב את פניה.

"תודה שסיפרת לי על איך שהייתי תינוק וכל זה. זה נחמד להיזכר לפעמים."

בלב הולם היא מהנהנת, יוצאת באיטיות מכבדת, מלאת הודיה, מהחדר.

הפעם תודי את ה', יהודית, היא מספרת לעצמה.

ורגע לפני שהדלת נסגרת היא רואה פתאום את עיניו הבהירות נוצצות אליה.

ונדמה לה שהוא לא יכול עוד להתאפק – והוא בוכה.
אשמח לתגובות.


הוא תופס לפתע את ראשו.
לא. לא שוב.
העולם נצבע באדום. סמיך ובעל טעם מתכתי.
של דם. ועצב. וזעקת העולם המתייסר.
לא שוב מלחמה.
מה לכם, בני אדם?
בכאב, הוא תופס בנבל שלו.
פורט עליו כאילו הצלילים יצילו אותו.
לפתע הם הופכים לישות אחת, הוא והצלילים. והרוע הופך להגדרה מופשטת.
ככה עושים את זה

הדמות מתקרבת.
אוחזת בחרב ארוכה, על פניה הבעת כעס מטורפת.
האדם השכוב על האדמה מתרומם בכאב. שולף צמד סכינים מחודדות. זורק את עצמו לעבר הדמות.
מחול עוועים.
זה זמן מלחמה.
וזה דם. וזיעה. והלב שמתנתק.
להלחם על החיים.

הוא נאנק.
נלחם ברגשות העזים בעזרת סדרת צלילים משתפכת.
הרגשות ממשיכים להתפשט. תופסים כל חלקה ריקה. זה גדול עליו. עוצמתי ממנו.
הנקמה, הכעס, הכאב המשתק.
הוא מרפה. מפסיק להלחם.
שומר רק על חלקה קטנה בה הוא מרכז את כל שפיותו.
והוא שם. חזק, עוצמתי, ומנחם.
והרגשות כבר לא עוצמתיות כמו קודם.
הוא שונא מוות ושכול ומלחמה. אבל הן חלק ממנו.
אין לו איך לברוח מהגורל הזה.
חוץ מלהתאבל על עצמו.
אבל כמו כדי להכעיס,
עלה של זית שורט את פניו.

הדמות סיימה עם מחול החיים המטורף הזה.
בהבחת סכין אחת האדם היה מוטל לרגליה, מנוצח.
ולפתע לא היה זה שכרון הניצחון.
רק ריקנות חלולה. והלם.
הכאב מרפה את ידיה מהחרב המוכתמת.
היא נופלת על ברכיה. המומה.
עלה של זית מחליק באלגנטיות לתוך שלולית של דם.
והנה היא.
מנוצחת שוב.
זה מוות נוגה.
איזו עבודה זוועתית להיות טלפן במוקד קופת חולים. לשבת יום שלם ולהתרוצץ בין בעיותיהם של כל ה'מי ומי'. עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם 'הופה מה הוא מתלונן? הוא יודע מה הולך אצלנו?' אז לא! שום עבודה לא משתווה לעבודה המטורללת הזו! ואני עוד חתמתי חוזה לחודש... לא מבינים? בואו תתחברו לכמה שיחות.


הנה הטלפון מצלצל. קבלו שיחה:

"מוקד... שלום, מדבר שאול, מה מספר תעודת זהות?"
"אני לא חכמה! צריכה רופא?"
"שנייה מי את? לאיזה רופא? איפה את גרה?"
"אני לא חכמה! מספר ********* צריכה רופא!"
"שלום נחמה לאיזו בעיה את צריכה רופא?"
"אני ל..."
"לא חכמה! הבנתי! איזה רופא את צריכה?"
"אתה אמרת שאני טיפשה? אני לא מאמינה! אהההה..."
"לא אמרתי את זה! לא צריך לבכות! אני מבין שאת צריכה פסיכיאטר נכון?"
"וואו נכון! אתה נביא! אתה יכול להגיד לי גם מה גורם לי לפטריות ברגליים?"
"שנייה רגע בסדר. מנחם, יש לך שקית להקאה?"
"למה? אתה עם נחמה עם הפטריות ברגליים? דיצה? החדש פה עם נחמה עם הפטריות והגודש של..."
"די מנחם! תפסיק! שנייה אני חוזר אליה. נחמה?"
"כן, אולי אתה יכול גם להגיד לי מה לעשות עם הנזל..."
"מנחם? שקית!!"
"דיצה? איפה השקיות הקאה ששמנו לחדשים בשיחות עם נחמה?"
הקו הארצי למענה הלכתי שלום מדברת אוסמה במה אבשר לעזור?

אוסה מה?!

אוסמה. במה אבשר לעזור?

אהה. יש לי שאלה הלכתית...

מאיפה אתה צריך לצאת?

סליחה?!

איזה הלכות אתה צריך לצאת, יענו מה מנהג בבית של אבא שלך?

אה. אנחנו ליטאים שמרנים עם נטיה לעץ.

יא רבי. סיבכת. עץ גאבד פרידמן או עץ גאבד גרוס?

לא משנה.

יענו לא הרב קרליץ, לא הרב יוסף, גם לא הרב גריינמן. הרב קובשיץ טוב? גרישה טוב?

מעולה.

אז לאן אתה צריך להגיע?

אתם בטח מתכוונים לשאול מה השאלה. אז ככה. פשוט ערבבתי מרק שהיו בו קרעפלאך פרוה שנחתכו בסכין בשרי רותח בן יומו, עם כף חלבית שאכלו בה לפני מעת לעת מאכל חריף בכשרות בית יוסף. השאלה מה דין הכף, המרק, הסיר ובעיקר הקרעפלאך?

אהההמממ. איך מאייתים את הקברלכים?

קו"ף כמו קלבד"מ. רי"ש כמו רבינו תם. עי"ן כמו עציץ שאינו נקוב. פ"ה כמו פותח טפח. למ"ד כמו ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. אל"ף כמו אין אדם...

מצאתי. הנה, בבסקי תשובות בשם הגרישה שהקברלכים בחזקת בשרי.

?!?!?!

עוד משהו בבקשה?

כן. עד שאינו בדוק...

סליחה אדון. זה שייך למחלקת חוֹמ"ש.

לא. לא עד בבית הדין.

אהה. סליחה, אז זה שייך לאב"ה בתור.

מה פתאום?! זה במחלקה שלך! מחלקת יוד"ע!

אדוני. גולדנוקפף דרש להעביר את זה להב"א בתור. עוד משהו בבקשה?

לא, תודה.

אני מעבירה אותך. שמחתי לתת שרות.
"המנהל, אני אומר לך, אני לא יכול", המורה חיים בוזגלו מח'2 חסם את דרכו רגע לפני שיצא משער בית הספר "הילד
הזה - שמואל נוימן אין, אין, הוא גומר אותי".

"תראה", המנהל הניח יד כבדה על כתפו. "אין דבר כזה ילד רע. יש ילד שרע לו. אני סומך עלייך שתמצא את הדרכים הנכונות להתמודד מולו".

"אבל איך? הרב? אני אומר לך זה לא אפשרי. הוא גורר אחריו את כל הכיתה. הנה, רק אתמול הוא הניח לי מקק על הכיסא, ואתה לא רוצה לשמוע מה היה בשבוע שעבר. שפך את כל הפח על הרצפה, כתב באותיות גדולות הפח נשבר והאוכל נמלט -".

"חיים", קטע אותו המנהל. "יהיה טוב. תזכור: אין ילד רע. יש ילד שרע לו".

****

"חיים, מה תרצה להביא לישיבת המורים?", שאל אותו הרשביץ מח'2 "אתה יודע, אנחנו הולכים על הכיוון של ארוחת ערב. סלטים, גבינות וכו'... מה אתה אומר אולי חד פעמי?"

"לא, לא, לא, לא איך אתה מעז להציע דבר כזה?"

"סליחה לא התכוונתי. אוקי, אז תביא ביצים קשות. לא קלופות כמובן", קרץ בעינו השמאלית.

********

הם ישבו סביב השולחן העגול.

אליהו מא'1 הוציא את השתייה, שלמה מב'4 פיזר את הצלחות, יענקי מג'2 סידר את הגבינות.

כשהכל היה ערוך, הניח חיים את הקערה הגדולה על השולחן.

"מה זה????", תמהו כולם לנוכח העיסה הצהובה והדביקה.

"חיים, לא היית אמור להביא ביצים קשות?", אמר המנהל במבט מוכיח.

"הייתי אמור", הוא חייך בעונג. "אבל אז אמרתי: אין דבר כזה ביצה קשה. יש ביצה שקשה לה אז החלטתי ללכת על הכיוון של חביתות".

"ומה זה האדום האדום הזה שם בפנים", עינו של יענקי מג'2 כמעט יצאו ממקומם.

"אה, אתה מתכוון למדבוחה? האמת, אמרתי לסימה שהצד האשכנזי פחות יאהב את העניין של החריף, אבל היא אמרה

שאין דבר כזה אוכל חריף. יש בן אדם שחריף לו".
'רוחלה, אמרתי לך שעשר סופגניות לא מספיק ל30 איש, המשפחה גדלה בלעה"ר, הנה תראי את שימע'ן, הוא אכל כבר שלוש וזה לא נראה שהוא סיים...'
'אמא, אני אמרתי לך עשר כי חשבתי שאת צריכה את זה רק לעיצוב של השולחן, שירגיש חנוכה ולא שבועות, לא חלמתי שמישהו ייגע בגועל הזה...'

שימע'ן בדיוק סיים את השלישית, הוא היה נראה כמו אחרי קרב, ולא, הצבע האדום שבצבץ מחולצתו והיה מרוח על פניו וידיו לא היה דם, זו הייתה ריבת תות איכותית בכמות נדיבה כזאת שלא מוצאים בדר"כ בתוך סופגניות, ואם מוצאים זה רק אחרי שש ביסים משמימים.
בכל הזמן הזה כשהוא עמל בחשק רב לקיים את מצוות החג, עיניו הצרות של גיסו חיימק'ה רוזן היו נעוצות בו, מביטות לסירוגין בו ובסופגנייה הראשונה, השנייה, והשלישית, כאילו סופר בעיניו את הקלוריות שמצטרפות לערימת הקלוריות הגדולה ששימע'ן אסף אל עצמו, תחושת הגועל והמיאוס שניבטו מעיני גיסו לא ערערו את ריכוזו של שימע'ן למעט אבקת הסוכר אותה לא הצליח שימע'ן לייצב על גג הסופגנייה, מה שהפך את מכנסיו לבהירות למדי.
כשהוא שמע את הקולות מהמטבח, הוא כבר לא יכול לשאת את זה, הוא הבין שאחותו ובעלה לבית רוזן גמרו אומר להרוס לו את החוויה, מה שהביא אותו להשיב מלחמה שערה -

'מה עשו לכם הסופגניות, מה רע בהן, עדיף לאכול 3 פרוסות לחם עם חמאה? לחם מטוגן? אה? מה? מה רע בחתיכת בצק עם ריבה ששכשכה רגלים בשמן קנולה? מה קרה???'


בדיוק לרגע הזה חיכה חיימק'ה -
'בוא, עם כל הכבוד, ואני לא מתכוון לפגוע, אבל כשמסתכלים עליך אפשר להבין מה הבעיה עם סופגניות, זו סכנה בריאותית הרעל הזה, פצצה מתקתקת, פשוט ככה!'

'וואה וואה לא הגזמת חיימק'ה, מה כבר יכול להתפוצץ חוץ מהחולצה שלי, ועוד פצצה מתקתקת, חחח אתה מתכוון מתקתקה? הם באמת הגזימו עם האבקת סוכר, תראה את המכנסיים שלי, כאילו ניפיתי עכשיו 3 קילו קמח חחח'

'שימע'ן מספיק עם הליצנות, זה לא בריא נקודה.'

'אני יפסיק עם הליצנות אם אתה תפסיק להכניס את התרבות יוון הזאת לכל ארוחה משפחתית, אולי תפסיק עם ההתעסקות עם הגוף,
כושר, דיאטות, כל היום סופרים קלוריות, עומדים מול המראה, שוקלים, מספיק עם כל ה'איך אני נראה', זה בדיוק יוון! אצלנו ביהדות העיקר זה הנפש לא הגוף!'


'מה קשור תרבות יוון, אני מדבר איתך על בריאות!'

'זה בדיוק תרבות יוון, להכניס את כל הערכים המקולקלים האלה במסווה של בריאות הציבור... עוד מעט גם תצטט לי פסוקים - "ונשמרתם" ולא והשמנתם, "וחי בהם" ולא שישמין בהם, נו, תתחיל...'

'אוי שימע'ן נו באמת, עוד מעט תגיד לי שאתה אוכל סופגניות דווקא בשביל להשמין, להתריס נגד היוונים'

'כן, כן, בדיוק, כל סופגנייה שאני אוכל זה עוד ניצחון קטן שלי על היוונים שמאדירים את הגוף על פני הנפש, נכון זה גם טעים, מה לעשות...'
היה זה בשנה שעברה, איך שכמעט נגמר חנוכה, מה שנקרא בזאת של חנוכה.

עברתי לתומי על יד עוד מאפיה, שכבר חודשיים מריחה כמו מאפיית ויזניץ'.

ואז השמנדריק שם בפנים, שלראשונה בחייו כבר מעדיף גזר על פני עוד סופגנייה, קרא בקול גדול, 'אדון!'

הסתכלתי ימינה, הסתכלתי גם שמאלה, ואין עוד אחד שעונה לתואר הזה מלבדי. ישש!

בפנים, עברתי על ידי המוכרן מסע שכנוע שלא מבייש נציג של 'טוטו דיל'.

רק היום! ריבת חלב מאה אחוז ריבה! אבקת סוכר מאה אחוז סוכר! שמן מאה אחוז שמן! והמחיר? לא יאומן! רק חמישים אחוז!

תגידו אתם, לא הייתם קונים שני מארזים של שתים עשרה סופגניות?!

אם הסתקרנתם, בסוף אשתי סלחה לי, אישה טובה קיבלתי!


עד כאן אם קראתם, בטח נהננתם. ואם זה דגדג לכם, בטח צחקתם...
כבר פירסמתי את הקטע הנ"ל,
כאן, אבל הוא נבלע בתוך קטע אחר, איזה קטע... אז הוא קיבל כאן במה מכובדת... ומכאן, תוספת חדשה...

מאז הקפדתי, בהוראת אשתי הסלחנית, לקנות רק מוצרי בריאות.

לחם מלא בתוספת אצות ים מעושרות. בשי"ן ימנית, ובשי"ן שמאלית. מעושר לחומרא... מה שכן, בטח האצות לא כל כך מאושרות. איך אפשר להיות מאושר ללא פחמימות?...

קטשופ דל סוכר. מלבד קלוריות הוא חוסך גם כסף, הילדים, שיהיו בריאים, לא נוגעים בזה...

קרקר לא טעים. דיאטטי. בטח, אם לא אוכלים זה הכי דיאטטי...

ירקות עלים. אחת ולתמיד, אשמח להבהרה על ההבדל המדוייק בין כוסברה לפטרוזליה, אם את שניהם דוחפים לכל מאכל... למה לא למכור מעורבב?...

בחנוכה הזה החלטתי להפתיע.

נכנסתי למעדניה השכונתית, וביקשתי סופגניה בריאה.

נציג מכירות משומן, תרתי משמע, ניגש אלי. לבוש בחלוק לבן וענוד במשקפיים עבי מסגרת.

'תראה אדון, יש לנו מבחר גדול של סופגניות בריאות. הנה' - הוא לגם בקולניות יתרה משייק הבריאות שבידו, כשבמחסן האחורי הוא ממלא אותו בקולה בטעם לימון... 'זאת סופגניית כוסמין, אוררירית, מלאת ויטמינים, עם ריבת פירות יער, ובהם: חמוציות, פטל אדום, דומדמניות רעננות, ועכוביות בשלות...' תאמינו לי שלא המצאתי שום פרי? תראו בעצמכם, כאן...

יצא לי התיאבון.

יצאתי בסוף עם סופניית בריאות מעודנת. קמח לבן, ריבת תות, אבקת סוכר, ובאמצע שלושה זרעי פשתן.

היה טעים. מרגיש בריא!!
  • 295
  • היו שאמרו שהם יפים
    היו שהביטו בם, עייפים
    טענו שהם דווקא תקיפים

    היו שאמרו שהם קשים
    מיעוטם חלקו, הקשישים
    טענו שהם...מחודשים

    היו שהודיעו; משעממים
    כנגדם פערו פה, המומים
    מרתקים הם, היו מהמהמים

    היו שזרקו; מגניבים
    והיו אלה שסקלום באבנים
    סברו שהם לא משחק שובבים

    היו שהכריזו; הם תותים
    ואלה שֶׁמחו, הפאתטים
    'הם לא עד כדי פנטזתים!'

    והיו אלה שנאנחו עמוקות
    שתקו, רק חשו דקירות
    הם קצרים, הם קצרים, הם דקות;

    ואף לא אחד קם והתנגד
    ולא היה אחד שלא צידד
    מלבד זקן אחד בודד:
    לא ילדים; הם קצרצרים, הם שניות.


    מיהם, אבא? על מי מדברים?
    על החיים, בן.
    אבא, אז למה, אם הם כל כך קצרים, אנחנו לא רצים כל היום וממהרים, כמו... כמו שאתה אומר לפעמים שהזמן קצר וצריך לרוץ לחיידר?!
    אתה שואל שאלה טובה מדי, בן. טובה מדי.

    ואף פעם לא ידעתי שיש לי חור חמור כל כך בהשכלה, ואף פעם לא חשבתי שאני עד כדי כך קשה הבנה – ובכל זאת אני מוצא את עצמי היום עומד על אותה משבצת של אתמול ושל מחר.
    והם רצים. ודוהרים. ולא נגמר להם הכח. ואני מדדה אחריהם בצליעה; חכו לי, חיים, אני כבר בא!

    הקריאה כל כך רחוקה מהם, שהם לא מצליחים לשמוע. והם ממשיכים לרוץ. ואני...מנסה להדביק קצב;
    להדביק...מה? אנחנו יכולים להדביק את עצמינו, אבא, יש דבק כזה? אנחנו יכולים בכלל להיות קישוט ביצירה?
    איך עושים את זה, אבא?
    לשאלות טובות מדי, בן, אין תשובות. יש מעשים. בוא, ילד, נתחיל לרוץ?
    ערב חנוכה התשפ"ג (2022)
    אני - אברך מן המניין
    יניב - אחד הלומדים במדרשייה


    יניב, אפוא אתה מדליק בבית או בחצר?
    נראה לי בבית, יותר נחמד...
    אבל ליד החלון, כן?
    לא יודע, מה אני צריך שכולם יעמדו מתחת לבניין ויסתכלו לתוך הבית שלי?
    אבל זה כל הרעיון יניב, שגם אנשים ברחוב יראו את זה!
    מה? מה הקשר? שידליקו אצלם בבית!
    ואם הם גויים?
    נראה לך שגויים לא מדליקים בבית שלהם?
    גויים? השתגעת? ממתי הם מדליקים? זה של יהודים!
    חחחח הנה עוד אחד שחושב שכל דבר טוב - יהודים עשו, זה בכלל מתקופת יוון העתיקה, מה קשור יהודים?
    נו נכון, ומי ניצח? היהודים!
    חחח הכל טוב איתך רבינו? בחיים לא ניצחנו את המונדיאל!
    מה מונדיאל? על מה אתה מדבר?
    היום בחמש, יש את הגמר
    שה' ירחם...
    מה קרה הרב, אסור? אני פותח את הטלוויזייה רק בשביל זה ואח"כ סוגר, מילה שלי!
    אוייש, היוונים האלה, עד היום נשארו
    הרב זה קשה, אני מכור לכדורגל
    יניב, בחמש זה צאת הכוכבים - קודם כל אתה מדליק נרות חנוכה, וקורא קצת בספר שהבאתי לך על חנוכה, אחריו אני מקווה שכבר לא תדליק את הטלוויזייה.
    אני ישתדל הרב.

    הָרַחֲמָן הוּא יַעֲשֶׂה לָנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ,
    בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה...
    בס"ד

    למלמד בכיתה א' לא הייתה אף כוונה רעה כשהוא כינה אותו כך לראשונה, והאמת שבאותו זמן גם הוא עצמו נהנה מזה. אבל כיתה א' היא לא כיתה ד', ומלמד אחד הוא לא כל העולם.

    כמובן שהכינוי לא היה תלוש-מציאות. שמעון הכיר מקרוב את מסדרון התלמוד תורה.
    גם בבית, ובפרט בימי שישי לחוצים, הוא העדיף את המעבר בין הסלון-לחצר-למטבח מכל אפשרות אחרת. לא מפתיע שהכינוי דבק בו גם בבית, והתגלגל איתו עד להדלקת הנרות עם המשפחה המורחבת.

    "נו תבוא להגיד שלום, סביבון אחד." קרא לו אחיו הגדול.

    "היי, יש פה על השולחן סביבונים כמו שמעון." הקניט אחיו הקטן.

    וכשהוא התיישב לרגע ונדנד את העגלה, כולם קראו במקהלה "נס גדול".

    אולי לפחות המשפחה הרחוקה לא הבחינו, או אם הבחינו, לא הבינו.

    אולי.

    אולי רק חלק.

    אולי שירת המעוז צור השכיחה את העניין למי שזכר.

    אולי.

    "אולי אתה יכול לעזור לי,שימען?".

    הדוד לוי לא היה מהדברנים הגדולים.
    אביו של שמעון היה אחיינו הקטן, והוא היה חביב עליו מאוד. חנות צורפות קטנה הייתה לו בבוכרים. שם הוא היה מלחים ומתקן, לומד וקורא תהילים, יום אחר יום.

    גם שמעון לא היה מהדברנים הגדולים, וכשהוא ניגש לדודו הוא לא אמר מילה.

    "תקשיב, יינגאלע" הדוד פותח את אצבעות כף ידו באיטיות. חפץ עץ קטן נמצא במרכזה.

    "הוא מבוגר יותר ממך קינד," הדוד משחק עם סביבון העץ הקטן והשבור, מעביר אותו לידו של שמעון.

    "המקל שלו נשבר בשנה שעברה, אבל מעט דבק יוכל לתקן אותו לעוד שנים רבות" לפתע חתיכת המקל נמצאת בידו של הדוד, ומיד היא צצה בידו של שמעון.

    "תוכל להדביק אותה בשבילי? אין לי זמן לעיסוקים מעין אלו..." הדוד מביט בבן אחיינו עמוקות, ושמעון מהנהן במבוכה.

    "בטח...בלי נדר..." הוא מלמל, מכניס את הסביבון השבור לכיסו, וברגע שהוא חזר הביתה הוא רץ לחדרו, מוריד את הסוודר, ושוכח את הסביבון שבתוכו.

    כנראה שדודו ציפה ליחס זה.
    כי אם לא, למה הוא סיפר על הבקשה לאביו של שמעון.
    ואם הוא לא סיפר על הבקשה לאביו של שמעון, למה אביו הזכיר לו את הבקשה כל בוקר, במשך שבעה ימים?

    וכך, שישה ימים, הביט שמעון על הסוודר שלו לרגע ושכח מהעניין. רק ביום השביעי, שעה לפני שדודו הגיע להדלקת הנרות האחרונה, גרר הילד את רגליו והוציא דבק מהמגירה.

    והזמן עצר.

    וכשדוד לוי הגיע לבית, הצליל הראשון שהוא שמע היה צעדיו של הילד שרץ מחדרו, והמחזה הראשון שהוא ראה היה כף יד קטנה שנפתחת וסביבון מודבק בקפידה.

    אצבעותיו הארוכות של הדוד קירבו את הסביבון אל מול עיניו.

    "מושלם," הוא אמר, "שנשחק?"

    וכמו בריקוד שלא מסתיים, הסביבון מסתובב עוד ועוד. עוצר רק כשדודו דוחף אותו קלות, ואז נופל בקול שקשוק על השטיח.

    "תקים אותו" הוא אומר בעדינות לשמעון.

    ושוב הוא מסתובב,ושוב הדוד דוחף,ושוב הבקשה והסיבוב. ומפעם לפעם הסיבוב מתארך, ומפעם לפעם הסיבוב מתייפה, עד שכל הבית כולו מביט בהשתאות בריקוד שאינו נגמר.

    אבל זמן הוא זמן וביקור הוא ביקור, ובסופו של דבר הדוד המבוגר קם ממקומו.

    הוא לוחץ את ידו של שמעון, אולי דוחף אותה קלות, ומושיט לו את הסביבון.

    "קח אותו במתנה" הוא אומר, "הבט באותיות המעטרות אותו, הם מטושטשות מעט. תחרוט אותם חזק עד שיצעקו, עד שיסתובבו בתוכך, ושבוע הבא תבוא אליי לחנות. תראה לי את עבודתך."

    הוא מסיר את עיניו ופוסע לעבר הדלת.

    "ידי זהב ידיך, ולב זהב ליבך" אולי הוא אמר.

    אולי.

    ושמעון חורט את האותיות בעץ...
    ...ושבוע הבא הוא חורט אותם באבן...

    ...ושבוע אחר שבוע הוא עוצר לרגע בחנות, לומד עם דודו מעט, או קורא איתו תהילים...

    ...ושבוע אחר שבוע הוא מתקן עוד משהו קטן, מוסר לדודו...

    ...וגם בכיתה ה' הוא מכונה סביבון, וגם בכיתה ו' ואפילו בבר המצווה...

    ...אבל אולי כשאחיו הגדול ראה אותו מסתובב עם המטאטא ביום שישי לחוץ, או אולי זה היה בכלל המלמד...

    ..הצליל של הכינוי השתנה.אולי התמתק, אולי התחייך, אולי התהפך...

    ...וכששמעון בן הארבע עשרה סובב את ראשו בפעם השלישית לאחיינו הקטן, שהעריש וננזף בשעת קריאת המגילה, רעשן עץ קטן נשבר בידו.

    "אתה יכול לעשות לי טובה? הרעשן הזה נשבר לי..." לפתע צץ הרעשן בידו של שמעון ועבר לאחיינו...

    ...ואולי אף אחד לא הבחין בשיחה, אולי כולם כבר התעסקו במשתה.

    אולי דוד לוי המבוגר סתם חייך לעצמו.
    אולי.

    נס גדול היה פה.
    מכיוון שרבות אנו נתקלים באנשים אשר אינם מודעים לכוונות האמתיות העומדות מאחורי משפטים, ונוטים להאמין שהכוונה היא כפשוטו של משפט, והתוצאות הרות אסון! נגיש לפניכם את מילון משפטים וכוונותיהם. נתקלתם באחד כזה? שלחו לו קישור...

    'סליחה אבל אין עלי עכשיו! הרבה הצלחה!' הכוונה: 'יאללה תלך לפני שאני זז ואתה שומע את המטבעות מהכיס!'

    'הו מה נשמע? מה שלומכם?'
    הכוונה: 'פליז, פליז, פליז. אני לא מתכוון שבאמת תפרט משהו. זה מנימוס!'

    'דופק סדרים! איפה שומעים היום על כאלה בחורים!'
    הכוונה: 'אוי, הוא דופק שינה בסדרים. לא שמעת עוד על כאלה נחירות!'

    'שום דבר. לא רואים את זה בכלל!'
    הכוונה: 'אוי ואבוי! מסכן! אין סיכוי שיש עין ברחוב שתפספס את זה...'

    שנייה אחת אשתי קוראת לי. "מה? להחליף לו חיתול? בשמחה! בכיף!" אל תדאגו היא לא מאמינה לי!

    הלאה.

    'אין לי שום בעיה עם זה שתשימו פה את הילדים!' הכוונה: 'תודה על הריסת השנ"צ שלי. אני לא אשכח לך את זה!'

    'הופה. תתחדש על הנעליים!'
    הכוונה: 'שוב אשתך בחרה לך. זה לא מתאים לך בשקל! איזה זוועה!'

    'סבתא, האוכל ממש טעים!'
    הכוונה: 'ממש, ממש, ממש, לא! רק זה חסר לי שתכיני את זה בגללי עוד פעם...'

    'הו מזל טוב מזל טוב! איזו חתונה יפה!' -
    הכוונה: 'מאיפה הכסף? יא חתיכת מליינים!'

    שנייה מישהו דופק בדלת "אפשר לפתוח! מה? ישיבת בן הזמנים? מממ... אין עלי מזומן! מה? אשראי? בסדר שנייה..."

    אז כן. הוא מה'לא קולטים'...
  • 444
  • "פס.. מאיר, נו כבר אתה בא?"

    "וואי ישראל לא נעים לי, רק עכשיו המשגיח נתן שיחת תוכחה רצינית על העניין הזה".

    "נו, תפסיק כבר להתחסד, המשחק מתחיל עוד מעט".

    "טוב, נו יאללה אני בא".

    ----
    הם יצאו מהיכל הישיבה כאילו היו שני גנבים אטומי פנים שבורחים מפניו המאיימות של בעל הבית.

    מוטי מהקיוסק קיבל אותם בשמחה: "כמעט פספסתם את המשחק, בואו, זה מתחיל".

    "אין, אין מרוקו לוקחים", אמר ישראל תוך כדי שהוא פותח את שקית הפופקורן המגושמת.



    "מיילא, לרדוף אחרי כדור-", הקול מאחוריהם היה רדיופוני, תוכחני, מוכר.

    "המשגיח???", ישראל עוד רגע נחנק מהפופקורן, מאיר החוויר.

    "כן, כן, אתם רואים נכון. ואני באמת לא מבין מה אתם עושים פה".

    "הרב תן לנו עוד קצת, אחר כך נחזור לישיבה ונלמד ברצינות", התחנן ישראל.

    "מבטיחים", הוסיף מאיר.

    "בשום אופן!!", המשגיח היה נחרץ. " מיילא לרדוף אחרי כדור, אבל לבעוט בו עד שמשיגים אותו? איפה ההיגיון???"

    "הרב, אבל גם בתורה יש משהו כזה", אמר ישראל.

    "גם למי מצלצל משהו", הוסיף מאיר.

    "נו..."

    "וישמע ישורון ו..יבעט"., אמרו שניהם.

    פניו של המשגיח האדימו.

    "בואו, בואו, יש לכם עוד הרבה מה ללמוד", אמר אחר שהתאושש.

    "בבקשה הרב, אל תספר לראש הישיבה" התחנן ישראל.

    כן, בבקשה אל תשים לנו רגל", הוסיף מאיר.

    "מחובתי לספר לו, תקוו שהוא לא יזרוק אתכם ככדור".
    הם גדלו באותו הכפר, באותה השכונה.
    עזיז היה חדור מטרה, ידע היטב מה השליחות שלו בחיים. לעומת זאת, לסלים לא היו יותר מדי שאיפות. הוא רצה להיות ערבי טוב.

    בשיעורי היסטוריה, כשהמורה ג'מילה שאלה כל אחד מהתלמידים מה ירצה להיות כשיגדל. העיניים של עזיז נצצו כשענה שהיד.
    סלים, לעומתו, לא חלם להגיע רחוק. הוא העדיף להיות שיפוצניק. תמיד אמרו לו שיש לו שני ידיים שמאליות, ולכן חשב שהעבודה הזו עשויה להתאים לו.

    חלפו השנים. דרכיהם של השניים התפצלו.


    * * *

    הרחובות היו עמוסים באותו היום, מכוניות עתיקות שתם זמנם פקקו את הכבישים, צפרו בקול ייאוש. ילדים יחפים דילגו בעליזות בין חנויות ריקות למחצה. סלים חצה את הרחובות, עטוי במכנסי ברמודה חומות, מוכתמות בכתמי צבע גדולים, ומצויד בסולם עץ גבוה.

    לפתע, צדה את עינו מכונית אאודי R8 שבלטה בשכונה הערבית כטיפת גשם ביום שרב. הוא שפשף את עינו והטיב את העיפרון על אוזנו השמאלית, צופה בעיניים פעורות באיש שעתיד לצאת ממנה.

    אישוניו איימו לצאת מחוריהן כאשר ראה את עזיז יוצא מהרכב לבוש בחליפה מזארה, מבושם ומסורק היטב.

    "אהלן, סלים", ניגש אליו עזיז שהבחין בו מיד. "מה אתה עושה כאן?"

    "עזיז?? זה אתה??", סלים שפשף את עינו באמצעות אצבעותיו המאובקות.
    "כן, כן", חיוכו של עזיז היה מתנשא קמעה.

    "אבל איך זה ייתכן??", הוא פרש את ידו, קשה היה שלא להבחין בקנאה שאחזה בו. "איך הגעת לכל זה? הרי שנינו גדלנו באותה השכונה. באותו הרחוב. היינו בדיוק באותו המצב".

    "סיפור ארוך", עזיז העביר יד על הבלורית המגושמת, חיוכו זחוח.
    "ספר בקצרה", התחנן סלים.

    "אם אתה מתעקש, אני יכול לספר", הוא חיכך את שתי כפות ידו זו בזו, "קודם כל אל תחשוב שתמיד הייתי ניראה כך. עד סוף 2017, גם אני הייתי כמוך - מסתובב ברחובות בבגדים דהויים שקניתי מיד 8 מהמכירה של כרימה, מנסה למכור לעוברים ושבים תכשיטים משומשים שאיש לא מעוניין בהם, ולועס בוקר צהרים וערב את הפלאפל המחניק של מחמוד. מאסתי בחיים האלה. הרגשתי שטוב מותי מחיי".

    "ומה קרה אז?", סלים חש שסבלנותו פוקעת.

    "ב2018 חלה התפנית. בלילה נטול ירח אחד, קמתי מהמיטה והתגנבתי למטבח של סלימה. לקחתי את הסכין הכי חדה ויצאתי מהבית. בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר הגעתי לשער שכם, בכניסה עמדו שני מאבטחים בשנות החמישים לחייהם, היטבתי את אחיזתי בסכין וניסיתי לדקור אותם".

    "נו, היו נפגעים?"
    "אז זהו שלא. מסתבר שהסכין של סלימה יודעת לחתוך רק בשר כבש, המאבטחים לא נפצעו. אבל למי אכפת? העיקר שהכניסו אותי לגן עדן למחבלים".

    "לאן?"
    "גן עדן למחבלים. הישראלים קוראים לזה בית כלא. תאמין לי, גן עדן של ממש. האוכל, היחס האישי לכל מחבל, מגוון הפעילויות, חדרי הכושר. קיבלתי גם באותה תקופה משכורת שמנה מהחמאס - כך שלגמרי הרווחתי מכל הכיוונים. בקיצור - תענוג אמיתי -".

    "מה אתה דביל?", קטע אותו סלים. "למה יצאת משם?"

    "באיזה שהוא שלב, אחרי שסיימתי את התואר, התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים, הרגשתי שהגיע הזמן לעזוב. החלטתי לשבות רעב. זה היה קשה, אין דבר יותר מתסכל מלראות את חבריך המחבלים מלקקים את האצבעות, אוכלים ארוחות גורמה מדי יום ולאטום את הפה. למען האמת לא נשארתי רעב, החבאתי טורטייה יבשה ולעסתי אותה מתחת לשמיכה שאיש לא הבחין בי. הנהלת הכלא חששה לשלומי. הוחלט להוציא אותי בדחיפות".

    "לא מאמין, איזה סיפור", סעיד השפיל את עינו לנעלי הצבא המאובקות. אגלי קנאה ניגרו ממצחו.

    "נו, ומה איתך?", סנט בו עזיז. "עד מתי תשאר ככה, בין עבודות. אתה לא חושב שהגיע הזמן להתקדם".

    "תראה, אני אמממ.. בסך הכל רציתי להיות ערבי טוב. אחד כזה שלא עושה יותר מדי בלגן".

    "עכשיו הצחקת אותי", עזיז התקדם לעבר המכונית המבריקה ונכנס אליה. "זוכר מה תמיד אמרתי לך: אין ערבי טוב. יש ערבי שטוב לו".
    אני עומד על הבמה נבוך ומורכן ראש.

    האולם מלא מפה לפה. רבבות זוגות עיניים שולחים אלי מבטים מלאי חמלה. לבבות כולם יוצאים אלי, מבקשים לעטוף את ליבי במעטה רחמים רך ומלטף. שאון הבכי הקולקטיבי נשמע היטב בחלל, וערמות הטישו שבידי כולם מנסות להילחם בנהר הדמעות הזורם.

    הנאום נישא בפאתוס מכמיר לב. אודות החלטת החברה, אודות הזכות להיבחר מבין אלפי מועמדים, אודות ההתאמה המושלמת שלי לתואר הנחשק, בלה בלה בלה... ורק אני שם תוהה לעצמי: אני? אני 'הכי הכי'? למה? מה כל כך נורא בי? והאם מישהו בכלל שאל אותי?

    הנאום הסתיים. בהתרגשות נוטפת חמלה מוגשת אלי התעודה הענקית ששמי מרוח עליה באותיות זהב נשפכות. תעודת 'המסכן העולמי'.

    אני אוסף את מה שנשאר מאישיותי האומללה, מרים מבט, אוזר קצת אומץ, ועוד קצת, עד שהמילים יוצאות מפי בנחרצות: "אתם לא מחליטים!"

    בוםםםם!!!

    - "מה זאת אומרת? אז מי מחליט, אתה? כולם קבעו, וזהו!"

    "אינני מעוניין. נקודה!"

    - "מסכן שלי! אני מבין אותך, אף אחד לא רוצה להיות מסכן... אבל מה לעשות, אתה מסכן. אתה באמת מסכן. אתה הכי מסכן. אתה הכי מסכן בעולם! עכשיו יש לך גם תעודה שמאמתת את זה".

    "אבל אני לא מסכן!"

    - "אבל כולם! כולם קבעו שאתה מסכן!"

    כמעט שהשתכנעתי. אם החברה קבעה שאני מסכן, מי אני שאחשוב אחרת? אבל בעצם... זה לא אני שאמור להחליט אם אני מסכן? זה לא משהו שתלוי ברגשות שלי? ואם אני בכלל לא מרגיש מסכן, יכול להיות שאני לא מודע לעצמי?

    רגע לפני שטבעתי באוקיינוס של רחמים עצמיים תפסתי את עצמי, ירדתי מהבמה ברגליים כושלות וצעדתי מהוסס מחוץ לאולם.

    שאגות הבכי של המשתתפים נשמעו היטב בכל העיר. "הוא עד כדי כך מסכן שהוא אפילו לא מסוגל להרגיש מסכן..."

    ואני זקפתי את קומתי, צעדתי לבדי אל ביתי, דבק בעמדתי, שלם עם עצמי ומשוכנע בכל ליבי -

    אני לא מסכן!!!
    היא בסך הכול ביקשה קצת לשבת בשלווה.

    סוף־סוף, אחרי שנים רבות וחסכונות שנאספו בעמל, הם הצליחו לקנות את דירת חלומותיהם. בשכונה נידחת, קצת הרחק מכל המוסדות שליוו אותם כל ימי חייהם המשותפים, בקומה גבוהה מדי, לא מאוד גדולה – ובכל זאת שלהם. כל־כך שלהם.

    ובכסף שבקושי נותר היא יצאה, ביצעה כמה רכישות נצרכות לדירתם, כדי להופכה מדירה לבית, ושבה כשהיא עמוסה בידיים ועמוסת־אושר בלב.

    סוף־סוף יש להם בית. סוף־סוף קצת נחת.

    בועת החלומות התנפצה בשיחת טלפון מהרב של אליסף.

    "גברת טוקר? מדבר מנחם מאור. כן, הרב של אליסף. תוכלו בבקשה להגיע בדחיפות בימים הקרובים לשיחה בתלמוד תורה?"

    הם הגיעו, ולאורך כל השיחה לא הצליחה לשבת בשלווה. אליסף שלה, ילד הנחת הבכור שלהם – שבר משקפיים לחבר מהכיתה? ניפץ חלון במשחק כדור מכוון היטב? התחצף למורים שונים? שבר את האמון שתלתה בו לאורך כל השנים...

    "תשקלו ריטלין, אבא ואמא של אליסף," היטב הרב מאור את משקפיו שלו, שעדיין נותרו שלמים.

    והיא – עם התנפצויות החפצים בת"ת, התנפץ כל עולמה, טבע בתוך ביצה ריטלנית עכורה.

    יצאו מהת"ת, גוויהם שחוחים, פניהם חפויות. שותקים.

    הטלפון צלצל, מפלח את אוויר הבוקר הצלול מדי שהקיף אותם.

    "גברת טוקר? זו המזכירה מבית הספר. יהודית, הבת שלך, כאן אצלי. מהבוקר היא לא מפסיקה להקיא."

    הבוקר החל רק לפני שעתיים. רק לפני שעתיים צעדה הילדה בעליזות לבית הספר, כילקוטה מתנדנד על גבה.

    עשו פניית פרסה, הובילו את רגליהם הרחק מתחנת האוטובוס, באו בשערי בית הספר של הבת. יהודית, חיוורת וירוקה גם יחד, המתינה להם ביחד עם שקית רווית מיצי מרה. מבט בפנים שלה בישר לה לא טוב.

    איכשהו עלו על מונית. איכשהו הגיעו הביתה. איכשהו קבעו תור דחוף במרפאה החדשה שלהם, שעדיין לא הכירו מספיק כדי לסמוך על רופאיה. איכשהו אספו את הקטנים מהגנים בבוא השעה שתיים. איכשהו הצליח שימי הקטן להחליק על שלולית מים ששפך בעצמו כמה רגעים קודם לכן.

    ושוב פנים חיוורות. ושוב ביקור דחוף במרפאה. ונסיעה דחופה למיון, במונית שגזלה עוד קצת מהמשכורת שלהם. וגבס שעיטר את רגלו של בן הארבע ביחד עם אזהרה ברורה: אין לדרוך על הרגל בשום פנים במשך שלושה שבועות.

    ובבית נותרה יהודית המקיאה. ובבית הצטרף אליסף לחגיגה – ופתאום קיבלו כל הדיבורים מהשיחה בבוקר שם וצורה, כשהילד לא פסק מהתרוצצותו, הציק לאחותו החולה, דפק על הגבס של אחיו הקטן, הרים את אחותו התינוקת בצורה מסוכנת – כמעט גרם להם לבלות במרפאה בשלישית לאותו יום.

    ובלילה, כשנדנדה לשווא את עגלתה של בינה הקטנה (מה קרה לה היום? בדרך כלל היא נרדמת מהר... אולי בכל זאת הזיק לה אליסף בתנועותיו הפזיזות?) – היא חשה שלבה קורס.

    מה כבר ביקשה. לשבת בשלווה?

    ולמה קפצו עליה רוגזיהם של כל אלה.

    ולמה היו עליה כולנה.



    הבוקר פגש אותה, ישנה בישיבה על הספה. שלווה כלשהי ננסכה בגופה. אפילו בינה נרדמה.

    אליסף האריך לישון. היא לא ניסתה להעירו. שיישן קצת. שיקום מאוחר. שיישאר היום בבית, ביחד עם החגיגה של שאר הילדים. אולי תצליח להכניס שיחה רצינית אִתו במהלך היום. טוב שהיום החופשי שלה הוא זה.

    הטלפון צלצל, גרם לעצמותיה להתקפד.

    הרופאה מהמרפאה החדשה התקשרה. אמרה שהגיעו התוצאות מבדיקות הדם הדחופות שערכו אתמול. ברוך ה', מדובר רק בווירוס חריף מאוד, שעתיד לחלוף מעצמו. "תקפידו על הרבה שתייה, כן?" גלגלה במבטאה הכבד, גרמה לה להנהן בלי להשמיע קול. ברוך ה', אבן אחת נגולה, בקלילות שכזו, כאילו זרת נגעה בה.

    אל הסלון דידה שימי, על רגלו וגבסו. היא מיהרה לקום אליו, להושיבו על הספה, להבטיח לו מיני מתיקה אם רק ישב בלי לזוז. ברוך ה', מדובר רק בגבס. גם זה עתיד לחלוף.

    נאנחה כשחלפה על פני חדר הבנים, רפרפה את מבטה על בכורה הישן. כה תמים הוא נראה בשנתו, כמו אותה תמימות נלהבת שהייתה בו אז במחנה הקיץ שלהם, כשבנו ביחד את האוהלים לשינה.

    אולי אין הריטלין רעיון רע כל־כך. כמובן, לא ככה, לא מיד. הם יבררו. הם יבדקו. הם ייפנו למי שצריך. רופאת הילדים במרפאה החדשה דווקא נשמעת נחמדה. היא תדע לאן להפנות אותם, כדי להעניק לו אבחון כמו שצריך לפני שיחליטו מה נכון לו.

    חזרה לסלון, הניחה את הקערה והנטלה המלאה ליד שימי העליז שלה. נטלה את ידיו, הוסיפה גם את ידיה של בינה התינוקת, שהתעוררה משנתה בלי זכר לטרדנות של אתמול.

    ואחרי שפיטמה את שניהם בביסקוויטים ואת מצפונה בהרגעות של "די, בסיקוויטים זה לא נורא כל־כך" – הרשתה לעצמה שוב להתיישב על הספה.

    לשבת בשלווה.

    רצתה לשבת בשלווה, על הספה הישנה בביתם החדש.

    והנה לה השלווה מסוג חדש. שלווה של חיים, שלווה של עומסים, שלווה של ריצות מבתי ספר למרפאות. שלווה שיש בה ילדים.

    והיא רצתה בה. רצתה לישב בשלוות הנצח הזו. בשלווה האמתית של חייה.


    מנסה לכתוב סדרה חדשה של סיפורים, שרעיונותיהם מבוססים על פרשת השבוע. היא תצטרף בעזרת ה' לסדר שכבר כתבתי, על סיפורים על פי הפרשה עצמה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה