קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 2K
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת אין על הפוליטיקה!
  • שועל ספרות. //
    • "שלום לחבר הכנסת יואש שפיץ".
    "'שלום לך ושלום לעוזריך' כמו שכתוב".
    "הזמן שלנו קצר! אבל אתמול חבר הכנסת מנחם כרוב..."
    "כשמו כן הוא!"
    "אה חבר הכנסת יואש תשמור על טון מכבד. מדובר בשר לשעבר"
    "וכשהוא היה שר, מה הוא עשה?"
    "די רבות. כך אומרים".
    "עאלק! כלום! אני בדקתי את זה, הכל או שקודמיו עשו או הפקידים שתחתיו, מעצמם!"
    "לא יודע, גם הוא טוען שהכל הוא עשה, ושמחליפו אפס!"
    "אז הוא אמר".
    "מה שאתה אומר לנו שבעצם חבר הכנסת מנחם כרוב הוא שקרן?"
    "זה מה שיוצא! ואתה רוצה שאדבר על הדעות שהוא מייצג?"
    "לא! נגמר לנו הזמן! תודה חבר הכנסת יואש שפיץ".
    "תודה"

    "אויש זה היה קשה! רגע מנחם אתה גומר לי את השווארמה! לא יפה! איך הייתי?"
    "היית מדהים יואש! שפיץ! עשר דקות והעורך מתקשר 'שלום לך מנחם כרוב תרצה להעלות להגיב לחבר הכנסת שפיץ?' ואני עולה כמובן כמו שסיכמנו. חבל רק... יאללה, בסדר, קח ת'שווארמה! איפה אחזתי? אה, חבל רק שהוא לא נתן לך לדבר על הדעות שלי, זה היה מנמיך את הטון ומקפיץ את הראיון שלי מעלה!"
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: שיבת ציון, GBSA, Chaya Lea ועוד 20 משתמשים23 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    טעות! תוקנה! בתודה ל- @ניהול קהילת כתיבה!
  • 822
    • י
    שיתוף - לביקורת קצרים של אלול #2
  • יאן //
    • הוא התיישב, מניח את המפתחות של הקורולה ואת השיאומי חצי טאץ' על השולחן. תחושת חוסר נעימות אפפה אותו.
    במה זכיתי להיקרא אל הקודש פנימה? ניסה להתלוצץ.
    המנהל נותר קשוח.
    אתמול היתה ישיבת הנהלה, עברנו על התיק שלך. אני מצטער לומר, הרגשנו מרומים.
    הוא שתק.
    אם אתה זוכר, שנה שעברה עמדו לפטר אותך. ביקשת, התחננת, הבטחת מעכשיו להגיע בזמן, להתרכז בעבודה, לא לפטפט, וההנהלה הראשית נתנה לך צ'אנס. אפילו העלינו לך את דירוג העובד, כל זה כדי לעזור לך לפתוח דף חדש. ומה? הדו"ח נוכחות מראה על פחות מחצי.
    עוד דבר, הגיעו תלונות ממחלקת gif שאתה נכנס לשם. אתה יודע שהמקום הזה מחוץ לתחום עבורך.
    - אה, לפעמים אני לחוץ בזמן אז אני מקצר דרך שם. לא, כדי להגיע בזמן לעמדה, הצטדק מול מבטו החמור של המנהל.
    אל תעשה לנו טובות. אסור אז אסור.
    גם הבקשות שלך מהתאגיד...
    הוא נדרך. מה הבעיה? אני מקפיד לבקש בזמן כל יום.
    כן, אבל אתה עושה את זה בזלזול. לפעמים כמעט אי אפשר לקרוא מה כתבת. לאיפה אתה ממהר.
    הוא שתק. מעכל את העובדה שאולי עוד מעט יוגש לו מכתב פיטורין. בדיוק עכשיו, ערב החגים מלא הוצאות. איך הגיע למצב הזה. היו לו הרבה תירוצים אבל פתאום הכל נשמע כל כך פתטי.
    אתה איתי? המשיך המנהל. לפי הספר, היינו אמורים להיפרד ממך לשלום.
    אבל.
    הוא העז לנשום מעט. יש אבל.
    דווקא הבוס צידד לטובתך. הזכיר את סבא שלך - מרקו, שהיה עובד מצטיין שלנו. אמר שבשנתיים הראשונות עבדת טוב, ושניתן לך עוד הזדמנות. אחרי שהבוס אמר את דעתו אף אחד לא התנגד. לדעתי, קרה לך נס.
    אני אגלה לך סוד מבפנים. עוד שבוע תערך פגישת עבודה מכרעת עם מנהלי כל המחלקות. הפגישה נועדה למטרת התייעלות. אתה יודע מה זה, צימצומים, חיסכון, לוותר על משכורות מיותרות.
    תעשה לעצמך טובה ואך תתן לאף אחד סיבה לומר מילה רעה עליך.
    להתראות.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: מירי ש, ברכה כהנר, RIVKA W ועוד 31 משתמשים34 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    C
    castamir
    צורף קובץ
  • 2K
    • ח
    שיתוף - לביקורת בובה של מלך
  • -חיה- //
    • בס"ד

    רגליו נעות קדימה, בתיאום מושלם לאלו הצועדות לצידן, יוצרות יחד מקצב מדויק, מלכותי. פניו קפואות, מנסות להתעלם מרעש ההמון בצידי כיכר השיש, שומרות על קשיחותם. מאחור הוא שומע את תיפופי פרסות הסוסים המקישות באבני הפסיפס, מספרים על פרשים הדוהרים גם הם אל רחבת הטקס.

    הם מגיעים לקדמת הרחבה, הוא מצמיד את רגליו, מותח את גופו לדום מתוח. עיניו מביטות קדימה אל השטיח האדום, מודדות במבט נרגש את המרחק בינו ובין מדרגות הארמון. מילותיו של המפקד מעת האימונים מהדהדות בראשו 'אתם תהיו בשורה הראשונה, עשרה מטרים מהכתר'.

    מקצבי החיילים מתגברים, ממלאים את הרחבה המלכותית בשורות אדומות שחורות. אליהם מצטרפים חיילי התזמורת. הם חולפים לפניו נושפים בחצוצרות מוזהבות ומתופפים בתופים מעוטרים, מסתדרים משני צידי מדרגות המלוכה ומשתתקים, מחכים.

    ---

    הבריות אוהבות לתאר את אפרוריות שמי לונדון כמו מלמדים על אופי תושביה, אדישים ומעוררי פיהוק. אלן פוסע ברחובות, חולף בין אנשי העיר הממהרים עטויים מעילי גשם דקיקים, נזכר במעיל ששכח על הקולב בארמון לאחר שהחליף ממדי הקולדסטרים לבגדי היום יום שלו. טיפת גשם מכה באפו, מאיצה בו למהר.

    הטיפות מתגברות, מסעירות את הרחוב, ורגע אחרי שהלמות פעמונים מכות באוזניו, הכיס שלו מתחיל לרטוט. אלן משחרר את נעילת המכשיר, עיניו רצות על מסך הטאצ', המומות, קוראות את הכתוב.

    "הודעה שנמסרה זה עתה מהארמון: המלכה מתה בשלווה אחר הצהריים בטירת בלמורל"

    אצבעו של אלן גוללת את המסך מרפרפת הלאה לקרוא את דברי התנחומין שנשלחו משועי העולם, מבליטים את קשרי החברות למונרכיה הבריטית. הוא מביט באנשי הרחוב ההמומים, מטריות סגורות בידיהם, נותנים לראשם להישטף בדמעות העננים.

    ובסוף, מלווה בקולות הפעמון הוא מגיע הביתה, פוגש שיחה ערה וקולות נרגשים.

    הוא מביט בדילן, רואה את לחייו הסמוקות, שומע אותו מקריא ממסך המחשב, "ארון המלכה יטייל עשרה ימים בכל רחבי בריטניה, יהיה אפשר ממש לחלוף לידו"

    "מתי המלכה תגיע ללונדון?" מבררת פני הקטנה, עיניה נוצצות.

    "חכי קצת, היא בקושי מתה" דילן מצחקק.

    אפו של אלן רוטט מזעם "תשתוק, טיפש!" צועק על אחיו.

    דילן מופתע, מבליע חיוך, "אני רואה שמשמר המלכה הגיע הביתה, מה קרה? פיטרו אותך עם מות המלכה?"

    אלן מתנשף, "אין לך שום כבוד לעם שלך, להיסטוריה שלך! אולי גם תלך לעשות סלפי עם ארון המלכה?"

    "אתה הוא זה שמחלק כבוד מיותר. המלכה, הנסיכים והארמון אינם אלא בובות ראווה, מוזאון לאגדות עבר. וכמו שאתה בעצמך אמרת, הם לא יותר מאשר היסטוריה".

    אלן מתפרץ לדבריו "אתה טועה, הם לא רק היסטוריה, הם הסמל של האומה. משפחת המלוכה נטועה עמוק בליבו של כל אחד מבני הממלכה. הם מה שהופך אותנו מסתם עם לאומה, ובלעדיהם אנחנו לא שונים מבני צרפת או גרמניה".

    שפתיו של דילן מתעגלות, "שטפו לך את המוח בארמון, אנחנו כלל לא שונים משאר עמי אירופה, חוץ מדבר אחד- להיות עם מספיק טיפש כדי להמליך עלינו מלך שאין לו סמכויות חוץ מלגור בארמונות ולטייל בכל העולם".

    חייל המשמר דומם, בוחן את דבריו של אחיו, ודילן שרואה את שתיקתו מוסיף, "דע לך, מי שהפך את אליזבט למלכה ומי שיהפוך את בנה הנסיך למלך בריטניה זה אנחנו, העם. הכתר שלהם תלוי בנו, ובלעדינו, אין להם יכולת למלוך על גרגר אפונה. אני לא מתכוון לכבד מלך שמלכותו תלויה בי, גם אם יש לו כתר עטור יהלומים וכרכרה מוזהבת" הוא מסיים את דבריו, מניח להם לחלחל למוחו של אחיו, חייל הקולדסטרים מהארמון.

    הגשם בחוץ מתחלש, ואיתו הרוחות מפסיקות ליילל. העננים מתפזרים, מניחים לאור ירח דקיק להאיר את רחובות לונדון. ורק חייל אחד יושב בביתו, חושב על מלך נטול עם וכוחות ועל בובת ראווה בצורת חייל משמר ארמון.



    פרוש המלבי"ם על התהילים, פרק י' פסוק ט"ז:
    "ה' מלך", רצה לומר ה' אינו דומה כמלך בשר ודם שאם חטאו נגדו כל בני המדינה אי אפשר שיהרוג את כולם שאז לא יהיה מלך כי אין מלך בלא עם, אבל מלכות ה' אינו תלוי מן העם, כי "ה' מלך עולם", מלכותו נצחי ולא תשתנה, אף אם "אבדו גוים מארצו" כי אין מלכותו מצד העם כי היא תלויה בו בעצמו:
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: RIVKA W, 7שבע7, סוניה ועוד 23 משתמשים26 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    -חיה-
    תודה! אתקן את זה אצלי, תודה!
  • 2 4K
    • י
    שיתוף - לביקורת קצרים של אלול
  • יאן //
    • הפעם עברת כל גבול! לחשה לו אמא בחומרה. אבא מצפה שתתנצל.
    בנצי השפיל עיניו. אמא צודקת. הבושות שעשה בשבת שבע ברכות התאימו לילד עם ADHD בלי ריטלין, ולא לו, ילד עם ADHD עם ריטלין. אבל היה כיף, ומרגש, ומלאן בני דודים שהוא לא ראה כבר חודשים. אז הוא שמח קצת. והוא לא אשם שהכובע של החתן נפל לטחינה. הוא התכוון שהצלחת המעופפת תעשה סיבוב ותחזור אליו. תקלות קורות. הוא קרא בעיתון שגם חלליות לפעמים נאבדות בחלל, כל שכן צלחת חד פעמית.
    כל האחרי צהריים הוא חלם ורק תכנן את בקשת הסליחה. לקראת סוף השיעור האחרון הכל היה מגובש. יוסי שוקי ונחום הובאו בסוד הענין.

    אבא חזר הביתה בשש. צוות המחילה כבר היה מוכן. אבא אני וחברים שלי רוצים לבקש ממך סליחה על מה שהיה בשבת, כך בנצי, אז בוא תשב בספה ואנחנו נבקש.
    אבא העיף מבט תוהה בגיטרה של יוסי ובבידורית של נחום, והסכים בחצי פה.

    סליחההההההה! זימררה עדת הילדים.
    בנצי נטל את המיקרופון. אבא אבא אבא מלך העוללללם! שוב ושוב אתה סולח רק אליך עוד בורח אבא אוהוהו טאטע! השתפך בנצי.
    הגיטרה של יוסי הוסיפה נופך של רצינות לאירוע. הוא תותח. כבר עשה שמונה שיעורים בחוג וממש יש לו את זה.
    פה הגיע עוד קטע מחורז שלווה באקורדים תואמים.
    "אז יאללה אבא תסלח כי זה רק כובע מלוכלך",
    הסתיים החרוז, ויוסי תלה באבא עיניים מצפות.
    איך היה?
    - מדהים. ועכשיו עוף לחדר.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: קרן_אור, יוק, הנף מקלדת ועוד 75 משתמשים78 //
    30 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מירער
    זה היה זכור לי משנה שעברה מפה, אבל גם הוא לא המקור...
  • 2 8K
    • א
    שיתוף - לביקורת סיפורו של אבי השמן
  • אדם מהשורה //
    • אבי היה דומה לכל החברים. היו לו מנוע, גלגלים, דלתות ופנסים. אבל בזה הסתכם כל הדמיון. לאבי היה גוף עגלגל, מסורבל וכבד תנועה. אם נקרא לילד בשמו, אבי היה שמן, אבל ממש שמן. ובקיצור 'אבי השמן!' כמו שקראו לו כולם בלעג לַשמן.

    כשכל החברים שעטו בחופשיות על הכבישים, אבי השמן גילח מראות ועיקם תמרורים. אבי השמן ממש השתדל להשתלב בנתיבים אבל תמיד הוא עיכב את התנועה וחטף צפירות, עלבונות וקללות: "הי, שמנמן, תיסע כבר, אין לנו את כל היום!" "הלו, יא שמן, מי נתן לך רישיון מי?!" "שמנצי'ק, למדת נהיגה בהתכתבות?!"

    כשאבי השמן רצה לנוח קצת הוא אף פעם לא הצליח להצטמצם בחנייה אחת. המותניים העצומים שלו תמיד גלשו מהפסים המסומנים. מה שגרר תגובות נזעמות והאשמות בכל תחלואי המדינה. "איכס פיכס, חונה כפול. החניון של אבא שלו? גועל נפש של מדינה! חוסר התחשבות. רק בישראל!"

    שלא תחשבו בכלל שהקללות האלו נכנסו לו מחלון אחד ויצאו מהחלון השני. אבי השמן נפגע עד עמקי מנועו. העלבונות הצורבים סרטו את נשמתו המתכתית. ואם רכבים היו יודעים לבכות, הפנסים של אבי השמן היו מרטיבים את הכביש בשלולית גדולה ועצובה של דמעות.

    אבי השמן התחיל להתבודד ולהתכנס בתוך עצמו. הוא מצא לו חנייה נידחת ולא מסומנת בקצה העיר וחנה כל היום לבד. מושפל ופגוע עם תא מטען של רחמים עצמיים. רק בלילות כשהתנועה היתה דלילה, הוא הרשה לעצמו לצאת לכבישים השוממים ולשאוף קצת אוויר טרי מהול באדי דלק מנחמים.

    לילה אחד כשאבי השמן היה מדוכא כמו טרנטה לפני גריטה, הוא הגיח מהחנייה בנסיעה גמלונית. הוא היה כל כך עצוב ולא היה אכפת לו לשוטט בכבישים אפילו אם יאבד את הדרך ולא ידע לחזור לעולם. אבי השמן נסע ונסע ונסע בלי כיוון ובלי מטרה היישר לעבר הזריחה.

    לפתע הוא הגיע לכביש רחב ידיים ומואר בזרקורים מסמאי עיניים. ברגע הראשון הוא הסתנוור וניסה לעצום את הפנסים. אבל אחרי כמה רגעים הוא התרגל לאור וראה את עצמו כאילו במראה. לפניו עמד רכב גדול ושמן עם כרס משתפלת ומותניים ענקיים.

    אבי השמן עקב בסקרנות אחרי הרכב הכבד שדהר לאורך הכביש והגביר תאוצה. הרוח טפחה על חרטומו במשב מרענן, והמנוע פעם בקרבו בעוצמה אדירה. פתאום הוא הבין משהו שלא הבין מעולם. אבי רון האיץ למאתיים, התנתק מהמסלול, קיפל גלגלים, פרש כנפיים והמריא חופשי ומאושר לעבר השמים הכחולים והצלולים.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: -רות-, נח שוורצברגנדרוביץ, דיונון ועוד 135 משתמשים138 //
    27 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    יצחק ג.
    יצחק ג.
    נוגע במקומות עמוקים. תודה!
  • 3K
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת מי התיר לך??
  • שועל ספרות. //
    • "נחום?"
    'אופס... בצלאל, איך אני שונא לדבר איתו! אני אעשה כאילו לא שמעתי'.
    "נחום?"
    'אוף!! הוא לא קנה את זה' "כן בצלאל, מה נשמע?"
    "ראיתי שהוצאת יחידה, מה זה?"
    "נו ו... מה הבעיה שלך?"
    "אתה באמת לא יודע מה הבעיה שלי?"
    "לא!"
    "ביקשת ממני אישור?"
    "לא!"
    "אז למה שלא תהיה לי בעיה?"
    "לא הבנתי, מה זה מפריע לך?"
    "מה זה, מה זה מפריע לי? אתה מוציא יחידה, בלי אישור ממני, כשאתה יודע שאני לא מסכים!"
    "כן אבל מה זה מפריע לך? זה מזיק לך משהו? אתה מפסיד כסף?"
    "מה זה משנה אם זה מזיק לי? זה החנות שלי, ואני לא מרשה להוציא יחידה אחת מתוך מאגדת של חמישה שוקולדים!"
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: I AM HEAR, סלבית, רק אושר! ועוד 82 משתמשים85 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    והרי לקרוא "להוציא" בבניה (גם מרפסת) זה סלנג, והעם הבין בפשטות את הקטע על להוציא יחידת דיור...
  • 2K
    • כ
    שיתוף - לביקורת סליחה, אני מגמגם!
  • כותב השורות //
    • בסייעתא דשמייא


    סליחה! אני מגמגם!
    י.מ.י.

    זה לא אומר שאני לא רוצה לומר – מה שאני חושב.

    מה לעשות, שלדבר בשבילי זה –
    לשבור שיניים, לאסוף שברים,

    ואני מנסה ולא מצליח לחבר...
    אני מתניע, ואין מצבר!


    סליחה! אני מגמגם!

    אתה יכול לחכות לי שאני אסיים משפט???

    אם שמת לב אני מנסה ולא יכול
    חכה דקה, אתה תבין אותי בסוף!

    אל תתייאש ממני, כמו שאני –
    אינני מתייאש!


    סליחה! אני מגמגם!

    כשהייתי קטן כמעט ולא הייתי מדבר
    הילדים היו צוחקים, אני בכיתי לי בלב

    רציתי לברוח, רציתי לשתוק לנצח
    היום אני לא מתבייש, החלטתי לנצח!


    סליחה! אני מגמגם!

    נסו לחשוב אם גם לכם חלילה, זה היה קורה,
    פתאום באמצע הדיבור, לעצור ולומר – קה קה קה, רה רה,

    אולי עכשיו במקרה, זה מסתדר עם החרוז
    במציאות, זה לא נעים, ולא נשמע ברור.


    סליחה! אני מגמגם!

    לא יודע איך לומר לך, זה לא יוצא לי מהפה...

    אצלך שפה זה מילים
    אצלי היא בנויה מהברות וצלילים

    לכן לשיר אני יודע!
    גם אם אני קצת מזייף...

    נכתב מתוך היכרות קרובה עם מגמגמים שהחליטו לנצח!
    כשהיום ב"ה הם מסוגלים לקרוא את הנכתב כאן בציבור, ולא במנגינה...
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: MUNHXY, -חיה-, miriam:) ועוד 59 משתמשים62 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כותב השורות
    תודה על המחמאות! קיבלתי את ההערה עד ש... השתכנעתי, חד וחלק! זה יפה! לכמה דברים אני עוד...
  • 2K
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת חוסר תקשורת!! (על תופעת הסלנג)
  • שועל ספרות. //
    • "היי סבתא!"
    "שלום מתוקה, איך את אדומה, מה קרה? מה כואב לך?"
    "לא כואב לי כלום, סבתא!"
    "אז למה אמרת איי?"
    "אוי סבתא, באמת, 'היי' זה כאילו, שלום".
    אז מה הבעיה להגיד באמת? מה צריך כאילו?"
    "לא! כאילו, זה לא לא באמת, זה במקום המילה 'הכוונה'!"
    "אז למה לא תאמרי 'הכוונה'? ולמה לא תאמרי שלום נורמלי?"
    "כי ככה אומרים היום!"
    "בסדר, לא משנה. מה נשמע?"
    "מגניב!"
    "סליחה?"
    "מגניב, יעני, מצוין".
    "אלוקים, יעני זה מילה שהערבי שעבד כאן לשיפוצים אמר כל הזמן! מה זה הדבר הזה? רק את המצוין הצלחתי להבין לא את המגניב, ולא את היעני מהערבים!"
    "סבתא זה אבוד מראש! יעני פירושו 'הכוונה' וזה באמת בערבית, אז מה שאני אמרתי זה שמגניב הכוונה מצוין!"
    "אז למה לא אמרת מצויין? ולמה לא אמרת 'הכוונה'?"
    "ככה היום כולם מדברים בסלנגים. ואני אחסוך את השאלה, 'סלנגים' זה מילים שנכנסו לציבור!"
    "גם אצלנו היו מילים שנכנסו אבל עם קשר למילה רגילה, כמו חוצפנאק נגיד, שהמקור זה חוצפן. אה אבל למה לא אמרת 'כאילו' אמרת שגם לזה הפירוש הוא 'הכוונה' אה?"
    "כי ככה יצא לי להגיד! ואת צריכה לקבל את הדיבור שלנו איך שהוא, גם אם לך זה לא סבבה!"
    "הו, הנה! הוא יחנך אותך איך מדברים! 'שלמה?' רגע, הוא בכלל לא כאן! תגידי את משקרת על סבתא שלך? חוצפנאקית!!"
    • תודה
    • חחח
    • עצוב
    Reactions: אמת מארץ תצמח, בעלת שאיפה, yael305 ועוד 59 משתמשים62 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    עם כזו סבתא? זה הכי טוב שאפשרי!;)
  • 2 3 4 21K
    • C
    שיתוף - לביקורת איזהו מקומון? עשרת התסמינים של מקומון חרדי + בונוס
  • castamir //
    • בחסדי שמיים, התפרס הציבור החרדי על פני כל הארץ ונטע אוהלים לתורה ולעבודה מהצפון עד לדרום עם המון במרכז. פעמים בעיירה חרדית ייעודית, פעמים בשכונה מגודרת (מטאפורית) בתוך עיר גדולה ופעמים בהתנחלות קבועה או זמנית לצורכי נופש בין הזמנים.

    הצד השווה בכל אלו, הוא ה"מקומון". אותו עלון קטן עמודים שרובו פרסומות ומיעוטו כתבות, המופיע בזמן קבוע בתיבות הדואר של המקומיים, או בערימה גדולה במכולת של רפי.

    בימים אלו, לסיומם של ימי הנופש בהם קווי ה' יחליפו כוח ודירות אלו עם אלו בכל הפריפריות ושכונות המגזר, אנו מתכבדים בזאת להגיש בפניכם את עשרת התסמינים למקומון חרדי משובח, בבחינת "היה נותן בהם סימנים":


    1. לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן

    היכן תתבצע המכירה? מהיכן ייצאו האוטובוסים? מה כתובת המגורים או השמחה? למקומון טוב שפת מיקומים מקומית משלו. אם תרצו: מיקומון. תשכחו מכתובת מסודרת, יעד לווייז או נ.צ. – המכירה תתקיים ליד בית הכנסת "היכל הנץ".

    האוטובוסים לעומת זאת, ייצאו מרחבת המכולת של רפי, כתובת המגורים היא "מאחורי הספר" והשמחה כמובן "במניין חצרות ביציאה השנייה מפארק השטריימל".


    2. לא היה לנו כסף למעצבת אז לקחנו גרפיקאית

    מחלקת עיצוב ועימוד שלמה כמו בשבועונים הגדולים? הצחקתם את בעל הבית שהוא גם המו"ל. העלות של החזקת מחלקה כזו שווה לתקציב השנתי של כלל המועצה המקומית!

    בסכום שנותר בכל זאת לעניין, "קופה קטנה" בלע"ז, אמורה להסתפק הגרפיקאית-מעמדת-מנקדת-מגהצת כדי להוריד את העיתון בשעות לא שעות עם שינויים של הרגע האחרון.

    התוצאה? לא מרנינה. ביחד עם הטשטוש של כל פרצופי הילדות ממודעת התחפושות של "השודד הירוק", נמחקו גם הכתובת וגם הטלפון של החנות. לא נורא, כולם יודעים שהיא ליד המכולת של רפי.


    3. עיתונות חוקרת, נועזת, לוחמת, אמיצה

    אם יש תחום שבו המקומון שם בכיס הקטן את השבועונים, זה תחום העיתונאות החוקרת. בכל מקומון תמצאו כתבות נועזות על עוולות מקוממות ותחקירים בסדר גודל בינלאומי שהאינטרפול היה יכול רק לחלום עליהן.

    כאן לא תמצאו כפפות של משי או בולם זעזועים. כל האמת בפרצוף, על השולחן, במילים הכי מפורשות וגם בוטות. כולם על שולחן המנתחים: ראש העיר, העירייה, הממשלה, ראש הממשלה, נשיא ארה"ב ורפי מהמכולת. ללא משוא פנים.

    "אז למה הפסקנו את סדרת הכתבות על עושק הפיצוציות? אה... פשוט קיבלנו מכתב "התרעה קודם נקיטת הליכים" ממשרד עורכי הדין ז'וז'ו, ג'קי, ז'קלין ובניו בע"מ".


    4. השעון מקומי, וגם לוח השנה

    ליישובי ספר או שכונות מגזריות יש לוח שנה משלהם. למניינם.

    זר לא יבין. במקרה הצורך, ישתמש בלוח שנה עברי-לועזי-מקומי לתרגום המושג לשפת העם שאינו תושב המקום. ניתן להשיג את הלוח במכולת של רפי. יש גם מבצע על מגנום 12 ש"ח.

    "פתוחים כל יום בשבוע של הלונה-פארק".

    "אבד עגיל גולדפילד בפארק השטריימל, יום אחרי השריפה".

    "לוויתי ממישהי באוטובוס 5 שקלים ביום ביקור השגריר דיוויד פרידמן. נא למחול בפה מלא או ליצור קשר".

    47D6368F-07F9-4C19-9734-FB0AA8F70347.jpeg

    5. הביצה המקומית

    זוכרים את השגריר דיוויד פרידמן מהתסמין הקודם? הוא בהחלט ביקור נדיר. בדרך כלל הסלבס והמפורסמים שייכים לליגה מקומית והם-הם גיבורי הדיווחים והאירועים, מכבדי המוסדות והחנויות.

    בבוקר אתם פוגשים אותם על דפי המקומון ברוב עיזוז, ובערב במכולת של רפי ליד הקפואים.

    "כיבד את חנוכת הבית בנוכחותו מר מישאל חייטוב, יו"ר סיעת "בני אדם" במועצה המקומית ולשעבר חבר המועצה".

    "כל תושבי הגבעה מוזמנים לבר המצווה של בני יקירי נ"י הי"ו. נא ראו הזמנה זו כאישית. לא נשלחו הזמנות בדואר. מי שולח היום הזמנות בדואר. פחחחח".


    6. התחלתי את הקריירה שלי במקומון, ומאז טפו טפו

    ואם כבר הזכרנו סלבס, אי אפשר בלי הסופר או הסופרת המקומיים המעלים בכל שבוע סיפור או טור למקומון, בדרך כלל בשכר מועט, כי רוב הכסף התבזבז כבר על הגרפיקאית.

    סיפורי מקומונים אלו משתייכים בדרך כלל, עם להכליל, לאחד משני הסוגים הבאים:

    א. סיפור דרמה בינאישית הלוקח את עצמו ברצינות תהומית, מקדיש לכל דמות משפטים עמוקים ופילוסופיים בשפה גבוהה ונפלאה.

    ב. סיפור או טור הומור המנסה לבדח בכל כוחו, לעתים נדירות גם מצליח. בדרך כלל עם כותרת "שנונה". למשל "איזהו מקומון".

    ורפי מהמכולת? הוא בכלל חוטא לפעמים בשירה. למגירה. של הקופה.


    8. מה נאבד לכם בחור הנידח הזה?

    כשאתם קונים עיתון "במשפחה" או "קהילה", אתם לא מצפים למצוא שם מודעות השבת אבדה. למה שציבי מבני ברק תמצא את הדרכון של אלי מבורו פארק או תזכה בהגרלת עורה? אבל במקומון, אלו העמודים הנחשקים ביותר.

    "נמצא רב-קו על שם יוסי כהן. ילד חמוד דווקא. אבל איזה כהן זה? אם יש למישהו מושג נא למחול בפה מלא".

    "נמצא סכום כסף במכולת של רפי. המאבד יוכל לקבלו על פי סימנים: רמז, זה מספיק למבצע החדש על 12 ארטיק קרח לא כולל רמזור".


    9. המנוח ואני, המנוח והעיר

    אם למרבה הצער תוך כדי הנופש הסתלק לשמי מרומים אחד מגדולי ישראל, תוכלו לקרוא עליו במקומון המקומי כתבה שונה מאוד מזו שבעיתונות המקצועית הכללית.

    "בירושלים הסתלק לגנזי עולמו האדמו"ר מאודישן זצוק"ל. אחיינו של המנוח היה מתגורר תקופה בעירנו המעטירה ואף היה רוכש במכולת של רפי".

    "כלל תושבי עירנו יחד עם תושבי בני ברק מבכים את הסתלקותו בטרם עת של ראש הישיבה זצ"ל. המנוח היה ידוע בדאגתו לכלל ישראל ואף התוודע ונחשף לשלט המכריז "רכסים" וחץ ימינה, בכל פעם שהיה נוסע למירון".


    10. סלוגנים זה בחינם

    ומה הכי יפה במקומונים? קריאייטיב וקופי ברמה בין-גלקטית למודעות מקומיות בעליל. ואיך זה שכישרונות נדירים כל כך נחתו דווקא בפרבר דרומי נידח? כבר תדעו.

    "מישאל החייט, תיקונים מכפלות מכנסיים. פתוח משעה 4 אחה"צ עד מנחה. כי להיות ראשון זה מחייב!"

    "רותי מאפרת תסרוקות ציפורניים ואירועים. שימי לק, בגלל המדע!"

    "המכולת של רפי. מבצעים בקופות. יום שוק פעם בשבועיים. מבינים אותך מצוין!"

    על פלגיאט לא שמעו שם. גם לא על זכויות יוצרים. ואם תשאלו את רפי, הוא יתקומם: "סליחה?! הם גנבו ממני ראשונים. מאיפה ההם לקחו את הצבע הירוק שלהם אם לא מהמלפפון של מחלקת ירקות? יאללה יאללה אתה מעכב את כל התור".

    <<<

    ולאן נעלם 7, אתם שואלים את עצמכם? זו רק אחת השגיאות, מהפחות מביכות, שתמצאו במקומון. למי יש כסף למגיהה כשאין עורך.
    47D6368F-07F9-4C19-9734-FB0AA8F70347.jpeg
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: יהודה גל, מתן מאור, קרם נווגט ועוד 278 משתמשים281 //
    74 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    אדם מהשורה
    וכאן המקום להזהיר מטיפוס על מגדל קלפים שכל נמר מנייר יכול להפילו על יושביו.
  • 3K
    • R
    שיתוף - לביקורת הם היו גבוהים ממני בראש
  • R.E.Y //
    • אשמח לביקורת. האם זה מוגזם?


    הם היו גבוהים ממני בראש. העמידה שלהם בטוחה ומתוחה. הייתי צריך להרים את העיניים גבוה גבוה, ואז לגלות את ההבעה שלהם: כועסים. מאוד.

    זזתי קצת אחורה. הם התקדמו לעברי צעד. זזתי עוד קצת. אחד מהם הושיט את ידו.

    "לאא". משהו חנק את גרוני. הוא היה יבש עד להתבקע. "אני – " נשפתי בקושי. היד חזרה אחורה.

    "אתה מודע לזה שאתה נמצא כאן בלי רשות". אמר הגדול מהם. "אין לנו ברירה".

    "לא". נשפתי שוב. "זה היה – בטעות, אני אומר לכם, בטעות!"

    "בטעות הלכת עד לכאן לכל אורך המסדרון, לחצת על הידית וכשהיא לא נפתחה הלכת להביא מפתח, ואחר כך בעטת בדלת ופתחת אותה בכח – כל זה היה בטעות?"

    "אני, אני יכול להסביר". השפלתי את העיניים. לא ראיתי עוד את הבעתם הקשוחה, ומשהו בפנים רווח לי.

    "אין צורך". עכשיו השני התערב. הקול שלו היה קשה כמו עוגיות קפואות שקשה ללעוס. "אין לנו זמן לשמוע את הדיבורים שלך. זרח?" הוא פנה אל הגדול. שניהם תפסו בי בשתי ידיים חסונות. ניסיתי להאבק. הם היו חזקים ממני. מאי שם קפץ בעל הקול הקשה והביא חבל ארוך.

    "תחזיק פה". הוא ציווה עליי. לקחתי את קצה החבל והעפתי אותו הכי רחוק שיכולתי. זה התנגש לו בפרצוף. "אתה – אתה – " הוא כמעט לא נשם מרוב הלם. יכולתי להבין גם בלי לראות את פניו האדומות שהתנפחו והתבלטו. "אתה – "

    "יוני!" זרח התעורר הראשון. "במקום לסנן שברי מילים, תתפוס לו ביד השניה, אנחנו חייבים לסלק מכאן את כל ה – "

    "אני לא אגלה כלום". התחננתי כלפי קולו של זרח. זרח כמעט רקק מעל ראשי בבוז. "נראה לך שזה יעזור לנו?" הוא ירה. "אני תופס אותו כאן. שום מילה, ברנש שכמוך! תהיה בשקט! ושום הסברים! ואל תנסה להסביר כלום!"

    בלית ברירה שתקתי. גופו הגדול של זרח הסתיר לי את כל שדה הראייה כמעט. נסיתי להציץ בכח. יוני הרים משא ענקי שהסתיר אותו לגמרי. המון דברים צהובים זורחים. הוא יצא מהחדר והדלת נטרקה.

    "עכשיו חכה כאן". זרח הדף אותי. "אל תעיז לנסות לצאת. וגם לא להתקרב לדלת. אם אתה תציץ בחור – אניחנו נדע הכל. שומע?"

    משכתי בכתפיים ולא עניתי. זרח יצא ונעל את הדלת, לא לפני ששלח לעברי חמש עשרה מבטים מפחידים ומזרי אימה אחד יותר מהשני.

    חיכיתי שם במתח רבע שעה. היה לי חם בחדר, והייתי צמא מאוד. זזתי בזהירות מהקיר אליו הייתי צמוד, והתקרבתי אל הדלת.

    היא נפרצה באחת. זרח משך בידי.

    "בוא". הוא אמר.

    הלכתי אחריו. רציתי לומר לו שאני צמא מאוד, אבל הוא הלך כל כך מהר שכמעט נגררתי אחריו כמו שרוך פתוח בנעל. פתאום הוא עזב לי את היד ורץ לחדר קטן חשוך. רצתי מהר אחריו, פתחתי את הדלת שטרק ובהיתי בחושך.

    רגע אחד לאחר מכן נשמע קול פיצוץ, ולאחריו עוד אחד, ועוד שניים. שמתי ידיים על הראש והתקדמתי פנימה. אני אמיץ. אפשר להיווכח בכך מכל מה שעברתי.

    טראאח! הפיצוץ האחרון היה עוצמתי מכולם. האור נדלק באחת. כל האחים שלי עמדו שם בחדר עם קיסמים בידיים. הבלונים הצהובים המפוצצים נחו על הריצפה בשלום. הרמתי אליהם מבט. הם עוקפים אותי בראש, כבר אמרתי לכם. ואז שניהם הדליקו את הטייפ וסחפו אותי למחול סוער.

    "היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לבני!"
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: avi++, נועה noa, סוניה ועוד 48 משתמשים51 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מיהי
    הדבר שאני הכי הכי אוהבת- זה ביטויים מקוריים שאנשים מקוריים ממציאים!! זה פשוט תבלין פיקנטי על פיצה!
  • 541
    • 7
    שיתוף - לביקורת בית הספר ללשון הטוב
  • 7שבע7 //
    • נעים בחצר הבניין שלנו, עם הרוח המבדרת את השיער. נעים בחברת האחים והשכנים שלי. נעים לי שכולם מסתכלים עליי ברתק, בעיניים פעורות, מקשיבים לסיפור המתח שלי מלפני חמש שנים, מבקשים ממני כל העת להגביר את הקול, לספר יותר בקול רם את הסיפור שלי.
    "זה קרה כשהייתי בכיתה א'," אני פותחת, מביטה רק בילדים המקיפים אותי, "הלכתי לבית הספר, ופתאום התחיל לרדוף אחריי אבי לוי - אתם מכירים אותו, נכון? - סתם ככה הוא רדף אחריי, איים להרביץ לי, בלי שעשיתי כלום... אתם מכירים אותו, כן? אולי הוא עדיין כזה... סתם נהנה להציק לילדים, להפחיד אותם... והוא מה זה הפחיד אותי... הייתי קטנה אז, אתם זוכרים. פחדתי מהרבה דברים, ובטח מביריון כמו אבי לוי... כשאני חושבת על זה היום - אני מניחה שהוא לא באמת היה מרביץ לי... אבל אז פחדתי נורא... נו, אתם מכירים אותו, הוא באמת נראה מפחיד..."
    "בטח מכירים," הילדים שסביבי צוהלים, מריעים בעליזות כאילו לא סיפרתי להם את אחת הטראומות של חיי. "ו... את רוצה להכיר אותו גם עכשיו? איך הוא נראה עכשיו? הנה... תרימי את הראש רגע, תסתכלי לאחור..."
    אני מרימה את הראש, מסתכלת לאחור.

    אבי לוי, בגרסתו הבוגרת בחמש שנים, עומד שם, מאחורי גדר החצר שלנו.
    הפנים שלו חיוורות, בכלל לא מאיימות. הוא שמע כל פרט בסיפור שלי.

    אבי לוי נותן בנו מבט אחרון, ואז רגליו מתנתקות משם, והפעם תורו לברוח.

    ואני, פניי אדומות, לבי דופק כאילו שוב אני רצה את הריצה ההיא, קמה ממקומי באחת.
    ובבית, הרחק מהילדים, הרחק מבית הספר, עמוק בתוך בית הספר של החיים - אני לומדת את השיעור של החיים שלי בלשון הרע.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אונמר הביואר, בשלנית, הללו ועוד 15 משתמשים18 //
    0 תגובות
  • 1K
    • R
    שיתוף - לביקורת להיות
  • RIVKA W //
    • מעלה קטע קצר שעלה בי עכשיו.
    לכאורה הוא נראה כקטע מסיפור, אבל אין לו לא התחלה ולא סוף. כי הקטע הזה פשוט כתב את עצמו לבד.
    אז מי שמעונין מוזמן להמשיך, זה יהיה מענין...


    היא עמדה, הרוח הכתה בה בכל הכח עד שהיה נדמה לה כי היא מגיסת את כל חילי המילואים שלה בהתנגדותה הנחרצת.
    נופים רצו מתחת לרגליה, מעלים בליבה תחושה עמומה, חסרת שם. רגעים חשבה שליבה נלחם על זכותו לזוז ממקומו, ורגעים שהרגישה אותו קטן, מתכווץ וכמעט נעלם.

    "לילי?" דפיקה קלה על גבה הרעידה אותה. כתפיה נרעדו לשניה אחת ואז התיצבו מורמות. היא סובבה את פניה מגלגליו של המסוע. "את כאן." נשפה. דול מעולם לא אכזבה. "כן" דול, קולה חיוור, תפסה בכתפה המורמת עדיין של חברתה "חברה, הגיע הזמן." מילותיה רעדו. לילי תפסה בכף ידה וצמצמה עיניים "נקפוץ?" לחצה קלות את כף היד. דול הנהנה שפתיה מצירות פס דקיק ולמרות שהסכימו על כך שניהן, הן נותרו עומדות על המסוע. לילי בהתה בגלגלים הרצים תחתיו. דול, נעצה מבט בנוף.

    "אם לא עכשיו לא תהיה לנו הזדמנות נוספת." דול היתה הראשונה שהתעשתה. "תקפצי" לילי זזה מעט אחורה נרתעת מקצה המסוע, מהכלום שאחריו. "את קודם" דול זזה גם היא. מבטיהם התמודדו לילי - דול, דול - לילי. עולם שלם, בחירה אחת. ואין פעם נוספת.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: Bestimedia, ללי99, אסתרטגיה ועוד 16 משתמשים19 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מוריופ
    גם אני לא כל כך... לכן אני מעלה את זה כהשערה. מי יידע לתת לנו הגדרתה של 'רשומה'?
  • 2K
    • י
    שיתוף - לביקורת בעל כנפיים יגיד דבר
  • יאן //
    • אותו יום היה חם מן הרגיל. אולם הישיבה היה מלא מפה לפה, הומה בקול תורה. אך שיפטאי לא מצא לעצמו מקום. פה עמדו שני פרחי ישיבה צעירים והתווכחו בקולי קולות, שם ישב אברך בפנים נזופות ושינן בקול מר כשופר פסוקים מספר משלי, ובמקום שלישי המחצלת היתה קרועה ודוקרת. בנוסף לכך החברותא הקבוע נעדר עקב ההכנות ליום כלולותיו. שיפטאי גלל את המסכתא שעסק בה ויצא בצעדים חרישיים. קמעא קמעא נחלש השאון. עוברים ושבים הביטו בו בתימהון. כך מהלך לו צורבא מרבנן סתם כך בשוק בעיצומו של יום?
    הוא התעלם מהמבטים. בסך הכל חיפש פינה שקטה ומוצלת. יצא מסימטא זו ונכנס לשניה. לבסוף מצא יהודי בעל זקן עבות, חמורו לצידו, והוא יושב על מחצלת רחבת ידיים. האוכל לשבת עמך? שאל שיפטאי ונענה בחיוך מרוצה. מדוע לא, ישב נא. שמא גם בו, בכרוספדאי החמר, ידבק משהו מחוכמתו של בן הישיבה.
    ישב שיפטאי, גלל את המסכת והשתקע בלימוד מתוק.
    קול אוושת כנפיים הפר את לימודו. הוא נשא עיניו וראה יונה עומדת במרחק מה ממנו. החמור קשור היה לעמוד, מלחך עשב. בעליו לא נראה באופק.
    לרגלי היונה היה מחובר פתק קטן. מתוך סקרנות לקח שיפטאי את הפתק והציץ בו. אחחח, חבל שקרא. בדיחה תפלה וסרת טעם. כנראה מיועד היה הפתק לבעל החמור. רק כעת שם לב שהוא בשוק החמרים. לא היה להם שם טוב בקרב בני הישיבה, הם נחשבו לקלי דעת. ברגע של פזיזות נטל את קולמוסו, שירבט בשולי הפתק "חחח" והוסיף פרצוף מחייך. הוא חיבר את הפתק ליונה ושילחה לדרכה, מסיח דעתו.
    אך הלימוד היה קשה עליו. הבדיחה המטופשת ניקרה בו כיתושו של טיטוס. מוחו החל מזכיר לו אמרות שפר נוספות ששמע פעם טרם נכנס לישיבת רב דינאי חסידא. הוא סגר את המגילה והתבונן סביבו. פרץ צחוק רם נשמע לא הרחק ממנו. חמר אחר ישב שם, קורא וגועה בצחוק. שיפטאי התקדם אליו.
    מה מצחיק אתה שואל? חחח. קרא בעצמך. שיפטאי קרא וחיוך גדול התפשט על פניו.
    "אוי, ימואל הלץ הזה" נאנח החמר בדמעות של אושר.
    תכתוב לו בחזרה ש... מצא את עצמו שיפטאי אומר. החמר הביט בו בתימהון אך מיד פרץ שוב בצחוק. זה טוב. חזק אתה. הוא שירבט על הפתק ושילח את היונה.
    מה זה היונים האלה? התעניין שיפטאי.
    אלו יוני דואר, הקמנו קבוצה שאנחנו קוראים לה ואטס-עף ואנחנו שולחים בדיחות אחד לשני.
    שיפטאי שם לב שהיונה "שלו" חזרה. הוא שב למקומו ונטל את הפתק. "מי אתה?" היה כתוב שם. הוא הרהר לרגע ובחר לעצמו שם. "אני אריסטו", רשם, והוסיף בדיחה חריפה. אחרי כמה דקות חזרה אליו היונה. "חחחחח קרעת אותי שוכב פה מצחוק חחחח, הפלישתי". שיפטאי חייך בהנאה והחליט שזהו להיום. הוא חזר לישיבה. הצעירים כבר התעייפו והאברך ישב כעת שקט ומרוכז. הוא פתח את הגמרא ולמד בחשק גדול עד צאת הכוכבים.

    למחרת, מעשה שטן, שוב נעדר החברותא. לקראת חצות היום מצא את עצמו פוסע לשוק החמרים. סתם, רק להתעדכן כמה דקות. כרוספדאי קיבל את פניו בשמחה. אוהו, שמעתי יש'ך מה למכור. אתמול החבר'ה נשפכו ממך. שיפטאי הבין שהכוונה שהבדיחה מצאה חן בעיניהם. בדרך לכאן שינס את מוחו והעלה כמה וכמה מרגניות טובות שיש בהם כדי להעלות חיוך הגון אף על פני יקה שורשי. כעת ישב ליד כרוספדאי והכתיב לו את הבדיחות אחת אחת. היונים חגו סביבם במחול. אחי, אתה תותח! מסרה האחת. הורס הורס מי אתה. שאלה השניה. חחחחחחח גדוללללל הודיעה השלישית. שיפטאי התעכב שם עוד דקות מספר. תכתוב שזה אריסטו, העביר לכרוספדאי את השם ומיהר לישיבה.

    השחוק והלצון, יכתוב רבינו הרמח"ל שנים רבות אחר כך, הטובע בם הינו כטובע בים הגדול. שיפטאי הלך וצלל במים עכורים של דברי הבאי. כעת כבר ישב בעליית הגג של בית הוריו ועסק בלבלרות במשרה מלאה. 'אריסטו' היה לשם דבר. הוא היה חבר בכמה קבוצות. קבוצת החמרים, קבוצת הנייעס, קבוצה של עושי יין ושכר, ועוד קבוצה של דיונים ופלפולים על סמכותם של הגאונים לפסוק הלכות חדשות. חברי קבוצה זו האחרונה היו ברובם בני ישיבות שהחמיצו.

    מעת לעת עוד ביקר בישיבה. ראש הישיבה רב דינאי רצה לסלקו זה מכבר ואך משום כבוד אביו שהיה דיין נמנע מכך, עד שהגיעו מים עד נפש ומעשה שהיה כך היה. שניים מטובי הישיבה, חנינא וחיסדא, ישבו בצד הדרך ועסקו בתורה. קול צניפת סוס הגיע לאזניהם, ולאחריהם נשמע משהו נחבט בקרקע וקול אנחה. הם זקפו ראש. השלט ל' שעל ראש הסוס לא הותיר ספק. שיפטאי עושה שיעור ראשון ברכיבה. חנינא כווץ מצחו. ככה לעבור על גזירת רב גימלאי גאון? הלא זו תקנה מקודשת משנות דור. חיסדא הסכים עמו. זוהי פריצת גדר. עלינו לספר לראש הישיבה.
    רב דינאי לא יכל לסלוח לתלמיד על חוצפה זו, ושיפטאי עזב את הישיבה באופן רשמי.
    כעת סר ממנו העול להסתיר את מעשיו. הוא הלך והדרדר. תקופה מסויימת ניסה לארגן נושרים כמותו להתגייס לצבא. הקבוצה נקראה "הבריגדה היהודית", אך הצבא לא מצא עניין בכוח אדם חסר מיומנות זה, והקבוצה פוזרה. חבריו הקימו בתים בישראל והוא עסק בהפצת ידיעות, כתב פשקוולים לפי הזמנה, וחיבר חוברות שנאסרו על ידי גדולי ישראל.

    שנים חלפו. שיפטאי הפך לרווק מזדקן. ביושבו על ספסל רחוב, יושב וסופר כרכרות משוכות בידי סוסים לבנים ושחורים, עלה בדעתו לגשת לישיבה. אותה ישיבה ממנה נזרק בבושת פנים אי אז.

    השאון המוכר קידם את פניו. שינו פה, הרהר. איפה הבאר הישנה. במקומה ניצבה באר מודרנית עם שוקת ומשאבה. גם בית המדרש לבש צורה חדשה. ספסלים התרבו, ארון הקודש הוחלף, והמחצלאות היו רכות ומזמינות יותר. ועוד חידוש: עבדים הודים עמדו ונפנפו בעלי דקל גדולים לצנן במקצת את האויר.
    איש לא שם לב אליו. קטעי מילים מוכרות חלפו ליד אוזניו. פה ושם נראה לו שזיהה פנים מהעבר. בעודו פוסע בין הלומדים ומטרידם, ניגש אליו צעיר בעל עיניים יוקדות. ראש הישיבה קורא לך. הוא נרעד. נשא מבטו אל המזרח וראה שם את רב דינאי. כפוף, כחוש, ובכל זאת זה הוא.
    ביראת כבוד פנה אליו. הרב קרא לי?
    הרב לא הביט בו. לשיפטאי לא היה ברור אם הרב זיהה אותו.
    מפריחי יונים פסולים לעדות, לאט הרב.
    כל ימיך עסקת בהפרחת יונים. מה תקנה יש לך?
    שיפטאי שתק.
    עד שאתה אוכלנו באיסור, תאכלנו בהיתר. המשיך הרב. שאלות רבות באות לפתחי מידי יום מכל קצות הארץ. חלקם דורשות תשובה דחופה. רצוני שתייסד צבא של יונים שיהיה מסוגל לתת מענה במהירות האפשרית.
    שיפטאי החל לרדת לסוף דעתו של הרב.
    גלגלי מוחו החלו נעים. הוא תכנן את סוג היונים שיקנה, את התחנות שיקים באמצע הדרך להחלפתן במקרה של מסע ארוך, ואף היה לו רעיון לשידרוג.
    מקץ שנה, היה שיפטאי עסוק ראשו ורובו בגידול יוני קפוטקיא בעלות הטווח הארוך, ואף אילף נשרים לנשיאת משאות כבדים במיוחד כמו ספרים או בקבוקי יין בהכשר מהודר.

    שיפטאי לא זכה לילדים. על מצבתו נכתב:
    זה המנוח - יונה מצאה בו מנוח
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: דוכסוסטוס, טראמפ 2024, תלמידים ועוד 83 משתמשים86 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    יפה מאוד! אהבתי את השילוב של פעם והמושגים של היום!
  • 2K
    • R
    שיתוף - לביקורת מגלשת החושך
  • R.E.Y //
    • הסיפור מתרחש בעתיד:cool:
    משום מה כתבתי אותו באתגר קונספירציה, ואז קלטתי שהוא לא קשור בכלל:LOL:


    "אפרים! חמישה לשמונה!!!"
    הצעקה הצליחה להקפיץ אפילו מכור שינה כמו אפרים, אח מעצבן שמתקשה לישון ומתקשה לקום.
    "מ..מה אמרת? חמישה לשמונה?" הנער קם, מטושטש שינה וטרוט עיניים. "הוי, הצילו! אסור לי לאחר עוד פעם. הצילו!"
    "תגיד עוד פעם הצילו". חמי משך את השמיכה והעיף אותה לארבע רוחות העולם. "זה מאוד עוזר לך, ההצילו הזה. תדע שאני לא מוכן לאחר בגללך היום. שיהיה לך ברור".
    "חכה!" אפרים זינק מהמיטה, השפריץ טפטופי מים על כפות ידיו וגרב זוג גרביים ברגע. "אל תברח לי, חמי, בבקשה! אני רועד מפחד".
    "אתה כבר גדול, ונמאס לי לחכות לך כל בוקר כאילו הייתי הגננת שלך".
    "חמי!"
    "תיקח איתך פנס, אם אתה פוחד מחושך. ביי".
    "חמי! חכה לי!!" אפרים חיפש בקדחתנות את החולצה שלו. "אתה לא מבין שפנסים לא עוזרים לי? אני לא יכול להיות במקומות סגורים וחשוכים לבד - חמי!"
    "מה! מה! מה!"
    "אתה יודע שפעם כבר נתקעתי לבד במגלשה לילה שלם. אתה יודע איזה מסכן הייתי? כבר כמעט פרחה לי הנשמה ביחד עם הלב. חכההה!"
    "לא מחכה. יום טוב!"
    ברגע האחרון גיששה ידו של אפרים אחרי בד זהה לבד של החולצה המשובצת שלו. הוא חטף אותה מהכיסא, החליף כיפת שינה בכיפה שחורה אקראית שחסמה את דרכו וטס אחרי חמי. חמי כבר פתח את דלת המגלשות, פונה למגלשה הימנית.
    "חכה!" אפרים דחף את רגלו אחריו. "אני בא".
    "מה אתה בא? אתה עם פיז'מה!"
    "אני כבר אתלבש תוך כדי שאני אתגלש. נו!"
    "אבל - " חמי סקר אותו לרגע. "אתה - כל הפרצוף שלך פרצוף כרית למהדרין. חברים שלך בכיתה יראו שהתגלשת ישר מהמיטה בלי לשטוף פנים".
    "שיראו!" הם נכנסו בתנועות מהירות לתוך לועה של המגלשה הכהה. חושך מוחלט שרר שם כבר שבוע בעקבות קצר רציני. פס של אור מסנוור מכיוון הבית שלהם נעלם עם טריקת הדלת. אפרים הרגיש איך נשימתו מתכווצת.
    "צריך פעם להמציא מגלשה שמגיעה ישר עד למקום בכיתה". אצבעותיו של חמי חרקו על הדפנות כשהתחיל להתגלש. "עכשיו אני אצטרך לרוץ את כל המדרגות עד לקומה השניה, ובטח הרבה אפלבוים כבר הגיע".
    "עדיף שלא". אפרים נשם עמוקות, עצם את העיניים וגלש אחרי אחיו למטה בסלסולים. "ככה אני יכול בינתיים להתלבש".
    שתי דקות של סחרור בתוך מגלשת החושך הכהה והדלת הופיעה מולם.
    "אתה מאורגן, אפרים?" חמי הקיש את הקוד באצבעות זריזות. "אני פותח".
    "מאורגן". אפרים מתח את חולצתו כלפי מטה. "אתה זוכר פעם שבטעות נכנסנו למגלשה של הסופר ומצאנו את עצמינו בסופר במקום בחיידר? הרבה שלי לא האמין שזה קרה לנו בטעות. אמרתי לו שניסינו לטפס חזרה ולא הלך, ולא היה לנו כסף להשתמש במגלשה של הסופר, לכן לקח לנו שעתיים דרך".
    "בטח שאני זוכר, אפרים! מה הסיפורי סבתא האלה עכשיו? גם עכשיו הרבה שלי לא יאמין שאח שלי פוחד מחושך..."
    "אתה לא תספר לו!"
    "ברור שאני לא אספר". בבת אחת חדר אור לתוך המגלשה החשוכה. חמי קפץ החוצה הראשון והפנה אליו מבט, פוער את עיניו. "אני לא אגיד לו כלום, כי אני אצטרך ללוות אותך בחזרה הביתה עכשיו, אפרים!"
    "מה? למה?"
    "תראה אותך!" דמעות של תסכול וצחוק הבריקו את עיניו של חמי. "החולצה שלבשת - "
    "לבשתי אותה עכשיו - "
    "היא החולצה של הפיז'מה שלי, אפרים".
    • חחח
    • תודה
    Reactions: לוצ'י, בשלנית, תמר21 ועוד 51 משתמשים54 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מלכה יזדי
    אהבתי שהמגלשה לא יכולה להגיע עד למקום, זה נראה אמין ככה, שממציאים משהו, אבל עדיין לא מרוצים...
  • 963
    • כ
    שיתוף - לביקורת המעוררים והמתעוררים...
  • כותב השורות //
    • אלול!!! תתעורר!!! צעקו עלי מודעות הרחוב.

    תתעורר, תתחדש, באיזה קיט'ל מכובד, וודאי תתרום לאיזה מקווה חדש, אולי תקנה קופסה מוכספת לתיבול התפוח בדבש, אלול! ראש השנה כבר כאן.


    אלול! תתעורר! צעקו עלי המשגיחים.

    תתעורר... תתפלל, תלמד מוסר, כנס לשיחות, וכששאלתי אם אפשר לשפר את האוכל בישיבה, הם זעקו מקירות ליבם - באלול, מי צריך לאכול???


    אלול! תתעורר! צעק עלי מוכר האתרוגים.

    תתעורר, אם תגיע אחרי יום כיפער' מה יישאר? רק עם בלעטלאך וחשש חסר!
    עם מה תנענע בסוכעס'? אתה חושב שתצליח להסתיר את הבלעטלאך בין הידיים תוך כדי הנענועים? ראיתי אותם שנה שעברה, זה לא באמת הלך לך!


    אלול! תתעורר! הטיח בי הגבאי.

    תתעורר, כולם כבר קנו מקומות, למי אתה מחכה? אפוא תשב בימים נוראים? מתחת למזגן כבר תפסו הכל, וגם ליד החזן לא נשארו מקומות, אפוא תשב? ליד הארון של הסידורים???


    אלול! תתעורר! סנט בי החברותא.

    תתעורר, מה לך נרדם? גם לי יש תינוק בבית שלא נותן לי לישון, תמצא דרך להרדים אותו במקום שאתה תירדם לי ככה על הסטנדר, זה לא שייך! אלול! תתעורר!


    אלול! תתעורר! פנה אלי חבר ברסלב'ר.

    תתעורר, אם היית חסיד אמיתי של רבינו, היית עכשיו כבר שוכב מאחורי ערימת עפר בדרך מקייב לאומן, מתחבא מהפצצה של הרוסים ימ"ש, תתעורר, הרוסים לא רוצים שנעלה לציון.



    אלול! תתעורר! קרא אלי השופר.

    תתעורר, תעיר את עצמך, במקום להעיר את אחרים, במקום להעיר לאחרים.


    תתעורר, תקום, תביט במראה, נראה אם תעז להישיר מבט, לומר לעצמך – כל הכבוד.

    נראה אם יהיה לך אומץ לטפוח לעצמך על הכתף בגאווה על שנה נהדרת, שבה עשית כל מה שיכולת, כל מה שהיית צריך.


    "לעולם יהא אדם מן המתעוררים... ולא מן המעוררים..." איך אני יצאתי??? ;)
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: חסדיאל שופק, אש קודש!, חנה אביטל ועוד 28 משתמשים31 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כותב השורות
    ועל זה נאמר: באתי לעורר ויצאתי מתעורר...
  • 2K
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת איכס פלאפל, איכססס!!!!
  • שועל ספרות. //
    • אני לא מבין מה אתם אוהבים בדבר המגעיל הזה?
    הרי מה יש שם במנה הדוחה הזאת של הפלאפל?
    פיתה. שאפו אותה באיזה חור כלשהו, ומביאים לך אותה אחרי שעברה מליון ידיים. ("רגע כמה ביתות הזמנת? רק חמישים? פסד'ר מוציא לך מעוד חבילה!")
    פלאפל. שהבסיס שלו הוא גרגרי חומוס, שתוצאותיו מי ישורנו. ומלא בחומרים לא ידועים ולא צפויים. (הלוו דויד נשפך לי פה זרעוני פשתן לתוך הפלאפל, זה יהרוס? לא לזרוק אתה אומר? אוקיי, בסדר! נקווה שלא יהיה לזה מדי הרבה תוצאות!)
    צ'יפס. עשוי מתפוחי אדמה, שבבית שלכם מרוב כתמים שחורים הייתם מקלפים את כל התפוח אדמה. ומטוגן בשמן שראה ימים ולילות טובים יותר. (דוד, תגיד לי מה קורה עם השמן? אחי, לפעמים אני מרגיש שאני מטגן בפחם! שבוע הבא יגיע?).
    סלט. מירקות סוג ג' ג', שהעגבניות שבו אמורות להיות יקרות יותר כי הן מגיעות כרסק.
    טחינה שמדוללת בכזאת כמות מים, שגורמת לפיתה שלכם להיהפך לסמרטוט רטוב עם תוספת הנאה של התפוררות מוחלטת של הפיתה.
    הגיע הזמן שתגידו לדבר המגעיל הזה, די!
    אוהב אתכם, אביחי שביחי בעלים של פיצת 'מלכת העולם' התקווה 18 מאחורי 'פלאפל דוד'.
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: סלבית, Yitty Kahana, רואים שקוף ועוד 80 משתמשים83 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    שאני לא יכעס? בגללך התוכנית לקבלת פלאפל מדויד נהרסה לי!
  • 5K
    • י
    שיתוף - לביקורת בטעות.
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • בגדול אני ילד שנברא בטעות. כמו הבמבה האחת-עשרה שהגיעה במארז של העשר. השתרבבה בטעות.

    האמת זה לא ממש דומה, בבמבה המפעל שימח איזה משפחה שקיבלה עוד חבילה. בסיפור שלי אף אחד לא התפנק מהתוספת המיותרת הזאת, זה רק מצער את כולם. הכי טוב היה אם לא הייתי נכנס בטעות לסיפור הזה.

    איך אני יודע את זה?

    מאוד פשוט: אני הרי לוקח אוכל, שכר לימוד לחיידר, הוצאות כספיות, ובעיקר – צריך איזה מישהו מבוגר שיהיה איתי. לפחות שעתיים ביום. בקיצור – נטל.

    שלא תבינו לא נכון – אני לא אמור לדעת את כל זה. בכלל לא. אף אחד בעולם לא יודע שראיתי את הטפסים עם כל החתימות מהבית משפט, בשידה בחדר שינה של סבתא.

    באמת ילדים קטנים בגילי לא צריכים לראות דברים כאלו, זה לא בריא. אבל אני ראיתי. אי אפשר להסתיר ממני דברים, אני יותר חכם ממה שכל הגדולים חושבים, ככה נראה לי. אז כשסבתא יצאה יום אחד לקניות, אני נכנסתי, חיטטתי ומצאתי. והבנתי.

    הם רבו עליי, כל אחד רצה שאלך לגור אצל השני.

    מאז היו תקופות שלא רציתי ללכת אליהם. לא כי נפגעתי מהם, בכלל לא, אני ילד שלא נפגע אף פעם משום דבר.

    רק שריחמתי עליהם. מסכנים. מה הם צריכים לגדל אותי, לשלם עליי כספים. הם רוצים להמשיך כל אחד את החיים שלו, לשכוח מהעבר המעצבן הזה – ואז מגיע אליהם איזה ילד קטן ומשבש אותם. מחייב אותם להיות עדיין בקשר עקיף, דרך סבתא. אז מה אם אני בן שלהם?

    האמת, אני מסכים איתם. הם צודקים.

    מה שהכי כואב לי שגם סבתא, שאני גר אצלה כבר שנתיים, לא אשמה בכל הסיפור הזה. ולמה דווקא היא – שאני אפילו לא הבן שלה, צריכה לסבול אותי.

    אבל זה לא יהיה חכם לעזוב אותה. כל ילד צריך איזשהו בית. אז בינתיים אני אצלה. אבל זה רק זמנית. כי מה יהיה אם יום אחד חס וחלילה, חס ושלום...



    החלום שלי זה לחסוך הרבה כסף. ואחר כך לשכור איזה מחסן קטן, אפי' מאוד מאוד קטן, ולגור שם.

    אני חולם על זה כל היום. כבר חסכתי קצת יותר ממאתיים שלושים שקל. אני כל הזמן מתפלל על זה ורוצה שעד הבר-מצווה שלי (עוד שלוש וחצי שנים וקצת) אני כבר יוכל לגור במחסן הזה. הלוואי.

    אבל אל תספרו לאף אחד. אני לא רוצה שידעו שאני יודע מהכל. הם מנסים לעשות כאילו הם רוצים אותי, הם קונים לי לפעמים מתנות. אבל זה בכלל לא מעניין אותי, אני ילד שלא מרגש מכלום.



    פעם כשהייתי אצל אמא שלי אז היא בכתה לסבתא-ירושלים בטלפון. היא דיברה בשקט, אבל שמעתי. היא אמרה שכבר אין לה כוח בכלל לכלום. ואין לה שום כוח לקום בבוקר מהמיטה.

    אז הבנתי שהיא קמה רק בגללי. ואז אמרתי לה שאני רוצה לחזור. היא יצאה מהחדר עם עיניים נפוחות, קצת חייכה, נישקה אותי והלכתי.

    כשהלכתי, אפי' שאני בדרך כלל לא בוכה, כי אני לא בת או ילד קטן – הפעם ירדו לי קצת דמעות, רק טיפה. אבל מיד ניגבתי אותם.

    גם אבא לא בוכה אף פעם, אפי' שכשהגעתי אליו לא היה לו כלום כמעט מה להביא לי לאכול. המקרר היה ריק ולא מחובר בכלל לחשמל.

    אבל ככה זה בנים לא בוכים. גם אם הם עצובים, הם שומרים את זה בלב שלהם.

    גם אני, אפי' אם אני מאוד מאוד עצוב, (זה קרה לי כבר כמה פעמים), אני לא מראה את זה לאחרים. ואם אני לא מתאפק ממש, אז אני הולך לשירותים קצת בוכה ואחרי זה יוצא כאילו לא היה כלום.
    • עצוב
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: NOA#, ~yg~, שיבת ציון ועוד 107 משתמשים110 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כינור דוד studio
    אמלה. עצוב. מדמיע. אין מילים.
  • 5K
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת מוקד ביטוח לאומי שלום, מדברת עינב, במה אוכל לעזור?
  • שועל ספרות. //
    • "שלום עינב. תקשיבי, אני צריך לקבל קצבה מכם וביקשו ממני לצרף קבצים באתר. אממה, אני לא זוכר את הקוד שלי מהמענקים של ביבי".
    "לא הבנתי מה הבעיה?"
    "אני צריך קוד!"
    "קוד למה, אדוני?"
    "לבנק אולושווגן בשוויץ! למה? לאתר שלכם!"
    "לא היה לך קוד?"
    "אני רואה שזה לא רק במח, גם בשמיעה!"
    "מה?"
    "לא משנה! שכחתי-את-הקוד, ובשביל-להחליף-צריך-לדעת-את-הקוד-הישן! אני-צריך-קוד-חדש!"
    "אוקיי, הבנתי!"
    "תודה לקל, השכנה הזקינה שלי, עוד תבקש ממכם העלאה בקצבה על חירשות מוחלטת. ואל תשאלי אותי למה, פשוט תטפלי בבקשה!"
    "שנייה. יקיר... שנייה, תמתין איתי על הקו. 'ביטוח לאומי לצידך ברגעים החשובים של החיים' 'ביטוח לאומי לצידך בר'... כן אני איתך! אוקיי, תענה לי על כמה שאלות ביטחון, בסדר?"
    "יאללה, מהר!"
    "מה המאכל האהוב על דודתך רינה?"
    "גפילטע פיש בחמוצים ושוקולד!" (מתיחה של אחיה במשחק פרה עיוורת שכשלה לזוועת כל המשפחה!)
    "מה היה שם סביך לפני לידתו?"
    "חנה רוזקרנץ!" (אימא שלו הייתה בטוחה שהוא בת, סיפור היסטורי העובר מדור דור).
    "אוקיי, מצויין! מה היה הקוד הקודם?"
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: גשם יורד, hadasa feldman, דף גמרא ועוד 187 משתמשים190 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    "אמרו ברדיו יש אבעבועות הקוף" הם יגידו לך בקול צרוד עד חניקה מבעד למסכה.
  • 2K
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת לאבא מספרים הכל!!
  • שועל ספרות. //
    • ביום יום, אני מלווה את בני יוני בחזור מהחיידר, בדרך כלל הוא מלא בסיפורים, ואני אוהב לשמוע אותם.

    ביום מן הימים סיפר לי:
    "אבא. אתה יודע איזה כיף היה היום במכינה?"
    "מה היה יוניל'ה?"
    "הרעבע רקד איתנו ושרנו 'מצווה גדולה להיות בשמחה'"
    "יפה מאוד! ושמחת?"
    "כן אבא, היה לי כיף!!"

    וביום אחר:
    "אבא, אתה לא יודע מה עשו לי היום בכיתה!"
    "אוי ואבוי! מה עשו לך מותק?"
    "מישהו העליב אותי מול כולם!"
    "וענית לו?"
    "לא! אני נורא נעלבתי, ובכיתי אחר כך הרבה!"
    "לא נורא. בבית אני יביא לך פרס, כי אתה צדיק ולא הגבת להם!"

    וביום אחר:
    "אבא?"
    "כן צדיק!"
    "נכון אתמול אמרת לי לא לגעת בלורדים של חני?"
    "נכון!"
    "אני אחר כך השתמשתי בהם!"
    "זה ממש לא טוב! נכון בפעם הבאה אתה תשמע בקול אבא?"
    "בוודאי אבא!"
    "מצויין צדיק! עכשיו בגלל שסיפרת לי ואתה לא תעשה את זה עוד פעם אני לא יתן לך עונש. יופי צדיק! כך אתה צריך לעשות תמיד!"

    וכך בכל יום ויום יוני מספר לי את כל מה שקרה לו, שהיה לו, ושעשה. הוא יודע שאני אוהב אותו, רוצה לשמוע, ושמח לשמוע מה עובר עליו. וגם על דברים רעים שהוא עשה, הוא מספר לי ומקבל על עצמו לא לעשות זאת שוב, כי הוא יודע שבדיוק כך אני רוצה שיעשה ושאני אמחל לו כי אני אוהב אותו!
    אני אוהב ללכת עם יוני לבית הכנסת, בפרט בראש השנה וביום כיפור. אני אוהב להביט בו, להיזכר בשיחות ביננו, ואז לפנות לקב"ה ולדבר איתו בדיוק כמו שיוני אליי.
    כי אני יודע, שלמעלה יושב אבא שאוהב אותי, שרוצה לשמוע ושמח לשמוע מה עובר עליי. וגם על הדברים הרעים שאני עושה, אני מספר לו ומקבל על עצמי לא לעשות זאת שוב, כי אני יודע שכך הוא רוצה ושהוא ימחל לי כי הוא אוהב אותי!
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אונמר הביואר, אל תעזבי ידיים, yael305 ועוד 68 משתמשים71 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    בוודאי!
  • 2K
    • ל
    שיתוף - לביקורת הייתי שם.
  • לוטם //
    • הייתי שם.
    כמה שעות לאחר מכן, פחות מיממה.
    WhatsApp-Image-2022-08-22-at-13.26.03-1-1024x461.jpg


    ראיתי את הקולות, שמעתי אותם. הם הדהדו באזני, גרמו לעיני לדמוע.

    יחד עם כל עם ישראל.

    אולי נתחיל לפני כן. באותו לילה נורא.

    כמה תפילות, חיזוקים, אנשים שהתעוררו, התחזקו.

    עצרות סליחות, תיקונים.

    כל העולם התפלל לרפואתו השלמה של חכם שלום.

    כולם ביחד כאבו את כאבו של הרב.

    ועתה, את כאבם. את הסתלקותו.

    כבה נרו של עולם. נותרנו יתומים.

    ההודעה הגיעה לפנות בוקר. הותירה אותנו הלומים.

    לא האמנו שזה יקרה.

    לא.

    בלוויה, ההמון העצום שבא, הטריח את עצמו לחלוק כבוד אחרון למרן, בחום הכבד, תחת השמש הקופחת, חידד את האבדה שאיבדנו.

    את ההפסד, האובדן, הפספוס.

    הדור של היום, הוא לא הדור של מרן חכם שלום הכהן זצוק"ל.

    תלמידיו, שאת חולצתם ביתרה סכין, בקריעה של אבלות, הסתובבו עם דמעות על לחייהם, פניהם נפולות. עיניהם נעוצות בקרקע.

    אבלים.

    יתומים היינו.

    הצעקות, הבכיות, הכאב, שלט בכל.

    ירושלים בוכייה.

    F220822YS64.jpg

    הייתי שם. יום אחרי הלוויה.

    ראיתי את הקבר הטרי, את השלט המכריז בקול דומם. כאן נטמן חכם שלום כהן בן אפרים הכהן.

    את האבנים הקטנות, שכל אדם חש חובה להניח על רגבי העפר.

    את האנשים הבוכים, המדליקים נרות בדומיה.

    הייתי שם.


    _בית_הקברות.jpg

    מי ייתן לנו תמורתו.


    F190306SCFF04.jpg
    WhatsApp-Image-2022-08-22-at-13.26.03-1-1024x461.jpg
    F220822YS64.jpg
    _בית_הקברות.jpg
    F190306SCFF04.jpg
    ועוד 1 נוספים
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: אשר שרבר, לבלוב, Angular ועוד 36 משתמשים39 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יהלום-יצירות מלוטשות
    מאוד!
  • 901
    • כ
    שיתוף - לביקורת הִיא כְּבָר גְּדוֹלָה!!!
  • כותב השורות //
    • הִיא כְּבָר גְּדוֹלָה!
    י.מ.י.


    רוֹאָה אוֹתָהּ מִתְרַחֶקֶת
    בִּצְעָדִים קְטַנִּים פּוֹסַעַת לְאִטָּהּ
    הַבֹּקֶר לֹא אָחַזְתִּי בְּיָדֶיהָ
    הִיא כְּבָר גְּדוֹלָה...

    אֶתְמוֹל הָיָה עַל זֶה דִּיּוּן בָּעֶרֶב
    לִפְנֵי הַבִּיס הָאַחֲרוֹן שֶׁלָּהּ בַּפְּרוּסָה
    יַלְדָּה קְטַנָּה מִתְעַקֶּשֶׁת
    אַבָּא מִתְחַנֵּן: 'אִם תִּגְמְרִי אוֹתָהּ – תִּהְיִי גְּדוֹלָה'.

    'אֲנִי כְּבָר גְּדוֹלָה אַבָּא!' מִזְדַּעֶקֶת.
    'אֲפִלּוּ הַגַּנֶּנֶת שֶׁלִּי אָמְרָה'
    אֲנִי נִסִּיתִי לְשַׁכְנֵעַ
    'זֶה לֹא מַסְפִּיק לִהְיוֹת גְּדוֹלָה'
    'תִּהְיִי גַּם חֲזָקָה -
    תֹּאכְלִי בְּבַקָּשָׁה'!

    אַחֲרֵי הָאֲרוּחָה הִמְשַׁכְנוּ בַּוִּכּוּחַ
    'רַק יְלָדוֹת קְטַנּוֹת הוֹלְכוֹת לִישֹׁן מֻקְדָּם'! פָּסְקָה.
    אֲנִי הִפְצַרְתִּי בָּהּ בְּטַעֲנָה כּוֹזֶבֶת
    שֶׁאִם תֵּלֵךְ לִישֹׁן יִהְיֶה סִימָן – שֶׁהַגְּדוֹלוֹת הוֹלְכוֹת לִישֹׁן גַּם אָז.

    עַל הַמִּטָּה עָלְתָה לָהּ הַקְּטַנְטֹנֶת
    שָׁרָה לְעַצְמָהּ עַל כַּמָּה הִיא גְּדוֹלָה
    שֶׁהִיא מַקְשִׁיבָה לְאַבָּא וְשׁוֹמֶרֶת -
    עַל אָחִיהָ הַקָּטָן.

    בְּשֵׁשׁ וָחֵצִי הִיא כְּבָר קָמָה
    לִקְרֹא שָׁעוֹן הִיא עֲדַיִן לֹא לָמְדָה
    'אִמָּא! אַבָּא! קוּמוּ, כְּבָר בֹּקֶר!
    אֲנִי יְאַחֵר לַגַּן! אֲנִי לֹא רוֹצָה'!

    בְּמַדְרֵגוֹת הַבִּנְיָן הִיא שׁוּב הֵחֵלָּה
    'אַבָּא!
    לָמָּה טוֹבָה הוֹלֶכֶת לְבַד לַגַּן?
    גַּם לִי עָשׂוּ כְּבָר יוֹם הֻלֶּדֶת
    אֲנִי בַּת שֵׁשׁ כְּבָר, הַשָּׁנָה'.

    רוֹאָה אוֹתָהּ מִתְרַחֶקֶת
    לַחְזֹר, הִיא לֹא תַּחֲזֹר לְבַד
    לְיַד הַשַּׁעַר אִמָּא תְּחַכֶּה לָהּ
    אֲנִי, כְּבָר מִתְגַּעְגֵּעַ.

    רוֹאָה אוֹתָהּ מִתְרַחֶקֶת
    הוֹלֶכֶת וּמְחַיֶּכֶת לְעַצְמָהּ
    הִיא שְׂמֵחָה וּמְאֻשֶּׁרֶת

    אֲנִי אַבָּא מְאֻשָּׁר!​
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: Uag, (חיה), HennyS ועוד 18 משתמשים21 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ~שפרה~
    וואו, כמה יפה!
  • 2K
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת יש אנשים, שפשוט לא עומדים בזה!
  • שועל ספרות. //
    • הוא נכנס. הוא לא ידע האם הוא עושה את הדבר הנכון, אבל הוא נכנס. אבא שלו אמר לו שיש שם הרבה תלמידי חכמים, שהרוח שם טהורה, אז הוא נכנס.
    רש"י,
    רשב"ם,
    רמב"ן,
    רבינו תם,
    ריטב"א,
    רשב"א.
    הכל התערבל סביבו, זה היה מסובך כל כך.
    נתיבות המשפט,
    קצות החושן,
    נודע ביהודה,
    אבני נזר.
    הוא הרגיש שהוא לא עומד בזה!
    הוא ניסה בכל זאת להישאר קצת.
    חפץ חיים,
    מסילת ישרים,
    אורחות צדיקים,
    שערי תשובה.
    די לא יכול יותר!! הוא פנה לצאת והבטיח לעצמו, לא נכנס לקריית ספר יותר!
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: סלבית, yael305, #שירי ועוד 86 משתמשים89 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    מסוג התגובות שאתה מגיב למישהו והולך, ואז התגובה כבר לא רלוונטית כי זה מתוקן.;)
  • 3K
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת אנטי פרייארת מצויה
  • שועל ספרות. //
    • זה התחיל בגיל צעיר מאוד, ראו את זה עליו מגיל אפס כמעט.

    כשבגן רוחה חילקו מיני מתיקה (כלשון קודשה) למסיבת פרשת נח (אולי אתם תבינו על מה המסיבה?). הוא לא ויתר על מעט מהחופן שלקח, למרות צווחות אימה, או בשמן המקורי, בכי, שבקעו מפי אחד מזאטוטי הגן שלא נשאר לו כלום. "היא אמרה כמה שנכנס ביד". אמנם דקה הוא נבר בתוך הקופסא (עם היד שהרגע...) בניסיון להשיג יותר מכולם, והוא קצת עזר לעצמו עם היד השנייה, אבל כבר אז זה היה בנפשו, אני לא אצא פרייאר!!

    כשבת"ת שבו הוא למד לקחו אותם לבריכה בתשלום של עשרים וחמישה שקלים ("הם גנבים אבא, בטוח עושים להם את זה יותר בזול כי אנחנו קבוצה ענקית") הוא היה הראשון בבריכה. קפץ ראש, למרות שאדום הפנים הנקרא גם מציל צעק עליו נמרצות. "מה אני פרייאר?" הוא אמר לחבריו, "שילמנו להם טוב טוב!" ובשעת היציאה מהבריכה, הוא לא יצא עד שהמציל משך אותו בכפות רגליו למול כל עיני הילדים שהריעו לו נמרצות, הוא הלך לכיוונם כשהוא ממלמל לעצמו, "אני לא אצא פרייאר!!"

    בישיבה קטנה. מתחילת השבת התאחדות עד הסוף יכולתם לראותו מסתובב כאחוז אמוק לנצל כל רגע וכל דבר במתחם, גם לא קשור! (הנדנדה שהייתה שם היא לילדים, אבל מי יגיד לו? הוא שילם!) בהופעה של הזיצער האומלל, הוא ישב ודיבר מולו בקולי קולות, כשמדי פעם הוא מבליח קול מזעזע. "ככה כיף לי, הוא לא יגיד לי מה לעשות!"הוא אמר לסביבתו "שילמנו הרבה מאוד! אתם יודעים שב'חדוות דוד' שילמו חצי! אני לא אצא פרייאר!!"

    בישיבה גדולה. חברי שולחנו היו בצום תמידי. "אבא שלי משלם מספיק לישיבה גם בשביל שש עופות לארוחת צהריים! שלא נדבר על זה, שהם עוד עושים כסף מתורמים!" הוא היה דורש קבל עם שהסכים להאזין לו, ומשאיר אותם עם התוספת הלא ראויה כלל לשמה (מי אוכל פתיתים עם התבלין הזה??) חברי חדרו בכלל, הם היו קמים גלידי קרח כל בוקר. המזגן רק על שש עשרה טורבו! אני לא אצא פרייאר!!

    היום ראיתי אותו. הוא עמד בתחנה עם אשתו ושנים עשר ילדיו עם שמונה מזוודות לידם, וכולם מקיאים את נשמתם על רצפת התחנה. הוא ראה אותי מביט בהם, אז הוא פנה אליהם ואמר בקול כדי שאני ישמע, "הם רצו להרוויח עלינו עם ה'דרך שווה'? אנחנו נראה להם ננצל את החופשי חודשי עד תום!! אנחנו אוחזים כבר באלף מאתיים ארבעים ושבע לאחד אם לא היינו עושים חופשי. יאללה לרמת הגולן, אנחנו לא נצא פרייארים!!"
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: שיוותי ה’ לנגדי תמיד, סלבית, yael305 ועוד 83 משתמשים86 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    כמובן!
  • 1K
    • ד
    שיתוף - לביקורת שלכת
  • דנמרק //
    • שיתוף ראשון שלי פה, אשמח לפידבקים וביקורת!
    הסתיו היה מאז ומתמיד אויבי המר. כשם שאהבתי את הקיץ, כך שנאתי את הסתיו. וכשעלה השלכת הראשון נשר מן העץ, כל שרציתי היה לרוץ הביתה ולהתכרבל מתחת לשמיכה, עד שיבוא הקיץ.

    שולמית הייתה שונה ממני. וכשהלכנו ברחוב, והמדרכה הייתה מרוצפת עלים, היא הייתה רוכנת אליהם, ואוספת אותם באהבה. אני איימתי לברוח לה, והיא נשארה איתם, בכל זאת.

    "הם ינבלו לך!" אמרתי בכעס. "בשביל מה את אוספת אותם, בכלל? עלה שנשר אף פעם לא יחזור אל העץ, הוא תמיד יישאר על הרצפה עלוב ומלוכלך, עד שיבוא הגשם, וישטוף אותו".

    "זהו, שלא" זהרו עיניה של שולמית. "הנה, אני אוספת אותם עוד לפני שהגשם הראשון מגיע. ואצלי בקופסא הם ייתיבשו, וכשהחורף ייגמר אני אקח אותם, ואחזיר אותם אל העץ שלהם".

    "פחחח" נשפתי בבוז. "אי אפשר להחזיר עלים למקום, את לא קולטת? עלה שנשר אף פעם לא יחזור".

    היא לא ידעה. היא לא יכלה לדעת, בשום אופן, על רובי. רובי שעזב את הבית בטריקת דלת, ביום אפור של סתיו. היא לא ידעה, שמאותו היום, שנאתי את הסתיו. שנאתי את העלים. שנאתי את השלכת.

    היא המשיכה לאסוף את העלים. אני כעסתי עליה. היא לקחה באהבה את מה שאני השלכתי. ועל אף שהיינו שתינו ילדות רגישות ונבונות, העלים הפרידו ביננו. בנו חומה, גדר של שלכת.

    עברו שנים, נפרדנו. מדי פעם הייתי חושבת עליה, על שולמית, על העלים. ועיניה- עיני שלכת- הביטו בי כל סתיו, מנסות לשכנע אותי לחמול על העלים, לאסוף אותם.



    בסתיו אחד הלכתי ברחוב. כבר הייתי בוגרת, ולא יכולתי להרשות לעצמי להישאר בבית בכל יום סתווי ומעונן. דרכתי על העלים, בעטתי בהם. התעלמתי מעיני שלכת מבקשות, הסבתי מבט. הטיפות שהתחילו לרדת, זרזו את הליכתי. יכולתי לשמוע את שולמית מתחננת, מספרת על בכיים של העלים, על הדמעות.

    ואז ראיתי אותה.

    אבל זו לא הייתה היא.

    לא שולמית שהכרתי, לפחות.

    היא ישבה בכיכר, ונראתה אבודה בין הבנות שישבו שם. בנות שכל דמיון בינן לבין החברה שהייתה לי אז, מקרי בהחלט. הן דיברו וצחקו, ועיני הדבש ירוק שלה רק הביטו בעלים, חמלו עליהם.

    הסתכלתי עליה.

    ילדת שלכת.

    רציתי לקרוא לה, לשאול אותה מה קרה. מה קרה לעלה העדין שהיה לי, ואיזו רוח הצליחה לגרום לו לנשור. אבל אז עיניה הביטו בי, והסתובבו. וכל מה שנשאר לי לראות מבעד למסך הדמעות המטושטש היה שער שחור, מתרחק.



    למחרת חיכו לי שש מילים בתיבת הדואר:

    ''שירה, עלה שנשר, לעולם לא יחזור''

    ולא יכולתי להיזכר מי אמר אותם, ולמה, ואיך.

    ימים חלפו. החורף גירש את הסתיו, והאביב החליף אותו. עונות השתנו, דברים קרו, ורק בלב שלי נשארה פינה בודדת, כאובה, שמורה לילדת-שלכת.



    בפעם הבאה שראיתי אותה כבר הייתי כלה טרייה ומאושרת. הסתובבתי בחנויות, עורמת מצעים על עגלה. השמש זרחה בעוז, והעצים הירוקים הסתירו את כל מה שרציתי לשכוח. לא חשבתי יותר על עלים שהושלכו בצידי הדרכים, נדרסים תחת גלגלי המכוניות, נרמסים מתחת לרגלי האנשים.

    ודווקא אז ראיתי אותה.

    המוכרת.

    "את רוצה קבלה?" היא שאלה, והרימה אליי עיניים שהיו שייכות לאדם אחד בעולם. זיהיתי את המבט שלה, הלום. היא זיהתה את שלי. רגע ארוך, אולי יום, אולי נצח, הבטנו אחת בשנייה. ראיתי את כל מה שהיא לא סיפרה לי. ראיתי את הכאב, את הבדידות, קבורים עמוק מתחת לערמת עלים.

    "אני צריכה לעבוד" היא אמרה לי בסוף, קולה צרוד ומוזר.

    "אני רוצה שנדבר" אמרתי לה. השפלתי מבט.

    "תבואי לכאן בערב" היא אמרה, עיניה נעוצות בכרטיס האשראי שהגשתי לה. "בעשר אני גומרת את המשמרת".

    הלכתי משם. בדרך הבטתי בעלים. הם היו ירוקים ומחוברים, וריחפו מעליי, לועגים לי. זה היה סוף הקיץ, ועונת הנשירה עוד לא התחילה. ובכל זאת, ראיתי פתאום עלה, קטן, ירוק, נוחת ברכות על המדרכה.

    בפעם הראשונה בחיי רכנתי, אספתי אותו. הנחתי בתיק. לא יכולתי שלא לחשוב, שדווקא כשילדת השלכת התייאשה, אני התחלתי לקוות.

    בעשר הגעתי. היא חיכתה לי, סופה בעיניה. ישבנו. שתקנו. שיר התנגן ביננו, שיר עצוב, בלי מילים, בלי מנגינה. משפטים שלא יכלנו לבטא, שיר שלא ידענו לנגן.

    "כשהייתי קטנה" היא סיפרה לי, עיניה נעוצות בנקודה נעלמת באופק. "אספתי את העלים. כשהגיע האביב, והרוחות נרגעו, ניסיתי להחזיר אותם לעץ שלהם. הם כבר היו צהובים, מיובשים ומבוישים. אני הייתי תמימה. ניסיתי להדביק אותם עם סולוטייפ, עם דבק סטיק. זה אף פעם לא עבד. הם תמיד נשרו בסוף, מבוישים עוד יותר משהיו קודם.

    מאז למדתי ממך משהו: יש עלים שהתפקיד שלהם, כנראה, הוא פשוט להיות מצע על הכביש, להידרך מתחת לכל רגל שתעבור שם. אל תנסי להחזיר עלים למקום, שירה. מה שהיה, לעולם לא ישוב עוד".

    "זה- זה לא נכון" גמגמתי. לא יכולתי להביט לה בעיניים. קרחונים ירוקים, אש קבורה בתוכם. לבה שממאנת להתפרץ.

    "זה לא נכון?" היא התעקשה להביט בי, להכאיב לי יותר. "זו לא את, שאמרת את זה? זה לא הוויכוח הישן שהיה לנו?"

    "זה כן" אישרתי בעצב. "אבל טעיתי. היום אני מודה בכך. את צדקת, שולמית".

    חיוך קטן, אירוני, נתלה על שפתיה. "אז החלפנו צדדים עכשיו?" היא שאלה. "ראית פעם עלה שחזר לעץ ממנו הוא נשר, שירה?" מבטה פילח אותי, מנע ממני לשקר.

    שתקתי.

    "לא משנה". היא התעשתה. "הניסיון שלי מר ועצוב מכדי שתצליחי לשכנע אותי. אבל היה נחמד לפגוש אותך, חברה מהעבר".

    "שולמית-" להטתי. כל הכאב, הסתיו, השלכת, העלים, התפרצו בי, יצרו לי מילים. "טוב לך עכשיו?"

    היא שתקה. עיניה דיברו.

    "אני מתחתנת, עוד שבועיים" סיפרתי לה. "אני אשמח מאוד שתבואי. באמת".

    היא לא הבטיחה דבר.



    בחתונה, בין המנה השניה לריקודים, ראיתי אותה. יושבת בצד. לא שייכת, לא קשורה. אבל חיוך ריחף על שפתיה, שימח אותי באמת. ואז נפגשו מבטינו. והחיוך. וכבר היה לו שם, לשיר שלנו. וגם מנגינה.



    עברו שנים. עשרות עונות. סתיו, חורף, אביב, קיץ. סתיו.

    אני הייתי אישה, ואמא. ושלושה קטנטנים, בתוספת עבודה תובענית, מנעו ממני להתעמק בעלים שברחוב, בשלכת שנושרת או לא. עדיין אהבתי את הטבע, אבל פגשתי בו רק בחופשות. ועדיין זכרתי את שולמית, בימים, ובעיקר בלילות.



    בין הזמנים אחד יצאנו לנופש. יישוב קטן ברמת הגולן. משפחה צעירה ונחמדה, שמשכירה כמה צימרים ביישוב שלהם. דיברתי עם האישה. סיכמנו שננחת שם ביום שני, נשאר עד חמישי. סגרנו.

    הגענו למקום. יישוב יפה, מטופח. גובל בכפרים דרוזים. שקט צלול, ממכר. עמדנו בחניה. חיכינו לבעלת הצימר, שתיתן לנו את המפתח.

    ואז היא הגיעה.

    הייתה לה מטפחת צבעונית, עם פרנזים; חלוק ארוך ורחב ושרשרת עם עלה זהב. אבל מה שתפס אותי היו העיניים.

    עיניים מוכרות מדי.

    מוצפות באור שלא ראיתי אף פעם.



    בלילה ישבנו לשיחה. בשמי היישוב שלהם זרחו כוכבים. הירח הביט בנו, מחייך. שר לנו שיר עם שם, מילים ומנגינה.

    "ושוב נפגשנו" היא חייכה חיוך מוכר, עדין. "בנסיבות מעניינות".

    ישבנו בחצר שלהם. היא הייתה זרועת עצים. זיהיתי משמש, תאנה, רימון, אפרסק. היו עוד כמה.

    "אני רואה שאת אוהבת עצים" אמרתי לה.

    "התחלתי לאהוב שוב" עיניה דלקו, הציתו אותי. "נטענו כאן כמה שהיה ניתן. ככל שהמקום איפשר".

    "והעלים-?" שאלתי אותה "מה איתם?"

    "את צדקת" היא חייכה חיוך ששיגר ניצוצות לעיניה. "וגם אני צדקתי. עלים שנשרו, לעולם לא ישובו אל העץ ממנו הם נפלו. אין טעם, אפילו, לנסות להשיב אותם למקום. אבל לכל עלה, יש תפקיד. וגם עלה שנשר- הוא לא חסר תועלת. ויש לו ייעוד ומטרה.

    וחוץ מזה-" היא חייכה שוב, ולרגעים הייתה נראית אותה ילדת שלכת שהכרתי אז. "אנשים- הם לא עלים. הם אנשים. וגם אם הם נפלו, או נכשלו בפעמים אחרות, הם תמיד יוכלו לחזור אל העץ שלהם. ואם הם יחפשו-" היא הביטה אל הכוכבים, הורידה אותם אליי, "הם תמיד ימצאו את הדרך לשוב הביתה".
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: תמר21, HennyS, מרציפן ועוד 37 משתמשים40 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דנמרק
    אופס, צודקת:unsure: כל הכבוד שאת שמה לב לפרטים הקטנים! תודה! תודה, משמח לשמוע...
  • 3K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת עניין של השקעה
  • הדוויג //
    • איך הצלחתי בשידוכים של הבנות, אתה שואל?
    צריך לדעת להשקיע לאורך זמן.
    אני למשל, כבר כשציפי שלי עלתה לכיתה א' חשבתי על העתיד. דבר ראשון לקחתי חתן הכי פשוט שיש. חצי ספרדי מקול יעקב. איך אומרים? קודם כל שיהיה משהו ביד.
    אחרי כמה שנים אשתי קיבלה עוד תוספת שעות בעבודה, אז הרשיתי לעצמי לשדרג לבחור מעשן מאור אלחנן. על הדרך הרווחתי עליית ערך של כמה שנים. לבינתיים השכרתי אותו ומינפתי את הכסף יחד עם הלוואה מהגמ"ח המרכזי, כך לקחתי עוד בחור ממוצע משערי שמועות.
    כשציפי עלתה לסמינר מכרתי את שני החתנים ובכסף לקחתי חתיך מחברון על הנייר.
    באותה תקופה גם נכנס לנו סכום גדול של פיצויי פיטורים. יש אנשים שהיו משתמשים בזה לאיזה חופשה בחו"ל, אבל אני חושב על העתיד, כבר אמרתי לך, אז לקחתי קבוצת עלטערס ממיר במחיר מציאה. זו הייתה השקעה בסיכון גבוה, אני כמובן לא ממליץ על זה כנכס ראשון, אבל לי הייתה סייעתא דשמיא וההשקעה הוכיחה את עצמה. איך שזיהיתי שהשוק הולך לכיוון של מיתון מימשתי את כל הקבוצה וחילקתי את הכסף בין אופציות בישיבת חיזוק של הרב דרוק ונייר מחקה מדד עולם הישיבות.
    ככה היום ב"ה הגעתי למצב שכל הבנות שלי מסודרות עם חתנים טובים, ואפילו יש לי בצד כמה חתנים מניבים שמורים לעת זקנה.
    • חחח
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: אביר88, ליטאי פשוט, טראמפ 2024 ועוד 100 משתמשים103 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    אחד הטובים ביותר שלך... אני התגחכתי דווקא מהצד השני - מהעבודה המוחרה שכל אברך שני נעשה סוחר...
  • 821
    • RACHELIZ
    שיתוף - לביקורת ילד שלי
  • RACHELIZ //
    • בּוֹא אֵלַי,
    יֶלֶד שֶׁלִּי,
    קַח אֶת הַתִּיק.
    שַׂמְתִּי לְךָ
    נְשִׁיקוֹת וְחִבּוּקִים
    לַזְּמַנִּים שֶׁתִּצְטָרֵךְ
    וְגַם לִרְגָעִים רְגִילִים.
    קַח צֵידָה לַדֶּרֶךְ
    אַהֲבָה שֶׁל אִמָּא,
    גַּם כַּמָּה דְּמָעוֹת
    וּתְפִלָּה חֲרִישִׁית:
    שֶׁיִּהְיֶה לְךָ טוֹב,
    יָם שֶׁל חֲבֵרִים
    וְחִיּוּךְ בָּעֵינַיִם.
    שֶׁהַוִּילוֹן יַעֲשֶׂה לְךָ
    צֵל מֵהַשֶּׁמֶשׁ,
    שֶׁלֹּא יִדְחֲפוּ אוֹתְךָ בֶּחָצֵר,
    שֶׁתַּסְפִּיק לִגְמֹר
    אֶת כָּל הָאֹכֶל,
    שֶׁתְּוַתֵּר עַל הָאוֹטוֹ
    אֲבָל תֵּדַע גַּם
    לַעֲמֹד עַל שֶׁלְּךָ
    וּבְעִקָּר שֶׁתַּמְשִׁיךְ
    לִהְיוֹת טָהוֹר
    כְּמוֹ שֶׁאַתָּה!

    אָמֵן,
    אִמָּא
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: תמר בן דוד, דיאלוג, REBEKA997 ועוד 26 משתמשים29 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פנינה ריימונד
    פנינה ריימונד
    לא סיבה מיוחדת. פשוט לא ההובי שלי :)
  • 1K
    • R
    שיתוף - לביקורת הבטחתי לפרסם!
  • RPO //
    • בטחתי לפרסם את הישועות הגדולות
    הינו במיון עד לפני שעתים עם אבא שלי, במשך יומיים +
    עם כל הקושי
    הדבר היחיד שהחזיק ועוזר זה תפילות.
    ויחד עם זה הקשבתי לקו הישועות וקבלתי קבלות בצניעות.
    ה' הטוב שומע ומקשיב!!
    ושלח חסדים גדולים כקטנים,
    אינלי דרך להודות בכלל!!!!!!
    גם שהיה נראה שאין לאן להמשיך, הרופאים רצו לשחרר אותו אפילו שלא חש בטוב
    פתאום התחלפו משמרות והגיע רופא שישר הבין ממה אבא סובל,
    או ששמו אותנו פתאום בחדר שקט,
    ומלא מלא ישועות!!
    והעיקר שחזרנו הביתה!!
    ובעז''ה עד להחלמה השלמה!
    תודה ה'!
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: תמר21, שטח סגור, מלכי סלמון ועוד 13 משתמשים16 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RPO
    ואם כבר.. שמו לתפילה מנחם יצחק בן מרים דינה בתוך שאר כל חולי ישראל!! שנשמע בשורות טובות! תזכו...
  • 1K
    • כ
    שיתוף - לביקורת לא הגיע הזמן??? [קריאה אחרונה...]
  • כותב השורות //
    • מתי יגיע הזמן?
    ריבונו של עולם!
    מתי יתחיל כבר הזמן???

    שיהיה זה זמן חורף... זמן אלול...
    מצידי, שיהיה שוב פעם זמן קיץ! רק לא בין הזמנים...

    באמת! זה לא משנה לי! לא חשוב איזה זמן, העיקר זמן!

    זמן –

    - שהיום בו מתחיל בשבע!     לא בעשר וחצי... ושיהיה בו ארוחת בוקר! בבוקר! לא בשתים עשרה וחצי...

    - שנהיה עייפים בלילה, לא ביום...וגם בלילה...

    - שנדע מה השעה ואיזה יום היום... ומה עושים מחר...

    - שנלמד קצת יותר משתי משניות... ותפילת הדרך...

    - שנראה את הילדים קצת פחות! כי הם יהיו במוסדות החינוך סוף סוף!

    - שכשנעבור ליד הפארק נראה דשא!     לא רק שמיכות ולכלוכים...

    - שלא ייעלמו למוישי נעלי הקרוקס כי הם יחליטו להיסחף עם המים בירדן...

    - שנירדם בנסיעה לעבודה! לא בדרך חזרה מהצפון כשיש עוד לסדר מזוודה... ושקיות, וכביסות, ותיקים...

    - שנישן במיטה שלנו בבית! ולא באיזה מושב עם ריח של תרנגולות [לשתי לילות זה דווקא היה סביר...]

    - שנשהה במקומות ממוזגים! ולא תחת סככה כשהשמש קופחת בכלל מהצד...

    - שנבשל שניצלים במחבת! ולא נתעקש לעשות על האש... להבעיר גחלים, לנפנף, להבעיר שוב, לנפנף, להפוך, ושוב לנפנף, ובסוף ייצא לנו שרוף!
    ויש לי עוד כמה אבל אין לי זמן...

    מתי יגיע הזמן, שנתגעגע לבין הזמנים???

    לא הגיע הזמן???

    שכבר יגיע הזמן!!!
    • תודה
    • חחח
    Reactions: HennyS, בשלנית, ללי99 ועוד 29 משתמשים32 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כותב השורות
    מה לעשות מהחופש "תש כוחו כנקבה"...
  • 1K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת אלה שלא נכנעו
  • הדוויג //
    • (מקור: על אבא לא שואלים שאלות - מוטי וייס)

    אבא, אבא, יש לי שאלה קצת אישית.
    אתה שעברת את החופש הגדול,
    איזה שיברון איזה ניסיון,
    איך שרדת, איך החיוך לא ירד מהפנים?

    עונה האבא: ילד יקר, בשבילך הייתי
    כוחות וכספים כל החופש הוצאתי
    חוויות וטיולים, מה לא עשיתי
    מחכה שהילד המתוק יגיד מילה טובה.

    אבל הילד לא מרוצה משום דבר,
    אבל הילד לא מרוצה משום דבר.

    ים וגם בריכה, מעיינות עם ריח של ביצה,
    מחכה שהבן כבר ישמח


    אבא...
    אין לך שום רצונות, שום בקשות?
    הכל מתאים לך, הכל מובן לך?


    הרים האבא את העיניים העייפות:
    האמת, הכול נמאס לי,
    בא לי לישון ואין לי טיפת כוחות.
    אבל רבותי, אני כבר למדתי
    שהאבא לא אמור ליהנות.
    החופש זה לא זמן לבלות,
    והאבא לא אמור ליהנות.

    בעזרת ה', בעוד כמה ימים,
    סוף סוף הילדים יחזרו ללימודים,
    כל כך חיכיתי, שוב ושוב לחשתי:
    החופש זה לא זמן לבלות,
    והאבא לא אמור ליהנות.

    החופש זה לא זמן לאבות,
    רק באלול נחזור קצת לחיות.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: ליטאי פשוט, גשם יורד, ב.ל.ת. ועוד 45 משתמשים48 //
    0 תגובות
  • 1K
    • אלעזר 1
    שיתוף - לביקורת לתת ולקחת
  • אלעזר 1 //
    • פעם
    הייתי אומר לך תודה
    כדי לקבל הכרה

    הייתי אומר לך בוקר טוב
    כדי שתדע שאני פה

    הייתי אומר לך מה נשמע
    כדי שתדע שאני בסביבה

    וכך למעשה התעסקתי
    בלחפש את מי שייתן לי



    היום
    אני אומר לך תודה
    כדי שתדע שאני מעריך

    אני אומר לך בוקר טוב
    כדי שתתחיל את היום עם חיוך

    אני אומר לך מה נשמע
    כדי שתרגיש ששמים לב אליך

    אני נותן לסביבה במקום לקחת
    וזה לבד נותן לי המון
    • תודה
    • שכוייח!
    • וואו!
    Reactions: מצב כפית, בשלנית, אהרון1 ועוד 28 משתמשים31 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש חדש
    צורף קובץ
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה