קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
שאריות של החגים...

#
לא יודע למה, אבל השיר הראשון שהתחלתי לשיר בשולחן שבת [שבת בראשית, כן?] היה - 'ושמחת בחגך', וכשניסיתי לתזכר את עצמי, 'הלו אנחנו עוד רגע בחשוון'... התחלתי לשיר בדבקות 'חמול על מעשיך', לא יודע מה קורה לי, אבל זה עדיין מזמזם לי בראש.

#
אולי גם לכם זה קרה
הייתי בחנות ירקות, והגבהתי לימון בכדי לעמוד על טיבו ועל כמות המיץ החמוץ שהוא מכיל, כשבטבעיות אופיינית לימים אלו... התחלתי לעבור על השליש העליון שלו בחיפוש אחר נקודות שחורות, וכשמצאתי כמה כאלה ניגשתי לסודני שעבד שם ושאלתי אותו אם הוא יודע להוריד נקודות בלי לפסול את האתרוג, אופס', לימון...

#
גם אתם קיבלתם התראה חמישית לפנות אחר כבוד את הסט המהודר המוצב בסלון כאבן שאין לה הופכין, או יותר נכון כעציץ מתייבש?
אפשר להבין, קשה לכם להתנתק... נסו לחשוב על פתרון יצירתי כמו להניח את הסט באגרטל מפואר ולהקות במסירות מידי יום, לכו תדעו, יש מצב שההדסים ישרישו...

#
אני מכיר גם כאלה שמנסים ללא הצלחה להיפטר ממנהג ממכר... כשכמעט חודש בכל פעם שהם אוכלים תפוח הם רצים לארון ומטבלים את התפוח כהוגן בצנצנת הדבש.

#
בהנחה וכבר העלתם את הסכך לבויידעם או לחילופין הורדתם אותו למחסן, מה עם הדפנות??? לא הגיע הזמן? תודה מראש, וועד הבית.

#
כשביררתי על דירה במחיר מציאה, משום מה שאלתי את המתווך אם היא כשרה גם לפי החזון איש, הוא כחכח והסביר בנעימות שהוא לא מוכר סוכות אלא דירות, ואני ניסיתי לצאת מזה טוב כשאמרתי לו, 'אה נכון סליחה, אבל אם תשמע על סוכה 3 חדרים תעדכן אותי', הוא גיחך, 'סוכה 3 חדרים בבני ברק? אין מצב'.

מחכה לסופגניה של שבירת הצום במוצאי עשרה בטבת [בתקווה שלא יהיה]
- שלום לך אדוני יו"ר האקספוזיציה אנחנו שמחים לארח אותך כאן בתוכניתנו למשך השעתיים הקרובות. נתחיל עם מצב הביטחון. מה אתה מתכוון לעשות?

- אבא שלי, פרופסור אבא ז"ל, הוא זה שנלחם למען הקמת המדינה, נשא בנטל בכל שנותיה מקומה ועד שוכבה, למעט הפסקה קטנה בה קפץ להולנד להחזיק את האצבע בסכר בזמן ההצפה הגדולה. אני גדלתי בבית שזו הייתה התודעה יום יום יום שעה שעה!

- וואו. מדהים. אבל... מהי דרך הפעולה שאתה מתכוון לנקוט בה?

- ציינתי כבר את אחי הגדול? ילד חרוץ שהיה אהוב על כל רואיו ושומעיו, מוריו מורותיו שכנותיו ומוכרי קיוסקיו. החיים בצילו הבהירו לי מי אני ומה אני עומד לעשות כשאהיה אח גדול בעצמי.

- כן, שמענו את זה הרבה... ובכל זאת, אנשים רוצים לראות מה תעשה! אתה הולך לעשות משהו?

- כשהייתי בחו"ל, התמקצעתי הן אישית הן מערכתית הן מדינית והן רוחבית. בזמן שהייתי שם שמעתי את המשפט שעתיד לשנות את חיי. אחזור עליו באנגלית משובחת ומרשימה:
Sir, if you don't buy anything, please leave the store.

- הפסקה קצרה וממשיכים.

- שרדתי את אובמה, את טראמפ, את בוש, את קלינטון ואת פולארד, אשרוד גם הפסקה קצרה.

- - -

- אדוני, נראה שהמראיין קפץ מרוב ייאוש מחלון השירותים ולא עומד לחזור להמשך הריאיון.


- מה אתה אומר! זה אירוע שמשפיע עליי מאוד. מחכה כבר לספר עליו בריאיון הבא.

- לא הבנתי. איך בדיוק זה משפיע, אדוני?

- פחות קול לשמאל.
  • 456
  • היום החופשי – כמה שהאורך שלו מתעתע! בלילה שלפניו, הוא נדמה לי ארוך מאד, ואני מתכננת להספיק בו אלפי מטלות. ובמהלכו – הוא רק מתחיל, לא הספקתי אפילו חצי מהמטלות המתוכננות, ו- הופ, כבר נגמר לו.

    אחת המטלות הקבועות ליום החופשי שלי, היא הקניה השבועית בסופר. בדרך לסופר, בעודי מהרהרת במטלות הצפויות לי להיום, חשתי פתאום בעיטה ברגלי. מה זה?! הרמתי את עיני מופתעת. הא, זאת שרי. הבת של שניידר- אלה החדשים. נו, אם היא אכן גאונית, כמו שחיה, אחותי שלומדת במחזור שלה טוענת, אז תקופת מבחנים בשבילה היא סיבה להשתעמם, אפילו עכשיו יומיים לפני המבחן מושגים ביהדות.

    "שרי, מה שלומך?" ניסיתי לרמוז לה על התחליף הלא מקובל ל- שלום, מה נשמע, בוקר טוב או כל ברכת נימוסין אחרת.

    "לא חברה שלך!" היא התיזה בתגובה.

    "למה לא? לא זכור לי שפגעתי בך או הצקתי לך", התפלאתי.

    "כי את לא מבינה אותי. לא רק את, אף אחד לא מבין אותי! לכן החלטתי שאני לא חברה של אף אחת, ודי!" ענתה בעצב.

    "ולמה החלטת שאף אחד לא מבין אותך?" ניסיתי להבין בכל אופן.

    "אף אחד גם לא יכול להבין אותי, כי אני אספרגר. מי שלא אספרגר, לא יכול להבין את מי שכן", היא ענתה בטון עצוב, והתרחקה ממני בלי להיפרד לשלום.

    הסתכלתי עליה בעודה מתרחקת. כמה שהיא דומה לשימי שלי... אמנם לה יש אספרגר, ושימי שלי אוטיסט, ובכל זאת יש ביניהם כל כך הרבה מן המשותף: שניהם לא חושבים לפני שאומרים או עושים משהו, שניהם חסרי טקט מינימאלי, שניהם ברמה שכלית גבוהה בהרבה מהממוצע לגילם... טוב, אספרגר הוא בכל זאת על הרצף של האוטיזם. הגיוני שיש ביניהם מכנה משותף.

    אני צריכה לדבר עם רבקה שניידר, לשתינו יהיה מה לתרום זו לזו בקשר לגידול המורכב של הילדים האלו. למרות שאיני אוהבת לחשוף את הבעיה של שימי, בכל זאת הרי משכנות לא כל כך אפשר להסתיר. הנה, נוספה לי עוד מטלה ליום החופשי...
    פנאפיק על פדהאל בהשראת האשכול של @7שבע7

    כתבתי על פדהאל של לפני תחילת הספר

    רוב האנשים שפדהאל מכיר אינם אוהבים לפתוח דלת כשהרוח שורקת מבחוץ, הם מעדיפים לתת לה לנקוש על התריסים ולהרעיד את הפעמונים, אבל הוא מזמן התרגל שקריאון שונה בכל. על כן כשרגלו של קריאון חוצה את מפתן הנגרייה, פדהאל הודף את המסור וחש להגיף את התריסים, איש אינו צריך לדעת מה שולייתו של חרש עץ מחזיק בכפלי גלימתו.

    פדהאל מוציא את ידו מהגלימה ובוחן את החפץ הקטן והעגלגל, "טבעת חותם" לוחש, מעביר אותו בין אצבעותיו. הוא מגלגל על לשונו את הכיתוב המוטבע על החותם, אבל השם באנם רדלטיאן אינו מוכר לו. הוא בטוח שאף לקוח העונה לשם זה לא ביקר בנגרייה בחצי שנה האחרונה, ובכלל ממתי באים אל קריאון לקוחות בעלי טבעת חותם, תוהה לעצמו.

    שריקת רוח אימתנית במיוחד מזכירה לשולית הנגרים שתיכף המעסיק שלו יבוא ויתהה מדוע לא התקדם בעבודתו. הוא מחזיר את הטבעת לגלימתו ופונה למסור המשונן, עליו לחתוך עוד עשרה קרשים לפחות.

    ורק אחרי שקראון חוזר ומשבח אותו על עבודתו הדייקנית כתמיד, פדהאל מחליט לגשש מעט. "הרהיטים של הנגרייה מפורסמים הרבה מעבר לנפת דיראט".

    "ודאי", מחייך חרש העץ, "אנשים יודעים לכבד איכות",

    "במיוחד אנשי אצולה" מציין השוליה בעודו רוכן על שרפרף קטן, בוחן את פגמיו,

    "הו, אנחנו לא עד כדי כך מפורסמים" מגחך קריאון, "אני חושב שאתה מכיר רק בן אצולה אחד הדורך כאן באורך קבע",

    חמיצות עולה בפדהאל, "איני בן אצולה" אומר בשקט כשכאב חלוד בעיניו, הוא נעמד, מוציא את הטבעת שבגלימתו ועוד לפני שפוצה פיו הוא מבחין בחיוורונו של קריאון "אתה מכיר את בעל החותם", ספק שואל ספק קובע.

    "מכיר" משיב חרש העץ, "תן לי אותה"

    פדהאל מסובב את הטבעת בין אצבעותיו, "מיהו באנם רדלטיאן?"

    קריאון נאנח, "לא מתאים לך ילד, אתה יודע טוב ממני שעל העבר להישאר בעבר".

    "ובכל זאת?" דוחק פדהאל, מלטף את האבני החן המשובצות בחותם.

    "מלחמה מביאה עימה עוולות וזוועות, ואלו שמנסים למנוע אותן נפגעים ראשונים". הנגר הותיק מתיישב על יד הדלפק, מתופף על השולחן.

    פדהאל פוסע לעברו של קריאון, "ובאנם ההוא ניסה?"

    "האציל רדלטיאן ניסה פעם אחת יותר מידי" שפתיו של קריאון מתעקלות מעלה למראה עיניו המבוהלות של פדהאל והטבעת שעושה דרכה אל הדלפק, "אצילים אינם נושכים", הוא מפטיר.

    "אני מכיר כמה שכן". פדהאל משפשף את ידיו הריקות ואחר כך מביט במעסיקו, והשאלה הבאה שעמדה על לשונו נבלמת למראה הידיים שמחליקות את הטבעת אליהם, מלטפות אותה שניה יותר מידי.

    הוא חוזר לשרפרף העץ ובמוחו פקעת מחשבות, תמיד חשד שעברו של חרש העץ אינו חלק כפי הנראה, ולפי דבריו של קריאון, כמו גם המיקום הלא סביר בו מצא את הטבעת, סביר להניח שהוא מדבר על מישהו קרוב, אולי אפילו על עצמו.

    פדהאל ממשיך לעבוד בשקט, וכאשר השמש מבצבצת בין ענני הסערה ומגלה על השקיעה הקרבה הוא מתעטף במעילו ויוצא מהנגרייה. לפני תשע שנים כוזר נקרעה, ואת העוולות שהביאה עימה הקריעה חש על בשרו. ולמרות שהמלחמה ביוסף דיאלידאן וברעיונותיו הפשרניים חשובה מאין כמותה, מוטב היה אם בארמונות אתיל היו מקדישים זמן רב יותר בכדי למנוע פשעים מעין אלה.

    הרוח מכה בו, משדלת אותו להאט פסיעותיו, ואולי גם את הרהוריו. חיוך קטן עולה בו, חייו כשוליה עיצבו אותו הרבה יותר מאשר שיער, עובדה שגם הוא פוסע נגד הרוח ולא מניח לה לחדור בעצמותיו.
    כהמשך לקטע יש לי אחות מיוחדת! שעלה כמאמר בפרוג. שם אני מספר על העיתוי המושלם בו הודיעו לנו - האחים, שיש לנו אחות עם תסמונת דאון
    אני מרגיש צורך להעלות גם מונולוג אישי שלי על אחותי שנוגע קצת יותר להתמודדויות היומיומיות שמלוות משפחות לילדים מיוחדים.
    ראוי לציין שהקטע הנוכחי מושפע בעיקר מההיכרות שלי עם אחותי, כשאינני מתיימר לייצג בזה את כלל המתמודדים עם ילדים מיוחדים.
    אשמח לקבל ביקורת מועילה הן על הסגנון כתיבה, והן על ההבעה של ההתמודדות בתוך ובין השורות.

    יש לי אחות מיוחדת! י.מ.י.

    יש לי אחות מיוחדת
    אם אותה אינכם מכירים
    קראו נא מיד בנעימה וברגש
    ובמקצב, אם הנכם יכולים...


    יש לי אחות מיוחדת
    כבר 12 שנים
    ודיברנו לא פעם, על איך החיים
    היא רואה את הכול בוורוד.

    יש לי אחות מיוחדת
    עד לא מזמן היא למדה, איך לקרוא
    גם לכתוב עוד תדע, כתב יפה ועגול
    רק חשבון, עוד לא בא בחשבון.

    יש לי אחות מיוחדת
    כזאת שדורשת המון
    היא תמיד שובבה
    גם כשהיא מתעייפת
    איננה אוהבת לישון.

    יש לי אחות מיוחדת
    ויש לה שפה משלה...
    נשמעת מוכרת מעט מוזרה
    בסוף תמיד היא תסביר את עצמה.

    יש לי אחות מיוחדת
    לא דומה היא לשאר אחיות
    לה יש סייעת וכיתה מיוחדת
    ותיק עם מלא מחברות.

    יש לי אחות מיוחדת
    אוהבת לשיר ולרקוד
    משחקת המון 'מחבואים' ו'תופסת'
    וב'חבל' תמיד היא בתור...

    יש לי אחות מיוחדת
    ומה לעשות שהיא לא מתחברת
    עם מקומה בעזרת הנשים
    היא רוצה ליד אבא בתוך בית הכנסת
    לא אכפת לה מה כולם אומרים.

    יש לי אחות מיוחדת
    היא לא כמו כולן זה ברור
    וזה שאמר שהיא קצת 'מפגרת'
    הוא מוזר וחסר רגישות.

    יש לי אחות מיוחדת
    אולי לא ה'חכמה
    אולי לא ה'מוכשרת
    היא פשוט - אחות מיוחדת.

    יש לי אחות מיוחדת
    היא לא רק תסמונת, תדעו!
    היא ממש מיוחדת, מתוקה ומושלמת

    היא תהיה כמו כולם, עוד תראו!
    בעל הברט החום דלק אחריו החוצה. תוך כמה צעדים זריזים הוא גם השיג אותו, בהתחשב בקצב הצעדים האיטי-רחפני שלו, כמתאים ליום זה בכלל ולסיומו בפרט.

    "יונגערמאן! אברך! חכה רגע!"

    נטע הביט בו בתימהון. מה הוא יכול לרצות?

    האיש לא נתן לו זמן רב מדי לנחש: "ברך אותי! אני רוצה שכבודו יברך אותי, בבקשה".

    התימהון בעיניו של נטע גבר. נכון, שמחת תורה. רבים שותים מעט, מעטים שותים יותר, אבל בעל הברט לא שתה כלום מתחילת הקידוש ועד סיום ההקפות! על איזו בננה הוא החליק פתאום?

    "אני?! למה אני?"

    "אתה שמחת בשמחת התורה, לכן אני רוצה שתברך אותי". התעקש הברטאי.

    "רק אני שמחתי?! הערשי שמח, אלי שמח, מוטי שמח ושמחה-זיסל שמח כמובן... למה דווקא אני?"...

    >>>

    קהילת "היכל בגבעה" לא נוסדה אתמול, גם לא לפני עשור. חלק גדול ממתפלליה הראשונים כבר הלכו לבית עולמם בשיבה טובה וחלק ניכר אחר כבר החזיקו בידם דרכון עם ויזה חתומה לאותו עולם טוב. אך בשנתיים האחרונות הייתה לה עדנה, עם סיום האכלוס בפרויקט "השמורה" הסמוך לגבעה.

    הפרויקט המוזל משך אליו משפחות אברכים צעירים, רובם מאותו המגזר. חלקם נשואים טריים, חלקם בעלי ילד או שניים וכולם "התלבשו" על בית הכנסת הקיים והקימו אותו לתחייה. בראשותו של הערשי הנמרץ, ממובילי הפרויקט, הם נסכו טעם חדש ומגוון בבית הכנסת המתנוון והולך.

    שמחת תורה, זה היה השיא שלהם.

    האברכים הכניסו "מצב" אמיתי לבית הכנסת. רפרטואר שירים עשיר ממיטב המוזיקה החסידית המעודכנת. ריקודים מכל הסוגים, "שורות", "שערים", "ימים", מקהלות וקולות שניים, שלישיים ועשיריים.

    וגם בעל הברט היה ביניהם השנה. לא ברור מהיכן הגיע לשם, אבל אין שאלות. כנראה קרוב משפחה של אחד הקשישים הנותרים.

    >>>

    "הערשי שמח, אלי שמח, כולם שמחו... למה אני מכולם?" חזר נטע על שאלתו.

    הם כבר התרחקו למדי מבית הכנסת. איש לא עמד סביבם. רוח של אחר צהריים נשבה בין הצמרות ושרקה את השאלה יחד עם נטע התמה.

    בעל הברט חזר אחריו בחיוך, באותה נימה: "אברהם שמח, יצחק שמח, יעקב שמח, משה שמח בשמחת תורה"...

    אז הוא יודע משהו מכתבי הקודש, בעל הברט הזה. לא "מתקרב" טרי – הרהר נטע. אבל שוב, למה דווקא אני?

    "הרשה לי להציג את עצמי", הושיט האיש את ידו ללחיצה. "דוקטור אורי בכר, מומחה לשפת גוף. עקבתי אחרי כולכם במהלך ההקפות. לא מתוך רצון לעקוב, זה פשוט טבעי אצלי, אני לא יכול להתעלם מזה"...

    עיניו של נטע הביעו עניין. הצליח לסקרן אותו, דוקטור ברט.

    "בכל פעם שאחד מכם עשה "קונץ" כלשהו, שיר חדש, ריקוד חדש, קפיצה ייחודית כלשהי, הנפה של ספר תורה - העיניים שלו פזלו אוטומטית. האחד לעבר רב הקהילה, השני לעבר הגבאי והשלישי לעבר ראש החבורה שלכם, הערש קראתם לו? חלק פזלו לכיוון עזרת נשים, כנראה כדי לוודא שהם עושים נחת גם לבת הזוג המשקיפה עליהם"...

    "טבעי". אמר נטע.

    "בהחלט!" הסכים דוקטור אורי.

    "אבל אתה... אתה, בכל פעם שהתבלטת, אם בשיר חדש, אם בריקוד, אם בדיבוק חברים, בכל פעם העיניים שלך פזלו אוטומטית אל... ספר התורה הקרוב ביותר. באורח בלתי רצוני העיניים שלך גלשו וחיפשו היכן נמצא הספר הסמוך, זה עם המעיל הלבן או ההוא עם המעיל הכחול ורק כשהן נחו עליו לרגע של אישור, אז המשכת באותה פעולה שמחה"...

    "את פזילת החן הזו - שלא יכולה להיות מעושה באף צורה! – אותה אני מעריך. היא מראה היכן הלב שלך נמצא באמת. ממך אני רוצה ברכה, ברכה ממי ששמח באמת בשמחת התורה".

    נטע שתק, מעכל את הדברים. עפעף בעיניו לסלק לחלוחית בלתי-קרואה. שמחת תורה היום, מותר.

    "אז... באיזו ברכה תרצה שאברך אותך?" שאל לבסוף.

    <<<

    "יש לי". אמר דוקטור אורי, מיישר את הברט החום בכובד ראש. "ברך אותי, שתמיד תמיד אפזול למקומות הנכונים".
    רעות יצאה מהבית באחת עשרה בצהריים, מלווה בשלושה בחורונים שזקוקים לנעליים.

    נו, מה חשבתם?!

    כדורגל, אופניים, בעיטות. פלא שהן החזיקו מעמד עד כה.

    היא נכנסה עם שיירתה לחנות הראשונה. נוחתת על הספה הכתומה שעומדת בצד.

    תבחרו, תבקשו מהמוכר את המידה ותמדדו.

    היא אומרת, שוקלת להרגיש מותשת כבר מעכשיו. מכירה את הסחורה שלה. משערת איך היא תראה עוד כמה שעות.

    הדרדקים חוגגים, אמא מכוונת, מגחכת על שלל הצבעים שנבחרו. בתלמוד תורה מותר רק נעליים שחורות. היא מזכירה את מה שהם העדיפו לשכוח ובוחנת את מלאי החנות כפי שהוא נראה על המדפים.

    לאחר שתי דקות של שקט מעיק, היא מוצאת אותם. שני דגמים. שחורים.

    היא מכוונת את צאנה לכיוון.

    הם מזעיפים מבטים, פולטים נחירות בוז בקול. בלי בושה.

    אמא, בואי נצא. זו חנות של זקנים. נלך לחנות ממול.

    אוקי.
    אמא מסכימה. וכי יש לה ברירה?!

    בחנות השניה אין נעליים שחורות, בשלישית אין את המידות הרצויות, ברבעית הנעליים היו מכוערות, בחמישית...

    ובכן, לא נלאה אותכם במסע בו עברה רעות ושלושת ה...(תבחרו הגדרה הולמת. ;) )

    רק נגלה, בשקט, שרק בחמש אחר הצהריים היא חזרה לבית.

    מרוטה מתמיד. ומחייכת.

    אוחזת בידה שקית שחורה.

    מצאה זוג נעליים אחד. בשבילה.

    נו, גם הישג, לא?!

    מבוסס על סיפור - כמעט - אמיתי...
    :(
    "וואלה אני השיבוצניק הכי טוב בכל הארץ, לא. בכל העולם!!" הבחור מחמיא לעצמו בלי סוף.

    "ממש". נעמדתי מולו, מחייכת.

    "מפטיח לך! וואלה מחמוד יעשה לך את העבודה הכי טובה, מדוייקת, יסודית, מהירה---"

    אני צוחקת. קוטעת אותו. "עבודה ערבית, אולי".

    "מה זה ערבית?! ערבית-ערבית!" הוא מבסוט.

    "זה אומר עקומה, אתה יודע אדון מוחמד".

    "מחמוד. קוראים לי מחמוד, ואני בחיים לא עשיתי משהו עקום".

    "אה, אדון מחמוד. הינה הפוגות כאן". אני שולחת אליו את השקית בבעיטה. "תשתמש בזה אם אתה לא רוצה לפרק את כל מה שאתה עושה".

    "תודה פטימה". הוא נוטל את השקית. "תאמיני לי, אם לא היית אומרת, לא הייתי שם אותן".

    "הופה! אני לא פטימה, מחמוד, אני חני".

    "אז חני, זה דומה לבת שלי חנוניה".

    "אהמ". אני פולטת שיעול. "אז אתה ממשיך לרצף?"

    "בוודאי, בוודאי. רק תכיני לי קפה שחור ותביאי לי מגבת, אם לא אני הופך לך פה לשלולית".

    "ברור". אני ממהרת למטבח חוזרת עם כוס קפה שחור ושתי מגבות פנים. שיהיה.

    "אללה יברך אותך". הוא נוטל את המגבות, מספיג את עצמו בתוכן.

    "יאללה קח ת'כוס. אולי תעשה הפסקה".

    "נראה לך? אני לא זז מפה עד שכל המבואה מרוצפת לך פה".

    "אני מכירה אותך. תעשה שתי שורות ותתיאש".

    "ככה את מדברת אלי? וואלה, זה לא טוב מחמוד עצבני. מחמוד יעשה ביגוע".

    "לאחל לך בהצלחה?" אני כבל לא שומרת את הצחוק בבטן, הוא מתפרץ.

    "וואלה, ממי, לא יפה לצחוק ככה על בעלך". הוא חוזר למבטא הרגיל שלו. "תביאי כוס מים, מה הבאת קפה?!"

    אני רצה.
    אי שם, ממש אי שם, באולם תת-קרקעי רחב ידיים, שנחפר במאמץ רב ובעבודה אינטנסיבית מסביב לשעון, בוקר וערב קיץ וחורף, נגמר הכוח? לא נורא, יבוא אחר וימשיך מהיכן שעצרת.
    המוזמנים נכנסו בזה אחר זה לתוך האולם, חברי המקהלה והתזמורת המרשימה הנעימו את האווירה בנגינתן של מספר יצירות מפורסמות, תחת ניצוח המאסטרו. גל של התרגשות חלף בקהל, בשעה שהמלכה נכנסה פנימה, ואחריה פמלייתה, שריה, משרתיה, משפחתה, ועמה. כל הנוכחים והנוכחות מחאו כפיים בהתלהבות, וזרקו פרורי פרח ורד סגלגל בצירוף קריאות 'הידד', ו'יחי המלכה', ודומיהם.
    המלצריות נכנסו, קדו קידה כנהוג, והחלו להגיש את המנות מהמטבח ששכן באגף סמוך.
    אחת המלצריות נתקעה במנחת האירוע, האוכל היקר נשפך על קרקע האולם, המלצרית התנצלה במבוכה, והחלת אוספת ומנקה את הלכלוך. לא שהיא הייתה מודאגת יתר על המידה, שכן מחסני מזון עצומים יותר ממחסני המזון שהיו בירושלים טרם החורבן, שכנו במרתפים מיוחדים, ומאובטחים (שלא יישרפו גם הם). יודעי דבר מספרים שאת המזון העצום החלו לאגור במבצע עולמי מלפני שנתיים (!).
    "ערב טוב קהל נכבד", פתחה המנחה את דבריה, שקט השתרר בקהל, אפילו המלכה הניחה בנימוסיות את כוס היין בידי אחת מעוזרותיה. "נתכנסנו כאן הלילה, כדי לשבור שתיקה", כעת גם מי שהיה שקוע באוכל, הרים את עיניו, והביט במבט רציני בפני המנחה, "לא עוד רמיסת נמלים חסרי ישע", הקהל הנהן בהסכמה, "לא עוד", המשיכה בקול רם המנחה, "ריסוס רעל על ערים תמימות", רחשי הסכמה עברו בקהל, "לא עוד", ניצלה המנחה את הרגע, "לחוסר צדק", קריאות עידוד נשמעו מבין הקהל.
    אורות הזרקורים הופנו לכיוון הבמה האדומה, שם עמדה לה הרמטכ"לית 'מלי' כשהיא נתמכת בקביים, ניתן בבירור לראות את רגלה הקטועה, מזכרת אילמת מהקרב האחרון אליו נקלעה. "קהל נכבד", פתחה, "הלילה, נשגר מערכי תחמושת, נשק כימי, נשק חם, נשק קר, ונשק פושר, ואת כל סוגי הנשקים ואמצעי הלחימה", רעש מחיאות כפיים קטע את דבריה, היא הניחה לקהל להביע את התלהבותו, ואז המשיכה, "הלילה הצדק יעשה". הקהל קם על מקומו ושאג תרועות עידוד, אפילו המלכה ניגבה דמעה חרישית, והנהנה בהסכמה".
    "ספרו איתי כעת לאחור", קראה הרמטכ"לית, חושפת מאחוריה כפתור אדום גדול, "10, 9, 8, 7, 6".

    בווום!

    בביתם של זקני הנמלים השוכן על ההר המשקיף לאולם הכנסים, אווירת דיכאון, בשל מוגבלותם ונכותם של הזוג, נבצר מהם להשתתף בכינוס הענק שהתרחש כמה עשרות (סנטי)-מטרים תחתיהם, ואם לא די בכך, רעידת אדמה קטנה גרמה לקירות ביתם לרעוד, והדבר היחיד שנשקף מכיוון המרפסת היה טביעת נעל ענקית, עם הספרות המסתוריות '42', ספרות שעד עצם היום הזה לא פוענח מי עומד מאחוריהם, ומה משמעותן.
    "סולטן-רקק בע"מ מדברת ציפי איך אוכל לעזור?"

    "ערב טוב, גיטי. אז ככה אני יש לי בעיה עם סוטאז' 28. המכסה שלו התעקם, כנראה מהחום, והוא כבר לא מתאים לסיר".

    "אוקיי, איך אומרים? לא לכל סיר יש מכסה. כואב כואב, אבל איך זה קשור אלינו?"

    "מה... זה סוטאז' של החברה שלכם, כמובן".

    "בסדר. כשאתה קונה תבנית ביצים ושובר אותה בדרך אתה גם מתקשר לתרנגולת?"

    "אה, תראי. איך אמרת שקוראים לך, רותי?"

    "ויטה".

    "אוקיי, ירדנה. תקשיבי. יש לי את האריזה כאן מול העיניים, וכתוב עליה בענק "אחריות לכל החיים". אז, חשבתי"...

    "אוי, שתהיה בריא. חשבת שזו אחריות לכל החיים שלך?"

    "מה... כמובן. אלא מה?"

    "זו אחריות לכל חיי הסיר! והסיר שלך, כמו שזה נשמע, זהו זה. מת. סוטאז' בלי מכסה לא שווה כלום".

    "מה זאת אומרת מת? קניתי אותו רק לפני חודש!"

    "בקיצור ימים ושנים. כואב כואב".

    "איך מת???"

    "זה תגיד לי אתה. בטח לא התייחסת אליו כמו שצריך. שלא נקרא לרווחה, אה? תגיד איך שטפתם אותו?"

    "מה זאת אומרת? כמו כולם, במדיח".

    "נו יפה. תחשוב שהיו מכניסים אותך לתוך קופסה אטומה, שופכים מים רותחים ומקציפים סבון ואדים. היית שורד? חתול של שרדינגר היה יוצא ממך!"

    "אז... אין אחריות?"

    "אין. לילה טוב שיהיה"...

    "רגע רגע, אני מעביר לך את אשתי, ריקי. אני רואה שאין ברירה, חייבים פה את האסרטיביות שלה".

    >>>

    "הלו!"

    "...אז כמו שהסברתי לבעלך. אתם הכנסתם את הסיר למדיח. לא התייחסתם אליו כמו בן אדם".

    "סליחה, איך אמרת שקוראים לך? מישל?"

    "אביגיל".

    "אין בעיה, דרורה. מדיח את אומרת?! בן אדם לא הולך לג'קוזי לפעמים? לא מקציף מים רותחים וסבון? אז יש אחריות. נא לשלוח סוטאז' חדש. לגבי הפיצוי"...

    "שום אחריות! אתם גם הושבתם אותו על אש! בן אדם יושב על אש?"

    "חס וחלילה חס ושלום אש. איך את מדברת, שירי! רק אינדוקציה".

    "אז איך התעקם מהחום?"

    "פלטה של שבת".

    "נו? זה מה שהרג את הסוטאז'. בישלתם אותו!"

    "איך בישול, דיקלה? הפלטה באישור משמרת השבת. את רושמת את הכתובת למשלוח הפיצוי?"…


    <<<

    נכתב לע"נ סוטאז' בן סולתם, נטמן בפח הטמון, לשעבר "ירקון". תהא אחריותו צרורה לכל החיים.
    אני אשמח ממש לביקורת והערות - זה סיפור שכתוב כולו בגוף ראשון.



    "הדרה", המורה שפיגלמן מעירה לי בפעם השלישית השיעור, דווקא יש שמש טובה בחוץ. "תיגשי אלי בסוף השיעור".

    אבא היה מעיר לה שבציווי אומרים גשי.

    כתל אביבי בעל תעודת בגרות שמתהדרת בציון מאה בלשון, שפה תקינה היה אחד הערכים הבולטים בבית שלנו לצד שבת וכשרות.


    ופתאום עכשיו אני מגלה כל מיני דברים שלא ממש שמתי לב אליהם.

    איך מצד אחד הייתי הבת הכי טובה בכיתה, כזו שהאמהות של חברותיי דירבנו אותם להיות בקשר איתי.

    ומהצד השני, הייתה בו גם תרבות כמעט נגדית.


    שני עולמות שקרועים ביניהם, ויצרו פסיפס מרהיב של חיים זה לצד זה.

    וזה נגד זה.


    פתאום עכשיו הצלחתי להבין את אבא. להיכנס לראש שלו.

    הוא היה קרוע בין הרצוי למצוי.

    בין רצון לשמור על המשפחה הקטנה שטיפח בעשר אצבעותיו. לתת ליורשת העצר שלו את התנאים המושלמים עבורה, לרצון לחיות את החיים שלו כמה שהיה רוצה שהם יראו.

    בין החיים שהיו לו בחוץ, למי שהיה מבפנים.

    הערצתי אותו.
    על היכולת לרשום את התווים למנגינת חייו כמו שהיה רוצה לשמוע אותה.
    -------

    "תביני הדרה", המנהלת שילבה את אצבעות ידיה, "וועדת הניהול של הסמינר קיבלה מספר פניות מהורים שדרשו לסלק אותך מהסמינר, לפני שתשפיעי לרעה על בנותיהם".

    זה היה מידי פוגע כדי להיעלב סתם ככה, כשאני יושבת מול המנהלת הכבודה של הסמינר שמתכוונת לכל מילה שהיא מוציאה מהפה, ובאמת ובתמים חושבת שאם אבא שלי עזב לתל אביב, אז אני פורקת עול מהסוג הגרוע ביותר שקיים עלי אדמות.

    "הוועדה התכנסה אתמול לישיבה תקופתית, ודנה בין היתר בפניות הללו.ההחלטה הייתה להשאיר אותך בין כתלי המוסד שלנו".
    אין לי כוח לנשום לרווחה שיש לי 'בית' שלישי.

    "אבל זה בתנאי שתעמדי בכללים מסויימים".
    מזל שלא נשמתי לרווחה.

    "הסמינר שלנו יחזיק אותך כל עוד לא תשמרי על קשר הדוק עם אביך החילוני ולא תיפגשי עימו במקומות שאינם לרוח החינוך שלנו. את נערה טובה, הדרה, חבל יהיה אם נאלץ לוותר עליך. תאמצי את התנאים הללו. הם ישמרו עליך בתוך הדרך".

    המנהלת באמת האמינה במה שיצא לה מהפה.היה לה ברור שאני צריכה לנתק קשר עם האבא החילוני והמתחזה שלי.
    שחס וחלילה לא אפול גם אני.

    אבל הוא אבא שלי, ומה עם "כבד את אביך?".
    זה רק כשהוא נראה כמוך?
    ------

    "למה בכלל קיבלו אותה לכאן?", הסגנית מצאה את המילים שנאבדו לה כשהייתי בתוך החדר, "איך מכניסים לכאן משפחה כזו, מי יודע מה יש להורים מתחת לתדמית החוזרים בתשובה?", היא צקצקה באכזבה, קבלה על הוועדה הרוחנית שהורידה את הרמה של הסמינר, "נשאר בסוף בלי רישום בגלל הסיפור הזה".

    היא המשיכה לשפוך עלי אש וגופרית, לא יודעת שאני עדיין מעבר לדלת, שומעת הכל.
    מזדעזעת.


    רצתי הביתה. לתוך הזרועות המנחמות של אמא.
    היא הבינה כמעט הכל. הציעה נחמה.

    "את חייבת בכיבוד הורים, הדרי. הסמינר לא יכול למנוע ממך את זה", העיניים שלה מתחמקות ממני. אומרות לי מה דעתה שלה בנושא.

    התעלמתי, הלכתי לאבא.
    בחרנו יחד ריהוט לחדר בצבע סגול לילך.
    עיצבתי לי את חדר חלומותיי.

    שתיתי בצמא בלתי פוסק את האהבה שהעניק לי אבא, שמוכן לקטוף לי את הירח, אם זה מה שיפצה אותי על הפאזל שפירק לחלקים.

    אני חושבת שהיה בו משהו שרצה לראות אותי ממשיכה בדרך שעזב. נקודה עמוקה שהתחברה לכל היופי הזה. רצתה להמשיך בו למרות שהתווים שהיא רשמה על המנגינה צרמו אוזניים מוזיקליות.

    הוא עודד אותי להמשיך להצטיין בלימודים בסמינר. ישב איתי על עבודות ביהדות וחיפש מדרשים שמדברים על אמונה, ודביקות בהקב"ה.
    בסייעתא דשמיא

    אם אתם מתלבטים אם לקרוא את הקטע הבא

    הצעה שלי:

    קראו, ולאחר מכן התלבטו להנאתכם...


    אני לא היחיד שמתלבט כל כך הרבה
    מתלבט אפילו איך להתחיל לכתוב את הקטע
    מהסוף מההתחלה או מהאמצע



    בסקרי הבחירות ישנם בדר"כ 21% של מתלבטים
    כאלה שעוד לא החליטו בין בל"ד לבן גביר ובין גפני למתן כהנא
    כאלה שקשה להם נפשית עם הקרע העמוק בין דרעי& ליברמן והם נקרעים בינם לבין עצמם בין הצדדים
    כאלה שלא ברור להם עם הם בצד של הנאשם בהווה או בצד של הנאשם בעתיד, מהסיבה הפשוטה שבמוקדם או במאוחר - כולם ישבו בכלא...

    אני גם לא היחיד שלא מצליח להגיע למסקנה ברורה והחלטית אם שתי מדינות לשני עמים הוא פתרון קסם בר קיימא או אסון קולסאלי שיגבה מחירים כבדים

    אני בכלל חושב על רעיון של 3 מדינות ל 3 מגזרים... בלי קשר לאויבים, אותם נצטרך איך שהוא לצרף לאחד המגזרים או לחלק את הנחמדים שבהם שווה בשווה בין כולם

    אני מכיר גם כאלה שלא סגורים על עצמם אם בכלל להצביע או שכדאי ועדיף לחכות למערכת הבחירות השישית שבוודאות ?????? תכריע את הכאוס הפוליטי המתמשך

    אבל למה רק פוליטיקה? חסר על מה להתלבט?
    כמתלבט כרוני אני יכול לספר לכם -


    על התלבטות אינסופית בסופר ליד המקררים בין החלב של טרה לחלב של תנובה, מצד אחד תנובה היא חברה סינית ומה יש לי עם הסינים? מצד שני זה טרה, וזה תנובה...

    על עצירה ארוכה ליד קופסאות השימורים של המלפפונים חמוצים, כשגם אחרי שאני מכריע אם במלח אם בחומץ, אני נכנס לדיון עמוק עם עצמי האם לקחת גדולים 7-9 בינונים 10-12 קטנים 13-17 או קטנים מאוד 18-25
    למה אי אפשר לעשות קופסא מעורבת מכל הגדלים???

    בתקופת בחירות, כשהלבטים מציפים את הדעת, מתלבטים כמוני, מתלבטים ביתר שאת...


    כך אני מוצא את עצמי עומד בתחנת אוטובוס אכול ספיקות אם כדאי לעלות בדלת הקדמית או שמא באחורית נס שתא המטען איננו אופציה הגיונית...

    בלילות שבת, אינני מסוגל להשתחרר מהתלבטות עזה - מהיכן לחתוך את חלת השבת? מהצד השרוף או מהצד העוד יותר שרוף...

    אפרופו שרוף, איך אתם אוהבים את הטוסט שלכם? זריז, בלי להתלבט עכשיו...

    שרוף! נכון? אההה, אבל זה פחות בריא, אז אתם מבקשים שיהיה רק קצת שרוף, בתיאבון!

    וכמו בכל דבר רע יש גם טוב
    לפעמים אני מוצא את ההתלבטות כדבר חיובי ואפילו מציל חיים

    זה קרה לי כשהתלבטתי במשך דקה וחצי אם לחצות רגלית את הצומת באדום או להמתין לרמזור שיואיל להתחלף לירוק, ובינתיים תוך כדי ההתלבטות הרמזור הספיק להתחלף לירוק ולכו תדעו, אולי הציל את חיי.

    אז תתלבטו להנאתכם, רק אל תתלבטו אם להתלבט, אין לדעת היכן זה יסתיים...
    למעשה מקומו של האשכול הזה בפורום איש את רעהו > תת פורום על המחיה ועל הכלכלה > תת-תת פורום יוקר המחיה > תת-תת-תת פורום איך לעקוף את גזירות ליברמן > תת-תת-תת-תת פורום למה חד פעמי כזה יקר, שם יש אשכול בשם: מי מכיר חנות זולה לחד פעמי (רמז: אף אחד)
    אז למה הוא נכנס לכאן? זה בגלל יוקר המחיה. בהמשך תבינו.

    א. שימו לב שבכל חנות שאתם נכנסים, קודם כל אתם פונים ימינה. מקסימום ישר אבל לעולם לא שמאלה. לא בגלל מאמר חז"ל בכל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, אלא זה משהו פסיכולוגי. הנושא כבר נחקר על ידי מדענים רבים ובראשם פרופסור ויקטור פררו רושה דייקן אוניברסיטת פורטלנד. ההסבר המקובל הוא שהכניסה למקום גדול ועמוס מלחיצה אותנו, ולכן אנחנו מתחברים לאונה הימנית האחראית על חומר שנקרא אנדורפין, שגורם לנו רגיעה. באופן אינסטנקטיבי אנחנו גם פונים ימינה. מה מחכה לנו שם?

    ב. המוצרים הראשנים שנפגוש, יהיו מוצרים שאנחנו באמת צריכים. לפני חגים זה יהיה מוצרי החג, לפני הקיץ זה יהיה גלגל ים וספתא שעושה בייבי סיטר. ולפני החורף? מטריות. גם כפפות, נכון. אתם ירושלמים? רואים.

    ג. אחרי המוצרים העונתיים, יופיע תמיד אוכל. לרוב - מאפים. זה נועד להרגיע אותנו. אדם לחוץ מחפש את הצרכים הבסיסיים שלו. יש אוכל? אני רגוע.

    אם צלחנו את השלבים הראשונים, סימן שההגנות שלנו התמוססו ואנחנו בשלים למלא את העגלה כאוות נפשנו, כלומר כאוות נפש הרשת. מכאן והלאה אנחנו צועדים בעיניים פקוחות לתוך המלכודת.

    כלל אצבע אומר שככל שהמוצר יותר יקר ניתן לגזור עליו יותר רווח. לכן בשלב הזה נפגוש מוצרים יקרים. ליקר, ויסקי, יינות, בשרים.
    קנינו? מה טוב. עכשיו אנחנו מרגישים "גבירים". יש לנו אסאדו וג'וני ווקר קורץ אלינו מתחת לכובע הבאולר שלו.

    את הרווח הגדול החנות כבר עשתה עלינו. קנינו בשר במקום עוף, וגם ויסקי שאף אחד לא אוהב חוץ מהגיס שליימה, אבל אנחנו לא אוהבים. את שליימה. אנחנו אוהבים בירה שחורה, אבל זה פדיחה לגלות.

    אנחנו נשארים באופוריה. ממשיכים למקרר של הסלטים. שולפים דג מעושן, 2 חבילות כבד, איקרה, ו... תביא גם הרינג. בשתי טעמים. שיהיה לכבוד החג.

    כאן מתחילים רגשות אשמה מוסווים לעלות בנו. בתת מודע אנו קולטים שחרגנו מקו אדום בלתי נראה, ואנחנו חשים צורך לכפר על כך במשהו טוב. גם הרשת יודעת את זה. לכן היא מזמנת לנו משהו תמים לכל הדעות: ירקות. גם בריא, גם לא יקר, צבעוני כזה, כדי להרגיש כפרה שלמה אנחנו מתחילים להעמיס.

    העגלה נראית כמו שולחן של ט"ו בשבט ואנחנו נרגעים. אבל מה נעשה עם כל הירקות? צריך תבלינים. רטבים. תוספות. הגענו לאזור הפסטה- שימורים-רטבים. הידיים עובדות על אוטומט.

    מכאן אנחנו מגיעים למקרר החלבי. יש כאלה שזה העבודה זרה שלהם. גבינות, קשות רכות וצהובות עם כל מיני שמות. היוגורטים והלבנים והשוקואים והקפהאים. עולם מלא.

    גבינה זה מצמיא, כך למדנו מיהודית בת יוחנן כהן גדול, ואנחנו מקדמים בברכה את מחלקת השתיה. מעמיסים. ששיה של זה ושלוש בעשרים מזה. וגם סודה לסבא.

    בקושי אנחנו סוחבים את העגלה לקופה. מנסים לזהות מהר על פי חכמת הפרצוף איזו קופאית עובדת הכי מהר. וכאן יש את הספק הנצחי: מה עדיף, תור שיש בו חמש עגלות מלאות שלושת רבעי, או ארבע עגלות אבל מפוצצות? יש לנו הרבה זמן לחשוב על זה וגם לגלות שכמו תמיד נעמדנו בתור הלא נכון.
    לאחר מכן מגיע שלב העמסת הדברים. אנחנו מתרגשים להיפגש מחדש עם ג'וני שנחנק מתחת שק תפוח אדמה. אצות? אתה הכנסת? למה?

    והנה אנחנו בוהים בפלצות במדפסת הפולטת סליל נייר בלתי נגמר. הגזמנו. עוברת בנו מחשבה מהירה.

    אני מציע משהו חדש.
    תתחילו את הקניה לשמאל. נכון, זה קשה, צריך להתרגל. האנדורפין לא ילווה אתכם בדרך החתחתים, אבל זה ישתלם.
    דבר ראשון נפגוש את השתיה המתוקה, זו שליברמס הכפיל את מחירה. מבחיל נכון? מלא צבע מאכל כזה ועושה צרבת. אוחחח קריסטל תות. זיכרון הצרבת מכריע. הלכנו על סודה.

    אחרי הסודה הגענו למקרר החלבי. אבל עוד לא יצא לנו הגרפס מהסודה. אין מקום להכניס כלום. ניקח גבינה 5% צנועה, ואולי עוד חלב דל לקטוז. גבינה צהובה חס ושלום.

    עכשיו הגענו לרטבים-תוספות-פסטות שימורים.
    אבל מה נעשה עם רוטב צ'ילי? לוקחים חומץ, מיץ לימון, טחינה, כל מיני דברים שהימניים בכלל לא שמים לב אליהם.

    מכאן הגענו לירקות. אנחנו מרגישים בריאים ורעננים. בראש שלנו מרחף סלט בריא של מלפפון עגבניה חסה וצנון. צנון? עד כאן. אבוקדו.

    צלחנו את הירקות והגענו לסלטים. הכל מלא נתרן ומונוסודיום גלוטומט. לא עושה חשק. תבדקו פעם כמה נתרן יש בדג מעושן, תתחילו לנתר מרוב בהלה. ויתרנו בקלות על הסלטים המתועשים כי אנשים בריאים אנחנו, והגענו למקרר הקפואים. פתאום גילינו שיש ירקות קפואים. בטח נלך על זה.
    אפשר גם בשר, לכבוד החג, אבל בלי להשתולל.

    בשקט אנחנו עוברים ליד המדף של האלכוהול וזוכרים שאין אצלנו מי שישתה את זה. אז מכניסים בירה שחורה ומחביאים אותה מתחת לחסה.

    הגענו לקופה. בגלל שהגענו מהצד השני מצאנו קופה עם פחות אנשים, אבל זה לא תמיד עובד.
    הפעם לא נגלה אצות בחשבון. הסליל קצר. גם חסכנו נייר ועזרנו לאיכות הסביבה. איזה מושלמים אנחנו. נעשה לג'וני שלום מרחוק וניפרד כידידים.
    נשמע מופרך? פרופסור דיק דרבין מאוניברסיטת ספרינגפילד חקר את הנושא בשנות ה90' ומצא שב90% מהמקרים 90% מהלקוחות חסכו 90% מהקניה, הוא פרסם את התוצאות בירחון היוקרתי economy's nonsens ו90% מהקוראים האמינו.

    תנסו ותחזרו לפה לכתוב את תוצאות הניסוי.

    נ.ב. אני חייב לכם תשובה. למה האשכול פה ולא שם? זכרתם את השאלה? כל הכבוד, למרות השעה אתם עירניים.
    מעשה שלא היה בלונה-פארק צבעוני, מהבהב ומתעתע, שהוקם בשטח הצמוד לחצר תלמוד-תורה עבור ילדי הציבור החילוני. התכנסו כל המחנכים הכבודים ומלמדי התינוקות הדגולים והמנוסים לטכס עצה כדת מה לעשות במצב החדש והמורכב שנוצר.

    למחרת, עם בוקר, קידמה את פני התלמידים גדר ברזל גבוהה המכוסה בבד 'בריזנט' ירוק, המסתיר באופן הרמטי את החגיגה המעורבת והפריצות האסורה המתחוללים מעברו השני של הגדר. התלמידים הצעירים בסקרנותם, ניסו להסיט את ה'בריזנט' ולפעור בו חורים וחרכים, להציץ ולראות מה מנסים להסתיר מהם. יחידי סגולה שהצליחו לנקב בעפרונות את הבד העבה ולשזוף עיניהם באורות הצבעוניים, סיפרו לחבריהם בקול נרגש על התגלית המרגשת שצצה וצמחה מאחורי חצר ה'חיידר' באבחת חופש-גדול אחד. מפלס הסקרנות גאה לשחקים ובכל הפסקה צבאו עשרות ילדים על הגדר, בנסיונות לחורר ולהצליח לנקב את המחיצה המבדלת.

    המחנכים הדגולים ראו כי הפתרון אינו הרמטי והמחיצה לבדה אינה מועילה, התכנסו אפוא לאסיפת חירום בהולה שבסופה הוחלט להקים גדר נוספת, פנימית, להרחיק את הזאטוטים מן העבירה, אלא שלמחרת גילו הילדים כי אמנם אינם יכולים לעמוד צמוד לגדר, אך יש ביכולתם לקחת מקל ארוך ולתקוע מסמר בראש המקל וכך לעמוד מרחוק, לפני הגדר הפנימית, ולהצליח לקרוע את ה'בריזנט' הירוק החוצץ בינם לבין היופי הצבעוני המרגש והמפתה.

    ושוב נתכנסו אנשי החינוך בעלי המוחות לדון באופן בהול בפרצה החמורה והמסוכנת, וקיבלו החלטה חמורה שאינה משתמעת לשתי פנים לאסור על התלמידים להביא לתלמוד תורה מסמרים ומקלות.

    והיה המעשה מתגלגל הלאה והלאה, עוד ועוד, שכן ליצירתיות של ילדים אין גבול ולסקרנותם אין מידה, ותקנות חדשות נוספו, ואיסורים רעננים שלא הועילו כי אם מליל עד בוקר המחרת, אך נאכפו בקפידה והוכנסו לתקנון לדורות רבים.

    תכלית דבר, כבר שנים שהלונה-פארק אינו שם, מזמן הועתק מקומו לשכונה המתאימה, אך עדיין ילד המבקש לקרוא תיגר על המערכת רוכש בסתר מסמרים...
    בס"ד

    כל ערב סוכות אני נזכרת מחדש בהתקף האלרגיה, יותר נכון האלרגיה מזכירה לי את עצמה.

    האף המדגדג, העיניים הדומעות, המטטא הצמוד אלי כל פעם שאי מי מהשכנים סכך את סככו,

    איך ידעתי? פשוט לפי הדגדוג שמתחיל בקצה האף עד למצב של קושי בנשימה.

    תזהרו עם ארבעת המינים, תאגדו אותם רק בסוכה, אני אלרגית!

    הייתי מבקשת שוב ושוב, וכל פעם שמישהו שכח, תופסת שוב את המטטא.

    מי שאלרגי מבין.

    באחד הימים נצנץ לי רעיון בראש: "הי, למה שלא אתפלל על זה?"

    ותשובה שגורה על לשוני : "הרי אין סיכוי, אף אחד לא נפתר מאלרגיה,

    האלרגיה היא חברה נאמנה שמגיע יחד עם קרדיט האבק, ופריחה עונתית".

    אבל הי, נזכרתי, לפני זמן מה בביקורי אצל הרופאה היא הביאה לי כדורים נגד אלרגיה, לא שהם מועילים תמיד, ולא שלוקחים אותם מיד ברגע שהכל מתחיל אבל כן יש הקלה, הרפואה השתפרה עם השנים, ומה שפעם היה פחות יעיל היום יותר יעיל.

    "הנה לך, תתפללי, את יודעת שיש משהו שיכול לעזור, וגם אם לא, התפילה תמיד מועילה, תאמיני".

    אז כן, התפללתי, בקשתי מה' שבבקשה ייקח ממני את האלרגיה הזאת, המדגדגת, המקשה על הנשימה, המעייפת, זאתי' שגורמת לי לרצות להתחפר במיטה, רק כדי שאוכל לנשום כראוי, זאתי שגורמת לי ללכת עם מטטא ביד, לבקש שוב ושוב לא להכניס אבק הביתה, אבק שאף אחד לא רואה, ורק התעטשויות חוזרות ונשנות מוכיחות שהוא קיים גם קיים.

    בבקשה ה' שאפסיק לפחד מהבד של הסוכה בסוף סוכות, מהפריחה על העצים שנופלת ומרבדת את הכביש בצהוב.

    ובליבי אמונה – הרי ה' יכול לעשות הכל.

    וראה זה פלא – ערב סוכות ומשהו משונה לי, לא שמתי לב מתי עלה הסכך של השכנים, גם אחרי שסוככו את סוכתי לא הרגשתי ולא דגדוג קל, האמת היא כאשר לא מציק לא בדיוק שמים לב, אבל כן, אחרי כמה ימים, נפלה בי ההבנה – אין אלרגיה.

    אולי זהו חיסון הקורונה – שמשפיע על אלרגנים, אולי הוא היה שליח של בורא עולמים למגר את האלרגיה המטרידה.

    ואולי, אולי היתה זו התפילה אותה התפילה שלא חשבתי להתפלל אותה, בגלל שחשבתי שהיא לא תתכן.

    ה' הראה לי שיתכן גם יתכן.

    על כל דבר, גם מה שנראה רחוק מן הסבירות, גם מה שנראה כבלתי אפשרי, גם מה שנראה לא במציאות הטבעית, אפשר להתפלל, ראוי להתפלל.

    הרבה דרכים לו למקום למלא בקשתנו.

    תודה לך ה',

    ברוך שומע תפילה.
    אתם הדור הצעיר, דור של חצופים ומשוגעים אתם!! ולפני שאתם מתקוממים ואומרים 'הלוו אל תלכלך' אני אספר לכם למה אני אומר את זה!

    הנה היום, אני יושב עם איזה אחד מכם, צעירצ'יק מגולח. לפתע הרגשתי כאב בירך, שיתפתי אותו,

    ומה הוא אומר לי בפנים מחויכות? "זה הגיל!"

    עניתי לו "עם כל הכבוד לגיל שלי, אי אפשר להאשים אותו בכל כאב. גם כשהייתי צעיר הרבה פעמים כאב לי הירך!

    והוא בחוצפתו מתפוצץ מצחוק! ואומר לי "זה הגיל! זה הגיל, סבא'לה!"

    התפוצצתי עליו ואמרתי "דור שמבין הכל אתם, אה? כשאנו הולכים לרופא על בעיה חמורה של צינון, אתם אומרים 'זה הגיל! הם הולכים על כל שטות'. כשאנו מתעצבנים על רעש אתם אומרים 'זה הגיל' כאילו שזה נורמלי שמשפחה של שבעים נפשות מצטופפת כדי לחגוג לנו יום הולדת! ואז מה עם זה לנו, אסור לנו להתלונן? והנה עכשיו אני מתלונן על כאב שאני אומר לך שהיה לי אותו גם בגיל צעיר! אתה אומר לי 'זה הגיל' תתבייש!

    והוא, נקרע לי מצחוק בפרצוף!

    קמתי בהפגנתיות ואתם יודעים מה גיליתי? שהיה מונח על הספסל עגיל, וזה מה שגרם לי לכאב! והצעירצ'יק המשוגע הזה עוד יגיד לי שזה קשור לגיל, חחח... משיגענער!
    ''איך הוא אמר שקוראים לזה? מגחך? בדיוק זה ההגדרה, דבר שהוא מצחיק אבל רק קצת.
    רק מי שלא היה בצרפת מסוגל להגיד שזה כמו המטרו.. אפילו לא כמו… הישראלים תמיד יגידו על עצמם גבוהה גבוהה. זה פשוט מגחך!"

    קרוב לחודש חלף מאז עשה דוד 'עליה', לא קל היה לו המעבר ממרסיי לירושלים אבל אנשים טובים השתדלו לעזור.
    עיקר הקושי היה האופי הכל כך שונה של הסביבה החדשה שהקיפה אותו בשבועות האחרונים.
    דווקא עם השפה הרגיש דוד שהוא ממש מתחיל לשלוט בה או 'להשתלט' כלשונו.
    עד אותו רגע.
    דוד המתין לרכבת הקלה, תוך שהוא מפזם לעצמו מנגינה צרפתית ושואף מלוא ריאותיו אוויר ירושלמי של תחילת הסתיו. כשנעצרה הרכבת מול התחנה, הרגיש דוד שהוא נגרר מאליו בתוך בליל אנשים וצעקות אל תוך הרכבת. הוא ניסה להתנגד, מלקה את עצמו בליבו איך תוך פחות מחודש הפך גם הוא לישראלי הדוחף, אך ללא הואיל, זרם האנשים היה חזק ממנו.
    סוף סוף נרגעו הדחיפות והם היו על הרכבת שיצאה לדרכה. לפתע הבחין באדם ערבי שהתקדם לעברו כשבידו מכשיר ועל צווארו תלוייה מצלמה. בדרך כלל ערבים לא הפחידו אותו, בצרפת חיים איתם בשכנות, אבל בישראל אומרים שהם מפחידים.
    הוא נדרך מעט ואז הוא שמע צעקות מכל כיוון ''לתקף'' ''תתקפו!'' ''לתקף'' דוד התבלבל לשנייה, הוא למד בשיעור האחרון את ההסבר של המילה תקיפה. הוא הבין שעכשיו זה הרגע להשתמש בזה ובמלוא העוצמה.
    הוא זינק לעבר האיש והנחית עליו אגרופים ובעיטות חזקות בכל הכוח. אפילו לא שמע את זעקות השבר של כמה נשים מבוגרות שצפו באירוע ואת קולות העידוד של קבוצה קטנה של בחורים ששמחה לאיד.
    כשראה את הערבי שרוע על הרצפה ואפו מדמם עזב אותו ולתדהמתו הוא ראה את כולם סביבו צופים בו ו..רגועים.

    נסיבות המקרה נחקרים במשטרה ומתואמים עם סגן שגריר צרפת בישראל.
    מנחם, בחור בן 20 שלומד בישיבה לבחורים מתמודדים החליט ש"את היום כיפר הזה, אני עושה בבית" , אביו רכש לו מקום מעולה בבית הכנסת , בשורה הראשונה , (כן, ליד הראש ישיבה וה"סבות") , הוא עבר על המחזור הבוהק שלו וחיכה בקוצר רוח ל"כל נדרי" .

    התפילה מתחילה, מנחם לא ממש נינוח, הוא אמנם לקח חצי כדור (אטנט) בסעודה מפסקת , ועדיין, זה לא הספיק להשפיע או שמא הכמות לא מספקת , ובעצם- לא משנה מדוע , הוא לא מספיק רגוע,

    ליד אבא. שורה ראשונה. ההיכל מלא בלפחות 250 איש,

    מנחם חש ממש את כל העיניים נעוצות בגבו. דוקרות כאלפי מחטים רותחות.

    הוא זע בכיסאו (הלא נוח) באי נוחות (אופיינית) .

    אבא מרמז לו עם היד ש"לא יעשה בעיות"

    ו"גם ככה אתה לא משתלב פה מידי בנוף עם התספורת והכפכפים שלך"

    מנחם מבין את הרמז. בולע בלי ללעוס, זה ישבור את שיניו, אבל כשבולעים כך , זה שובר את הלב.

    כל נדרי חולף עובר לו, אל הבית כנסת נכנס אדם ומוכיח למנחם כי הוא יושב במקומו שלו,

    מנחם קם . אבא לא מרוצה. מנחם יוצא להתאוורר.

    חוזר אחרי כמה דקות, כולם לוחשים תפילה זכה, הוא מתיישב במקום שפונה לו (אבא לא יבליג לגבאי על זה) ומנסה להתכוון , מביט במחזור אך המילים רוקדות,

    בישיבה- כך הרב שלו אומר "כשהאותיות רוקדות , רוקדים איתן גם" , משום מה פה זה לא מצליח.

    איכשהו המילים מכניסות אותו לאוירה , יום כיפר, אי אי אי

    קכככככ קכככככככ צורם לו באוזן

    צמורמורות בגוף

    הדלת של השירותים. אחחחחח , למה הם לא הולכים לשירותים השני?

    ולמה הדלת עושה כזה רעש?

    כנראה שהאנשים היו היסטריים מהצום וגמעו לא פחות מקוב , כי בזה אחר זה ניגשים כולם לשירותים, כאילו קבעו פה אחד, נעשה למנחם צמרמורות ואי נוחות,

    מנחם מביט באבא, ברב, בשכניו, אחיו,

    להם לא נראה שזה מפריע, למה רק הוא?

    תפילת ערבית מתחילה ואחרי דקות מועטות מבין מנחם ש-

    כמה שינסה, כל עוד לא יעקור את הדלת או שלא ייגעו בה, הוא והתפילה לא יהיו יחד,
    אאוץ',
    אני אחר,
    תמיד הייתי כזה,

    אבל בטח רק אני חושב ככה, כולם מרגישים שאני חלק...

    הוא יוצא מייד אחרי תפילת העמידה, גם אותה בקושי שרד

    כשיושבים בסלון בבית כל המשפחה ומספרים על חוויות השעות האחרונות, הוא משתף את שקראתם כאן.

    התגובה-תוקעת שיפוד בליבו , מניחה על הגחלים ודואגת להפוך מצד לצד

    ככה מרגיש לו ליבו

    עד שצד אחד מתקרר, מבריא, מתנחם, הלב נהפך והסיפור מתחיל מהתחלה,

    שורף.

    חם.

    כואב.

    אבא אומר כמה מילים שמנחם לא מצליח לשמוע ואז- "לכולם לא מפריע הרעש של הדלת, למה אתה חייב להיות שונה תמיד?"

    זהו. לא צריך יותר שום מילה כדי לקחת את ליבו ולגרד בפומפיה דקה עד שיעלם כליל ברוח,

    "אז לא דמיינתי. אני אכן שונה. ולעולם לא אהיה חלק"

    הוא בחור גדול, ואפילו, הדמעות לא שואלות , ולא מתחשבות בגיל, הוא בוכה. בוכה. בוכה.

    כולם מביטים בו בהלם,

    מנחם ? בוכה ?

    אבא מתרגז שפגע בו ומרוב כעס על עצמו ממשיך לפגוע,

    מנחם לא שומע כלום.

    רק את קול הניסור שבלב.

    הוא מצליח להפטיר לפני שיוצא מהסלון "מחר אלך לבית כנסת שרוצים אותי" ,

    וזהו,

    אבא בא לומר לו כמה שכולם אוהבים אותו וזה סתם "משקפיים מלוכלכים" , וכו וכו וכו

    ליבו נעול. סופית. המפתח לא בים, לים אפשר לצלול.

    למחרת הוא הולך למניין של ברסלב לשחריס' ,

    מוחא כפיים ב"המלך"

    מתנענע כלולב בשמו"ע

    שר את נשמתו בפיוטים

    רוקד בפסוקי דזימרא

    מקבלים אותו שם בחום

    אוהבים

    מכינים מקום של כבוד

    וגם בשמיים מכינים צבא האלוקים מקום של כבוד גדול

    לתפילתו של הנער. מנחם.
  • 1K

  • "ארזתם לבד?" הפקידה מהוקצעת מעט יתר על המידה.
    אני מתבלבלת. "נראה לי שעזרו לי... לא זוכרת כבר."
    "זה בסדר." היא אומרת ביובש. "כולם ככה. מי עזר לך?"
    אני בוהה במזוודות. "את התיק הלבן ארזתי עם בעלי. המזוודה הורודה עם הילדים. את התיק הפרחוני - זה אנשים שאני לא מכירה אישית, מהאינטרנט."
    "מהאינטרנט?" גבותיה מתכווצות. "איזה סינון?"
    "נטפרי." אני עונה. "זה מפרוג."
    "עובר." אני חושדת ששמץ חיוך על שפתיה. "הלאה."
    "התיק השחור זה עוד מהסמינר, אלו שלא הקשבתי להן או פגעתי בהן. המרופט עם הקשקושים זה גם ארזתי עם הילדים."
    היא מעבירה גם אותם, אני מתחילה לחוש הקלה קלה. "יש לי פה עוד תיק, אבל אני לא יודעת אם הוא יעבור."
    "מאיפה הוא?"
    "הוא שלי. ארזתי לבד."
    "תיק נפילות אישי." היא מהנהנת. "בסדר, תעלי למשקל, אני מאמינה שנוכל להתמודד עם זה."
    המשקל מתברר כמכונת כביסה מסוג לא מוכר, הוא משפשף את התיק בכל דרך אפשרית עד שפיסות הבוץ מתחילות להתקלף ממנו.
    "עובר." היא מחייכת לבסוף. "למזלך, את בן אדם. אחרי המעבר כבר יראו לך מה צריכים לעשות כדי לנקות את התיקים האלה ממך."
    היא מתקתקת, מאשרת לי את המעבר הלאה.
    השער נפתח, ואני לא שואלת אם זה השער שצדיקים יבואו בו או רשעים.
    פשוט עוברת לעולם האמת, ומקווה לטוב.
    בסייעתא דשמייא

    לחלק הראשון - ר' נוחעם בעל 'האתרויג' #1#
    ''לקרוא רק את החלק השני זה פסול מדין 'חסר'...'' (ר' נוחעם)

    ר' נוחעם בעל 'האתרויג'
    #2#

    י.מ.י.

    השנה האחרונה עברה על ר' נוחעם בהתרוממות רוח, 'שמיטה' יש רק אחת לשבע שנים, אבל אינה דומה סתם 'שמיטה', ל'שמיטה' של ר' נוחעם.

    שנה שלימה ר' נוחעם מוסר נפש על קיומה, ממש בגדר "גיבורי כח עושי דברו'.

    וזה לא פשוט בכלל, שנה שלימה הוא מונע מעצמו מלקטוף עלים ריחניים כהרגלו מחצרות הבניינים, מחשש ל'נעבד'.

    שנה שלימה שמדין 'שביתת צינורו' הוא העביר את צינור המזגן למרכז שביל הבניין כדי לא להשקות את העץ המיותר שגדל שם.

    שנה שלימה שהוא אפילו לא מסתכל לכיוון ה'בשמים' ששתל ליד בית הכנסת, כדי לא להרהר ח"ו באיסור גיזום, אפילו לא במחשבה.

    מסירות הנפש שלו מגיעה לשיאה בימים אלו של ערב חג הסוכות.
    לראות את ר' נוחעם עובר ליד בסטות האתרוגים ממרוקו ששתלו משפחות מפולין, כשהוא אפילו לא מעיף מבט, זוהי מסירות נפש!
    לראות אותו חולף במהירות ליד מודעות הרחוב שצצות מכל פינה ומבשרות על חלוקת ענק של אתרוגי אוצר בית דין עם סחורה שהרבה שנים לא נראתה כמוה, כשהוא כובש את פניו בקרקע, זוהי מסירות נפש!

    ר' נוחעם אפילו לא מעלה בדעתו לחשוב על אתרוג אחר מ - אתרוג הקדוש בקדושת שביעית שנקטף על ידו ממש מן העץ בפרדס שלא נשמר ולא נעבד ולא הושקה ולא רוסס.
    'אני מחפש אתרויג בלי אוצר, ובלי בית דין' – התחנן ר' נוחעם לחבריו בכולל שיבואו איתו להרפתקה שהוא מתכנן.
    'אתם תראו שייצאו לנו אתרויגים מיוחדים, זכות מצוות השמיטה תעזור, יש 'וציוויתי את ברכתי' גם על הקוטפים, הנמנעים מלקנות אוב"ד ואתרוגי חו"ל, לא רק על החקלאים שמפקירים את השדות'.
    'מה אתם חושבים, שזה לא קשה לי לוותר על אתרוג מרוקאי מיוחד שצץ לי מכל מודעת רחוב שנייה, זה קשה, אבל מה לא עושים בשביל שמיטה.

    פניו של ר' נוחעם האירו ברגע שמילא רכב ב'אברכים שומרי שביעית' שיסעו איתו לפרדס, הוא כבר עובד זמן מה על רשימת הפרדסים המומלצים - בית חלקיה, כפר מימון, הבית החמישי אחרי הפניה הראשונה ימינה במושב ישעי, ואם יישאר זמן הם יקפצו לראות מה נשאר בחצר של ר' מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל.

    ר' נוחעם התקשר לגמ"ח השאלת כלי רכב, ושכר רכב בשחור, הוא התעקש לא להשתמש בחברות שמשכירות בלבן מפני שגילה השנה חידוש הלכתי בעניין דין סחורה במכשירי מצווה...

    ביום המיועד, כשבא לאסוף את הרכב הוא הבחין ברכב שחבוט מכל פינותיו שחונה בחנייה שהיא לא כחול ולא לבן, והבין שכנראה יצטרך רחמי שמים מרובים כדי להגיע לפרדס בשלום.
    'תזכור אותי' - אמר לו בעל הגמ"ח -'אם תראה משהו יפה תביא לי', ור' נוחעם שחשש כבר ל'סחורה' התחמק ואמר - 'אם אראה משהו יפה אני קודם כל לוקח לעצמי, חייך קודמין'.
    כשהתקרב ר' נוחעם לרכב, הוא התבונן בו שוב והפעם ב'טביעות עין' של תלמידי חכמים, הוא גילה פה ושם עדויות לכך שהרכב כבר עבר פרדס אחד או שניים וקיווה שלא יותר, אך הוא לא הצליח לזהות על רגבי האדמה אם הם שייכים לפרדסים שברשימה שלו, מה שעלול להצביע על עצים ריקים וקטופים שיחכו לו בפרדס, הוא ניסה לחמוק ממחשבות הייאוש שטרדו את מוחו כשהוא החל להיזכר בשמיטה הקודמת...

    כעבור דקות אחדות הקאטר האיכותי כבר היה בידו, הוא הצטייד גם בתרסיס ניקוי וממחטה עדינה, ו... מראה קטנה שתוכל להראות לו צדדים נוספים באתרוג שקשה להבחין בהם בעודו על העץ.
    אחד האברכים הבריז לו כי הוא מצא אתרוג במכירה/חלוקה שעשו בקהילה בה הוא מתפלל, הוא מלמל 'גם זו לטובה' והחל בנסיעה לאסוף את שלושת האברכים הנותרים ששעו לתחנוניו והחליטו לנסות.

    שעתיים ורבע אחרי, הם הגיעו לכפר מימון, אחרי שהם ביקרו בטעות במטעי זיתים, שדות תירס, וחממות של חסה, הם בסוף הצליחו לזהות ממרחק שיירת מכוניות שחונה בצמוד לפרדס כלשהוא שהתברר עד מהרה כפרדס האתרוגים שאליו ביקשו להגיע.

    כבר אחרי רבע שעה שלושת האברכים שבאו עם ר' נוחעם מיצו את העניין ופרשו הצידה לא לפני שנדקרו מספר פעמים מהקוצים שבעץ, הם הגיעו למסקנה שהיה נחמד לבוא לפרדס, והכל טוב ויפה, אבל זה לא בשבילם.

    רק ר' נוחעם היה טרוד בטירדא דמצווה ולא חש בדקירותיו, הוא לא שם לב לבגדיו המאובקים בעפר ואבק ששנה שלימה לא נוקה מהעצים שלא נגעו בהם מים מרדת המלקוש.

    הוא מצא שוב ושוב אתרוגים שהיו לרוחו עד שהבחין בקוץ אכזרי שניסר את האתרוג, הוא כמעט קטף פה ושם אתרוג עד שגילה מתחת למרבצי האבק 'חזזית' מדאורייתא, או גרוע מכך, חורים של ממש, מעשי מקור הציפורים שניקרו באתרוגים ללא רחם.

    לאחר שעה ומחצה, ר' נוחעם יצא מבין העצים עם אתרוג ביד, הוא כבר לא החזיק מעמד בשמש הקופחת, ונכנע לאתרוג שקרץ לו מבין העלים, צורת הגידול הרשימה אותו והוא קטף אותו במהירות, בבית, אמר לעצמו ר' נוחעם אני כבר ינקה אותו.

    ביו"ט ראשון של חג הרשה לעצמו ר' נוחם להתמלא בשמינית של שמינית... של גאווה, בכל זאת השנה הוא טרח הרבה עד שהגיע לאתרוג קדוש שכזה, הוא התמלא בתחושות נעלות של 'ויגבה ליבו בדרכי ה'.

    לאחר התפילה כבכל שנה באו קבוצת הת"ח שבקהילתו של ר' נוחעם לזכות לנענע באתרוגו של ר' נוחעם, ר' נוחעם הכין את עצמו היטב לרגע הזה...

    אולי ריבוי ה'חיובים' לאורך שנת השמיטה הפכו אותו לפחות בררן וביקורתי ויותר 'חיובי' כלפי פרי ההדר שאחז בידו.
    באופן מפתיע נשמעו מפיו זמירות שלא היו עולות על דל שפתיו בשנים כתיקונן -

    'בלעטלאך זה לא פוסל, אמר ר' נוחעם לידידיו שהביטו באתרוגו באף שנטה הצידה יותר ויותר ככל שנחשפה בפניו שרשרת הבלעטלאך שהתחילה בעוקץ וטיפסה בלי רחמים במעלה השליש העליון.

    'להיפך זה הידור!' – פסק, בעזות דקדושה - 'זה מראה שזה לא מורכב עם לימון, רק ללימון אין בלעטלאך!'

    'דווקא יש' – השיב לו האברך שהבריז לו מהנסיעה לפרדס, והפך השנה למרוקאי.

    'שלך יותר טוב? אתרוג מארץ העמים? אז מה אם יש הכשר? מה נהיית לי מרוקאי שמנענע רק על אתרוג שנענע בו המנענע של המלך?' הטיח בו ר' נוחעם.
    'וגם, אם ראית לימון עם בלעטלאך, הוא בטוח מורכב עם אתרוג...' – ר' נוחעם לא נשאר חייב.

    'נו נו נניח' – אמר לו אחד הת"ח, ' ומה עם הנקודות שכל שנה אתה מציק לנו עליהם'.

    'נקודות שחורות השנה זה בכלל 'מראה אתרוג' [של שמיטה], זה הרי בטוח לא מריסוס, מי ריסס השנה?

    '♪ אבל זה לא הדר ♪' – אמרו לו כל הת"ח שהיו מסביבו בבת אחת! במנגינה של ר' נוחעם... משנים עברו...

    'אתם לא תלמדו אותי מה זה הדר' – השיבם ר' נוחעם והוסיף...
    חכו חכו שנה הבאה, איזה 'אתרויג' אני יביא לכם!

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה