קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
היי, נעים להכיר:)
קודם כל, לכבוד לי להצטרף לפורום המדהים הזה, שעד היום התענגתי להיות מהצד הקורא שלו.
ברצינות, כפי רואות עיניי טובי הסופרים של הציבור החרדי נמצאים כאן; כך או שאתם באמת סופרים ומשתעשעים כאן תחת מעטה הניק שלכם, או, ובכן, או שאתם לגמרי מבוזבזים. לפחות אני ועוד כמה חבר'ה נהנים מהבזבוז הזה שלכם.

אה, ולגבי שיתוף ראשון - שיתוף ראשון הוא שיתוף הכי מרגיז, כי יאללה למה דווקא את הקטע הזה או הזה או הזה אחליט להעלות ראשון...
אז קחו בחשבון שאי לכך ובהתאם לזאת סתם שלפתי קטע מהארכיון, ומחכה לקבל על זה ביקורת.

*
"אף פעם לא תדעי כמה את חזקה, עד שלהיות חזקה תהיה הברירה היחידה שלך."
פעם הקריאה לי חברה את המשפט הזה בהתלהבות, כחלק מספר המשפטים החכמים שעבר אצלם
במשפחה מדור לדור. הוא היה סתם עוד משפט, עכשיו אני נזכרת בו, מבינה יותר.

חזקה, זה מה שצריך להיות. גיבורה, מה זה המילה הזאת?
לא. אני חוזרת בי, לא אוהבת חוזקה וגבורה, מרגיש לי נאיבי מדי להיות 'אישה חזקה', זאתי מהסיפורים, מלאי
האסון והטרגדיה, שכשהמנחמות באות לבית האבל האפרורי כולן ללא יוצאת מן הכלל, מודיעות לה בפאתוס
שהיא חזקה, או במקרה הפחות טוב, שתהיה חזקה. מי צריך איחולים כאלו, מה הן בכלל יודעות על חוזק?

האמת, גם אני לא יודעת הרבה על חוזק. וזו בדיוק הנקודה.
נדמה לי שאני חלשה, מאד.
רכיכה שברירית שמתנודדת בקצב הרוח ולכל גחמותיה האפלוליות, מתנועעת ברוח כמו חצאית שיפון תלויה
על חבל כביסה רפוי, כמעט נוחתת מטה, לתהום.

אני חלשה, מאד מאד.
לא יודעת מה אני צריכה לעשות ולאן לנתב את צעדיי וכמה ללכת ובאיזה כיוון ובכלל אם לעשות פרסה או
רוורס או להישאר על המקום, כי לזוז זה מסוכן או... אוהו, כמה שאני חלשה.

אני חלשה, מאד מאד מאד.
ואולי זאת נקודת החוזק שלי.
כי אם אני כבר חצאית שיפון תלויה על חבל כביסה רפוי, בלי אטבי כביסה, ככה מחזיקה את עצמי חזק,
נלחמת בכל משב רוח שעלול לבוא ולדרדר אותי מטה, אל הבית של השכנים.

השכנים, אוהו, החלק המעניין בחיים שלי.
יש לי שכן אדון אינטרנט נכבד, ויש לי שכן אימייל – הם שתי משפחות, אגב, אמנם בני דודים, אבל בהחלט
שונים. יש לי גם שכן קניונים, ויש לי את ההוא, נגנים. יש לי גם שכן משחקים – לא, הם דוקא לא נקנו בסופר.
אה, וגם יש את ההוא שקצת קשה לראות אותו כי הוא מתגורר בקומה התחתונה, קוראים לו, נדמה לי, דיסק
און קי, תמים כזה, נחשי. ויש עוד כמה וכמה שכנים נחמדים מאד, אחלה בניין, מה יש לומר.

אני, אגב, בקומה הגבוהה. זה נחמד, כי יש אוויר והכל, ואני יכולה לפעמים להציץ לבתים של השכנים למטה.
אבל זה גם מפחיד, כי אם אני שניה אחת מרפה את האחיזה בחבל הכביסה, סיכמנו שאני חצאית שיפון, כן?
אז זהו, שבשניה הזאת אני יכולה להתגלגל מטה, לעבור בין כל הבתים, להיתקע בכל בית שנים, וחבל לי על
הזמן, האמת, כי יש לי בית משלי, כך שחבל קצת לא לנצל את זה, להיות בו. עד שקניתי דירה, גדולה
ומרווחת, שמסוגלת, סוף סוף, לארח בנדיבות לב אורחים לרוב.

האורחים שלי, עוד סיפור.
אני בשיטת ה- קבל כל אחד, תפתח את הדלת לכל אדם, כי כולם הרי יהודים, אחינו. גם את השכנים אני
מכניסה, חלילה אני לא נכנסת אליהם, כי הם לא מתאימים לי ולסגנון הבית שלי. לי, יש שבעה חדרים, אז
להם למשל יש חדר וחצי, מאד חנוק להם, מסכנים. אכן, הם בכלל לא בסטייל שלי, לא מתקרבים לרמת
החיים שלי.
אבל כן, לפעמים אני מכניסה אותם, מה אני כבר אפסיד?
עוד הכנסת אורחים, רווח נקי.

נקי. זו הנקודה הכואבת, הם תמיד משאירים מלוכלך, ואני משתדלת לנקות אחריהם, אבל אז קופצת עליי
עייפות כזו, שאני נוחתת למיטה, שוקעת בשינה טרופה. כשאני קמה בבוקר הבית נראה נורא, עוד יותר מיום
האתמול. אבל שכן אחד עוד נשאר שם בכורסא, קולות נשימותיו ממלאים את החדר בתרועה. אני מעירה
אותו, רוצה להתיישב בכורסא, ומה לעשות שהוא החליט להתנחל לי דווקא שם? הוא מתעורר, מחייך
בהתנצלות. ושוב, אני מארחת מהאגדות, הוא נשאר אצלי עד הערב. והבית נשאר מלוכלך ודביק. ואני שוב
נוחתת למיטה, והבית מעלה עוד שכבת לכלוך ואבק, ואני עייפה מכדי לנקות אותו.

יום אחד קלטתי, קצת באיחור, שאני דיי טיפשה, האמת.
כי אולי השתדלתי לא להתדרדר ולנטוש את החבל, אבל לא סגרתי את דלת ביתי.
ולפעמים בבית מסוכן יותר מאשר בחוץ, ברוח; על חבל הכביסה.

החולשה היא נקודת החוזק שלי, כך חשבתי. ואולי המחשבה הלזו בדיוק היתה נקודת החולשה שלי.
כי הרי בסופו של דבר פתחתי דלת. אמנם בעורף ניצחתי, היכן שהחבל. אבל בחזית נחלתי כישלון מוחץ.
לא ידעתי שיש, בעצם, שתי חזיתות, שאחת מהן היא בחזית ממש והיא, דווקא מתחבאת במעטה של עורף, עדין ומוחבא ובסדר.

אני חלשה, מאד מאד מאד מאד. נכשלתי.
אבל אני יודעת את זה.
וזו תחילת הדרך, פסיעה ראשונה על חוט החוזקה שלי.
טרקתי דלת, תקעתי אטבים על חבל הכביסה.
התחלתי לעשות ספונג'ה.
שכנים! עקב ניקיון יסודי, אינני מארחת בימים הקרובים. בתקווה להבנה.
אבל הם לא מבינים אותי, והם דופקים. ודופקים חזק.
עד שאני מתחילה לחשוב שאולי לא הייתי מספיק ברורה והם לא מבינים רמזים.
שכנים! עקב ניקיון יסודי, אינני מארחת בימים הקרובים. לא צריכה שתבינו.
והם נפגעו, כנראה, מן הנוסח הבוטה. אבל זה עזר, ככל הנראה, כי הם השתתקו, לפחות חלקם, לרווחתי.

לא יודעת מה זה חוזק.
יודעת שלא היתה לי ברירה אחרת.
כי הבית כבר נטף סירחון, צעק לעברי, כמעט בכה, ביקש נקיון.
אולי זו לא חכמה, כי כבר לא היתה לי ברירה.
אבל במבט לאחור, זו היתה דווקא ברירה לא רעה בכלל; לא להיות חלשה.

אמנם לפעמים אני חלשה ונופלת, אבל יודעת לפחות איפה המוקשים. טורקת דלת ותולה רק במרפסת
בעורף את הכבסים. כי מנסיון, בעורף, יותר קל לנצח, יודעים שהוא עורף, נזהרים מפניו, הוא לא מבלבל.
טעמתי מעט מן החוזק, ויש לו טעם משכר. כבר ניסיתי. עליתי על הדרך, הפנמתי מהו הכיוון.
ממשיכה בניקיונות, כי הם אף פעם לא נגמרים, אבל לפחות כבר רואים צורה של בית.

האמת, יותר נכון - צורה של חדר וחצי, רק זה, בינתיים.
אבל הוא, דווקא, לא חנוק ודחוק ולוחץ.
להיפך, אור שורה בו, ואוויר צח. פתאום בחור הקטנטן הזה מרגיש מרווח הרבה יותר ממה שהיה בשבעת
החדרים הגדולים, חסרי האוויר.
ככה זה, החיים הם לא שחור לבן. או ש...כן, רק שאנחנו הם עיוורי הצבעים.
היה הייתי גוד'ל.
גוד'ל ממש. מהסוג שמתפרסם בעיתונים וחותם על קולות קוראים.
קמתי מוקדם לפני התפילה ללמוד בקדושה ובטהרה. ברחתי מכל נדנוד קטן של חשש ספק ספיקא של עבירה. השתדלתי לא להנות מכבוד התורה שלי ובטח לא לעשות אותה קרדום לחפור בה. לא היה לי נהג צמוד ולא חצר מלאת משב"קים. הילכתי בצידי דרכים ושמחתי בחלקי. עשיתי הרבה מעשים טובים בסתר שרק אני והקב"ה יודעים עליהם.
השארתי מכל סעודה קצת לתענית הראב"ד ואת הקפה שתיתי רק כשהתקרר. היה לי בחור שישן איתי בחדר. לאחר חצות הלילה הייתי נכנס על קצות האצבעות וסוגר את הדלת בשקט גמור, כמו בסיפורים. אח"כ קראתי קריאת שמע שעל המיטה בדביקות רבה והרהרתי בלימוד עד שחטפתני שינה. בבוקר קמתי ואמרתי ברכות התורה בשמחה עצומה.
כל תפילה שלי היתה מעין נעילה.
בזתי בליבי לכל הבלי העולם הזה. ביטלתי אותם כעפרא דארעא והם לא תפסו מקום במחשבתי כלל. הייתי קודש להשם.

ומה קרה?
עבר שבוע מתחילת הזמן. התעייפתי. אולי בהמשך אהיה שוב גוד'ל.
פגשתי אותו באוטובוס בחזור מהכולל. מסוג האנשים שהעולם עומד עליהם ממש! לא יודע כלום בענייני עולם הזה! מתוק מדבש!

"שולעם מה נשמע?" שאלתי אותו.

"בורוך ד'!"

"לא ענית לשאלתי! בורוך ד' אני יודע! מה נשמע?" אמרתי בשנינות נדושה.

הוא גיחך גיחוך קל. שגרם לי להתייסר בשאלה האם זה קצת הצחיק אותו או שהוא כבר שמע את זה ממישהו. "בסדר גמור ברוך ד'" הוא אמר.

"מה אתה אומר על התוצאות של הבחירות?" שאלתי בזהירות. מסוקרן.

"אני אגיד לך את האמת. אין לי מושג מה הם! קודם כל תגיד לי אתה מי ניצח ואז אני אגיד לך מה אני חושב. מי ניצח החרדים או ביבי?"

"אשריך!" אמרתי לו " נשארו אנשים בודדים כמותך! אני אסביר ביבי ביחד עם החרדים".

"ידעתי! כי פעם שמעתי את השם הזה וכשלמדתי בגמרא על רב ביבי אמרתי לחברותא שיש מישהו שקרוי על שמו היום והוא צחק ואמר שהוא חילוני!"

"זה נכון! אבל אנחנו יושבים איתו בקואליציה" סתם עניין אותי מה תהיה התגובה.

"חחח... אתם טובים כבוד הרב!"

"מה מצחיק?"

"לא צחקת כשאמרת גואליציה כמו גאליציה?"

"אתם טובים! אמרתי קואליציה בקוף! לא משנה! הצבעתם בכלל?"

"בטח אני זוכר משהייתי ילד קטן שכך הורה החזון איש!"

"נו ומה הצבעת?"

"האמת שכבר לפני חמש בחירות עמדתי מול הפרגוד ולא זכרתי מה אמרו ארבע שנים קודם להצביע אז חיפשתי פתק פתק תאמין לי לא לקח זמן עד שמצאתי. למרות שממש לא נהניתי לקרוא את כל מה שכתוב על הפתקים האלו כמו המפלגה הזאת שכתבה על הפתק יהדות התורה והשבת. תגיד לי איך נותנים למפלגה שמצהירה שכל היהדות מסתכמת בלימוד תורה ושמירת שבת להתמודד בבחירות?"

"אוי ואבוי ד' ישמור! מה אתה הצבעת?"

"מה זאת אומרת?" הוא שאל.

וזהו סיפורו של הקול החרדי שהלך למפלגת 'יצ צו השעה'.
במלאת שבעה למותה הטראגי של ממשלת השנאה
הגיע הזמן להלבין שיניים עם חיוך רחב, מתוך הודאה להשי"ת על הסייעתא דשמייא הגדולה.

הריני מכוון לקיים מצו"ע של 'למען תספר.. את אשר התעללתי במצרים'
בלי דחילו ובלי רחימו... בשם כל ישראל!

*
שלשה דברים חייב אדם לעשות ערב השבעת וחילוף ממשלות... למלא כוס חד פעמית - בשתייה מתוקה, לרשום את הפעוט למעון בסביבה, ו...לנשום, פשוט לנשום מלוא הריאות – חמצן, כי מהיום לחרדים האוויר מחולק חינם!

*
הקמפיין של גנץ היה שאפשר ללכת 'אחריו', תכלס' לאפוא שלא הלכתי הוא בא אחריי, עם שלט גדול...

*
ברוך ה' אפשר לומר ש'יש עתיד', פשוט נגמר להם ה'מרץ' כדי להרוס את העתיד.

*
כחרדי אני מוכן להתפשר שבמקום 'זהבה' יהיה לי כסף.

*
עד היום קראתם לנו 'חרדים פרזיטים', מהיום תקראו לנו 'חרדים יקרים', אתם בטוח מבינים למה...

*
לאחר נפילתו של יאיר לפיד, ברבנות הראשית מנסים לנסח מחדש את ברכת 'נפתולים נפתולים' - 'חלולים חלולים' ולהוסיף 'גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם יבחר אחד מהם או יתחלף אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שנה אחת וגו''.

*
שמאלנים יקרים, הלכה לכם המדינה? אתם יכולים ללכת איתה... כשאתם עוברים לברלין, אתם בעצם אלה שהולכים, תחשבו שניה, לא הלכתם רחוק מידי?


וכל המוסיף מוסיפין לו...לייקים.
בעקבות האשכול שפתחה @מלכה יזדי, סיפורי סבתא, מעלה פה מונולוג ישן שכתבתי לפני שנים במסגרת הלימודים. הדמות במונולוג מבוססת על סבתא שלי ז"ל.




בסייעתא דשמיא



רכבות – מונולוג בדרמה​

(שולחן ולידו כיסא. ספה קטנה בצד החדר, ועליה מזוודה גדולה פתוחה. אישה מבוגרת עוטה שאל מתרוצצת בקושי ברחבי החדר, מכניסה לתוך המזוודה חפצים).

ושאני לא אשכח גם את המכנסיים החדשות שקניתי לנֹעַמְקֵה ואת הבובה לנטעל'ה, כמובן. עוד לא קרתה פעם שלא באתי עם בובה בשביל נטע, ובכלל עם מתנה חדשה לכל אחד מהנכדים. זה מתחיל להיות קצת קשה – כל מסעות הקניות הללו... אבל אין דבר, העיקר שיש נכדים ויש בשביל מי לתת.

טוב, עכשיו נשארו רק עוד כמה דברים אישיים שלי – ואני מוכנה לנסיעה לשבת.

(הטלפון שעל השולחן מצלצל, מתרוממת ועונה).

הלו? שלוימל'ה! כן, חיכיתי לשיחת הטלפון שלך. כן אני כבר מוכנה – כמעט כמעט, רק עוד כמה דברים וזהו. תגיד לשולינקה שהכנתי לכם עוגת גבינה משהו-משהו. כן, העוגה של סבתא ביילה המפורסמת! למה טרחתי? למה שאני לא אטרח? בשביל מי אני אטרח אם לא בשביל הילדים והנכדים שלי? (הפסקה קלה) מה? מה אתה אומר? (פניה נחרדות ומחווירות, קולה איטי) נראה לך שלא תוכל לבוא לקחת אותי? כן, אני מבינה, אתה צריך להביא גם את אריאלק'ה מהישיבה... כן, כמובן, ברור שהילדים קודמים, שלוימל'ה! אל תרגיש לא בנוח! אני כבר אסתדר... מה, מה אתה מציע? (פניה מחווירות עוד יותר) שאסע ברכבת?!... (מתיישבת על הכיסא ולופתת את לבה) כן... אתה תאסוף אותי משם... כן... לקחת מונית... רכבת מגיעה בשתיים ושלושים... (מורידה את השפופרת בחוסר אונים. שותקת כמה רגעים, בוהה באויר).

רכבת בשעה שתיים ושלושים... להזמין מונית... רכבת בשעה שתים ושלושים... רכבת...

הוא הרי צודק, הבן שלי. כמה כבר אפשר לעשות בשביל הורים? בכל פעם לנסוע מירושלים עד לכאן, רק כדי לקחת את אמא שלו הזקנה אליהם לשבת – זה קצת יותר מדי. ולמה שאמא שלו המבוגרת לא תיסע בכוחות עצמה בעזרת הרכבת? הוא ייקח אותה מהתחנה, ברור, אבל זה כל-כך יקל עליו! והרכבות היום כל-כך נוחות בהשוואה לאוטובוסים, אמא, הרכבות היום כל-כך נוחות...

הוא לא יבין, הבן שלי, הוא לא יבין – שלוימל'ה. בן יחיד גידלתי לי, גידלנו יחד בעבר, אך יש דברים שאפילו הוא אינו יכול להבין. יש דברים שהוא לא יצליח להבין...

הרכבות היום... ופעם? פעם הן לא. פעם הן לא היו נוחות.

(מסירה את השאל מעליה, קמה, נעמדת בקצה של החדר, כעת היא צעירה בשנים רבות).

(קול של רכבת משקשקת).

(שני פנסים כחולים "נוסעים" לאורך הבמה).

הרכבות היו חורקות וישנות. בפנים היינו דחוסים אנשים, נשים וטף. דוחק, צפיפות וקור אימים, קור רוסי מקפיא עצמות.

(הפנסים הכחולים מפסיקים לנוע).

ואני, ילדה בת תשע, יורדת גם כן כמו אנשים וילדים אחרים מהרכבת בהפסקות הקצרות כדי לקבל מעט "קוֹפְיָאטוֹק" – מים רותחים, יחד עם מי השתיה והלחם העבש. המים הרותחים חיוניים והכרחיים בכפור הזה, ואף אחד לא רוצה להפסיד את ההזדמנויות המעטות לקבלם, גם כשהדבר כרוך בתור ארוך ומשתרך.

(עומדת עם כלי בידיה, נועצת עיניה בנקודה מרוחקת קדימה).

(הפנסים הכחולים כבים).

פעם אחת, שעת צהרים, השעון הגדול של תחנת הרכבת הראה את השעה שתים ושלושים (מביטה מעליה, כמו על שעון). הרכבת עוצרת, הפסקת מים חמים. התור ארוך ומשתרך כתמיד. (הפסקה קלה) (צפירת רכבת נשמעת. הפנסים הכחולים נדלקים. קולות אנשים צועקים: "הרכבת! מהר לעלות לרכבת! הרכבת נוסעת!")

(היא כמו נדחפת מצד לצד, מנסה להגן על המים שבכלי, ותוך כדי גם לרוץ).

(מקבלת דחיפה חזקה, המים נשפכים עליה והיא נכווית).

אי!

(מוצצת את אצבעותיה, ואז מביטה כה וכה. הפנסים הכחולים מתחילים שוב לנוע. מתחילה לרוץ, תוך כדי שומטת את הכלי).

(עוד צפירת רכבת נשמעת, ואז קול שקשוק הרכבת הנוסעת. הפנסים הכחולים נעים מהר יותר).

הרכבת!....

(עוצרת, מושיטה יד נכחה, מביטה בעיניים כלות).

הרכבת – ברחה – לי – ...

(לאט לאט נופלת על הרצפה כבובת סמרטוטים, שוכבת כך כמה רגעים).

(קול שקשוק הרכבת משתתק אט אט).

(הפנסים הכחולים כבים).

(זוחלת על הרצפה, ואז מתיישבת על הכיסא, מתעטפת בשאל, מליטה פניה בידיה – כעת היא שוב האישה המבוגרת).

פעם ביקשו ממני נכדיי הבנים, כאשר שאלתי אותם מה ירצו לקבל מתנה, שאביא להם רכבת. כזאת, כמו אמיתית, שנוסעת על-ידי שלט על מסילה שמרכיבים אותה לבד... אך אני לא מסוגלת... לא קניתי. בפעם הראשונה סירבתי לאחת מבקשותיהם של צאצאיי. נכדיי האהובים... הם לא מבינים, לא מסוגלים להבין... לנסוע ברכבת? אני – לא – מסוגלת - ! הרכבת נוסעת מהר. הרכבת צופרת. הרכבת בורחת...

איני יכולה לנסוע.

(קמה, בקושי רב מתמיד, ונרכנת על המזוודה. מתחילה להוציא ממנה דברים).

לא אסע הפעם לשלמה. חבל. אבל הילדים קודמים בשביל שלמה. אולי בפעם אחרת, כששלמה לא יצטרך לקחת גם את אריאל מהישיבה. או שאולי הייתה זו בקשה לתמיד? – שאסע ברכבת ושלמה לא יצטרך לטרוח ולנסוע כל-כך רחוק? להשאיר את שולי להתארגן לבדה ביום כל-כך לחוץ בשבוע?

אבל אני לא יכולה! איני יכולה לנסוע ברכבת!

הרכבות היום כל-כך נוחות, אומר שלוימהל'ה. הן צופרות פעמים רבות, והן לא בורחות. הן לא בורחות... אבל משקשקות, והדלתות נסגרות, ומי יודע אם אספיק לעלות בזמן? מי יודע אם אספיק לרדת לפני שהדלת תיסגר על אצבעותיי? (שוב מוצצת את אצבעותיה).

איני מסוגלת. אם לא יבוא שלמה – אז אסע באוטובוס. שלמה יגיד – אוטובוסים זה לא בריא בשבילך. הם מיטלטלים, תהיה לך בחילה, את עלולה ליפול...

אז אם לא באוטובוס – אז במונית. אבל מונית כל-כך יקרה, ואני אישה שחיה רק על ביטוח לאומי...

אז לא אסע בכלל. חבל שנעם ימשיך ללכת עם מכנסיים קרועות, כמו ששולי אמרה לי. חבל על הבובה היפה שנטע לא תקבל...

נטע תצטער כל-כך! בובה יפה כל-כך היא מפסידה! (מרימה את הבובה).

ואולי בכל זאת? ... בשביל נטעל'ה? בשביל כל הנכדים?...

אעשה זאת, אזמין מונית.

(ניגשת לטלפון ומחייגת)

שלום. מונית בבקשה לרחוב האורנים מספר 7. לאן? לתחנת הרכבת... כן, לתחנת הרכבת... תודה רבה... (סוגרת את השפופרת).

זהו. אין דרך חזרה. אני נוסעת ברכבת. (מבט מהורהר לפנים). צריך לארוז את הדברים בחזרה. צריך להכניס הכל למזוודה. צריך להיות מוכנה.

(מתחילה להחזיר את הדברים למזוודה. הבובה נשארת בידה).

צריך להתגבר, נכון בובהל'ה? למען נטע שעוד מעט תהיי שלה. למען נֹעַמְקֵה, ואריאלקה, וחרותילה וישראלק'ה... למען שולינקה ושלוימהל'ה... למען שרוּל, שכבר בשמים, ושתמיד הצטער שאני מפחדת מרכבות, על-אף שהוא הבין, כן, הוא הבין...

צריך להתגבר, ואני אהיה מסוגלת. כן, אני אהיה מסוגלת! לעמוד בתחנת הרכבת, ולשמוע את הצפירות, ולשמוע את שקשוק הרכבות, ולראות את הדלתות נסגרות...

אבל לא, הרכבת לא תברח! לא תברח! הרכבת, אל תברחי! אני – עולה! אני – עולה...

(עושה תנועות נואשות לפנים, ואז נופלת באיטיות על הרצפה, הבובה נשמטת מידיה).

(חושך)

(צפירת מונית נשמעת).
כשקראתי את פדהאל הייתה חסרה לי התרחשות חשובה במהלך המירוץ שבסופו. החלטתי לכתוב אותו בעצמי...



התינוק שכב לצדה, עטוף בשמיכות, כמעט אובד בתוכן.
גם קולו כמו אבד. עדיין היא זוכרת את צרחותיו מאדימות הפנים של רעואל כשנולד, את חוסר האונים שחשה מול כוחו של יורש העצר, את ידה הרכה וחיוכה המרגיע של אמה.
אמה עמדה לידה גם כעת, אבל לא היה לה כל חיוך להציע וידה הרכה רק רעדה על מצחה.
גם היא הייתה אבודה.
אבודה בין דמעות שלא הספיקו להידמע, אבודה במערבולת געגועים שבתוכה התחרו שניים על הזכות לגעגוע העמוק יותר.
במרחק, מגגות הארמון, דנדנו פעמוני האזעקה, אבל הם לא הצליחו לחדור את מעטה השקט של הבכי שלא בא. לא מהתינוק, לא ממנה.
אף אחד לא העז להיכנס לחדר המלכה מלבד אמה. לא מיכאל, שוודאי אבוד בתוך תפקידו הראשון כאופלא, לא בסטיאן, שאולי שולח בסתר חיילים כדי להשיג את הנסיך החטוף ואת המלך האבוד, לא פנרס, מחנך המלך לשעבר, שכנראה כשל בתפקידו לגמרי אם לא הצליח להחדיר בחניכו את המסר הבסיסי של "מלך לא יוצא בלי ליווי ראוי לשמו מן הארמון."
וגם היא כשלה.
כשלה באזהרותיה לאיסתרק. כשלה בשמירה על הנסיך הקטן, על הבן שלה, טהור העיניים, רך הלבב, אדום הפנים - כעת רק כשהוא מאמץ את מוחו בן הארבע בקושיה גדולה במיוחד. כשלה בהבאת התינוק הזה לעולם בזמנו ובבריאות.
כישלון.
ריסיה רפרפו, מצמצו דמעות, גירשו אותן. מלכות לא בוכות. לא כשגורל הממלכה - וכל נושאי הכתר האפשריים - על כתפיהן.
משהו קרה בזמן שעצמה את עיניה.
אצבעותיה של אמה התקשו על מצחה. קולה נשמע תקיף כשקראה: "מי נתן בידיכם את הרשות לחדור לכאן?"
וקולות זרים נשמעו פתאום.
"סליחה, הוד מעלתך... היינו חייבים להיכנס."
"את מבינה, אי אפשר לסמוך על אף אחד בימים אלו, ולכן אנחנו רוצים להעביר את המידע ישירות למלכה."
פקחה את עיניה, הכריחה את עצמה להתיישב, לשוות לעצמה מראה מלכותי יותר.
"אני דווקא סומך עליך כעת," אמר אחד הזרים, בת צחוק בקולו, "אף שאתה נאמן לאביהודים בלבד..."
עיניה רצו על פניהם של שני הזרים, בוחנות את תוויהם, את נאמנותם. איסתרק, המלך שלה, נתן את אמונו בכוחותיו של אחד שהצטרף לארמון לאחרונה, טורנאל שמו. הוא לא הבין שבבית כבר יש לו קוראת מחשבות ורגשות מומחית. אישה היא. והיא ראתה את נאמנותם המובהקת של השניים שלפניה.
"אביהודים..." היא אמרה בשקט, מיטיבה מעט את מטפחתה. "האם לא כולנו נאמנים לדתם היהודית של בניו של אברהם? דברו, בבקשה."
והם דיברו. סיפרו לה בפרוטרוט ובאריכות, משל היו נשים בעצמם, את קורותיו של המלך, של בעלה, בשעות האחרונות.
לצדה נעה אמה חרש, החליקה ונעלמה משם. היא ידעה, בחושים של שבויה לשעבר, שאמה יצאה לדבר עם הנאמנים באמת - וגם להכין כמה ממרקחותיה. מישהו יצטרך לטפל בנסיך הקטן כשיחזור, להשיב לו את כוחותיו ואת בריאותו הנפשית. יעזרו המרקחות לנסיך, הגם שבינתיים לא עזרו לאחיו הקטן, בשני המובנים של המילה...
"תודה שבאתם אליי, נכבדיי," הנהנה כשסיימו השניים לדבר. מאחוריה שמעה את צקצוקה של המשרתת - השניים האלה לא נראו כלל מנכבדי כוזר - אבל היא כבר למדה שהכבוד אינו תלוי במעמד. הוא שייך לאלה שמוסרים את נפשם על הממלכה, הוא יכול להפוך אף שבוית מלחמה - לאם המלכה.
הם הנהנו, נסוגו לאחור ביראת כבוד, נעלמו אל תוך הצללים ששרו על הארמון. אפילו את שמות שניהם לא ידעה.
אבל דבר אחר היא ידעה: יש עוד תקווה. גם אם מעשהו של איסתרק היה שווה למעשה התאבדות, הרי שיש לו סיכוי להצליח. בחברת אלרון ובחברת שני הזרים האחרים, שאחד מהם איש מלחמות מנעוריו, יש לו סיכוי לשוב חזרה לאתיל, כשהוא שלם בגופו ובנו איתו. והיא, בחכמת הנשים אשר לה, כבר תדאג לגיבוי המתאים להצלחת המבצע.
קולות האזעקה שבארמון פסקו באחת כשם שהתחילו, ולצדה התנועעה ערמת השמיכות העבה.
הנסיך הטרי השמיע קול יבבה.
בס"ד

אזהרה: הסיפור מגלה קטעים משמעותיים מהספרים איסתרק ומהללאל (ספוילרים בלע"ז).

תקווה היא מצרך יקר, טען תמיד נוריאל, ונוריאל לא היה אחד שמבזבז את כספו על מוצרים חסרי תועלת.
חנופה, לעומת זאת, הייתה מצרך זול מאוד.
זול כל כך, שבמקום להשתמש בו, נוריאל העדיף להחליפו במצרכים אחרים.
כגון אדישות.

התארים שהורעפו עליו מאדם כל כך חזק, לא דגדגו מיתר בלבבו. לא "גיבור המלחמה" לא "האמיץ" ולא "אדם אשר דעתו מוצקה וזרועו איתנה".

הוא רק לגם עוד לגימה ממשקה עלי-המאגנט המר בכוס העץ המלוכלכת, ואמר:
"תארים זה עניין של הגדרה, הוד מעלתו. יש שיקראו לאיסתרק "קטינא" ויש שיקראו לך "הנבל מאלקן".

לעומת נוריאל, למלך דיאלידן היו אוצרות של חנופה אותם הוא קיבל בנדיבות ובהם השתמש בחכמה.אך מעולם לפני כן לא קרה שהוא נידב חנופה, ובתמורה קיבל עזות מצח.

הוא היה תולה באותו רגע את המורד במלכות הלעגן, אך מלך צריך למחול על כבודו במקרה הנוגעים לטובת העם.
לחסל את אויב מספר שניים של כוזר החדשה היה בהחלט מקרה כזה.

"ישרותך אינה יודעת גבולות" אף שריר לא זע בחיוכו של דיאלידן "אך מציאות היא מציאות ותפקיד הוא תפקיד, וגם המעריצים העיוורים ביותר למעשהו הבוגדני של אביי יאלצו להשלים עם עונשו".

נוריאל גמה את המשקה במהירות, סקר בעיניו את האכסניה הישנה, ולחש.

"אז אתה רוצה את אביי, לנקום בו ולהחזיר את כבודך"

"כבודה של כוזר החדשה" דייק המלך דיאלידן.

בדרסו של נוריאל הצל על עיניו, אך הם עדיין נצצו "ואתה" הוא אמר לדיאלידן "הוא כוזר החדשה"

"אני הוא מלכה" אמר דיאלידן.

ידיו המחוספסות של נוריאל שיחקו בחגורות העור שהיו קשורים עליהם.

"מה אני יקבל בתמורה?" הוא שאל.

המלך חייך "את מה שמגיע לך בצדק.חנינה מלאה על כל הפשעים שביצעת, תיבת זהב קטנה המוענקת לגיבורי המלחמה אשר הצילו את עמם ובקתת-קיץ קטנה בהרים בהם השלג חזק והאוויר צלול"

חנינה היא לא דבר מובן מאליו לאדם שחייו הם מרדף וחמיקה שאין לה סוף, וניקיון הכפיים של נוריאל אבד עוד בימיו העליזים.

"אף פעם לא נשכרתי לחסל אדם" הוא אמר, משחק עם סכינו.

"אינך צריך להרוג אותו" גועל העווה את פניו של המלך "רק להביא אותו אליי. למשפט צדק."

עיניו של המלך ננעצו כמו סכינים, גזר הדין יהיה כואב.

"הוא מורד במלכות" המשיך דיאלידן, "ואינך אדם שההלכה או המוסר הם לפידי המסע שלו, נוריאל".

נוריאל העביר את אצבעו על עצמות לחייו, מהורהר.

"אתה יודע להשיג את מה שאתה רוצה, הוד מעלתך" לא היה שמץ חנופה בקולו של נוריאל, רק אדישות.

הוא קם מהכיסא, קושר את גלימתו.

"שאלה אחרונה, מלכי" ידו סילסלה את שערו הארוך. "אם תוך כדי המאבק תיהיה תקלה ועלם החמודות שלך לשעבר ייהרג. מה שכרי יהיה?"

דיאלידן צמצם את עיניו, החצוף רוצה לחסל את אביי במו ידיו ולהמרות את פי מלכו.
אך המלך שתק. מאז מות ברוכו לא היו שכירי חרב טובים בכוזר.
נוריאל היה היחיד שברוכו בעצמו פחד ממנו, והיה צריך מישהו כזה כדי להשיב לאביי כגמולו.

"את הזהב לא תוכל לקבל במקרה זה" הוא אמר מדודות "אך כן תקבל את החנינה והבקתה"

שכיר החרב הנהן קצרות "ותאריך הביצוע?"

"בלילה חסר הירח" המלך הסתובב לעבר היציאה. שומריו הבודדים עליהם הוא סמך יצאו מן הצללים.

"זה זמן קצר" ענה נוריאל, זורק מטבע שחוק על הדלפק.

"אז תמצא סוס מהיר" אמר המלך, יוצא מהמבנה, שומריו סוגרים את הדלת בטריקה.
...
יש אנשים שיודעים לפתור בעיות.
בן-נלן היה אדם כזה.

משרדו היה בביתו, גדול ומרווח, בכיכר צדדית באלקן.

שטיחים ארוגים כיסו את הרצפה, ווילונות רקומים כיסו את הקירות.

בן-נלן עצמו ישב רכון על השולחן, חיוור כמעט כמו זקנו.
עיניו הבהירות רמזו על סודות רבים, כמו האגדה על העזרה שלו לאנשיו של איסתרק.

נוריאל לא ידע אם שמועות אלו אמיתיות, והוא גם לא חשב על זה יותר מידי.
העיקר שאדם זה אינו נאמן לדיאלידן.

"כן" בן-נלן הרים את ראשו "במה אוכל לעזור?"

"אני צריך עזרה בשביל חבר" אמר נוריאל ביובש.

בן-נלן חייך בשעשוע "ומה צריך החבר הזה?"

עיניו של נוריאל לא השתעשעו ולו במעט "החבר קיבל בקתה במתנה, בקתה בהרים, מאיש חשוב. אך חברי זה אינו מתחבר לאוויר הצלול של ההרים, אלא לפראיותם של היערות, הנמוכים יותר"

"שנמצאים על יד הגבול" השלים בן-נלן את מה שלא נאמר.

נוריאל לא ממצמץ. "אכן" הוא אמר.

ציפור צייצה אי שם בן הגגות. בן-נלן נאנח.
"אני יכול לעזור לחבר שלך, הבא לי שטר מכירה" הוא אמר, וסובב את ראשו "רניל!"

ילד קטן,כמעט תינוק, הגיע למשרד בטפיפה.

"הגש לי את קנקן הדיו ונוצה" אמר בן-נלן, "ההתכופפות קשה לי."

ללא מילים, הילדון צעד לעבר השולחן, מגיש לבן-נלן את מבוקשו.

"התינוק יתום" אמר בן-נלן כמו בהיסח הדעת.
"כמו יתומים רבים שגידלתי, הוא בן בית אצלי אך," בן-נלן נאנח שוב, וחוורונו מורגש לעין "איני יודע כמה זמן עוד אוכל לגדלו"

שקט שרר לרגע "אדוני יחיה ימים רבים ושנים" מלמל נוריאל, חותם על הקלף.

"אדונך ירצה שבניו ילכו בדרכיו" מלמל בן-נלן בתשובה, חותם גם הוא "וגם אותם שהם לא בניו, גם אותם שהוא רק דאג להם לאוכל ותעסוקה"

נוריאל נשך את שפתיו "רניל? שם מיושן מעט"

"ככה שמו" ענה בן-נלן "לאו גריעותא היא"

"בהחלט לא" הסכים נוריאל "גם החבר הזה שלי אוהב שמות מיושנים"

"אדם טוב הוא החבר שלך" עיניו של בן-נלן טיילו על נוריאל.

"רניל" הוא קרא לפתע "אולי תגיד שלום לאורח?"
לרגע, נוריאל הביט ברניל, ולו רק לשם הנימוס.
אך הילדון שתק, מכניס את אצבעו לפיו, ונוריאל לא התעכב על מבט נוסף.

"אז סיימנו" הוא קם מכסאו.

"כן, סיימנו" נאנח בן-נלן בשלישית.

"תודה אדוני" נוריאל הרכין את ראשו "אני חייב לך רבות"

"נתת לי בקתה יקרה בהרים, ואני נתתי לך בקתה רעועה ביערות. רבות אתה לא חייב לי" שיחק בן-נלן בקנקן הדיו "אגב, איך קוראים לחבר שלך?"

נוריאל חשב רגע על שמו החדש, השם שהוא יקבל בלילה חסר הירח.
הוא אמר, בן-נלן רשם.
...
ריח שונה קיים על יד הגבול. ריח מתוק, ריח תמים.
ריחה של כוזר הישנה.

היערות עמוקים הם, אך קרחות יער קיימות בהם למכביר.

שם עמד נוריאל, עיניו נעוצות בכוכבים, מחכה לצעדים.

והם הגיעו. צעדים שלווים, רגועים.

"בא ונוותר על ההקדמות" הוא אמר, למראה אויב מספר שניים של כוזר החדשה "אתה זה אביי."

חיוך כיסה את פניו של אביי, חיוך שלם, פנימי.

"אז מצאת אותי בסוף, אתה המתנקש"

נוריאל בחן את הבחור.
הוא היה התגלמות כוזר הישנה, פשוט שפשוטים. שק על כתיפו ומקל הליכה בידו.
"אני לא אוהב את הכינוי מתנקש" ענה נוריאל "אני מכנה את עצמי שכיר עושה כל"

"יש המכנים את איסתרק "קטינא" ויש המכנים את דיאלידן "הנוכל מאלקן"". ענה אביי.

"אך יש שמשלמים לי" ענה נוריאל "ויש שלא."

ארבע סכינים קצרות, שניים בכל יד, הופיעו בידיו. "אני מעדיף להשאיר אותך חי" הוא אמר.

"עד לדיאלידן " השלים אביי.

נוריאל תקף, אביי הרים את מקלו.

להביו של נוריאל היו מהירים כעיטי הקבארים, אך מקלו של אביי בלם כל התקפה, חומק כמי הנחל.

השקט של הלילה עטף אותם.
הקולות היחידים שנשמעו היו הלהב והמקל, אבק מגפיהם, וקולות ההתנשפות של הנאבקים.

נוריאל ניסה להשחיל את סכיניו, מימין,מלמטה,משמאל.

אביי צעד בסיבובים, פיאותיו מתבדרות ברוח, מקלו מסתחרר.

נוריאל התקיף עם ידו הימנית, והסתובב. בועט בגופו של אביי.
אביי זינק אחורה, זורק את המקל לבטנו של נוריאל, ותופס בו בחזרה.

תנים יללו.

נוריאל ואביי חגו סביב במעגלים.

"תיכנע אביי" אמר נוריאל "תיכנע ותקבל משפט הוגן"

"הוגן" גיחך אביי.
הם תקפו שנית.

הפעם אביי הרים את מקלו, מסובב אותו באוויר. נוריאל התקדם, ואביי חבט עם המקל בירכו.

כאב לא הפריע לנוריאל. אך המכה פגעה ברגלו.

הוא סובב את סכיניו, כופף את גופו, והתקדם.

המקל של אביי קרב לראשו, הוא סובב את מותניו, מזנק.

מרפקו פגע בגופו של אביי, מפיל את שניהם על הרצפה.

המקל והסכינים שבידו השמאלית הועפו למרחק.

ידו הימנית כמעט פגעה בפניו של אביי, אך זה אחז בה, מעקם אותה.

שני הסכינים נפלו על הרצפה, והגברים נאבקו זה בזה. מנסים להגיע אליהם.

לא היה חן בקרב, רק מאמץ.
שני כוחות צמודים זה לזה, מנסים להתקדם מרחק חצי אמה.

אך סוד קטן היה לנוריאל בעקב מגפו. הוא בעט באביי, וסכין קטנה נשלפה מהמגף, מזנקת אל ידו.

"תיכנע אביי" הוא אמר, מצמיד את הסכין לבטנו.
"שב על האדמה ותרים ידיים"

ואביי נכנע.
ונוריאל שלף שרשרת ברזל משרוולו, קושר את ידיו של אביי.

אביי עצם את עיניו. נושם כאורח בפרוזדור.

"אתה יודע, מתנקש" הוא אמר בניגון "גם אני הייתי פעם יתום"
נוריאל, מחזיר את סכיניו למקומות המחבוא שבבגדיו ותולה את המקל של אביי על גבו שלו, הרים גבה.

"היית?" הוא שאל, ספק מופתע ספק מלגלג.

"בהחלט" ענה אביי,עיניו עצומות "הייתי כמוך. לבד, ברחוב. הייתי מקבל מזון מבן-נלן, ונאבק בפושעים כדי לשרוד. הייתי גונב אוכל, נלחם על כבודי. הייתי מחפש חום ושייכות אצל הגרועים שבאדם"

"כמו מלכך שהרעיף עליך טוב ובוא בגדת?" נוריאל שיחק עם שערו.

"כמו הפושע הנאלח שרוצח אין ספור אנשים, וקודמו בתפקיד אחד מהם" ענה אביי.

"אתה תזכה להטיח בו את הדברים האלה בפניו, במשפט שלך" אמר נוריאל, עיניו מוסתרות בחושך.
"לא יהיה משפט" חייך אביי "אבל זה לא משנה, כי אני כבר לא יתום."

"הוריך לא באמת מתו?" נוריאל הרים את גבותיו.

"הם מתו, והם מתפללים עליי למעלה" אביי פקח את עיניו. הם נצצו.

"אבל האבא שלי, שלך. המלך שלי ושלך ושל כולם. של כל העולם. של שני הכוזר. הוא שומר עליי. בשבילו אני נלחם. והוא מקבל את כולם בחזרה. לא משנה מה עשית" אביי עצם שוב את עיניו "אתה אולי יתום, אני כבר לו".

אדישות היא כמו קרח, כשהיא מתחממת הכל מתרסק. זה מה שקרה לנוריאל.

בזעם מתפרץ הוא שלף את סכינו מהשרוול, וגם בשעה זו של הלילה קריאת הכאב נשמעה למרחק.
...
"מה עשית?" קרא אביי בבהלה, אך פניו של נוריאל היו קפואות.

"זה יעבור" הוא אמר, מתעלם מהכאב "ואנחנו צריכים דם"

"אנחנו?" שאל אביי.

"אתה" ענה נוריאל, מורח את דמו על בגדיו של אביי "עד הזריחה אני צריך להוכיח לדיאלידן שאתה מת, והבגד שלך ידוע לכולם. אני ישאיר אותו לאיש הקשר שלי. אתה צריך להינצל"

ידו המחוספסת של נוריאל פתחה את השלשלאות שקשרו את אביי.

"למה אתה עושה את זה?" אביי נעמד, משחרר את גופו.

"כי נתת לי בחינם את הדבר היקר ביותר" ענה המתנקש לשעבר "תקווה".
אביי חייך, פיאותיו התבדרו ברוח.
"יש לך תוכנית לעתיד?"

"כן" ענה נוריאל "אני יצא לגלות, לכפר על פשעיי."

"ידיים טובות יש לך" ענה אביי "גלותך תניב פירות לאנשים רבים בדרך"

"אקווה" ענה נוריאל, מתענג על צלילה של המילה "ולך אתן את מה שיש לי. בקתה רעועה ביער, בגד רועים וזהות חדשה. שם חדש שאותו לא יזהו אותך".

אביי התכופף, מחפש צמחי ריפוי לפצעו של נוריאל "ומה השם החדש שלי?" הוא שאל.

נוריאל חייך וענה:"אליהו".
 תגובה אחרונה 
"תוצאות הבחירות הפכו ללא רלוונטיות, עם הגעתו של מלך המשיח משכן הכנסת. שניים ממלוויו הופקדו לשמור על המקום, ולאפשר רק את כניסתם של יהודים. העובדים הערבים הופנו לבניין חילופי, לא רחוק מהכנסת. כהסבר לכך מסרו השומרים, כי לא ראוי שאנשים אינם מהעם היהודי, יקבעו עבור העם את התנהלותו. איתנו מר יהודה כהן, יהודי שומר מצוות, לפחות על פי מראהו. שלום לך יהודה."
"שלום, בוקר טוב!"
"אכן, בוקר טוב מאוד. אמור לי, האם אינך רואה בעובדה שהמשיח יוצר בידול בין העמים, איך נאמר... בעיתיות מסוימת? חוסר הלימה עם רצונו של העם?"
גיחוך. "איזה עם? עם לבדד ישכון או עם הארץ?" נשימה קלה. "תבין, החוקים של העולם הישן מתו. אנחנו עכשיו באמצע שינוי גלובלי, אם תרצה - סדר עולמי חדש. אין עמים. יש את עם ישראל, ויש את כל השאר."
"וסדר כזה, לדעתך, יכול להחזיק מעמד? אתה באמת מאמין שהגאולה שמתרחשת כעת ברחבי העולם תהיה משהו ממשי, שיוכל להוביל מדיניות לאורך זמן?"
"וודאי, וודאי. משיח כאן כדי להישאר. על פי הדעה הכי פסימית - לעוד מאתיים שנה. על פי האופטימיות, זה יהיה נצחי. אין עוד שליט אחרי המשיח, זה ברור."
"ושאלה לסיום - מדינת ההלכה שתוקם פה, תכריח את החילונים לשמור מצוות? איך זה יעבוד?"
"תאמר אתה, הנחת היום תפילין?"
"מה זה קשור?"
"לא, תענה. הנחת היום?"
"כן, ברגע ששמעתי על ביאת משיח ירדתי לדוכן חב"ד ברחוב והנחתי."
"נו, ככה כל המדינה כרגע. אין כבר חילונים."
"אני מבין. תודה לך, מר יהודה כהן."
"תודה גם לך."
ארי התיישב מתוסכל ודפק את ראשו בשולחן, למה? איך כל פעם הוא מצליח להכעיס את אמא? שלא לדבר על האחיות ה"מדהימות" שלו,

איך?

איך זה קורה לו תמיד?

הוא קם ויצא למרפסת שבגג, מתרווח על ערסל הישיבה , מנסה למתוח איבריו, כאילו משהו יעזור לגרש את תחושת הזעם שמציפה אותו,

ארי הוא הקטן אחרי 7 בנות, ולא סתם בנות, בנות ממושמעות ואציליות , בנות שעושות מה שצריך ויודעות מתי לומר, מה ולמי, בקיצור- בנות שאבא ואמא אוהבים,

ואילו אני , הרהר ארי לעצמו, סתם, סתם ילד שהמשפחה נדפקה איתו, וכבר 10 שנים סובלת אותו (לא) בדממה.

"אני לא רוצה לצער את אמא" מהרהר ארי ומסדר את הפוני החלק שעל מצחו,

"אני שונא לראות את מצחו של אבא מתכווץ ואת עיניו בורקות בברק עצוב ומאוכזב, שוב פעם לא עמדתי בציפיות" ,

ארי הוא הקטן כאמור , כך שמלבד הוריו ישנן עוד 7 אפוטרופוסיות עליו, "זה קשה לי" מלמל לעצמו ולציפור שעמדה על מעקה המרפסת ,

"אני שונא שלא מבינים אותי ואת כוונותי" ,

"נכון", הנהנה לו הציפור, "זה קשה מאד" ,

ארי התכווץ עוד בערסל והתכרבל בתוך עצמו, כמו מתגונן מקור נושב ושלג צולף.

הרב'ה בחיידר שלח היום פתק הביתה שהכיל את הבשורה "כיוון שארי אינו מעוניין לשבת במשך השיעור ושאיפותיו אחרות משאר ילדי הכיתה שמעוניינים להיות גדולי הדור , ארי לא יוכל לבוא לת"ת עד להודעה חדשה".

בום

ארי היה בהלם.

הוא הציץ (בלי רשות כמובן) בהפסקה, ונדהם, הדיו הכחול במקור החליף צבעים לנגד עיניו ,

"אני"? "לא רוצה ללמוד"? "לא רוצה להיות גדול הדור"?

"אני"????????

"איך אתה ראשי לקבוע דבר כזה, מי שם הסמכות בידייך"?

דמעות התחילו לזרום על לחייו,

ארי הסמיק, ילד בכיתה ה' כבר לא בוכה, אולי רק כשמשהים אותו מהחיידר בטענות שקריות?!

"הרב'ה" , ארי רץ אחרי המלמד שיצא מהכיתה , "הרב'ההה" , גרונו ניחר, הרב הסתובב והאט את פסיעותיו,

"הרב'ה " ארי התנשף "אני רוצה להיות ר' חיים קנייבסקי הבא, אני רוצה להיות חזוניש , הרב'ה , אני מבטיח'ך , אני רוצה ללמוד!!!"

אבל הרב'ה לא התרשמם מדמעותיו, רק קרא להן "דמעות תנין" (ארי רשם לעצמו לבדוק מה הכוונה), הרב'ה המשיך ללכת לא לפני שנזף בו על שפתח את הפתק המיועד להוריו בלבד!

אח, כאב לו, אולי השם לא רוצה בלימוד שלי, חשב לעצמו, אולי באמת עדיף שאשחק לי לבדי בבית או שאלך לעבוד , כן, אני אהיה מתופף,

חלומות ורודים ורכים נפרסו למול עיניו כשפסע הביתה,

השעה הייתה 10 בבוקר, הוא שכח ש-

אמא בעבודה , אבא בכולל ואחיותיו בסמינר ובעבודה,

ובעצם- הדלת נ.ע.ו.ל.ה.

כשישב ליד הדלת , מחשבן מתי תבוא הראשונה עם המפתח, הזדהה ארי עם קורת העץ הזו,

"גם את מרגישה נעולה? , כאילו את רוצה להיפתח ואין, המפתח לא אצלך? " ארי ליטף את הדלת ואפילו נשק לה, "אני מבטיח לך שעוד מעט המפתח בא, מבטיח!"

ארי התנער מהרהוריו וחזר להתרווח

"אם אף אחד לא מבין אותי , ואף אחד לא יודע מה באמת התכוונתי, אז אני באמת יכול להתייאש " הסביר לעצמו כמו שמדברים לילד קטן ,(קטן יותר ממני , מתעקש ארי).

אבל-

"לא יכול להיות שאין אף אחד בעולם שלא מבין מה אני מרגיש, שלא יודע מה באמת התכוונתי, שלא רואה את מה שהולך לי בתוך הלב, בטוח שיש מי שמכיר את הקפיצים שגורמים לי לעוף מהכיסא ,

רגע, אולי בעצם כמו הדלת ,

המפתח תכף יבוא?!

אז נכון, הוא עוד לא יודע מי המפתח, ומתי יתגלה

אבל הוא קיים.

והלב יכול להימלא במשהו, חם וטוב, ונעים כזה, מרגיע

קוראים לזה תקווה.
 תגובה אחרונה 
ראש השנה תשפ"א

אומרים שתפילה על רוחניות תמיד מתקבלת,

התפללתי מעומק לב לאלוקים שאצליח להרגיש חיבור לרוחניות, שאצליח לכסוף לקרבת ה'

דיברתי אל ה' כמו בן לאב, התחננתי שאצליח לעמוד בניסיונות הרוחניים,

כ"כ קשה לי, אני יודעת שזה רע, מרגישה שזה מזיק לי, ועדיין... לא מצליחה כ"כ לעמוד בניסיונות...



ערב ראש השנה תשפ"ב

סוף שנה, זכרונות של שנה שעברה קופצים לי לראש, אני מגחכת

איזו תמימה הייתי, חשבתי שהחיים קלים, מבקשים ומקבלים,

אני מרגישה איזו צביטה בלב, השתנתי הרבה בשנה האחרונה, ולא לטוב.

אמא התחננה שאקפוץ לבית כנסת לכל נדרי, פחחח רק זה חסר לי, לחזור לתקופות האלו,

לראות את הבנות שלמדו איתי בעבר, לזכור את התקופות הקשות ההם, נלחמתי לשרוד, הרגשתי כל כך לבד... לבד מתמודדת, לבד נופלת, לבד בוכה בלילות....

לאף אחד לא היה אכפת ממני באמת, מאיך אני מרגישה, ועם מה אני מתמודדת,

שרדתי כמעט שנה בתיכון רק כי המשכתי לשחק את המשחק, ולזרום עם התקנון...

טוב די עם הזכרונות, רק עושה לי רע...



ערב ראש השנה תשפ"ג

אני מארגנת תיק, נוסעת לחג עם הח'ברה לאילת,

צלצול טלפון, מספר לא מוכר,

"הלו? דסי?"

"כן, מי זאת?"

"דסי, זאת מיכל, המדריכה שלך מהתיכון שלמדת בכיתה ט' ,

רק רציתי לאחל לך שנה טובה, שתהיה לך שנה שמחה ומאושרת,"

עוד חרדית שרוצה להחזיר אותי בתשובה, אני מהרהרת בציניות, נזכרת במדריכה שהייתה לי, ובשיחות הטלפון שניסתה להתקשר אלי,

"ועוד משהו שחשוב לי להגיד לך, אני לא יודעת אם את זוכרת את הפעם האחרונה שנפגשנו, לפני שנה וחצי,

אמרתי לך אז שאני מתפללת עלייך, לא דווקא שתהיי כמו כולם, אלא שתחיי את החיים שלך מתוך בחירה אמיתית שלך, שפשוט שיהיה לך טוב!

אז אני רוצה להגיד לך שעד היום אני זוכרת להתפלל עלייך, אני מזכירה אותך בשם המלא דסי בת הדר"

הלם.

אני חיה כבר שלוש שנים, בתחושה שלאף אחד לא באמת אכפת ממני, כולם רק רוצים לראות חרדיה שהולכת בתלם,

והנה באה מיכל הזאת, ובפשטות מספרת שהיא עדיין זוכרת אותי, זוכרת, ומתפללת שיהיה לי טוב, פשוט שיהיה לי טוב עם עצמי,

האמת היא שדמעות עלו לי בעיניים

"לא הבנתי, את מתפללת עלי? עדיין??? "

הייתי חייבת לשמוע את זה שוב...

האמיתות הזו,

הפשטות,

הרצון הכנה,

גרמו להרהר הרבה, גם אחרי שהסתיימה השיחה,

פשוט גיליתי-

אנשים טובים בדרך
הרסיסים היו פזורים בכל פינה. והיו הרבה פינות לבית שלה.
בחלל השתרר שקט שלאחר השבירה, והיא עמדה בו דוממת, מבוהלת, לא יודעת היכן להתחיל.
הרסיסים היו פזורים בכל פינה, ובאמצעם עמדו שניהם, מבוהלים כמותה, שלמים למראה - המלאך השומר על שלומם של ילדים עבד שעות נוספות באותו אחר צהריים סחוט עד תום.
הרסיסים היו פזורים בכל לבה, נעוצים עמוק, מדממים מבפנים.
רק לפני רגע הייתה המראה שלמה, היה המראה שלם למראית עין לא מאבחנת היטב. רק לפני רגע היא עוד האמינה שאולי יש סיכוי שתצליח לאסוף את עצמה ואת שובביותיהם של שני עולליה - ולהציג את תמונת האם המושלמת.
הרסיסים היו פזורים בכל פינה, והיא החלה לצעוד ביניהם ברגליים כבדות, מפצפצת שברי מראות שהחזירו לה מבט, מצפצפת נשימות שבורות שהראו לה את כישלונה.
כמה ניסתה. כמה ניסתה להחזיק, לתפקד, לג'נגל בין דרישות של בת שנתיים האיום לבין יבבות תובעניות של בן עשרה חודשים מצמח שיניים. כמה ניסתה להיות אמא טובה.
הרסיסים היו פזורים בכל פינה, והיא הספיקה לתפוס בין שתי ידיה הרועדות את בת השנתיים לפני שהספיקו רגליה היחפות לפסוע צעד. הניחה אותה לצרוח במקום מבטחים במיטת התינוק, פנתה לחלץ את התינוק מכיסא האוכל שלו, שמה חשבה לעצמה שהעמידה אותו ממש מתחת למראה.
הרסיסים היו פזורים בכל פינה בחדרי לבה, מציגים בפניה את ניפוצה של מראת האמא המושלמת.
ורסיסי דמעותיה ניגרו על רסיסי השברים, כשהתכופפה לאסוף את שברי חייה, ולהרכיב מהם תמונת מראה חדשה, מנצנצת באלפי רסיסים של אור.
בסייעתא דשמייא


זוכרים את ה- רל"ב?
זוכרים שלא תמיד הבנתם אותו?
זוכרים שהתקשיתם לא פעם בהזדהות עם טיעוניו?
זוכרים שהתנגדתם בתוקף להנהגות שהציע הלכה למעשה?
תשכחו!
מהיום, תתחילו לתרגל ולהתרגל -
רל"ב עם פי' הרלב"ג...

נציגי חברת הרל"ב הודיעו אתמול כי לאחר היוודע תוצאות האמת,
ככל הנראה יאלצו לסגור את המפעל האדיר שהקימו לפני שנים ארוכות בקולותיהם ועל גבם של מאות אלפי הרל"ביסטים.

לאחר שבשנים האחרונות הם עסקו ללא הרף, יומם וליל, במוצאי שבתות, בגשרים ובכבישות, למען מטרה אחת וצודקת – רל"ב.
מאמצים מרובים הושקעו במלחמה הצודקת הזאת, כסף בסכומים לא נתפסים פוזר בלי חשבון ובחוסר אחריות משווע.
הרבה מאוד זמן הוקדש לכך, זמן שהוקדש כדי שיוכלו להילחם בעד הצדק.
הם התמסרנו לחלוטין למען המטרה, בלי לחשוב על קריירה, בלי לחשוב על תועלות אישיות, בעצם, בלי לחשוב בכלל...

לאחר ניסיונות רבים שהעלו חרם.. בידם, ובנוסף, המוני תחקירים שייצרו במו ידם, תיקים שתפרו בדווקנות בשום שכל ובלי דעת, פרסומים, הקלטות, כתבות, וערימות ערימות של שנאה שפוזרו ברחובות חינם אין כסף ללא תועלת וללא תמורה.

בעקבות כך הגיעו למסקנה במטה החברה כי נחוץ ודרוש לפעול לשינוי מהותי ואפילו להקמה מחדש של הרעיון כולו,
הצעד הדרמטי הראשון היה סיום ההתקשרות עם הרל"ב,
סגירה סופית של כל מוסדותיו,
ועצירה מוחלטת של כל פעילות המשתייכת לרל"ב.

עם זאת, הודיעו בלשכת הרל"ב כי מעתה שם החברה יהפוך לרלב"ג ע"ש הרל"ב המנוח שהלך לעולמו ביום ג' האחרון.

מעתה יתווסף לכל טיעון רלב"י משופשף וחבול, פירוש רלב"גי מחודש.

כמו כן הודיעו נציגי החברה לגופי התקשורת כי מבחינתם אין יותר צורך להזכיר לאורך המהדורות מידי בוקר וערב את הרל"ב, מאחר וכבר איננו מספק את הסחורה המתבקשת,
במקום זאת המליצו, כי ניתן ואף כדאי, לצאת ידי חובה בהזכרת הרלב"ג הקדוש, שתוך יממה אחת החשיך באורו את הרל"ב זצוק"ל.

מהיום, אין ולא יהיה לחברת הרל"ב לשעבר כל קשר למונח רל"ב בכל דרך ואופן שהוא, להיפך, מעתה ואילך תעודד החברה את פעיליה להפיץ את הרלב"גיות בכל פינה שהייתה שייכת בעבר לרל"ב.

אם כן, מדינה יקרה, אם תראו רלב"גיסט,
אל תקנו את הלוקש מדובר ברל"ביזם משודרג.


*
רל"ב - רק לא ביבי
* רלב"ג - רק לא בן גביר
  • 470
  • בס"ד
    פרק א'
    ואחרי ככלות הבחירות, רציתי לשאול את הנער ההוא, שכל כך היה חשוב לו לבטא את בחירתו האישית, שאלה.

    הנער, נקרא לו אליהו, משקף את הלך הרוח של חלק מהנוער הצעיר כאן ועכשיו,

    הייתי קורא לו "ישיבה בוחר" במקום לכנותו בשם הכללי "נוער" אלא שלמען האמת התדמית שלו עונה יותר לאפשרות השנייה.

    אליהו, אני שואל, היית רוצה שיערכו קמפיין, ישקיעו בדיבור אליך, שהקמפיין יהיה ארוך וממושך ואתה תהיה מרכז הקמפיין, היית רוצה שיבקשו את קולך?

    מדויק, עונה אליהו, למרבה פליאתי שכן איני רגיל בקבלת הסכמה ולו כלשהי לדברי.

    עכשיו אני מבין, הם – אלו העומדים בראש המפלגות שלנו – הראש שלהם מתאים לדרך בה אני חושב, לדרך בה התחנכו וגדלנו אמונים על "ועשית ככל אשר יורוך", ואמנם, אשר, אשר מצטרף אלינו לשיחה אומר את דעתו ללא היסוס, בחרתי מכיוון שזה מה שאמרו לי, בפשטות הוא אומר זאת.

    אולם פשטות זאת איננה קיימת אצל אליהו, לא תצליח להסביר לו שהמטרה לשמור על קדשי ישראל מחייבת אותו לבחור בבחירה בה אתה מאמין.

    הוא לא רוצה להיות קול מובן מאיליו, הוא רוצה שישקיעו בו, שיחשיבו אותו, שיבקשו ממנו.

    בשביל אליהו הקמפיין שמתחיל בהעברת מסרים לא מתחיל כלל וכלל, בשביל אליהו הקמפיין אמור להתחיל בו.

    "לקחתם לי את הקמפיין", הוא לא אומר, שנועד בעבורי.

    (מוגש כנקודה למחשבה)

    פרק ב'
    הרב ברוך רוזנבלום בזעקה:
    "אתה שם ש"ס, אתה שם ג'. העיקר להרבות כבוד שמיים."
    ואמנם, נשמעה הזעקה.
    מגלגלים זכות על ידי זכאי.
    אתה היית הגיבור שלי!

    ראיתי בך אדם חזק עם עוצמה אדירה, בעל השפעה עמוקה חובקת עולם.

    כן, היית חזק! חזק באמונתך, בדעותיך, האמנת בכל ליבך בצדקת דרכך.

    היית לוחם גדול ועז נפש כשבחירוף נפש נלחמת בעוז למען המטרות שהצבת לעצמך.

    הגנת בגופך על המבצרים שהקמת, ספגת אש לא מועטה, ובחרת להתעלם, להתעלם מהכאב, להתעלם מהרדיפות, ולהמשיך הלאה בעיניים חדורות מטרה, בדרך אל היעד.

    ואתה ניצחת, וכבשת,
    כבשת, לא רק את השטח, כבשת גם את הלבבות של רבבות מעריציך שהביטו בך בצימאון שאינו יודע גבול.

    היית האדם המושלם שהכרתי, היו לך את העיניים הכי טובות, הכי מרחמות,

    זוכר באיזו רכות היית מביט בעיניים של ילד שהרגיש מייד שאתה אבא שלו

    זוכר באיזו נחרצות השבת לחורפיך, לאלה שרק רצו להרע - לך, לאנשים שכל כך אהבת, ושאהבו אותך לא פחות.

    היית הדמות שכמוה רציתי להיות.

    הייתי מתבונן בך ארוכות כל אימת שזכיתי לראותך.

    הייתי מאזין לכל מילה שיצאה מפיך, הערכתי כל אחת כזאת, אספתי אותן כמוצא שלל רב.

    הדברים שהייתי שומע ממך חרוטים וצרובים בתודעתי, אינני יכול לשכוח אותם, אפילו לא את המנגינה, אפילו לא את המבטא והסגנון הכל כך מיוחד שהיה לך.

    היית מורה דרך אמיץ, היית מנהיג אדיר, היית פורץ דרך שאליה הצטרפו מאות אלפים שצעדו אחריך במעלה ההר.

    את האמת, אתה עדיין כאן, עדיין חי, בתוכי, בתוך כל אחד ואחד מתלמידיך, בתוך עשרות ספרים בארון שממולי, וכן אתה עדיין חי ומביט אלי מתוך התמונה בסלון.

    אתה עדיין חי בבתי מדרשות, בבתי כנסיות, בשיעורי תורה, בערים, במושבים, בארץ הקודש, ובעולם כולו.

    אתה עדיין חי.
    רכב השרד הממשלתי השתחרר סוף סוף מהסמטאות הצרות והמגבילות של צפון תל אביב והחל לרדת לעבר נתיבי איילון, הפקקים והבולענים. נהג השרד נתן דרור לרגלו המונחת על דוושת המהירות וזו בתורה האיצה את המחט למחוזות ה-160 וצפונה.

    "יותר לאט, נהגוס. יותר לאט!" נשמע קול נאנק מהמושב האחורי המרופד בעור מהגוני, תיפורי טיטניום, מסעדי אבן-קיסר ושאר דברים לא קיימים.

    "ראש הממשלה?" התפלא הנהג. "ממתי מעניינת אותך המהירות החוקית? אם אני לא טועה, ואני לא טועה, יש תיעודים ישנים שלך כנהג של עצמך עובר את המהירות המותרת במכפלות!"

    "כן, אבל לא עכשיו". נאנח ראש הממשלה. "אני חייב לעקוף את משה שרת".

    "לא הבנתי, כבודו". לא הבין, כבודו. "איפה משה שרת יושב, בטסלה לימיננו? ואיך נעקוף אותו אם לא נגביר את המהירות?"

    "לא סתם משה השרת. משה שרת, ראש הממשלה השני של ישראל!" הבהיר ראש הממשלה ה-14 של ישראל. "משה שרתוק, או צ'רטוק, בשמו המקורי. ההוא מהשטר הישן של 20 שקל! אותו אני רוצה לעקוף".

    "הוא נפטר מזמן, לא?"

    "מי יודע. מה שאני יודע זה כך: כשהתמניתי סוף סוף לראש הממשלה, לפחות בממשלת מעבר, היה לי חשוב מאוד לא להיות ראש הממשלה שכיהן הכי פחות זמן בהיסטוריה. לכן עשיתי כל מאמץ שלא תוקם ממשלה חדשה עוד בכנסת הנוכחית וכך עקפתי את 19 הימים של יגאל אלון. הישג ראשון ואחרון שלי בתפקיד בינתיים.

    "אחר כך, כשתכננו לעשות בחירות בזק, התעקשתי לדחות את הבחירות ככל היותר, עד נובמבר. אני מוכרח לעקוף עוד כמה ראשי ממשלה. היעד שלי לבסוף הוא לעקוף את משה שרת, שכיהן שנה ו-281 יום. ולהגיע צמוד-צמוד ברשימה למר שמעון פרס, האיש והחזון, ראש מחנה השלום, עמוד האש לפני כביש שש, עמוד הענן לפני הבלאגן"...

    "ואיך זה יכול לקרות?" קטע הנהג את מכונת המצאת הביטויים בעודה באיבה.

    "ממשלות מעבר". זהרו קוציו של ראש הממשלה. "אני לא בונה על הקמת ממשלה בראשותי. אמנם מנותק, אבל לא עד כדי כך. אלא מה? אם לא יהיו 61 ממול, בעזרת גוש חוסם, לפחות נוכל לערוך עוד בחירות ועוד בחירות, עד שסוף סוף אגיע ליעד שבשבילו אני קם כל בוקר והולך לעבודה. המטרה האחת והיחידה: לעקוף את משה שרת!"

    "עכשיו אתה מבין?" סיכם. "אם תיסע מהר - עלולה לקרות תאונת דרכים. ואם תקרה תאונת דרכים - אני עלול למות. ואם אני אמות - זה עלול לפגוע מעט ברמת התפקוד הנוכחית שלי כראש ממשלה. לכן אני אומר לך, סע לאט! שאוכל לעקוף את משה שרת".

    "כך גם, למשל", נזכר ראש הממשלה לאחר הרהור, "לא טסתי להלווייתה של מלכת אנגליה המנוחתה עדן. מי יודע, אולי המוות שלה מדבק ואז אני לא אוכל"...

    "...לעקוף את משה שרת". השלים הנהג. תלמיד צייתן.

    שקט נוגה השתרר ברכב.

    "הדברים מאלפים מאוד, ראש הממשלה". שבר הנהג את השתיקה אחרי דקות ארוכות. "במיוחד בימים כאלו של חשבון נפש. אני חושב כעת לעצמי: כמה פעמים אנחנו מסמנים לעצמנו מטרות שגויות ומנהלים את החיים שלנו לפיהן? כמה פעמים אנחנו פועלים ומתאמצים עבור יעדים שלאף אחד לא אכפת מהם ואין בהם שום תועלת אמיתית? אם רק היינו מתאפסים על עצמנו ונזכרים מה המטרה האמיתי שלנו, היינו חוסכים הרבה סבל לעצמנו ולסביבה שלנו, במקרה הזה כל מדינת ישראל... נקודה למחשבה, לא?"



    "עמוק מדי בשבילי". נענע ראש הממשלה את ראשו. "תן לי משפטים קליטים יותר, ברמה של עוגיית מזל סינית... וחוץ מזה, אתה הנהג שלי! אתה אמור לנהוג, לא לחשוב. לא אמורות להיות לך דעות!"

    הוא רשף את המילה "דעות" בצורת הדיבור הייחודית שלו, המודגשת במיוחד על ידי חקייניו.



    "אתה צודק, אדוני ראש הממשלה". הסכים הנהג. "אבל בגלגול הקודם שלי, לפני שהייתי הנהג שלך, הייתי נהג מונית".
    ניסיתי לתאר ע"י סיטואציה סאטירית את חובת השעה, להישמע לצו התורה, צו גדולי ישראל, צו המצפון, וצו השעה, להימנע מבחירה או אי בחירה מהבטן...
    ובמקום זאת להישמע לקול התורה, קול גדולי התורה להרבות כבוד שמים ע"י בחירה בשלוחי דרבנן.
    יש אינסוף סיבות אישיות, ציבוריות, אמיתיות ושאינן שכולן כולן הופכות קטנוניות ברגע שמניחים אותן מול היכולת להרבות כבוד שמים והחובה הקדושה לקדש את שמו ברבים, כל קול הוא הכרזה, כל קול הוא הצבעה כלפי שמיא בה אנו מודיעים בקולנו... רצוננו לעשות רצונך.
    מקווה שהצלחתי.

    קולות מספרים על עצמם [המאמר]

    מיועד אך ורק!
    לאלה שמצביעים על פי עצת רבותיהם
    לאלה שלא מצביעים על פי עצת כליותיהם
    ולאלה שיודעים לחייך שהם קוראים משהו מצחיק...
    הפעם זה רציני!

    קלפי 6060-5
    כיתה ב' 3 ביה"ס חיי שרה
    רח' קול יעקב 22
    קריית ספר
    דלת הכיתה ננעלה רגע אחרי שזונדל אחרונוביץ' שלשל לקלפי את מעטפת ההצבעה שתכריע לטענתו את הבחירות, 'אני לא יודע אם הקול שלכם יעשה משהו' היה משיב למאיצים בו לאורך כל היום ללכת ולהצביע, 'שלי בטוח יקבע, אני אצביע אחרון', אמר בארשת ניצחון.

    שלושת חברי ועדת הקלפי הנכבדים, ניגשו אל הקלפי בהתרגשות רבה.
    'היום' - פנה מזכיר הוועדה והיו"ר הנוכחי – ר' יענקל'ה סופר, לקולגות שלו - 'נעלה סוף סוף על ה'מתים', היו לנו שבעה, נכון?'
    סגנו, ר' ג. מחלטשס, אברך יקר, שנענה לקריאות הרבנים לצאת ולהשפיע, אחרי ששכנע את עצמו, כי רק במידה ויהיה אחראי על ספירת הקולות, יוכל להשפיע, השיב לו –
    'מזכיר לך, שבפעם הקודמת [הרביעית] החישוב לא היה קל, בסוף התבלבלו לנו כל המספרים, והיינו צריכים לספור הכל מחדש'...
    'הפעם נהיה מחושבים ונכתוב הכל, רק שימו לב לכל שינוי מהפעם הקודמת' סיכם בנימין נצחי חבר הוועדה היוקרתית.
    'בואו נתחיל לספור ואז ננתח, אחרת נסיים ב1:00 וזה לא ייראה תקין', האיץ בהם היו"ר.

    כעבור 20 דקות:
    ר' ג. החל בניתוח מהיר –
    'יש לנו 884 מצביעים מתוך 912, נשארו בבית 28, תוריד את משפ' ארצי המורחבת שחוגגים כבר שבוע בשוויץ, זה אומר שפחות ממניין [גברים] נמנעים ב'שיטה' מהצבעה, שזה אומר שצריך להתחיל לחשוב על להשלים להם מניין, לפחות בשבת...
    'עזוב את המשתמטים, תראה כמה 'בנגבירים' צצו לנו פה, קח את הערמה של הפתקים עם הט' תעשה איתה משהו, זה לא יכול להישאר ככה, חילול ה', תשאיר שלוש, בעצם ארבע, לא יותר... זה קריית ספר לא קריית ארבע...'
    'הלאה, שמישהו יסביר לי מי זה החד"ש תע"ל הזה, מי הכניס אותו לשכונה...'
    'תגיד יש מצב ש... מה שמו נו... בניבוביץ' שבונה על הגג השתכנע מהקבלן הישמעאלי שלו, שאחמד טיבי יוריד את המחיר של המרצפות לרצפה, ושהוא ישתדל לעשות לו עוד קבעץ' במחיר, נראה לך?'
    'זה בהחלט נשמע הגיוני, בפרט אחרי שאישרו לו בעירייה רק 60 מ"ר, וגם זו האפשרות היחידה להסביר את זה'.
    'ומה זה שני ה'צד"י'קים האלה?'
    'נו זה בטוח שני ה'צעירים' הצדיקים מהבית כנסת ש'בוער' להם מאוד שמביאים עלונים, הדר מוכתר הבטיחה להם שהיא תאסור על הפצת עלונים, היא בטח הסבירה להם איך עם כמויות הניירות האלה, היא תפתור את בעיית הנדל"ן של ישראל'.
    'זהו, לא נשאר פתקים כל השאר זה ה60 40 הקבוע בין ש"ס לג''
    'קיצר, המתים גם הפעם הצביעו אותו דבר, בלי שינוי'.
    'כנראה שבעולם האמת' סיכם היו"ר 'לא משנים את הבחירה לפי המצב רוח'...
     תגובה אחרונה 
    הנה הסתיו בא, הגשם ירד ושוב חלף לו. מחר אולי ירד שוב, הלוואי.
    זריחה מאוחרת קורצת לי, עיניים עוד נפקחות בקושי.
    יום קצר, מלאכה מרובה. ובעל הבית?
    מביטה שוב אל הזריחה, מעזה לנשום אותה לפני תחילת המרוץ. נזכרת בזריחה אחרת, אי אז בעידן אחר.
    ראש השנה, משהו העיר אותי עוד לפני השמש. פקח את עיני, הרבה לפני העולם.
    אולי היה זה חלום, אולי הלב שקצת רטט. אבל הזריחה הייתה, ועמדתי לדבר קצת איתו, עם בעל הבית. זה שהלוואי והיה דוחק, בדרך כלל הוא בקושי דופק. השעון מרעים הרבה יותר חזק מכל דבר אחר.
    הבטחתי אז שהשנה יהיה אחרת. הרהרתי בכל הרגעים ההם, הקרירים. היבשים. בקריאות שמע נחפזות בין לבין, במלמולי ברכה בדרך אל הדלת.

    ושוב עומדת מול זריחה. היום מתחיל לפוח בי, מבקש שאניס את הצללים. אור חזק הוא אור השמש, אך אינו חודר את האדם. ואת צילו שלו - יכול להאיר רק האדם עצמו.
    עז פנים הוא העם הזה, ואני מרימה את ראשי אל השמיים.
    כן, כבר שנים הכל אותו דבר. הגלגל חוזר, ואיתן הזריחות.
    אבל השנה, אני מעזה להתיימר שוב ולהבטיח, השנה יהיה אחרת.
    חיוך מרחיב את השפתיים, חוזרת אל הבית.
    הפעם יהיה אחרת, אני מבטיחה.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה