קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 2K
    • S
    שיתוף - לביקורת בגדנו
  • Sara led //
    • "אני עוד מצפה להתנצלות." משקפי המנהלת מתנדנדות על אפה בצורה מסוכנת, אני חונקת את גוש הצחוק כשאני מדמיינת את כוס התה עולה על גדותיה כשהן צוללות לתוכן.

    "גיטי! אני מדברת איתך."

    "פסדר, אני מתנצלת."

    "גיטי" העיניים שלה נהיות פתאום קטנות. מכווצות. הלב שלי גם מתכווץ.

    "מה? מה אני צכ'ה לעשות כדי לרצו... אה.. כדי להתנצל?"

    שום דבר לא מכין אותי לסטירה שחוטפת הלחי שלי.

    הדמעות מטפסות לעיניים ומתגלשות החוצה.

    "אמא, אני בחורה בת שמונה עשרה"

    "שקט ילדה" קולה עצבני וצווחני. "לכי לחדר, אני כבר יחשוב עם אבא איזה עונש לתת לילדה כל כך רעה. תשכחי מלצאת עם חברות לכותל מחר."

    נכנסת לחדר. נועלת את הדלת. מכניסה את האזניות ומתמכרת לצלילים מעולם אחר.

    האזניות נתלשות לי בפראות. והלב שלי נוחת נחיתה לא רכה. איך היא פתחה את הדלת למען השם?!

    "זה מה שאת שומעת?" קולה מקרקר. היד שלה נשלחת לעוד סטירה. "מי הביאה לך את השירים האלה שהשם ישמור. ואיך הצלחת להסתיר אותם ממני? פעם ביומיים אני עוברת על כל הנגנים בבית. אני הרגע מתקשרת למחנכת שלך להבין מי יכולה להיות המנוולת הזו שחושפת אותך לטומאה הזו"

    לפי עוצמת הצווחות אני מניחה שהמנוולת שמתגוררת בקצה השני של העיר שומעת בעצמה את התכניות.

    כשנעלי הבית המקרקשות בזעם שלה מתרחקות, אני מרשה לעצמי להתייפח מתחת לשמיכה. לא חולמת איזה עונש היא מבשלת לי.

    שבוע אחרי. של שתיקה זועקת מצידה, אבא קורא לי, עיניו אדומות. אני מרחמת על אבא שלי הטוב והעדין. מידי.

    "גיטי, אמא חושבת שהגיע הזמן שלך להתקדם בחיים" הוא מנסה לרכך. "יש הצעה רצינית על הפרק. אמא כבר ענתה תשובה חיובית. מחכים לתשובה מהם שתגיע בימים הקרובים"

    "הצעה של מה, אבא. לא הצלחתי להבין." הראש שלי מסתחרר. מה היא בישלה לי? מה?

    "שידוך, בחורה גדולה שלי." הוא אומר. מנסה להעביר בקולו תחושות ששנינו לא יודעים לקרוא להם בשם.

    "אני עוד קטנה אבא" לא מצליחה לקלוט. עד היום היתה לאמא משנה סדורה שלא נעזוב את הבית לפני גיל 22. הדיבורים האלה שלה גרמו לי להרגיש רווקה כבר מגיל 15. מה בוער לה?

    "תחשבי על זה. יהיה לך הרבה יותר טוב." הוא לוחש. ואני מבינה פתאום שהוא מבין הרבה יותר ממה שהוא נותן לנו להרגיש.

    הכל קורה כל כך מהר.

    ותוך חודשיים אני נשואה לנתי. בחור שברירי עם לב גדול שההורים שלו הסתנוורו מהשם הטוב של המשפחה שלנו.

    חודש נוסף עובר עד שאנחנו אורזים בכמה מזוודות את החיים הצעירים שלנו וקונים כרטיס לצד אחד.

    אם בארץ אמא היתה האלוקים שלי ובאודסה היא לא היתה, הייתי משוחררת מכל מחוייבות.
    זנחתי הכל מושכת איתי את נתי, הבחור הצדיק.
    לא היה לו קל, אבל הוא רצה לעשות הכל כדי לשמור על הבית שלנו שלם. ואני הייתי עקשנית מידי.

    אחרי שנטמענו קצת יותר מידי בנוף האוקראיני, חשבתי שניצחתי את אמא במערכה.

    בערב אחד שחור גיליתי שנתי הוא לא רק שלי. היצר שבה אותו אצלו. משאיר את ליבי המנופץ להישבר שוב. כשהמדרון חלקלק מידי הסוף שלו הוא רק תהום. הבנתי.

    השארתי מכתב מדמם והלכתי לסיים את החיים האלה.

    הים היה תמיד הנחמה שלי. עכשיו הוא שוב מוכן לקבל אותי אליו, זרועותיו פתוחות לקראתי ואני משתוקקת להטביע בו את יגוני, ולא רק אותו.

    על החוף אני שומעת ניגון מיוחד שמפרפר לי את הלב.

    "הניגון הנפלא הוא ניגון כל נדרי בפי חי עדיין הטעם" השיר של פריד- ר' יום טוב הערליך עולה בי כמו משום מקום. הרגליים שלי מובילות אותי בעקבות הניגון כמו אותו חייל יהודי מספינת המלחמה.

    השקיעה באודסה מרהיבה. אני לא רואה אותה.

    הפה שלי ממלמל יחד עם החזן "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

    טובעת

    בתוך ים של דמעות.
    • וואו!
    • תודה
    • עצוב
    Reactions: ifatrosh, RACHELIZ, הפוך על הפוך ועוד 32 משתמשים35 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    REBEKA997
    יורדות לי דמעות של כאב? הזדהות? חמלה? לא חשוב. ריגשת!!! אני הולכת לקרוא פעם שלישית!
  • 2 5K
    • C
    שיתוף - לביקורת אין שכל - יש דאגות
  • castamir //
    • "שרגא, מה קורה? מאוחר!"

    "הנה, אני כבר מסיים".

    מיהר לגלול את העכבר לעבר המלבן הלבן "כתיבת תגובה", והקליד במהירות: "זו המדינה הכי מטומטמת בעולם, ביי פאר!!!"

    לחץ "להגיב", המתין רגע לראות את התגובה מתנוססת ומיד סגר את המחשב הנייד בטפיחה עזה כל כך, עד שניתן היה לשמוע את כל המקשים נוקשים זה לזה, רועדים לרגע ומסתדרים מחדש במקומם כמו שיניים תותבות אחרי תפוח, נרגעים לשמוע אותו עולה על יצועו.

    צלצול טלפון נייד     ווקאלי החריד אותו לרגע. מי מתקשר בשעה כזו?

    על הצג הופיע מספר חו"ל כלשהו. זה מסביר את השעה – אצלם עכשיו בטח צהריים. אבל מי זה? מה רוצים? אולי אחת מחלוקות החסד שנרשם אליהן לפני פסח? אולי הדוד דונלד טראמפ שוב מחלק כסף למתחזים לאמריקאים? אולי זכה בדיור למשתכן באוקראינה?

    ענה.

    >>>

    - "הלו זה שלום".

    - "איזה שלום?"

    - "לא, אנחנו אותך שלום. זה מתרגם שלנו גוגל גדול לא כסף. אנחנו ממדינה כבוד ניו-זאפוטה-חדשה דרום אפריקה רפובליקה. אני פנאייצ'ר סובובו מתרגם אותך מלך של אנחנו אבובכר טפאווה בוולוורד השלישי ענק!"

    - "מה זה... זו מתיחה?"

    - "מתיחה ספורט בריא חזק, כל הכבוד. אנחנו קראנו טוקבק הנדסה של אתה מישראל, אומר המדינה הכי מטומטם בעולם. נכון?"

    - "נכון"...

    - "אנחנו בטוח זאפוטה מדינה יותר מטומטם. רוצה מוכיח מכריע".

    "הומ. טוב. נשמע?"

    "מדינה שלנו כה מטומטם, נותן חנייה מכוניות של נכים הכי רחוק מבניין, מאחורי סלע, מעבר של צוק, בשביל יעשה מאמץ פיזיותרפיה!"

    "אוהו. כשכיסא גלגלים פוגש מוח ללא גלגלים"...

    "מדינה שלנו כה מטומטם, אם מישהו כואב ציפורן מורידים לו כל היד. עכשיו כואב ציפורן? לא!"

    "עיקרון ההגמדה"...

    "מדינה שלנו כה מטומטם שותל מלפפון תפוז אולי ייצא מנגו, שותל מלפפון מנגו אולי ייצא אבוקדו!"

    >>>

    "שמעתי. עכשיו אפשר להשחיל מילה?"

    "מדינה שלנו כה מטומטם, נותנים להשחיל אותך מילה".

    "אוקיי, יופי. תודה. אז עכשיו תגידו לי אתם מחבת-טפאוור וגלגל-פאנצ'ר. המדינה שלכם שלחה הבוקר לרוצח המונים, ארכי-טרוריסט שמסית להרג האזרחים שלכם, שהוציא לפועל פיגועי טרור במדינה שלכם, שירה טילים על הערים שלכם, התמצית של הזבל של הגועל של אשפת האדם, אינשאללה יקבל כלבת-זאבת-שלבקת דלקת קדחת חרחור ושידפון, שם רשעים ירקב יימח שמו יחיא סינוואר ושם זכרו – הבטחה שאין לו מה לדאוג, כי לא הולכים לפגוע בו?"

    "לא. אין אנחנו. אבל..."

    "איי רסט מיי קייס. אנחנו המדינה הכי מטומטמת בעולם. ביי פאר!".

    "ביי גם לך, אדון פאר".

    <<<

    השיחה התנתקה. סידר את הכרית והתהפך לצד השני. כמו בנט אחרי בחירות.


    .
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: ניק 27551, מתן מאור, קיצור דרך ועוד 194 משתמשים197 //
    29 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    REBEKA997
    מתתיייייייייייייייייייייייייייייי אחד היפים!!!
  • 1K
    • R
    שיתוף - לביקורת אדום אדום וממכר
  • REBEKA997 //
    • הוא לגם עוד כמה טיפות אדומות

    כאילו משהו במשקה הזה יוכל לעמעם הרגשתו הרעה

    יש גם כדורים שיכולים לשכך הוא ידע

    אבל העדיף תמיד לשתות

    הוא קרב את הבקבוק לאפו ונשף אל קרבו את הריח החריף

    אחחח פניו השתקפו בזכוכית השחורה

    הוא כדרר שוב ופתח נתיבי אויר , מסובב את הבקבוק בתנועות עדינות

    עוד מן האדום אדום הזה

    אבל די

    אסור מידי

    רק עוד קצת?

    לא שהטעם כל כך ערב לו , פשוט ההרגשה שאחרי...

    הוא חייב לברוח מעט מהמציאות

    חייב עוד טיפה ללגום

    וזהו

    הוא הניח את האקמול סופית

    נותן לו להשפיע ולהוריד את חומו שטיפס.

    רפו"ש!!!
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אביאל משכנתאות, אפרת תהל, ifatrosh ועוד 9 משתמשים12 //
    0 תגובות
  • 3K
    • C
    שיתוף - לביקורת וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙
  • castamir //
    • "מה קורה, ר' יעקב. איך היה ראש השנה, מה שלומכם. תקשיב, אני צריך שתקנה לי ד' מינים. לי, לשני הבנים. אתה הכי מבין בזה. שכוייח".

    "אה... חסדי השם. הכל בסדר. תשמע, אני לא יודע מתי אני אוכל לקנות... אין השנה הרבה ימים בין יום הכיפורים לסוכות... וחשבתי"...

    "זהו בדיוק, אני אין לי זמן לזה. אני בקושי נמצא בעיר. גם אין לי כוח לכאב ראש של כל השווקים ד' מינים והבלגן. אתה, אתה גם יודע את כל ההלכות! פשוט מה שאתה קונה לך, תקנה גם לי. תודה רבה, להתר.."

    >>>

    התלבט לרגע מה לענות. האם לקטוע אותו בכלל לפני שהוא מנתק את השיחה. לאזור אומץ.

    "לא נעים לי, אבל אתה מפיל עליי כאן תיק ממש רציני... אתה יודע כמה 'נערווים' יש לי עד שאני מצליח לבחור לעצמי? אז לקחת אחריות גם על מישהו אחר, זה ממש קשה לי ויגזול ממני הרבה זמן וכוחות נפש".

    "נו בסדר, מה יש, אסור לעשות טובה פעם ליהודי? גם אני עושה לך הרבה טובות. הרי".

    "על מה אתה מדבר, דודי? אנחנו מכירים 18 שנה ובחיים, בחיים, בחיים לא עשית לי שום טובה! אלא אם אתה קורא "טובה" לפעם ההיא שמכרת לי את המאזדה הישנה התקולה במחיר כפול מהמחירון והיא שבקה חיים לכל חי שבועיים אחר כך"...

    "רכב זה שוק קשוח מאוד, יעקב. אין מה לעשות. מצמצת פספסת".

    "או הפעם ההיא ששמת לי במשלוח מנות קפה מזויף "אסתר צ'ויס" מעזה, שקלקל לנו את הקיבה לחודש"...

    "מה, הבאתי לכם משלוח מנות? אפילו לא זכרתי. אתה רואה, עושה לך הרבה טובות, כמו שאמרתי. בקיצור תביא משהו טוב. שופרא דשופרא. דיר באלק אם אתה מוצא לעצמך משהו יותר טוב משלי".

    "ומה עם הכסף?"

    "איזה כסף???"

    "אתה אף פעם לא מחזיר לי כסף על מה שאני קונה לך. שלושה סטים ד' מינים זה סכום משמעותי. וגם במקרה שאתה כן עושה טובה גדולה ומחזיר אחרי הרבה זמן חלק מהכסף, אתה מחזיר אותו בכזה קול תרועה שכולם יידעו מי ישמע, כאילו נתת לי מתנה אלפי שקלים"...

    >>>

    התנער מהמחשבות על השיחה הדמיונית. לא להאמין באיזו מהירות המחשבות רצות. במציאות חלפו רק שתי שניות.

    "אין בעיה. להתראות. גמר חתימה טובה".

    <<<

    רגע אחרי תום השיחה נצנץ במוחו הרעיון. זה בוודאי יעזור. חייג בחזרה אל השיחה האחרונה. כצפוי, דודי סינן אותו. "אנא נסו שנית במועד מאוחר יותר". חשב לוותר כרגיל, משום מה התעקש.

    "מה קורה, ר' יעקב? מה קרה שאתה חוזר אליי? בטח צריך טובה משהו".

    "תשמע דודי, חשבתי על זה קצת"...

    "נו?"

    "אני חושב שיש עניין גדול לקחת את הילדים לשוק ארבעת המינים. שיראו, שיכירו. בן כמה הגדול שלך כבר בלי עין הרע, בן 11? בחיים לא ראה שוק ארבעת המינים. לא חווה את הריחות, לא ראה את הקולות... כדאי מאוד למצוא זמן לקחת אותם. השווקים פתוחים עד מאוחר בלילה וגם במוצאי שבת הם יהיו פתוחים עד שתיים לפנות בוקר... מה אתה אומר?"

    אפילו שנייה אחת של שקט לא נשמעה מהצד השני.

    "בטח. אין ספק. בוודאי. למה לא. אז אתה לוקח גם את הילדים שלי איתך, כן? רק תדע אם רוחי מבקשת לקנות משהו, גלידה ארטיק פחית פופקורן שערות סבתא, תקנה לה. אתה לא רוצה להסתבך עם הסצנות שלה, תאמין לי".

    "..."

    "כן".

    "אז... גמר חתימה טובה?"

    "כבר אמרת".
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: רמיזה, דוב ס, אבו מאיר ועוד 87 משתמשים90 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מתעניינת:)
    לא שרד בשביל למסור עדות
  • 1K
    • ה
    שיתוף - לביקורת ליברמן? דרעי? אולי בן גביר?
  • הודיה לוי. //
    • הוא לגם בהנאה מכוס הקפה שבידו, מדפדף באיטיות בעיתון היומי. עינו נחתו על הכותרת: בחירות 2022 - רצים לכנסת ה25.
    "מדינה של משוגעים", הוא סגר את העיתון בטריקה. טעם הקפה נעשה מר בפיו. "חמש פעמים בחירות בתוך תקופה כזאת קצרה. שויטים. אפילו אברום הסנילי מקומה רביעית כבר יותר סגור על עצמו", הפטיר.

    יום למחרת התקשרה צליל, שאלה אם הוא מעוניין להשתתף בסקר הבחירות. "בוודאי", חייך לעצמו. "תראי, אני רק בן גביר. הוא גבר אמיתי. מגיע לזירות הפיגוע, צועק. רק ככה ננצח את הטרור".

    לא הרבה לאחר מכן התקשר עידו. "מרצ ורק מרצ", השיב לו כששאל במה הוא בוחר.
    "תגיד לי זה נראה לך הגיוני? באים אנשים לרצוח ומה נותנים להם? סיגריות!! זהו?? רק סיגריות? מה אם לפתוח להם שולחן, לכבד אותם כמו שצריך. גם התנאים בכלא לא משהו. רק אסאדו ושלוש עופות ליום".

    יומיים לאחר מכן מתקשרת שיראל. "תראי אני אמנם לא צעיר אבל אני מזה בוער על מה שקורה במדינה הזאת. אני כבר חמישים שנה חי כאן ואפילו יחידה מעופשת אין לי. אני בבחירות האלה בוחר רק בהדר מוכתר".

    "רק ליברמן יצליח להיכנס בחרדים האלה כמו שצריך", הוא עונה לסבטלנה כשהיא מבקשת לדעת במי הוא בוחר. "שודדים, את כל הכסף במדינה הזאת הם לוקחים לנו".

    "תראה אני מזה רעב. לא לבגט. לשינוי. אריה דרעי יביא לנו אחד כזה. אני בוחר בש"ס" , הוא אומר ליעקוב.



    ****
    הוא ישב על כורסא במרפסת, לוגם בהנאה מכוס הקפה. רגליו משולבות זו בזו. אצבעותיו מדפדפות בעיתון באיטיות כשמדי פעם הוא מעביר עליהן לֶק על מנת שהדפים יצליחו להידבק טוב יותר על אצבעותיו.

    "צאו מהבתים ולכו לבחור", חלף הכרוז לידו.
    "שויטים", הוא הפנה את ראשו לעבר הכביש, חיוך ערמומי התפשט על פניו. "עד שיש לי יום חופש אני אבזבז אותו עליכם?".
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מרציפן, אימא של יוסי, שפרה אריקסוןShifraE ועוד 21 משתמשים24 //
    0 תגובות
  • 3K
    • R
    שיתוף - לביקורת שחור לבן. לא תמים כמו שחשבתם.
  • REBEKA997 //
    • הגענו למעיין הקר, הם גם היו שם.
    קבוצה גדולה יחסית
    כולם בשחור לבן
    הם אכלו איזה משהו בלתי מזוהה בחוסר נימוס משווע
    לכלכו סביב והרעישו כמו חיות
    הזדעזעתי
    נראים כלפי חוץ כה עדינים ומכובדים
    אפילו אציליים
    אבל את הפנימיות האמיתית
    רק מקרוב ניתן לבחון
    הם המשיכו להסתובב שם באיזור
    מלכלכים כל מקום שהגיעו אליו
    חוסר היחס שלהם לכל אדם שעבר בסביבה הבחיל אותי
    נחרדתי
    שחור לבן זה לא תמים כמו שחשבתם
    אז אתם, שחור לבן
    או בשמכם
    "הפינגווינים"
    הפסיקו עם ההתנהגות החייתית שלכם. מיצינו.​
    • תודה
    • חחח
    Reactions: R.L.S, פנסאית, לא פרימיום ועוד 26 משתמשים29 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כינור דוד studio
    חמוד ומסקרן :) כנ"ל
  • 1K
    • R
    שיתוף - לביקורת שבשמיים ובארץ...
  • REBEKA997 //
    • הרבה הוא עבר עד שמצא את מקומו בעולם
    שייך עצמו לקהילות רבות ומגזרים שונים
    עד שהבין שאינו זקוק להגדה מסוימת והוא רוצה פשוט לחיות את חייו בנחת , קרוב לאלוקיו
    בכל יום ערך התבודדיות וצעק לטאטע שבשמיים
    גם את בנותיו לימד לעשות כן, כל יום לפני השינה הוא נתן להן דקות מספר של התיחדות עם אבאלה ,
    כשנולד בנו לאחר שלושת הבנות , ליבו קיפץ בהתרגשות
    סופסוף בחור לעניין שיבין מה זה התבוידדוס' , מישהו לדבר איתו על קרבת אלויקים ,
    כבר שהיה בן שנתיים לימד אותו אביו לענות כשישאל : "מי בשמיים"? "השם!"
    לפני שמחה משפחתית שתועדה להתקיים בקרוב , חזר איתו שוב ושוב אביו
    בשינונים הלוך וחזור
    "מי בשמיים" והוא מלמל "השם"
    מי בשמיים , יותר גדול מכולם" השם!!
    שוב ושוב, עד שגם מתוך שינה יידע כי הוא אחד בשמיים (ובארץ)
    בשמחה הוא ניגש להציג את ילדו בגאווה, הילד שכבר מגיל כה צעיר מדקלם את התובנה האדירה,
    כולם עמדו בציפייה לראות את הילד הצדיק והמוכשר
    "מי בשמיים"? נשאל ע"י אביו
    "מי בשמיים ורואה הכל"?
    כולם עמדו בשתיקה , אפילו התזמורת כאילו הנמיכה ווליום
    פיו נפתח במתיקות ותלתליו נעו בשובבות כשענה
    "המטוס, המטוס בשמיים ורואה את כו-לם!"
    • תודה
    • חחח
    Reactions: ליאורהA, Bestimedia, נ. גל ועוד 4 משתמשים7 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    מתוק. כמה הערות: להגדרה. לפני פסיק לא מופיע רווח, רק לאחריו. פיסוק בעייתי. באופן כללי מקובל...
  • 2K
    • 7
    שיתוף - לביקורת סוכת דוד הנופלת
  • 7שבע7 //
    • "אתרוגים! אתרוגים מהודרים! אתרוגים מהדרין מן המהדרין!"

    "לולבי הערבה! ישרים כמו סרגל!"

    "הדסים! הדסים משולשים אל"ף־אל"ף!"

    לרגע התחשק לה להניח ידיים על אוזניה, להתנתק מהרעש המקיף אותה, החונק אותה בזרות לעגנית.

    ברגע השני חשבה לבחור בעיניה כאלה שיזכו בכיסוי ידיה. הרימונים המלאכותיים המנצנצים, שלל האורות הצבעוניים המרצדים, פלקטים המציגים אושפיזין בוהקים מדי, סוכות בשלל גוונים וצבעים –

    בשבילן היא באה לכאן. ולכן לא כיסתה את עיניה ולא אטמה את אוזניה. נחושת מטרה צעדה קדימה, אל דוכן קטן, מזמין במיוחד בשביל אישה קטנה כמוה. רק לא לוותר, חזרה ושיננה לעצמה את המנטרה שהחזיקה אותה בכל הנסיעה המזיעה לכאן (ומי אמר שבתשרי כבר מתחיל הסתיו), רק לא לוותר. זה למענם, למענם היא עושה את כל זה. למענם היא סופגת את הנסיעה המטרטרת, את הבושה שבפנייה לדוכן, את התמיהות העתידיות מן השכנים.

    "סליחה, יש לכם סוכה?" השאלה רצה מתוך פיה עוד לפני שהצליחה לסדר אותה כיאות.

    "ברור שיש לנו סוכה," הצטחק הנער שמאחורי הדוכן, ואִתו הצטחקו פצעי הבגרות המכסים את פניו. "יש לנו הרבה סוכות! סוכות ירושלים, סוכות נחלים, יש גם דפנות עץ – אבל הן לא נמצאות פה עכשיו, צריך להזמין מראש. יש עם לבוד, בלי לבוד, מה שתרצי!"

    "אני רוצה – את הסוכה שהכי קל להרכיב. בלי שתתפרק."

    ***

    בדרך חזור, דחוקה במושב פנוי בנס לצד הנרתיק הלבן שסמל סוכת נחלים עליו, חשבה על משמעות המשפט שאמרה לנער המחוצ'קן. מה הוא יודע מהחיים, בכלל. מה הוא מבין בהרכבה של בתי עראי – ובפירוקם. ומי אמר שהיא, שפירקה דירת עראי שכזו, תצליח לבנות סוכה. לבדה.

    זה בשבילם, זמזם המנוע של האוטובוס למענה. זה הכול למענם.

    ***

    "ילדים, יש לי הפתעה!" היא הכריזה בכל הפאתוס שהצליחה לגייס כאשר סיימה לאסוף את שלושתם מן המסגרות.

    השמש צחקה אליהם מבין ענפי העצים שעוד לא פינו את מקומם לסוכות המתהוות בצדי המדרכות, קולות הפטישים הוסיפו לתזמורת שיצר צחוקה, והיא הוסיפה את קולה לזמרה בהכרזתה.

    "אתם יודעים מה קניתי היום?"

    "מה קנית?" שש עיניים בוהקות, בנות שש, חמש ושלוש, נפקחו לעברה. היא הביטה בהנאה על כמיהתם. כמה חשוב לה לספק להם ילדות רגילה, חפה מהפסדים, לא נפגעת מבדידות.

    "קניתי סוכה!"

    "סוכה? סוכה כזאתי של ילדים כמו שיש לאפרים מהגן שלי?" בגיל חמש אוהבים כל מה שיש לחברים, ורועי שלה לא יוצא מהכלל.

    "זאת בכלל לא סוכה שווה," ירק דוד, מסתכל על אחיו הקטן בחוזקה, לא מרצד את עיניו בשום אופן לעברה.

    הלחיצו אותה אז, בזמנו, שהילד הבכור הרבה פעמים תופס את מקום האב החסר. היא לא הסכימה לקבל את הטענה, אמרה שאצלה יש שני בנים צמודים, אין סיבה שאחד מהם יאפיל על השני, יחפש את מקומו לצדה.

    היא טעתה.

    דוד הוא זה שרטן אתמול, "למה לכולם יש סוכה ורק לנו אין," אפילו לא הציב סימן שאלה בסוף המשפט. נחמה, בתמימות של בת שלוש, עשתה זאת במקומו, "אולי נלך לסבא וסבתא צדקיהו? אבא אמר סֶיֵס להם סוכה יפה־יפה!" קולה היה כה מתוק וכה צובט וכה מניע לפעולה. אותה פעולה שעשתה הבוקר.

    פקחה את עיניה חזק, צבטה בלחי המתוקה של נחמה, שטרם דיברה, הישירה אותן אל בכורהּ:

    "לא, דווידי. קניתי סוכה אמתית. סוכה שנוכל לבנות לגמרי בעצמנו, וגם לאכול בה בחג!"

    "וגם לישון בה?" שאל בן השש בפקפוק.

    רגע של היסוס. "וגם לישון בה," הניעה ראשה מטה. "כולנו ביחד!"

    ***

    כולם ביחד בנו את הסוכה.

    פתחו את הנרתיק בחרדת קודש, התיכו בזהירות את עמודי המתכת על הקרקע, פרשו ביראה את יריעות הבד, ראו באנחה את ההוראות. טוב, בהוראות רק היא הסתכלה. הילדים שלה, מבחינתם, לא נזקקו לה.

    "הנה, את העמוד הגדול הזה שמים בפינה הזאת!"

    "והנה עוד עמוד ענק כזה!"

    "ומה עושים עם החוטים האלה?"

    "אני רוצה לתלות את הקיסוטים סֶלי מהגן!"

    קולות הדיבורים שלהם, שהתערבו בקולות בניית הסוכה של השכנים רחמני, בלבלו את ראשה, הכאיבו לו. רצתה שישתקו, אולי שיזוזו הצדה, שיתנו לה להבין מה הולך פה בהוראות. מעולם לא הייתה בעלת ידיים טובות במיוחד, ואיך בכלל חשבה עכשיו שתצליח.

    זה בשבילם, דפקו הפטישים. זה הכול למענם.

    "בואו," הזמינה אותם בתנועת יד מחבקת, הצביעה על דף ההוראות העלום.

    טוב ששני בנים יש לה. טוב שיש לה ילדונת מתוקה שמעודדת בקולות נהדרים. טוב ששנתיים של בדידות הולידו בה יכולות שלא היו קיימות בה קודם.

    הסוכה שלהם הייתה בנויה הרבה אחרי שרחמני השתתקו ושבו לביתם. אבל היא הייתה שלהם, והיא הייתה גאוותם, והם רקדו מסביבה (כן, גם היא, אחרי שווידאה שאף שכן או שכנה לא מציצים מהחלונות), והתמלאו בשמחה פשוטה.

    אחר כך רצה עם נחמה להביא את הקישוטים מהגנים. ואחר כך שלחה את הבכור שלה למכולת הקרובה, שאין כביש בדרך אליה, כדי לקנות סיכות ביטחון. ואחר כך, בביטחון ששב אליה אט אט, תלתה את הקישוטים לפי הוראותיהם של ילדיה.

    ואז כבר הנצו הכוכבים בעד לסכך הקיינעס. והיא ידעה שהיא צריכה להוביל את עולליה הביתה, לנסך מים על גופם, להשכיבם לשנת לילה אחרונה לפני החג.

    אבל הם לא רצו לעזוב. וגם היא לא.

    כיסאות טרם היו בסוכה, אז הם התיישבו על הקרקע זרועת הקוצים (אף אחד מהשכנים לא רצה להקים את סוכתו באזור הזה של החצר), והחלו לשיר ביחד, כמו מתכוננים, שירי חג ושירי שמחה.

    והיה להם חם. והיה להם טוב. והיא רצתה שהרגעים הללו יימשכו לעולם. רגעים של נחת, רגעים שרק קול השירה נשמע בהם.

    ביחד עם קולות חריקה עמומים, מפחידים.

    אינסטינקטיבית הרימה את ראשה, חשבה לעצמה, למה נראה לי שבאמת נישן פה, בקירות הרעועים האלה שמי יודע מי יכול לחדור באדם – עד שהקירות הוכיחו את התווית שהדביקה להם.

    וקרסו פנימה, בקולות רעש אימים.

    ידיה נפרשו להגן על ראשיהם של ילדיה. פיה התהדק בחוזקה כנגד הצעקות שבקעו מפיותיהם הקטנים. עצמה את עיניה, ואז פקחה אותן שנית, הביטה בהריסות הסוכה שלהם, שרק בנס נפרשו מעליהם ולא פגעו בהם עצמם.

    היא כבר ידעה רגעים של נפילה. רגעים כאלה שהתהום נראתה כאין סופית, כאילו מעולם לא תנחת – נחיתה רכה או אפילו קשה.

    אבל למה נדמה לה פתאום שהרגע הזה הוא הרגע הנפול מכולם. למה נראה לה שלעולם לא תצליח לקום מעל הקוצים הדוקרים בבשרה, הלועגים לה, למה חשבת שתצליחי. מה נראה לך, אישה שכמותך, כושלת שכמותך.

    ובתוך החושך שבחוץ והחושך שבלבה השתתקו כל הקולות, ואפילו הכוכבים לא נראו בעד ההריסות.

    עד שקול צחקוק קטנטן השתיק את הדממה.

    "אמא..." דוד שלה, בכורה. "זה ממש כמו בברכת המזון שאומרים בסוכות – הרב של הגן סיפר לנו על זה כבר, כדי שנדע לומר את זה בעצמנו." קול צחקוקו גבר. לא מבוכה היו בו וגם לא דמעות נסתרות. הוא היה מאושר, ממש מאושר.

    "מה אומרים בברכת המזון בסוכות?" המילים התגרדו מגרונה, כמו לא ידעה לבטאן בעצמה.

    "הרחמן – הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת!" תרועת ניצחון הייתה בקולו, תנועת חיפזון הייתה בזרועותיו. "הסוכה שלנו נפלה! עכשיו – נקים אותה מחדש!"

    ***

    הם עבדו בדממה ובחשכה, כבר לא זקוקים לדף ההוראות. הם עבדו בזריזות, כצוות מיומן, ולא ככזה שגילו הכולל לא עולה על ארבעים וחמש שנים. הם לא שרו כמו מקודם, אבל השיר התנגן בלבה, מקבל משמעויות נוספות, פנים חדשות, תקוות שלא העזו ללבלב.

    "הרחמן הוא יקים, הוא יקים לנו, את סוכת דוד הנופלת..."

    ובתוך האפלה בהק זוג עיניים כשני פנסים המאירים את לובנם של העמודים. ודוד שלה חייך, וכל שמחת העולם ותקוותו היו בחיוכו.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: varchar, יוסף יצחק פ., חוחית ועוד 25 משתמשים28 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לוטם
    אבל אהבתי את ההקשרים שעשית, חוץ מדוד שקלטתי מייד לא חשבתי על שאר השמות...
  • 1K
    • י
    שיתוף - לביקורת מפעל הפיס
  • יוסף יצחק פ. //
    • ד. י. מהמרכז הלך למקום עבודתו וחזר עם 5 מיליון.
    מה הסיפור שלך?

    "אה.. אני? טוב, אני הייתי השוטר שעצר אותו שניה אחרי השוד..".
    • חחח
    • תודה
    Reactions: סמילי, דוד פ., בתיה רחל ועוד 11 משתמשים14 //
    0 תגובות
  • 1K
    • R
    שיתוף - לביקורת מילים של זהב. סיפור לחג
  • REBEKA997 //
    • היא פתחה את דלת הבית, ריח שרוף עלה באפה, "העוף"!!! עד שהכינו עוף לשבת, כל השבוע הם לא אוכלים בשרי מפאת התקציב , ועכשיו?...

    היא רק יצאה לכמה דקות למכולת וגם שם פגשה ב-"אין".

    החשבון שלהם התרוקן בדיוק כשהארנק עשה את אותה הפעולה,

    תמר הרגישה שזהו. כלו. קצו, נמוגו כוחותיה,

    כמה אישה אחת יכולה?

    על כתפייה מוטלות כה הרבה משימות,

    עבודה, מ8 בבוקר ועד 4 בצהרים

    ילדים בלי עין הרע שבעה , שהגדול שבהם בן 12

    בית , קניות, כביסות, בישולים, סדר וניקיון

    בעל והורים ומשפחה

    כמה? יצאה מפיה קריאה. כמהההה

    לא הספיקה לסגור את פיה והנה בכורה נכנס, מעיף תיקו לרוח האחת ונעליו לרוח שניה,

    היא רוצה לבקש ממנו שישים במקום ושבכלל, מה הוא מוריד נעליים? יש שליחויות לעשות, צריכים לקנות פיצוחים וחטיפים ולפני זה, חלות וירקות,

    אבל-

    אבל אין לה כסף להביא לו

    ובמקום מילים זולגות לה דמעות.

    תמר נכנסת לחדר ומתיישבת על מיטתה , נותנת לדמעות לזרום , לשטוף כולה, לרפא את השבור , לחבוש הפצוע,

    כמה דקות נותנות לה הטענה זמנית, עד הגל הבא.

    היא יוצאת לבית שכבר הספיק להתמלאות צחוק ובכי, דניאל בעלה שב גם הוא , בידיו נעמה ביתם מייללת , היא רוצה קרמבו. קרמבו? חושבת לעצמה תמר,

    בעשרים השקלים של הקרמבו הייתי מדליקה עוד קצת את הבוילר , ליבה נצבט,

    לא כך דמיינה את חייה,

    ממש לא כך

    השעות חומקות מבין האצבעות והיא מוצאת עצמה רובצת על הספה עם "גוריה" כשהנרות דולקים לצידה, מתנשפת כאילו חזרה עתה מטרף מייגע, אולי באמת...

    הסעודה גם היא מדלגת עליה עם קולות מלאי זיופים של ילדיה המתוקים,

    "אין צער בעולם שנחת של ילדים לא יכולה לרפא" כך אומרים, היא נוטה להסכים

    אחרי שכולם נשכבים איש איש במיטתו וקמים ושוב נשכבים ושוב צמאים\רעבים\משועממים\פוחדים\כואבים\ממציאים רעיונות גאוניים שאינם סובלים דיחוי (אל תמחקו את המיותר)

    היא נכנסת שוב לחדר,
    בעלה יצא לשלו"ז , חברו בגילו חוגג את הולדת בנו הראשון, תמר רוצה לצעוק על עצמה, "על מה את מתלוננת"? "יש לך שבעה אוצרות , לה? עכשיו הראשון אחרי 14 שנות ציפייה) , ועדיין , משהו בה לא מתנחם ,

    היא סוגרת אחריה את הדלת, רוצה להפיל עצמה על המיטה ולתת לנשמתה הרפיה , קצת חיבוקים לילדה שבתוכה , הצמאה , המצפה, מתמר הגדולה,

    עיניה נופלות על הקופסה שמונחת על השידה,

    "תכשיטי פיינשטיין" הקופסה מספרת בדממה

    "תכשיטי פיינשטיין"? שואלות עיניה בלי מילים,

    "תכשיטי פינשטיין" מהנהנת שוב השידה , קופסה זהובה ויוקרתית

    תמר אוחזת את הקופסה בידיה , וליבה- במקום שיתמלא בהכרת תודה וברגשות ה:"באיזה בעל זכיתי" מתמלא בדברים אחרים, כעס? חוסר הבנה? משהו בה מתקומם

    "אני הולכת ברגל ממקום עבודתי לבית כדי לחסוך נסיעה, קונה רק את המינימום, מי מדבר על בגד או נעל חדשה? חלות לקחנו מהגמ"ח וכך גם את המיץ ענבים

    תכשיט?

    ההוצאה הזו חסרה לנו עכשיו???

    עם כל הכבוד וההערכה, לא. פשוט לא.

    בקצה הקופסה היא מבחינה בחריטה קטנה של שרשרת מרהיבה,

    היא מחליקה ידה עליה הלוך ושוב,

    זה לא הזמן למתנות! בטח לא כאלה יקרות.

    ידיה העדינות פותחות את הקופסה היפה ,

    מפרידות בעדינות את הקשר השברירי שסגר אותה,

    ובקופסה –


    לא, אין שם שרשרת

    גם לא צמיד

    אפילו לא עגילים או טבעת

    יש שם פתק

    היא פותחת.


    "תמר יקרה שלי,

    יודעת מה מגיע לך?

    לא ירושלים אחת של זהב, מגיעה לך את כל ארץ ישראל מזהב

    תמר,

    מי כמוני יודע כמה קשה את עובדת

    קמה מוקדם כל כך , מלבישה את הילדים, מכינה אוכל, וכל זה במקביל לעבודה ולכל שטף החיים

    תמר,

    האמת, שמגיעים לך את כל הסטים שבחנות התכשיטים

    מגיעות לך אלפי חנויות

    מגיע לך מכרה זהב שלם

    תמר.

    אין לנו כרגע את הכסף לזה

    אבל כרבי עקיבא, אני מבטיח לך!

    כשרק אוכל, ירושלים של זהב אביא לך...

    ובינתיים- מילותי בקופסת התכשיטים יהיו לך לאות ההערכה

    קצת מליבי.

    שלך, בלב קרוב. דניאל. שזכה להיות בעלך. "


    תמר סוגרת את הפתק ואוחזת בו באהבה.

    הקישוט הכי יפה שענדה אי פעם.

    מילים של זהב.
    • וואו!
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: לרקוד על הירח, מחשבית, דוד פ. ועוד 18 משתמשים21 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לוטם
    אני קוראת מהר... :-)
  • 1K
    • ע
    שיתוף - לביקורת ספר יונה
  • עמק //
    • אין לי מושג אם זה הפשט הנכון.. ניסיתי רק להעביר את המסר הכללי שהבנתי מההפטרה ביוה"כ.

    לים יש שפה משלו,
    באין לו פה ותנועות ידים בשביל להביע
    הוא פיתח שפה חדשה;
    הוא מדבר באמצעות הגלים.

    דרכם הוא מלטף, דרכם הוא מניח רוגע על רודפי החיים,
    וגם, לפעמים, דרכם הוא מבריח אנשים. הגלים רועמים עליהם בקול וצועקים 'מלח-מים', ואנשים שפצעיהם נפתחים מחדש - בורחים.
    לא תמיד השפה של הים נוחה בשבילנו, לא תמיד אנחנו אוהבים לשמוע אותה
    אז סידרנו לעצמנו רפסודות ואוניות גדולות בהם אנחנו יכולים להרגיש כמו על היבשה,
    אך כשהים מתעקש אז הוא פורץ בהתקף זעם וטורף את כל הבא במגעו,
    רק אלו שמשלימים עמו, ונכנסים פנימה, מוצאים כי אליהם הוא מתייחס ברוגע
    אך הם לא נשארים כדי לחיות.

    הים עדיין כעוס מכך שהפרידו אותו מאחיו העליונים
    הוא לא מכיל את העובדה שהוא נועד בכדי לצוות לנו חיים
    לכן הוא תמיד נלחם בהם.
    ופעם בכמה שנים הוא פורץ אל היבשה ושוטף בחמת זעם אנשים טף ורבי קומות
    פעם בכמה שנים הגלים מפסיקים לדבר ומתחילים לצעוק
    כי כשכואב - צועקים.

    אולם בחובו הוא נושא סוד כמוס: בחובו הוא טומן את הדגים הקטנים,
    אלו שהפכו את המוות השחור לכר פורה של חיים,
    והוא מסתיר זאת ומטמין אותם חזק חזק מפני עין הרע ולעולם הם לא עולים אל פני הים מלבד בראש השנה בצהרים כאשר הם מקבלים עליהם בדחילו ורחימו את עוונותיהם של ישראל.
    כל השנה הם נסתרים בפנים, כי על פניו - אין חיים בגל הגדול הזה.

    ***

    יונה הנביא כואב את רחמיו של אלוקים. הרי, דין ה' דין אמת הוא ומדוע זה יתעלם הא-ל מחטאי עיר גדולה ועצומה??
    יונה הנביא מחליט לברוח, אולם הים מתכעס עליו, ובקול קשה ועצור, בקול קשוח של איכר זקן (שמגדל את נכדיו),
    בקולו הנורא הוא מודיע לו כי אפילו הוא מבין את הסוד.
    בשאגת 'קום' גדולה הוא נוטלו אל מעמקיו ומגלה לעיניו את צפונותיו
    שם רואה יונה איך דורכים חיים מתחת לפני המסך האטום
    שם רואה יונה כי אחרי כל חטא - עדיין יש אב מלא רחמים.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: אוריאל2, 7שבע7, הפצחן ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 2K
    • כ
    שיתוף - לביקורת ר' נוחעם בעל 'האתרויג' - #1#
  • כותב השורות //
    • בסייעתא דשמייא


    ר' נוחעם בעל 'האתרויג'
    #1#
    י.מ.י.​

    ערב חג הסוכות ה' תשפ"ג

    ר' נוחעם -
    'פויסל אתרויגים' ידוע, דמות מוכרת!

    מי שעסק אי פעם עם מכירת אתרוגים מזן כל שהוא, מכיר אותו בעיקר מהזווית הלא מחמיאה – קרחת בוהקת על רקע שלישו העליון של האתרוג.

    אבל למה לדבר על הקרחת – 'זה לא הדר' נוהג ר' נוחעם לומר, כשבמקרה הזה כולם יסכימו עמו כולל מוכר האתרוגים במקלט שאוהב להסתיר את ה'בלעטלאך' באגודלו הרחב, באלגנטיות יש לומר.

    חלק נכבד מהציבור זוכה להכיר אותו בעיקר מהדחיפות ברגעים הדרמטיים בעת פתיחת קרטון חדש של אתרוגים א' א' א' שהגיעו היישר מהמיון המשולש בפרדס אל השוק העירוני הממוזג.

    אחרים מכירים אותו מצקצוקי הלשון, שעה שהוא עובר על ידם בעודם בוחנים נקודה זעירה במרכז האתרוג -
    'מכאן אני רואה, זה מנומר, זה בעייתי ממש!' הוא אומר במבט חודרני, ומיד מוסיף -
    'זה שחור, מה אתה לא רואה??? וזה לא יורד, בוודאות! מה שאומר שזה גם ספק 'חסר'', פוסק בהחלטיות בלי ששאלו לדעתו ההלכתית המלומדת.

    מתי מעט זוכים להכיר את ר' נוחעם החמדן.
    אותם יחידי סגולה שהתפללו כמו שצריך בט"ו בשבט וזכו באתרוג - יהלום, נקי במיוחד, הם אלה שיזכו לפגוש בו עם כל חמדנותו, חמדנות דקדושה כמובן, מאחר ובמידה ור' נוחעם יגלה אותם, וסביר להניח שכן! הם יזכו לביקור ארוך שלו בד' אמותיהם, כשבתחילה הוא ישאל בעדינות אופיינית לאברכי משי – היכן מצאו אתרוג מיוחד שכזה, אך מהר מאוד תעלנה הצעות נדיבות על שולחן המו"מ, כשבמידה ובר המזל יעמוד במריו לסרב לעיסקה המפתה, ימצא כבר ר' נוחעם את הדרך הנוחה לרדת מעץ האתרוגים שהוא טיפס עליו...
    הוא כבר ימצא איזה 'בלעטלאך', ש - מה לעשות, הוא עדיין 'בלעטלאך'! גם אם הוא בצבע של האתרוג...
    הוא ייתפס לצורת הגידול הסימטרית שלא עומדת בסטנדרטים שלו, כי אתרוג הוא דמיון לב, והלב שלו רחב, וגדול...
    הוא יתעקש שיש בליטות לרוחב אבל אין בליטות לאורך, וזה חשש מורכב אפילו שזה אתרוג תימני...
    איך שהוא, בסופו של דבר הוא יפטיר בנדיבות מחמאה פושרת על ניקיונו היחסי של האתרוג, ויחמוק לבין בסטות האתרוגים בניסיון לדוג את היהלום הבא.

    מסע ארוך ומייגע עובר ר' נוחעם עד שבסופו של דבר הוא אוחז בהתרגשות בפרי ההדר כשאיך שהוא אפשר לומר שהוא - שלם עם הבחירה.
    ועכ"ז אפוא שהוא בתוך הלב הוא שומר פינה חמה לאופציות שהיו לו לפני ההחלטה הדרמטית שקיבל במעמד של שלושה דיינים מפורסמים שתחת עיניהם עברו אלפי אתרוגים.
    נכון שהוא סמך עליהם, ונכון שהוא זה שביקש מהם לעשות את ההחלטה הכואבת בשבילו, אבל הוא לא יכול לומר בפה מלא שהוא וויתר עליהם, הלוא הם היו יהלומים של ממש, פנינות חן מבריקות.

    מה הוא לא עשה בשבילם?
    הוא ירד למקלטים נידחים המלאים בארגזים עד אפס מקום
    נכנס ויצא באולמות ריחניים מניחוחות הדס טרי ורענן
    עמד שעות בחום הכבד מתחת ברזנטים מתעופפים
    ואפילו זכה להיכנס לקודש הקודשים, ארון הכספות בחדר השינה של סוחר האתרוגים הממולח שלא עמד בפני תחנוניו ופרס בפניו את ה'עידית שבעידית' שבמחסניו.

    תמונתו של ר' נוחעם מתנוססת בין דפי הכרומו של כל עלוני התמונות הנפוצים כשכמובן ר' נוחעם לא היה זה שביקש מהם להכניס את התמונה שלו, ח"ו!
    הוא הרי אינו צריך את הפרסום המיותר הזה, הוא אפילו סולד מכך שלא לומר מתנגד בתוקף

    אך לעצור את צוותי הצילום חובבי אווירת החגים שאוהבים להתחקות אחריו, זהו דבר בלתי אפשרי!
    הצלמים יפגשו בו בין אם ירצו ובין אם לא, הוא תמיד יעמוד שם במרחק 20 ס"מ מהעדשה, על יד אחת הבסטות, הם מצידם יעשו את עבודתם המקצועית ויתפסו את הרגע...

    אפשר להבין אותם, רגע השיא שנקלט בעדשת המצלמה שנה אחר שנה וכבר הפך למסורת מצולמת,
    קורה בעודו עומד במקום שהוא לא חמה ולא צל, כשבידו האחת אתרוג תימני עם 'גארטל', וידו השנייה אוחזת במיומנות השמורה ל'אתרוגנים' מלידה - שלישיית 'אתרוגי חזון איש' משלושה זנים שונים שכולם מיוחסים בן אחר בן לעץ שגדל בזמנו על יד העיר שכם וממנו קטף החזון איש במו ידיו את אתרוגו...
    קשה למצוא צלם שיוותר על רגע פוטגני מושלם שכזה!

    כל התהליך המורכב [אוייש, אבל למה 'מורכב', נו, לפחות יש על זה מסורת...] שעובר על ר' נוחעם מתנקז לרגעים הנעלים בהם אתרוגו מתחכך ב'קושיקלך' הסימטרי שאגד בו את הלולב, האתרוג נפצע עד זוב מיצו הריחני.
    ר' נוחעם ראה את המתרחש בעיניים כלות, דמעות ההתרגשות מפסוקי ההלל שאמר בדביקות עילאית מתערבות להן עם דמעות הצער מהכאב הגדול באובדן קליפתו הדקה החיצונית של האתרוג שהופכת אותו ל'נקלף' או 'נשרט', ומכשירה אותו רק לכתחילה מהיום הראשון והלאה...

    יהודי שעמד לידו והבחין ברגשותיו המעורבים ניסה לנחמו ולהרגיעו אחרי ההושענות באומרו שדווקא השריטות הללו עושות את ה'הדר' של האתרוג, 'זה חיבוב מצווה' - ניסה לשכנעו, כשניכרת על האתרוג מצוות הנענועים עם הדקדוק לאחוז את האתרוג בסמוך ללולב ממש.

    כך זה מתנהל בדרך כלל בכל ערב סוכות שנה אחרי שנה, עד... השמיטה!

    בשמיטה, כללי המשחק משתנים!

    ועל כך תקראו אי"ה בפרק הבא...
    • תודה
    • שכוייח!
    • חחח
    Reactions: יוסי ב.ק, קראנצ' פיסטוק, brachy 100 ועוד 22 משתמשים25 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    בהחלט, עניין של סגנון. אישית, הסיכום המוקדם קצת הוריד מהחוויה שלי. אבל כנראה שזה באמת עניין של...
  • 2K
    • R
    שיתוף - לביקורת אמא, כתבתי לך מכתב. (מיומנה של נערה מתמודדת)
  • REBEKA997 //


    • אמא שלי את אמא דואגת

    חוטי אהבה סביבנו אורגת

    מכל משפט ומילה מתמוגגת

    וחלילה עלינו לעולם לא לועגת



    אמא שלי אמא יפה

    כמה נעימה בלחיי הלטיפה

    גם אם נראה אני עטופה

    זו מסיכת קרח שעלי כופה



    אמא שלי אמא טובה

    ליחשת באוזניי "ילדה אהובה"

    תמיד אליי זמינה וקרובה

    במסירותך הכנה ליבי שובה



    אמא שלי אמא יקרה

    למרות שאת אמא כה מסורה

    לא תדעי כל מה שקרה

    בחיי האישיים את עמה ובורה



    אמא שלי אמא-לה

    הידעת בלילות היכן אבלה

    כוסות גדושות בדמעות אמלא

    הרגשת הייאוש איך בי עולה?



    אמא שלי אמא מנסה

    מה בשבילי את לא עושה?

    בלילות יושבת גבי מעסה

    באת לבדוק אם אני מכוסה



    אמא שלי אמא אוהבת

    יודעת אני שעליי את חושבת

    מאמצים לכתוב לך מקרבי שואבת

    רק שתדעי שאני כה כואבת



    אמא שלי אמא צדיקה

    את מחנכת במטרתך דבקה

    מידות בי טבעת, רגש אמונה מעמיקה

    צניעות באמת. ולא סתם חצאית ארוכה



    אמא שלי אמא חוששת

    עכשיו כשמולי את ניצבת נואשת

    להיראות אחרת ממני דורשת

    עגילי ענק מתנוכיי תולשת



    אמא שלי אמא מבינה

    היישר לליבך הרחב אני פונה

    יודעת שלציפיות אינני עונה

    אך ממך אמא נסתרת התמונה



    אמא שלי כמוך יש רק אחת

    גם שהגבול עד קצה אני מותחת

    האישיות שבי עודנה רותחת

    עוד אוכיח כי ממני תרוו רב נחת

    תבוא עלינו שמש זורחת





    הלב פותחת

    לשיחה קולחת


    זו אמת מוכחת

    לאמתה יותר אני טורחת

    מי שכאב , לחמו טבל בסבל

    לא ישוב לטעום טעם אבל​
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: לא פרימיום, תמר בן דוד, בדוח ועוד 17 משתמשים20 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RPO
    מיוחד מאוד! אהבתי מאוד את הבית האחרון
  • 3K
    • מ
    שיתוף - לביקורת בני ברק? נו, אפשר לדבר על זה
  • מתעניינת:) //
    • בחורים צדיקים גרים בירושלים, אומר אבא.
    בחורים צדיקים עם ראש לתורה וללימוד גרים במקום שיראתו קודמת, של אנשי מעלה, היכן שהרוח ואיפה שכל הצדיקים גרים.
    בחורים צדיקים לא יברחו מליבה של היהדות, הם חיים את שוויתי יום יום וצריך מקום שיהיה כלי מחזיק, עיר תורה שיסודותיה תורה.
    ואף שלא היה מאיפה ואיך המשיך אבא לחזק את עמודיה של העיר, של ה"ברען", הפקיד שומרים.
    אמא חזרה בסיומו של חודש עם 4 ספרות. ללחם. ללבן. לחמאת בוטנים. לפסטה דווקא של אסם שלא תידבק לה לתחתית הסיר.
    מהפראק של אבא ומארבעת הספרות התפלל אבא לבחור שיגור בירושלים, בני ברק? נו, אפשר לדבר על זה.
    שדכנים הציעו, בררו בפתח, בררנו בחיריק.
    היו יראת שמים , לימוד ומידות שבאו בחשבון אחרי נווה יעקב למעלה או קריית יובל.
    לאנשים אין לב, לשדכנים אין רגישות, הציעו פה ושם "סתם בחורים" שביקשו להצפין, להדרים או להרשם לפרוייקט חדש, הם לא הפנימו שלבת של XXXוביץ מגיע שפיץ, מתמיד, תיירה, ירושלים.
    פגשתי הרבה, התאכזבתי, לא כי הם לא היו טובים. חיפשתי לב. וחיוך. ופשטות. הרבה פשטות. וצחוק. ויראת שמים. רציתי איש, אחר כך בית.
    בתפילות הייתי מתחננת שאמצא את הנכון לי. בגירסתי.
    הצעות עלו וירדו. הם לא דורשים.
    בלילות התפללתי לעיתון בוקר עם מלבן מעוטר, לא ביקשתי עיר. ישיבה. בן של. אבא כן.
    ידי היו כבולות, מיששתי חסרת יכולת את הדרך אל האושר, היא הייתה זרועה אבנים ירושלמיות, הרים סביב לה.
    ברנפלד התקשר, הציע ירושלים, כך סיפר לי אבא בבוקר, התארגנתי, פגשתי, זה זה! החסרתי פעימה, כמעט כלה.
    הוא אמר לי, עם הפגישות, שמראש לא דחוף להם איפה, ברנפלד הסביר ש"במקרה הזה" צריך לומר שהם דורשים, דרשו.
    אבא אמר כן לברנפלד. וירושלים תיתן קולה.
    ריחפתי על ענן אושר. ראיתי את הצלחת שהולכת להישבר, עקרונית גם טוב לו נוף כינרת או מעלה עמוס. משהו קנה אותי.
    אגב דיבר אבא עם המשגיח, כמה ברורים אחרונים, זיהה פתאום את המחדל, כעס, זעם, הוריד הודיע שזה לא מתאים, לא הסגנון שלנו, מחק את ברנפלד מאנשי הקשר.
    ציון במר תבכה.
    שותקת מול אבני הכותל. לבדי. אם אשכחך ירושלים. אם לא אזכרכי.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: תמר21, נועושש, devMode ועוד 78 משתמשים81 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מתעניינת:)
    כולי תקווה..:)
  • 2K
    • כ
    שיתוף - לביקורת יבוא יום... ואתה תשוב!
  • כותב השורות //
    • בסייעתא דשמייא
    הקטע הבא נכתב לאחר ששתי מילים מפרשת השבוע - ניצבים תפסו אותי וטלטלו אותי.
    "וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" [דברים ל ח]

    בן אדם...

    יבוא יום בו תבין שטעית, שלא תמיד בחרת את הבחירות הנכונות, לפעמים אף ידעת שאתה צועד בדרך הלא נכונה אך המשכת בלי לקחת בחשבון לאן תגיע, בחוסר אחריות מוחלט למה שיחוללו מעשיך... ואתה תשוב.

    יבוא יום בו תבין שהתבלבלת, שהסתנוורת מאורות צבעוניים, שנשבת בקסמה של התרגשות חולפת, שאטמת את אוזניך כי לא רצית לשמוע כלום חוץ מאת עצמך... ואתה תשוב.

    יבוא יום בו תעמוד מול המראה, תביט בדמות שניבטת ממנה, ותמצא את עצמך מתבייש, במילים שהפכת לחיצים, בחיוכים וצחוק שלא תמיד היו במקום... ואתה תשוב.

    יבוא יום בו תודה שהם צדקו, ותגיד בכאב - למה לא הקשבתי להם? איך נתתי לכבוד המדומה שלי להפיל אותי, מה חשבתי? שאני יותר חכם מהם?... ואתה תשוב.

    יבוא יום בו תודה בכך שנתת לדמיונות להוביל אותך, לאחוז אותך בידיים וברגליים בעיניים ובפה כדי לקחת אותך למקומות אפלים, לבורות עמוקים שבסופו של דבר מצאת את עצמך בתוכם עם נשמה שבורה ומרוסקת, וכן, גם שם עמוק בתוך הייאוש, אתה תרגיש לפתע את הלב פועם בך... ואתה תשוב.

    יבוא יום בו תרגיש שלא משנה מה עשית, לא משנה כמה נמוך ירדת, אתה בן של מלך! - מלך שמחכה בכל רגע שתרגיש שאתה הבן שלו, מלך שמושיט את ידו עד אליך, קרוב קרוב כדי שתחזור אליו... ואתה תשוב.

    יבוא יום... ואתה תשוב! זה יכול להיות היום!!!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: RPO, מירי קוז'ליק, הילוך גבוה ועוד 20 משתמשים23 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RPO
    כמה נחמה יש במילים...
  • 1K
    • כ
    שיתוף - לביקורת - כפרה עליך -
  • כותב השורות //
    • בסייעתא דשמייא

    ח' תשרי
    כביש החוף

    - כפרה עליך, אתה יכול לזוז קצת, להיכנס עוד קצת פנימה, קר לי כאן, אני בצד ויש רוח חזקה

    - הייתי זז בכיף, כפרה, אבל אני לא יכול לזוז מילימטר, דחוס פה משהו לא נורמלי, וגם מלוכלך פה אתה לא מבין מה זה

    - בבקשה, תנסה בכל זאת, אני כבר לא יכול להחזיק מעמד

    - אין מה לעשות כפרה, זה החיים, לפחות אנחנו יודעים ש'ייסורים מכפרים עוונות'

    - כן? נראה לך? אתה יודע כמה עוונות אני סוחב???

    - לא כפרה, אל תדבר ככה, עשרת ימי תשובה, זה לשון הרע!

    - אל תגיד לי אל תדבר ככה, זה לא לשון הרע, זה שלי, זה התיק שאני סוחב על הגב

    - כפרה, זה לא בדיוק שלך, הפילו את זה עליך, זה לא שאתה עשית את כל החטאים האלה, לא ככה?

    - תראה, לך קל לדבר, עליך הרב של השכונה עשה, עלי עשו משפחה שלימה ועוד העבריינים של השכונה

    - וואי, סליחה כפרה, לא ידעתי, זה באמת מוגזם

    - תאמין לי, עם כל מה שאני סוחב, אני כבר מעדיף למות

    - אולי אתה לא יודע אבל כפרה, אנחנו בדרך למשחטה

    - וואו באמת? לא ידעתי, איזו הקלה, תגיד נכון לא רק ייסורים מכפרים גם מיתה מכפרת

    - נכון כפרה, אבל רק אם החבר'ה שעשו עלינו כפרות יחזרו בתשובה...
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מחשבית, roni ravitz, אהרון1 ועוד 40 משתמשים43 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נודד
    יפה מאוד!
  • 680
    • י
    שיתוף - לביקורת בפשטות
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • אבא, אני סוחב את זה על הלב כבר המון זמן, כעת אני רוצה כבר לומר ממך:

    כבר לא יכול יותר לראות את העיניים הכבויות סביבי, לא מסוגל לראות את הכאב החשוף, את הסבל.

    אבא - אולי יהיו אלו מילים מדיי גבוהות, אבל אני באמת מבקש בפשטות מתוככי ליבי:

    בבקשה, כאשר תטהר אותנו מחר מכל הלכלוך והזוהמה - טהר גם את העולם שלך מכל הכאב והסבל.

    בבקשה.
    • תודה
    • שכוייח!
    • עצוב
    Reactions: תמר בן דוד, שוקולד תות 143, ליאורהA ועוד 13 משתמשים16 //
    0 תגובות
  • 1K
    • י
    שיתוף - לביקורת מלוך על כל העולם ועליי.
  • יהלום-יצירות מלוטשות //

    • מלוך על כל העולם כולו בכבודך.
    גם עליי, אבא.
    אל נא תפסח דווקא על בנך.

    מלוך על רבבות רגעי שממון,
    האר בהם שליטתך ואורך.
    הפוך אותם לקרובים, לטובים.

    פתח לי הדלת,
    כי קר ורטוב, מלוכלך ומטונף אני.
    הראה לי הדרך לניקיון, לבית.

    הופע בהדר גאון עוזך,
    פרוץ באור חדש.
    האר היקום כולו שבי,
    הענק לו עוד תקווה.

    כי חפץ אני.
    ​
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: REBEKA997, אהרון1, RIVKA W ועוד 31 משתמשים34 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יהלום-יצירות מלוטשות
    זה מרעיד לי כמה מיתרים בכל קריאה; מקפיץ, לאור הימים.
  • 727
    • י
    שיתוף - לביקורת קצרים של תשרי
  • יאן //
    • איפה היית משה לא ראינו אותך כל החג? איך השתזפת יופי...
    וואלה השנה, עשינו יציאת מצרים חבל לך על הזמן. טסנו לאילת משם בטנדר טרנטה השם ישמור עמוק עמוק למצרים, הגענו עד הפירמידות.
    יש שמה מלונות חדרים להשכרה וזה. ערב פסח התמקמנו בבקתה אחת עם נוף מה זה יפה. אתה רואה את הפירמידה ממש יכול לדמיין את בני ישראל בונים אותה ככה סוחבים והמצרי מצליף בהם במה שמו. ימח שמו. הבאנו איתנו כבש קטן חמוד, הבן שלי נאור אתה יודע זה שלמד שחיטה אצל הרב של המושב, אז הוא בדק את הכבש כמה ימים לפני שלא יהיו בו מום ממש ממש כמו בני ישראל במצרים. בליל החג עשינו ערבית ליד הפירמידות, ואחכ נכנסנו פנימה לטייל אבל היה אויר חנוק אז יצאנו מהר. ככה הסתובבנו ודמיינו את בני ישראל סוחבים את הבלוקים. הרגשנו את המרור שלהם בעצמות. לא להאמין הם בטח היו בריונים למה כל אבן שם זה אבן אבן. ואז לפנות בוקר התחלנו להכין את המשאורתם עשינו קצת בצק ערבבנו לשנו, ובדיוק בשניה של עלות השחר עזבנו הכל בחיפזון ורצנו לבקתה נפלנו על המיטות למה היינו וואחד עייפים...
    ומה עם המצות?
    מה מצות? אומר'ך עזבנו את הבצק. עשינו יותר מבני ישראל הם רק לא הספיקו להחמיץ אנחנו עזבנו לגמרי.
    וארבעה כוסות?
    למה? הרגשנו גאולה סוף הדרך תאמין לי יותר שווה מהארבע כוסות. איזה מיטות נוחות ימח שמם הערבים יודעים לפנק שיייי.
    השנה עשינו לראות את עצמו הכי טוב יותר מכל שנה.
    - נשמע שעבדת קשה אבל פסח לא עשית
    -------------------------------------------
    - לשימוש המשרד
    תוצאות הכנה ליום כיפור:
    חרטה: נכשל
    עזיבת החטא: נכשל
    קבלה לעתיד: טעון שיפור
    ציון: אין כפרה









    * * *
    סודי ומסווג
    ומה איתו בעצמו עשה תשובה?
    לא, אבל כתב מאמרים לחזק את הקוראים בפרוג.
    יאללה יאללה. תגיד לו שאין לו הרבה זמן.
    • תודה
    • חחח
    • עצוב
    Reactions: מוריופ, ללי99, שועל ספרות. ועוד 8 משתמשים11 //
    0 תגובות
  • 684
    • W
    שיתוף - לביקורת פרפקטי
  • wanderwomen //
    • כחובבת כתיבה אני מתעבת את פרפקטי, חסם הכתיבה שלי.
    פרפקטי ואני הכרנו לראשונה בבית הספר העממי בכיתה ד', כשהמורה חיה ביקשה לכתוב סוף לסיפור הקלאסי על "אדם שנסע רחוק רחוק לחפש עבודה כדי לשלוח כסף לילדיו המסכנים שבארץ הקודש, שהיו הולכים כל בוקר לחיידר עם תיק ריק".
    זוכרת את עצמי, תמימה ומעריצה עם עיניים גדולות, יוצאת מהכיתה עם החלטה נחושה- אני אציל את הילדים האומללים! אני אמצא את הסוף המושלם לסיפור!
    אז חזרתי הביתה, חידדתי עפרון, פתחתי את המחברת ו----

    כלום לא קרה.
    קראתי שוב את הסיפור מהתחלה, והחלטתי ש- "זה ממש גיחצי אם הוא ימצא אוצר" (כן, פעם היו משתמשים במילה הזאת.) ו-"איייייייייייין סיכוי בעולםםם שאני כותבת את זה. כולם יעשו ככה".
    יום למחרת סומנתי ביומן הענק והמפחיד של המורה חיה בעט שחור (מורה שוברת מוסכמות...) כי לא הכנתי שיעורי בית. ללא סיבה.
    לכי תסבירי למורה כבודה לספרות שלא הצלחתי לכתוב מילה כי לא הגיע הרעיון המושלם, הפרפקטי. אולי ל- MRI היא היתה מאמינה. חבל שלא חשבתי על זה, כי אותי היא לא הבינה.

    לקח לי כמה שנים לזהות את פרפקטי, ועוד כמה בשביל להכיר בו. וכשזה קרה, חשבתי שסיימתי את המסע. זהו, יש לי מודעות. אני כבר יכולה לצאת בסבב הרצאות חובק עולם על המשא שנשאתי והתמודדתי בגבורה.
    ואז הגיע החלק הקשה ביותר, "גלות אדום" ביחסים שלי עם פרפקטי. שלב ההכרות והגישוש.
    היי אדוני, מוכן להסביר לי איך חיים איתך?
    איך אני יכולה לראות בדף לבן אינסוף הזדמנויות ולא כותרת של- "תתייאשי מראש"?
    איך להסתכל על ספר טוב בלי שיעלו מחשבות אובדניות לכישרון הכתיבה שלי?
    איך לכתוב מילה בלי להתחרט על שתיים?

    בתחילה, באמת לא יכולתי.
    פרפקטי קטע לגמרי את קריירת הסופרות שלי. החטא שלי היה כל כך גדול, עד כדי שפזלתי לכיוון עיסוק בצילום...
    ואחרי עזיבת החטא, הגיע שלב החרטה.
    כי בעצם אני כן אוהבת כתיבה, ויש איזה סיפור אחד שכתבתי שאם אני ממש אתאמץ- אני יכולה למצוא בו משפט קטן יפה, ופעם זכיתי במקום השני בתחרות כתיבה, וחוצמיזה- בכלל אין לי ציוד צילום.

    ומהר מאוד גם תורו של הוידוי-
    אשמתי כשהקשבתי לך, פרפקטי מעצבן. בגדתי ביכולת שנתן לי אלוקים. גזלתי את זמנה של אחותי בהקראת קטעי סיפורים שהועפו אחר כבוד מהחלון בצליפה מיומנת לצפרדע בתחילת הרחוב, דיברתי דופי ולשון הרע- טוב, אי אפדר להאשים אותך בהכל, זה כבר לא קשור אליך. אבל חייבת לנצל את הטיימניג של הוידוי.
    וסוף סוף, הגעתי לחלק הכיף- קבלה לעתיד.
    ליבי נקי מטינה עליך, פרפקטי, ואני יכולה רק להבטיח שהוא לא יתמלא ברגשות שליליים כלפיך, כי טאדאם- קניתי אטמי אוזניים ואני לא מתכוונת להקשיב לך יותר.
    לא יקרה.

    ופרפקטי?- הוא רק צחק עלי. לפחות לא בפרצוף, יש לו קצת רגישות.
    והוא ניסה. באמת שהוא ניסה.
    אבל אני התעקשתי.
    וגם הוא.
    הזענו הרבה בתקופה ההיא.

    כתבתי שאני מתעבת את פרפקטי שלי,
    רק עכשיו הבנתי שלא.
    אני לא מתעבת אותך, אני מודה לך.
    גם על זה שבזכותך בסופו של דבר התמקצעתי בצילום,
    אבל בעיקר כי היום, כל קטע שאני כותבת- מבחינתי הוא מושלם,
    פרפקטי.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: AUVI, אפרת תהל, Wrighting ועוד 21 משתמשים24 //
    0 תגובות
  • 2K
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת חייבת לשתף ביום המהמם שעבר עליי
  • Natan Galant //
    • צופיה את חייבת חייבת לשמוע איזה יום מהמם אש טילים היה לי.

    אז הבוקר הספקתי את האוטובוס של שש בבוקר, וטסתי לבית חולים, נולדה לי אחיינית חדשה. הדלת של המחלקה לא הייתה נעולה אז הצלחתי להכנס. כן, בטח שהיה קשה. אני לא מבינה איך מגיעים בכלל לבקר יולדות, מה זה קשה לראות את כל התינוקות הקטנים האלו, זה איכס ממש.

    מגעיל אותי לחשוב שגם אני הייתי פעם תינוקת כזו, קטנה קטנה עם פרצוף כזה קטן, זעירונת ופיצית.

    הסתכלתי על האחיינית החדשה שלי, החזקתי אותה חצי דקה כדי לכבד את הדודה, ממש שמחתי כבר לעזוב את החדר שלה. כן, בטח, יואו, מה אני אגיד לך. גיבורות האחיות במחלקת יולדות, איך הן מסוגלות לעבוד כל יום בסביבה עם היצורים האלו. לא שהם עשו משהו רע, כן? הם רק נולדו, אבל הם כאלו... בררר... את יודעת, בקיצור, נו, תינוקות.

    בשניה שיצאתי מהמחלקה, מנסה כזה לנשום עמוק ולראות את הדברים היפים שיש במחלקה, עציצים וקישוטים שעושים אווירה טובה, את יודעת, ראיתי את חייל'ה של קוכי, הצלמת של הניו-בורן, זא'תי שלמה איתנו בי"ב 3 לפני כמה שנים.

    וואי וואי, מסכנה, איזו עבודה קשה. לצלם את ה.. תינוקות הטריים האלו. להניח אותם בסלסלות ממולאות קטיפה, להגיד לאמהות שלהן כמה שהן מלאכיות, וכולן יודעות שלא כיף להסתכל עליהם, וגם לאמהות קשה אפיל ולהסתכל על התינוקות שלהן. ככה בגיל הזה כשהם כאלו תלויים בטובות שלנו. אבל ככה עושים...

    אז מה אני מספרת, צופיה. תקשיבי איזה צחוקים.

    אז אחרי שיצאתי מהמחלקה, בדיוק יצא שאמא שלי ביקשה שאקפוץ לבקר את סבתא שלי בבית אבות. סבתא צפורה, סיפרתי לך עליה מלא.

    כן, היא עכשיו כבר חצי משותקת, יואו, איזו מתוקה. איזו מאמי. כל הזקנות שם באגף שלה... חמודות חמודות חמודות. אני יכולה לשבת שעות ולהסתכל עליהן, חבל שלא מרשים לצלם אותם בלי רשות.

    את סבתא שלי אני יכולה, כי היא שלי. צילמתי איך היא נשענת ככה על הכיסא גלגלים שלה, עם העיניים השמוטות והפה המטפטף. בא לי לאכול אותה. לאכול. לטרוף. כמה שהיא חמודהההה. וואי וואי. חבל שהיא לא כזה מתקשרת, אבל אני חושבת שהיא חייכה אליי קצת.

    ראיתי שם גם כמה זקנים לא סיעודיים, גם ממש חמודים. הקשבתי להם מדברים אחד עם השני, קולות כאלו עמומים, איזה מאמי, צופיה, איזה מאמי שהם היו. אני מקנאת בצוות שעובד שם, נראה לי שהם עובדים בחינם, בטח מה זה כיף להם. כל היום לעבוד עם החמודים האלו... וואי וואי.

    לפעמים אני מדמיינת שהעולם היה הפוך, נגיד שהיינו נורא אוהבים תינוקות ומשוגעים עליהם, ונגעלים מזקנים מבוגרים. נכון זה מוזר? כי כאילו, שניהם בסך הכל במצב דומה, אבל צופיה, איך זה יכול להיות. הזקנים כאלו חמודים, דבש דבש, והתינוקות... איכס. פשוט קשה לי לראות אותם. רק שיגדלו כבר.

    טוב אני כבר חייבת לסגור, אמא שלי קוראת לי. ביי.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: מגבת, שוקו ווניל, <סקריפטית> ועוד 115 משתמשים118 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    אאוץ'.
  • 2K
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת לשים לב מה אנחנו עושים...
  • שועל ספרות. //
    • (דבר ששמעתי פעם מהמשגיח, קצת הקצנתי.;))

    הוא ממש לא צריך להתנצל על זה שגירד למכונית של שמעון את המראה.

    הוא ממש לא צריך להתנצל על זה שהבהיל ילדה שכמעט ממכוניתו נדרסה.

    הוא ממש לא צריך להתנצל על זה שחצי רחוב בנהמת רכבו המואץ על ידו התעורר.

    הוא ממש לא צריך להתנצל על זה שאת משפחתו לקול ארון הספרים מתרוקן ברעש עורר.

    הוא ממש לא צריך להתנצל על זה שעל חזן בית הכנסת אל מול רבים צעק וביזה ברשעות.

    הוא ממש לא צריך להתנצל על זה שלעומד לידו בבית הכנסת העיר בקול ללא כל התחשבות.


    מה לעשות? הוא מיהר לסליחות,

    ולכן גירד בטעות את המראה!

    והבהיל את הילדה!

    וחצי רחוב העיר בדהרה!

    ובחיפוש הספר, העיר את המשפחה!

    והחזן באמת לא ריגש בסליחות שנה שעברה, אז שירגש השנה!

    וההוא לידו בכלל מפריע לו להתרכז בבקשת הסליחה!

    אז למה להתנצל?


    הכל טוב! הוא פשוט היה צריך להגיד סליחות ובכוונה!
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: ת ב, סלבית, yael305 ועוד 54 משתמשים57 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    באמת חסר פסיקים! על פי ההמשך, מובן יותר! רוקן את הארון בקולי קולות בשביל למצוא לאן נעלם לו ספר...
  • 1K
    • ת
    שיתוף - לביקורת השיתוף הראשון שלי
  • תמר בן דוד //
    • חרישית זמזמת בראשי
    מנגינת אבל ערמומית
    זיוף מיתר חמקמק
    נשמע לא נשמע
    ברקע סואן של חיים
    ושמש
    ובין חתיכות קיום מוארות,
    היית
    פזמון חוזר
    טורדני
    עווית מוזרה על פנים שלוות למראה

    'חכי', לחשת
    אל צוואר כפוף
    אל לב הולם
    לא חלום הייתי
    הנני
    רדומה לעיתים
    מקיצה לתפארת
    איתך
    שלובת זרוע
    ואזיק

    ובאישונייך, זרוּת
    ותכלת עכורה
    משוועת למעט שמש
    וצוק מדבר תלול
    וקצה

    לא פחדתי
    רק בלילה
    כשהגעת בתחפושות משונות
    ילדה עם פסים של זברה
    פעוט אדום עיניים
    מיתר קרוע
    יללה
    ולא היה בי קול
    רק לחישות קטועות
    צרודות
    מפלסות דרך ביזע

    והכתמת בי נקודות אדומות
    כעורות
    אחת ועוד אחת
    מתחבאות, נכלמות
    תחת מטפחת משי הדורה
    ושמלת פאר
    מגרדת

    ולילה רודף יום
    רודף אישה אחת
    מתנשפת
    וזאבים בו
    וקו סיום אַיִן

    ובין חושך לאור
    תוגת בין ערביים
    זכרון כלולות קרוב-רחוק
    תום ותלם
    אור בעיניים

    צחוק מר קוטע רגע
    ולב
    שיכור, עייף
    חלקיקי תפילה ישנה
    מתפוררת ממעל
    עפר ואפר

    לא עוד יוכלו לך
    אם דומעת
    כלה לוחשת תפילה
    לפזמונייך
    לציפורנייך
    מחלה
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: ציני בכיר, REBEKA997, נועה לבין (Tamar) ועוד 16 משתמשים19 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    R.E.Y
    מרגש ונוגע, מלא השראה
  • 874
    • I
    שיתוף - לביקורת בָּזִיץ (בְּהִתְוַעֲדוּת) הַהִיא
  • I.Q //
    • בָּזִיץ (בַּהִתְוַעֲדוּת) הַהִיא
    עָמַד לְפֶתַע עַל הַשֻּׁלְחָן הָאִישׁ הַהוּא
    וּבְיָדוֹ כּוֹסִית קְטַנָּה,
    וּכְטוֹב לִבּוֹ בְּשִׂמְחָתָהּ שֶׁל תּוֹרָה
    דִּבֵּר וְחִיֵּךְ לְעַצְמוֹ,
    מָשָׁל הָיָה לְבַדּוֹ בְּחֶדֶר וְהוּא מֵשִׂיחַ לְעַצְמוֹ דִּבְרֵי אֱמֶת
    וְכֻלָּם מִסָּבִיב מְדַבְּרִים לְעַצְמָם אֶת דִּבְרֵי הָאִישׁ הַהוּא
    מָשָׁל אֵין בָּעוֹלָם דָּבָר.
    מָשָׁל אֵין עוֹלָם.

    הַיְּלָדִים שֶׁעָמְדוּ מִן הַצַּד לֹא הֵבִינוּ בָּרוּר.
    רַק לְאֹרֶךְ מַסְלוּל חַיֵּיהֶם מִנִּי אָז
    נִקְּרָהּ בְּלִבָּם שְׁאֵלָה;
    הַאִם הָעוֹלָם עוֹדֶנּוּ?
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מרציפן, מביאה את המשיח, לוטם ועוד 11 משתמשים14 //
    0 תגובות
  • 2K
    • שועל ספרות.
    שיתוף - לביקורת חברים, לא לשכוח לעשות פרוזבול!
  • שועל ספרות. //
    • צום גדליה בצהריים:
    "שלמה, אני חושב שאת הבורקסים צריך להוציא רק בסוף מעריב. אני רואה את הנחיריים של כל האנשים נפתחים לרווחה כשלפני 'עלינו' מוציאים את הקופסאות!"
    "תגיד לי יצחק, זה נראה לך לעניין? אתה מוסיף עשרים שניות צום עד שיפתחו את הקופסאות, מי התיר לך?"
    "אני חושב שבעשרת ימי תשובה מותר לאנשים להוסיף קצת על הצום!"
    "כן אבל לא אתה זה שתכריע בזה!"
    "מה אני אגיד? אתה יודע שהם בכלל לא טריים! יעקב הזמין אותם עוד לפני ראש השנה!"
    "רגע יעקב כבר שילם להם?"
    "לא מה פתאום הוא תמיד עושה להם שוטף שישים!"
    "אז אם זה הגיע אחרי שהוא עשה פרוזבול זו בע..."
    "פ-ר-ו-ז-ב-ו-ל!! אני לא מאמין, לא עשיתי!!!!!!!!"
    "ד' ישמור! תשאל את הרב מה לעשות!"
    "כן, שנייה, הוא כבר על הקו! 'שלום הרב, שכחתי לעשות פרוזבול, מה אני עושה? מה? אה, רק שכל אחד שחייב לי כסף שאגיד לו שאני משמט והוא יגיד לי אף על פי כן אני רוצה לשלם? בסדר גמור! שכוייח! אתה שומע שלמה? קל! טוב, אני אעשה קצת טלפונים. הצלחה רבה! לגבי הבורקסים, עוד נראה מה אני אעשה".

    'רגע מי חייב לי כסף אה, בנק לאומי! שנייה נעשה טלפון,
    "הלו".
    "בנק לאומי שלום, מדבר יניב, במה אוכל לעזור?"
    "יש לי בעיה, שכחתי לעשות פרוזבול, אני צריך שנייה שאני יאמר 'משמט אני את החובות שיש לכם אליי' ואתה תאמר 'אף על פי כן אני רוצה לשלם'".
    "אבל מה זה יעזור? נשמה שלי. אני רק פקיד! אתה לא חייב לי! תדבר עם מנהל הבנק שיגיד. אני אנסה להעביר אותך, אם הוא יענה, יש לך מזל גדול!"
    "שכוייח!"
    "מה?"
    "תודה רבה!"
    "הכל טוב צדיק!"
    "הלו?"
    "כן, שלום וברכה".
    "אני פשוט אחד הלקוחות שלכם, ושכחתי לעשות פרוזבול. אני צריך להגיד שאני משמט את החוב ושאתה תגיד שאף על פי כן אתה רוצה לשלם"
    "אה כבודו צריך להבין...."

    היכל נוקיה היה מלא מפה לפה, אלפי אנשים עמדו דרוכים. יצחק עמד ויסתכל עליהם בעיניים פעורות ובקול רועד זעק לתוך המקרופון "הריני משמט..." וכל קהל בעלי מניות לאומי ענו כאחד "אף על פי כן..." "תודה לכולכם!!" צעק יצחק כאילו אין מיקרופון בידו.
    "על מה תודה? מי זה כולכם?" שאלה שולמית בקפיצה.
    "מה זה? איפה אני? איפה כולם? איזה יום היום?"
    "ערב ראש השנה, יצחק!"
    "יש! יש! יש! אני לא מאמין! אני יכול לעשות פרוזבול!!!!!"
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: סלבית, yael305, .B.B ועוד 60 משתמשים63 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    שועל ספרות.
    שועל ספרות.
    למה? למה הגבאי אצלנו לא חבר בפרוג?
  • 4K
    • R
    שיתוף - לביקורת בהשראת האתגר ופדהאל שאמור לצאת בקרוב;)
  • R.E.Y //
    • זה תחילת הספר פדהאל אשר כתבתי לפני כמה שנים,
    הכתיבה לא משהו, היא חצי חיקוי של מ. קינן וחצי אירוניה (לא יודעת בעצמי בדיוק מה)
    לכן לא לשפוט... ונא לקחת בקליל:)

    בס"ד

    אלרון היטיב את גלימת הערב החורפית שלו, ובצעדים זריזים חצה את הרחוב מול שער הכניסה הרחב הקבוע בחומה ממול. השומר שעמד בפשפש השער נעץ בו מבטים חשדניים ומסוקרנים כאחד, ואלרון נאנח לרגע, נשם עמוקות, ואמר, "מסור למר עצמיאן שאלרון מבקש להפגש עימו".

    השומר הנהן בראשו, והעביר את המשפט הלאה, למה שהתרחש מספר דקות מאוחר יותר לא ציפה אפילו אלרון.

    מר עצמיאן, או יותר נכון דיאלידאן לשעבר, פתח בעצמו את דלת האחוזה, ובצעדי ריצה קרב למול השער.

    "אלרון!" הוא פרש את ידיו, כאילו מבקש הוא לחבק את האדם שמעבר לשער. "אלרון!"

    אלרון חייך לידידו הנושן, אשר חמש שנים לא שזף בו את מבטו, חכך בדעתו, ולבסוף אמר, "לא מצאת לך חומת הגנה נסתרת יותר, נסיך שלי?"

    שלוואן עיגם את פניו לרגע. הבדידות במבצר הענק היתה קשה לו יותר משניתן לשער.

    "יש לך מבצר מבודד יותר?" הוא שאל בכאב, בעוד שניהם עדיין עומדים משני עברי השער. "בתי הקטנה מנוחה לא יודעת מנוחה. משתעממת היא בין כתלי האבן, ואשתי, ליאה, בת הכפר לשעבר, רגילה למרחב הפתוח".

    "ואתה?" מוצא אלרון את עצמו שואל. "למה רגיל נסיך כוזרי?"

    אבל לשלוואן אין כח להגות בשאלה מעין זו. "מה קורה איתך?" הוא שואל. "איך אתה מסתדר באלעזן?"

    "אני עובד שם בתור טוחן". אלרון תמיד היה עניו. "בודאי שמעת על משואל הטוחן מפיו של מהללאל, אשר גדל בביתו עד גיל חמש".

    "לא בדיוק". שלוואן נאנח. "מהללאל מסרב לתת לי יחס של ידיד, הוא טוען כי הטעתי אותו והייתי צבוע כלפיו".

    "לא באמת!" אלרון מופתע, מאוד. "הוא הרי נודע באופיו הרך ובטוב ליבו ומידותיו. לא יתכן, שלוואן!"

    שלוואן טלטל את ראשו הגדול. "גם אני חשבתי שאולי הגיע איזה כפיל צעיר והחליף את מקומו. מהללאל הזכור לטוב".

    ∞




    בס"ד

    פרק ראשון / פדהאל

    תמיד היה צוחק מַארד, ואומר שרק תמימות בת דורות יכולה לגרום לו לבקש פעם אחר פעם להצטרף אליו כאשר הוא יוצא בבוקר השכם.

    "ורק בגלל שאתה לא באמת יודע מה זה לעבוד בשרות של ראשי הקהל במפורטאד". חתם באינפוף קל של קולו, גורם לפדהאל הצעיר להסב את כתפיו הצרות ולחמוק אל הגינה.

    בגינה הגדולה, בין זריעת ערוגה אחת לחרישתה של אחרת, היה לו די זמן לחשוב ולשער אילו עבודות בזויות ושחורות מבישות כל כך את מארד, אבל למרות שהגה בכך רבות, לא הצליח להבין בדיוק את חששותיו של האיש.

    במה הוא כבר מתעסק? בניקוי בורות ביוב שהצחנה עולה מהם? בסחיבת עגלות בקר על כתפיו? בקבירת מתים?

    וגם אם כן, מה כל כך מרתיע אותו שעיניים צעירות ותמימות כשלו יחזו בכך? הוא הרי, כמה עצוב לדעת, בסך הכל בן של בוגד שפל, שלמרות הממצאים המחפירים שהתגלו על יוסף דיאלידאן עדיין מנשק את שולי גלימתו של זה. ממה מארד מתבייש? ואולי הוא חושש?

    שנתיים תמימות עברו מאז הפעם האחרונה שביקש ממארד להצטרף אליו למפורטאד. שנתיים בהן בגר, החכים, העבה את שריריו על כלי החרישה, וגם קנה אי אילו ידיעות בעולם שסביבו.

    שוב לא עניין אותו חיוכו המסתורי של מארד בכל בוקר, יותר היה נראה לו האיש כמסכן, וכאחד שאינו מבין בעצמו שאין צורך וחבל על הכוחות שהוא משקיע בחוסר נעימות ברמה שכזאת.

    אבל הבוקר, בשונה מארבע וחמש השנים שעברו עליהם בצוותא, לא נראה שום חיוך על פניו המקומטות של מארד. להיפך, ניתן היה לראות שהאיש אפילו עצוב, או יותר נכון מבוהל.

    "מה קרה?" הוא ניסה לשוות לקולו תמימות, שגורמת למארד רגיעה מסויימת. "איפה החיוך והשמחה, מארד?"

    מארד הסב אליו את פניו. גבותיו המכווצות התיישרו לרגע כשראה את תנוחתו של פדהאל. "אתה מזכיר את אביך מאוד". הוא אמר בכבדות. "יותר מידי".

    המשפט היה מפתיע, אבל יותר מכך מוזר ממש. תמיד טענו באוזניו שפניו עזות המבע שייכות למשפחתה של אימו, ומלבד זאת – מארד מעולם לא דיבר על אביו בצורה כזאת, מבלי להוסיף כינוי לטיני שאינו ברור לפדהאל.

    "מה פרוש 'יותר מידי', בן דודי הבוגר?"

    מארד נשך את שפתיו, כולא אנחה. "יכולים לזהות אותך ברחוב עוד לפני שתוציא את סנטרך העקשן מעבר לוילון המרכבה". הוא סקר את הבעתו המבולבלת של הנער. "אתה לא מבין על מה אני מדבר, אה?"

    "בודאי שאני לא מבין". פדהאל הסיט תלתל צהוב שהסתיר את עיניו. "אני מסתובב ברחובות מאז שנולדתי, יותר נכון, מאז שלמדתי ללכת בכוחות עצמי. כבר אז ידעו כולם את זהותו של אבי. גם היום מודעים כולם לעובדה שאבא שלי הוא אחד מראשי השלטון בכוזר השנייה".

    "אבל בזאיר אף פעם לא ביקרת". קדרות אפפה את מארד. "יש שם יותר מידי ידידים מהעבר שיכולים לזהות אותך".

    הבנה, דקה כקרום של ביצה הנצה במוחו של פדהאל. "אתה מתכוון להודיע לי שאני הולך לנסוע לזאיר בעתיד הקרוב?"

    "בעתיד הקרוב?" מארד הרים את עפעפיו, פרצופו שידר תמיהה רבה. "רגע, אתה רוצה להגיד לי שאמא שלך לא אמרה לך כלום אתמול?"

    "אמא שלי?" פדהאל משך בכתפיו. "ישנתי הלילה בביתו של רנן, הוא ביקש שאבוא לעזור לו לקטוף את הכרוב בעלות השחר".

    מארד נעץ בו לרגע מבט חסר אמון, ולבסוף נד בראשו. "אנחנו נוסעים לזאיר, אתה, אמא שלך ואני. קח לך קצת בגדים ומטבעות. יוצאים עוד חצי שעה בדיוק".

    "עוד חצי שעה, מארד? אתה לא רציני!" קולו של פדהאל קרקר בצחוק נדהם. "איך אתה יכול להודיע לי דבר כזה עכשיו? ולכמה זמן הולכת להיות הנסיעה הזאת? ואם אני כבר שואל, אז, למען ה', מה המטרה שלה בכלל?!"

    מארד העיף מבט החוצה, בוחן את מיקומה המדוייק של השמש. "מאוחר מאוד". הוא הרים בתנועות מהירות את תרמילו הגדול. "אין זמן עכשיו להסברים, פדהאל. נדבר אחר כך".

    מארד, אמנם, גדול ממנו בעשר שנים תמימות, וגם ראה קצת יותר דברים ממה שהוא הספיק בשבע עשרה שנותיו לראות בתוך הכפר המצומצם שלו. מארד גם זוכר בבהירות את המלכתו של יוסף דיאלידאן, את הצטרפותו של אבא שלו לכוזר השנייה, וגם חווה אי אילו מלחמות קשות בשנים בהן שירת בצבאה של כוזר האמיתית. ובכל זאת, פדהאל חש שהוא מתקשה לסמוך על שיקול דעתו של בן דודו, שמאז ומתמיד לא העריך נכונה שיש לו עוד חיים פרטיים משלו מעבר לעבודת השדה והמשפחה המצומצמת, והזלזול הזה בזמנו ובשיקוליו מזרים את דמו מהר יותר, וגורם לו, בחוסר הגיון רגעי, לפנות אל האורווה שמאחורי הבית ולהתעלם מהנסיעה הקרבה.

    עשרים דקות תמימות חולפות עליו ליד הסוסים, ובסופן הוא שומט את המברשת שנועדה להבריש את זנבם ולמהר אל הבית. זה יהיה טפשי למדי להתקע בלי חפצים בנסיעה הבלתי ברורה הזאת, והוא מכיר את עצמו היטב בשביל לדעת שאם אמא שלו תורה לו להצטרף הוא יעשה כבקשתה.

    ∞

    שלוש שנים חלפו מאז אסף את עצמותיו אחת לאחת, וגרר את עצמו בכוחות על אנושיים למקום יישוב. שלוש שנים חלפו מאז הובסו השודדים בקרב וראשו של גאלן נערף. כבר שלוש שנים הוא מכיר את משעוליו של הכפר התמים הזה, קם בוקר בוקר ומודה לאלוקים על חייו שנתנו לו מחדש ועל היכולת לנסות ולממש סוף סוף את חלומו.

    אבל הבוקר הזה, בשונה משאר הבקרים, הוא מתקשה למדי להסתיר את חיוכו המרחף על שפתיו. חיוך של ספק אושר אמיתי, וספק חיוכו של אדם שיצא לחרות, שכן לאחרונה הצטבר בכיסו סכום כסף שמאפשר לו לרכוש עכשיו בית קטן וצנוע, בקצות הכפר השלו והציורי שלמד לאהוב. הבוקר יחתום סוף סוף את חוזה המכירה עם המוכר של הבית, ובניהו היה מרוגש לגמרי.

    לפני שלוש שנים עוד הרהר בניהו מה דעתם של החשובים באתיל אודותיו. עניין אותו ממש לדעת מהם הסיפורים המתהלכים אודותיו ברחובות, האם מלעיזים עליו שהצטרף לאויביו של אחיו ומת בבוגדנותו, או שמה יש מעט בינה ומחשבה אחרת בקודקודם.

    בגישושיו אחר פיסת המידע הזאת, התברר לו למפרע שאף אחד אינו יודע בברור מה קרה לנסיך יקוואל לאחר שברח, יש שמועות קלושות כי נהרג בעת שרעדה האדמה סמוך לאחוזת בנטיליאן, אך אלו שמועות קלושות ובלתי מאומתות.

    עכשיו הוא נהנה מהחרות ומהגשמת חלומו לחיים גבוהים ואמיתיים יותר.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מיכל 39593, חזקי ☆, חנה ש. ועוד 37 משתמשים40 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    R
    RPO
    כנ''ל אני קראתי בעבר את מהללאל איסתרק ולא התחברתי כלל, ועכשיו אחרי כמה שנים קראתי שוב את איסתרק-...
  • 1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת שכונת פרדס כץ בירושלים
  • שלמה שקד //
    • בס"ד

    אני יורד ברחוב שמגר, לכאורה עוד רחוב צפון ירושלמי תלול שפעם עוד היה סלול וכעת מלא מקטעי עפר וזפת טרי, טרקטורים ומשולשים כתומים ושלטים המבשרים על תאריך משוער לסיום העבודות. אבל בשעת בין הערביים מאוחרת שכזאת, עת שהצללים האחרונים של השנה אוספים את קרנותיהם לשקיעה אחרונה, מתמלא רחוב שמגר ואולי כל ההר, בפסיעות נמרצות. מזוודות נגררות. אוכל משונע בקופסאות. אבל בעיקר חשים שם, פעימות לב מואצות.

    על איי האספלט, דורכים המון זוגות של נעליים שחורות, מעליהם מתנשאים גרביים לבנות משוכות, שמכילים חסידים עם לבבות נרגשים. הם מהלכים במהירות, עיניהם צופיות אל עבר הבניין של בית המדרש הגדול. שם יפגשו בחברים ובני משפחה, שהתקבצו הנה מכל רחבי הארץ, אירופה, אמריקה ואפילו אוסטרליה.

    בדמיוני, אני רואה את עצמי שם. פוגש את שלום מבורו פארק שהיה ידידי הקרוב בישיבה, הוא מספר לי איך כל השנה הוא אסף פרוטה לפרוטה כדי לממן את הטיסה. מקופת החיסכון, כמובן לא נותר די כדי לשכור ולו דירת סטודיו קטנה ולכן למרות איסטינותו הרבה הוא ישן יחד עם עוד מאות רבות של אנשים ואולי אלפים באכסניה.

    "מה מניע אותך?" אני שואל אותו, התשובה שלו מאוד ברורה "הזכות להיות יחד אתך ועם כולם פה", הוא מחווה לי על כל האנשים בסביבה. ככה כל השנה כשאני באמריקה והמעגל הקרוב מתעסק בביזנס, סטייל ותאוות במסווה של דברים שבקדושה, אני זוכר בכל רגע שאני חלק מקבוצה גדולה. שבה יש אנשים רבים שחולמים להשלים את הדפים החסרים לגומרה של המסכתא, לסיים לכתוב את החיבור על הלכות נידה ולכוון טוב יותר בברכות קריאת שמע".

    "לכן אני לא יכול לוותר על הגעה בראש השנה, להצטופף יחד עם המון החסידים כדי לאחל ולהתברך מהרבי ב"לשנה טובה", לרטוט בכל איברי כשקהל האלפים מכל הגלריות והיציעים שואגים "המלך"

    "ובעיקר בחזרת השץ של מוסף, כשהקהל אומר את הפיוטים ואני קצת מתעייף מאווירת ההתעלות, כבר רוצה להתרווח על הספה של גיסי הירושלמי ורק מנסה לנחש אלו מטעמים הכינה גיסתי, ולפתע בזעקה שבוקעת מעומק הלב אני שומע את הרבי – עומד על סף בכי – קולו מתנשא מעל למיתרים ונישא על כנפיים של קרבת אלוקים, "ונתנה תוקף" קול צווחה חנוקה מתסתלסלת דרך פיתוליה החרוטים של ארון הקודש ואני מרגיש שהיא מגיעה עד לכיסא הכבוד, והרבי ממשיך "קדושת היום כי הוא נורא ואיום".

    אני נפרד משלום, מודה לו על כך שהיטיב להמחיש לי מה מביא אותו הנה ובכך הכניס אותי חזק לאווירה. ממשיך לפלס דרך לעבר מקומי, המעברים דחוסים באלפי בחורים וגם אברכים, המקום בהחלט צר מהכיל. אני מבחין שהאברכים היותר מבוגרים אומרים תהילים ואילו הצעירים שבאברכים והבחורים משננים דפי גמרא, כנראה שהראש ישיבה אמר להם שההכנה הכי טובה לראש השנה זה לימוד התורה.

    טפחתי קלות על הבעקיטשע של יהודי שחסם את המעבר, מסמן לו שיואיל בבקשה בבקשה לזוז טיפה. "אוו מה שלומך, איפה אתה מתאכסן?" הוא מגיב לי בשמחה ובשאלה וחוסם עוד קצת את המעבר, הרמתי עיניים – זה דוד משה, אחיו של סבא. "פעטער מוישה?!" ממש התפלאתי, "באמת הגעת מפתח תקווה?". הפליאה והשאלה בגלל שמוישה, הוא לא כזה חסיד אדוק וגם לא אוהד מאוד גדול של הקהילתיות ההדוקה, בדרך כלל הוא מגיע לחצר הקודש רק לרגל שמחה, הדלקת נר חנוכה, או טיש יארצייט, בקיצור אירועים שמתרחשים באמצע השבוע לזמן מה ואז חוזרים הביתה. והנה להפתעתי הוא הגיע ליומיים תמימים של ראש השנה.

    "אני אסביר לך בדיוק למה החלטתי להגיע: זה היה לפני כמה ימים, התכוננתי עם המחזור על פירוש המילות, כפי שאתה בטח יודע בפתח תקווה אני הרי עובר לפני התיבה בשחרית של יום א' דראש השנה. התחלתי להרהר במשמעותו של שליח ציבור ובעל תפילה, על השימוש כסוג של שגריר של תפילות כל הקהל לפני הקדוש ברוך הוא. ככל שהעמקתי בהרהורי, הבנתי שבראש השנה אני רוצה לחסות בצל תפילותיו של שליח הציבור הכי טוב שאני מכיר – הרבי שליט"א".

    "הרי כבר משלהי חודש אב כמעט בכל לילה ולילה, הרבי מקבל מאות אנשים לעצה ולברכה. במשך חודש וחצי מדי ערב מכל קצות הארץ אנשים עולים ירושלימה, הם עוצרים משטף חייהם, עושים חשבון איך עבר עליהם השנה. מתמצתים בשורות ספורות על גבי קוויטל – פתקא, את שמות בני המשפחה לברכה, מאזכרים את משלח ידם לפרנסה ומבקשים על עניינים בהם הם או בני ביתם זקוקים לישועה".

    "האנשים נאספים מסביב לשולחנו הגדול של הרבי, בקופה שבאמצע הם מכניסים שטר כסף לצדקה שיהא לפדיון נפש וכפרה. כשהרבי נכנס לחדר הם נעמדים בדממה, טקס קריאת הקוויטל'ך מתחילה. במשך שעה ארוכה אף אחד לא משמיע הגה, רק הרבי יושב וקורא".

    "לרוב פניו חתומים והוא מתנועע, לעיתים זיו תוארו משתנה. הוא עוצם עיניים, קורא שוב את הקוויטל, אולי סופק כפיים או משמיע אנחה מרה. כולם חשים גם אם לא מבינים שמשהו קורה פה, יש איזה עניין שמתחולל, על השפתיים נלחשות תפילות. כולם מקווים שזה לא הקוויטל שלהם, שלא אצלם עיניו הצופיות של הרבי או חוש האחריות והאכפתיות הרגישה שלו, מבחינות באיזושהי חריגה".

    "אתה מבין", מסכם לי דוד משה "זה מה שהרבי עושה כל לילה, חוץ מעבודת הקודש הרגילה של חודש אלול ואמירת התורות בשעת הטישים, שכולם בימים אלו מכוונים על ענייני ההתעוררות והחזרה בתשובה. אין ספק כשהרבי עובר לפני התיבה, אחרי שבועות ארוכים שהוא קרא כל כך הרבה צרות ושמע מאלפי יהודים שהם זקוקים לישועות, תפילתו זכה ונושאת בחיבה את כל ההזכרות והבקשות שנשטחו בפניו".

    "אני כמובן רוצה להשתתף בתפילה של שליח ציבור כזה".


    הסבון הנוזלי שהחל לגלוש מהבקבוקון הקטן שמילאתי הוציא אותי מהרהורי המפורטים, מחזיר אותי למציאות. ערב ראש השנה תשפ"ג השעה שתיים אחר הצהריים, אני מנסה לעכל את העובדה שלראשונה אני לא אחגוג את החג בירושלים.

    צעדתי לכיוון המקווה השכונתי. העירוני. יחד איתי הרבה יהודים אבל לא הבחנתי כמעט בחסידים, הם כבר נסעו לאדמורי"ם. מדד מצב רוחי הרוחני, היה די ירוד. מי יכול להשוות בין המראות המשעשעים של יהודים תמימים שמנסים לשלם בפרנקים שוויצרים ודולרים קנדיים, לחישובים השגרתיים של אנשים עם פרצופים מוכרים שמתווכחים עם הבלן על השווי של כרטיס פעימות לעומת מנוי חודשי.

    האידליה ששררה בין שני הבחורים נציגי מגבית כופר נפש זה של "קופת העיר" וזה של "חסדי שלום" ששקשקו פחיות שימורים בצוותא, הצליחה קצת לרומם אותי.

    לאחר המתנה ארוכה בתור הצלחתי להגיע לבור, נדחק בין תריסר אנשים. "סליחה", מישהו מאחורי ביקש שיפנו לו קצת יותר מקום. "ניסו?!", תליון המגן דוד המוכסף שהיה ענוד על צווארו לא הותיר כל ספק שזה אכן הוא. לא הצלחתי לעצור את ההפתעה, "מה אתה מחפש פה?". ניסו שכני לבניין, גלוי ראש בימי חול, אחד משלושה שמרכיבים את הפירמה "האחים לוי בע"מ". הוא אדם נחמד בדרך כלל, אבל כפי שהוא מעיד על עצמו: "גדלתי פה בפרדס כץ הרבה הרבה לפני שאתם חלמתם לגור כאן", לכן לפעמים יש לו הערות ותלונות על הילדים והבלאגן.

    בשבת בבוקר כשאני יוצא ברבע לתשע, ניסו שכבר חזר מתפילת הוותיקין מזמן זורק עליי מהחלון גרעין אבטיח אחד "שבת שלום ובוקר טוב" הוא צוחק ומשיק לכיווני את כוס התה נענע שלו, "לחיים" אני עונה לו וממשיך לשטיבל.

    "אני אגיד לך" ניסו עונה לי מה הוא מחפש במקווה, "פעם הייתי טובל כל ערב כיפור ובשנים האחרונות גם זה לא. הבוקר סיפרתי לאשתי מה שאבא שלי ע"ה היה תמיד אומר: יש תפילות, תקיעת שופר, אבל מה שהכי חשוב זה לעשות חשבון נפש לפני ראש השנה, צריך להרים את העיניים לריבונו של עולם ולהגיד לו "שנה שעברה לא קייימתי את המצווה הזאת והזאת, השנה אני הולך להקפיד עליה". בינינו המקווה שבנו פה זה ממילא כמו ספא, אז תחזיק לי את התליון שניה אני טובל זריז ויוצא החוצה".
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: AUVI, חשבתי כתבתי, יענקושלה ועוד 5 משתמשים8 //
    0 תגובות
  • 837
    • ח
    שיתוף - לביקורת קל נא קרב תשועת מצפיך
  • חנה ש. //
    • בס"ד
    שמחה להצטרף לקהילת הכתיבה בפרוג, ולשתף מהגיגי.

    מוצאי ראש השנה תשפ"ג

    עומדים היינו בתפילה צועקים לבורא עולם,

    אבינו מלכינו הפר עצת אויבינו.

    השל"ה הקדוש ממשיל את מעשי האדם לשרשרת חוליות,

    החולייה העליונה נמצאת למעלה בשמי מרום

    ואילו החולייה התחתונה נמצאת כאן בארץ –

    וכאשר אנו מנענעים את החוליות למטה, אנו מנענעים למעלה.

    זהו כוח מילות התפילה – כוח דיבור הפה.

    אנו הנענו כאן למטה, עומדים בבתי הכנסיות ומתחננים,

    אנא אבינו הפר עצת אויבינו,

    וכמה מדהים לקרוא במוצאי ראש השנה את הידיעה הבאה:

    מחבל ניצל את השבתת המסילה בשל החג, והניח אביזר מהונדס כדי לגרום לכך שהרכבת תרד מהפסים בנסיעתה בצאת החג.

    וידיעה נוספת:

    רוסיה שיגרה מל"טים מתוצרת איראן לכיוון אומן במטרה לפגוע בחסידים היהודיים שעלו לרגל. צבא אוקראינה הפיל 10 מל"טים.

    אין זה כי אם כוח התפילה – כוח מילות פינו,

    אנו מנענעים למטה ויש תנועה למעלה,

    הראית לנו בורא עולמים שמירה מיוחדת,

    במקום חלילה להתרגש מידיעה קשה,

    אנו מתרגשים מכך שנמנע מאתנו הדבר,

    ריבונו של עולם הפר את עצתם, קלקל את מחשבתם.

    עומדים היינו בתפילה מבקשים על מלכות שמיים,

    חוזרים לביתנו במוצאי יום ומצפים שהעולמות יתחילו לנוע,

    ריבונו של עולם, אנחנו מחכים לשינוי בעולם

    מחכים לראות באורך,

    בבקשה תניע את העולם,

    אבל מתוך שמירה מיוחדת על בניך.

    מי ייתן ונרגיש שמילות התפילה מנענעות את העולם

    מי ייתן וימשיכו להניע, להביא ישועה לעמך.

    (דברי השל"ה ופירושם מתוך ספר מבשר טוב עמ' רמ"א)
    • תודה
    Reactions: R.E.Y, -חיה-, קופסא קטנה ועוד 5 משתמשים8 //
    0 תגובות
  • 1K
    • כ
    שיתוף - לביקורת -מודעות עצמית- #חשבון נפש
  • כותב השורות //
    • אני צדיק!
    אני בדת כבר די וותיק.
    שומר שבת למהדרין, לא שרויה ולא קטנית
    מסובב במצוות, עטוף טלית
    גם חול הוא קודש בשבילי.
    אני צדיק!
    ביני ל'יצר' אין את ה'קליק', ממנו, אני לא מחזיק
    והוא יודע שאיתי, אם ינסה הוא רק יפסיד.

    עכשיו, כשאני נזכר, אולי נפלתי פה ושם, ושם, ושם...
    מה ששם אותי באמצע, כבר לא כזה מושלם
    תקראו לי בינוני!
    תלוי על חבל דק, ביני לביני
    צעד קדימה, צעד אחורה, לא מנצח לא מפסיד.

    אך האמת, לא תמיד נאמרת
    אולי עכשיו הגיעה עת לחשוף הכול - ברגע האמת...
    והאמת - אני רשע!
    אוי לבושה, אוי לנשמה, האלוקית.
    ומה שמסתתר מאחורי הפנים היפות -
    האינטרס, הנגיעות, המחשבות הזדוניות
    וכמה אני כבר מחובר, אפילו לא בחצי קלאץ'
    אני רשע ורק נופל
    אני רשע! זה מתסכל!

    מי ייתן אהיה אחר!!!
    • תודה
    • וואו!
    • כועס
    Reactions: סקופ-אפ מיתוג עסקים, ~שפרה~, 053mishmish ועוד 18 משתמשים21 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    ~שפרה~
    זה כל כך... אין לי מילים.
  • 2K
    • מלכי סלמון
    שיתוף - לביקורת חופשיה ומוגבלת
  • מלכי סלמון //
    • האמת? לא כל כך רלוונטי לבקש ביקורת, כתבתי את הסיפור הזה למגזין כלשהו אבל לא היה לי זמן לשפץ ופספסתי תדד ליין
    אבל בשביל השפשוף- תנו ביקורת
    וגם: איך מדלגים ככה בין זמנים (כי אני לא רוצה להלאות את הקורא בקטעים מיותרים) בצורה עדינה ולא "מתנגשת"?
    תודה לכולכם מראש!!


    "ילדה בעלת אומץ מיוחד" התנסחה הגננת בזהירות.
    "יש לה עזות ופקחות לא תואמות גיל" העזה המורה להתמקד יותר.
    "חסרת גבולות" סיננה הסגנית למנהלת, חושבת שאני לא שומעת.

    מאז גיל הקומיקסים, גבולות בשבילי היו תמיד משהו שצריך להבריח אותו, ומה יותר מהר. מין מחסום כזה שמונע ממני להגיע למטרה הנחשקת.
    "קושי לקבל מרות, זו כל הבעיה שלך" הרצתה בפניי המחנכת שוורץ, "לא חבל? יכולת להיות אחת התלמידות המצטיינות בסמינר, אם רק היית יודעת להוריד קצת את הראש".
    משכתי בכתף. היא לא מבינה שלקבל מרות בשבילי זה עינוי. זה לקחת ציפור יפהפייה ולנעול אותה בכלוב. אז כל עוד הסורגים לא כל כך צפופים ויש לי מרחב נשימה זה עוד נסבל, לא יותר מזה.

    "ביי, נעמה" נופפתי לה לשלום "היה כיף. לילה טוב!"
    היא שלחה לי נשיקה באוויר כתגובה. חייכתי, נכנסת לבניין ומדלגת במדרגות בקלילות.
    פתחתי את הדלת בשקט. הלוואי שכולם ישנים. אבל לא. אוף.
    "איפה היית?" אבא התרומם מהספה, דאגה וכעס מתערבבים בעיניו, לא החליטו עדיין מי ינצח.
    "הייתי... יצאתי להליכה, עם חברה" ורק אל תשאל איזו. בבקשה.
    "הליכה?? עד עכשיו???" נראה שהכעס מתחיל לתפוס עמדה     טובה.
    "לא שמתי לב שהזמן עובר..." התירוץ הזה, כמה שהוא שחוק, לא נפסיק להשתמש בו?
    "תקשיבי תמר" הוא מסתכל עליי במבט שאני לא מבינה מהו "הדלת של הבית הזה, מהיום, ננעלת סופית בשעה שתים עשרה, מובן?"
    קלאק. סורגים של ברזל סוגרים על ציפור. כמה נוצות נושרות ביניהם, מרוטות. אני מהנהנת. מובן.

    "אני אעשה לך מחיר" קורצת לי מינה, השכנה "אין שם הרבה ריהוט, אבל את צריכה את המקום בשביל עבודה, כן? זה אמור להספיק לך"
    "כן, כן, לעבודה" זאת באמת עבודה קשה בשבילי להרדם לאחרונה. אני מעבירה לה תשלום על חודש שכירות, והיא נותנת לי את המפתח.
    אני נכנסת למחסן. חביב, מה יש לומר. אבל אני אסתדר. חסרת גבולות? זה עד הסוף.

    אני שוב הולכת לדבר איתה. וכמו תמיד, היא שם.
    "נו, מה את אומרת עכשיו? זהו? כבר טוב לך?"
    היא מחזירה לי מבט אטום.
    "זה מה שרצית? זה מה שחשבת? ככה דמיינת ש..." אני מעפעפת. מה פתאום, אני לא בוכה.
    היא ממצמצת בתגובה, מבע מתריס משהו מרצד בעיניה.
    "תגידי משהו" אני מתחננת.
    היא מסתכלת לי בעיניים, ואני מצליחה לזהות בהן חוסר אונים, וכאב.
    ושוב אין לה מה לענות לי.
    אני מסתובבת, משאירה את המראה מבוישת באמבטיה.

    מה השעה כבר? אני פוקחת את העיניים בעצלות. כמה שעות אני ישנה ככה, בבגדים? מבט בשעון מבהיר לי שהשעה אחת אחר חצות. ריק לי בפנים עד מחנק. לצאת לסיבוב לילי כמו תמיד? זה רעיון. לוקחת את הפלאפון כדי להתקשר לעדי, "ההומלסית הבלתי מוכתרת" כמו שהיא אוהבת לכנות את עצמה, וגם לנעמה. מתחרטת שניה לפני הסנד. אין לי עצבים אליהן כרגע, ואת הכרת הטוב על זה שהן צרפו אותי לכל השיטוטים הליליים שלהן אשמור לפעם אחרת.
    בכי של תינוק. ממיס. אני הולכת אחריו, מוצאת אישה מצונפת בתחנת אוטובוס, מנסה להרגיע את הבייבי ללא הצלחה מרובה.
    "צריכה עזרה?"
    היא מרימה עיניים בבהלה, שמתחלפת מהר מאד להפתעה. "לא, זה בסדר"
    "מה... מה את עושה פה?"
    "מחכה לבעלי. פספסתי את האוטובוס האחרון ואין עליי כסף למונית" היא נאנחת, "אבל הוא מחוץ לעיר. יקח לו זמן להגיע"
    "ואת לא צריכה נגיד.. מים חמים כדי להכין לו מטרנה, או..?"
    היא סוקרת אותי בחשדנות. "זה יכול להיות מעולה אבל..."
    "אז בואי".

    "את נראית בחורה טובה. מה חיפשת בחוץ בכאלה שעות?" ומה פתאום את גרה במחסן? את זה כנראה היא לא העזה לשאול. המחסן חמים ונעים, התינוק אכל ונרגע וגם היא נינוחה קצת יותר.
    "חופש" אני מסתכלת עליה לשניה, ואז מסיטה את המבט. "מרחב".
    צלצול עולה מהפלאפון שלה. "זה בעלי. ממש תודה לך על הכל... קחי את המספר והכתובת שלי, אולי עוד נפגש".
    אני מרגישה שהיא צודקת.

    "יהודית? זאת תמר. אפשר לקפוץ אליך? אני ממש באזור..." ומאז השיחה האחרונה שלנו אני מבולבלת, אבל לגמרי.
    "מה השאלה? מחכה לך!" כמה זמן עבר סך הכל מאז הלילה ההוא? לא הרבה. מעניין מה יש באישה הזו שגורם לי ככה להיקשר אליה.
    אחרי כמה דקות אני כבר בסלון שלה, מחזיקה את שימי המתוק.
    "רוצה לצאת למרפסת?" היא מחייכת, ויש משהו מסתורי בחיוך שלה. אני מתקרבת, מציצה החוצה. "בחיים לא. לכבוד מה זה?"
    "שיפוצים קצרים. מה הבעיה? לא נתקרב" היא מחווה בידה על גבולות המרפסת, נטולי המעקה.
    "את..." לפני שאני מצליחה להתנסח אני קולטת את הניצוץ בעיניים שלה. היא חותרת למשהו. "אף בנאדם נורמלי לא יצא למרפסת בלי מעקה, בגובה כזה".
    "אבל למה? מה ההבדל? הוא נמצא על אותו שטח, לא?"
    "זה... לא אותו דבר" אני לא מצליחה להסביר.
    "הבנתי. בעצם, אנחנו מוגבלים יותר כשאין מעקה מאשר כשהוא נמצא". היא מסתכלת לי עמוק בעיניים, וסוף סוף אני מבינה.
    ילדה של חופש מוגבלת, שעוד תסלול לה דרך להיות ילדה של גבולות חופשייה.
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: הכי פשוט, טדיה, -חיה- ועוד 27 משתמשים30 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    שאלה טובה... לא יודעת אם יש בזה ממש כללים וטיפים. צריך לנסות ניסוחים שונים, ולראות מה הכי קולע...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה