קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
השמש עמדה לשקוע.

"יותר מהר, בבקשה, אלי, יותר מהר", לחשה אמא מהמושב הימני הקדמי, שפתיה מלבינות.

"אני עושה כל מה שאני יכול, גם הרבה יותר ממה שאני יכול". סינן אבא מההגה. גבותיו היו מכווצות בלחץ מעורב בכעס. "תגידי תהילים, זה יעזור יותר".

"שיר המעלות ממעמקים קראתיך", החלה אמא לקרוא. ידה השמאלית קפוצה לאגרוף, רועדת קלות, לופתת את חגורת הבטיחות.

בנצי הביט בהם מהמושב האחורי, בעיניים קרועות. אם יפסידו את השקיעה, לא יוכלו להמשיך יותר – ידע.

יום שלישי הזה דווקא התחיל רגיל. נסעו רק בכבישים המסומנים, ביקרו את סבא בבני ברק וחזרו מוקדם. אף אחד לא תכנן את הפקק בכביש הקשתות.

בתחילה היה נראה שמדובר בדקות ספורות, אך בודדות התארכו לעשרות וכשהפקק נפתח סוף סוף בהתערבות משטרתית, רק לאחר כשעתיים - הבינו שהם בבעיה אמיתית.

הרכב דהר כעת על הכביש העוקף. עמודי עשן שחור עלו מסביבו.

"עוד עשר דקות אנחנו בבית". לחשה אמא. "עשר דקות... יש לנו סיכוי".

"החומות נסגרות אוטומטיות שלוש דקות קודם". הזכיר בנצי.

"כן... זה".

אבא הגביר את המהירות. עיניו הפיקו תערובת של חימה ותסכול. הוא מלמל שברי משפטים בלתי מובנים. בנצי לא היה בטוח בכלל שאלו פסוקי תהילים או שורות משניות. הם חצו כך את שער הכניסה לעיר ושברו ימינה במהירות אל הרחוב "שלהם".

פס אחרון של חמה נראה באופק. הבית כבר היה מולם, כשחומת הפלדה החלה לגלוש, מכנית.

"הרכב לא יספיק עשות את הסיבוב!" צעק אבא. "אני עוצר! שחררו חגורות ורוצו!"

נצנוצי עיניים רעות בהו בהם מהשדות. פורצים מהדלתות ודוהרים לעבר השער האנושי לצד שער המכוניות המוביל לחניון התת קרקעי. אמא החזיקה ביד רועדת בידו של בנצי, רצים יחד אל מעבר למסתור ומביטים בו מבפנים, נסגר הרמטית.

"מה עם הרכב?" דאג בנצי.

אבא הביט בו במבט ארוך ומלא משמעות.

"העיקר שאנחנו כאן".

>>>

החושך כבר ירד על הארץ מזמן. הם ישבו בסלון, נשימתם סדורה יותר. אמא הגישה כוסות תה חמים.

"זה היה קרוב"... נאנחה.

הם לגמו מהמשקה החם. בנצי הביט מהחלון, הרכב עדיין היה שם, מוקף בכתריסר גורי חתולים. הם תמיד מגיעים ראשונים, אחריהם מגיעים ההורים שלהם. דודים, שכנים, חברים ושאר מכרים.

"אבא", דיבר מתוך התה. "ברגעי הלחץ, תוך כדי הנסיעה המסוכנת, היה נראה לי שאתה לא רק לחוץ, אלא גם... כועס? זה נכון?"

אבא ואמא הביטו זה בזה. אמא הנידה בראשה בהשלמה. "הוא כבר ילד גדול".

>>>

"זה לא תמיד היה כך", החלה אמא לספר. "לא נולדנו למציאות הזו. כשאני הייתי נערה, המפלצות לא היו מזיקות לאף אחד. ברחוב, הן היו בורחות מפני בני האדם. להיפך, אנשים היו מגדלים אותן כחיית מחמד"...

"חיית מחמד?!" הזדעזע בנצי. "בכל זאת, הטורפים האיומים ביותר במשפחת החתוליים. גם האריה והפנתר הקטנים יותר הם מאותה משפחה"...

יללות החלו להישמע מהגבעות המקיפות את העיר, הולכות ומתקרבות.

"נחמדים הם אף פעם לא היו", אישר אבא. "תמיד היו כאלו שראו בהם מעין "שטן" קפריזי. אבל בפועל, הם לא גרמו נזק. עד ש..."

אמא המשיכה לספר:

"במשך השנים, ככל שחוקקו עוד ועוד חוקים נגד צער בעלי חיים, נאסר להרחיק אותם מסביבות הבתים. אבל השיא היה כשבעקבות סיטואציה פוליטית מורכבת הוקמה ממשלת מיעוט התלויה בקולות מפלגת "צער בעלי חיים". לא היה מי שיעצור אותם".

בחוץ, החלו להתקרב כמה גבוהים במיוחד אל הרכב. קולות שריטות ויללות התנגשו זה בזה באוויר. הפח עמד להיקרע תחת הלחץ.

"אחד החוקים הראשונים היה האיסור לזרוק זבל אל המתקנים הירוקים בהם שכנו החתולים. הותר להכניס מוצרי מזון בלבד, כאשר הממשלה משלימה אספקת מוצרים נוספים לבריאותם וחיזוקם..."

טראח! הדלת האחורית של תא המטען הייתה הראשונה לקרוס. הם הסתערו פנימה בחדווה, קורעים את ריפודי העור בתאוותנות.

אמא הגיפה את הווילון ומשכה קלות בכתפו של בנצי. "עזוב". אמרה בעדינות. אבא המשיך מהמקום בו עצרה:

"את הזבל, החלו לפנות לחדר הזבל הקומתי, שהממשלה הכריחה את הקבלנים להוסיף. זה שמפנים רק פעם בשבוע, עם כל הסירחון שהוא גורם, המחלות המדבקות שהוא הגביר, עם כל ה"...

אבא האדים, הוורידים במצחו החלו לבלוט.

"די, זה לא בריא לך". ניסתה אמא להרגיע אותו. בנצי ידע על מה הם מדברים. מושיקו בן הדוד, האחיין האהוב שלו שנפטר מקדחת הפשפש הזיהומית.

גם מבעד לווילון המוגף ניתן היה לראות להבת אש פורצת מהרכב. כנראה שהם פגעו במיכל הדלק. קולות היללה נדמו כעת לשאגות צחוק פרועות. כמה יש שם כבר? עשרות רבות, אולי קרוב למאה.

"הממשלה סיפקה להם אוכל מזין, טיפולים רפואיים, חיסונים נגד מחלות - שכנראה גרמו להם גם לשינויים גנטיים, כמו הפעילות המוגברת בלילה. בשלב הזה הם גם גדלו מאוד, גבהו והשמינו... התרגלנו לנזק פה ונזק שם, היתקלות מצערת והתנגשות מכוונת. כשהחלו לגרום בקביעות נזקים לדירות גן ולחנויות, הממשלה ישבה על המדוכה וחייבה את כולם להתמגן בחומות ותריסי פלדה ייחודיים. רק שלוש שנים לאחר מכן נודע ששר האוצר שהוביל את ההחלטה היה שותף סודי במפעלי הפלדה אזובסטאל, שהרוויחו מיליארדים מהמהלך, אבל היה כבר מאוחר מדי".

קולות פצפוץ אש וזכוכיות מתנפצות נשמע עכשיו מבחוץ. לולא חומות הפלדה זה היה גם גורל הבתים.

"ולאן נעלמו משפחת יצחקי?" העז בנצי לשאול את השאלה שמציקה לו כמה חודשים. הבת של יצחקי מקומת קרקע נספתה על ידי המפלצות לפני כשנתיים. הם עצמם שקעו מאחורי החומות מאז ולא נראו בציבור. אמא הייתה מביאה להם אוכל בסתר ומפנה את הזבל, אך לפני כמה חודשים כבה שם האור ומאז לא נדלק שוב.

"אוסטרליה". לחשה אמא.

"אוסט-רליה?" גלגל בנצי את המילה החדשה על לשונו. נשמע כמו גן עדן מסתורי עלי אדמות. זו הפעם הראשונה בחייו שהוא שומע את השם הזה.

"כמו שאתה יכול להבין, ההליך הזה לא היה ייחודי לנו. הוא סחף תחילה את אירופה "הנאורה", הושלט בכוח בארה"ב על ידי הדמוקרטים, ומאוחר יותר בכל העולם על ידי האו"ם. המדינה היחידה שסגרה את עצמה לתהליך הזה, היא אוסטרליה. מדינה גדולה שהיא יבשת קטנה. שם, עדיין מטפלים במפלצות ביד קשה, ולמעשה... בכל דרך".

"הורגים אותן". תרגם אבא את המילה האסורה. מניף ידו בביטול.

"אז... איך זה שלא שמעתי עליה עד היום? היא לא בגלובוס ולא באטלס!"

"הם שילמו על כך ביוקר", הסבירה אמא, "העולם החרים אותם. כל המדינות הפנו להם גב. לא סוחרים איתם, לא מלמדים עליהם, לא מוכרים להם ולא קונים מהם. הם אנוסים לאכול רק מזון מתוצרת עצמית ולהתמודד עם פגעי העולם המתחדש בטכנולוגיה עצמאית...

"אבל שם, רק שם, ניתן למצוא שריד לצורת החיים שכולנו הכרנו. זו שלפני השינוי הנורא הזה. זו שלפני המפלצות. לשם, ניסו משפחת יצחקי לברוח, על ידי מבריחי גבול ובתשלום עתק. אני מקווה שהם הגיעו, לא שמעתי עליהם מאז".

בנצי השתתק, המום.

"אז אבא, כן, אבא", סיכמה אמא את התשובה לשאלה. "אבא כועס, זה נכון. אבא, שהיה איש שמח ומלא הומור, שכולם אהבו לשמוע אותו בכל מפגש משפחתי, הפך ל..." אמא נחנקה פתאום. "אני מתכוונת... הפסיק. הפסיק להיות כזה".

שקט השתרר בסלון. גם קולות פצפוצי האש מבחוץ דעכו.

>>>

"נו, אלי, תגיד משהו טוב, מהסוג שהיית אומר פעם, בימים היפים", דחקה אמא, מנסה לעמעם את הרושם הקשה שהותיר אחריו המשפט האחרון שלה.

"יש לי משהו". התנער אבא. "אתה יודע, בנצי? פעם, היו מניחים בבתים, בחנויות ובמרתפים שכוחים תמונה מודפסת של הצדיק רבי ישעיה'לה מקרעסטיר כסגולה נגד עכברים. הייתה כזו אגדה, עם מקור או בלי, שהתמונה שלו, במיוחד תמונה מפורסמת אחת בה הוא יושב כפוף ומהורהר, מועילה להבריח אותם".

"והיום?"

"היום כבר לא צריך".



<<<

חָתוּל אוֹמֵר. אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם: (פרק שירה)


black-cat-2178983_1280.jpg
השלט המודיע על "אלונית" בעוד 2 ק"מ הרגיע מעט את העצבים והכעסים.

"תחנת רענון" במלוא מובן המילה. מי שהגיע עד לכאן, בדרך כלל כבר עצבני, אחר אין-ספור מריבות בתוך הרכב.

יצאנו מירושלים [עיר בדויה. הפרטים המלאים שמורים במערכת] לטיול המובטח. יום חם במיוחד ככל הימים שחמים במיוחד. אמש, במסגרת 'עוז לתמורה' סחטנו את הילדים עד תום: החלפת מצעים, שטיפת כל הבית כולל החצר שהביטה עלינו בפרצוף מופתע של ערב פסח, ואפילו שינה בשעה מוקדמת [10 למי שמתעניין. כן זה בטיפול]. הבית נדם כליל ב-11 בערב אך לא להרבה זמן.

בשעה 4:55 אני שומע התנשפויות בתוך אוזני, פתחתי את עיניי היישר לאור הפנס של פיני בן השש, "אבא, מאוחר, מתי סוגרים את הכינרת"? שאל בלחישה רמה. "דיברתי עם כינרת והיא תמתין עד שנבוא" עניתי נים ולא נים. הפנס התעקש: "אבא, משפחת גגונוביץ' כבר מעמיסים את הצ'ימיגג. לא יישאר לנו כלום". "תעיר אותי עוד שעה" לחשתי תיר ולא תיר.

כעבור שעה בדיוק הוא העיר/האיר אותי שוב. התגברתי כארי עייף, תפילה, ארוחת בוקר ['מאלול אין לחם עם שוקולד' הודעתי כמידי שנה], העמסת הציוד הרב ['מי צריך ברנשילד' תמהתי בשקט, אם היא תשמע, ברנשילד לא יספיק לי], מריבה ראשונה מי יושב היכן, והופ, יצאנו.

כנראה שבארה של מרים ממוקמת ביציאה מירושלים, אחרת אין שום הסבר לצימאון שתוקף את משפחתנו מיד ביציאה מהעיר. "אבא אני צמא", מודיע פיני לקהל שומעי לקחו. "גם אני" מצטרפת שוש לצמאים לדבר ה'. "עוד מעט נעצור ונמזוג לכולם מים" אני מודיע בטון חביב כזה של טיולים, יודע בתוככי ליבי שלפני 'אלונית' אין מים ואין שירותים!!

בצומת שילת אני מתחיל להתחרט על ההבטחה של הטיול. אוזן ימין כבר לא שומעת כלום ואוזן שמאל רותחת מהשמש [שקרן המוסכניק הזה, לא תיקן כלום במזגן, חייבים להזהיר את כולם בפרוג]. אני מפעיל מוזיקה ונחרד לגלות שאני לא מכיר אף שם של זמר. היכן 'מרדכי' או אברמ'ל, דדי וקאליש? מי הם כל החדשים האלו ומהיכן הם הביאו את כל המלל המוזר הזה?! דוקא שומעי לקחם שברכב אינם שותפים למחשבותיי והם ממלמלים את כל מילות השירים ללא פספוס. נו, העיקר שיהיה שקט [סוג של].

"אבא אני צריכה לשירותים" מסבירה יעל [בת 3 בתהליך גמילה] בשמחה. אני קצת פחות שמח. למה אין בכביש 6 תחנות חירום לילדים בגמילה? זה לא פחות מלחיץ מפנצ'ר בגלגל. הדימוי מצחיק אותי ואני מסיח את דעתה בפרות שבצדי הכביש.

"אבא אני כבר לא צריכה" מסבירה שוב יעל. פחות בשמחה. ואני מתכנס אל תוך עצמי, מהרהר נוגות על היום הנפלא המצפה לי.

כשהרעש ברכב עולה על רעש המוזיקה אני מביט במראה ורואה את מלחמת העולם החמישית. כל חמשת הילדים רבים זה עם זו על כל מה שניתן. על הבמבה, על הסתרת החלון, על בקבוק השתיה [נכנעתי, אלא מה], על משיכת השיער הנצחית, על כינוי מעליב, על זה שאף אחד לא מוכן לשבת ליד יעל כי המושב רטוב.

השלט המודיע על "אלונית" בעוד 2 ק"מ הרגיע מעט את העצבים והכעסים.

"תחנת רענון" במלוא מובן המילה. מי שהגיע עד לכאן בדרך כלל כבר עצבני, אחר אין-ספור מריבות בתוך הרכב. רענון הגון לא יזיק.


הייתי עייף מאוד ['ותיקין' כבר אמרנו?] ושלחתי את הילדים לחגוג עם האשראי. "כל אחד מה שהוא רוצה, ותביאו לי קפה חזק" צעקתי אחריהם אך הם כבר לא היו באיזור.

פתחתי את עיניי היישר לאור הפנס של פיני בן השש, "אבא, מאוחר, מתי סוגרים את אלונית"? שאל בלחישה רמה.
אינצ'יד הלך ברחוב החם, ונאנח לעצמו. סביבו התהלכו אנשים במצבי התכה שונים, מגרים.
הנה, אחד שקוף עבר כעת מולו, וההילה הנוצצת שהקיפה אותו הייתה כל כך - - זוהרת.
אינצ'יד תקע את מבטו עליו בהשתוקקות, מרגיש שוב את החלום הבוער תוסס בתוך עורקיו.

להתמתךְ.

להתהלך בגאווה כך ברחוב, למשש את ההילה השקופה, להרגיש זוהר מאוֹשר, נסיך.
ואם לא להיות שקוף, אז אפילו להתנזל היה מוכן. למרות שזה לא באופנה היום בכלל. הכל היה עושה, רק לא להשאר מוצק רגיל ומעצבן כזה.
אבל -
אינצ'יד נחת במהירות למציאות העגומה. להיכנס לכור ההיתוך עולה הרבה מאד קְרוֹלְנִיוֹת, והוריו, לא התברכו ביותר מדי מהמצרך הזה. הוא השפיל מבטו לחור הגדול בנעל המוצקה והחומה שלו, עצוב.

**

כל חודשיים, אחרי יום ההתכה המדיני, בא סַכְרִיב לכיתה, ומשוויץ בעצמו. לפני ארבעה חודשים, למשל, הוא התנזל.
וואו, כמה שהוא לא הפסיק לספר על הכור הכסוף המיוחד, על התא הקטנטן הבוהק. על הקרניים האולטרה - כחוליות שריצדו על בגדיו ועל הנוזל הכתמתם שטפטף בעדינות מהתקרה.
וכמובן - איך שכחנו. על המסך הענק שהתפרש על כל הקיר הימני של התא, שאפשר אפילו לגעת בו בעצמך - ביד!
אינצ'יד לא שם לב שמחשבותיו יצאו להם לחלל העולם, ואת מילותיו האחרונות הוא אמר בקול, מחקה בלעג את סכריב.
אוף. הוא נדנד רגליים על הכיסא, מרגיש שהתקווה להיות מותך אי פעם, נוזלת לה לאיטה מבין אצבעותיו.

נכון. סבא תמיד אמר לו ש - 'הכי שווה להיות טבעי'.
אבל - מה לעשות, הדור השתנה, האופנה נהייתה אחרת. וגם -
אינצ'יד גיחך לעצמו במרירות. לסבא אף פעם לא היה חבר מעצבן שרק משוויץ כל היום במצבי הצבירה שלו.

הוא הזדקף בהחלטיות על המשענת, נחוש. ההחלטה מילאה את עורקיו בדם תוסס וחם, זורם במהירות. מניע אותו לפעולה.

הוא יאגור קרולניה לקרולניה, עד שישיג את הסכום הדרוש כדי להתמתך.
ולא, לא משנה לו איך הוא יעשה את זה.
ישטוף רצפות, ינקה חדרי מדרגות. ישמש נער שליחויות, ואפילו אולי - -
הוא היסס, זוויות פיו רוטטות לכדי חיוך.
אולי אפילו ינסה להתקבל להיות עובד, ניקיון, אמנם - אבל עובד בכור ההיתוך.
אינצ'יד התחיל לזמזם מנגינה עליזה, מזייף באושר.
הוא יצליח. יצליח להשיג את המטרה. גם אם כרגע היא נראית קשה מאוד, ובלתי אפשרית. כמעט.

**
"היי, מה אתה עושה כאן?" המילה האמצעית נהגתה בזלזול על ידי הנער הגבוה, מבטאת בחדות את כל הבוז שהוא רוחש כלפיו.
אינצ'יד התרומם בלאות מעל הסיר הענק, מוחה זיעה ממצחו. בידו הימנית היה קפוץ בחוזקה הספוג הברזילי, שגרם לאצבעותיו להתחספס מהר מאוד.
"ומה אתה עושה פה, אם יוּתר לי לשאול?" הוא גיחך ביובש אל סכריב, גוחן חזרה אל הסיר הגדול, המפוחם.
"אני שאלתי קודם", חיוך ציני מרים את קצוות פיו של סכריב למעלה. הוא נוגע בהילה השקופה שלו בעדינות, מחדד את ההבדלים הזועקים גם ככה ביניהם.
"שוטף כלים, כמו שאתה רואה". חיוכים ציניים הם דבר מדבק, מסתבר.
סכריב מודד את אינצ'יד מקצה התלתל שעל המצח ועד החור בנעל החומה, המוצקה.
"אה", הוא פולט הברה בודדת בזלזול, ממשש שוב את הזוהר שמקיף אותו, ומסובב גב בגאווה. פוסע בצעדים גדולים לדלת היציאה של המטבח. הדלת שמפרידה בין העולם הנוצץ, הבוהק, שבחוץ - לבין מאחורי הקלעים של המסעדה המפוארת הזו. המקום המלוכלך והמוזנח ביותר שידע היקום מעודו.

"רגע - ", אינצ'יד צועק אחריו, זורק לתהום את שאריות הכבוד האחרונות שעוד נותרו לו.
"לא ענית לי אתה, למה באת לכאן בכלל". הוא משפשף את רגלו הימנית בזו השמאלית, מתפתל.
סכריב מסובב ראשו, עיניו יורקות זיקי שנאה ובוז לנער שמאחוריו.
"דוד שלי הוא המנהל פה", הוא מעביר מבטו על ההזנחה והחלודה שמסביב, מגחך בעצבנות.
"והוא ביקש ממני להעביר משהו לטבח הראשי. אבל אני מבין שהוא לא כאן", סכריב מעלה על פניו חיוך חמוץ, ומסתובב לאחוריו בעליונות, בטוח בעצמו.
"אָה.." אינצ'יד ממלמל מאחורי גבו, מובס.
הדלת נטרקת מאחורי גבו של סכריב, ואינצ'יד מזדקף, מנסה לעטות על עצמו ארשת בטוחה. מנסה, ולא מצליח. ההשפלה של הדקות האחרונות הייתה גדולה מידי, והיא מקלפת את המסכה הקשוחה במהירות, גורמת לדמעה בודדת לזלוג מעינו, לגלוש הישר לרצפה, ולהתאחד עם שלולית עכורה שטפטפה מהסיר השחור.

**
אינצ'יד החזיק בארנק החום, המקולף, ונאנח לעצמו באושר.
זהו זה. הוא עשה זאת. המטרה הנכספת הושגה.
הוא פתח את התא האמצעי, קומץ באגרופו חופן של מטבעות זהובים. הניח להם לגלוש לאט, בעדינות, לתוך הקרקעית המאובקת. תנוחו לכם שם, בשקט. הוא אמר להם בלחש, עיניו צמד כוכבים.
עוד יומיים, ביום ההתכה המדיני, תזכו להשלים את מטרתכם בעולם. אינצ'יד גיחך לעצמו, מאושר.
המטבעות החזירו לו מבט שותק, לא מעידות על עשרות שעות העבודה שהזיע, התייגע ועמל, כדי להרוויח אותם. כדי להגשים לעצמו את החלום.

**

הוא פסע לאיטו בתוך הכור הכסוף, בולע בעיניים גדולות את המראות סביב.
"במה אפשר לעזור?" קול נעים קטע אותו מהרהוריו הזוהרים.
אינצ'יד הרים עיניו, מבחין בנער נמוך ומנומש, שהביט בו בעיניים נוצצות.
"אה.. אני.." הוא התגמגם, המבוכה שוטפת אותו בגלים.
"באתי להתמתך", מלמל לבסוף, מבויש.
"היה צפוי". ההוא חייך בעליזות, מורה לו באצבעו ימינה. "מה כבר אפשר לצפות מילד עם ארנק שנכנס לתוך הכור ב ד י ו ק ביום ההתכה המדיני?" הנער תהה לעצמו, מדלג תוך כדי דילוגים עליזים לכיוון שורת תאים קטנה.
"תיכנס לכאן". הורה לאינצ'יד, מצביע על התא השלישי מימין. "שם כבר תראה מה אתה צריך לעשות", הוא גיחך בנחמדות. "ואל תשכח להראות לי אחר כך איך אתה נראה במצב הצבירה החדש שלך", הוא נופף לו לשלום ביד מנומשת, ופנה לו משם.

אינצ'יד נכנס.

הלום, הביט סביבו. לא מאמין שהגיע לרגע הזה.
הוא חייך לעצמו, מטושטש מאושר, מסתובב לעבר המסך הענק ונוגע בעדינות בקצה זרתו במרכז הצג.

'בחירת מצב צבירה'

המילים הופיעו בקצה העליון של המסך, מרצדות.

נוזל.
גז.
גז הילתי.

אינצ'יד לחץ במהירות על האפשרות השלישית. האפשרות הכי נחשקת וקסומה.
להיות סתם גז, סתם שקוף שרואה ובלתי נראה - לא שווה בכלל. רק עם הילה יש טעם לכל ההתמתכות שלו. הילה נוצצת שמקיפה את קו המתאר של גופו ומסמנת לכולם שהוא נוכח כאן, ולא סתם איזה גז שקוף חסר חשיבות בחלל.

'??'

ריסיו רעדו בתדהמה. המחיר שהופיע לצד הגז ההילתי המם אותו לגמרי.

אלף שלוש מאות קרולניות!

עווית עצבנית חלפה במהירות בלחיו השמאלית. חבל שלא ברר מחירים מדויקים קודם. עכשיו ילכו לפח כל המטבעות שחסך בעמל. כמה טיפש היה. מה חשב לעצמו? שחמש מאות קרולניות יספיקו?! אוף. עכשיו יאלץ להסתפק בגז רגיל וחסר מקוריות.
הוא לחץ על החץ הכחול, המהבהב. חזור. נגע בעצבנות באפשרות השניה, משחיל את המטבעות לפתח שנפער בקיר הכסוף.
אישור. הוא לחץ שוב ושוב בחוזקה על המלבן הדיגיטלי, ממתין להוראות הלאה.

הוראות - מצב - צבירה - גז

המילים ניתרו בעליזות מתחתית המסך, מקוריינות על ידי קול מתכתי שבקע מהתקרה.
אינצ'יד רפרף במהירות על הרשימה שהגיעה מתחת, מתופף על הקיר בעצבנות.
נעמד עם פנים לקיר השמאלי, ידיו מונחות לצידי גופו. דפק שלוש דפיקות עדינות על הקיר,
והמתין.

נוזל כתמתם טפטף לפתע באיטיות מהתקרה הכסופה, ניגר על החולצה התכולה, המשופשפת.
משלושה מקומות שונים בחלל התא נשלחו לעברו בבת אחת קרניים כחולות בוהקות, סורקות אותו מקצה המצח ועד הנעליים החומות, עם החור, שעוד מעט כבר לא יהיו מוצקות בכלל.

התחושה המענגת, הממכרת, שהעניקו לו הקרניים והנוזל הכתום, בתוספת הריח העדין שבישם את האוויר בחדר, גרמו לאינצ'יד לשכרון חושים מוחלט. הוא עצם עיניים בעונג, איבריו מתרפים להם לאיטם, בלתי נשלטים - -

'התהליך נגמר'

הקול המחוספס קריין שוב, גורם לאינצ'יד לפתוח את עיניו באכזבה, להתנער מהערפל המתקתק שאפף אותו.
המתכתי המשיך לדבר, בטוח בעצמו:

'כעת, קרא את האזהרות ואת הסכנות שיכולות להיגרם כתוצאה מהתמתכותך, ואז תשוחרר לדרכך. תודה שהתמתכת אצלינו'

אינצ'יד סקר את הרשימה הארוכה שהשתרכה שם, והתייאש.
הוא פתח באחת את דלת התא, קורא תיגר על האיש המתכתי מהתקרה.

'המערכת ממתינה לאישור - -'

אינצ'יד טרק את הדלת הכסופה מאחוריו, שומע מאחורי גבו את הקול ממשיך להדהד.

**

אִינְצִ'יד הלך ברחוב החם, ונאנח לעצמו.
סביבו התהלכו אנשים במצבי התכה שונים, לא מגרים בכלל.
הנה, אחד שקוף עבר כעת מולו, וההילה הנוצצת שהקיפה אותו הייתה כל כך - - קלושה. מכוערת.
אינצ'יד תקע את מבטו עליו בחמיצות, מרגיש שוב את האכזבה הבוערת תוססת בתוך עורקיו.
כבר מזמן פגה לה ההתרגשות הראשונית, הזוהרת. נשארה רק ההחמצה, התבוסה החונקת.
ונשארו גם המכות.
המכות היבשות, הכואבות, והדחיפות שקיבל מאנשים שחלפו על פניו, כאילו היה אוויר. ואולי, זה מה שבאמת היה.
אוויר, אבל בהבדל אחד. היו לו רגשות, ולב. וגוף, שאמנם היה בלתי נראה, גז מתהלך, אבל גוף שכאב.
כאַב כאשר נדחפו לעברו אנשים, שלא שמו לב בכלל שיש פה מישהו. ולא באשמתם. כאַב כאשר נתקל באבנים חדות בצידי הדרך, לשם דחפו אותו בני אדם אחרים, שלא התייחסו לקיומו.

רק כעת, הבין אינצ'יד, באמת, את מה שסבא תמיד אמר.
הסכים איתו בכל מאודו וגופו הכואב.

'הכי שווה להיות טבעי'


©כל הזכויות שמורות.
"ש-לום! מה לך אדוני? מנה, חצי מנה?"

"וואו. מה זה? לא ציפיתי לראות רב כמוך בכזה מקום. תיזהר על הזקן הלבן הארוך, שלא יתלכלך מהעמבה... מה כבודו עושה בחנות פלאפל?"

"מוכר, מה אני יכול לעשות כאן. טחינה? חריף? שיפקה?"

"מהרב אני מצפה לשמוע פלפולים חריפים, לא לקבל פלפלים חריפים"...

"מה שנכנס בפיתה. לשים לך חמוצים?"

>>>

"רגע, רגע. מי כל אלו בתמונות על הקיר? שמה ליד ביבי".

"זה הבן שלי, הרצל. בעל החנות".

"וההוא שם, עם המגן דוד חי?"

"הבכור שלו, בן פורת יוסף".

"יוסף?"

"גיא".

"והשלישי, עם הג'ל בקוצים?"

"נוצ'י. האח הקטן שיהיה בריא. חזר עכשיו מנפאל אבל מפליא לעשות כדורים שחמחמים עגלגלים כמו סבא שלו. חאלס, מספיק עם ההיסטוריה. מה לשים לך?"

"הומ".

"בלעת את הלשון?"

"נו, אתה יודע מה אומרים... אם כל הנכדים האלו שבתמונות היו מוכרים פה, ועל הקיר הייתה אה... תעודת כשרות, אז הייתי אוכל פה"...

"#&%".

"שכייח. כל טוב".

<<<

"גיא, נוצ'י, הרצל... אתם יכולים לצאת!"

- אאוץ'
- פווף
- סוף סוף!
- נתפס לי הצוואר...

"קנה? לא קנה?"

"לא קנה. ברור. אבל הרסתי לו את הבדיחה".
 תגובה אחרונה 
פסעתי ברחובותיך. יש בך כמעט הכל מהכל, את צבעונית כל כך, מאירה את עיני בנוף אחר מהנוף החדגוני שאני רגיל אליו ביומיום. אבל עדיין חסר בך!

נכון. ראיתי בך איש עטור זקן אפרפר, עשן מסתלסל מפיו, וכולו אומר רוגע כמו שרק את יכולה להביא! (או מייצר העשן מפיו, לא יודע? אחר כך הוא התנודד וכמעט נפל!) אבל זה לא מה שחיפשתי!

נכון. מצאתי בך, יצור מגוחך מסתובב עם כוסות שתיה קרה למכירה, שאין לדעת עם לגם מהם מעט לפני. ואנשים קנו ממנו, כמו שיכול להיות רק אצלך. אבל אני חיפשתי משהו אחר!

נכון. ישב לידי בן אדם על ספסל הנראה מאחרוני נהגי המוניות הזקנים (כן, ההוא שביבי אצלו גמר!!!) שצחוקו לא הפסיק להחריש את הסביבה. והייתה בזה איזושהי נחמה, בתוך היגון הרב השורר בעולם. אבל לא, אני כמהתי למשהו אחר!

נכון. כל נגן רחוב מתחיל מתיישב בפינותייך, ומנסה להרשים את העוברים ושבים במעלליו. כשלעיתים נעמד לידו מבוגר בעל מכשיר שמיעה, שאת הכל הוא לא שומע גם כשצורחים לידו, חוץ מהעת הזאת, שהנגן מנגן את הניגון המוכר לו. ומתחיל לזמר בקול צרוד עד החרדה, וזה מרגש! אבל לי לא היה מזה מרגוע, אני חיפשתי משהו שונה לגמרי!

חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי בך את אשר ביקשתי, שרותים!
עברה שנה, הטראומה כמעט נעלמה, אבל עכשיו משהו עורר אותה בחזרה.

דף התכנייה שמצאתי, מעשה ידיו של בני בגיל ההתבגרות (ישיבע קטאנע בלע"ז) ה"מארגן" של הבית.


יום י"ט באב תשפ"א לסדר "תשמעון לעשות"


תכנייה למחר יום חמישי טיול משפחת קולבמהרץ

7:40- קופצים מהמיטה כדברי השולחן ערוך "יתגבר כארי" ועפים לתפילה(כולל מוישי!!).

8:45- חוזרים הביתה (תפילה ארוכה יש קריאת התיירה) אוכלים ארוחת בוקר זריזזז (גם הבנות!!)

9:15 נכנסים לרכב בלי מריבות!!!! (אני מקדימה!) ויוצאים לכיוון הצפון נחל קיבוצים.

11:00 מגיעים לנחל מתחילים את המסלול (בלבוש מלא, לא לעשות פאדיחות).

13:00 יוצאים מהמסלול מרועננים, ארוחת צהריים שמה, סנדוויצ'ים של לחם עם שוקולד (מי שלא אוהב ז'בשלו).

13:20 נוסעים לכיוון הכנרת (מי שלא גמר או גמרה בדגש על ה'לא גמרה' לאכול שתאכל/יאכל בדרך!)

14:20 מגיעים לכנרת ועושים אבובים כמו שאבא הבטיח פעם. (כולם עושים. מי שמפחד, תינוק!)

15:20 יוצאים לכיוון הבית (מה לעשות יש לנו ילדים קטניייים שלא יכולים יותר).

17:30 מגיעים הביתה. מי שמתלונן עד סוף החופש, אני מחטיף לו!


נו מה היה בתכל'ס, אתם שואלים?

שום דבר לא קרה ברגע האחרון, והטיול התקיים כמתוכנן.:eek:
שלום וברכה אני מדברת עם רחלי.

-כן (שפה רפה)

מה שלומך רחלי. מדברת כאן סיגלית מסיגלית קוסמטיק. את בטח זוכרת אותנו עם הסלוגן "עד שהשמש מסתנוורת ממך"

-כן נכון. אבל אני בדיוק עכשיו...

תקשיבי רחלי אני מתקשרת אליך כי עשיו אנחנו מוכרות חבילות של מוצרי טיפוח שמשולבים עם סדרת טיפולים עמוקים ומטריפים. פשוט מבצעים של פעם בשנה.

-אוי יפית, אהה סיגלית... תראי הייתי שמחה לשמוע ו....

לא לא לא רחלי! אני לא סתם מתקשרת דווקא אליך. כי את לקוחה ותיקה שלנו. וכאלה מבצעים יש רק אצלנו ורק עכשיו. לכן השיחה הזאת חשובה לשנינו.

-סיגלית אם הייתי יודעת שאת מתקשרת בשביל זה, תאמיני לי שלא הייתי עונה...

כן הרבה אומרות לי את זה. גם הרבה גברים שאני מחייגת אליהם בטעות.

-תראי אני בסיטאוציה לא פשוטה. ממש בימים האלו אני באמצע השבעה על הבת שלי. בטח שמעת נשרפה לפני יומיים.

אוי אני ממש מצטערת לשמוע. שמן השמיים לא תדעו צער ותנוחמו.

-תודה אני בטוחה שלא ידעת. זה בפירוש לא קל.

נכון לא ידעתי. אבל אולי בכל אופן. זה פשוט דבר האבד. רחלי?! את שם?!

 תגובה אחרונה 
בס"ד

אביב תשפ"ב

השמש מקדימה אותו רק במעט, מאירה בחשש את שבילי המטע, מפחדת ששכח אותם, לא יודעת שכבר ביקר אתמול בלילה, אחרי ששקעה. ובכל זאת מראה השמש הזורחת על גבי עצי האבוקדו שלו מרחיב את ליבו של ישי.

האור מתעצם, מדגיש גם את העצים שלא פרחו, את אלה שיכול היה לטפל בהם אם לא ציוויה של התורה. הוא מלטף את הפרחים, נושם את השקט שלהם ורוגע פושט בו.

רחש מוכר מסיט את תשומת ליבו, הוא מתחיל לרוץ בין העצים, שולף את המכשיר מכיסו, מזעיק תגבורת. הוא חוצה קבוצת עצים נוספת ומגלה בלון מעוטר בערבית קשור בחוט לחפץ בלתי מזוהה. הוא חש רטט בכיסו,

"צביקה, מצאתי בלון נפץ במטע, לא התפוצץ", הוא מתנשף,

"נס, אני שולח לך חבלנים,"

"מהר, שלא ישתזף לי כאן"

_______

ו' אב תשפ"ב

"מתיחות בדרום בעקבות מעצר בכיר בארגון הג'יהאד האיסלמי, נחסמו מספר צירים בעוטף עזה. התושבי..."

הוא מנמיך את הרדיו וקם,
"כבר אתה יוצא?"
"צביקה ביקש להקדים את השיעור, יום הולדת לאשתו או משהו"
"תמסור מזל טוב בשמי"

_______

ח' אב סעודת השבת

בין הדגים למרק נפתחו שערי הגיהינום, ממטירים אש מהשמים ומניסים למרחב המוגן.
הצופרים מייללים, קוראים לבומים להצטרף אליהם,

"חמישה יירוטים" סופרים הבנים

"ונפילה" מוסיפה הקטנה, מתורגלת.

הם חוזרים לסעודת השבת, ומזמרים על מנוחה ושמחה, מדמיינים שקט.
דפיקות,
בדלת עומד צביקה.

"ישי, נפל פצמ"ר במטע האבוקדו" הוא משפיל את עיניו
ישי מחסיר פעימה, "והעצים?"
"המצב גרוע, יש שם שריפה רצינית"
הוא מחוויר
"כוחות הכיבוי כבר שם, תרצה להצטרף לכיבוי?"
"ושבת?"
"אם השריפה לא תכבה האש תגיע לבתים".

______

תשעה באב, עלות השחר
היום שחרבה בו ירושלים, שהמקדש נשרף.
וגם המטע שלו.

הוא הולך במטע, מביט בעצים השרופים, באבני השביל המפויחות, ועיניו דומעות.
השמיים רועמים מפיצוצים, מספרים על גלות שלא נגמרה.
ופתאום יללה קטנה, מבוהלת, חודרת מבין העצים השרופים, הוא מתקרב ומביט בפלא, גור שועלים קטנטן עם פרווה מפויחת,

ישי מרים את השועל,
"איך שרדת?" לוחש לו בשאלה,
הגור שולח בו מבט חודר, מסביר בלי מילים ושוב מיילל,
ישי מחייך, שולח מבטי תודה לשמיים, על הרעה ובעיקר על הטובה,

ועל הגאולה שעוד תבוא.
היום דודו ואבי העליבו אותי.

אחרי שעזרתי להם לבנות אולם חתונות ממגנטים ופלימוביל הם פירקו לי הכול עם בעיטה והתחילו לקפוץ על הספות. אמרתי להם שכדאי שיפסיקו כי אמא תתעצבן ולא תרשה לנו איגלו. ואפילו למנגל עם ברודמן הבנידודים הם לא ייסעו.

הם אמרו לי שאני לא מחליט עליהם. רק השם בשמים קובע הכול. ויש לו מלאן איגלואים. וברודמן הם בני דודים משעממים הרבה יותר כיף עם אשכנזי.

אחר כך אמא התקשרה, וצעקה עלי שלא שטפתי כלים. נורא כעסתי וניסתי להגיד לה, שאם היא רק תנסה לבקש ממני יפה, אז יש יותר סיכוי שאני אשטוף כלים. היא רק נאנחה, ואמרה, שעוד פעם רואים שאי אפשר לסמוך עלי.

באסה. דווקא רציתי להראות בגרות ואחריות. אבל מצד שני, אולי עדיף שהיא לא תסמוך עלי יותר, ובעצמה תשמור על דודו, אבי ושבי, שכל הזמן בוכה ואין לי מושג למה.

ילדים הם מרגיזים נורא. מי צריך אותם בכלל. אוף!

גם בבית הכנסת שהלכתי, פתאום כולם אומרים לי שאני תינוקי מידי. אז ננעלתי בשירותים והתקשרתי לקו נייעס שאני אוהב.
באמצע היה ממתינה, אמא על הקו.

"איציק איפה אתה?! אני צריכה שתבוא הביתה מהר!"

"מה קרה?" לחשתי.

"מה אתה חושב שאני יכולה לבד?! הם הילדים גם שלך...
  • 559
  • כולם נגדה, ככה תמיד.
    בעלה תמיד מאחר הביתה, בסוף הוא גם צועק עליה חזק חזק על טעמה המלוח של החביתה שהכינה בעמל רב.
    את החביתה היא הכינה משבע ביצים כשרק שתים מתוכן לא התפוצצו על הרצפה.
    כשהיא מתיישבת לאכול היא מגלה שבעלה לא הותיר לה מאום מהחביתה המלוחה. בסוף הסתפקה בלחם שחור מרוח בשאריות גבינת שמנת.

    רגע לפני שהיא נרדמת, יתוש עוקצני מדגדג לו לפתע מתחת לעיניים. ואז צלצול מרעיש שבוקע מהטלפון הביתי מעדכן אותה שמחר עליה לשמש כבייביסיטר על הנכדה. צלצול ליילי לבוס גורר מצידו צעקות על יום החופשה שלקחה על עצמה.

    כשסוף סוף היא נרדמת היא מגלה שכבר בוקר. מתעוררת מדפיקות בדלת, שם היא פוגשת אחד שנראה כמו שליח פיצה שזורק לה את הנכדה ליד. היא מביטה בה ברחמים, מבינה מהו אבא של הילדה שהוא במקרה גם בנה, אפילו שלום לא אמר לה.
    היא פונה למטבח להכין לילדה כוס חלב, ואז מגלה שהמקרר ריק. מרימה צלצול לשכנה ששואגת עליה שעכשיו רק שש בבוקר.

    היא מחליטה לצאת עם הנכדה לסיבוב בעיר, שקט בחוץ, כולם במיטה, רק היא נפלטה ממנה לפני הזמן. אוטובוס ישנוני עוצר בתחנה שלצידה, היא מחליטה לעלות, סתם כי אין לה משהו אחר לעשות.

    האוטובוס ריק, אך היא מתלבטת, שאלה הרת גורל היא - היכן תשב?
    במושב האמצעי יושב לו ישיבה בוחער, ממלמל את מילות התפילה, את כובעו הניח במושב בטור הסמוך.
    ניצוץ נדלק בעיניה:
    'בחורצ'יק' היא קוראת לו בקול, 'את הכובע תניח בבקשה על הברכיים, ואת מקומו אתפוס אני יחד עם הנכדה החביבה שלי'.

    זהו, עכשיו נגמרו הבעיות...

    אשמח כמובן למשוב וביקורת בונה
    לִפְנֵי שָׁנִים
    יָשַׁבְתִּי בָּעֲגָלָה
    זְהֹב תַּלְתַּלִּים וּבַיְשָׁן-חִיּוּךְ
    וְאַתְּ הוֹבַלְתְּ אוֹתִי,
    אִמָּא
    יָדַיִךְ אֲמוּנוֹת עַל הַמּוֹשְׁכוֹת
    לִבֵּךְ פּוֹעֵם אֵלַי בְּעִידוּד מְחֻיָּךְ.
    וְיָשַׁבְנוּ בַּגִּנָּה
    וְהִבַּטְתִּי בַּמִּתְקָנִים
    וּבִילָדִים הַמִּסְתַּחְרְרִים בָּהֶם בְּלֹא פַּחַד,
    וְאַתְּ הוֹבַלְתְּ אוֹתִי,
    אִמָּא
    נָתַתְּ יָדֵךְ הַגְּדוֹלָה בְּיָדִי
    לִמַּדְתְּ אוֹתִי לְהַבִּיט בְּעֵינֵי הַפַּחַד
    לִקְפֹּץ, לְדַלֵּג מֵעָלָיו
    לְהִסְתַּחְרֵר אֶל עַל בַּעֲלִיצוּת יַלְדוּתִית
    בְּתַלְתַּלֵּי זָהָב וּבְחִיּוּךְ רָחָב.

    אַחֲרֵי שָׁנִים
    אַתְּ יוֹשֶׁבֶת בַּכִּסֵּא
    אֲפֹרַת שֵׂעָר וּמְחוּקַת-חִיּוּךְ
    וַאֲנִי מוֹבִיל אוֹתָךְ,
    אִמָּא
    יָדַי רוֹעֲדוֹת עַל הַמּוֹשְׁכוֹת
    לִבִּי פּוֹעֵם אֵלַיִךְ בְּחִיּוּךְ מְזֻיָּף.
    וְאָנוּ יוֹשְׁבִים בַּגִּנָּה
    מַבִּיטִים בַּמִּתְקָנִים
    וּבִילָדִים הַמִּסְתַּחְרְרִים בִּקְלִילוּת נִשְׁכַּחַת,
    וַאֲנִי מוֹבִיל אוֹתָךְ,
    אִמָּא
    נוֹתֵן יָדִי הַכְּבֵדָה בְּשֶׁלָּךְ הַגְּרוּמָה
    מַבִּיט בְּעֵינַיִךְ - וְאֵין בָּהֶן פַּחַד
    לְהִתְנַמֵּךְ, לִשְׁאֹף אֵלָיו
    לְהִתְרוֹמֵם אֶל עַל בְּחַיּוּת סוֹפָנִית
    בְּשֵׂעָר אָפֹר וּבְחִיּוּךְ שֶׁל זָהָב.

    ראיתי אותם בגינה. אני - עגלת תינוק הובלתי. הוא - כיסא גלגלים.
    בנחת אין-סופית הוא ישב על הספסל, היא - בכיסא הגלגלים. בקול נמוך ומלא אהבה וכבוד הוא דיבר איתה, סיפר לה, הגיש לה את הטלפון המצלצל כדי שתדבר עם קרובת משפחה.
    והיא - בכיסא הגלגלים שלה - הצטחקה לפומית ואמרה: "ראית? יש לי משרה חדשה. אני מזכירה! כל היום עונה לטלפונים..."
    ואני, ממקומי על הספסל שלי, חשבתי לעצמי: אם כך נראה כיבוד הורים - גם אני רוצה.
    אם כך נראית זקנה - מכזו אהיה מרוצה.
    חברים יקרים, החיים בצל ההלכה הישרה לא תמיד נוחים לכם? הנה אנחנו על המפה! חברת 'קלילים בהלכה' שמה לעצמה מטרה, להסיר מעליכם את כל עול הלכות היהדות.

    פועלנו:

    פעילות החברה בשנים האחרונות כללה.


    מאכלים כשרים לפסח, שרק קוסם יכול לנחש שהמאכלים אינם עשויים מקמח חיטה.

    הוצאת שירים ווקאלים, ללא יכולת זיהוי ווקאליותם! עם דאנסים שיכולים להתחרות על רחבות הריקודים! לכל ימי איסור שמיעת המוסיקה.

    לתשעת הימים- דגים ומאכלי חלב בטעם מטורף, שרק תחכו לימים אלו! עריכת סיומים מתוזמנים ומקוצרים, בהשתתפות עשרות אנשים ללא קשר למסיים, עם אוכל בשרי משובח להפליא!

    החזון. פתרונות לעוד ועוד הלכות:

    בקרוב מאוד!!


    ספריי "מצטער" לריח מגעיל בסוכה, אשר יפטור אתכם משינה ואכילה בסוכה, לאורך ימי חג הסוכות!

    תפילות מקוצרות ליום שמחת תורה, באמירת הפסוקים בלבד, ללא הריקודים המייגעים!


    ולסיום, סקר דעת קהל קטן.

    נשמח לדעת את רמת הביקוש למוצרים הבאים:

    כדורי שובע, לפטור מלא מחובת אכילת ערב יום הכיפורים.

    מסטיקים בשריים, הפתרון המושלם לאי אכילת מאכלי חלב בשבועות!
    הכל היה מוכן

    הרכב המקושט נכנס אל החניון בגן האירועים המפואר
    הכניסה הייתה מוארת, האורות מנצנצים מכל עבר
    האורחים לבושים במיטב מחלצותיהם מסתובבים מחויכים ומשוחחים בין עצי הנוי טועמים קלות מהבופה העשיר שהונח לפניהם
    השולחנות בתוך האולם היו ערוכים בקפידה ומלאים כל טוב
    המלצרים עברו שוב ושוב לוודאות שלא יחסר מאום מהשפע הגדול שהוכן לכבוד האירוע

    הכלה פסעה את פסיעותיה הראשונות מן הרכב ומעדה קלות, היא מתרגשת.
    ההתרגשות ניכרת על פניה, וכבר יומיים שאיננה אוכלת, רק מצפה שיגיע הרגע בו תיכנס לחופה
    הכל נשאו את עיניהם אל עבר הכלה שפסעה מלווה במשפחתה אל תוככי האולם
    צוות הצילום תיעד כל תזוזה
    החיוכים התפזרו לכל עבר, בזו אחר זו ניגשו אליה חברותיה, אל הכסא המעוצב, מחבקות, מברכות את חברתן ביומה הגדול

    הכל היה מוכן

    גם הנגנים על הבמה כבר אחזו בכליהם, מוכנים לפצוח במנגינת החופה המרגשת

    האולם התמלא אט אט באורחים הרבים, החופה כבר הייתה מוכנה בחוץ, עלי הוורדים האדומים כבר פוזרו בשביל המוביל לחופה, הגביע ובקבוק היין עמדו הכן על המעמד, הרב המקדש כבר היה בסביבה.

    הכל היה מוכן

    משפחת החתן החלה לכסוס אצבעות, הם ניסו שוב ושוב להשיג את החתן בטלפון, אך לשווא, הוא היה אמור להגיע כבר מזמן, משום מה הוא מתעכב

    משפחת הכלה החלו לחשוב שמשהו קורה, וניסו לברר תחילה בעדינות, הם נענו בתשובות מתחמקות, הם ניסו לעזור, אולי נתקע החתן היכן שהוא, במה נוכל לסייע? שאלו, הם ניסו להציע את רכבם, שמי מהם ייסע להביא את החתן
    אין צורך, אנחנו דואגים לזה, השיבו להם משפחת החתן, הוא כבר יגיע

    שעה וחצי חלפה לה
    הכלה הייתה ישובה ראשה כפוף כנוס בספר תהילים, היא כבר סיימה פעמיים את כל התפילות לכלה
    אחיותיה וחברותיה עוטפות אותה, מנסות בכל הכח להסתיר מעיניה את המתרחש

    למרות זאת היא הרגישה היטב בהתרחשות,
    היא שמה לב לזמן הרב שהיא ממתינה, לאורחים שהחלו נעים באי נוחות על מקומם
    היא ראתה את הלחץ והחשש שהיה על פניהם של הוריה המודאגים, וחשה במבטים המרחמים, המביטים כל העת בה ובכניסה, מחכים לחתן שלה שיבוא

    היא התאפקה, שלא לבכות, היא התאמצה להראות שהיא לא שמה לב, שטוב לה, שהיא רגועה ובטוחה שהנה עוד רגע קט שהוא נכנס היישר אליה, לכסות את פניה, ומשם לחופה

    היא באמת קיוותה שאכן זה יקרה

    אך בסתר ליבה החל החשש הנורא מכל לפעם בה, אפוא הוא? למה הוא עוד לא בא?

    היא הביטה שוב באולם ובאורחים המחכים זמן רב כל כך לחופה המיוחלת
    ופרצה בבכי קורע לב

    היכן החתן שלי? זעקה

    אפוא הוא? למה הוא לא בא?

    ליבה נשבר

    הדמעות הרבות שירדו מעיניה התערבו בדמעותיהם של חברותיה שפרצו בבכי יחד עימה, הם אחזו בה בחוזקה, מחבקות ומעודדות, אך גם הן הבינו היטב את גודל הכאב

    היא בכתה ובכתה
    כל כך הרבה חיכתה ליום חופתה עד שמצאה את אהבתה,
    הקשר היה אמיץ, אמיתי, היא כבר חלמה על הבית שיקימו יחד, על השלום שישכון ביניהם, על האור שיביא לחייה, על מנוחת הנפש והשלווה

    היא כבר חשה בשלימות ובאהבה אמיתית שמילאו את ליבה

    היא לא ידעה את נפשה, איך זה קורה לה?

    היא הביטה שוב אל הכניסה בעיניים כלות וזעקה במר ליבה -

    בוא! בוא כבר!!!


    אלפיים שנה שאנחנו מחכים לגאולה השלימה
    ליום הגדול והנורא שבו יתגלה כבוד ה' בעולם
    הכל נראה מוכן
    חזרנו לארצנו מארבע כנפות,
    ארץ ישראל פורחת ומתפתחת, הערים מתרחבות,
    ציבור בני התורה הולך וגדל,
    עולם התורה מתפתח ב"ה,
    ארגוני קירוב רבים פועלים, אלפי גמחי"ם, ארגוני חסד, קופות צדקה,
    הכבישים מוכנים, הכלכלה יציבה,
    הכל מוכן
    אז למה? ריבונו של עולם! המשיח לא בא???

    בימים בהם אנו מתאבלים על גלות השכינה
    נישא את עינינו לשמיים ונזעק בבכי

    ריבונו של עולם! בוא!! בוא כבר!!!
    אני לא הערכתי את עצמי מידי, כל שכן שאר האנשים.

    ולא, אני לא דן אותם, איך יעריכוני עם כאלה מלבושים?

    כן, זה היה קשה, אחרי שמהישיבה על כרחי העיפוני לביתי,

    חבריי החדשים ללא שינוי הבגדים, לא היו מדברים איתי.


    אבל את ליל החיבוטים שעברתי לא מזמן, אף אחד לא ראה!

    את הלילה שבו עמדתי אני, נער צעיר לבדי, לפני הכרעה.

    חבר מחבריי החדשים, הציע לי את מכשירו במחיר מציאה.

    ואני אמנם איתם הסתובבתי, אבל מזה עד אז שמרתי נגיעה.


    ואני שכבתי ובכיתי, הרצון בוער, אבל בפנים בוערת הנשמה.

    לקנות או לא לקנות? אין, אני לא עומד בזה, חבריי כבר שמה.

    ואז החלטתי, לא! ולא משנה מה יגידו, ומה ילחששו מאחורי גבי.

    אני החלטתי, זה יהיה קשרי עם הקדוש ברוך הוא, שיהיה גאה בי.


    היום אני יודע כמה שהדבר הזה חולל בשמים סערה.

    היום, מול עיניהם הנדהמות של כלל ישראל במאורע,

    המאורע הגדול, "סעודת עורו של לוויתן" עם משיח צדקנו.

    הושיבוני עם כל גדולי העולם, עם כל הצדיקים הגדולים בדורנו!


    אם רק הייתי יכול לחזור לעבר, הייתי זועק לכולם.

    אחים יקרים, פעמי משיח כבר נשמעים בעולם.

    תתגברו, עוד מעט זה קורה, תתאמצו למענכם.

    אני ראיתי מה ערכה של התגברות, שווה לכם!!
    מסמך ישן שמצאתי פתאום במחשב, שכתבתי ממש אחרי הראיון שלי לסמינר, כשכל השיחות בכיתה היו סביב זה... מצחיק להיזכר בזה, וגם די הזוי שהוא עדיין נמצא;)


    "איך החצאית הזאת?" שירי יצאה מהחדר.

    "אהמ..." מיכל מדדה את האורך בעיניה, "נראה לי בסדר. אבל עם איזו חולצה?"

    "הסגולה, נראלי". צחקקה שירי. "אלה אם כן צמר זה לא לפי התקנון".

    "צמר?!" הזדעזעה מיכל, "ואם בגלגול הקודם הכבשה אכלה מגזל?? בסמינר את כבר לא תהיי".

    שירי הכניסה רגל אחת לנעל והפטירה, "כל עוד הכבשה הייתה צנועה זה בסדר, ובכל מקרה יש מעיל".

    מיכל חייכה לעצמה כששירי נכנסה לחדר שוב להחליף חולצה. החצאית שהיא-עצמה לבשה כמעט ועקפה את אמצע השוק והחולצה הייתה צנועה כדבעי. רק צריך לקוות שהראיון יעבור בטוב.

    הן נסעו לסמינר עם אימא של שירי ושם מיכל נפגשה עם אימה. היא לא יכלה לפספס יותר מידי עבודה אז באה ממנה ישר לסמינר.

    "מקסימה", חיבקה אותה אימא.

    "תודה שבאת", מיכל חילצה את עצמה מהחיבוק, "עוד רגע תורי. יש רק עוד שתי בנות".

    שתי הבנות גמרו מהר מידי את הראיון ואחרי טקס החיבוק של שירי - "הי, שלא יחשבו שאנחנו 'מתל"ציות", נבהלה מיכל, וגמרה אותו מהר מהצפוי - הן נכנסו לחדר השקט.

    "שלום", מורה קצוצת פאה קידמה אותן, עייניה של חברתה לשולחן פזלו מטה.

    "נעים מאוד", אימא של מיכל והיא התיישבו מול שתיהן, "זאת מיכל לוקסנברג, אני אימא שלה".

    "נעים מאוד". השיבה המורה בנימוס, ופתחה ללא שהיות, "למה את מצפה מהסמינר, מיכל?"

    מיכל הרגישה את הדופק שלה עולה. היא ניסתה לדלות מילים שהתאמנה עליהן בבוקר. "שיהיה מקום נעים, שמור..." נו, מה עוד רחל אמרה היום? אה. "שאלמד בו איך להיות טובה יותר ולעשות נחת לה'".

    "יפה", התרשמה המורה. "הסמינר שלנו בהחלט עונה על הצפיות הללו. אז מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי?"

    "אני אומרת תהילים", ענתה מיד, "וגם עוזרת בבית. לפעמים אני אופה עוגיות ושולחת לאחים שלי לישיבה". זה מה שאמרה רחל. ורחל 'מקובלת' עוד לפני שהיא נולדה.

    המורות הביטו בה במבט מעריך, "ומה את אומרת", שאלה שוב המורה, "למה צריך תקנון לסמינר?"

    "אה..." מה עוד היא אמרה בבוקר? מיכל לא זכרה. "כדי שנדע בבירור איפה הגבול", ניסתה להסביר את עצמה בהתאם למבטיהן, "שלא נתלבט איפה הגבול של החצאית, ואיזה נעליים צנועות מספיק".

    "נכון, בהחלט", הסכימה המורה. השתקנית השנייה רק הנהנה. "איזה משהו היית רוצה לקחת איתך מהבית?"

    מיכל הרגישה את גלגלי מוחה מסתובבים, "את הערך ללימוד תורה, ואת זה שלא מפריעים לאבא כשהוא לומד". רק שלא ראו את מוחה המאומץ. בבית לא מפריעים לאבא כשהוא חוזר מהעבודה ונח. זה גם ערך נעלה, לא? כיבוד הורים מעל הכול.

    נראה שהמורות הסכימו איתה.

    "טוב", לאחר כמה שאלות יישרה המורה ערימת דפים, "לסיכום, איזה שיעור את הכי אוהבת בבית הספר?"

    הפסקה זה נקרא? מיכל לא הייתה בטוחה. "יהדות", ירתה. "השיעורים של המורה שלי מיוחדים".

    "נפלא", חייכה אליה המורה, "טוב, אז נחזיר לך תשובה בדואר. שיהיה לך יום מקסים!"


    "היית נהדרת", הטעימה אימא כשיצאו. סקירת קצרה של המסדרון הראתה למיכל שכעת שירי מרואיינת, "את בפנים בטוח".





    אהבתם? אשמח מאוד שתפרגנו לי בלייק, וכמובן, בביקורות;)
    נועה לבין
  • 731
  • קייטנת תשעה באב מושלמת

    הורים יקרים, לא פעם שאלתם את עצמכם מהו חורבן אמיתי???
    רציתם להתאבל קצת יותר על החורבן???

    השנה מגיעה ההזדמנות!!!

    צוות מיוחד, ערני ותוסס, של ילדים מנוסים ומאד אחראים, יפעיל אתכם בבית שלכם.
    המקום מרווח ונעים. (ככה אתם תמיד אומרים, בשבת בצהריים שאתם לא מרשים לרדת ללובי)
    וממוזג. (אבא אולי באמת תנקה את הפילטרים)

    שפע פעילויות (לשבת על הרצפה, לקום מהרצפה, להסתכל בשעון עוד כמה זמן נשאר לא לזרוק איגלו על הרצפה. לשבת על הרצפה לאסוף לבד את עטיפות האיגלו, להסתכל בשעון... לאסוף מגנטים)
    והמון משחקים (פחחח.... עכשיו אתם צוחקים כי אתם יודעים שמלאי הפלימוביל שלנו לא מתקרב לשל ברגמן... אז תדעו שאנחנו בוכים)

    יצירת דגם בית המקדש (אמא)
    והחרבתו (אבא)

    בין השעות 7.00-12.30 (אמא)
    13.00-13.30 (אבא)
    14.00 (הפסקה. הילדים יורדים למטה עם ארטיק)


    השנה הצום נדחה ואולי אמא תקבל הנחה. פנו לרבנים המקבלים באזור מגוריכם

    מתקבלים הורים לילדים קטנים בלבד.

    הנחה משמעותית לבני זוג.

    אם אתם מעוניינים תשארו בבית עם הילדים.
    אם מכל סיבה מטופשת שהיא תוותרו על הקייטנה הייחודית ותרצו חורבן מהסוג הקלאסי
    התקשרו עוד היום לשרח בן אשר. מחיר: 100 ש"ח לילד מתחת גיל שלוש. לרגל יוקר המחיה התבטלה ההנחה לאחיות.

    צום קל ומלא פעילות.
    קטע ישן, שאף פעם לא הפך להיות סיפור... אבל מצא חן בעיני, שנתקלתי בו עכשיו.)
    אשמח לשמוע מה דעתכם.


    הטיפה הראשונה שנפלה התנגשה בהלם ברצפה, הטיפה שאחריה כבר לא השתהתה כל כך הרבה, והצטרפה אליה נמתחת בטביעות לשלולית שטוחה.

    הזרם שירד אחר כך היוה גורם ישיר של חוק המשיכה בטבע, וגורם עקיף לבקבוק שהפך טורדוס בלי הרבה כוונה, כמו גם בלי הרבה צלילות.

    "אוה" תרדנאי מתך את רגלו בעיוות, "נרדמה לי הרגל, ואתה טורדוס ממשיך ללהג?"

    "תמשיך לשבת על הרגל שלך ותכף גם תרגיש נימול, תקשיב טוב למה שאדם חכם אומר לך עכשיו-המקום הזה..." שיהוק, "הוא..." זחיחות שמקורה בשיכרות הגבירה את מראה עיני העגל המטושטשות שקבועות בפניו. "ימחק המקום הזה מעל פני ארצנו--י ע ל ם."

    הד, ודממה קדמו לחריקה השקטה המלוה את ציר הדלת, מיכאיל פסע את פסיעותיו הרחבות פנימה, המבט ששלח בהם, חדר בין אדי האלכוהול שהסתלסלו בחלל.

    "הנצר האחרון הוכחד !" התרוממו השנים בצהלה מוזרה, "מיכאיל יקירנו, לא תרצה להצטרף עמנו לחינגה?"

    כוסות מנותצות, שברי בקבוקים פזורים, זו הרמה המחוננת של הסגל העליון, בחורים פקחים.

    "ודאי ארצה" דוק של חיוך האיר את פניו. "העבר לי את הבירה, טורדוס?"

    "שוטה אתה כיהודי, מה עם היין? אתה בגמילה סופית?"

    "סופית, אף טיפה לא."

    אצבעותיו הארוכות של תרדנאי הקישו על שולחן העץ בקצב נמוך, וטיפות יין התיזו לכל עבר. "מיכאיל,"הוא פתח. "נכון הוא הדבר שאנו מסיעים בהכחדתן של עדויות, אך אמור לי מהי התמורה שנותן לנו מלך הבילירוסים על העניין? אין רווח של חבלי אדמה מהכחשת ההיסטוריה הזאת, אנחנו בעצמינו כיום על חבל הארץ שהיתה פעם מעצמה, מה זה נותן לנו היום?"

    "כסף." הוא המהם בין לגימה ללגימה "אתה יודע שזאת הייתה ההצעה."

    בעיניו של טודרוס בערה אש "סילוק השנואים היהודים זו ולא אחרת המטרה! לא היתה ולא תהיה מדינה יהודית בארץ הזאת."
    מאת הניקית @לוטם

    "רוני!!!"

    "אה?"

    "צא מהחדר. סעודת חג."

    "אני לא רעב." לקוני. אפילו לא מנסה להגביה את קולו.

    אביו נאנח. מנסה בפעם האחרונה. "קידוש. בוא. אנחנו מחכים."

    אין תגובה.

    כולם מחכים.

    אחרי דקה רוני יוצא מהחדר. טריקו, מכנס צמוד מידי. "יאללה, תתחילו."

    הרב לוי עושה קידוש, מעביר את הכוס, היא מגיעה גם לרוני. הוא טועם מהיין, מעביר להבא בתור וחוזר לחדר. שקט.

    אנחה מכיוון אבא, אמא שולחת אליו מבט. אילת, הבת הגדולה מזרזת אותם. "נטילת ידיים."

    הם הולכים ליטול ידיים. הילדים צוחקים ביניהם, עדיין לא קולטים מה בדיוק התרחש לפני דקה.

    שוכחים.

    ...

    "יצאתי!" רוני מודיע. יוצא מהבית. לא מביט במשפחתו הסועדת את סעודת החג.

    "אל תחזור מאוחר." אמא מביטה בו, מנסה להעביר אליו את הדאגה שלה.

    הבחור מושך בכתפיו. טורק את הדלת בעדינות לא אופיינית.

    לאן הוא הלך? אבא ואמא מחליפים מבטים שקטים. חולצה טריקו, לבנה הפעם. את המכנסיים הוא לא החליף. זה מעיד על התקדמות?

    "לאן הוא הלך?" אריאל בן החמש שואל. "אני גם רוצה ללכת אתו."

    "הוא הלך ללמוד." הלוואי. "שתהיה גדול תבוא איתי, טוב?" אבא מחייך.

    הוא פותח ספר, מקריא דבר תורה קצר.

    מסיים אחרי שבע דקות. מתחיל שיר. הבנים מצטרפים. הבנות מחייכות.

    שיר רודף שיר.

    שירי התעלות, שירי תורה. שירי כיסופין.

    אילת נאנחת בשקט. מנסה להיזכר בשבועות שנה שעברה. רוני היה אהרון. ישב איתם. שר איתם. אמר דבר תורה מפולפל. איפה הוא עכשיו?

    ...

    זימון על הכוס. ברכת המזון בקול. כולם יחד.

    "אני מוציאה לכם עוגות." אמא מודיעה, מתרוממת ממקומה. חוזרת עם מגש גדוש בעוגות מכל הסוגים.

    "תודה רבה."

    הם יושבים, מפטפטים מעט. מחוייכים. אפרת ואריאל משחקים ברצפה לידם. אילת סיימה לפנות את השולחן, מתיישבת גם היא.

    דפיקות בדלת.

    אילת קמה לפתוח.

    "איתמר פה?"

    "כן." היא קוראת לאיתמר. "רוצים אותך."

    הוא קם, פונה לדלת. "כן, אנחנו תכף יוצאים ללימוד. רוצה לבוא איתנו?"

    כנראה הנהון.

    "בוא תיכנס." איתמר מכניס את חברו, מכבד אותו בעוגות וכוס נס קפה. יושבים בפינת אוכל, מדברים בינם לבין עצמם.

    "יאללה חבר'ה ברכה אחרונה ונזוז." אבא מזרז אותם בחיוך. מתרומם.

    "אסף, איתמר, מרדכי", הוא פונה לחבר של איתמר, "אתם באים?"

    "בטח." הם התרוממו ממקומם. שלום לאמא. יוצאים לכיוון בית הכנסת.

    ...

    הם נכנסים לבית הכנסת, מוצאים מספר מקומות פנויים. מתיישבים. מוציאים גמרות. מתחילים ללמוד. עם כל הכוח.

    להוטים, נסערים. מוציאים ספר, ועוד אחד, פותחים אותם בסערה, מדפדפים, מתלהטים.

    מאושרים בתורה.

    מאושרים בלימוד.

    "אבא!"

    ילד קטן מושך בגמרא של אבא.

    "אריאל!" אבא מחייך, קצת מופתע, קצת לא. "מה אתה עושה פה?"

    "רציתי לבוא ללמוד. ולא הייתי עייף. אז אמרתי לאילת שתביא אותי."

    "כל הכבוד! צדיק!" אבא מלטף את ראשו של בנו, מרים אותו עליו. "בוא נלמד ביחד. טוב?"

    "ברור." הוא צוחק. "אני מקשיב."

    ואבא לומד. בהתלהבות ובחשק. חש לפתע את ראשו של אריאל נח עליו. הוא שלח אליו מבט. מבחין בו. רדום.

    הוא התרומם. פונה לבניו. "אני לוקח אותו לבית ומגיע בסדר? אם אתם רוצים תעשו הפסקה. אתם לומדים כבר שעתיים וחצי."

    הם קמו ממקומם, ליוו את אביהם מחוץ לבית כנסת. מביטים בו פוסע לכיוון הבית.

    מתאווררים חמש דקות וחוזרים ללמוד.

    ...

    אילת מרימה עיניים מספר התהילים. "החזרת אותו!" מחייכת.

    "כן. הוא נרדם. תודה שהבאת אותו."

    "בכיף." היא הביטה בו פוסע לחדר, מניח אותו במיטה.

    "אתה חוזר ללמוד?"

    "כן. לילה טוב."

    "ד"ש לבנים."

    "הם יקבלו." הוא מחייך יוצא מהבית.

    ...

    הרב לוי התקרב לבית הכנסת שלו, שומע קולות מבית הכנסת הסמוך. זה שהוא לא הולך לשם בדרך כלל.

    שנית היסוס. סקרנות גבוהה. מה הולך שם בליל שבועות?

    הסקרנות ניצחה. הוא נכנס. מביט בקהל הרב שלומד במקום. מחייך. נכנס עוד קצת פנימה. לא יודע למה. יש פה קסם שונה. לא כולם שחור לבן. לא כולם לבושים כמוהו.

    כולם לומדים תורה. ברצינות.

    ...

    "אבא?" יד נחה על כתפו.

    הוא החוויר. מסתובב באיטיות. רוני!

    "רוני! מה אתה עושה כאן?" הוא היה המום. אפילו לא דמיין...

    "לומד קצת. קבעתי עם הבן של הרב אלחדד."

    "עד מתי אתה לומד איתו?" הוא עדיין המום. הלום. לא מאמין.

    "קבענו מאחת עשרה עד שלוש בלילה. למה?"

    "אז אני יכול לתפוס אותך משלוש עד חמש?"

    היסוס של שבריר שניה. "בטח." הוא מביט אחורה, אלחדד כבר קורא לו. "אני חוזר אליו. ניפגש." חיוך חוצה את פניו.

    "אין בעיות." אביו גם מחייך. שולח בו עוד מבט ויוצא, חוזר לבית כנסת "שלו." חש דמעה אחת זולגת מעינו.

    מודה לה'.
    צִפִּיתָ בִּישׁוּעָה??? / י.מ.י.


    הֲרָאִיתָ עַם גּוֹלֶה מְיֻסָּר בִּכְאֵבִים

    חוֹזֵר אֶל בֵּיתוֹ הַנָּטוּשׁ אַלְפַּיִם שָׁנִים?

    הֲרָאִיתָ שָׂדוֹת וּגְבָעוֹת מוֹרִיקוֹת מֵעֵצִים
    מַפְרִיחוֹת מַחֲלִיפוֹת הָרִים חֲרֵבִים?

    הֲרָאִיתָ תִּינוֹקוֹת נִשְׁבִּים
    לְכוּר מַחְצַבְתָּם בָּאִים וְשָׁבִים?

    הֲרָאִיתָ אַלְפֵי אִישׁ בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת יְשׁוּבִים
    עוֹסְקִים יוֹם וְלֵיל בְּתוֹרַת אֱלֹקִים?

    הֲרָאִיתָ אַבְרֵכִים מְסַיְּמֵי שָׁ"ס וּפוֹסְקִים
    הַשְּׂמֵחִים בְּפַת, מֶלַח, וְחוֹבוֹת וּמִסִּים?

    הֲרָאִיתָ גּוֹמְלֵי חֲסָדִים הָרָצִים וּבָאִים
    וּמְסַיְּעִים זֶה לָזֶה כְּאַחִים?

    הֲרָאִיתָ בַּעֲלֵי בָּתִּים עֲמֵלִים
    עִתִּים לַתּוֹרָה קוֹבְעִים?

    הֲרָאִיתָ עֶשְׂרוֹת מִילְיוֹנֵי הַשְּׁקָלִים
    יוֹצְאִים מִכִּיסִים רֵיקָנִיִּים אֶל קֻפּוֹת עֲנִיִּים?

    הֲרָאִיתָ כּוֹתְבֵי חִבּוּרִים נִפְלָאִים
    בְּכָל חֶלְקֵי הַתּוֹרָה מְחַדְּשֵׁי חִדּוּשִׁים?

    הֲרָאִיתָ מְפִיצֵי תּוֹרָה וְחֻקִּים

    בַּכְּפָרִים בַּשְּׁוָקִים בִּרְחוֹבוֹת הֶעָרִים?

    לפעמים לא מספיק לצפות ל...
    לפעמים דרוש מאתנו לצפות ב...
    נסו לראות גאולה,
    נסו לצפות את ההווה בישועה
    ושאכן נזכה לגאולה!!!
    אכי"ר.
    זוֹכֶרֶת כַּמָּה הָיִיתִי מִתְעַצֵּל?

    זוֹכֶרֶת כַּמָּה הָיִיתִי מִתְעַצֵּב?

    זוֹכֶרֶת כַּמָּה הָיִיתִי מִתְעַצְבֵּן?



    זוֹכֶרֶת אֵיךְ הָיִיתִי יַבְשׁוּשִׁי בַּתְּפִלָּה?

    זוֹכֶרֶת אֵיךְ הָיִיתִי נִרְדָּם לָךְ בִּשְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה?

    זוֹכֶרֶת אֵיךְ הָיִיתִי שָׁקוּעַ כָּל הַיּוֹם בָּעֲבוֹדָה?



    זוֹכֶרֶת שֶׁהָיִיתִי קָם מְאֻחָר?

    זוֹכֶרֶת שֶׁהָיִיתִי וְטָעַנְתְּ שֶׁאֲנִי לֹא כָּאן?

    זוֹכֶרֶת שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁאֲנִי לֹא מָה שֶׁהָיִיתִי?



    זוֹכֶרֶת שֶׁהָיִיתִי מִתְעַנְיֵן בִּרְכָבִים, בְּנַדְלָ"ן, וּפָחוֹת בַּתּוֹרָה, תְּפִלָּה וְקִיּוּם מִצְווֹת בְּהִדּוּר?

    זוֹכֶרֶת שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר ש...מָה אֶעֱשֶׂה, בֶּאֱמֶת אֲנִי רוֹצֶה, אֲבָל אֲנִי לֹא מַרְגִּישׁ חִבּוּר?

    זוֹכֶרֶת אֵיךְ הַגַּשְׁמִיּוּת הַצִּבְעוֹנִית כֹּה הִבְהֲבָה וְקָרְצָה, וְהַלֵּב הָיָה כֹּה יָבֵשׁ וְסָגוּר?



    אָז זֶהוּ, שֶׁפִּתְאוֹם הוּא הִגִּיעַ וְהַכֹּל נִשְׁאַר אוֹתוֹ דָּבָר, אֲבָל מַשֶּׁהוּ בִּפְנִים הִשְׁתַּנָּה.

    וְכֻלָּנוּ אָמַרְנוּ, כַּמָּה מַדְהִים זֶה שֶׁהַכֹּל נִרְאֶה אוֹתוֹ דָּבָר אֲבָל מַרְגִּישׁ כָּל כָּךְ שׁוֹנֶה.

    וְצָחַקְנוּ עַל עַצְמֵנוּ, אֵיךְ דִּמְיַנּוּ גְּאֻלָּה מִתּוֹךְ גָּלוּת, אֵיךְ חָלַמְנוּ עַל כֶּסֶף גָּדֵל עַל עֵצִים.

    וְלֹא יָדַעְנוּ וְלֹא הִרְגַּשְׁנוּ וְלֹא חָלַמְנוּ, אֵיךְ הוֹלֵךְ לְהִתְהַפֵּךְ לָנוּ פִּתְאוֹם כָּל סֻלַּם הָעֲרָכִים.
    אל תקנא בי.

    אני יודע שזה נשמע לך מוזר.

    אבל באמת, חשוב לי להגיד לך את זה: טוב לי בחיים שלי.

    נכון, אין לי רכב יפה כמוך. גם לא בית משלי. בטח שלא יחידות דיור. אני קם מוקדם, לפנות בוקר ועובד קשה, פיזית, עד לפנות ערב. ויש לי ששה ילדים בלי עין הרע, ואשתי כמעט ולא עובדת, ואני מקבל שכר מינימום ועוד קצת.

    אתה לעומת זאת עצמאי ובעל עסק, ולקוח אחד מכניס לך סכום גדול יותר מהמשכורת החודשית שלי, שבין כה לא מספיקה לכל מה שאני צריך. אז מה אני עושה, אתה שואל? מאיפה יש לי כסף לחיות?

    התשובה האמיתית היא, שאני לא בדיוק יודע. כל חודש המשכורת נכנסת במלואה לבנק, מכסה את ההתחייבויות ואת השכירות. בשביל הקניות אני צריך להשיג כספים מן הצד. אז בימי שישי אני יוצא לסבב של זיכוי הרבים. אבל כן, אני ואשתי חיים טוב. חיים רגוע. חיים עם המון אמונה ועם הרבה תפילה.

    אני רואה אותך עמוס. טרוד. חי סביב העבודה עשרים וארבע שעות ביממה, ולא רוצה להתחלף איתך לרגע. טוב לי הרוגע. טוב לי השקט. אני חוזר הביתה מהעבודה די מותש, אבל לפחות בלי העול. ישר שאני מגיע, אני מתיישב ללמוד קצת בסלון. אם אחד הילדים עושה בעיות, אני קורא לו לשבת לצידי. לפעמים אני לומד אתו משהו קל שמתאים לגילו. זה מחולל פלאים. הלימוד שלי אמנם לא לימוד עמוק. אם תשאל אותי שאלות על מה שלמדתי, אני לא אצליח לזכור כלום. אני בטוח. אבל מה, אני משתדל לשמוח בכל דף שאני לומד. בכל משנה. בכל פרק תהלים שאני קורא.

    מה?! אין לך זמן קבוע לאמירת תהילים? ללימוד תורה? אוי ואבוי. רחמנות! אתה חייב לנסות את זה. אתה לא מבין איזה תרופה זה לנפש. זה פשוט הופך אותי לאיש אחר.

    אחר כך אני הולך לבית כנסת למנחה-מעריב ושיעור קצר. חי את החיים הטובים. היפים. משוחח מעט עם חברים. טוב לי. רגוע לי. אני חוזר הביתה. אוכלים ארוחת ערב.

    ביום שישי בבוקר אין לי עבודה, אז אני מנצל את הזמן לזכות את עם ישראל, אני מסתובב בין המניינים ואוסף צדקה, שיהיה איך לכסות את הקנייה השבועית. לפני שאני יוצא לסבב, שנינו מתפללים ביחד ומבקשים מהשם יתברך שיפתח לאנשים את הלב ואת הכיס. שתהיה לי ברכה והקנייה השבועית תהיה גדולה ותמלא את הארונות בשפע גדול. לפעמים אני מצליח יותר, לפעמים פחות. הגודל של הקנייה נקבע לפי מה שיש.

    לאחרונה, אשתי אמרה לי שקשה לה עם המצב הזה שהקנייה לשבת מתבצעת רק בשעה אחת אחר הצהריים של יום שישי, שעות ספורות לפני שבת. שאלתי אותה באיזה יום היא הייתה שמחה שנעשה את הקנייה. היא אמרה שביום רביעי.

    שבוע לאחר מכן, ביום רביעי, ביקשתי מהקדוש ברוך הוא שיעזור לי לשמח את אשתי. אמרתי לעצמי, הרי אין לי אפשרות ביום רביעי לעשות סיבוב של זיכוי הרבים בשטיבל'ך. אני כמעט כל היום בעבודה וכשאני חוזר, אני מותש. ויהודי הרי לא ירד לעולם כדי להיות משועבד עשרים וארבע שעות לעבודה. מה אעשה? אני מאמין בהשתדלות. החלטתי איפה שאני יוסיף עוד 'השתדלות'.

    בדרך חזור מהעבודה עברתי על אנשי הקשר בטלפון שלי, כל שם שחשבתי שאולי תהיה לו יכולת לעזור לי, קיבל ממני שיחה קצרה. פתאום נתקלתי בשם של יהודי שכבר הרבה זמן לא הייתי אתו בקשר. התקשרתי אליו והצעתי לו להשתתף בזכות של האכלת שש ילדים רעבים והוריהם. להפתעתי, הוא פנה אליי ואמר לי: אם אתה מסכים לשמור סוד ולא לגלות לאף אחד כמה נתתי לך, אני יעביר לך לבנק נתינה נחמדה. הסכמתי כמובן, ואחרי דקות אחדות היה לי בבנק אלף שקל.

    באותו ערב יצאנו יחד לעשות קניה גדולה, שמילאה את הבית בשפע גדול שמספיק לשבוע ויותר. בשבוע שאחרי, ביום רביעי, מתקשר אליי אחד מקרובי משפחתי ואומר לי שמישהו נתן לו ארבע מאות שקל בשבילי. הבית כבר היה מלא ברוך ה', והסכום הזה הספיק לקניה נוספת שהביאה אלינו שפע גדול.

    ככה זה: מתפללים וה' שולח.

    בכל שבוע מחדש אנחנו רואים ניסים. בחסדי שמים, מאז שאשתי ביקשה, הקנייה השבועית מתבצעת כבר ביום רביעי. ככה פתאום גם ימי שישי נהיו יותר רגועים, ויש לי זמן קצת לעצמי. לעזור בארגון הבית, בבישולים. הכול נעשה יותר בנחת.

    יש לי אימייל?! לא, מה פתאום. אני רואה את כולם תקועים עם הראש במסכים, לכולם יש מכשירים ומחשבים, ואני מודה על כך בליבי כמעט בכל יום מחדש שאני לא מחובר לכל הטכנולוגיה הזו. להגיד לך שזה לא מדבר אליי? מה פתאום. זה קורץ לי. אני לא חי במאדים. לפעמים כשיש צורך אני הולך לחדר מחשבים, אני יודע איך עובדים עם מחשב. אבל לא מעבר. לא בבית. לא בעבודה. לא בחיים עצמם.

    בקיצור, ככה אנחנו חיים. טוב לנו. אנחנו הרבה מתפללים והרבה מודים. ברוך ה' אנחנו לא עושים חובות חדשים וגם מצליחים להחזיר בכל חודש קצת מן החובות הישנים. כן, היו זמנים בתחילת דרכינו שלא ידענו מספיק איך לחיות, אבל זהו זה, אלו הם החיים: על טעויות משלמים...

    אבל חשוב לי לומר לך: אל תחשוב שהחיים שלנו כל כך ורודים, אל תקבל ממני רושם מוטעה שהכול כל כך חלק ויפה. לא נעים לומר, אבל לפעמים היצר הרע בא לבקר, מידי פעם אני צריך להתמודד עם ניסיונות, הרחוב מושך לי את העיניים, הילדים מכעיסים אותי, אין לי סבלנות. פתאום יש תקופות שהלימוד הולך יותר בקושי, שהעצלנות מושכת אותי להתנמנם.

    אבל כן, כשאני רואה אותך, עם כל הכסף, והרכב הבוהק, והעסק המצליח, והמצח המקומט, והדאגות, והיחידות, והמשכנתאות, והצ'קים, והעול - אני ממש לא מקנא. מתנצל, פשוט לא מדבר אליי לחיות ככה. אני מבין שיש אנשים שזה מתאים להם, שיהיה להם לבריאות, שייהנו. באמת. אני מפרגן מכל הלב. לי פשוט זה לא מתאים, ואני אומר תודה לה' שהציל אותי מחיים כאלה.
    תנחום לוי - אלון היה רגיל במסעדות, בכל פעם שהיה נוסע לעיר חדשה, היה יורד מתנשף מהרכבת המרחפת וצועד בכבדות לעבר תחנת מוניות.
    לפעמים סתם היה מרים את היד לעבר הכביש וצועק "טקסי", מתעלם כמובן ממבטי העוברים והשבים, הוא כבר סיגל לעצמו חליפת הגנה מהפרצופים האלה שהם היו עושים לו.
    "קח אותי למסעדה הכי טובה כאן באזור", הוא היה סומך על חוש הטעם של הנהג, ובמיוחד על העובדה שבעיר הטחובה והעלובה שאליה נזרק אך לפני דקות ספורות, אין היצע גדול של מסעדות.
    "אתה צוחק עלי?" שאל הפרצוף הבלתי מגולח שהשתקף בראי הפנורמי המלוכלך של המונית היחידה בלכיש סיטי, טסלה מיושנת שחרקה במעלה השכונה, "איזה מסעדות בראש שלך?"
    לכיש סיטי היה בהחלט שם יומרני לאוסף המבנים שהתרומם בפאתי חבל הארץ הכל כך יפה הזה, אחרי המכרזים המהירים של ראש הממשלה ליברמן, שהתחייב לפתור את משבר הדיור, והביא חברה בלארוסית שהתחייבה לבנות הכי מהר שאפשר, את הבניינים הכי מכוערים שניתן לדמיין.
    כל בניין היה צבוע בצבע פסטלי אחר, והכיל חמש קומות של חדרונים בתכנון גרוע.
    המוני אברכים שעטו על המכרזים, איכלסו את העיר החדשה הזאת, חולקים אותה עם עולים חדשים מאוקראינה החרבה, ופליטים ממלחמת אמריקה הראשונה.
    "יש את הסנדויץ של גרינבוים ברחוב נתניהו", הסביר לו נהג המונית, שהיה עסוק בלאכול מחמגשית שהיתה מונחת על ברכיו, נותן למערכת הנהיגה האוטונומית לנווט בכיכרות המפוארים שכוסו בפסלים של פוטין ולוקשנקו, ברחובות הריקים למדי הוא ספר כמה רכבים של 'טסלאדה' הגירסה הסובייטית לטסלה, שמילאה את הארץ ברכבים זולים ומכוערים, שהיו אחראים לרוב התאונות, עד שכמה ישראלים פיצחו את התוכנה של הטסלאדה, והחליפו אותה באפליקציה שזיכתה את הרכבים בשם 'טסלאדה i'.
    "פחות בעניין של סנדוויצים", אמר תנחום, "יש אולי משהו ממש מבושל, עם סירים, כמו פעם?"
    "אהה", המהם הנהג תוך כדי לעיסת קובה חמוסטה, "נראה לי יש משהו שיכול להתאים לך, כן, בול בשבילך".
    הוא סובב את הפנים לכיוון המיקרופון הקדמי של הרכב, "קרני שומרון 10" הוא הכריז, והרכב הגיב במהירות וביצע סיבוב פרסה במקום, וכבר דהר לכיוון הרחוב שנקרא על שם ההתנחלות שפונתה בעבר על ידי ממשלת סמוטריץ - גולן הידועה לשמצה.
    הכניסה לרחוב היתה חסומה על ידי רכב מעופף שביצע שם נחיתת חירום, וכמה מתנדבים של ידידים עזרו לנהג להחליף מדחף.
    "לשלם לך בפוטינקוין? או שאולי אתה רוצה שאעלה לך את הדירוג הממשלתי? יש לי נקודות זכות אחרונות".
    "ברור פוטינקוין", הנהג חייך, "הדירוג הממשלתי הזה שווה לזבל, היה לי דירוג מאה חמישים, ולא נתנו לי רשיון למעופף, עכשיו ירד לי הדירוג כי שמעו אותי אומר דמוקרטיה באוטו".
    "עכשיו ירד לך יותר..." מלמל תנחום בצער.
    "לא נורא", צחק הנהג, "גם ככה יש בחירות, וזה או בן גביר או חנן בן ארי, יש כאלה שאומרים שאולי מנחם טוקר יזכה שוב, והם הבטיחו לבטל את הדירוג בשבת, ככה שבשבת אני יכול לדבר על מי שאני רוצה, ובשאר השבוע לשתוק כמו דג זהב".
    הוא ניסה להישאר קצת במונית, המיזוג ברחוב לא עבד כל כך טוב, ולא היה לו כח לצעוד, הוא קיווה שיחליפו את המדחף של המעופף במהירות, והוא יוכל להתקדם עד מספר 10.
    "מה נתקעת?" שאל אותו הנהג, "זה לא כמו בתל אביב, יש כאן עדיין מדרכות, אתה יכול לצעוד שתי דקות, תראה שלט המסעדה החרדית, שמה כולם באים מהדרום לאכול כאן, זה גם כשר".
    הצעידה באמת היתה קצרה, והמיזוג העירוני היה בסדר יחסית, פה ושם היו פתחי מיזוג שהיו מכוסים בעצים שלא נגזמו כראוי, אבל זה היה נסבל. אחרי כמאה מטרים, בחצר של בנין ורוד הופיע שלט מרובע, בכתב יד ממש: "המסעדה החרדית".
    גרם מדרגות נעות לקח אותו למרתף, שם בין יחידות דיור מאולתרות שילדים קטנים לבושים בבגדי כותנה הציצו מהפתחים שלהם, היתה דלת.
    הוא נתן לקורא לסרוק את העין שלו והדלת נפתחה.
    הריחות התפרצו מתוך הדלת והיממו אותו, הוא לא היה בטוח, אבל נראה לו שכאן לא ממש מקיימים את החוקים.
    כבר בשולחן הראשון הוא זיהה עננה קטנה של עשן סיגריה אלקטרונית תוצרת בית, שני בחורי ישיבה שהתאמצו להחזיק את העשן בפנים, ולהחביא את הכלי האסור מתחת לערימת מפיות. הוא תהה מאיפה הם השיגו את החפץ הנדיר הזה, ואיך הם מעיזים להחזיק אותו בפומבי.
    כוסות חד פעמיים הוצגו בריש גלי, ומוזיקה חסידית ישנה התנגנה מהרמקולים הנסתרים שבתקרה, הוא זיהה את השיר הישן (שוואנץ מיט גורנישט מאמץ) של הצמד החסידי "סטעטיק ובן קל" מהתקופה שבה הם חזרו בתשובה, גם את הקול של מוטי שטיינמץ בדואט המרגש והמרטיט לא היה קשה לזהות, הוא הכיר את כל המוזיקה של פעם והתרפק בהנאה על הקלאסיקות הישנות והטובות של הימים התמימים האלה.
    "היי" הוא ראה אברך צעיר חגור בסינר מלצרים מתקרב לכיוונו, "תרצה לשתות משהו?" הוא שאל אותו מיד.
    "קריסטל מנגו", הוא לחש בתקווה, אולי זה המקום האחרון בארץ שניתן להשיג בו את המשקה הנחשק.
    "יש", ציין האברך, "רק צריך לקבל אישור מזכריה, ופיקדון של נקודת דירוג אחת, ונוציא לך כוסית".
    זכריה, כך הופיע על הקיר מיד, היה זכריה חג'בי-גריינמן, ג'ינג'י שנראה מלא למדי, ומגודל פאות ג'ינג'יות, משקפיים עגולים על קצה אפו השחום, ורבע עוף שעמד על מגש מסתובב על כף ידו.
    החוק חייב את כולם להשתמש בשם המשפחה של האישה ובשם המשפחה של הגבר, והיו כאלה שסיפרו שבמאה שערים במחתרת, יש אנשים שעדיין משתמשים בשם משפחה אחד, אבל אלה סיפורים שהשר יואליש קרויס-אפשטיין היה נוהג לספר, ולא כולם האמינו לו.
    התמונה של זכריה התחלפה בתפריט, סטייקים מתורבתים כמו בכל המקומות, דג משובט בטמפורה, חגבים במיונז, הדברים הרגילים.
    אבל המלצר האברך דחף לו ליד תפריט מנייר, תפריט מחתרתי.
    "עוף אמיתי בפפריקה ומלח גס..." תנחום כמעט השתנק, "מאיפה הצלחתם להבריח דבר כזה? מארצות הברית?"
    "ששש", השתיק אותו המלצר, "אל תשמע שקרים, ואל תשאל שאלות".
    "כשאני הייתי צעיר, אמריקה היתה סמל של העולם החופשי", הסתובב אליו פתאום קשיש שנראה להוט לשוחח, "מאז שאילון מאסק נבחר וערק לגוש הסובייטי, איוונקה טראמפ תפסה את השלטון, וכולנו יודעים מה קורה שם היום, אבל מזל שיש עדיין מבריחים שמסכימים להסתכן בשביל חתיכה של עוף אמיתי".
    "פשוט לא להאמין", הצטרף קשיש אחר, "אני זוכר שראינו בשידור ישיר איך מפוצצים את פסל החירות, פחדנו נורא, אבל היום זה חלום שם, מגדלים בקר, תרנגולות, הכל".
    "ומשתמשים בבנזין כמו פעם", התפעל עוזי שהציג את עצמו כקשיש העירוני הרשמי של לכיש סיטי, יש לו כוכב זהב בדירוג, "לא תראה שם טסלאדה אחת, רק שברולט וקאדילאק עם אגזוזים והגה, יש הדלפות של תמונות משם".
    הרובוט הניח את המנה על השולחן, זאת היתה חתיכה מכובדת, עוף של חתונות שהוא זוכר מארמונות חן, עם עור חרוך מעט, ועצם בתוך השוק.
    הוא נעץ מזלג והניח למחשבות שלו לקחת אותו לתקופת הנערות שלו שבה בכל חתונה היו מגישים את המנה הזאת.
    "אתם נולדתם לפני פולמוס הבשר המתורבת?" הוא פנה לבחורי הישיבה שהעיזו לשלוף את הסיגריה האלקטרונית מתחת לשלוחן, ולשאוף בזהירות את הנוזל היקר, הופכים אותו במטה קסם לאדים.
    "אני הייתי ממש קטן", ענה אחד מהם, סוגר את גמרת הגיימינג שלו ומנשק אותה קלות, היא השיבה לו בברכה רובוטית במקצת 'חילך לאורייתא' וסיכמה לו במהירות את השורות האחרונות שלמד ממנה. "אבל אצל שכנים שלי, במשך שנים לא היו אוכלים סטייק מתורבת, היה להם חבורה שהיו מדפיסים לבד הודו, כי לא סמכו על המסורת, היום אבל כולם אוכלים את זה".
    "אצלנו כולם אוכלים רק בשר מתורבת ליובאוויטש" אמר השני שהזדהה כמנחם מנדל קרלינשטיין-גוראריה, "אבל יבול חו"ל כמובן".
    "חומרעס של גרבוזיסטים", ליגלג עליו הבחור השני, "ככה זה שמערבבים את כל השיטות".
    "כאילו שאצל האריאליסטים יותר טוב", ענה לו קרלינשטיין-גוראריה, "ראינו מה קרה למי שתמך בבחירות בחנן בן ארי שלא מבחין כבר בין ימינו לשמאלו, רק כדי לקבל עוד איזה שטעלע לנכד שלו במיר דימונה"
    תנחום נתן לויכוח לשקוע ברקע, בעודו נוגס בנתחים הרכים של העוף, מדמיין מכמה פוטינקוין הוא יצטרך להיפרד בסוף ארוחת המלכים הזאת.
    "לא משלמים כאן בפוטינקוין", הופיע פתאום זכריה במלוא זקנו הג'ינ'י, יש להן כנראה את הגירסה החדשה של קורא המחשבות, הוא היה צריך להבין את זה קודם.
    "בדירוגים?" שאל תנחום, מוצץ את הסחוס של העוף בתאווה.
    "אנחנו מתנגדי דירוגים", אמר זכריה וצחק.
    "בדפי גמרא", התערב קרלינשטיין גוראריה, "נראה לי שאנחנו נשלם עליו, למה לא נראה שיש לו את הגירסה האחרונה של שוטנשטיין S"
    "או בדולרים", הציע האברך המלצר, "יש כאן עדיין פליטים אמריקאים שמחזיקים אותם".
    "שנצא החוצה לפרוט?" שאל תנחום, אבל אז נשמע זמזום של סורק מכיוון הדלת. "ביקורת!" הכריז זכריה וטס אל המטבח.
    האברך המלצר שלף במהירות את הצלחת מהשולחן של תנחום, פתח דלת קטנה מהצד, ונהימות של כלבים מילאו את חלל המסעדה, "לכלב תשליכון אותו", הוא מלמל, מגש שלם של עופות צלל בעקבותיו אל גוב הכלבים, שמיהרו להשמיד את העופות היקרים.
    על השולחן של תנחום נחתה צלחת חדשה של חגבים במיונז, בעקבות ההיתר ההלכתי המיוחד שהתירו בזמן פולמוס הבשר, התחילו לאכול חגבים בלית ברירה, זה המזון היחיד מן החי שהממשלה התירה, והרבנים הסכימו לערוך בירור על פי החגב שנחת על השולחן של ר' חיים, ועדויות של תימנים קשישים שזכרו איך צולים ואיך מזהים בדיוק את החגב הטהור, שגם עליו התחולל פולמוס אדיר שמילא עשרות קונטרסים דיגיטלים בפונטים אדומים וזועקים "זוועת הג'וקים המנתרים", "כל האומר טהור אני ופושט כרעיו" , וכמובן הלהיט "מכת ארבה".
    אחרי שכל הראיות סולקו, הדלת נפתחה, ולתוך המסעדה צעד נהג המונית ופנה אל תנחום בפנים מחייכות: "אמרתי לך שזה מקום בשבילך, הא?"
    הנה, הם נכנסים, עוד ועוד. רובם המוחלט אינו מוכר לו. אחד החכמים, לבוש ג'לביה לבנה, מחייך אליו ונבלע אף הוא באולם הקבלה.
    הדלת נסגרה.
    אין לו תלונות. הוא פחות מארבעים. בוא נראה לפחות מה יש בשיעור הרגיל. המודעה זוהרת אליו, מאירה כאש. שיעור של רבי אברהם גנחובסקי בענין אם עלו לא ירדו. כבר שלוש שנים הוא פה והוא בחיים לא יתרגל. הביטוי מצחיק אותו, אבל החיוך נמחק מיד מפניו.

    מילא, הוא לא ישתעמם. כבר מצא הרבה במעמד שלו. יש גם רבים מתחתיו. אבל מה זה עוזר לו.
    ובכן, יכנס שוב עם מרינגר וילמדו בבא קמא. או בבא מציעא. או קידושין פרק ראשון. אלעזר מרינגר, פנסיונר עם זקן לבן ובעל הבנה די טובה, למד בחברון. הנה מרינגר פוסע לכיוונו. גם הוא לא יודע זבחים. האמת שפעם ניסה להיכנס לשיעור של ר' שמואל בעירובין. ר' שמואל. הוא למד הרבה ר' שמואל בחיים. מה כבר יכול להיות. אבל הוא לא הבין כלום. בבושת פנים יצא החוצה והבטיח לעצמו שלא עוד.

    המולה קלה צדה את תשומת ליבו. מישהו חדש הגיע. ר' עויזר. בחייו היה ידוע כמחזיק תורה ומוקיר תורה גדול. והנה שני כלבים גדולים הולכים איתו, יורקים אש. הוא מנסה לברוח, הם נושכים אותו.
    הוא לא מתפלא. כבר ראה דברים קשים. כמו אותו אברך שיצא מהגהינום אך פניו נותרו שחורות ממש. אבל יש גם הפתעות טובות. למשל אותו זקן מהבית כנסת של סבא, שהיה כל היום יושב ומהמהם מול כוס תה וגמרא פתוחה. תמיד חשב לעצמו שאם יהפוך לו דף הזקן אפילו לא ישים לב. אך כאן הוא נכנס לכל השיעורים, ונראה שמבין ענין. גם לאולם הקבלה ראה אותו נכנס לא פעם.

    הוא יושב מול מרינגר, אך מחשבותיו נודדות. המראה של ר' עויזר הטריד אותו. הוא זוכר אותו טוב. היה מתפלל בבית כנסת של השווער. בזמנו עשה עליו רושם טוב. הנה, חטא. חשב שאף אחד לא יודע.
    מה הוא מבזבז את הזמן. נשאר לו רק עוד שלוש ורבע שעות ללמוד. צריך לנצל. איפה סיימנו אתמול? כן. לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא. אה! זה נהנה וזה לא חסר. הוא שולט, בטוח. למד את זה גם בישיבה גדולה וגם בכולל. יש כאן קהילס יענקב פלאי פלאים! הוא מבשר למרינגר. בסוף הסוגיא, כבר נגיע. הסוגיא מאירה לו פנים. הם דנים ביחד. בזה לא נהנה וזה חסר, למה פטור? מה זה שונה ממזיק? שואל מרינגר. הוא מקמט את הראש. עונה תשובה. געשמאק. הוא יכול ללמוד ככה עשרים, שלושים, אפילו ארבעים שעות. אבל יש לו אישור להיות כאן רק ארבע שעות. מה שהיה הוא שיהיה, הסביר לו אז הממונה. באותו מעמד הבין גם למה כמעט כל המתפללים יוצאים אחרי ברכות השחר וחוזרים למזמור חנוכת הבית. מי שלא היה לו זמן לומר קרבנות למטה, לא יגיד גם למעלה.

    נותרה עוד רבע שעה. הקהילות יעקב שואל פה ככה. הרי בחשבון הסוגיא... הם מחשבנים שוב ושוב, אך הקושיא לא צפה. הלך. הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. הוא זוכר את ההלם שאחז בו כשהיה צריך לענות על השאלה הפשוטה: עמוד וערוך מקרא שקרית ומשנה ששנית. הוא עוד היה המום מהתאונה, מהמוות, מכל העולם החדש. ניסה לסדר את הנשימה. מה הוא דואג. הרי למד שלוש שנים בישיבה קטנה, ועוד שש שנים בישיבה גדולה, ועוד שמונה שנים בכולל, יש לו הרבה מה להגיד. מאיפה להתחיל? שאל אז. תתחיל מברכות, היתה התשובה. הוא אמר את המשנה הראשונה, וגם את השניה. אותם זכר מהמתמידים שעשו מבצע שינון משניות.
    זהו? שאל הדיין. הוא הסמיק. אפשר רמז?
    רמז? כבר??? עוד לא התחלנו. יש לך שבוע לדבר. נהיה לו שחור בעיניים.
    אולי פאה? שאל הדיין בעיניים רחומות כשהבין עם מי יש לו עסק. הוא נענע בראשו לשלילה.
    דמאי. כלאיים. שביעית. לא. לא.
    בשבת כבר הפגין יותר ידע. אבל הכל היה מעורפל. שברי סוגיות, חלקי ידיעות. איכשהו עבר את זה.
    עירובין. נקסט. פסחים. קצת. שקלים. מה? לא. לא.
    המבחן נגמר, הודיעו לו. חכה בחוץ לתוצאות.
    מלאך יצא אליו, מושיט ארגז ספרים. בהצלחה. הוא עלעל בספרים. חומש ללא רש"י ותרגום. כרך מקובץ מכל מיני משניות בש"ס ללא סדר. כרך דקיק של גמרא שעליו כתוב: תלמוד בבלי. נראה אחת מהמסכתות הקטנות בסוף הש"ס. הוא פתח. ממסכת ברכות הופיעו שתי משניות. משם התחילה מסכת שבת, כמה דפים בודדים. פסחים עוד כמה דפים. עיקר הכרך הכיל דפים מנשים נזיקין, רובם ללא תוספות. בנוסף קיבל כרך אחד של משנה ברורה מלוקט מסימנים שונים. וזהו.
    מה שאין פה, לא תוכל ללמוד, אמר המלאך ונעלם.
    הוא שם לב לטשטוש שיש לו בעין. נזכר משהו שדנו על שמירת העיניים שלו. תמיד חשב שמצבו טוב. כנראה שלא.
    הוא חש חשק גדול ללמוד. פתח את הגמרא. המלאך עצר אותו. רק רגע, ידידי. חכה לבוקר. בשעות אלו אתה אמור לגלוש בפרוג על הספה, שכחת?
    לאחר כמה ימים פגש את מרינגר, והם התחברו. הוא התפלא לראות שהגמרא של מרינגר די עבה. גם מספר כרכי שולחן ערוך עמדו לרשותו.
    איך זה? שאל אז. זה בגלל הכולל ששי שבת שלי. ענה מרינגר בגאווה. החזקתי אותם גם בזמנים הכי קשים.
    בושה. הוא, האברך, יוכל ללמוד איתו רק כמה סוגיות בש"ס. מרינגר מצא לו חברותות לנדה, עירובין, ועוד הרבה דברים שחשקה נפשו.
    בזמנים אלו היה הוא יושב ומהרהר כמה טוב היה עכשיו להיות חי וללמוד עוד דף גמרא.
    פרק א'
    ובו: שכונה חדשה מצוקה קשה ואימהות שלא יודעות לאיזה קייטנה לשלוח




    כשהפרויקט החרדי החדש בפאתי העיר מודיעין החל להתאכלס, תיכף לבש המקום אופי צעיר ונמרץ. האווירה הייתה זו"צית למדי, הרגיש כמו חבורת ילדים שההורים משאירים אותם לבד בבית, והם אמורים להיות בוגרים ואחראים.

    כמו כל ההתחלות שמתחילות קשה ובהמשך מתאזנות, מצאו המודיעינים את הידיים וגם את הרגליים, והחלו לקיים חיי קהילה תוססים.

    הכל הזדרם על מי מנוחות, עד שהגיע החופש הגדול. מתברר שבשכונה צעירה שגיל הילדים נושק לכיתה ב', אין נערות או אפילו נערונות שיארגנו קייטנה. קייטנה אמיתית עם יצירות והפעלות והנחה לאחיות, כמו שמקובל בכל ריכוז חרדי שמכבד את עצמו. בצר להם לקחו ההורים את ילדוניהם למודיעין עילית, שם שיכנו אותם בקייטנות הפזורות בין היחידות השונות.

    הישועה הגיעה ממשפחת ליברטון. בכל שכונה צעירה, יש את המשפחה המבוגרת שנתקעת כמו הדוד הזקן בשולחן של החברים של החתן, ב'פאתי' היו אלה הליברטון'ס הם ובנותיהם הגדולות. זוגות זוגות נעמדו ההורים, וילדיהם שבעה שבעה, נשרכים בתור אצל מירבי ליברטון. שם נרשמו צוהלים לקייטנה, שעד מהרה התאפיינה בצפיפות אוכלוסין, דלילות קשב וריכוז ועומס מחריג בתכנים מעצימים כל נפש.

    לא לנצח.

    עם השנים התבגרה מעט השכונה, ואיתה חפצי ביתם הגדולה של הפינקרוסים. בקושי התבתמצה, וכבר פתחה גם היא קייטנה מתחרה. בשנה שאחר כך התאומות של דאהן וגם שרח בן אשר, ונדמה שכבר יש אינפלציה בקייטנות. עד שכולם שכחו את המצוקה ההיא ואת הנסיעות הצפופות באוטובוסים לקרייצפר.



    עברו כמה שנים, והרווחה הפכה למצוקה מעיקה. כל זאטוטה פותחת קייטנה. רצה מבניין לבניין מדביקה שלט על קייטנה חדשה, שמנוהלת בחן ובחסד ע"י נערות בוגרות ואחראיות, המון הפעלות ויצירות, המחיר ריצפה והנחה לאחיות.

    מאחורי כל שלט יש ילדה שבטוחה שהנה היא הולכת לעשות קופה, ומלפני כל שלט עומדות אימהות המומות שמנסות להבין מה עדיף? כדי למשוך את האימהות התחילו ההגזמות.

    חפצי פינקרוס מבטיחה מכונת מגנומים. ובריכת איגלואים.

    האחיות דאהן מתפארות בקמפוס שלם של טרמפולינות, ולינת שטח בחצר שלם.

    לבן אשר יש צי של רחפנים שיודע לזרוק ממתקים לכל ילדה שמתפללת יפה.

    ורק מירבי ליברטון לא מבטיחה כלום כי יש לה וותק וניסיון. וזהו.



    מיום ליום התחרות נעשית קשה יותר. והמריבות מגיעות בהתאמה. בתיה אליאס הבטיחה לשני מילר הרשמת של קייטנת פינקרוס, שהיא ועוד חמש ילדות מהכיתה שלה ירשמו דרכה, בפועל היא ערקה עם יהודית גוזלן לקייטנה של דאהן. מה שהביא לנטישה של עוד כמה.

    האבות כבר לא מתפללים באותו מניין, ואימהות מוציאות אחת את השניה מקבוצת המיילים של הקהילה.



    הבהילו מ'קריית ספר' את הדיין הנודע הרב שוטכמן, שנכנס לעובי הקורה ובהתייעצות עם גדולי ישראל, הוחלט לעשות סדר.

    אל הדגל נקרא המבוגר האחראי, הרב ליברטון בכבודו ובעצמו. בפגישה חשאית בעזרת נשים דבית המדרש 'בית הזוהר' הונחה הפצצה לפתחו של הרב ליברטון.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה