קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
המבוגר האחראי...
י.מ.י.


- שמעת ששמריהו מתארס?

- שמריהו מתארס??? לאאא! אין מצב! מה אתה אומר, איזו שמחה.

- כן שלשום, בשעה טובה, אחרי תריסר שנים בשידוכים, לא הגיע הזמן?

- הגיע ועוד איך, רק באיחור די גדול, עם מי? אתה יודע?

- לא. רק הודיעו בקבוצת מייל של הישיבה שהוא סגר וורט, ותכלס' את מי זה מעניין עם מי? העיקר שהוא מתארס סוף סוף.

- כן אה, יש מצב שגם את שמריהו זה כבר לא ממש עניין.

- יש מצב! סוג של טב למיתב טן דו בגירסה פמיניסטית חח...

- בוא, בכל זאת שמריהו היה די שמרן, לפחות בעשור הראשון שלו בשידוכים, כנראה שהרווקות המשמימה הקטינה את רשימת הדרישות שלו.

- אותי מעניין אם הוא התפשר על בניברקית.

- אז כן מעניין אותך עם מי, חח... דווקא אותי מעניין אם הוא ירד מהדרישה האלמנטרית שלו – 'בחורה שתעבוד בהייטק בחברה מצליחה ומרוויחה כבר לפחות 16,000 נטו, לא ברוטו!', זוכר איך הוא היה אומר לנו בזולה של קיבוץ ב' – 'אם זה מגיע לי, זה יגיע לי'!

- בטח זוכר, המשפטים של שמריהו לא יוצאים לי מהראש, זוכר את 'לכל רווק יש רווקה שלא מחכה לו', ואת 'לפעמים המכסה של הסיר נשבר', את האחרון הוא היה אומר לנו כשהיינו חופרים לו על סידרת פגישות שהסתיימה בפתאומיות.

- אתה מחזיר אותי שש שנים אחורה, איזה צחוקים.

- מה צחוקים, בנאדם היה בישיבה 19 שנה, אתה אוחז? רק בוועד שביעי הוא היה מוכן לשמוע על שידוכים, אתה קולט שחברים שלו מהוועד צריכים לדאוג שהבר מצווה של הבן שלהם לא תיפול על היום של החתונה שלו.

- אני לא דואג, תהיה לו חתונה שמחה, גם אם יבואו רק חמש מכל וועד שהכיר אותו זה קרוב למאה בחורים.

- חחח... איזה בחורים? הולכים לבוא אליו רמי"ם, משיבים, אברכים, סופרים, משגיחי כשרות, ועוד כמה עורכי דין ויועצי משכנתאות, קיצר כנס בוגרים של הישיבה.

- אתה כבר בחתונה, ואני עוד לא מעכל ששמריהו מתארס, אפשר לומר ש'תם עידן', אין, עם שמריהו ובלי, זו לא אותה ישיבה.

- בוא בוא, אני לא אוהב את ההספדים האלה, לפני שמריהו היה את אבריימי ולפני אבריימי היה את יעקב כהן, אתה יודע שמספרים ששמריהו היה מקורב מאוד לאבריימי יש מצב שהוא נתן לו מילוי מקום...

- מה מילוי מקום? כאילו שהם רצו להישאר תקועים.

- תראה, אין לדעת, אבל בכל ישיבה צריך שיהיה את המבוגר האחראי לתת דוגמא שתגרום לבחורים להתחתן.

- רק אל תגיד לי שהתחתנת בגלל שמריהו...


הבהרה:
שיהיה ברור, בהרבה מקרים זה רצון ה' ועיכובים לא רצויים
כתבתי על מקרי הקצה, ורק עליהם! וכן, הם קיימים!
הגיע רגע של אמת. באיחור גדול אמנם, אבל טוב הוא מלא כלום.
משפיל עיניים, מתבייש. חטאתי.
כבר שנים אני מנסה לקבור אתכם, למחוק ולשכוח מכם. במעשים גסים ובדיבורים. ברצון ובמעשה. שנים שאתם לי האויב הראשי, והכל - על לא עוול בכפכם.
הגיעה עת מחילה.
אך כיצד אשא פניי למול פניכם העלומות. כיצד אבקש סליחה מזהותכם, שאיננה ידועה.
בהירות נעדרת, בלבול מצוי ומבוכה רבתית - אלו שיצרו את הכאוס הזה, את ניסיונות הקבורה הנואשים.
תבינו - חיים שלי - לא יכול הייתי לעמוד מול מרירותכם, ולו דקה; לא הייתה בי די סובלנות וכוח לראות בהזנחתכם המתמשכת, בקוצים הפראיים שצמחו בכם, מעשה הזנחה והתעללות מתמשכת וארוכה.
מאותו רגע לא חדלתי לרגע מהעבודה. בטירוף הלעטתי אתכם במגוון השתקות והרדמות. היו ימים שהיה זה ריגושים למיניהן; פעמים היו אלו דווקא חוויות מבטיחות וחלולות שהפרחתי לחלל האוויר, ניסיון נוסף לקבורתכם - מה לא? העיקר שהשקט והשלווה ישררו בנחת. רק לא לראות אתכם, חיים שלי, בהזנחה אותה יצרתי במו ידיי.
אבל מה שכחתי? "אתכם" - אתכם שכחתי. כן. את זה ש'אתם' הוא לא קלישאה נוספת להתמכרות לריגושים זרים ומנוכרים; 'אתם' הוא לא חוויות מדומות של כוח ועוצמה; 'אתם' זה גם לא טיסות ומלונות, טיולים וטילונים.
כל אלו קברו אתכם אמנם ליום או שעתיים. השקיטו אתכם למסר רגעי הפוגה. אבל תמיד-תמיד בסופו של דבר פרצופכם האמתי, למוד הסבל וההזנחה, צף והתגלה. לתדהמתי.
חיים יקרים שלי. עת להכיר. ואם לא עכשיו - מתי?
"בוקר טוב אדוני, מדברת קרין ממכון סקרין, תוכל לענות על כמה שאלות קצרות?" דווקא מתאים לי עכשיו להתאוורר קצת מהדיכאון של הימים האחרונים. התרווחתי על הכורסא ואמרתי "האמת שאני די עסוק כרגע"
"זה רק כמה שאלות קצרות" היא דוחקת.
"טוב, נו. קצר".
"הסקר מיועד למשתמשי טלפון כשר. האם אתה בעל קו כשר בלבד?"
הו זה קל. אני אפילו לא צריך לחשוב בשביל לענות "כן"
"אוקי, ומה אתה אומר על הרפורמה החדשה?"
כאן זה כבר מתחיל להסתבך. "תראי, בגדול אני ממש מעודד את הרפורמה. כלומר אין לי כל כך ברירות. אולי עכשיו כשהתפרקה הממשלה כבר יש. אני חושב שזה טובת כל אזרחי המדינה שהחרדים ישתלבו בשוק העבודה---"
"אדוני, תרשה לי" היא קוטעת אותי באמצע מילה. ואני לא סובל שעושים לי את זה. "הקול שלך קצת מוכר לי. מותר לשאול מי אתה אף על פי שזה לא חלק משאלות הסקר?" הקול שלה נבוך ולכן פתאום ממש בא לי לענות.
"אני הייתי אביגדור ליברמן" מנתק לה בפרצוף ולוגם מהכוס החד פעמית מלאה עד גדותיה בקריסטל מנטה.
"בוקר טוב אדוני, מדברת קרין ממכון סקרין, תוכל לענות על כמה שאלות קצרות?"
יששש. סקרים. אני חולה על סקרים. הנחתי את הקפה בזהירות, התרווחתי על הכורסא ואמרתי "האמת שאני די עסוק כרגע"
"זה רק כמה שאלות קצרות"
"טוב, נו. קצר".
"איפה אתה ממקם את עצמך בסקאלה שבין ימין לשמאל?"
זאת שאלה קלה, לא צריך לתכנן יותר מדי.
"בעיקרון אני חילוני-שמאלני-אתיאיסט-כופר-הכל-קורא-הארץ-אוכל-חזיר-ביום-כיפור-בבית-קברות, בבחירות האחרונות בכלל הצבעתי שינוי".
"לא מופיע לי שינוי באופציות"
"אז אולי זה היה בבחירות לפני הקודמות. על כל פנים - חילוני גמור".
"ומה אתה מתכנן להצביע בבחירות הקרובות?"
המחשבה הראשונה שלי הייתה להגיד יהדות התורה. הנציג שלהם עזר לי עם ההיתרים בעירייה, וחוצמיזה ועשית ככל אשר יורוך. מגיע להם.
מצד שני, אם הם יעלו יותר מדי בסקרים יכול להיות שבוחרים פוטנציאליים ייכנסו לשאננות וילכו להצביע לבן גביר.
אולי אני אגיד לה בן גביר באמת. זה תותח זה. איך הוא מכניס לכל השמאלנים והערבים. מגיע לו שיעלה בסקרים. הבעיה היא שהוא עולה גם להר הבית. אולי אם הוא יפסיק לעלות בסקרים הוא יפסיק גם לעלות להר הבית.
אהה, בנט. אני אגיד לה בנט. הנוכל הקירח הזה. בא לי שהוא יעלה בסקרים רק בשביל שהוא יחטוף את המכה בבחירות.
אבל תכלס חבל לבזבז את הקול שלי על בנט. אני אגיד ליכוד, אם הימין יראה בסקרים שיש סיכוי לשישים ואחד זה ימריץ אותם למצות את הפוטנציאל.
האמת שגם בני גנץ איש טוב. עושה רושם של בן אדם ישר והגון. אחד כזה שאפשר לתפוס לו חנייה בלי שהוא ירים עליך צעקות.
וגדעון סער מסכן לא עובר את אחוז החסימה. מגיע לו לקבל שכר על זה שהוא פעל למען השבת בתל אביב. הוא גם היה חברותא של מוניה שפירא או משהו כזה. אם לא האובססיה שלו נגד ביבי בטוח הייתי מצביע לו. לא בקלפי כמובן, רק בסקר.
אבל רגע, יש לי אחריות. אי אפשר להחליט לפי רגשות ואמוציות. צריך שהשמאל יחשבו שהמפלגות הקטנות עוברות את אחוז החסימה כדי שהם לא יתאחדו. מרצ?
אם כבר ליברמן. ככל שהוא יורד בסקרים הוא מגביר את ההסתה נגד החרדים, אז כדי לי להעלות אותו. מצד שני ההסתה דווקא ממריצה את החרדים המודרנים ללכת להצביע.

גודל האחריות המוטלת על כתפיי כמעט והכריע אותי עד שלבסוף נתתי בכובד ראש אתת ההחלטה.

במהדורת הערב ניתחו הפרשנים את 'המגמות המפתיעות' מתוצאות הסקר האחרון.
חייכתי בשקט ורשמתי לעצמי ניצחון על המערכת.
עכשיו נשאר רק לנצח גם בבחירות האמיתיות. קטן עליי.
יום אחד קרה אסון בסדר גודל בינלאומי בדרגה 10 בסולם אינסטוש.
תאי האחסון הימיים קרסו. אנשים לא יכלו לתקשר עם אנשים שהם לא באמת מכירים ונהיה תוהו ובוהו וכמעט שמש על פני תהום.

העולם רעש וגעש אבל כמעט אף אחד לא ידע על כך חוץ מצוקי ועוד כמה מפתחים משנות האייטיז לשעבר.
כיצד תוכל האנושות להמשיך את חייה ללא חמצן בסיסי?
המניות של החברות צללו מטה ושחו עם האלמוגים שבתחתית האוקיינוס.

החברה עיבדה עשתונות וחייגה לטכנאים סיניים שיטוסו מיידית לתקן את המצב החומרה.

הסינים עשו קורס הורדה מהיר, שקעו ושקעו ושקעו ושקעו עד שראו דג מטה והבינו שהגיעו למקום הנכון. עשרות קרוונים לבנים היו מעוגנים לתחתית הים וסביבם מאות דגים עם פייס הפוכים. איכסוש.

עכשיו המצב עובר ללייב והטקסט נכתב בהווה. הטכנאים מתקרבים לקרוונים, פותחים דלת דלת, מנסים לאתר את הבעיה. אוף, כמה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה יש פה. ממשיכים הלאה.

בקרוון השישי זה קורה. הם מורידים את הידית ומליארדי תמונות וקישורים לעליאקספרס נשפכים החוצה ומעיפים אותם בט'יק-ט'וק כמו טיל לחוף הקרוב.

בחוף המוש' עם קצף לבנבן בעל בועות חדות וברורות ופרוסות אבטיח אדום - מקבלים אותם כל העולם ווואטסאפו בפלאפונים שלופים היכון ובמחיאות כפיים אייקוניות. עשיתם זאת!

וגם מאז הם חיו בעצב ובעצב עד עצב היום הזה.
 תגובה אחרונה 
שבת קודש פרשת קורח
בית המדרש היה מלא מפה לפה.
לא מזמן הסתיימה לה תפילת מוסף, השולחנות היו ערוכים לקידושא רבא.
המתפללים הביטו רעבים במעט הקרקרים שנשארו מהקידוש המפנק של שבת שעברה, מרגישים היטב בחסרונה של המנה האהובה.

זה לזה לחשו המתפללים אודות הדרמה שהתחוללה זה עתה.

היו בהם כאלו שידעו להסתיר את החיוך, אך העליזות גאתה בהם, בסתר ליבם הם חיכו לפיצוץ האדיר בין הצדדים.

היו גם את חסרי הטקט שחיככו ידיים בסיפוק, רק חסר היה - שלשונם תלקק את שפתותיהם בהנאה, נראה כי זמן רב עבר מאז טעמו טעמה של מחלוקת עסיסית כזאת.

הרב לא היה רגיל לנעוץ את לשונו בגבם של אלו שדווקא היו בהחלט ראויים לכך, טון דיבורו היה בדרך כלל נינוח, ומילותיו נבררו תמיד בקפידה, קשה עד בלתי אפשרי היה לתפוס אותו מועד בלשונו, בדרכו הנעימה נמנע מעיסוק כל שהוא באנשים שכל תשוקתם היא - שידברו עליהם, בסבלנותו הרבה יכול היה לשתוק ולהבליג להם פעמים רבות, גם כשהדברים נגעו לתקנות חשובות של קהילתו, הוא ידע כי גדול השלום, הוא שמע לא מעט סיפורים על קהילות בעיר שהתפרקו לרסיסים, בגלל חילוקי דעות טיפשיים שהתגלעו בין המתפללים, הוא לא נתן שזה יקרה אצלו בקהילה.

הפעם זה קרה, ועוד איך...

הרב נעמד לדבר, הנושא כרגיל, פרשת השבוע...

מויריי ורבויתי!

קוירח שפיקח היה מה ראה לשטות זו?

חז"ל קוראים לקוירח - פיקייח!
הוא היה תלמיד חכעם מופלג.
רואיש הסנהדרין!
יש לנו מושג בזה? ועוד של דור דיעה!
מה לו ולצרה הזאת, חטא המחלוקת.


הרב המשיך והפליג בתיאור האבסורד של איש קדוש וירא שמיים המדקדק בקצה קצהו של קוצו של יו"ד, המתפלש ראשו ורובו בצואה רותחת של מחלוקת נוראה, ומשתטה בחוצות המדבר כאחרון מחרחרי הריב הבזויים ביותר.

שנים שלא הבנתי את קוירח, מויריי ורבותיי!
השנה, לא קשה לי כלום.

'אתם בטח מכירים אותו',
פנה הרב לקהל המורעב.

אבריסקער ייד! שבוחר את האתרויג הראשון שלו במוצאי תשעבוב, ומאז הוא רוכש עוד סדרת זנים וייחוסים, גם אתרוגים שהוא לא היה מוכן שיתקבלו לחיידר של הבן שלו.

אבריסקער ייד! שיודע 'לחלק' בין תתי פלגי פלגים, ולהגדיר על בוריה את הנקודה של חלות דין 'חרדי' עם כל הנפק"מ ההשלכות והצעדים שינקוט נגד מי שלא עומד בקריטריונים שליבו ירא החטא אומר לו שהם לעיכובא.

האברך הצדיקל שזכה במקום ראשון בתחרות המדקדק הבא, אחרי שהוא הפתיע את המוצי"ם השופטים עם חומרא יצירתית שהוציאה אותם פרוסטרס', כשהגיע עם ציצית תכלת מצמר רחלים המיוחסים לתקופת 'רחל ביתך הקטנה'.

אותו צדיק שמצבו הולך ו'מחמיר' מיום ליום, ומקפיד על הכנסה קלה כחמורה לפי גדרי הלכות חלוקה, ומפריד שני ספסלים בינו והקפה לבין מי שבעוונותינו הרבים מכניס לפיו בשר טרייף בכשרות מהודרת.

הוא ולא אחר, הרהיב עוז בנפשו, להצית את אש המחלוקת, ועל מה???

על מה???

על קוגל???

למי אכפת שזה בנוסח פולני, אז קצת יותר מתוק, נו שויין.
בשביל זה לשרוף את העיירה?
בשביל זה לשפוך את הסיר עם האטריות?

ומה עוד מפריע לחצוף הזה?
שהמלפפונים בחומץ!

'ועדיין קשה לכם על קורח מה ראה לשטות זו'???
הרעים הרב בקולו.

לי כבר לא קשה...

ורק שני אנשים ידעו מי ביקש להחליף את הקוגל הירושלמי ב'חברו' הפולני.
שנים שהתווכחתי עם חבר שלי, הוא טען כי לשונו של אדם, לא קשורה למעשיו. לעומתו אני טענתי בתוקף, כי על פי הדיבור אפשר לדעת בדיוק מה עבודתו.

יצאתי לבדוק על ידי ראיון עם כמה אנשים, תענו אתם מי צודק(מכיוון שזה היה ארוך אביא את זה בשתיים-שלוש חלקים):

הנה אך בצאתי מהבית ואדם בא מולי, תפסתי אותו ושאלתי "יש מצב לשאלה פוליטית אדוני?"

"ודאי", הוא ענה לי, "אני יכול לסקר לך את כל הדברים, מכל זווית שתרצה!"

"תודה. מה דעתך על הסכם שלום עם הפלסטינים?" שאלתי

"זהו, שזה תלוי מאיזה זווית אתה מסתכל, אם מהזווית הפלסטינית, זה יצא מוושלם! אבל מהצד הישראלי, מאיזה כיוון שלא תסתכל זה לא יראה טוב. למרות שבכל הסכם שלום, שמים את הפוקוס על הדברים הטובים, ואז הכל נראה טוב, אבל כאן אין סיכוי ."

"אוקיי, מה דעתך על נפתלי בנט, כראש ממשלה?"

"סכל, עם שכל מפוקסל!"

"למה ככה? הוא מראה קצת הישגים"

"נו באמת, אחרי הפשלות הוא מעבד את המציאות, כדי שתראה יפה. אבל מי כמונו יודע כמה מכוערת היא באמת."

"אוקיי, תרשה לי לא לשאול במה אתה עובד, אני נראה לי נחשתי לבד."

"יפה לך, אבל איך יצאתי מהראיון תכלס', מספיק חד, או מטושטש? שנעשה עוד אחד, וננסה לשפר?"
''אליכם תושבי ישראל

מקובל בעת כזאת, לפנות אל נשיא מדינת ישראל ולומר לו את זוג-המילים הכל כך מרגש (לפחות בממשלה הקודמת) הזה.

אבל לא היום.

הוא לא רלוונטי, לא כי הוא איש שמאל לשעבר אלא כי הוא פשוט לא יבין.

יש כח קסום במילים, כשאדם לוקח את המילה ומטה אותה לכאן ולכאן אז היא הופכת בידו לכלי רב עוצמה.

בממשלה המוקמת זה עתה החלטנו לטובתכם אזרחי המדינה, לא רק להוציא דברים מהקשרם אלא אף אנשים מהקשרם.

בחרנו להקים ממשלה שבה אין אפליה של דת מין מגזר וגזע אלא מכנה אחד לכולם, מכנה מטופש אמנם, אבל כבר ראינו בממשלה המכהנת – לא משנה התוכן, משנה ה61''!!!

''קבלו את ממשלת ה61 שלי''


  1. מענין למה ניסו לזרוק על חברת הכנסת מירי רגב.

  2. למה זרק חבר הכנסת בצל אל סמוטריץ.

  3. כולם קיבלו אגוזים ורק איילת שקד.

  4. לאיפה ברח לחברת הכנסת שרן השכל.

  5. בליכוד הודיעו אם שאם תפרוש הם יכתבו על מיכל שיר.

  6. כולם דרשו חדר ורק דוד ביתן.

  7. יש אחד שדומה למשה אבוט, בול!

  8. מעיניה של חברת הכנסת קרן ברק

  9. בהודעה לתקשורת אמרה שהיא תפרוש כשתגיע לגיל הגמליאל.

  10. תקווה חדשה לא צריכים מנקה יש להם את צבי העוזר.

  11. מאז שעשה טיפול פנים חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר.

  12. כולם האמינו לדבריו של עבאס על תקציבים לערבים ורק ווליד תהה. פרוגמטי אין להעביר

  13. בשעת בוקר התכסו פניו של אלון טל.

  14. לא לחינם חסמו את התמונה של נפתלי בנט פרי.

  15. כל הסועדים ביקשו מהמלצר קרפיון ועופר כסיף.

  16. אין מצב שמיקי לוי.

  17. כולם נלחמו עם חלליות ורק רק אחד קיבל יריב לווין.

  18. מי לוקח את חברת הכנסת גבי לסקי?

  19. אין אף אחד שמסכים לצרף את יאיר לפיד שלו?

  20. לאחר מכן פיו של פטין מולא באבקה לבנה מוזרה...

  21. לפתע קם אביר וקרע את כולם מצחוק.

  22. הוא נעמד בכעס ומרח על פניו של יואב קיש.

  23. הם הכחישו בתוקף את השתייכותם לארגוני טרור אבל איימן הודה.

  24. הקופאים כבר סגרו את הקופות אבל אופיר סופר...

  25. היה שוחד? לא היה שוחד? בנימין נתן. יוואוו... למה לעשות עסק?

  26. יעקב מרגי שלא טוב לו לאחרונה באופוזיציה

  27. לא היה אפשרות לראות כלום מרב מיכאלי שהסתובבו שם.

  28. כל הילדים מגן שפרה כבר הלכו לביתם ורק לימור מגן תלם נשארה.

  29. כשהחרים את ההצבעות כולם חשבו שמיכאל ביטון...

  30. אנחנו מחרימים את חבר הכנסת בני בגין חברותו בממשלת תומכים טרור.

  31. יש חברי כנסת שחזקים כמו ביטון אבל יש מ.-ארבל ביטון.

  32. אם אתם לא שונאים את ינון אז אולי תאשרו את החוק שלו? פרוגמטי אין להעביר

  33. אתה מדבר איתי על אמיר או חנה?

  34. אתם טוענים שביבי שיחד? סמי אבו שחאדה...

  35. היינו ממשכים את חברותך בסיעה אבל אתה תוקע לנו את המאזן, גנאיים

  36. אנו מצדיעים לרב יעקב אשר שומר על עקרונותיו בצורה מרשימה.

  37. נשגר לניר ברקת חג שמח.

  38. לדעתי חסר לאיתן גינז בורג.

  39. חה''כ חיים כץ בהתעמרות של הפרקליטות וחתם על עסקת טיעון

  40. מעניין מאוד הקשר שנוצר לאחרונה בין נעמה לזימי

  41. ליברמן: מעדיף שהחרדים ירעבו העיקר שיהיה ליבגני שובע.

  42. סיעת רע''ם מכריזה על הקמת להקה ווקאלית בהשתתפות כל חברי הסיעה. מנסור - הבס.

  43. אולי תואיל לרדת חה''כ אפרת רייטן מרום מושבה במשכן הכנסת אל העם?

  44. אתם לא יודעים אבל אולי פעם ביובל שטייניץ נראה מאושר כמו עכשיו.

  45. בקואליציה יש שמועות שניר אורב חחח

  46. הוא עשיר לא בגלל תביעות הדיבה, הוא פשוט בן גביר

  47. לטענת (הח"כ השמאלן) יאיר, גולן שייך ללבנון.

  48. אני ויוראי להב הרצנו בדיחות על כל החברים.

  49. שאלנו גם את אביגדור, מעוז הימין הקיצוני בכנסת.

  50. יש מגעים עם מאיר, פרוש מיהדות התורה בתנאי לתפקיד שר הדתות.

  51. כל נושא שמעלה שירלי פינטו, קדוש.

  52. לאור ההדלפות החליטו לחקור: מי גילה למוסי, רז זה?

  53. ישבנו בחדר וצחקקנו, עד שנכנסה יפעת, שההשהה וכולנו השתתקנו.

  54. עדיף את איביסתיאם מרעאנה מאשר את בנט מרעננה.

  55. כשהוכרז עליו פורש צעק שיקלי עמ''י חי!!!

  56. כולם מנסים לברוח מהספינה הטובעת ורק פנינה תמנו שטה בנחת.

  57. כשתהיה גדול תזכור שעלי סלל-לך את הדרך מהכפר.

  58. ''ולדימיראק''? ''לא, ולדימיר בלי-אק''.

  59. פעם לליכוד היה הרבה נציגים בדרום הרחוק היום יש רק את צחי הנגבי.

  60. הציבור מתבקש להתפלל על רם בן ברק בתושחה''כ.

  61. במקום פריימריז: נתניהו מודיע שמעביר את ההנהגה ישר אל כץ.

בהצלחה!!
אני פונה לכל החברים, אנחנו ממשלה צרה, אבל אנחנו מוכנים לקבל את כולם.
אז אם יש לכם עוד חברים לרשימה, צרפו אותם אלינו.ניתן להעביר כקישור בלבד או אישור
  • 456
  • מאת הניק @יוסלה גולם

    AdobeStock_118823579-1024x683.jpeg




    השעה 4:00 לפנות בוקר, ניו יארק

    מרת סאנדעקאוויטש קמה ממיטתה, זה בסך הכל היה עוד ניסיון כושל ונואש להירדם, אחרי עשרות לילות נטולי שינה. עיניה אדומות, נפוחות, קשתות שחורים מתעגלות מתחתיהן, הכרית ספוג בדמעות, טופח על מנת טופח.

    כמה זה קשה לה, אוי! מטרידות אותה ההרהורים הקשים, מחשבות מרורים כלענה לא נותנת לה מנוח, ומוטב והיתה יושבת לארץ, ובני משפחתה וחברים באים לנחם, והיא יודעת שלפחות בנה עולה לגן עדן, נהנה מזיו השכינה, מאשר לדעת שבנה הולך לדרך אחר, דרכו ל"ע הוא... לשאול... לגיהנם...

    מרת סאנדעקאוויטש הולכת בפסיעות כושלת לאותו חדר, לחדר שינה של... שם נמצא המיטה של... שלוימי, מיטה מוצעת, שני כריות בראש, ריח כביסה נודפת ממנה, רק היום כיבסה את המצעים, לכשיחזור יהיה לו מצעים נקיים ומכובסים, שיהיה חם לו, טוב לו.

    ליד הכרית מצאה פתק קטן, פעסי בת השמונה השאירה אותו, בכתב גדול ועגול, "אחי שלוימי היקר, אני כל כך מתגעגעת אליך, מתי אתה חוזר כבר???" אויש, מה היא מבינה, הילדה התמימה הזאת?

    עוד שטף דמעות פורצות מהעיניים, סכר הדמעות כבר מזמן מזמן נשבר, אבל לפעמים הים, ים הדמעות המלוחים נמצאים בגאות, והם שוטפים את כל הבא בדרכם.

    היא הולכת לחלון, על הדרך סוגרת את הארון, פשוט לא יכולה לראות את התפילין המיותמות המבצבץ מתוכו, ולצידו מחברת חידושי תודה בכתב יד מימים טובים יותר, עדות לשאיפות גדולות שהיו, ואינם.

    בחלון היא מסתכלת באופק השחור, הרחוק, אי שם בעולם הגדול נמצא שלוימי, אי שם נמצא הגוף שלו, והנשמה? האם נשאר לו נשמה בכלל? איך הוא לא מרגיש את הלב של אימא? את הלב של אבא?

    מונית עושה את דרכו לאיטו ברחוב החשוך והריק, אה! האם שלוימי בתוכו? זה מעורר את הציפייה, האם המונית יעצור פה? אבל לא, המונית ממשיכה לדרכו...

    בעד החלון נשקפה ותיבב אם שלוימ'לע, מדוע בושש לבא? מדוע איחרו פעמיו מלחזור? מתי הוא חוזר כבר?

    פתאום מרגישה זוג עיניים מסתכלים עליה, היא מסתובבת ובעלה עומד שם, גב כפוף, לחיים מקומטים, עיניים מלאים ייאוש, בן מ' כבן פ', לא אומר כלום, אבל עיניו המיוסרים אומרים הכל, אומר את המשפט הכל כך אכזרי, אבל גם כך כך ריאלי.

    "אל תשלי את עצמך, תשכחי מזה, שלוימי לא חזר כבר שנתיים, לא נראה שאי פעם יחזור, הוא נמצא שם אי שם בעולם הגדול, רחוק רחוק מפה, עמוק עמוק בשאול תחתית, אזוק באזיקים, בכבלי היצר העבותות, היצר צמתו בבור חייו, וידו אבן בו, הוא שרף כבר הקשרים, הרס כל הגשרים, טרק את הדלת."

    אוי, טאטע מאמע יקרים, מה אעידך מה אדמה לך? היש מכאוב כמכאובך? היש צער כצערך? מי יכול להבין לליבם של הורים?

    אבל דעו לכם, כי יש מי שמבין, יש וגם יש, אבא שבשמים מבין לליבכם, גם השכינה הקדושה ממעל מסתכל בעד החלון, מציץ בעד החרכים, ממתין לשלוימ'לע שיחזור, בת קול יוצא מהר חורב, ועוד יגיע לליבו של שלוימי, כי לב יהודי תמיד נשאר לב יהודי.


    ואז, לפתע, הטלפון מצלצל...





    יום שלישי, ב' אייר תשפ"ב – הונגריה

    בתים חד קומתיים וחד משפחתיים, גינות מטופחות, שמיים בהירים וכחולים, ומזג-איור אביבי, מקדמים את פניו של יוסי לעפלער בבואו לעירייה השקיטה, הרים ירוקים מסביב, ובהם כרמי יין עסיסיים משלימים את האווירה.

    יוסי חונה את הרכב ליד האכסניה, מוציא את המזוודה ממנה, והטלפון שלו מצלצל.

    על הקו לקוחה קבועה שלו, מנסה לברר איך להשתמש במוצר שקנתה, יוסי מנסה לעזור לה באדיבות, אבל זה לא ממש הולך דרך הטלפון.

    - "תקשיבו מיסיס, אני לא יכול לעזור לך דרך הטלפון, תצטרכי לבוא אלי לחנות, ואני אלמד אותך איך להשתמש בזה."
    - "בסדר, אגיע, אפשר עכשיו?"
    - "הממ, סליחה, אי אפשר עכשיו, אני לא בבית עכשיו, נסעתי לקרסטיר."
    - "קרסטיר?"
    - "כן, הגעתי להיארצייט של ר' ישעי'לע, ואני גם מתנדב פה בהכנסת אוחרים, לעילו נש... הלו, מיסיס, מה קרה???"


    שקט מוזר מעברה השני של השפופרת, נדמה לו שהוא שומע קול של בכי, כמה שניות והיא מתעשתת ואומרת, "אתה בקרסטיר, תעשה לי טובה, אני ממש מתחננת, תזכיר על הציון את שלמה בן חיה דבורה, עזב את הבית, עזב את הדרך, וכבר שנתיים ימים לא שמעו ממנו"

    עוד כמה שניות של התייפחות, והיא מוסיפה, "לפני שעזב, הוא היה מתנדב בהכנסת אורחים בקרסטיר, עבד שם, ופתאום עזב את הכל..."

    -" בסדר רביצין סאנדעקאוויטש, אתפלל עליו, אקרע שערי שמיים בשבילו, את עוד תראי נפלאות..."


    היארצייט מגיע, אלפי מתפללים שופכים צקון לחשם בציונו הקדוש של הרה"ק ר' ישעיה בן ר' משה, ביניהם עומד יוסי עם התהילים שלו, הוא גומר את התהילים ואינו שוכח, הוא מפלס דרכו ביו המתפללים, מגיע לציון ומניח ידו עליו, דמעות זולגות מעיניו, "שלמה בן חיה דבורה, א-ל נא סלח נא לו, רוח נכון חדש בקרבו, תחתור חתירה מתחת כסא כבודיך, והחזירהו אל חיק משפחתו, ואל חיק עמו".

    kep41BKeresztur.jpg



    יום חמישי ד' אייר – באדראג-קערעסטיר

    ההילולא עברה, הציבור מתחיל להתפנות, היכל ההכנסת אורחים הומה אדם, האירוח כיד המלך, והאורחים אוכלים לשובע נפשם לפני יציאתם לדרך.

    ולפתע הדלת נפתח, בחור אחד נכנס, הבחור נראה שונה במראהו, שונה מאד, רחוק מאד מהצבור הנמצא כאן, מראהו איננו כיהודי בכלל, הוא לבוש לגמרי כאחד מגויי הארץ, הוא נראה מבולבל ונבוך, עיניו משוטטות על פני הקהל.

    "אמעריקאנע קאווע, לחמנייה מזונות או המוציא?" פונה אליו יהודי יקר, הרי ר' ישעי'לע לא היה בודק את ציציותיו של אורחיו, גם כאן לא בודקים אם יש להם בכלל ציצית.

    הבחור מסרב בנימוס, לא זה מה שהוא צריך עליו, הוא סוקר את הקהל, והולך ישר ליוסי, יוסי המום, משתאה, מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו, ההתקבלה תפלתו.

    "אתה זה יוסי מהחנות ההוא בניו יארק?" – שואל הבחור

    "ואתה שלוימה סאנדעקאוויטש, נכון?"

    הבחור שותק, נבוך, משפיל עיניו לארץ, יוסי מבין את התשובה.

    יוסי שם ידיו עליו בחום, לוקח אותו הצידה, הבחור מבקש ממנו תפילין, ויוסי עונה לו "יש מצוה אחר שעוד מזמן לא קיימת..." יוסי מוציא את הטלפון מהכיס.

    הבחור מבולבל, מהסס, "אני לא בטוח שהם רוצים בכלל קשר אתי"

    "רוצים, עוד איך שרוצים...
    " ממלמל יוסי, ובחוסר נימוס משווע, מחייג יוסי לניו יארק בשעות לא שעות.

    "העלאו, כאן זה יוסי, יש לי מישהו שאני מאמין שאת תרצי לדבר איתו" צורח יוסי לתוך הפלאפון, ומוסר את מיד את הטלפון לשלוימי, ומתרחק משם.

    ממרחק נראה שלוימי רועד כולו, ידיו ואבריו מרתתים, מתייפח כולו, מתפרק לתוך המכשיר, משך כחמש עשרה דקות לקח השיחה, לאחריו רוחץ את פניו, ומחזיר את הטלפון ליוסי בעניים אדומות ונפוחות.

    יוסי מציע לו להזמין לו כרטיס טיסה להיום, אבל שלוימי לא רוצה לשמוע, "אני לא צריך טיסה להיום, אני חייב טיסה לעכשיו, להרגע, אני לא יכול עוד..."



    ו' אייר – יום ראשון – ניו יארק

    יהודי כבן ארבעים יורד מפתח ביתו, גב זקוף, עיניים מלאות בתקווה, לעבר בית הכנסת, לידו צועד בחור חסידי, כובע סאמט, פאות מסולסלות, עיניו נותנים מבט של בושה מעורב עם תקווה, בידיו תיק תפילין של בד, רקום עליו עם אותיות של זהב השם 'שלמה סאנדעקאוויטש'.

    מבעד החלון נשקפה ותייבב האימא, הפעם זה יבבה של התרגשות ושמחה, מביטה אחריהם בהודיה, לפני זה היא ניקתה בחום ובמסירות את האבק שהצטברה על גבי תיק התפילין שלו.

    ואביו בשמיים ניקה את האבק שהצטברה על נשמתו...

    כי לא ידח ממנו נידח!!!
    מאחר שהממשלה הנוראית שרדה מעבר למגבלת הזמן של חוק הקפצת אשכולות ישנים בקהילת כתיבה. אני פותח אשכול חדש להמשך הניסוי.
    דחווווף:
    חייב לדעת - מה קורה עם הכוסברה אחרי הקפאה שניה - אבל קצרה, קצרה בלבד?

    בזמנו בדקתי את העניין ואכן, הכוסברה לאחר הקפאה שניה נהייתה לא אכילה. מקווה שבהתאמה יהיה עם ביבי הפוך.
    פה האשכול הראשון -
    ואפשר גם פה
    גם נעמה רוצה לקבל את התורה.

    בלילות, רק בלילות, כשדלת חדר שינה מבודדת את הקולות, אז היא יכולה להרשות לעצמה להוציא את זה. הילדים ישנים בשלווה אחרי מקלחת עם הבייביסיטר ונשיקת לילה טוב מאמא. בעלה נמצא באחד מהטיסות – העסקיות שלו, ועל הספרייה בסלון נחים מאות ספרים בעלי כריכה נוצצת. מיותמים. הבית מבריק. הוויטרינות וכלי הכסף שבתוכם – זוהרים מניקיון, בארון יש לה שמלת חג חדשה, (ממדאם, עלתה אלפיים חמש מאות שקלים. תודה שהתעניינתם), גם לילדים היא קנתה בגדים חדשים לחג, יש להם כל מה שהיא היתה יכולה רק לחלום עליו בלילה – כשהיא היתה ילדה, הילדה מספר אחת עשרה מתוך שש עשרה, בבית קטן וצפוף של שלושה וחצי חדרים. ילדה שירשה את שמלותיה מחמש האחיות שלפניה, ועל ילקוט חדש היא יכלה לחלום רק לפני כתה א'. בבוקר הילדים שלה לוקחים שקית של כריות, לה אפילו ביסקוויט לא היה. אבל בלילות, כשאף אחד לא שומע, לא רואה, ולא יודע. היא מרטיבה את ציפת התחרה, (משהחיינו קולרוס, סט מצעי תחרה באלפיים חמש מאות.)

    היא בוכה לד' – מה כל זה שווי לי?!​

    את שמשון היא כמעט לא רואה. גם אמא שלה כמעט לא ראתה את אבא ביומיום, אבל... אבא שלה.... אמא שלה.... והיא ושמשון?! אין מקום בכלל להשוואה. אבא שלה, שליט"א, הוא עד עצם היום הזה, אברך כולל חשוב. תלמיד חכם, בר אוריין, הוא והתורה הם כמו תאומי סיאם, אשר לעולם לא יכולים להפרד איש מעל רעהו. כסף לא היה בבית הקטן שלהם באחד מרחובותיה של בני ברק החמה, אבל תורה – ואהבת תורה – היו בשפע. אבא שלה היה יושב כפוף על הגמרא, בפינתו של אחד מבתי המדרש, ואיש לא ההין להפריע לו. הוא ישב שם עם הסטנדר, מקמט את מצחו מעל הסוגיה, שואל את אביי, מנסה להבין את רבא, מפריך ומתרץ, בונה ומשנן, וגם כשישב לבדו. לא היה בודד, קודשא בריך הוא – ישראל ואורייתא חד הוא. אבא שלה הוא מיקירי בני ברק, ככה אמר עליו פעם אחד הגדולים, שראה אותו יושב שם, הוא והתורה. עשרה בנות ושש בנים יש לאבא שלה. וכולם התחתנו בפשטות וצניעות והקימו בתים של תורה. כולם. כולם?!? נכון שהבית שלה עמוס ספרים, ונכון ששמשון גם הולך לשיעור של הדף היומי כל ערב, אבל הבית שלה, הווילה שלה, היפה, ברחוב אנילביץ', אינה ראויה להיקרא "בית של תורה". לא. היא, נעמה, שכל כך שאפה ורצתה, וחלמה, והתפללה, היא לא זכתה. שמשון אדם טוב. ירא שמיים, אהוב על הבריות, רחב לב, שמח, אבל תלמיד חכם אינו. היא לא אשת חבר. בהתחלה הוא יצא לעבוד חצי יום, אחר כך זה התרחב וגדל. כיום היא נשואה לאדם שמכנה את עצמו 'בעלבת'. כמה נורא! היא, היא שעיניה זהרו כפנסים בכל שיעורי הבית היהודי, היא – שעליה אמרה המורה קופרמן – שהיא הדוגמא הטובה ביותר לאשתו הפוטנציאלית של גדול הדור הבא, היא בסך הכול – תומכת בבעלבת. היא אשתו של ביזנסמן. זה הכול. ונכון שזה כולל כריות כדגני בוקר, ומאכלי גורמה שפעם אפילו את שמם לא ידעה, ועוזרת צמודה, ובייביסיטר, ושמלה חדשה לחג, ועוד הרבה - הרבה, אבל הכול כל כך "עוילם הזה". והיא – נעמה – מחפשת את הרוח. היא רוצה בית של תורה. בית שהאבא יושב על הסטנדר ומתעמק בגמרא ואסור להפריע אבל אפשר לקפל כביסה בצד ולשתות את הניגון המתוק – המתוק הזה. בית שהאבא חוזר עם הבנים בגמרא ולא שולח אותם עם מעטפה לאברך שילמד אתם, בית שמסיבה בו זה סיום של אבא, ולא סעודת הודיה על עסקה מוצלחת שהוא עשה. זה מה שהיא רצתה! בשלוש מילים – בית של תורה.

    ואין לה.​

    בלילות, כשאיש לא רואה, לא שומע, לא יודע, היא בוכה. היא לא מבקשת ששמשון פתאום יכשל בעסקים, אבל היא כן מתחננת שיפתח לו הלב לתורה. "אני אוהב ללמוד" הוא אמר לה אז, ביום השחור של חייה, כשגילה לה שהוא יושב בבורסה ולא בכולל. "אני אוהב את הגמרא, אבל זה קשה לי. את לא תוכלי להבין." היא באמת לא יכלה להבין. איפה הבחור ישיבה עם העיניים הבורקות – שאתו התחתנה?? "השפיץ של הישיבה." אמרו עליו בבירורים. "הסברות שלו," משהו מיוחד, אמר הר"מ. ואף אחד לא דיבר על ההתמדה אבל זה היה ברור לאבא שלה שהשפיץ של הישיבה לא יכול לדקור מהשרוול. ופה היתה הטעות. היה לו ראש, לשמשון, ראש כל כך חריף וגאוני, שהוא הבין ברגע מה שלקח לאחרים חצי שעה, ועבר הלאה, בישיבה הוא עוד שרד, אבל שנתיים אחרי החתונה נשבר לו.

    ולאט לאט במקום גבינה היו לה לבנים, ודי מהר אחר כך זה התחלף ליוגורטים, ולפריגוטים, שגררו אחריהם גבינה צהובה וגבינה מלוחה – והיא כבר יכלה לשכוח את הימים שבהם לוותה מאמא שקית חלב בשביל הקפה של הבוקר, אבל היא לא רצתה לשכוח.

    מבחינתה – גם לשתות מים. רק שילמד!​

    אבל לו לא היתה כוונה כזאת. בי' סיון יש להם יום נישואין. עשר שנים של נישואים שמתוכן שנתיים בלבד היו מלאות נטו בתורה. ועוד מעט מגיע חג השבועות, החג בו ד' נתן את התורה, ואנחנו – קבלנו. כמו ששרה במתיקות חני – בחג השבועות קבלנו את התורה, והיא עכשיו שוכבת כאן, ממוללת את תחרת המצעים – ושואלת את עצמה – האם זה נקרא שקבלתי את התורה?

    כל המילים היפות של המורות מכל השנים, כל הסיפורים של הגננות, שירי הערש של אמא, ספרי ההגות וההשקפה. נשים במאי זכיין. ורק היא- כאילו נכרתה נפשה מהאילן הזה – של לומדי תורה לשמה. כאילו יד כרתה אותה בכוח והעבירה אותה לעציץ עלוב של תומכי תורה, של – "בעלבתים". והיא לא רוצה! גם היא רוצה לקבל את התורה. גם היא רוצה לשבת בשמיים סביב שולחנות זהב – גם היא רוצה פה – בית שהילדים שלו ספוגים תורה, בית שהאבא – מה שנקרא – תורתו אומנתו.

    גם אני רוצה. היא אומרת לעצמה. וקול זדוני עונה לה. רוצה – שתרצי. וקול זדוני עוד יותר עונה לה – את יכולה להמשיך לרצות. והיא מקשיבה לקולות האלה ולמה שהם אומרים. ופתאום היא שומעת את זה.

    את יכולה להמשיך לרצות!​

    נעמה, מתוקה, את יכולה להמשיך לרצות. את יכולה להמשיך להתפלל. לבקש. להתחנן. להעתיר. להפציר. שוב לבקש. נכון שאין לנו יכולת להשתלט על הבחירה החופשית של אדם אחר – ואפילו בן זוג – אבל תפילה מעלה את הרמה הרוחנית של האדם, מעבירה את שדה בחירה שלו למקום גבוה יותר.

    וחוץ מזה, נעמה, גם את רוצה לקבל את התורה, וגם את תקבלי. את היית שם. על שפת ההר. לראשך קשרו שני כתרים. שמעת את הדיברות. ראית את הקולות. היית שם לבד. בתוך כל העם, וחלק ממנו – אבל גם כישות נפרדת. את קבלת – ותקבלי – את התורה שלך. נעמה. לא של שמשון ולא של אף אחד אחר.

    לכל אחד יש מקום בתורה – לבוא ולזכות בה. לבוא ולטול ממנה.

    גם את תקבלי את התורה, נעמה.

    בו' בסיון, ובז' בסיון, ובכל יום מחדש,

    כי את התורה שלך – איש לא יוכל ליטול ממך.​
    שלעתיד לבוא.


    ישראל טיק



    בדוכן-הדגים נצבת חבית אחת ישנה. חישוקיה מקורצפים וקרשיה דהויים. אבל כל אימת שבעליה מוציא הימנה דג-חסר-מזל, השמן מְנַטֵּף והולך ריחו בכל סמטאות הכפר.

    מיד נקבצים ובאים כל מי שחשקה נפשו במנת-דג. זה בא בצלחתו וזה במזלגו. הצד השווה שבהם, שכולם מבקשים לטבול את פיתם בציר-של-דגים.

    הנה בא עגלון רחב צוואר ובידו כיכר-לחם אפויה היטב. מרוקן את הוא את תוכן הפת ומניחו במקום מוצנע. את הכיכר הריקה מושיט לחבתן והחבתן שמכירו, נוטלה וממלאה בדגים קטנים שמפרין ומרבין כל גופו של אדם. פנה העגלון לדרכו ובאתי אני. ידי ריקות. נותן בי החבתן את עינו שעגולה היא כעין הדג, ומונה בְּאֹמֶד את המעות שבכף ידי הקפוצה. בוחש בחבית ומזעזע את יושביה עד שמעלה מתחתיתה דג אחד קטן ומחוסר עמוד-השדרה. אותו יניח על נייר-עיתון ויעטפנו כדבעי. רוצה אני לומר לו שכל עיתונים שבעולם לא יוכלו לריחו של דג אחד טרי שניצוד השכם בבוקר בנהר המפכה שחונה בצידו של הכפר.

    הדג-הזעיר הזה שֹׁוֶה לי יותר מכל מילות-תבל. ולראיה, שעוטפים לו לדג, במילים. לפי שאינן חשובות כלום לעומתו. בדרך, הדג נישא כעל כנפי-עיטים ומדלג מעל כל משוכות הרחוב. כאילו היה דג-מעופף שכמותו ראיתי בכרך ישן של סבתי הזקנה, לצד בני- יַמָּא ולוויתנים שלעתיד לבוא.

    אני רץ, והריח נודף ודולק בעקבותי וכל מקום שאעבור בו, מיד יבקעו החלונות ויוסטו הווילאות והבריות מביטות בי ובשובל שמלווה אותי, ומיד רצין הכל והולכין אצל אותה חבית שבמעבה השוק ומבקשים להם סעודה להברות את גופם. אחד חפץ בדג-מליח ואחת חפצה דווקא בדג-מטוגן. את הדגים המטוגנים מכין החבתן ברוב-ארשת ולפי דרישה, בעד מעה אחת כסף. לפניו מַרְחֶשֶׁת גדושה בשמן- צְלָפִים והוא מטיל אליה את הנתח המנופה והמשוייף מכל מיני עצמות-רעות ושדראות ולכשמשחים בשרו מוציאו בעזרת כלי דומה לאסכל״א קטנה ועוטפו בעלה חס״א.

    מאכל-תאווה הוא זה, ואין ידינו משגת לקנות את שכמותו. אולי כשאגדל אהיה חבתן בעצמי. אכבוש דגים במלח ובציר ואטגן אותם בְּשַׁמְנִי. רק תוהה אני מהיכן אשיג אסכל״א שכזאת. כזו של החבתן של עיירתי. עוד אני מְתַכֵּן תוכניות וביתי נגלה לעיני, קורות מדובקות וארובה אחת. ידעתי כי כשאושיט את נייר-העיתון הספוג בשמן, לאמי. היא תנזוף בי על שלא השגחתי שלא יטוף רְבָב על בגדי ואז תחייך את חיוכה הנעים וכה תדבר. ״הבה נתקין לנו ארוחת-מלכים״. ידיה יקצצו בצלים ומְלָפְפוֹנוֹת ועל הטס גם מלוא הכף חמאה, צהובה וסמוקה מרוב בריאות. ואפשר שתגיש אל השולחן אף את מה שנותר מגבינת-העיזים החמצמצה שחבצה בעצמה וטעמה כטעם יַעֲרַת -הדבש.

    אבל לא כך היה.

    כשנכנסתי, הבחנתי במחבת-ברזל הנצבת מעל הכירה הדולקת וכל כולה רוחשת ומתאווה מתי ישליכו לתוכה איזה דבר-מאכל. אמי חייכה אלי את חיוכה צופן-הסוד ובלי אומר נטלה את נייר העיתון מידי הקפוצה ולא השגיחה על בגדי כלל. מהשולחן זרחה לעברי פיסת-חמאה ועיגול-גבינה הבהיק בלובנו. בין בצלי-הבר למלפפונות הכמושים הונחו פלחי-סומקנייה לוהבת וגרגרי מלח-סדומית נבזקו ממעל כפתותי-השלג הנמסים לאטם.


    בלעתי את רוקי ובהיתי בגב סִנָּרָהּ בשעה שעמלה לְשַׁפּוֹת את הדג מְחֻסַּר -עמוד-השדרה, את עצמותיו השליכה הלאה משם ואז היא קראה לי בשמי ובכנויי ובקשה אותי לבוא ולהניח לדג לצנוח ברכות אל מעמקי השמן המתובל. ואז עמדנו שנינו והבטנו בו, כיצד בשרו משחים ומזהיב.

    והריח נישא לו ברוח ואופף וממלא חללי-עולם.
    "בוקר טוב, ז'תומרת כבר צהריים טובים, לך למאזינים ולכל עמך בית ישראל. אם יורשה לי לפתוח בהצהרה קצרה. אסכים לענות על כל מה שתשאל. נח יוצמאכער, לפחות כמו שאני מכיר אותו, הוא האחרון שמתחמק משאלות. אבל יש נושא אחד, יותר נכון אדם אחד, שעליו אני לא מוכן לשרוף אפילו מילה אחת.

    אני אומר את זה לך, אבל חשוב לי שגם המאזינים שלך ישמעו את הדברים 'קלורקייט' בצורה הכי בהירה שיכולה להיות. אני ועמיתיי צברנו מספיק בגרות פוליטית כדי להבין את המגמה של האיש הזה, שמתעלל בילדי ישראל, שלועג לאברכי הכוללים, שיורד לחיי השכבות החלשות, שנלחם בכל דבר שבקדושה!

    הוא יודע יותר טוב ממני וממך שעתידו הפוליטי מאחוריו. הוא רואה כמונו את הקריסה האסטרונומית בסקרים. הוא דוהר לאחוז החסימה כמו פרש לעבר מפגינים נגד הרכבת הקלה ב'בר-אילן'. לכן הוא מנסה להמציא את עצמו מחדש ולמשוך תשומת לב תקשורתית עם יריקות רעל ושטנה. הרי זו היתה השיטה הבולשביקית העתיקה משחר ההיסטוריה האנושית: 'הכה ביהודים והצל את רוסיה!'

    אבל אנחנו לא נפרגן לו את התענוג המפוקפק הזה! אני לא אקפוץ מאולפן לאולפן ואהדהד את המסרים של האיש שטוען שלומדי התורה שותים קפה, מדפדפים קצת בספרים, מדברים פוליטיקה והולכים הביתה. אני לא אצטט את האיש שחושב שהציבור החרדי אימץ חלילה חיי בטלה. אני לא אחזור על דבריו של הרשע מרושע שרוצה שהאברכים יסגרו את הגימארעס וישתלבו בשוק 'מחנה-יודה'. אני לא אתייחס למולדובער שרוצה לשלוח אותנו למזבלה במריצות. אפילו לא אעלה את שמו הטמא על דל שפתי. ואם זה יקרה חס וחלילה, אפילו באונס גמור כ'מסיח לפי תומו' בשטיבל'ך 'זיכרון-משה', אני ישרוף לעצמי ת'לשון בקפה שחור רותח.ִִ

    הרי רק אתמול הוא היה החבר הכי טוב שלנו! היו לנו אתו אינספור שיתופים של פעולה. בירושלים, בדרום בצפון, בוועדות הכנסת, בחקיקה פרלמנטית, בקבר רבי שימען, בח"י רוטל, באכילת רוגלעך ובוּרקעס במזנון, ואיפה לא?! הרי הוא היה הראשון לרוץ אל הקודש פנימה ולצקת מים על ידיהם של הרבנים וגדולי הדור שליט"א. בכל שני וחמישי הוא בא לתת קוויטל'ך ו'פדיון-נפש' למקובלים ואדמורי"ם... ופתאום הוא ממתג את עצמו מחדש כאויב המושבע של הציבור החרדי?!

    אני אומר לך את זה כאן בהתחייבות מלאה! האיש חי בסתירה פנימית עמוקה, ממש 'תרתי דסתרי'. רק אתמול הוא איים לחסל את ישמעאל הנייה תוך ארבעים ושמונה שעות, ופתאום אין לו בעיה לשבת בקואליציה עם העראבער'ס. מצד אחד הוא מטיל מיסים כבדים על הפלסטיקים, ומאידך גיסא אין לו שום בעיה ללגום טסטר צו'יס משתי כוסות נייר במקביל. מצד אחד הוא יורד על האברכים שמפטפטים קצת פוליטיקה בין הסדרים, ומצד שני הוא עצמו מתעסק רק בפוליטיקה כל היום. הרשע מרושע הזה ממש סותר את עצמו מיניה וביה!

    אבל אנחנו לא ניתן לו לעשות סיבוב-פוליטי על הגב-שלציבור-החרדי. אנחנו לא קבלני הקולות שלו. אני לא עובד אצלו ולא עובד בכלל... אנחנו לא יחצ"נים ולא הקמפיינרים שלו. לא נעמוד תחת כל ערוץ רענן ונקריא את דף המסרים שלו. נתעלם ממנו לחלוטין ואפילו לא נזכיר את השם המשוקץ שלו. הוא שום-כלום, גורנישט מיט גורנשיט, אפילו לא אוויר שקוף! אנחנו לא נעניק לו זמן אוויר ולא נשיג לו תשומת לב תקשורתית. אנחנו לא נשחק לו לידיים ולא ניתן לו למשוך אותנו בלשון... אתה שומע מה אני אומר לך?! לא ניתן! לא ניתן! לא ניתן!"

    "כמדומני שנסתפק בדברים הללו... נח יוצמאכער, אנו מודים לך על הריאיון נטול הכפפות ומעצב התודעה. וכעת נעבור בלי פרסומות לכתבתנו ימית סגל המדווחת על סקר טרי ומפתיע, לפיו מפלגת 'ישראל ביתנו' מתאוששת בניגוד לציפיות ומציגה נתוני צמיחה מדהימים עם זינוק חד במספר המנדטים לקראת הבחירות שנראות קרובות מתמיד"...


    נ"ב: ליח"צ, יחצנות ויחסי ציבור נא לפנות באישי:
    @יוצמאכער יח"צ בע"מ
    השראה: @כותב השורות - האיום של איווט
    הוא ישב על הכיסא בחדר הספרטני וראשו מונח על המכתבה בריפיון. "סמית'?" קול חם ועשיר הקפיץ אותו והוא הרים ראשו בחדות. דונלד, כמובן. כמו תמיד היה הקול הזה מערער אותו, מזכיר לו את הכמיהה הגדולה שעטפה אותו מאז מלחמת האזרחים הנוראה. אהבה. מעולם לא חשב עד כמה בסיסי הרצון הזה הקיים בבני אנוש. מעולם לא חשב עד כמה הוא יכול להזדקק לה.
    אהבה, אנושיות. שתי משאלות לב שיכלו לצמוח בו, הקשוח, רק על רקע המצב הנורא בו הוא נמצא.

    "ארוחת הצהרים שלך" עדכן אותו הרובוט והניח צלחת פלסטית על השולחן. היא העלתה אדים וסמית' הביט בגושים שיצאו מהמדפסת והיו אמורים לדמות לפרוסות לחם ועגבניות. "בתאבון" איחל דונלד כשעמד ליד הדלת.

    דחיפות מילאה את איבריו כשקם "אפשר שאלה?" הטיח בדלת שניה לפני שנסגרה שוב, משאירה אותו לבהות בקירות עד הביקור החטוף הבא. דונלד עצר "נראה." קבע. הוא נבוך, דבר לא היה במוחו מלבד הרצון לחברה ויהא זה אפילו רובוט. שקט עמד בחדר והוא התפתל תחת מבטו המתכתי של דונלד. "שאל." פקד הלה לבסוף. "מה תעשו איתי?" שאל לבסוף.
    הרובוט נשען בנינוחות על הדלת, מחזיק בידית. "מוזיאון." זרק לעברו. פיו של סמית' נפער "א.. מוזיאון של אדם בודד?" המחשבה על הרובוטים המביטים בו להנאתם מבעד לקיר זכוכית גרמה לחיוך קל לעלות על פניו.
    העדשות בעיניו של דונלד בהו לעברו בשעמום כשהפטיר "אולי" והזדקף במטרה לצאת. "רגע" שוב אחזה בו הדחיפות. "עוד משהו?" קולו של הרובוט היה רך ומטעה.
    'אם היה מדבר איתי בטלפון לא ההיתי מאמין שהוא רובוט.' הבזיקה בו המחשבה. הוא נחרד.
    הביט לרגע בדונלד, הישות הכמעט יחידה בה הוא פוגש מזה ימים רבים, וקרס על הכסא מובס.
    "לא" השיב, מביט בריכוז בכפות ידיו ושומע את הדלת פוגשת במשקוף.
    לאחר שבליל שבועות מלא כרסנו בש"ס ופוסקים ומיני מגדים, כשתחת לשוננו אך דבש וחלב סויה, ולאחר השלמת שעות שינה לחומרא. יצאנו אני ואחי לעשות חיים של חילוץ עצמות, בבריכה השכונתית, האולימפית בחציה הנכון.

    התמקמנו על הדשא בפינה נסתרת, שני כסאות אבלים נוחים, קרוב לפח ולמלתחות. מרחתי קרם שיזוף, התהדרתי בבגד הים החגיגי שלי, ואז ראיתי אותו - את יגאל הירקן – האיש המיותר ביותר בכלל, ובחיים שלי בפרט.

    "רק שלא יראה אותי", מלמלתי לאחי, "אין לי כוח להשפלות שלו".

    רצתי שפוף מאחורי ילד עם אבוב שחור וזרקתי את עצמי אל בריכת הילדים, כך גבו של יגאל היה מטרים ספורים ממני. פעם אשאל אותו על הצלקת, אולי אז תתרכך הקליפה האנטיפטית שלו.

    "אתם רואים את המקפצה שם?" אני שומע את יגאל משוויץ לנכדיו, "אם לא הייתי נשבע לאמא שלכם בדודה רוחמה שאשגיח עליכם הייתי קופץ פה כמו משוגע, מראה לכל האשכנזים כאן איך עושים את זה נכון, סלטות עאלק, ילדים".

    חיש אצתי אל אחי שהיה באמצע ויכוח עם מכחיש חיסונים על התור למגלשה. שחתי לו את התוכנית בראשי פרקים, משכתי אותו בידו, משאיר את מכחיש החיסונים בפה פתוח ומלא חיידקים.

    * * *​

    "הי יגאל", כך אחי תוך נגיסה אדישה בתפוח, "מטורפים אלה במקפצה, אה? בחיים לא תראה מרוקאי קופץ ככה".

    עפעפיו של יגאל החלו רוטטים, נכדיו תפסו מחסה מאחורי מזרן מתנפח גדול, "מה אמרת?", נבח, "חצוף. אם לא אלו - החמודים של שרית - הייתי מראה לך מה זה לקפוץ במזרחית".

    לזה קיוויתי. "יש לי פתרון", התערבתי בקול רועד מאדרנלין, "אני אשמור עליהם כמו על העיניים שלי, כלומר, כבבת עיני או איך שאומרים את זה, ואתה תוכל ללכת לקפוץ ולהראות לאשכנזים מה זה".

    עניו של יגאל מזרות אימה, נכדיו החלו לכרכר סביבו ולקרוא קריאות עידוד קצובות "ס-בא ס-בא ס-בא", הצטרפנו אליהם בקריאות "י-גאל י-גאל", וליווינו אותו אל המגלשה כשמצטרפים אלינו עשרות נערים פוחזים בבגד ים.

    חדי עין יכלו לראות את הרעד ברגליו של יגאל בטפסו על הסולם. אחי עלה אחריו, לחסום לו את פתחי החרטה, היה זה מחזה רוחני.

    יגאל נעמד בקצה המקפצה, ידו הימנית על עיניו ושפתיו ממלמלות שמות של צדיקים ושם אימותיהם, גופו מתנועע אנה ואנה, דפיקות ליבו יצרו אדווה קלה בבריכה שסנוורה מלמטה.

    "קפוץ כבר", דחק בו אחי, וההמון החל לשיר שירי עידוד, הנכדים זרחו מאושר.

    "קטן עליי", התנער יגאל וצווח, "זה מקפצה זה? במרוקו הייתה מקפצה גבוהה כל כך עד שמי שקפץ לא נכון היה נתקע מחוץ לכח המשיכה, זה אפילו לא חיקוי, אני יורד.."

    "בווווווזזזז", צעקו הנערים מלמטה, והנכדים צלצלו לאמא שרית ושמו אותה על ספיקר.

    יגאל החל להזיע, "די כבר עם הבדיחה הזאת", עין ימין מצמצה בלי שליטה, "בצבא היו קוראים לי 'הקופץ' סבא שלי יגאל היה המקפץ של מלך מרוקו, שריתי חולה על מוקפצים אפילו שלמה המג'נון שלי היה לועס קפצונים.."

    "קפפפווווץ כבר", התעצבן האספסוף, "יש תור אשכנזי אחריך".

    גבותיו המחוברות סמרו, ידיו התנפנפו, ארכובותיו חרקו. המצב נהיה קשה מדי לצפייה, אחי החליט לגאול אותו מייסוריו על ידי דחיפה קלה באזור המותניים לקול תשואות הדרדקים.

    נחשול המים הרטיב את קהל הצופים המריע, יגאל יצא מתנשף וצולע על רגל שמאל, כשהוא פולט קללות בג'יבריש מרוקאית, נכדיו עזרו לו לכפתר את הטריקו, יען כי אצבעותיו עדיין רטטו.

    * * *​

    מאז אני לא מפחד מיגאל, אני בוחן וממשמש בירקות להנאתי, ואם לא מוצא חן בעיניו... שיקפוץ לי.
    נפש במצור | סיפור בהמשכים
    הבכיות ההיסטריות הדהדו בכל פינה במתחם הפנימיה, היו בחורים שהתעוררו משנתם, מאזינים בחמלה מהולה בטרוניה. הדמעות שנשרו מעיניו באופן מעורר רחמים, הרטיבו כל חלקה טובה במיטתו. הוא היה על סף ייאוש, אין לו כבר כוח לעצמו, בחור חסר איפוק ועמוד שדרה שכמוהו. 'אתה מתעורר מכל סיוט ובוכה עליו את נשמתך! מתי תבין שזה רק חלומות?!' ליבו לא נתן לו הפוגה ולו הקצרה ביותר. קשה לו. למי יפנה? הוא שלף את הטלפון מתחתית הכר, חייג את המספר האחרון ביומן השיחות.
    "ההר..הרבב" היה לו קשה להגות את המילה בשלמותה עקב בכייתו הבלתי פוסקת.
    "שמואל. תנשום עמוק" הצלצול שהעיר אותו משנתו גרם לו בלבול לרגע, אך התעשת מהר מאד.
    "אני לא יכול יותר! נמאס לי הרב.. הפחדים האלו לא עוזבים אותי לרגע" הוא התייפח. שפך את נשמתו. לא סתם הוא חש בנוח להתקשר דווקא אליו ועוד בשעות הקטנות של הלילה. הוא היה הרב שראוי להערצה והערכה יותר מכל אדם אחר וכל שכן יותר מאביו שהעדיף להעלימו מעיני רוחו.
    "שמואל, שב על המיטה, קפל את רגליך ואחוז אותם עם ידיך" הטון היה החלטי ולא מפרגן פשרות "הישען על הקיר"
    "לא הרב.. די הרב. למה החיים שלי כל כך מסובכים. למה?!" פניו היו סטורות, עיניו נפוחות.
    "תקשיב לי" אמר ברכות של האב הרחום בתבל "ביצעת את ההוראה שנתתי לך?"
    חמש שניות של שתיקה על הקו "כן"
    "מעולה, עצום עיניים. תחשוב על העתיד שלך. על הבית שבעזרת ה' תקים, על הילדים המתוקים שיהיו לך" הוא נתן לו כמה עשרות שניות "אתה באמת חושב ששווה לוותר על כל זה, להתכנס בתוך עצמך ולתת לפחדים לכרסם בליבך?"
    שתיקה.
    "שמואל, לך למטבח מלא לך כוס מים ושב בספסל הקרוב לשער הפנימיה. חכה לי שם 7 דק' ואני אגיע בעזרת ה'"
    שמואל הודה לו בקרב ליבו אך לא היו לו את המילים להביע זאת. הוא היה שרוי בפחד וכאב עמוק.
    "נו אז מה קורה איתך?" למרות השעה המאוחרת והחושך ששרר בחוץ
    ניתן היה לראות את מבטו האוהב של מנחם. "רוצה לדבר על זה?"
    "לא יכול" מבט חרד. צמרמורת חלפה בגופו.
    הרב מנחם היה בעל ניסיון דיו כדי לתת לנער מולו את כל תחושת האמון והקרבה. הוא לא רצה ללחוץ עליו, עדיף שהשיתוף יבוא ממנו, כך התרופה ללב תהייה חזקה יותר. הוא ידע שהשתיקה מביאה עמה הרבה תועלת, היא לפעמים לוחצת על האדם לספר ולדבר. מנחם קיבל את הבחור לישיבה כשמצבו הרגשי והנפשי לא היה מאיר, הוא לא ידע לקראת מה הוא הולך אך הייתה בו את כל הנכונות לעזור ולתמוך בו.
    השתיקה ארכה כשתי דקות שלאחר מכן שמואל התכופף לרגליו והפשיל את מכנסיו לברכיו. מנחם נדרך. כשראה ששמואל מנסה להראות לו משהו, התקרב עם עיניו וניסה לצפות ברגליו של הנער היושב על ידו. החושך לא ממש נתן לו לראות, הוא הדליק את פנס הטלפון שלו והאיר על רגלי שמואל.
    "מה זה?!" הרב הזדעזע עד עמקי נשמתו. שני שוקיו של שמואל היו מוכתמות בצלקות אכזריות. נצחיות. זה היה דומה יותר לרולדת בשר מבושלת היטב.
    שמואל נתן במנחם מבט עצוב שלא מסגיר מאום משום שהיה זה המבט שהתלווה אליו מיומו הראשון בישיבה.
    הרב לעומתו החדיר בו מבט הדורש תשובות מידיות.
    "מזה הכל התחיל" עיניו היו מושפלות, ננעצו בקחוון מסכן שקמלו עליו הצחורים בשל הלילה שנכפה עליו

    עשר וחצי שנים לפני כן
    ניחוחות התבשילים העלו ריח ממכר בכל אפי העוברים סמוך לבית, השמש נטתה לצד מערב מבשרת על השבת שתיכף תבוא ותביא עמה את הרוגע שאליו ייחלו כולם במשך שבוע ימים.
    ציפורה אשת חיל אמיתית יגעה וטורחת לכבוד השבת, הגיע העת להעביר את הסירים והקדרות מהכיריים שנחות כעת לאחר יום שלם של בישולים ולהניח אותם על פלטת השבת. היא העבירה את הסיר של הדגים, החמין והבשר, המרק סיים לרתוח את הרתיחה האחרונה לפני שיתיישב גם הוא על המשטח המתכתי. ידיה אחזו בסיר בעזרת מגבת המטבח כשפתאום פרץ למטבח ילדה בן השבע בריצת צהלה.
    "אמא זכיתי בתחרות המשניות הארצית אני הולך לקבל אופ.. איי אהההה" הוא נתקל באימו והסיר שהיה בידיה צנח על הרצפה הפוך. המרק הרותח נשפך ללא רחם על רגליו של הילד הצעיר. הלה החל לקפוץ מכאב, הצעקות קרעו את קירות הבית.
    הדקות חלפו כשניות בודדות, האמבולנס שעט על הכביש במהירות שיא ולא בגלל שתיכף נכנסת שבת. אימו הייתה שבורה, בנה, טהור עיניים וחכם הלב, מתייסר כעת מכוויה אשר נגרמה -שלא ממש באשמתה- על ידה.

    "שמואל, ילד טהור שלי" היא רכנה לעבר בנה אשר שכב חסר אונים על המיטה המאובזרת. "סליחה" היא לחשה כמעט בלי קול. דמעותיה נשרו על צוואר בנה שהביט בה במבט מיוסר.
    השתיקה ששררה בין השניים הייתה סמיכה ומורגשת
    "את צריכה להבין גברת ברנע, הנזק שנגרם לילד קשה לתיאור" השתיקה נשברה. לחדר ניכנס אדם רזה וגבוה בעל משקפיים דקים. בידו האחת קלסר הנושא בחובו את תיקו הרפואי של בנה ובידו השנייה עט פרקר איכותי. "עורו הרגיש מתקשה להתמודד עם חומרת הכוויה" דוקטור טל הציב את הנתונים בצורה מאופקת אך ניתן היה לשמוע את הרחמים השזורים בדיבורו. מספר שנות עבודתו עדיין לא הצליחו לחספס את חושיו ורגשותיו. כנראה שגם לא יצליחו.
    האם הייתה נואשת. המצפון זעק מתוכה. האשמה ייסרה את נשמתה.
    היא הביטה בילד יפה העיניים שלה, הוא החזיר לה מבט חסר משמעות. השתיקה הייתה מוצפת בכאב. היא לא יכלה לעמוד בזה, הרכינה את ראשה ואחר שוב חזרה להביט ברופא הלבוש בלבן

    ###

    הדרך לבית הרב הייתה רצופה בשתיקה מתמדת. שמואל לא רצה לספר כלל על עברו. פחד לפתוח פצעים שהחלו להגליד.
    "נו כנס, אל תתבייש" חיבה בעיני מנחם.
    שמואל היסס קלות ולאחר נכנס.
    החדר הכיל שולחן כתיבה קטן, ארון בגדים ומיטה ממוצעת. שמואל הבין ללא פירוט ותיאור מיוחד כי מדובר בחדר של בן הרב, שרולי. לא שהוא הכיר אותו יתר על המידה, אך ממשפטי הערצה שנשזרו בפיות חבריו לפנימייה על מדריכם האהוב, ניתן היה ללמוד כי הלה, פלא של בחור ומדריך לעניין.
    "אל תחשוב הרבה" גדע דיבורו של מנחם את שרעפיו. "קריאת שמע שעל המיטה אני מבין שאמרת היום. לך לישון. המחר שלך ארוך מתמיד" סתם ולא פירש.
    שמואל סוקרן מהמילים האחרונות אך עייפותו גברה עליו והוא שקע בשינה עמוקה.
    מנחם נתן מבט ארוך בילד-בחור חסר האונים ששכב כעת ללא זיע. על ידי מבט זה הבחין כי אין בסמוך למיטת הנער קערה ונטלה ליום המחר והלך תיכף למלאות לו נטלה ולהניחה על יד מיטתו.
    מנחם לא ישן באותו הלילה.
    "מה? אז אין יום ואין לילה?" חוה יצאה מהחדר, ניצבת מולו. ארשת פניה הייתה חמולה. "אתה נותן עצמך די והותר"
    "שמואל ברנע" נקב מנחם בשמו של הבחור שישן כעת בחדר הסמוך "שמעת עליו?"
    "לא.. מה אתו?" נכון שהיא מבשלת לבחורים את האוכל, אבל למה שתכיר? "איך הוא קשור לזה שאתה לא טוען כעת את הסוללה האנושית שלך?"
    "נסי לתאר לעצמך" קולו עייף.
    "הוא הבחור שהכנסת לפני מספר רגעים לחדר של שרולי?"
    "הוא ולא אחר"
    "למה באמת הוא כאן?" גילתה התעניינות.
    "ניסיתי לדבר אתו בחצר הישיבה. בונקר. לא מדבר על עצמו מאומה"
    "מה נראה לך הסיבה לשתיקתו?" קולה שפע הערצה לבעלה. הוותק שצבר בתחום ביצע את שלו.
    "איני יודע" ענה לשאלתה "במקום לדבר, הראה לי את רגליו. הזדעזעתי." המשיך מנחם. "זה היה נראה כמו כוויה רצינית, לא משהו רגיל. אבל נראה לי שמעבר לכוויה יש כאן משהו הרבה יותר עמוק." הוא שתק ולאחר מכן המשיך "הוא לא סובל רגשית מהטראומה שחווה בעת היווצרות הכוויה." קולו מהורהר. "אולי גם. אבל לא רק. קרה שם משהו אחר"
    ניסיונו של בעלה גרם לה לבטוח ולהאמין במה שאמר. הוא לא אחד שיוציא גוזמות מפיו.

    ###

    היי שמואל בוקר טוב, מה נשמע?" הצהלה הייתה כנה ואמיתית. שרולי לא ממש הכיר את שמואל הוא ראה את פניו מידי פעם בישיבה אך מכיוון שלא היה מדריך בשיעור שלו, לא יצא לו להיחשף לרבדים עמוקים יותר של היכרות עמו.
    לאחר השיחה שהייתה לו עם אביו, החליט לקחת את הנושא ברצינות. מוקדם בבוקר, שאחז במגבת ותיכנן לצאת למקווה, לטבול טרם התפילה כמנהג החסידים, תפסו אביו לשיחת טלפון קצרה. "מה קורה שרולי? אתה בפנימייה עכשיו?"
    "כן אבא, הערתי את הבחורים, תיכף יוצא למקווה" אמר בקלילות.
    "אני יכול לבקש ממך טובה קטנה?" מנחם יצא למרפסת האחורית, לא רצה לייצור בעיות חדשות בעוד שאלו הישנות טרם נפתרו.
    "בטח, אבא. הינני" צחקק
    "העניין הוא כזה..." השיחה הייתה קצרה וקולעת. מנחם סיפר לבנו את התהוות ההתרחשויות ובנו במקביל גילה נכונות רבה לעזור.
    כעת שרולי עומד בכניסה לחדרו, מבטו נח על הבחור שזה עתה פקח את עיניו.
    שמואל החזיר לו מבט מבויש ואחר הרכין את ראשו לעבר הקערה שנחה לה סמוך למיטתו. הוא נזכר שהוא לא הכין מים לנטילה.
    מישהו דאג לו.
    "אתה בא?" שבר שתיקה.
    "לאן?" ענה בשאלה משלו.
    "לוקחים היום פסק זמן קטן ויוצאים לטיול" הסביר.
    "מי זה 'לוקחים'?" תמה.
    "אני ואתה. אם זה לא בא לך בטוב אז נוותר, לא רוצה להכביד עליך" התחשבות בקולו.
    "לא, לא. מה פתאום. זאת אומרת כן, בטח. אתארגן, אתפלל ונצא" אמר כמתנצל.

    ###

    "אתה נער שראוי להערצה" קול השכשוך במי הנחל הפיג את המתח באווירה. הכל סביבם דיבר אלוקות; העצים הגבוהים, מדור לציפורים המציצות בצמרתם, האבנים הסמכות לנהר היו מסדורות באופן מעורר השתאות, העננים כאילו היו כבשות חמד מהלכות לתומם וכל הנוף משך אליו את כל תשומת הלב.
    "אני מה?" שמואל היה מופתע מהמשפט וחשב שלא שמע טוב.
    "נער שצריך להעריץ אותו" חזר שרולי על דבריו.
    "לא חושב כמוך" נחיתות בקולו. "בכלל לא מגיע לי לחיות"
    "שמואל" שרולי נדהם. "אתה מתחיל להפחיד אותי"
    "להביא לך פסיכולוג שתספר לו על החרדות שלך?" גיחך.
    "בוא, ספר לי קצת על עצמך. מאיזה עיר באת?" התעלם מהעקיצה.
    "זה לא מה שחשוב" אמר. עיניו בהו בעץ שמאחורי שרולי.
    "אז מה כן חשוב?" שאל בניחותא.
    "שיש כעת מאחוריך נחש, שלעניות דעתי הוא ארסי. אל תזוז!" הוא היה מאופק למרות שהיה הצעיר מבינהם.
    "ממ..מה?!" באינסטינקט של פחד התרחק משפת הנחל בבהלה.
    "שרולי מה אתה עושה?!" חרדה עמוקה בקולו.
    שרולי כבר לא יוכל לענות לו. נחש בעל ראש משולש בצבעים צהוב ושחור, קפץ על בטנו של שרולי והקישו באכזריות. שרולי איבד את הכרתו.
    "הלו? הצילו! תעזרו לי! אני איתו פה לבד" התנשף מאימה.
    "הכל בסדר. תירגע. אנחנו בדרך" ניסה לשדר ביטחון. "איפה אתה כעת?" הם רגילים בכך שאנשים שוכחים למסור את כל הפרטים כתוצאה מבלבול ופחד על חיי יקיריהם.
    "נחל חרמון" הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן. אולי, אפשר לומר שנפשו אכן הייתה של ילד קטן. הוא לא יכל לראות כך חברו- מדריכו שזה עתה הכיר, כשהוא ללא הכרה והוא אינו יכול לעזור לו.
    הפרמדיק כאילו ידע מחשבותיו כשאמר "לחץ לו על עצמות הטרפז, מתחת לצוואר. הוא זז?"
    שתי שניות. "לא"
    'המצב לא טוב בכלל'. חשב ולא אמר. אין טעם להלחיץ את העלם הצעיר שמעבר לקו. "עוד שתי דקות אנחנו שם. כעת שים ידיך אחת על השנייה ותעסה את ליבו. אל תפסיק עד שנגיע"
    שמואל ציית להוראות. הוא לא רצה לאבד את בנו של האדם שמציל לו את חייו. שרולי לא בצבעו הטבעי, הוא פחד ממש.
  • 761

  • את הקטע הבא כתבתי לפני כחמש שנים,
    סוג של רשימת מכולת של דברים שקל לנו לעשות בחיים והדברים שפחות.
    קל להיזכר, וקל לשתף.
    לא קל לקבל ביקורת... אבל בכל זאת אני רוצה.

    זה קל לשבת במזגן, לומר הנה אני כאן

    זה קל כשהאוכל כבר מוכן, ויש חבר שמוזמן

    זה קל לאבד את הזמן, לגרד בזקן

    זה קל לא לדעת לאן, זה קל כשמובן.
    *
    זה קל לדבר, בירידה לדרדר

    זה קל ליד החבר, זה קל לשנוא את האחר

    זה קל כשהכל בא מהר, כשלעולם לא ייגמר

    זה קל להצליח לוותר, כשיש למי לספר.
    *
    זה קל להסתובב, ליד חיוך מתרחב

    זה קל כשאף אחד לא עוקב, כשאין מי שאורב

    זה קל לומר לא שמתי לב, זה קל לבכות כשכואב

    זה קל כשאתה לא רעב, כשיש מי שאוהב.
    *
    זה קל כשלא צריך לחדש, כשמספיק לנחש

    זה קל כשלא צריך לחפש, אם אין או אם יש

    זה קל לטשטש, בשני לפשפש

    זה קל לבקש, תכבו את האש.
    *
    זה קל כשידעו להעריך, כשלא ביקשו להאריך

    זה קל עם מדריך, זה קל כשלא צריך

    זה קל כשיש מה שמושך, כשאין כלב נושך

    זה קל לסכסך, לומר תיזהר שלא יישפך

    זה קל להצליח בערך, ללכת כשיש דרך

    זה קל לכרוע ברך, כשאתה מול מלך.
    *
    זה קל אחרי שנים, לומר היו זמנים

    זה קל לעזור לאנשים, כשזה רק לפעמים

    זה קל להעמיד פנים, לרצות הרבה דברים

    זה קל לשיר שירים, לחלום על מעשים
    *
    *
    *
    *
    לא קל לשלם מחיר, לא דרך כביש מהיר

    לא קל לעזוב את העיר, באמצע יום בהיר

    לא קל לא להחזיר, לא קל לא להעיר

    לא קל להיות נזיר, למצוא פזמון לשיר.
    *
    לא קל להיות אני, ולהרגיש חופשי

    לא קל להיות נקי, להגיע אל השיא

    לא קל לחיות בריא, לעמוד מול הראי

    לא קל למצוא נביא, שהוא בטוח אמיתי.
    *
    לא קל לחתור אל מול הגל, לחוג במעגל

    לא קל להיות המבולבל, או בתחתית גלגל

    לא קל לחתוך את הבצל, לחיות את הזצ"ל

    לא קל כשהכביש כה מפותל, לקום לפני שכבת הטל

    לא קל לשאת את המשקל, כשהכח כבר אזל.
    *
    לא קל כשמשהו מקולקל, ואין את המזל

    לא קל כי אין את כל הזמן, והכל פה מחושבן

    לא קל להיות המאוזן, האיש המחונן

    לא קל לחוש את האובדן, לפזר את העשן

    לא קל לפצח את הקודן, לשכנע את הרודן.
    *
    לא קל ללכת בין טיפות, לרדוף אחרי תקוות

    לא קל לספוג את המכות, להתחמק ממחשבות

    לא קל לשים בצד הכל, לזכור שזה היה אתמול

    לא קל לרוץ על חול, לא קל בלי אקמול

    לא קל על הרצפה לזחול, ואת הכובע לאכול

    לא קל להסתכל על המכלול, בלי חמצן לצלול

    לא קל כשאין לאן לברוח, כשאין שערים לפתוח

    לא קל בגשם כשאין רוח, כשאין במי לבטוח.​
    ובלילה בלילה, אני נשען לאחור מוצף נחת ורק מקשיב לילדים משוחחים בחדר שלהם.

    לא מבין איך זה, שבמהלך כל היום, כשמצפים מהם שימצאו איזו תעסוקה הולמת, הם מזהים כמה אני אבא בודד ונדבקים אלי בכל בכח.

    מגנטים זה משעמם. לפליימוביל משטרה כבר אין כח.

    אבא שלוק. לא אל תשבור! אני שובר. אבל רציתי עם הצ'ופצ'יק....


    ועוד הרבה מהסוג הזה.



    פתאום בלילה. הם יודעים שמילה אחת מיותרת, ואני אכריז עליהם כפורשים לישון בחדר הקטן, במיטה לבד, עם ספר של אלי שובר את הרגל.

    אז הם נשארים שעות בחדר שלהם, ומוצאים תעסוקות יש מאין. מסוגלים לבלות שעות בשיחות נפש. כל כרית משמשת כג'ימוברי.

    אז כל היום מייחל שרק יבוא שרק יבוא, וכשהוא בא הלילה הגואל, יושב ומקשיב.



    הפעם השיחה נסובה על חג השבועות, זה שפיסת הפשטידה האחרונה שנאפתה לכבודו, נבלסה זה עתה.



    "זה בכלל לא שווה הקבלת התורה הזאתי." כך זאבי. אוזניי חידודים.

    "נכון!" מחזיק אחריו רובי הגדול. במקום לסתום לו את הפה עם איזה קללה שרק ילדים יודעים להגות.

    -"בבית הכנסת של החסידים חילקו גם פעקלע גם פחית של בלו, שאצלנו רק אבא שותה ומשאיר טיפה. ומי שהספיק, הלך ללמוד אצל שפירא וקיבל רחפן מתפוצץ וחבילות קלפים לאלבום החדש."



    -"אני באמת רציתי להגיד לאבא, שלא ייקח אותנו ל'חניכי' שלו, יש שם רק רוגלך ומחלקים לילדים טופים. עמדתי בחוץ ושתי ילדים מ'שערי פנחס' שרו לי 'טופי טופי תורת פיך'. בעצמי ראיתי שבשערי פנחס היה גם אבטיחים."



    לא הצלחתי להתאפק ופרצתי לחדר. חדור רוח הרבצת השקפה ומוסר. הם בכלל לא התרגשו מנוכחותי החינוכית, והודיעו לי ששנה הבאה או שנוסעים לסבתא בני ברק, או שהולכים ללמוד בבית הכנסת איפה שאבא של אמסלם.



    במקום לציית, סיפרתי:

    "לפני הרבה שנים משה רבינו הבטיח לעם ישראל מתנה יקרה שקוראים לה תורה, והיא האמת יקרה מאד ושווה יותר מכל הממתקים והמבצעים. משה ועלה לשמיים להביא אותה.

    העם חיכה כבר הרבה זמן למתנה. כעבד ישאף צל..."

    צל של אי הבנה עבר על פניהם הקטנות, אך עיניהם נשארו דרוכות, מכיוון שהרגשתי שתשומת הלב הרצויה הושגה, המשכתי בפאתוס.

    "כמו שיש פרסים של מרדכי הצדיק, שלוקח להם חודש להגיע, כך היה עם המתנה הזאת. ועמישרואל חיכו בסבלנות.



    בינתיים הגיע איזה רשע מהערב-רב ואמר שמתנה לבד זה לא מספיק וכדאי שיהיה קצת פרסים והגרלות ומלאן מבצעים.

    ככך מרוב פרסים הם הקימו את עגל שלם מזהב. ורקדו סביבו.

    ואז שהתורה הגיעה, מוישה רבינו כעס שהם היו צריכים כל מיני הפתעות אחרות. והוא שבר את הלוחות שעליהם היתה כתובה התורה.

    וכל הילדים אמרו, 'אייי לוחות שבורות זה לא שווה' ומאז הם רק רוצים ארטיקים ושלוקים ואיגלואים וטרופית עם קש שלא מצליח לעשות חור.

    ולא מבינים שהתורה היא עדיין שווה יותר מהכל."

    הרושם על הילדים היה עצום. יצאתי מהחדר גדוש ברמה חינוכית גבוהה.


    וידאתי שהם נרדמים, חתכתי בזהירות למקרר, ושלפתי את הבלינצ'ס האחרון.
    "בזכותך..." לחשתי לו. "בשבילך היה שווה כל המתן תורה הזה."

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה