קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 753
  • השומר נכנס אל המבנה המואר, מוודא שהחדר ריק מאדם ומכבה את האור.

    חלק מתפקידו הוא לבדוק שלא נשאר אף קונה בחנות.

    "מישהו כאן?" צעק לתוך הבניין לפני שסובב את המפתח בחור המנעול, "אני נועל!"

    השניים הסתתרו מאחורי השיחים הגבוהים, נזהרים לא להשמיע אף רחש.

    השומר נעל את השער ופנה לדרכו.

    הרחוב היה ריק מאדם. הם לא היו צריכים לבצע פריצה קולנית של השער, היות שידעו על פרצה הקיימת בצדו האחורי של המבנה.

    שניהם גמישים ורגילים לפריצות מן הסוג הזה שכולל מעבר במקומות צרים, כך שלא תהיה להם בעיה להיכנס.

    השחרחר שהיה בעל מראה מרתיע ומטיל אימה, נכנס ראשון, כשחברו שהיה קצת יותר מלא ממנו נדחק בקושי רב בפרצה הצרה.

    זהו, הם בפנים.

    הם גיששו בחושך בלי להדליק את האור, עיניהם התרגלו אט אט לחשיכה

    השניים קרבו במהירות לכיוון המקררים, כשהג'ינג'י שולף גבינת חמש אחוז ומסתער על החבילה.

    השני קפץ עליו, חוטף את הקופסא מידי חברו שעסק בלקרוע אותה בשיניו.

    הגבינה ניתזה על גופם השעיר כששניהם צווחים:

    "מייייאאוווווו!!!"
    איפשהו במרכז בני ברק:


    "מה נשמע יוני"

    "בסדר עדיין בג'ט לג, אין, אני בחיים לא אתרגל לטיסות"

    "איך היה במזרח הרחוק"

    "חבל"ז אחי, אבל אתה דתי, אין לך מה לעשות שם"

    "למה, איפה היית שם?"

    "באיזה עשר מקדשים, איזה עשרים מנזרים, ו... רגע אחי, אני חייב להראות לך משהו, שנייה, איפה זה? הנה זה"

    "איכס, מה זה הנוזל המגעיל הזה?"

    "אתה לא תאמין, פגשתי שם איזה אליל כזה, הוא אמר לי שזה סוג של כישוף שהמציאו אבותיו, שדרך זה הוא גורם לאנשים להאמין בו"

    "ואיך זה עובד?"

    "אחרי שהוא שותה מזה, ולמשך כשעה, כל דבר שהוא מראה שקורה לו, גם אם זה משחק, בדמיון של האנשים, הם מדמיינים שאותו דבר קורה להם, וכך הם מעריכים אותו, כי הוא 'זכה', וזה קורה לו באמת כאילו"

    "איזה שטויות, תן לשתות"

    "על אחריותך, חביבי"

    "על אחריותי, איכס איזה גועל"

    "יואו אחי, בדמיון שלי דמיינתי איך אני שותה את זה, אחי זה אמיתי"

    "אלוקים, אני לא מרגיש את יד ימין"

    "שקרן, יואו בדמיון דמיינתי אותי כך"

    "אמיתי לגמרי, עכשיו אני לא מרגיש את רגל ימין , תזמין אמבולנס, דחוף "

    אמצע בני ברק, יבבת אמבולנס קורעת את הרחוב, אנשים עומדים מלכת אל מחוז חפצם, ונעמדים לראות במה העניין, קבוצה של כמה עשרות, נעמדו מסביב לאמבולנס.

    אך ראה זה פלא, רק יצאה האלונקה מהבניין לכיוון האמבולנס, והאנשים התפזרו במהירות, כל אחד לדרכו.

    "מוטי, מה היה שם למטה?"

    "אין לי מושג, רותי"

    "מה אין לי מושג? ראיתי אותך שם עומד עם כולם"

    "כן ,אבל עזבתי באותו רגע שהאלונקה יצאה"

    "למה?"

    "לא יודע, פתאום עלה לי בדמיון, אותי שוכב על האלונקה, וכולם מסתכלים עליי"

    "נו?"

    "הרגשה זוועה רותי, זוועה! לא עומד יותר להסתכל לעולם".
    (הכותרת הינה הסיבה לכתיבת הקטע הקצרצר שלפניכם. משתף)



    מכיוון שאולי הטכנולוגיה התקדמה במהלך מאה חמישים ושלוש השנים האחרונות, החל משנת 2000 ועד לימים אלו (2154 למניינם), חוקי מדינת ישראל המנוהלת על ידי ריצ'ארד ז'ק נשיא ארצות הברית (החל מסיפוח ישראל והמזרח התיכון לארצות הברית – מה שנקרא 'מלחמת הבריח התיכון', בעברית כמובן) נותרו כפי שהיו מימי קום המדינה ז"ל – שהייתה ואיננה עוד, כך שבין היתר החוק האוסר על קטינים מתחת לגיל שמונה עשרה, לנהוג בכלי רכב וטיס שונים עד הגיעם לגיל המותר – נותר בתוקפו.
    אינספור הבקשות ובקשות לתיקון החוק, אשר נשלחו מנשיא ממלכת הילדים (כן, במאה הקודמת זה היה קיים רק בדמיון של סופרי המדע הבדיוני ובחנויות משחק גדולות כדוגמת 'קיד-זניה' = המידע באדיבות ויקיפדיה החופשית(-בשונה מאתרי הויקיפדיה שממשלות העולם מנהלות במדינתם)), הנער בן האחד עשרה דני ריס, לנשיאי העולם, נתקלו בסירוב או שלא נענו כלל. וזאת ממש חוצפה, ילדים נטלו חלק גדול בהמצאת המצאות ששינו את פני האנושות.
    הילדה קיטי חרן ואחיה טרי חרן מספרד (כיום בשליטת סין (מעניין בקשר לצפון קוריאה.. סין וצפון קוראיה מדברים בימים אלו על מלחמה כלשהי שאולי תפרוץ.. בכל מקרה אני עוקב באמצעות מסך החדשות שליד פתח הכניסה לשכונה שלי, שפועל כידוע 24/7, באנגלית (כי זו שפת המדינה), היו הראשונים להגות את ההתיישבות האנושית הראשונית על אדמת החמה (קרי: השמש), רבים צחקו עליהם שזה לא מציאותי, אולם לאחר שהשניים השיגו מימון בסך 4 גוגול (גוגול=הספרה 10 ואחריה 100 אפסים. ד.א. זה לא נחשב כזה הרבה, כתוב בספרי ההיסטוריה הדיגטליים, שבעבר ה(לא)רחוק סכום כמו מיליון דולר – היה סכום אדיר, והיה שווה הרבה כסף.. אני לא יודע אם להאמין לכאלו שטויות, זה נשמע פייק ניוז.. לי בעצמי יש בחיסכון האישי 5 מיליון דולר (כן אני חוסך הרבה זמן), אני מקווה שזה יספיק לי לקניית סופשבוע על אדמת צדק (אדמת הכוכב מאדים כבר לא פופולרית, (מאז שפתחו שם את העיר התשיעית 'מאדים-מאסק', ע"ש אילון מאסק, ז"ל, שתרם בעבר את רוב הונו למימוש החזון הזה), עקב ריבוי אוכלוסיה)..
    כך או כך, זה לא מעניין את נשיא ארצות הברית, שתועד בידי מל"ט חסין ירי ומכ"ם שתיעד אותו ואת אשתו נופשים באחוזה שלחוף הים השקט, ללא בנייני מגורים ומשרדים – תמונות נוף כמו שהיו לפני ארבע מאות שנה, לפני שהמקום בכדו"א הלך ואזל.. למקום עצמו הם הגיעו ברחפית שקטה, דגם חדש שהגה סטיבן מגינק, ילד בן ארבע עשרה העומד בראש מפעל ליצור רחפיות (בפועל "מנהל" את המפעל אביו, אך ברור לכל מי המנהל בפועל, עד שיגדל..), לפי השמועות המתפרסמות ברשת האפלה - הרחק מהצנזורה הקפדנית של 'משמרות הלשון של ארצות הברית', נשיא ארה"ב קנה את הרחפית במזומן (מעניין מאיפה הכסף, ואיך הברנש כבר בתפקיד ה'פרזידנט' כבר שבע עשרה וחצי שנה..) ובמחיר מוזל, לאחר שאיים על הופעת ביקורת ממס ההכנסה במשרדי המפעל (שבאמת הגיעה לבסוף, למרות הבטחתו שלא), אם לא תתאפשר ההנחה (לידיד אחר (נין של מנכ"ל המכוניות שנחשבו פעם לרכבי יוקרה, רולס-רויס), שילם הנ"ל מחיר מלא פלוס תוספת!).
    אה, ולמה כל ההקדמה הארוכה הזו? כי כפי שסיפרתי לך על המנהרה התת קרקעית שחפרתי מתחת לבית (פרוייקט ענק, שראוי להרחיב עליו במכתב אחר), חשבתי להוסיף נתיב ישיר עד לבית שלך, כך שנחסוך את כל זמני ההמתנה ברמזורים האווירים והקרקעיים.. מה גם ששמעתי שרומן פוטין (נכדו של וולדימיר פוטין) מתכנן לכבוש את האיזור שבו אתם גרים, מקסימום שיהיה לך מנהרת בריחה, לעת צרה.
    אני אמשיך להתכתב איתך, ב"נ. אני מקווה שהמכתב יגיע במהירות ובשלום (וגם שאתה יודע לכתוב לי בכתב יד.. (אל תסמוך על הרובוטים שכותבים כאילו בכתב יד – הצנזורה מגיעה גם לשם..) – אין הרבה אנשים שיודעים כיום. דרך אגב זו הסיבה שהרשויות עשו מלאכת השמדת לימוד הכתיבה בדיו, בצורה כל כך קפדנית, דיגיטלית ופיזית – כי לפי השמועות, זו הדרך הטובה ביותר של סוכני הביון להעביר מידע סודי..).
    את המכתב אני אשלח לך כמו תמיד, מודבק על הצד האחורי של ה'מינירחפית-בוס' .
    מצפה להיפגש (לא בשיחת הולוגרמה).
    "יואו, כמה שאני רעב"

    "שלא לדבר עליי"

    "אחי יום שלם לא אכלתי כלום, עד אתמול, איזה ילד עוד היה מביא לי את הסנדוויץ' שלו, אבל כנראה אימא שלו עלתה על זה, כי היום הוא עבר לידי אפילו לא העיף מבט, אוי אני רעב"

    "אתה יודע למה אין אוכל?"

    "למה?"

    "ליברמן, זה השר אוצר, אתה יודע, עד שהוא הגיע עם המיסים, אנשים עוד היו מביאים לנו שאריות מהאוכל שלהם, היום, איזה, אנשים מחטטים בפחים, כדי למצוא אוכל שאחרים אולי זרקו, אתה מבין איזה מחסור זה?"

    "אני מרגיש, עכשיו אני מתחיל להבין למה"

    "אתמול, איזה אישה, שמה ליד הפח אוכל בשביל מי שצריך, אני ישר באתי לתפוס, אחי, היא הסתכלה עליי כאילו הרגתי בן אדם"

    "לא נעים בכלל"

    "ליברמן הזה, אתה זוכר שהוא הבטיח לנו אישית ,תקציב, איפה זה? רק תגיד לי"

    "רמאי"

    "ועוד איך, אבל שמעתי שהממשלה בדרך ליפול שזה טוב, ואגב תאמין לי שאם הקודם נתניהו מרכיב ממשלה, ליברמן הזה מצטרף אליו אחר כך כמו בובה, בלי מיסים ובלי לגנוב את האוכל מהפה שלנו, זה רק יחצ"נות בגלל התפקיד שזרקו עליו"

    "איזה זבל הוא"

    "איזה זבל, מיצי? זבל זה טוב, הוא, כלב שקרן".
    מתווה הכרטיסים להילולת מירון היה אולי רעיון טוב בבסיסו, אבל ניכר שהמתכננים שלו לא למדו לעומק את מהות האירוע.
    הנה המתווה המשופר והמדויק, כרטיסים מותאמים אישית.

    כרטיס באתי-נושעתי:
    נסיעה באוטובוס צפוף, עמוס בילדי חלאקה וחלוקת זוהר המחולק.
    שהייה של שעה על הציון, כדי אמירת ספר התהילים והתפילה המיוחדת ממהרח"ו.
    חמש דקות רקידה מיוזעת.
    צידה לדרך: ערימה נאה של פרוספקטים וחוברות טעונים גניזה.

    כרטיס פרעסר:
    הגעה ברכב פרטי ממוזג ומרווח, שתי עצירות באלונית כולל זיכוי לטילון וסיגריה בכל עצירה.
    מסלול נחש בכל ההכנסות אורחים והח"י רוטל.
    כניסה למתחם החלבי, המתנה של חצי שעה, כניסה למתחם הבשרי.
    צידה לדרך חזור: ח"י רוטל קולה קרה (ועצירה בשירותים).

    כרטיס אקשן:
    הגעה ב-4 טרמפים.
    מסלול תזזיתי בין מוקדי ההתרחשויות המסעירים.
    טיפוס למרומי הפרנצ'עס, צפייה בבלגן עם השוטרים במחסום, מירפוק עד לב המערה, הצצה לניידת השידורים.
    בונוס: מתחם ייעודי של גדרות ואזיקונים להריסה.
    צידה לדרך: מאזין צעיר מרותק למעללים.

    כרטיס קיטורים:
    נסיעה באוטובוס שאיחר לצאת בחצי שעה. השמש עליך כל הנסיעה והילד שיושב לידך מקיא חמש דקות אחרי היציאה.
    פקקים כל הדרך. נהג ערבי ששם שירים של אום כולתום.
    עימות חזיתי עם שוטרות עצבניות.
    שהייה של שלוש שעות בחניון נטול מים ושירותים.
    צידה לדרך: זכות לריאיון בקו 'כל הנייעס המרכזי'.
    "ראיתן את הגשר החדש שבנו שם?" אמרה מרים, הניחה לרגע את הסבון על הקרקע לצדה, והשתמשה בידה הפנויה כדי להצביע.
    "נו, מה את מתלהבת," מלמלה נעמי, והמשיכה לשפשף במרץ את השמלה הלבנה.
    מיכל הביטה גם היא על הגשר, ושתקה.
    מרים הפנתה את מבטה לעברה של נעמי, חקרה אותה בעיניים חודרות.
    "זה פשוט פאר היכולת האנושית," הסבירה, ניסתה להישמע לא מתנצלת. "זה מדהים אילו יכולות נטע הקב"ה בבני האדם – עד שהם מצליחים לבנות דברים מופלאים כאלה, גשרים ומרחצאות ובתי מסחר נהדרים..."
    "כן, ממש פאר היכולת האנושית," נעמי ניערה את השמלה, סחטה אותה היטב אל תוך מי הנהר, "גם לרצוח אנשים, למנוע מהם ללמוד תורה, לרדוף אותם עד חורמה – גם זה פאר היכולת האנושית שלהם, נכון?" רוק מריר נפלט מפיה של נעמי, נבלע בנהר הסוחף.
    מיכל התבוננה בקשת שיצר הרוק, ושתקה.
    מרים המשיכה להביט בנעמי, גלגלי מוחה רצים בקצב.
    "הווי דן את כל האדם לכף זכות... לא כך אומרים בבתי המדרש?" היא אמרה לבסוף.
    "את מי לדון לכף זכות?" קפצה נעמי. "את הרשעים הללו? הם – הם בכלל לא בני אדם! חיות, זה מה שהם!"
    מיכל נרעדה, שתקה.
    "הלב שנתן לנו האלוקים, אותו אלוקים ששם עלינו את הקלגסים האלו, מסוגל לאהוב את הכול," אמרה מרים בשקט, הרימה שוב את הסבון שלה.
    "לא את הכול. לא." הפעם היה תורה של נעמי להניח את גוש הסבון על גדת הנהר לצדה. "יש מקומות שאין בהם מחילה. יש דברים – ואנשים – שדינם לשרפה."
    מיכל הביטה בעיניה הבוערות של נעמי, שנראו מוכנות לשרוף כאן ועכשיו את מי שיעשה רע, ושתקה.
    "הם רשעים. אני מסכימה." מרים נעמדה בלהטה, האבנט שבכיבוסו עסקה נגרר על הקרקע למרגלותיה, "ובכל זאת – אני, בשביל עצמי, רוצה לראות בעין טובה ככל האפשר את סביבתי. לראות את הטוב שבעולם, ולא להדגיש את הרע."
    "להתעלם מהרע, את מתכוונת," לחשה נעמי, הוציאה את זעמה על השמלה, שכמעט השחירה מרוב שפשופים.
    מיכל ניסתה להתעלם מדברי ידידותיה, שתקה.
    "אולי. אולי זו התעלמות." אמרה מרים, נשאה עיניה שוב אל הגשר, "אבל אני מאמינה שתפקיד לי בעולם, תפקיד לכל אחד ואחת מאתנו. תפקיד להפיץ את התורה מתוך מקום טוב, מקום מכובד אפילו – ולו יהא זה בין הגויים – ולא מתוך הסתתרות מתמדת. לא מתוך מערה."
    "ואני - אני מעדיפה את המערה..." מלמולה של נעמי נישא הרחק, אולי הגיע עד לבית המדרש הנסתר שבעיר שמעליהן. "מעדיפה את הלימוד הנסתר, את לימוד הנסתר, את הגדולה שמגיעים אליה רק בבדידות..."
    עיניה של מיכל התרוצצו ביניהן, והיא שתקה.
    "רבנו הגדול, עקיבא, לימד 24000 תלמידים – לא בבדידות," העירה מרים.
    "ולפני כן הוא היה לבדו באסם, רק עם אשתו..." העירה גם נעמי, והחלה אוספת את כבסיה הנקיים אל סל הנצרים שלה.
    מיכל פרשה את כבסיה שלה בתוך הסל, ושתקה.
    "נישאר חלוקות, כנראה," נאנחה מרים, נעמדה עם הסל שלה.
    "ממש כפי שהבעלים שלנו חלוקים בבית המדרש..." אמרה נעמי, הכריחה את עצמה לחייך.
    מיכל הנהנה, שתקה. פסעה בעקבות שתי חברותיה המידיינות בחזרה אל העיר.

    ואני, שאת שיחתן שלא הייתה שמעתי, באתי וסיפרתי אותה לאומרים הקשובים, אולי יפסקו הם את דינן.
    היא לא תשכח את הלילה המר והנמהר ההוא.

    השידור החי והתוסס התחלף בשידורי מוות, אימה וחרדה. יבבות סירנות, מסוקים, שקיות שחורות וזעקות שבר. והמספרים, אוי, המספרים הנוראיים. הם רצו כמו ספרות צג אדום במעלית מסתחררת כלפי מעלה, מפילה את הלב כלפי מטה.

    רחלי התקשרה אליה באמצע הלילה, צורחת את נשמתה. מתייפחת מלב אל לב חברת אמת. שופכת דמעות רותחות כמפלים. "אביגיל, זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות!"

    והיא, לא דמעה.

    >>>

    לא באותו לילה, לא למחרת בשידורי ההלוויות המרטיטות, לא במוצאי שבת ולא באף יום מאז. לא בהדלקת נרות ולא בחיתוך בצל. לא בכותל המערבי ולא בקבר רחל.

    ואפילו לא ברשב"י, חודשיים אחר כך, כשהגיעו עם יוסי הקטן לתספורת גיל שלוש עם סבא וסבתא משני הצדדים וכל הדודים והאחיינים.

    בתספורת הקודמת, רק לפני שנתיים וקצת, כילתה סטוק שלם של טישיו משובח מרוב דמעות התרגשות כנה. "הבכיינית של הכיתה", קראו לה פעם בילדותה. "רגשנית יתר", דייקו את הכינוי בנערותה. והפעם, יבשה כנגב.

    "אמא", משך בשרוולה בן החמש. "למה את לא שמחה?"

    "אני לא שמחה?" איזו פרשנות מוזרה ונכונה למחסור בדמעות. "אני שמחה מאוד, מותק!"

    "אצלי היית שמחה יותר". פסק בן החמש בנחרצות והמשיך לעבר ארגז המאפים, שוכח.

    היא, לא שכחה.

    ולכן, לא דמעה.

    >>>

    כשזה הפך מטריד, שיתפה את בנצי, אלוף נעוריה.

    "יכול להיות שזה משהו רפואי?" הציע בהיגיון גברי טיפוסי. "כנראה הרצון לבכות באותו לילה, הלחץ הגדול על כיס הדמעות, יצר שם איזו שהיא סתימה. אפשר לבדוק בקופת החולים איך משחררים את זה בצורה הכי בטוחה".

    לא שיתפה אותו מאז. כשהוא לא מבין, זה לא עוזר.

    מצאה את עצמה מתפללת על הדמעה. ולו אחת בלבד. אם לא צלולה, עכורה. אם לא שקופה, אטומה. אם לא סמיכה, דלילה.

    ואין. לא דמעה.

    >>>

    שבוע שחל בו. בשידורי הרדיו כבר החלו לראיין את בני המשפחות, לספר על הקבלות הטובות, להעלות את הסיפורים הכואבים, החותכים, באמת מרגשים. בין לבין, קול הפעמונים של שרגי גשטטנר "כרחם אב על בנים" המיס כל לב. לא את עיניה הצחיחות. והשמיים לא רוצים לבכות.

    "אמא, מתי יהיה לי אח קטן?"

    "או אחות!" סייע לו בן השש מהחדר הסמוך.

    נכון, יש להם שני בנים בריאים ושלמים ב"ה. לאחרים גם את זה אין, אסור להתלונן. אבל לא תכננו למצוא את עצמם מהר כל כך עם הילד הקטן ביותר בן כמעט ארבע ללא בשורה. קיוו, ציפו וגם ניסו ליותר.

    "אולי נעלה עכשיו למירון?" הבריק פתאום בנצי. לא התכוונו לעלות השנה בל"ג בעומר. אבל יומיים לפני כן, מה רע?

    "אולי נבטיח שם שאם יוולד לנו בן נקרא לו שמעון!" הוסיף להבריק, מרוצה מעצמו.

    הצטמררה. לא, מה פתאום. לא תקרא לו שמעון. בקול רק אמרה "לא יודעת".

    בפקק בכפר שמאי, הבינו שהם לא הגאונים היחידים בארץ. עוד מאות רכבים חיכו בתור לחניון העמוס, בדרך לעלייה להר. "שאטל" מיוחד הציע את שירותיו מהחניון להר, אך הם בחרו ללכת ברגל, באותה דרך המעלה מירונה את מאות האלפים רגלית, בעוד יומיים.

    בדרכם חזור, מחסומי הלחץ כבר עמדו ערוכים בכביש הגישה, חוסמים כל רכב מלבוא, אך לא את הרכב הרחב שגלש כעת פנימה.

    "זה הרב אברהם!" התרגש בנצי לראות את היושב לצד הנהג. הביטה גם היא. הרב אברהם נופף בידיו במחאה אל הנהג.

    הנהג פתח את החלון ואמר לשוטר: "הרב מבקש לרדת כאן ולעלות ברגל, כמו כולם".

    "בכבוד!" השוטר הזיז את המחסום ברוב עסק, ועד שהספיקו לחשוב כבר עמד הרב אברהם מולם במלוא כבודו.

    "הזדמנות משמיים, בואי!" פסע בנצי צעד גדול קדימה והיא אחריו, בספק.

    "כבוד הרב, ברכה. אנחנו רצינו לבקש ברכה לילדים... זרעא חייא וקיימא".

    הרב הרים את עיניו הטובות, מנוסות.

    "והרבנית?" שאל רכות.

    "אה... אני". הסתחררה פתאום. "כבוד הרב, אני לא מצליחה לבכות. כבר שנה שלמה". קולה נסדק. אף דמעה לא הופיעה.

    "מה?!" בנצי הביט בה בהלם. זה מה שהיא מבקשת מהרב? בכזו עת רצון, כאן במירון, כשחסכו את כל התור?

    הרב לא חשב כמוהו. הוא הנהן בראשו בהבנה.

    "דמעות, הן סליחה". טפטף צרי בקול מדוד. "כשאנו בוכים, מזילים דמעה, אנו מכינים את הקרקע להתפייסות. שוטפים, גורפים את השלילי החוצה, ומתפייסים, מוחלים. אפילו דמעות של רחמים עצמיים הן כאלו. אנו סולחים לעצמנו על הנחיתות שלנו, בדרך להשלמה, לפיוס ולסליחה".

    "ולפעמים", הרב הנמיך את קולו, "לפעמים אנחנו לא יכולים לסלוח".

    "לא יכולים?!" בנצי.

    "לא מסוגלים", אמר הרב בקול יציב. "וגם לא מוכרחים. לא חייבים".

    "לסלוח למי?" נחרד בנצי.

    "לא חייב להיות "מי" דווקא". אמר הרב. "המציאות הזו, המהות הזו, יש לה ישות משל עצמה. היא מספיק כבדה. ואם היא נופלת עלינו, היא מכאיבה".

    "ברכה והצלחה בכל משאלות לבבכם".

    <<<

    התיישבה ברכב, מניחה את ראשה על הדשבורד כמו היה כותל או ציון. לא התפרקה, לא בכתה.

    היא עדיין לא יכולה לסלוח על "זה". אבל אולי, אולי היא כבר כן יכולה לסלוח לעצמה על חוסר הדמעות.

    דמעה אחת, ראשונית, בראשיתית, התגלגלה על תא הכפפות.

    בבקשה קח את שלי.
    לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי

    התגעגעתי אליך
    כבר שלוש שנים שאני מחכה לבוא אליך
    אתה יודע, היו סגרים הגבלות
    ושנה שעברה אסון גדול
    עד לפני שלוש שנים הייתי עולה כל שנה מתפלל ובוכה רוקד ובוכה
    כבר כששמעתי את הניגונים שלפני ההדלקה הייתי מתמלא ברגשי קודש והרהורי תשובה
    היית מרגיש את הלב בטהרתו רוצה רק קירבת אלוקים וקירבה לצדיקים
    הייתי שר כל מילה בדבקות מזיע נדחף קופץ ונלהב
    להסתובב במעגלים הצפופים הרגיש לי כמו לקשור את עצמי בחבל לריבונו של עולם ואליך
    לא הרפיתי את ידי לרגע מאלו שהיו לצידי הרגשתי חלק משרשרת אדירה ועצומה שרשרת של קדושה והתעלות
    אתה מבין כמה זה חסר לי?
    גם השנה רציתי לבוא אליך
    אבל מהר מאוד הבנתי שהרשויות עשו הכל כדי להרוס את המקום הקדוש הזה
    הבנתי שככל הנראה יהיו על ההר הקדוש יותר שוטרים מאנשים שבאו בשבילך
    שאנשים יתקעו בלי תנאים בדרכים שחלק גדול מהם יחזור לביתו בצער גדול
    והכל בחסות דאגה מפוקפקת לחיי אדם
    אתה הרי יודע היטב מה גרם לאסון שנה שעברה
    אנחנו לא יודעים חשבונות שמים אבל אנחנו יודעים שלך יש כח לבטל גזירות
    עשרות שנים היינו עולים מאות אלפים ולא אירע דבר
    מה שלא יהיה האסון לא קרה בגלל שיהודים רצו לעלות להילולא שלך
    וכשאנשים מנותקים ממך ומכל מה שקשור לקדושה מקבלים החלטות ומצמצמים ומונעים ועוצרים יהודים מלעלות זה כואב
    אני כותב לך ר' שמעון כי אני יודע שיש לך הרבה זכויות ואתה יכול לבקש מריבונו של עולם שהאור העצום שלך במירון ימשיך להאיר בעוצמות אדירות
    וששנה הבאה כל יהודי שאוהב אותך ומחובר אליך יוכל לעלות בל"ג בעומר בקלות בשמחה וברוגע
    ואפילו שבגלל השלטונות היו חסרים בהר מאות אלפי תפילות וברכות
    אתה יודע שרצינו ולא הצלחנו אז תתפלל עלינו תפעל ישועות ותבקש שכבר תבוא הגאולה

    מה כבר ביקשתי שבמקום לכתוב לך מכתב נעלה להר נתפלל ונשיר -
    לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי...
    אפילו הזקנים שבחבורה לא יודעים לספר מתי זה התחיל.
    דבר אחד הם יודעים בבירור, והם חוזרים על זה בכל ראיון חג: המעמד הזה נותן לנו דלק לשנה שלימה.

    שנה שלימה שהם מחכים למעמד הזה בכיליון עיניים.
    כבר בדרך, כשכולם צועדים יחד בשיירה, השירה פורצת ובוקעת רקיעים.
    הרגעים האלו שכולם מתאחדים, השמחה, הריקודים הסוחפים, השירים, המנגינות, אחח, איזו אוירה.
    ונכון, צפוף, אפילו מאוד צפוף.
    זר לא יבין, אבל הצפיפות הזאת, היא זו שנותנת את כל ה'מצב' באויר.
    אי אפשר לדמיין את המעמד הזה סתם ככה, כשכל אחד עומד עם רווח של שני מטר מכל צד. זה פשוט לא זה.

    כואב כל כך לספר את זה,
    אבל שנה אחת קרה מה שקרה.
    השם ירחם.
    רגימות, הרוגים, חללים, אוי.
    משפחות שלמות שמבכות מרה את אובדן יקיריהן.
    כמה כואב.
    מילים לא יכולות לתאר את עוצמת הכאב.

    מי אשם? כמספר היהודים כך מספר הדעות.
    חדרי הקפה בהיכלי הכוללים סערו ברעיונות והצעות לשיפור בשנים הבאות.
    אט אט העולם חזר לשגרה.

    ואז, לקראת הארוע בשנה הבאה,
    הגיעו הממונים, והחליטו שמבטלים את המסורת.
    נכון, מסורת זה דבר חשוב. אבל.
    חדרי הקפה התמלאו שוב, והפעם בטונים שעלו עד לב השמים,
    והטענה המרכזית: נכון, ברור שצריך להיזהר, ונשמרתם, פיקוח נפש, הכל נכון.
    אבל למה לבטל? למה?
    במקום להחליט שעושים את השמחה הזאת בצורה יותר מסודרת,
    החליטו פשוט לבטל אותה.
    זהו, נגמר.
    איפה ההיגיון? על התחשבות שמעתם?

    הסיפור הזה היכה גלים,
    וההחלטה התקדימית תפסה כותרות בכל העולם היהודי,
    ובקצרה הטיבו החכמים לתמצת ולכתוב במילים ספורות:
    "יום טוב הראשון של חג וכו', למחר משכימים ובאים והחזנים זורקים אותם לפניהם.
    וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה, התקינו שיהא כל אחד נוטל בביתו".

    יש בי הרבה מחשבות מבולבלות, הזמן והכוח לא מרשים לי כעת לסדר אותם. הקאתי אותם - ושלחתי לפרוג. אז בבקשה, עם ישראל, אמרו את שעל ליבכם. אל נא נחשה.
    זאת לא קנאות, זה יהודי מאוכזב שרצה להתרומם - ולא זכה, מעבר לספיגת דחיפות משוטרת. יהודי שהגיע ורצה להתרומם ובמשך שעתיים או יותר כל שרצה הוא לבכות, מהלם וכאב. מהמצב הזה.



    היכן אתם, יהודים קדושים. איה את שמחה צרופה, מזיעה?
    בואו, יהודים טובים, התרוממו מעליי טפח ושתיים. השירו מעליי תלתים מתוקות, מלוחלחות דמעות-הורים.
    האם יש כאב ככאבי???




    מי צודק זו באמת שאלה קשה שנתונה לחסדי ויכוח איסופי.

    אבל מה שבטוח הוא שהעצב שלט שם. יהודים התאמצו לשמח עצמם ואת סביבתם בכוח.
    במקום לשמוע שירת 'אני מאמין' יחד עם קבלת עול מלכות שמים רוויות דמעות - ניסינו לעמוד ולהתפלל באיזה חור מנותק, אולם גם זה נגדע, פעם בשאגות אימים של מפגינים ושוטרות, ופעם ביד גסה של שוטר. 'עוף מפה' אמר, משל הייתי רעול פנים, מנופף בחרב מגואלת דם. עפתי, וכי יש לי ברירה.
    אמר מי שאמר - רבי שמעון נשאר אותו רבי שמעון - הבה נוכיח לעולם כולו שאנו באים לתנא האלוקי ולא להכנסות אורחים והמוזיקה.
    זה כל-כך צדק, אבל כאב ברמה אחרת.
    אוי, ר' שמעון - האם אכן החוויה היהודית היחידה שעוד נותרה לנו - האם אף היא נמחקה, האם אף היא שייכת למעשה אבותינו???


    על אלה אני בוכייה - על יהודים שעמדו, שנאנחו, שכעסו, שהותשו
    על נפש שכל רצונה היה לשמוח, להתרומם טפח מעל הקרקע,
    לקבל עול מלכות שמיים - להיזכר במלכותו יתברך.
    על אלה אני בוכייה.

    אדמת מירון הספוגה,
    אל נא היי סגופה.

    דמעה מחי,
    קולות מחאי.
  • 564
  • הייתי שם.

    בין עשרות אלפי החוגגים, מכל העדות והחוגים.
    זקנים עם נערים, שמשלבים ידיים, ורוקדים בדיבוק חברים.
    לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי...
    אה! איזו הרגשה עילאית. איזו זכיה.
    יצאנו עם מטען רוחני אדיר, שימשיך ללוות אותנו הלאה...

    טעימה ממש קטנה מההרגשים והאורות.
    מהילולת הרשב"י במירון.
    בשנים עברו.

    גם השנה זכיתי והייתי.

    זכיתי לשטוח תפילה ביום הגדול.
    ניסיתי ממש לשמוח ולהתעלות.
    יצאתי עם מטען רוחני.

    אבל זה לא היה 'שם'.

    האחדות הנדירה. שחצתה מגזר ועדה.
    שקמה והייתה לה לעובדה מוגמרת במירון.
    החליפה את דרכה בפלגנות. בחלוקה של 'שחור ולבן'.
    או: הולך על שתיים המהווה פוטנציאל למפר סדר ומחולל מהומה, מול איש חוק ואסדרה.

    במקום שאמור לאחד את נשמות עם ישראל.
    'זכינו' לאחדות של לובשי מדים יהודיים, יחד עם חבושי אפוד זרחני שאינם מבני ברית.
    'זכינו' לאחדות הנדירה הזו - ב'זכות' שיטת 'אויבו של אויבי הוא ידידי'.
    וע"י ה'זכות' הנוראה הזו. זכינו גם לאיחוד מוחלט בתוכנו.
    עוד לא היה כבושם הזה.

    כל חובש כיפה שאינו מסומן ב'פנקס אנשי שוטרינו',
    זכה לשיוך מיידי ל'ההוא/האלה שדחף/ו פה לפני דקה שוטר/ים'.
    כל עובר דרך בשטח 'גדר מזה וגדר מזה'. חשוף ל'דחיפת עידוד', שתעלה את התפילות יותר מהר למעלה.
    וכמובן, איך שכחנו: 'העשירי קודש להתעללות'.
    לא כך כתוב אצלכם?


    פי מלא שירה
    שעל אף ולמרות הכל.
    הייתי בין הבודדים שזכו לעלות ולהראות - ואפילו גם לראות
    את ציונו הקדוש של רשב"י ביום ההילולא.

    אך זכיתי לעלות ולראות כמה דברים נוספים 'על הדרך'.

    'זכיתי' לראשונה להבין עד כמה אחינו הטועים רחוקים מעולמנו מרחק שנות אור.
    'זכיתי' לראשונה להכיר מקרוב את ה'מניעות', המוכרות לחסידי ברסלב מזמן ברית המועצות.
    ו'זכיתי' להבין גם את הטענות של קומץ ה'קנאים', שלא התבררו כמופרכות לגמרי.

    אבל מה?
    אשרי שזכיתי!
    ישראל 2007



    "היי, מה נשמע",

    "הכל טוב, ומה איתך תושי?"

    "דבש, נחתי פה קצת לשחרר כנפיים, ו...רגע, תנחומים על אחיך".

    "מה אחי?"

    "מה? לא שמעת? לא נעים, מת לפני חצי שעה".

    "לא נכון, ממה?"

    "מהאור הכחול".

    "עוד פעם האור הכחול הזה, אלוקים, הוא קוטל פה אחד אחד",

    "אהה, אבל אתה יודע מה, העיקר שהמציאו כבר קוטל בני אדם".

    "לא נכון, אמיתי?"

    "כן, אמיתי לגמרי, גם כן כמו האור".

    "אותו דבר כמו האור? שאתה מתחיל להתקרב, ואז לא שולט בעצמך, נדבק ומת?"

    "בדיוק, אתמול הייתי בבית ברחוב כאן, ועקצתי אחד מת כזה, אחי רק צעק איי, ואפי' בזווית עיניי ראיתי שהוא כתב על הקוטל #_אחח עקץ אותי יתוש, ועוד כמה מילים שחבל שיגיעו למחושיך, אבל תנודה נאדה כלום, אפילו כשאימא שלו עמדה לידו, בוכה, אפס יחס, מת לגמרי".

    "אין, גאון היתוש שהמציא את זה",

    "מה יתוש? אחי ת'ילד? זה בני אדם המציאו את זה".

    "תגיד לי נדפק לך המח? למה שבן אדם ימציא משהו שיקטול בני אדם?"

    "כסף ושליטה, זה הכל".

    "ולמה הבני אדם מתקרבים לזה?"

    "ולמה אנחנו היתושים מתקרבים לאור הכחול? כי אנחנו בטוחים שנעמוד בזה, ומתפתים להתקרב עד הזרם".

    "טוב אחי הסתחררתי לגמרי אני עף למצוץ קצת דם",

    "עוף בזהירות, היי, ותזהר מהאור הכחול".
    מאת הניקית @ח גלויברמן

    אני לא כותבת מקצועית, לכן אל תכסחו,
    רציתי להביא את הקטע של @רינתיה בצורה יותר חיובית,
    ואולי אחד מכאן יקח את הרעיון וישחיז עליו את סכינו...

    הצלה! משטרה! פינוי פצוע לכאן! קריאות וצעקות התערבלו סביבי כשאני שוקע בחושך אין סופי...

    פתחתי עיניים, מקווה לא לפגוש את המחבל שוב, אי אפשר לשכוח את המבט שלו, רגע! אני בכלל לא---- איפה אני?

    נראה כמו בית רפואה, אבל הכל כאן ריק, האורות דלוקים ודממה, שקט עמוק כאילו כל העולם עצר את נשימתו.

    מתיישב במיטה, מרגיש מצויין, אז למה לא שחררו אותי, ובעצם- אם היה קורה לי משהו, מי היה מטפל? רופא, אחיות, השטח ריק.

    יורד מהמיטה משחרר את האינפוזיה, אפילו טיפת דם לא מטפטפת, מוזר...

    מתחיל לשמוע קולות רחוקים שמתקרבים, בליל בלתי מזוהה, אוי לא, ערבית!!!! מביט ימין ושמאל, מחפש מקום מסתור במהירות, אבל מלבד הוילון והמיטה לא ראיתי שום מפלט, רגע, המיטה! נזכר בכל סיפורי אייל גלבוע ומושך בוילון בתנופה, רוצה להתעטף איתו ולהסתתר מתחת למיטה,

    הוילון לא משתף פעולה, (כנראה אני עדיין לא סוכן על...) ומפיל בדרכו את עמוד האינפוזיה בקול רעש אדיר וחזק.

    הדלת נפתחה, עמדתי קפוא בלי יכולת לזוז, אספסוף של קיבוץ גלויות הביט בי בשמחה, ונהם כמה משפטים בשפה בלתי מזוהה.
    עוד לפני שהבנתי מה כאן קרה מצאתי את עצמי על כתפיהם מובל כמלך, רק שלא ישתמשו בי למדורה שלהם, הם נראים כמו קניבלים...

    ניסיתי להחלץ, אבל הם הרגישו והידקו את אחיזתם בי, ואז ראיתי אותו-



    מביט לתוך עיני בחיוך גדול, ומאחוריו ים של אחים, של יהודים שכבר לא צריכים להסביר לי מה קורה כאן...

    מברך שהחיינו בשם ומלכות ומחזיר מבט למלך המשיח.
    קודם כל, אזהרת ספוילר לאלו שעדיין לא קראו את הספר.

    אז קראתי את מגן אנושי של יונה ספיר האלופה.
    הספר מושלם וגאוני כמו תמיד, אבל אותי, לפחות, הסוף קצת ביאס.
    ציפיתי להתפתחות אחרת עם נחום, לדעתי היה מיותר להרוג אותו.
    לי כבר התפתח בראש סוף אחר ופחות טראגי, אז הנה הוא כתוב לפניכם.

    החל מאמצע עמ' 682



    "שזה הדבר החשוב ביותר, כמוב..."

    "יובל!!!" קול של אדם נדהם נשמע מאחוריו.

    הוא הוריד במהירות את הנשק, מסתיר אותו מאחורי גבו.

    קריאת תדהמה נוספת נשמעה. "אייל! מה אתה עושה כאן עם יובל?" אלי ההמום פנה אל חברו הקשור וניסה לשחרר אותו מכבליו.

    "ומי קשר אותך ככה?" שאל את אייל שפחד מהרגע שחברו יקלוט את הסיטואציה.

    הוא לא העז לומר לו את האמת הקשה. הוא רק הניד בראשו כלפי יובל שעמד מן הצד, עדיין מתלבט אם לברוח או להישאר.

    פניו של אלי הוריקו. ההבנה נחתה עליו באחת. "לא!" הוא הסתובב במהירות אל יובל בחוסר אונים מוחלט. "זה לא אמיתי! תגידו לי שזה לא אמיתי!" הוא העביר מבטו אל נחום בבלבול, "תגידו לי מה קורה כאן!" הוא היה הסטרי.

    "יובל תזרוק את הנשק מיד!" אלי קלט את האקדח שהציץ מאחורי גבו של אחיו.

    "איך אתה מעז?" פחד ותדהמה התערבבו בקולו. הוא ניגש אל יובל ושלף את הנשק מידו, אחיו ההמום לא ניסה אפילו להתנגד, הוא עמד כהלום רעם. לא מבין מהיכן צנח אלי לכאן.

    "הופה!" התגליות נפלו על אלי אחת אחרי השנייה. "האקדח שלי! לא פחות ולא יותר. מה רצית? להפיל עלי האשמה ברצח?"

    "מה... מה אתה... מה אתה עושה כאן?" התגמגם יובל, בקושי מסוגל לדבר.

    אלי היה בהלם מהעובדה שלא הבחין שנשקו נלקח, אך ניסה להתעשת. הוא הפנה את מבטו אל אייל, הקשור עדיין. "באמת חשבת שלא אבוא לראות מה אתך? ככה אתה מכיר אותו? ועוד כשיש לי שעה וכתובת מדויקים, שכחת מי הביא לך את המידע עליהם?..."

    "אמרתי לך לא לבוא..." החל אייל לנזוף בחברו אך אלי קטע אותו, "עזוב את זה עכשיו. מה הם עשו לך?"

    אייל חייך בעגמה. "עדיין לא עשו. רק הכינו את השה לשחיטה...אתה באת ועצרת אותם".

    אלי התכופף והרים סכין שנשמטה לאחד מאנשיו של אחיו כשנכנס. "טוב, האחרון שאקרא לו שה זה אתה..." הוא החל לחתוך את כבליו של חברו.

    "עצור! עצור מיד!" יובל קפץ לעברם. "זוז הצידה". הוא שלף אקדח ברטה שאלי זיהה גם אותו כשייך לו, וכיוון אותו אל אייל.

    ברנשיו של יובל התקדמו בינתיים אל אלי וניסו להרחיק אותו בכוח, כשלפתע הסתער עליהם נחום, עוזר לחברו של אחיינו להשתחרר מאחיזתם הלופתת.

    הוא פרגן לאחד מהם שני אגרופים היישר אל מרכז הפרצוף ואלי עזר לו עם השני בבעיטת מספרים מכוונת היטב. השניים נפלו על הרצפה, ובר המזל שקיבל את הבעיטה מאלי נראה מחוסר הכרה.

    אלי רץ במהירות אל חברו, משמש עליו כמגן חי מאחיו. "יובל! תפסיק! עדיף שתפגע בי מאשר שתפגע בו!"

    אחיו שלח אליו חיוך מלגלג. "הו, לא, ממש לא. אתה קצת יותר חשוב לי מהחבר המעצבן שלך, תסלח לי. ותאמין לי שיצא מזה רק טוב. לא יזיק שישב בכיסא גלגלים ולא יוכל לתפקד. הוא עשה מספיק נזק עד עכשיו". הפטיר יובל בחוסר רגישות.

    עיניו של אלי התרוצצו לכל הכיוונים בחוסר אונים מוחלט. הוא הישיר אותם אל אחיו. "האיש הזה שגם לי לדבריך, כל כך הרבה נזק, הציל את החיים שלי עשרות פעמים. ודווקא לא מזמן".

    אלי לא חשב שיובל יודע על משימתו בסוריה, קל וחומר לא על דרך שחרורו. הוא לא נכח במקום כשחשף נחום את הפרטים אודות הוועדה.

    "בטח הציל". סינן יובל בציניות.

    "היה חייב להציל, כי הוא גם הכניס אותך אל סכנת החיים הזו... אם לא הוא אתה לא היית כאן עם הרגל הצולעת והמסכנה שלך, שפצע הירי שבה נוצר מ'תאונת עבודה', ראשיד לחץ ממש בטעות על ההדק. והוא גם נורא הצטער בשבילך על הכאב..." ציניות טהורה נטפה מכל מילה. "ועכשיו, זוז!" קרא.

    אלי שלף את אקדחו מול אחיו. "תוריד את הנשק. מיד".

    המחזה היה הזוי לחלוטין; שני אחים עומדים ומאיימים זה על זה באקדחים שלופים. אלי התקרב בפסיעה לכיוון אחיו, "תוריד, אמרתי".

    יובל הוריד את אקדחו לאט לאט. בכמה סנטימטרים ספורים. אלי התקרב לעברו עוד, ושלף את האקדח מידו המהססת.

    "לא הייתי מאמין עליך יובל. באמת".

    "מה לא היית מאמין עלי? שיהיו לי כאלו יכולות בוועדה?" יובל עדיין לא איבד את לשונו.

    "לא. אני לא מדבר על זה". אלי לא הבין על מה אחיו מדבר אך לא הראה זאת. "אני לא מבין איך הגעת לשפל כזה, לרצות להרוג בו אדם יהודי? אתה לא מתאר לעצמך כמה איחולים איחלתי לאיש שרדף אחרי החבר שלי. לא תיארתי לעצמי שזה אחי, עצמי ובשרי".

    אלי הניח ידו על כתפו של אייל שעמד לצדו, קשור עדיין ולא יודע מה לעשות.

    "מצטער, יובל, אני לא אתן לך לפגוע באייל. אם אתה רוצה בטובתי, כמו שדבריך נשמעו, אז תעזוב אותו, כי הוא חשוב לי. יותר ממה שאתה מתאר לעצמך".

    יובל עמד לרגע, חוכך בדעתו. "עשינו עסק". כנראה הבין שאין לו כל כך ברירה. הוא הושיט את ידו לאייל, "אני מפסיק לרדוף אחריך, ושלשתכם", העביר מבטו על נחום אלי ואייל שעמדו מולו, "לא מוסרים מילה ממה שהיה כאן". הוא לא ראה צורך לומר זאת לאנשיו ששכבו עדיין על הרצפה.

    אייל הנהן למחצה. "ומי ערב לי שתעמוד במילה שלך?"

    "תאלץ להאמין כי אין לך אפשרות אחרת, וגם אין לך הוכחות. ולא יהיה שווה לך לנסות להתחכם, כי רבי הצמרת בממשלה עדיין לצדי. אל תגרום לי להשתמש ביכולות שלהם".
    מי שלא מכיר את יואלי אויש, עשוי לחשוב שה'זלמענ'ס' הקבוצה הקיצונית הזאת, עם הבגדים המשונים, הם אכן פרימיטיביים ומיושנים, כמו שהתקשורת נהנית להציג אותם.

    מספיקה שיחה אחת לבבית עם יואלי, ואתה לא יכול שלא להפסיק את הרושם השלילי, ובאופן מיידי. ושלא תטעו יואלי לא מוותר על קוצו של יוד מהמנהגים וההשקפות. הוא מצויד בלשון לימודים, מחונן בנשיאת חן, עיניו יוקדות, מצחו תלמים, וכולו אש אמונה בצדקת הדרך.

    כך הוא מצליח להמתיק כל גלולה, ובעצם לשכנע אותך שאתה הוא הרשע ופורץ הגדר ולגרום לך להתחרט כל ימיך שאתה לא זלמנער .

    בחסות הסערה הציבורית על השינויים מהמסורת, ולנוכח ההשתלטות של המדינה על כל רבדי החברה החרדית, כשברקע מהדהדות ההפגנות הנזעמות של הזלמנע'ס, הלכנו, מאיר עזורי הצלם וכותב השורות לפגוש לשיחה על הווה ועל עבר, את יואלי אויש הדובר המיתולוגי של ה'זלמענס' בביתו בשכונת 'בתי אהרון' בירושלים.

    מיד בפתיחת השיחה, הצליח יואלי במתק שפתיו, להסביר לנו שכל מטרת המשטר הציוני על כלל גופיו השונים החל במכון לחקר אוכלוסיית הצבים בנחל אלכסנדר, ועד וועדת ההטמעה לגידולי האורז בעוטף חריש, כולם יד אחת להם נגד הציבור החרדי, ומטרתם להפוך את כל הגויים להיות ככלל ישראל או הפוך.

    אז מה בעצם עושים? שאלנו מבוהלים את יואליש.

    "דבר ראשון, הייתי שמח אם כולכם תגיעו למחאה האדירה שאנחנו עורכים מחר בכיכר מדינת ההלכה" כך יואלי בעודו דוחף לידנו פרוספקט צבעוני.

    "אך גם מי שלא מורגל במחאות אדירות ומרעישות ירושלים ומלואה . צריך קודם כל לחיות עם מודעות. לא מודעות פאשקווילים אלא מודעות בוא"ו שרוקה"

    דהיינו?

    "להבין את המזימות. ורק שתדעו שהציונים ובעלי בריתם החרדים, מכינים המון מזימות לדברים הנוגעים בנפש הצביון החרדי.

    יש לך דוגמאות?

    "בטח. בתקופה האחרונה החלו דיונים במרשתת החרדית, הקוראים להפסיק את התופעה של ההתגודדות סביב אמבולנסים.

    לציבור חסר המודעות הנושא הזה נראה שולי ובלתי עקרוני, ובתמימותו חושב למה לא? אבל באמת צריך לדעת שהמנהג הזה הוא מושרש באופיו של הציבור שלנו. מכיון שבאופן עקרוני אנו מתנזרים מחיבור לכל הסחי והמיאוס שבמדיה החילונית. זה בעצם התחליף שלנו.

    אם נחנך את ילדינו שלא לרוץ אחרי כל כונן הצלה. נמצאנו מכשילים אותם לעתיד לבוא."

    מעניין. יש עוד דוגמאות?

    "ברור. כל מה שנוגע לצורה שבה מעסיקים את המורות במסגרות הפרטיות ואפילו בחינוך העצמאי. ישנן גורמות אינטרסנטיות, שמדברות כביכול בשם המורות והגננות, כאילו הן מתלוננות על תנאי ההעסקה הלא הטובים, וכאילו מכריחים אותן לתת שעת התנדבות, וכאלה.

    אז תדעו, שלא היה ולא נברא!

    רובן המוחלט של המורות רוצות ומעוניינות. לעבוד בצורה הזאת, ככה עשתה שרה שנירר. ביא קיבלה מגדולי הדור הקודם. היא פיטרה את המורות כל שנה, לא הפרישה להן פנסיה. ויצרה מציאות שבה המוכשרות הלכו להיי-טק הפולני, וכל המשרות נתפסו בנכדות של.

    כל המורות יודעות שזו שהשיטה שלנו, היא עתיקה ומקודשת כפי שהורנו רבותינו."

    יישר כח! יואלי. בחוקותיהם אין אנו מאמינים.

    רגע יש נושא ממש חשוב.

    אנחנו רושמים.

    לאחרונה ראיתי בכמה שטיבלאך ברחבי העיר. שלטים בחדרי הנוחיות 'נא לשמור על הניקיון' קשה לי לשים את האצבע, אבל ברור לי שגם זה חלק מההתדרדרות החמורה.

    הרי בתורתנו הקדושה יש הוראות ברורות כיצד לנהוג במקרים כגון אלו.

    למה אנחנו צריכים להוסיף עניינים של 'נקיות' שבמסילת ישרים' יש להם משמעות אחרת לגמרי. אין זה אלא הרצון להדמות לגויים. ולניקיונותיהם המטונפים.

    אני באופן אישי לא שומר על הניקיון. אני שומר על המסורת.
    בס''ד.

    מדורת העיתונים שלי// לג' בעומר..

    איציק בן השבע נכנס הביתה מבית הספר ועיניו בורקות,
    אבא, הוא צועק,

    השנה אני הולך לעשות את המדורה הכי ענקית בשכונה,
    ובעוד אני מנסה להכין את עצמי למעשה הקונדס התורן,
    אני רואה אותו גורר אחריו שק אשפתון ענק מלא בעיתונים,

    אתה רואה אבא, הוא מתלהב,
    נכון השכן שמואל הקשיש מקומה ראשונה,
    פינה היום את כל אוסף העיתונים שלו,
    לא אשפתון אחד, שבע כאלה שמתי לי מאחורי הבנין..

    אין.. אין.. זה הולכת להיות המדורה הכי הכי ענקית..

    ואני תופס את עצמי,
    תוהה איך אני מסביר לחמודי הזה שמדורה לא עושים מעיתונים..
    תראה, אני אומר לו, מדורה.. כאילו..

    נכון, זתומרת,
    ברגע הראשון הניירות ידלקו והאש תתרומם אל על,
    זה יראה טוב, מחזה מרהיב אפילו,
    אבל זה לדקה אחת או שניים, מקסימום שלוש..
    אבל מדורה?... זה לא..

    אני מנסה להסביר לילד החמוד כל כך,
    שיש מדורה, ויש להבה מרהיבה של רגע..
    ואז הכל נגמר..

    וואוו.. קול פנימי עולה לי..
    איפה אני בסיפור הזה ?..

    ממה עשויה המדורה שלי,
    ממה הדליקה הפנימית שלי,
    לא מהעיתונים שאני זורק לשם?..
    מריגושי שנקל וחצי,
    ניירות צבעוניים כאלו,
    נכון, בהתחלה יש ריגוש מהמחזה הויזואלי המרהיב,
    אש שנדלקת בקלות, זמינה,
    אבל זמנית ומתכלה במהירות,

    מאבק חיי הערכים בחיי הריגושים
    כמוהו כמדורת עצים ועיתונים,
    כדי ליצור אש להאיר, לבשל, לחמם,
    צריך ללכת לאסוף עצים, לסחוב,
    לפעמים יקרעו הבגדים,
    לפעמים גם ישרטו האצבעות,
    לא תמיד זה יהיה נחמד,
    יקח גם זמן להעמיד את המדורה,
    נצטרך גם להמתין בסבלנות עד שתידלק האש,
    אבל לכשתיתפס האש, ידלקו העצים,
    ויעלו הלהבות נדע שהכל היה שווה,

    ולקול צלילי האש נביט בעיני רוחינו
    על כל מדורות העיתונים שמתנוססות
    ומתנוצצות בשלל צבעים,

    ובעוד אנו נטרח ונתייגע בהעמדת מדורת העצים,
    יהיו מי שילגלגו עלינו,
    על האלה שמתעקשים לסבול כמו פעם,

    ואנו רק נמתין זמן מה בדומיה,
    עד אשר מדורות העיתונים סביבנו
    יהפכו לאבק בהיסטוריית ריגושי השנקל וחצי,
    ותפנה את מקומה למדורת העצים שכאן בשביל להישאר...

    כי האדם עץ השדה..

    וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.. שנזכה..
    [20:35]
    הייליגע רבי שמעון! נפשי חולת אהבתך! כמה חיכיתי ליום הקדוש הזה, שאזכה להניח את שק עצמותי בין רבבות אלפי ישראל הבאים לשמוח ביומא דהילולא דילך. אשרי שזכיתי להיות מהעולים להר הקודש.
    זאגט דער הייליגער זוהר, "קם רבי שמעון"...

    [00:48]
    כמה זמן אני כבר פה? זה נראה כמו נצח, במיוחד כאשר החמצן בקושי מצליח להגיע בדלילות אל המוח. ככה זה כנראה כשנמחצים תחת הררי אנשים.
    צלילי המוזיקה נדמו בפתאומיות.
    מוזר שאף אחד עדיין לא מצליח להרים את כל האנשים שנפלו בפתאומיות. עוד רגע כנראה הסיוט כבר יהיה מאחורי.

    [00:51]
    המוח שלי כבר מתחיל להתעמעם. שמע ישראל... הוי... ה' אלוקינו ה'... הוי... אחד.

    [00:53]
    אולי בכל זאת אני אצא מכאן בחיים? רבונו של עולם, ראטעווע!

    00:55
    ר..ב..ו..נ..ו... ש..ל.. ע..ו..ל..ם... א..י..ן.. ב..ל..י..ב..י.. כ..ל.. ק..פ..י..ד..א...... הוי..... ע..ל.. כ..ל.. א..ל..ו.. ש..ר..ו..מ..ס..י..ם.. א..ו..ת..י.. ו..ג..ם.. ל..א.. ע..ל.. א..ל..ו.. ש..ד..ח..פ..ו.. ב..מ..ש..ו..ב..ת.. נ..ע..ו..ר..י..ם...



    ויצאה נשמתו.



    ====

    יהיו הדברים לע"נ הצדיק המופלא רבי שמואל צבי קלאגסבאלד זצ"ל. יצאה נשמתו בקדושה וטהרה, ליל ל"ג בעומר תשפ"א באתרא קדישא מירון. אלו היו דבריו האחרונים.

    ויה"ר שנזכה אנו לקדש שם שמים ולמחול לכל יהודי, בעוד נשמתנו באפנו.
    אני מגיע הביתה, מניח את הכובע בחבטה על השולחן, מוזג לעצמי אננס-אגס-גויאבה קררר מהמקרר ולוקח ליד את המגזין העסיסי "היימיש", שוקע לתוך הספה, מאפשר לה להביע את דעתה הגונחת.
    באותו רגע נפתחת הדלת לרווחה, מכניסה בדומיה שיירה ארוכה של אנשים זרים. אני סוקר אותם במבט עין חשדני, מנסה להבין את ההרכב.

    נמצאת שם גברת כבודה עטויה במבט רשמי וחמור סבר, לצידה זוצי"ת צעירה סמוקת לחיים עם עיניים בורקות.
    בתווך מדדה קשיש כפוף, לועס זנב עיפרון צהבהב תחת שפם עבות בצבע זהה. צעיר בגילאי השלושים מדבר לתוך אוזניית בלוטוס דור 7, ועוד קשישה אחת עם שקית פלסטיק רב פעמית שאפשר לזהות עליה את שרידי הלוגו החד-גוני של רמי-ישראלי. טור ססגוני של אנשים מזדנב בעקבותיהם, מתגנב פנימה לאטו.

    הבזק קצר בירכתי המוח מזכיר לי שהשבוע אמורה להיות תפנית דרמטית בסיפור ההמשכים של י. נופך ויתכן שנקבל רמז קל על זהותו של אביאל, נער השליחויות אפוף המסתורין מארץ החוילה.

    אני פותח במאמר המערכת, קורא ברפרוף את דבר העורכת. אהה, סיפור מוכר, התפרסם בעלון הנבואות של הרב כהן וגם ב'שכונתינו' - החינמון של יום שני.
    רשרוש מקצה החדר מקפיץ אותי, גברת מבוגרת עם משקפי קריאה מפטירה במבוכה: "אויש, ממש לא נעים לי, באמת שלא ידעתי".

    המוח שלי עדיין אפוף בניתוח האופציות האפשריות לזהותו של אביאל ואני ממשיך לכתבה הראשית מאת נ. זאב, 'אתגרי הסבתאות'. שמעתי מאשתי ששמעה מחברה בעבודה ששמעה מגיסתה ששמעה מאחותה שהסופרת המפורסמת הזו עוד לא השלימה את העשור השני לחייה, למה שתיתן עצות למי שיכול להיות סבא שלה?.
    רחש קל נשמע מכיוון השידה העתיקה שבכניסה, זוצי"ת צעירה שנשענת עליה מסמיקה כעת במבוכה. אויש, לא התכוונתי.

    מדלג לטור השבועי 'עם הכולל', קורא את הסקירה השבועית של הרב יצחקובזון על הפוליטיקה הפנים - חרדית. איי, איך שהוא הכניס השבוע ללינדמן, מממ... הגזים קצת הבנאדם, יכל לכתוב קצת פחות דוגרי.

    ממשיך לסיפור השבועי, מתעלם משני שיפודי עיניים שננעצים בי דרך הכריכה התלת ממדית שפרגנו השבוע הקופירייטרים של "טל-שורש-ABC". פרק מרתק נתן השבוע י. נופך, אפשר בהחלט לומר שיש לו עתיד, לפחות בתחום המדע הבדיוני. אממה, זה מעמיד בצל את הפרק של שבוע שעבר שהיה קצת תפל כזה, מנופך הייתי מצפה ליותר.

    השקט בחדר נהיה סמיך יותר כשאני מתקדם אל 'קוראים כותבים' ואפילו המזגן מבין את גודל השעה, קרביו דוממים כעת מזמזומם הנצחי. אנונימי בשם א.ב. מבני ברק פורק שם את תסכולו על חוסר הזהירות במירון ועל כך שהשנה צריך לאפשר רק לשליח של 'ועד הגזברים' להתפלל שם בשם כולם.
    הגזים הבנאדם, איך המערכת מכניסה בכלל מכתב כזה?

    החלל שמעבר לעיתון מפריח לאוויר ב-ו-ם מבעית.
    בתזמון מפליא העציץ השוכן תחת החלון מביא לעולם עשרות שברי חרס צעירים, שופך את תכולתו על פני להקת נמלים שחגה סביב שאריות הבמבה שנשארו שם משבת. כיסאות איקאה מתעופפים בחלל החדר, לוגו מוכר של 'יד לאה' מתקרב אלי במהירות מעבר מקל מתנפנף האחוז באיום בידו של קשיש בעל שפם זהבהב - "קצת כבוד למבוגרים לא יזיק לך!!!".

    מי נתן להם בכלל רשות להיכנס לבית שלי ???
    בן ה-13 היה נרגש עד עמקי נשמתו. הביט על אביו העומד לצדו, נרגש לא פחות ממנו. אבא בעצמו למד אצל ראש הישיבה, לפני שלושים שנה!


    בהוראת המזכיר, נקשו קלות על הדלת, אחר נכנסו לחדר. ארונות עץ כבדים עמוסים בספרים עתיקים הביטו בהם מהדפנות, מעלים באפם ניחוחות קדומים. הסטנדר המקולף כמו נופף לשלום לתלמיד ממנו נפרד לפני שנים כה רבות.

    ראש הישיבה הרים את עיניו מהגמרא הגדולה והרכיב לעיניו את משקפיו העבים, המהוהים. הביט בהם, קימט לשבריר-רגע את מצחו ומיד אמר בחיבה:

    "שוורצבורד! אוהו. מנשה שוורצבורד... איזו זכות. וראה בנים לבניך!"

    ר' מנשה נענע בראשו ביראת כבוד. הלא נאמר "ושיננתם לבניך - אלו התלמידים", וכשראש הישיבה רואה שלתלמידים שלו יש בנים או תלמידים משל עצמם, הוא מפטיר במילים אלו...

    "ה... הראש ישיבה זוכר אותי?" הרגיש פתאום שוב ילד בן 13.

    "א וודאי, איזו שאלה, איך אפשר לשכוח תלמיד נפלא כמוך, בן עלייה, מן המצוינים! נו, איך הולך אצלכם בכולל ברכסים?"...


    רק בחוץ, הרשה ר' מנשה לעצמו להתפרק. להזיל דמעת התרגשות.

    "יש לראש ישיבה זיכרון טוב במיוחד, נכון?" שאל אפי הצעיר.

    "לאו דווקא". אמר ר' מנשה. "אומרים שהקורונה או החיסונים פגעו לו בזיכרון... אבל כנראה את התלמידים הוא זוכר היטב כי כל אחד ואחד לו נחקק לו בלב. כבנים ממש!"

    <<<

    בחדר פנימה, השיב ראש הישיבה את משקפי גוגל אל השולחן. "גוט, גוט". חייך לעצמו, וַיַחֲזֹר לתלמודו.
    ביקום המקביל שלי, קיימים חרדים לדבר ה', והם קמים כל בוקר עם השאלה: מה מבקש ממני הבורא היום?
    ביקום המקביל שלי, נטילת ידיים בבוקר היא לא טקס שנעשה בעיניים עצומות, אלא הטהרות לקראת היום הבא.
    שם, בארץ אשר אבניה ברזל ואנשיה חיים, אין שיעורי לשון, אלא שיעורי חיים.
    ביקום המקביל שלי, הפרחים מייפים את הדרכים, וטף פוסע אל כיתות לימוד. אור בעינייהם, חיבה בשפתם, והם רק מחכים לפגוש שוב את התורה, ללמוד בה.
    אורות אף פעם לא מסנוורים, ביקום הזה, והרעש אף פעם לא חונק את השקט.
    ביקום המקביל שלי, אנשים ממהרים אל התפילה ופוסעים בנחת אל העבודה. בוס אחד להם, והוא יושב בשמיים ממעל.
    הכסף מגיע בדרכיו הנסתרות, וחשבון הבנק לא מכבה את הלבבות.
    גם לקנות דירה אפשרי, ביקום המקביל שלי. אפשר גם לבנות אותה בידיים, ממסד ועד טפחות.
    ביקום הזה, חבר פירושו כנות, ומשפחה - אהבה ורעות.
    אין שם לא שנאה, לא קנאה ולא תחרות.
    ביקום המקביל שלי, אולי יש אנשים שגרים על חולות. הם קמים כל בוקר ומתפעלים מחדש ממראיהן של דיונות.
    גם פונדקי דרכים פזורים לרוב שם, והם מציעים כל טוב לתיירים וקבוצות. וכמעשה אברהם בשעתו, אין להם בקשות מיוחדות. רק שתאמר דבר תורה לילדים, ליד השולחנות.
    אל תתפלאו על אלו האגדות. ביקום שלי, בורא עולם כבר גאל את עמו מכל המלכויות.

    אחרי תקופת יובש קצרה, חזרתי לשתף בפורום. אשמח לביקורת ותגובות.
    "שבת שלום מנשה"

    שתיקה.

    דלת הבית נטרקת מאחורי מנשה.

    שלהבת ראתה את פרצופו הכרכומי של מנשה, את כתפיו שמוטות ואת רקותיו האפורות זוהרות בלובנן, ומיד הבינה ששוב נכנס בעלה למרה שחורה. "מה קרה מנשה?"

    מנשה או בשמו המוכר: "הרב, מזכה הרבים, פה מפיק מרגליות, מנשה יוחאי קדושיאן שליט"א, יו"ר 'הארגון העולמי עם-ישראל-בלב-ונפש לעידוד קירוב חיבור תמיכה ייעוץ ולאוקמי מעפרא', עמד בפתח הסלון, נרות ליל שבת מרצדות על משקפיו האופנתיות, ידו אוחזת בדלדול, עלון מעוצב לעילא.

    פיו שחרר קצרות: "עכשיו אני יודע באופן סופי, לא לוקחים את העלון שלי"

    "איזה שטויות מנשה" שלהבת מעמיסה מגזרות גזר בצלוחית חרסינה. "בשיעור הישועות, כל הנשים מחמיאות לי על העלון, מספרות לי כמה הן התחזקו. ותאמין או לא, שירה צרפתי אמא של החייל שנפצע בפיגוע באילת אפילו רצתה לתרום עלון לרפואתו.

    "ולאן תרמה בסוף?!" עלה קולו של מנשה בפאתוס הידוע לשלושת שומעי לקחו הקבועים. "לעלון של זעפרני אההה?!, הלכתי השבוע לבית הכנסת של הסעודים איפה שלא מכירים אותי, הסתכלתי טוב טוב איזה עלונים הולכים ואיזה לגניזה.

    הכי הולכים 'התעברות' ו'אור המשיח' זה שנותן מיקום של המשיח בזמן אמת, וכמובן ה'באר הנושנה' שמקריץ סיפורים ישר משטיבל.

    אחרי זה העלון של מעתוק מכפר סבא, כי יש לו סיפור שבועי מהבן של הסופר ההוא.

    בסוף לוקחים קצת של החסידים ושל הרב זכאים ועוד כמה של הרבי המשוגע מטולצ'ין"

    רק העלונים שלי נשארו על השולחן. עד שבערל'ה המג'נון אסף את כל העלונים לשקית מכולת והלך לחפש קידוש.



    שלהבת נשארת חסרת מילים. במקרים כאלה, צריך את נהוראי אחיה הגדול, שיחזיר למנשה את הצבע ללחיים.

    היא שולחת את הילדה לתת לאחיה קריאת חרום, ומתיישבים לסעודה. במהלכה מפליא מנשה לחזור מילה במילה על מאמר הרב מהעמוד הקדמי.

    בסוף הסעודה כשמנשה קצת מתעודד, האח נהוראי ואשתו צונחים מדושני עונג. נהוראי, לחייו מוסרות שיער, לשונו נמלצת ובידו בקבוק יין שיעזור למחשבות להסתדר מעצמן.



    "מה הסיפור גיסי היקר רבי מנשה?" נהוראי מבין את הסיטואציה בחושים של סוחר שטיחים פרסי. "שוב בחורים אשכנזים ירדו עליך?"

    "לא, הפעם זה לא". מנשה שוב נזכר איך פרסם שניתן להזמין את הרב לשיעורים חוגי בית ולייעוץ. ואיך בחורים מישיבה אשכנזית הזמינו אותו למסגד בבית צפאפא. "הפעם ראיתי במו עיני שהקב"ה לא רוצה שאני אקרב את בניו יותר. לא חפץ מנחתי מידי."

    נהוראי חוכך. "מילתא דבדיחותא אתה שם? בעלונים של ברסלב זה רץ."

    "בטח שם. ישר מקבוצת 'פנתרים ברשת'."

    "ופינת הזוגיות יש לך?"

    "וואו או" מתלהב מנשה "הכי מלוכלכת שיש. כדי שאנשים יפנימו."



    "סיפור של מומי לוי?"

    הוא כותב רק על אינטרנט זה לא תופס.



    עיניו של נהוראי מצטמצמות בריכוז, מבט מבונטט ריצד לו באישונים, אך שוב חזר לעצמו ובביטחון של מבשר הגאולה הכריז "אז אתה חייב לשנות גישה. אבל ברווחים נתחלק חצי חצי."

    מנשה מיטיב שמיעה.

    "בשוק העלונים יש ענין של היצע וביקוש.
    אצל הספרדים יש ביקוש לסיפורים והלכות.
    אצל החסידים כל מיני צדיקים שוכני עפר ששפתותיהן דובבות, בין לבין סיפורי ישועות והשגחה פרטית.
    כל אלה תפוסים חזק.

    גם אצל הליטאים יש כבר את 'יתד נאמן'..."

    -"נו נו לא בשבת"

    "נכון לא מתאים, אבל יש תת ז'אנר שלא מספיק מקבל ביטוי..."

    מנשה מגביר סקרנות

    "נבואות זעם!
    יש ביקוש מטורף בשוק לנביא אמיתי. אתה תתחיל בקטנה, תזרוק נבואות, תפגע בול באיזה פלישה של פינלנד לאסטוניה.
    ומשם ואילך יפתחו שערי שמיים.
    תוך חודשחם כבר תקים מרכז רוחני, תפתח ערוץ יוטיוב, ותהיה גדול מזכי הרבים עם כוח פוליטי"

    העיניים של נהוראי זוהרות באקסטזה מנשה עדיין מצומצם מבט.

    "ואם כולם יקלטו שאני סתם מקשקש?"

    "נו טוב, לא יקרה כלום את זה כולם יודעים כבר היום."
    [ICODE]אמנם הספירה הזו כבר עברה, אבל הסיפור הארס-פואטי הזה רלוונטי אליי היום יותר מתמיד...[/ICODE]


    המכתב חיכה לה בתיבת הדואר, עטוף במעטפה רשמית, חתום בלוגו מודפס, והלב שלה התחיל לרעוד, ואִתו הידיים הקורעות מהר את פתחה של המעטפה.
    זה – זה. היא ידעה. זו התשובה.
    כמה קדם לה. כמה לילות חסרי שינה, שבהם כתבה אל תוך הבוקר. כמה ערבולי עוגות ובחישות סיר מוסחות, שבהם ניסתה לנסח את הפסקה הבאה שלה בספר. ואז השורה האחרונה, שאותה חתמה בהתרגשות מתפעמת, ואז העריכה הסזיפית, המייאשת כמעט, עד שסוף סוף יכלה לומר שזהו זה, הספר שלה גמור.
    היא לא הראתה אותו לאף אחד. לאישהּ סיפרה שהיא כותבת – הוא הסתקרן, אבל לא חקר יותר מדי. לאמה אמרה ש"כן, אני מתכוונת לממש את כישרון הכתיבה שלי", אבל לא סיפרה על הסיפור המתגבש והולך, על הסיפור רצוף האותיות המוקלדות, על הסיפור שהודפס על דפים רצים במדפסת הביתית, ואז נכרך בסליל בחנות הצילום הקרובה. על הסיפור שהכניסה למעטפה גדולה, ושלחה אל אחת ההוצאות הנחשבות.
    היא לא שלחה מעטפה גדולה נוספת שבה יחזירו לה את הסיפור שלה אם לא יקבלו אותו – מה פתאום, למה שלא יקבלו אותו? הוא נגע בכל הנקודות החשובות בחיים: ענייני משפחה ומלוכנות במשפחה, ענייני נפש וענייני מתח ואפילו נגע בנצח החיים. והוא היה כתוב בשפתה המיוחדת, בכישרון שניחנה בו מילדות ושכולם הכירו בו. היא הייתה בטוחה בתשובה הכתובה בתוך המעטפה.
    אז למה כל הגוף שלה רועד כשהיא מיישרת את קיפולי הדף המודפס?
    "לכבוד מלכה סופר [היא הייתה כה גאה בשם העט שבחרה לעצמה!]
    "אנחנו מודים לך ששלחת לנו את ספרך. לצערנו איננו רואים אותי כמתאים להוצאה לאור בהוצאתנו.
    בברכת הצלחה בכול! הוצאת מלך – ספרים הם לנצח".

    בום. היא הייתה בטוחה שהדף שנפל מידיה הוא שהשמיע את הרעש האיום הזה. או שמא היה זה לבה, שצנח כמה מדרגות מטה בתוך גופה?
    "חיה?" שמעה קול תמה מאחוריה, קול רך. לא הצליחה להביא את עצמה להסתובב אליו, אל האיש שלה שמלווה אותה תמיד. גם אם לא בענייני הכתיבה. עדיין. לעולם לא. "מה קרה?"
    לא הצליחה לענות. הושיטה את אצבעה אל הקרקע למרגלותיה.
    הוא התכופף, עדיין תמה. ניער את המכתב מהעפר שדבק בו. "מלכה סופר?" שפתיו התעקלו בחיוך. "זה שם יפה, דווקא..."
    "שם לא שווה בכלל," היא התיזה.
    "כי הם החליטו לא לקבל את הספר שלך?" התמיהה בקולו גברה.
    פניה המעונות ענו לו.
    "את יודעת כמה הוצאות ספרים יש?" הוא בירר, קולו חם. "ויותר מזה – את יודעת כמה סופרים וכמה אנשים שרוצים להיות סופרים יש?"
    "המ... יש הרבה..." היא אילצה את עצמה להודות.
    "אבל חיה מלכיאל, האישה שלי, יש רק אחת," שוב הוא חייך, והחיוך כבש את פניו, כבש אותה. "ואני יודע שהיא הכי מוכשרת שיש. מה דעתך, תרצי להראות לי את הסיפור הזה שכתבת? את יודעת שאני אוהב לקרוא – כשיש לי זמן..."
    הסיפור שהיא כתבה. הסיפור שהיא התכוונה עכשיו, ברגע שתעלה הביתה ותפתח את המחשב, למחוק באבחת לחיצת עכבר. הסיפור שכנראה לא שווה.
    או שכן?
    "כן..." הצליחה למלמל, הצליחה לצעוד בעקבותיו אל תוך הבניין. "תביא," היא הושיטה את ידה אל הדף שהיה עדיין בידיו כשחלפו ליד פח הניירות.
    "לא," הוא הרים אותו גבוה. "המכתב הזה הולך להיכנס לאלבום. וגם אם יהיה לנו אלבום שלם של מכתבי דחייה כאלה – אנחנו לא ניפול! אנחנו נדע שאת עוד תקבלי את התשובה החיובית יום אחד. אנחנו נדע שכבר עכשיו את סופרת טובה."
    היא הנהנה, מפקפקת.
    "אני מבטיח לך שתצליחי," הוא דחף את דלת הבית, התגלגל אל המטבח כדי לזרוק פסטה לסיר, "מבטיח לך שתנצחי בסוף בדרך שלך. רק בסבלנות. רק בשמחה ובאצילות. איך קראת לעצמך? מלכה? כן. את עוד תגיעי במלכות לניצחון שלך, לנצח שלך כסופרת. אני מבטיח."
    והיא, מה נותר לה לעשות? הנהנה. בסבלנו. במלכות. בנצח.
    בשיעור ב' ישיבה קטנה למדתי חברותא עם מוטי הגאון והיה מדהים. כבר תכננתי את סיומי הש"ס שנערוך יחד בכל העולם, פנמה וארם צובה ואחר כך הצעות רבנות מפלטבוש ועד קרית שמונה שזה טוב כי אתה קרוב לסוריה משם יצאה הקהילה החאלבית הכי עשירה בכל ניו יורק רבתי.

    הייתי אמור להיות היום רב מוקף באנשי חצר אבל אמור זה שם של דג. אחרי שלושה חודשים התברר בעלייה לתורה סטנדרטית שהשם השני של מוטי הוא "ליבר". סבתא רעכל עליה השלום הייתה מוציאה קציצי כבד מהקופסת פח חלודה ואומרת לנו "נא, נא, נא דיר לעבער" ומאותו רגע כל פעם שישבתי מולו עלה לי באף ריח של הלעבער הרקוב המקולקל והמראה המקומט החיוור של סבתא כשהצצתי לחדר ההוא בשמגר בגיל 7 עד שההוא עם הפאות המבוקבקות והשיניים הגדולות צעק "מי הכניס לפה ילד. משיגינערס. ארויס ארויס" וראיתי רק חושך ירוק.

    לא פשוט למצוא חברותא באמצע שנה ועוד בלי סיבה טובה אבל כן פשוט למצוא את אילוז. אילוז שהיה שותה פטל אדום ישירות מהקנקן הכתום של חדר אוכל, אילוז שכל הישיבה הודתה לריבונו של עולם על זה שהוא לא כהן שצריך להוריד נעליים באמצע תפילה, אילוז שלא גירש את היונים מהחדר שלו עד שהן לא גירשו אותו, אילוז שהיה החבר הכי טוב שלי עוד שש שנים בהן עשינו כל דבר יחד ואפילו גם למדנו קצת, אילוז שזכה לשידוך מקסים עד שמוטי סיפר לצד השני על בעיה רפואית נסתרת שיש לו והשידוך התבטל.

    מאז אף אחד לא ראה את אילוז כמה שנים טובות. לפני חודש הוא פתאום התקשר אליי ורצה להיפגש. הסכמתי מיד כי הוא ואני היינו פעם חברים צמודים כמו שנורר בזיכרון-מוישה ומסוף האשראי שלו. הוא הגיע אליי לצפת, כפוף, שבר כלי. אנחנו הולכים במדרחוב לרדת למקווה האר"י אבל היה קשה לזהות בו את אילוז שלי, איך שאנחנו מגיעים למדרגות מתכת של הבית יוסף עולה מולנו רב חשוב עם כמה תלמידים צעירים שותים בצימאון כל מילה שלו. אילוז זיהה אותו מיד.

    "רוצח!" הוא צרח בקול אומלל. יונים התעופפו בבהלה. זו פעם ראשונה שאילוז מבריח יונים. "שופך דמים!" הוא התריס שוב, חיוור. תפסתי ביד שלו שלא ייפול. המעקה תפס בו מהצד השני.

    התלמידים הצמאים הדפו במהירות את המטורלל המחוצף ולא היה שם את רבי עקיבא שיעצור אותם. רק אותי שהייתי מבולבל גדול בעצמי ראיתי חושך ירוק והרחתי ריח חזק של לעבער. ועוד בבית קברות.

    ואז מוטי, הרב מרדכי ליבר, אמר פתאום בלחש: "זה לשון הרע לתועלת. זה מותר ולדעת רוב הפוסקים חובה". התלמידים נעמדו, המומים. לא חשבו שהרב באמת מכיר את התימהוני המדובלל הזה.

    "לא נכון". התעקש אילוז. דמעות בעיניו. "שאלתי על ה... בעיה הספציפית הזו. כמה רבנים גדולים". הוא מנה שמות של גדולי ופוסקי הדור המפורסמים ביותר. שלושתנו ידענו שבחיים לא הוציא דבר שקר מפיו. התלמידים התלחששו ביניהם וראיתי שהם נבוכים וגוברים.

    היו שם כמה שניות ארוכות של שקט ובסוף מוטי אמר "לא ידעתי" וזה היה הדבר הכי קרוב להתנצלות שהיה אפשר לדמיין ממנו. אילוז נענע את הראש ונשף את כל האוויר שהיה לו בפנים ואפילו יותר ולרגע נשבה אווירה של התפייסות ברוח עד שמוטי אמר "אני אזכיר אותך על הציונים הקדושים כאן לזיווג הגון בקרוב". הרס הכול אבל התלמידים היו מרוצים וענו אמן במקהלת דבקות מעריכה.

    למטה ליד רבי פנחס בן יאיר עמד שולחן עם קנקנים כתומים של פטל אדום.
    בהתחלה סרטן
    היה קטן,
    לא שווה את המשאבים

    ואמר החכם
    שעיניו בראשו:
    טפלו, אל תזניחו
    נתחו, בגוף אל תניחו!

    אך העם
    התעצל,
    והתחיל טיפול
    אלטרנטיבי מתנצל.

    לא כל סרטן רע,
    בישרו כרוזי העם
    יש תאים טובים
    ישנם תאים רדומים,

    הם, בטוח לא יזיקו
    ואותם נעודד
    את המתאבדים
    נרחיק נשכיח
    הם לא יופיעו בדו שיח

    אך סרטן רק צחק
    גדל, גדל והתעצם
    שולח גרורותיו
    אל הכליות והכבד
    ורק מרחק קטן הוא מהלב

    והחכם, זועק
    קולו נישא:
    אחי, רעי,
    לא זו העיצה!

    ועדיין דבריו נופלים
    על אוזניים ערלות
    כי חשובי העם התכנסו
    ודנו בהקלות

    ואומרים החשובים
    כי סרטן ענק כבר, וגדול
    ובו המון תאים
    חלקם רעים
    וחלקם רדומים

    הבה נפתח הלב
    לסרטן אחד רדום
    בטוח הוא לא יזיק
    הרי הוא שקט, גדום

    וסרטן לא היסס
    קפץ שלח גרורות
    מילא חדרי הלב
    חדר גם לריאות

    והעם עוד רגע
    מאבד משקל, קורס נופל
    ואיה הוא החכם
    שיעצור.

    כתבתי את הקטע אחרי הפיגוע בבני ברק ולא רציתי לפרסם כי הוא מרגיש לי מידי מוגזם, אבל אחרי רצף הפיגועים והתחושות שיניתי מעט את דעתי. מה דעתכם?
    פסח עומד בתחנת האוטובוסים בסוף רחוב נחמיה ומרגיש שהוא עומד להתפוצץ.

    הסיוט הזה עם חברת פסים חוזר על עצמו בכל פעם שהם נוסעים להורים וגורם לו להתחרט על כך שוב ושוב.

    התחנה הומה אדם, רעש צפירות האוטובוסים מתערב עם פטפוטי וליהוגי הילדים שלצידו, ממתינים בחוסר סבלנות, המון אדם נבלע בקרבי האוטובוסים החולפים בזה אחר זה, אוטובוסים לכל יעד אפשרי, חוץ מזה שאליו מיועדות פניו.

    הוא מצמצם עיניו בניסיון לזהות את מספרו של האוטובוס המתקרב, מהדק את אצבעו המורה על המשקף הימני כנהוג ולמרבה זעמו הוא מגלה שוב שמדובר בקו לערד, השלישי בחצי השעה האחרונה, בעוד הוא ממתין לקו למודיעין עילית מזה שעתיים!

    רטינותיה של רעייתו העייפה השעונה על עמוד התאורה כשתינוקה השמנמן מיילל בידיה הביאו אותו למצב קיצון.

    הוא פושט את חליפתו, נוטל את התינוק בידיו ופוסע נמרצות למרכז הכביש. בולם את האוטובוס שזה עתה יצא מהתחנה.

    "נמאס לי", הוא צועק בזעם, "שום אוטובוס לא יוצא מכאן עד שלא יגיעו אוטובוסים של הקו למודיעין עילית!!!"

    מספר צעירים הממתינים אף הם בתחנה הצטרפו אליו חיש ובמקום החלה מתחוללת מהומה.

    נהג האוטובוס שמכיר את הסיטואציה הבין שאין לו מה לעשות חוץ מלתת למציאות לעשות את שלה, השעין את כסאו לאחור, והחל מעלעל באייפונו בשלוות נפש מעושה.



    - - -



    ניסן יושב באוטובוס בתחילת רחוב נחמיה ומרגיש שהוא הולך להתפוצץ.

    הסיוט הזה עם התחבורה הציבורית חוזר על עצמו בכל פעם שהם נוסעים להורים וגורם לו להתחרט על כך שוב ושוב.

    האוטובוס הומה אדם, רעש קריאות הנוסעים מתערב עם פטפוטי וליהוגי הילדים שלצידו, מקפצים על כסאותיהם בחוסר סבלנות.

    הוא מצמצם עיניו בניסיון לזהות את המתרחש בכביש שלפניו, מהדק את אצבעו המורה על המשקף הימני כנהוג ולמרבה זעמו הוא מגלה שמדובר בפקק מעשה ידי אדם, כזה הנוצר על ידי נוסעים זועמים!

    רטינותיה של רעייתו העייפה העומדת לצידו באוטובוס כשתינוקה השמנמן מיילל בידיה הביאו אותו למצב קיצון.

    הוא נוטל את התינוק בידיו ויורד בצעדים נמרצים מהאוטובוס, היישר לעבר חבורת החוליגנים שחוסמים את הכביש.



    פסח וניסן עומדים שניהם זה מול זה, תינוק שמנמן בידיהם, שניהם מניפים את התינוק מול פרצופו של השני וזועקים במקהלה בזעם:

    "אתה רואה את התינוק הזה??? הוא רוצה מיטה!! הוא רוצה לישון הלילה בבית! אל תחשוב רק על עצמך!!! מידות!!!"


    (השראה: סרטון חסימת כביש שהתפרסם אמש. הדמויות המתוארות יכולות להיות אמיתיות לחלוטין)
     תגובה אחרונה 

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה