קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 332
    • א
    שיתוף - לביקורת תפילה מבולבלת מילדה אבודה....
  • אפילו //
    • אבא שלי

    אתה נתת לי את הגוש הזה בגרון, שבוכה, כואב ורוצה לצרוח רק גאולה....

    השם. לא יודעת מה זה, אתה בטח יודע.

    תפס אותי משהו לא ברור, אולי זה הפחדים שעושים בי שמות.... זה לא משנה

    אם זה מה שקרה לי עכשיו, אתה בטח רוצה ומחכה לזעקה הזאת שלי.

    "אבא, תביא כבר את הגאולה, דייייי....

    די כבר עם הגלות הלא נגמרת הזאת, תעשה שכבר כן יגמר...

    אבא אאאאא אני לא יכולה.

    אתה יודע מה נפל עליי.

    אני מרגישה שכל ישותי צועק וזועק

    "גאולה, עכשיו, הרגע"

    בשבילך שום דבר לא קשה, אתה יכול להחליט כאן ועכשיו שהגיע הרגע,

    אתה יכול להחליט ולומר די לצרותינו....

    אני סתם ילדה קטנה וטיפשה שלא מבינה, לא מבינה כלום ולא צריכה להבין...

    אבל זועקת אבא....

    לא תקשיב לתפילתי השבורה??? ואולי אפילו לא ראויה...???

    סתם מתיישבת לי מול מקלדת ובוכה שברי מילים ומשפטים...

    הם רוצים להתחנן, לבקש אור, ומלאה הארץ דעה את השם!

    אתה עושה מה שצריך אני מאמינה, אתה יודע את כל החשבונות, זה בטוח...

    אבל אבא שלי, סליחה על חוצפתי לבקש, שים את כל החשבונות בצד ותבוא מהר להציל אותנו,

    אנחנו אבודים, אנחנו מזמן לא אוחזים ראש...

    בבקשה אבא תסלח לנו על שאבדנו

    תבוא להציל אותנו ובטוח תראה כמה אנחנו שבים,

    זה רק הגלות הנוראה שמטשטשת אותנו...

    אבבבאאאאאאא..... אבא.... אבא....
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: מצב כפית, נ.פ., Yeshivish ועוד 9 משתמשים12 //
    0 תגובות
  • 1K
    • א
    שיתוף - לביקורת קן הקוקייה (סיפור)
  • איש חדש //
    • קן הקוקייה​


    קוקייה מצויצת - הקוקייה היא המין הטפיל הידוע ביותר בטבע, נקבת הקוקייה המצויצת, נוהגת להטיל בישראל את הביצים, בקנים של עורבים (פונדקאים), ואלו דוגרים על ביציה ומגדלים את גוזליה. נקבת הקוקייה עשויה להטיל ביצה מדי יום, עד ל18 ביצים בעונה. כשהנקבה מטילה את ביציה, היא ממתינה בסמוך לקן, לעיתים תוך פעולת הסחה וכשהפונדקאי נוטש את הקן, היא ממהרת אליו ומטילה בו את ביצתה בתוך מספר שניות ועפה במהירות. לביצה צורה דומה מאוד לביצת העורב והעוף הפונדקאי השב לקן אינו מבחין בביצה הנוספת.

    העורב הפונדקאי דוגר על הביצה, ובהמשך הוא גם מגדל את גוזליו יחד עם גוזלי הקוקייה, המתפתחים מהר יותר. גוזלי הקוקייה בוקעים מספר ימים לפני גוזלי העורב. קריאת גוזלי הקוקייה דומה לקריאת גוזלי הפונדקאי, גם דגם הלוע בעת בקשת מזון דומה. גוזלי העורב מתים לעיתים קרובות מרעב מכיוון שאינם מסוגלים להתחרות עם גוזלי הקוקייה המפותחים יותר על המזון.


    דוד, תודה שסוף סוף אתה עונה, שמע קטע, אתה לא תאמין את מי פגשתי אתמול. זוכר את צחי מהישיבה, כן, זה שהגיע מהישיבה התיכונית, הצדיק המעופף הזה.

    אז אתמול עשיתי קניות במחנה יהודה, נכנסתי להתפלל מנחה באיזה חור, בית כנסת ישן כזה, עם כמה זקנים חצי פעילים. פתאום אני קולט את צחי בפינה לומד, גידל זקן חבל על הזמן. הוא תקוע שם, באיזה דירת חדר, של הקדש ספרדי כל שהוא, כן מה לעשות שאף אחד לא נתן לו דירה.

    מה, מה אתה אומר, נראה לי אין לך קליטה, הנה עכשיו יותר טוב, לא, זה לא שאין לו כולל, הוא פשוט מעדיף ללמוד לבד. תקשיב, הוא עדיין חולם להיות בבא, כן כמו אח של סבא שלו מקרית גת, זה שהיינו אצלו פעם שבת. מה, ברור שאתה לא זוכר, כמה ערק שתית שם, איך תזכור.

    טוב, בקיצור יש לי רעיון אגדי, חייבים להיפגש.

    *

    עיתון 'הציבור' מוסף חג הפסח.

    רואה למרחוק: שיחת חג נדירה בהיכלו הטמיר של "הרואה" • מיוחד

    הוא הפך לשם דבר בעולם היהודי, רבים פוקדים את שיעוריו והמונים משוועים להתברך מברכותיו • לכבוד חג הפסח זכה כתבנו לשעה נדירה בהיכלו של "הרואה" והוא מגיש דיוקן מקיף על האיש שחי בהסתרה ובורח מההמונים.

    *

    דוד הקשיב בתדהמה לתכניתו של אלי. תקשיב אלי, אין סיכוי שזה יעבוד, הציבור לא מטומטם.

    הציבור צמא, ענה אלי, אני בטוח באלף אחוז שזה יעבוד, סמוך עלי.

    כן, אתה בטוח, אז מה אתה צריך אותי, מה אני דוד, יעזור לך, לך והושעת את ישראל.

    תבין, הסביר אלי, ברור שצריך אותך, הקשרים שלך בתור חבר עירייה, יוכלו לקדם אותנו מאוד.

    אותנו, אותנו, כעס דוד. אני יכול להבין למה לכם זה כדאי, אבל אני, מה יצא לי מזה.

    כסף הרבה כסף, יצא לך מזה, ויותר חשוב, כוח. תתחיל לתכנן את הריצה שלך לראשות העיר, תגיד, אשתך בהריון?

    מה, מה קשור עכשיו הריון, תמה דוד.

    קשור, הכל קשור, במיוחד שאצלך נולדים רק בנים. אני אסביר לך אמר אלי, הברית בעז"ה תהיה טקס הסרת הלוט לתכנית הגדולה,

    דוד ספר משהו באצבעותיו ואמר, יש לך בערך ששה חודשים לחכות, רק שתדע שאני עדיין מתפלל שזה בת.

    מזה אני לא דואג צחקק אלי, אצלך יש כבר חזקה. אבל עד אז יש לנו הרבה עבודה, בוא נזוז, נשב על צחי.



    בית הכנסת 'מרחבי רקיע' מחנה יהודה, אלי ודוד מטפסים במדרגות, תפאורה מתאימה אומר אלי ופותח דלת ברזל כחולה מעוטרת במגיני דוד. צחי יושב בקדמת בית הכנסת, ונראה שחריקת הדלת העירה אותו משינה, הוא ממצמץ מהאור הפתאומי, ומנסה לזהות את הנכנסים. אלי, מה, גם דוד איתך, דוד, שנים לא נפגשנו, מה קורה, שמעתי אתה בעירייה, אז הגשמת את החלום, היה שווה כל הריצות שלך למטות הבחירות, כשהיינו בישיבה.

    תגיד צחי, קטע אותו אלי, מה עם החלום שלך, אתה זוכר שמכרת לנו בישיבה, שאתה הולך לגור באיזה עיר בדרום, לומד שם עד שכולם יכירו אותך, הבטחת לנו פרוטקציה בקבלת קהל. לא נראה שמשהו התקדם בתכנית שלך.

    נכון, ענה צחי, מה לעשות, שלב א' בתוכנית היה, להתחתן עם בת של רב עיר, זה לא קרה. גם ההמשך כנראה לא יהיה.



    תקשיב צחי, יש לנו קיצור דרך, אמר אלי ופרש את תוכניתו.

    צחי הרהר ופקפק בהיתכנות, אבל אמר, תקשיבו, אני אין לי מה להפסיד, דירה אין לי, כסף אין לי, גם הכרה אין לי, אם תצליחו להזיז משהו, אני איתכם. אתה חושב ממש בקטן אמר אלי, אתה לא קולט לאן אנחנו חותרים, תדמיין איפה תהיה בסוף. אבל שלא תחשוב זה לא יהיה קל זה ידרוש ממך הרבה. בשלב ראשון, אתה צריך לשנות את השם.

    מה, שאל צחי בתדהמה. ברור, אמר אלי, אולי בדרום, איפה שרצית להיות רב 'צחי קוקיא' היה הולך, כאן לא. במקום צחי זה יהיה המ... צבי חיים, כן צבי חיים זה חזק. רגע, מה נעשה עם הקוקיא התערב דוד, זה ממש פיגוע. אלי גלגל על לשונו, קוקיא, קוקיא, מה הבעיה, קוק, אחלה שם משפחה, קוק זה מצלצל מהצד הנכון, שם של רבנים.

    צחי מלמל 'צבי חיים קוק' 'צבי חיים קוק' נראה לכם אישתי תתרגל?

    זה הדבר הקטן לו היא תצטרך להתרגל, היא תתרגל להכל, רק אל תשכח להבטיח לה ירושלים של זהב, גיחך אלי ואמר, אתה יודע, 'קוק' באידיש, זה 'לראות'.

    אלי ניגש לבמת ארון הקודש וקרא בפאתוס מעושה, קהל קדוש, נקדם בברכה את מורינו ורבינו הגאון הצדיק רבי צבי חיים קוק "הרואה".



    בואו נחלק את העבודה, אמר אלי, שלב א' בתכנית זה הכרה מקומית. השלב הזה יקח משהו כמו ארבעה חודשים. כולם פה בשוק צריכים להכיר אותנו, נתחיל להביא אנשים לבית הכנסת הזה, נדאג שכל הסוחרים יבואו לכאן למנחה. דוד אתה תדאג לתקציב לשתייה חמה לכל היום, זה יביא הרבה אנשים שיעברו פה. אין בעיה, השיב דוד, אבל אני לא מבין מה יעזרו לך סוחרים ממחנה יהודה, זה לא הציבור שאילו אנחנו מכוונים. אתה לא קולט הזדעק אלי, תמיד, אבל תמיד, תמיד הצדיקים צומחים מלמטה, אף 'רבן' לא יצא מכולל פונביז', רק ראשי ישיבות. ככה זה עובד ההכרה מתחילה אצל העמך, ולאט לאט מתפשטת. אצלינו זה לא יהיה לאט, אבל צריך לעבור בכל השלבים.

    צחי, אה... סליחה צבי יהודה... על מה סגרנו, צבי חיים, כן. ר' צבי חיים אתה יושב פה כל היום, מתנדנד בקיר המזרח, בתענית דיבור, ברור, תענה רק בפסוקים. תתחיל לשבת עם חליפה כל היום, עדיף חליפה ארוכה, ככה זה לא סגור על מגזר מסוים. אנחנו נהיה כאן, יום אני יום דוד, נדאג לכוון את האנשים למסקנות הנכונות.

    צבי חיים התנער, כאילו התעורר מחלום. רגע, אלי אתה צריך לגדל זקן, להתנהג בהתאם. ברור, ענה אלי, אני אגדל, לא כמו שלך, אבל אל תדאג מה שתגיד כבוד הרב, אני רואה שהתחלת להתאהב בתפקיד, רק שלא תגיד לנו גם להוריד את השעון.



    שלט גדול עיטר את חזית המבנה הישן ברחוב אגריפס, 'בית הכנסת מרחבי רקיע', תפילת מנחה בשעה 19:00, הכנסת אורחים 'אהל אברהם' כיבוד ושתיה כל היום. אלי ודוד נהפכו לפרצופים מוכרים באיזור, ודאגו להזכיר לכולם, את מקום התפילה הנמצא בקרבתם.

    תפילת המנחה התמלאה במתפללים, שלא יכלו לפספס, את האנחות וקולות הבכי, שהשמיע המתפלל בטלית מקדמת בית הכנסת.

    סוחרי השוק החלו להעלות ממיטב מרכולתם, עבור הכנסת האורחים, מה שהביא הרבה מבני ירושלים וסתם עוברי אורח, להנות מארוחה חינם בשוק. אלי ודוד דאגו ללחוש לבאים, אודות האברך היושב באפלולית בית הכנסת, פרישותו וגדלותו בתורה. פעילותם כללה גם מעשים אקטיביים, של שליחת אנשים מתאימים, בשעה שבית הכנסת המה אדם, לקבל ברכה מהצדיק. ר' צבי חיים היה מגרשם בענווה, תוך לחישה הנשמעת היטב "קרוב ה' לכל קוראיו" תבקשו מרבונו של עולם, מה אתם רוצים ממני.

    לאחר תקופה של לחצים מצד המתפללים, ובראשם אלי המזוקן, האברך מקדמת בית הכנסת, החל לומר דבר תורה לאחר המנחה, כשראשו עטוף בטלית ומבטו נעוץ ברצפה, פילפולי תורה בלתי מובנים ואמרות זהר נשגבות, יצאו מפיו והתקבלו בהנהוני ראש אצל השומעים.



    אלי, אתה שומע, מגיע לי 'מזל טוב'. דוד מזל טוב, זה בן אני מקווה. ברור ענה דוד, הכל לפי התכנית.

    תקשיב אתה חייב להזמין את מרן ראש הישיבה להיות סנדק.

    אבל כבר שנים שהוא לא יוצא לסנדקאות הקשה דוד.

    זה לא יהיה בעיה, תדבר עם המשב"ק, תסביר לו שאתה יכול לסדר את חריגות הבניה שהם עשו בבנין הישיבה, הם יבואו תהיה בטוח.



    בית הכנסת הישן המה אנשים, כל סוחרי השוק הגיעו לברית, דוד עבר אצל כולם וחייבם לעלות. מרן ראש הישיבה החזיק בתינוק, והאברך הצדיק, אמר את הברכות בכוונה עצומה.

    אלי הבטיח למשתתפים שאם ישארו לסעודה, יזכו לברכה ממרן ראש הישיבה. המשב"ק שכנע את מרן להישאר לסעודה בהזכירו את הרווח והצלה שיעמוד ליהודים. ראש הישיבה תהה בליבו, למי ילך הרווח, אך ידע היטב מהי ההצלה המדוברת.

    אבי הבן דיבר בהתרגשות עצומה, אודות הניסים שראו, איך למרות כל תחזיות הרופאים השחורות, הכל היה בדיוק כפי שראה והבטיח הצדיק היושב כאן עמנו, שהשנים בהם עמל בתורה בפרישות מבני אדם והבלי העולם, הביאו למצב שכל היוצא מפיו יעשה.

    דוד המשיך בדבריו, מתעלם ממבטי משפחתו המתפלאים, הוא העדיף להתמקד במבטי המשתתפים האחרים, שהתבוננו באברך הצדיק, שישב ליד ראש הישיבה והחווה בידו בביטול. דוד ביקש בתחינה ממורינו הצדיק ר' צבי חיים קוק לשאת דברים.

    אלי התמקד, בהוראות לצלם, הפריים יכלול: ארון קודש, ר' חיים צבי מדבר, מרן מקשיב, ובשום אופן לא את השולחן עם האוכל. "תמונה" תודעה...



    שלב א' הסתיים בהצלחה הודיע אלי. בשלב ב' אנו מתקדמים אל המיינסטרים החרדי. בעולם הישיבות נפוצה השמועה, אודות בילוי ליל שישי המועדף. סדר לימוד בן שעתים ומתן שכרה בצידה, כאשר חלק נכבד מהשעתיים, הוקדש לשיעורו של ר' צבי חיים, שכלל אמירות מעורפלות מכל חלקי התורה. השומעים הנלהבים לשכרם, פחות התמקדו בתוכן יותר באווירה, גם הצלם התמקד בכמות ופחות באיכות.

    בזכות התקציב שהביא דוד מהעירייה, יצאו בני הישיבות ליום תפילה בקברי צדיקים בצפון, שהסתיים במרחצאות חמים. בכל מקום אילו הגיעו, נתקלו במבטים שואלים, מיהו הרב המלווה בעשרות בני ישיבות.



    יעקב בן טוב, הבעלים של רשת המאפיות 'אש תנור' שהתחילה מחנות קטנה בשוק, והתרחבה לכל פינה בישראל, היה מהמתפללים הקבועים בבית הכנסת 'מרחבי רקיע'. למרות הונו הרב, הוא נשאר עממי חם ונלהב, הוא נהנה במיוחד להגיש בליל שישי טשולנט, לבחורי הישיבות ומשתתפי השיעור.

    אלי לא התפלא, כאשר ניגש אילו יעקב בן טוב, וביקש לתרום סכום גדול, מעשר מעסקה גדולה. אלי הגיב, שעד כמה שידוע לו ר' צבי חיים אינו מעונין בתרומות, ולא בטוח שהוא בכלל יודע, צורת מטבע מה היא. בכל אופן הוא ישאל את הרב.

    למחרת שיתף אלי את יעקב, כמה בוז וסלידה יש לר' צבי חיים מממון, אבל אם יעקב מאוד רוצה, יש לר' צבי חיים הכרת הטוב, לראש הישיבה הגדולה בירושלים, בה למד בעבר.

    ההודעה הועברה לראש הישיבה חבר המועצת, אודות הסכום המובטח, ושניתן לפגוש את התורם בשיעור תורה המתקיים בבית הכנסת 'מרחבי רקיע'.

    ראש הישיבה ישב בשורה הראשונה בשיעורו של ר' חיים צבי, הקשיב בריכוז והנהן בראשו.



    כאשר נפטר גבאי בית הכנסת הזקן, אלי ודוד נכנסו כחברים בעמותת 'מרחבי רקיע'. הם גילו לתדהמתם שכל החנויות מתחת לבית הכנסת, שייכות לעמותה, ומשכרות תמורת סכומים חודשיים גבוהים. הכספים הרבים שימשו את אלי ודוד, לפתיחת כולל לעילוים בלבד. כאשר הדבר המרכזי שהנחה את אלי בקבלת האברכים הינו, התפקיד התורני של אבותיהם, במיוחד כאלה שיצטלמו טוב, כשיגיעו לסיום המתוכנן בקרוב.

    לעמותה היה גם, תפקיד חשוב, בהלבנת הכספים המסתובבים ב'מרחבי רקיע', קשה למצוא עמותה עותומנית פעילה, עם חברי עמותה לא פעילים, וחשבון בנק מלא.



    תופעת הטפילות היא סוג של "חידה" אבולוציונית. ההפתעה גדולה במיוחד בעיקר בשל העובדה שהעורב נחשב לבעל חיים פיקח, יחסית, ודווקא בחוסר יכולתו להתמודד מול הקוקייה הוא מצטייר כחסר חוש אבחנה לחלוטין.

    כמה השערות הוצעו לשרידות הקוקייה, כלומר לאי התפתחות מנגנון הגנה יעיל של העורבים, נגד טפילות הקינון של הקוקייה :

    מנגנון "המאפיה" "פרוטקשן"- חוקרי טבע עקבו אחר קנים של פונדקאים בעלי ביצי קוקייה. לאורך המחקר חלק מהפונדקאים זרקו את ביצי הקוקייה וחלקם המשיכו לטפל בגוזל הקוקייה למרות שהוא לא צאצא ביולוגי שלהם. החוקרים מצאו כי שיעור ניכר מהקנים שבהם ההורים זרקו את ביצת הקוקייה נהרסו לעומת קנים שטיפלו בגוזלי הקוקייה אשר ששרדו. יכול להיות שהורי הפונדקאים יודעים שאם יטפלו בגוזלי הקוקייה הסיכוי שהקן שלהם ייהרס יקטן והם מטפלים בגוזל זה מתוך פחד.

    מנגנון הלשלשת - מצאו כי הורי הפונדקאים מנקים את הקן ובין היתר מסלקים את הלשלשת מהקן, מלבד הלשלשת של הקוקייה. יכול להיות שהריח של לשלשת הקוקייה מסלק טורפים.



    כתבת השער, אודות הרב 'הרואה' שהתפרסמה בעיתוני החג המרכזים. עוררה כמה לשונות רעות, אבל הביאה מאות סקרנים, והזמנות של הרב לשיעורים. בכל שיעור צוות הפקה היה דואג להכל, החל משולחן וכסא כאילו פשוטים, אך כאלה שמצטלמים טוב, ספרים עתיקים וגדולים ועד לתאורה שתאיר את פני הרב. דוד שימש כנהגו ונאמן ביתו של הרב ואלי כמקורבו ויד ימינו.

    באחת הנסיעות למסירת שיעור, בעיר מרכזית בדרום. ר' צבי חיים פנה לפתע לאלי, תגיד אלי, אתה יודע שאני גר עדיין בדירת חדר נוראית, ובעוד חצי שנה אני מחויב לעזוב. איך זה שעד היום, לא קיבלתי שקל, מהכספים המסתובבים ב'מרחבי רקיע', גם אישתי כבר חסרת סבלנות, רגע, דוד אתה קיבלת משהו.

    אלי קטע אותו במהירות, צחי... אולי אתה רוצה להשאר פה בדרום, אם תעבוד מספיק קשה אולי אפילו תהיה רב עיר.

    אלי זה לא הוגן, גמגם ר' צבי חיים בכעס. על הגב שלי אתה מגלגל כספים, אתה לא חושב שגם לי ולדוד מגיע משהו.

    באמת, באמת צחי, להזכיר לך על הגב של מי אתה רוכב, אם זה ממש קשה לך, בשניה אני מחזיר את המצב אחורה. רק קח בחשבון שגם בחור הכי נידח בדרום לא יסתכלו עליך. ודוד בכלל בונה על ראשות העיר, אם הכל ימשיך כמתוכנן, הוא יקבל את זה בגדול.

    שתיקה מעיקה השתררה במכונית. השיעור התנהל כסדרו, ההמונים והסקרנים הגיעו, הצלמים צלמו, והרב דיבר בטון נמוך ומושפל.



    9:30 בבוקר, אלי מתעורר משינה, מבט חטוף בפלאפון מגלה, מספר תלת ספרתי של שיחות שלא נענו, נראה לו של אנשי הקשר שקיימים במכשירו התקשרו. שיחה נכנסת, הלו דוד, מה קרה, מה... מה... טבע... איפה הוא טבע, בירדן, מה הוא בכלל עשה שם. למה הוא לא אמר לנו. אתה בטוח, זה סופי? איזה טירוף, מה נעשה. שניה אני מתלבש ומגיע, אני לא מאמין. ניפגש בבית הכנסת.

    ההמונים נהרו ללויה. אלי נראה כמי שחרב עליו עולמו, יכולת הארגון שלו כמו התאדתה, דוד דאג למודעות אבל, ולחסימת הרחוב המרכזי, למרות התנגדות המשטרה. אלי התבונן בתדהמה במדביקי המודעות הענקיות, שבישרו על האבל הכבד, והודבקו מעל מודעות ענק אחרות שבישרו על שיעורו המופלא של 'הרואה'.

    אלי התעשת ומיהר לעדכן כמה כתבים, אודות מנהגו של הרב 'הרואה' לטבול 360 טבילות במקור מים חיים, ישנם עוד כמה מנהגים שנהג בסודיות, בענוותנותו הגדולה.

    כמה גדולי תורה הוזמנו, להרשים תורמים פוטנציאלים, מחסידי 'הרואה', ולומר דברי הספד.

    אלי התבלבל לרגע, כשנשאל אודות הצוואה של הרב, אך מיד עדכן שהצדיק השאיר צוואה, אך ציווה לפותחה רק לאחר השבעה.


    בהיות שידעתי...


    לכן אבקש מכל דורשי טובתי, לפעול להוצאת כתבי חידושי התורה, אשר עמלתי בהם עוד מנעורי.

    וכן להמשיך לקיים את כולל האברכים, ומפעלות החסד בביהכנ"ס     'מרחבי רקיע'.

    וכל הטורח בהוצאת ספרי, והדואג להמשכיות מפעלותי, אהיה מליץ יושר עבורו, ואדאג לו לישועות מעל לגדרי הטבע.

    ודעו כי המקום הנקרא ביהכנ"ס 'מרחבי רקיע', מקום קודש הוא, בבחינת "כשושנה בין החוחים". וכל מי שיעמול בו בתורה, או יאמר תהילים ואפילו יחשוב מחשבת מוסר אחת במקום זה.

    יזכה להארה גדולה ולהתערותא דלעילא "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמיים".

    הנטפל לעמלי תורה

    צבי חיים קוק.    ​



    קוקיה ועורב-.jpg
    עורב מאכיל גוזל קוקייה. תמונה שצלמתי לפני כמה שנים.


    קוקיה ועורב-.jpg
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: RPO, C, אש קודש! ועוד 30 משתמשים33 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    איש חדש
    בחיאת... פנקו בביקורת. ארוך מידי? חלקו לפרקים. גרוע? כתבו!
  • 808
    • ר
    שיתוף - לביקורת שי ממצטרפים חדשים
  • רחשי הלב //
    • שלום לכולם.
    שמח להצטרף לקהילה המכובדת.
    להלן קטע שרשמתי אתמול בשעה ממש קטנה של הלילה, בלי עריכות ובלי מחיקות. מהתנור למקלדת.
    אולי קצת קיטשי, גם שורת סיום מוצלחת יותר לא היתה מזיקה, בדיוק לכן אני פה. כדי שתגידו מה לשפר בהתקף המלנכוליה הבא שלי.
    יאללה, כסחו בעדינות.

    - - -

    פוקח עין אחת. בקושי גם את השניה.

    האמת ניתנת להאמר, שזהו הניסיון השלישי לבוקר זה. הראשון היה אי שם לפני כמה שעות. בחמש בבוקר, כשהתעוררתי ממועקה פתאומית ששטפה את העורקים. השני היה כשאחד מילדוניי הזכיר לי שעם כל הכבוד ללו"ז שלי, הרי שלו יש לו"ז משלו. אז ארגנתי אותו בחופזה וחזרתי לחיק הכרית הממורטטת.

    עכשיו אני מנסה פעם שלישית.

    לא יודע על מה לחשוב קודם. על המינוס בבנק ועל העובדה שהיום העשרים לחודש, יום הבלהות שלי, או על המינוס הכבד שלי בשעות שינה.

    קטע מוזר. בלילה לא בא לי לישון, כי המחשבות שלפני מאיימות להטריף אותי. בבוקר לא בא לי לקום, כי המציאות מממשת את האיום בפועל.

    קיצור, אין ברירה. צריך לקום. גם ככה אני על הקשקש מצד הראש כוילל. יפה לו שהוא לא יושב לי על הוריד. או שיש לו לב טוב או שהוא פרקטי ומבין שאין מה לצפות. יש מצב שגם וגם.

    שם עלי את הבגדים, זורק על שכמי את החליפה, תיק הטלית והתפילין מידלדל לו בידי הימנית, ועם זו השמאלית אני נאחז במדרגות הבנין כמו הייתי בן שמונים וכמה.

    כולי בן שלושים וחמש, אבל עייף מהחיים. עייףףףףףףף......

    יש אנשים שקמים לימים לא מוצלחים. הכל נדפק להם. הצחקתם אותי. לא באמת, כי כבר הרבה זמן לא צחקתי.

    אני מהאנשים שקמו לחיים לא מוצלחים.

    מתגעגע לדבר אחד. לימים האלו, שלמרות הכל הייתי מצליח לדבר עם אבא שלי. לא מי שאתם חושבים, כי אותו כמעט לא הכרתי ואין לי חשק לספר למה. נו, האבא שבשמיים. פעם הייתי מצליח להחליף אתו מילה או שתיים פה ושם. זה הספיק, הוא מבין אותי גם במילים ספורות.

    אבל אני כל כך עייף מהחיים, שגם לספר לו מדי פעם כמה אני על הפנים אני לא מצליח.

    תכל'ס, גורר את עצמי לאיצקוביץ.

    השעה 11:30. ת'אמת? בושה וחרפה. חצ'רה וחצי... מי היה מאמין. גם בישיבה לא הייתי מעשרה ראשונים, הכותל שבחדרי ראה אותי יותר מדי פעמים מכה 'סלח לנו', אבל דחילק, לא בשעות האלו.

    מתיישב בכבדות על הספסל הקרוב לכניסה בחדר הראשון, נעמד שוב כדי לגלגל. פותח סידור מתוך הרגל ומתניע את הטרנטה שלי. אי שם בעליות של פסוקי דזמרה אני קולט שאני לא יודע איפה אני. מתמרן קלות חזרה לאשרי ומנסה להתאפס.

    על הפנים של תפילה.

    לא יודע מה קורה היום, אבל מציף אותי רגש של בושה. אל תזלזלו, המושג רגש גם הוא לא דייר קבוע בליבי המאובק. אבל היום, עם ההיטלטלות המגוחכת בין פסוקי דזמרה לברכות שמע, אין לי פנים לאבא.

    איזו מן תפילה היא זו....

    הייתי קם והולך לולא שורה תחתונה צריך להתפלל וגם לסיים.

    אז אני מכריח את עצמי לסחוט את הדוושה עד תומה, לסיים שמונה עשרה, לפלוט אנחה המשברת את החצי השלם שעוד נותר בי ולגלגל חזרה את התפילין למקומם.

    עוד יום דפוק מתחיל עם תפילה... שהשם ישמור. אין לי פנים אליו.

    מרים עין אחת עייפה למעלה, 'אל תכעס אבא. תבין אותי'. מקווה שהוא יבין...



    ובאותה שעה ממש - - -



    היתה תפילתי מטפסת נואשות אל גג השטיבל. קטועת יד ונקועת רגל מדדה על הגג, ומשם פורשת כנף אל על.

    לא קלה היא דרכה אלי מרום. דרך פתלתלה זרועת מכשולים לפניה, גדודים של מלאכים מהסוג הלא סימפטי מנסים לעמוד בדרכה, ובצדק....

    משהצליחה לחצות את דרכם של מלאכי החבלה, היה עליה לעבור נהר שוטף של עוונותיי... נהר עכור, מימיו שחורים, תערובת של בוץ וזפת והוא רועש וגועש, נכון להטביע כל מי שינסה לעבור אותו בדרך למעלה...

    ורגע אחד אחרי ששטפוה מים רבים, רעים ועכורים, ורגע אחד, שבריר שניה לפני שטבעה תפילתי ביוון מצולה, זה קרה...

    אבא שלח את ידו.

    לא חשבתי על זה, אבל אבא עקב אחריי כל הזמן. ראה את הכל...

    והוא שלח את ידו אל תוך הנהר השחור, ושלף אותה משם ברגע האחרון.

    מראיה היה מכמיר לב.

    מכף רגל ועד ראש אין בה מתום, פצע וחבורה ומכה טריה, על זה נוספו תלאות הדרך עדי חשך משחור תארה.

    נטלה בידו הרכה, הרחומה והאוהבת. שלה מעט מים מנהר דינור, מזיעתם הקדושה של מלאכי עליון, והטיף עליה טיפות של נחמה. ליטף, שפשף, ניקה באהבת א-ל עליון לבנו אהובו, אוהבו.

    חבש את פצעיה, הבריק אותה והבהיק אותה עד אשר נצצה, כשהוא מלחש 'ראו בריה שבראתי בעולמי...'

    ומשנצצה עד אשר הפיצה אור יקרות, הרים אותה וקבע את מקומה בכתרו של מלך. כי יקרה היא בעיניו עד מאוד.

    אבא יודע הכל. אבא רואה הכל. גם את הקשיים, את כל הנסיבות, גם ברגעים שמגיעים עד דכדוכה של נפש נמצא הוא עם בנו במעמקי הכאב. הוא יודע להעריך את ערכה ואת שוויה האמיתי של תפילה חופזנית שבאה מלב שבור.

    והיו המלאכים רואים ואומרים שירה 'אשרי האב שככה לו...'

    והאור הגדול האיר והפציע וחצה את כל המחיצות, ירד מטה מטה ונפגש עם עיני, זו האחת שמקווה ומייחלת לאבא....
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: תמר ברנשטיין, AtArA R, שלמה יצחק כהן ועוד 40 משתמשים43 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    I
    ifatrosh
    עשית את זה מצויין. שאפו
  • 521
    • ש
    שיתוף - לביקורת ברוח תקופת המבחנים/בגרויות. מוקדש לכל השקדנים למיניהם, בהערצה.
  • שילתי //
    • באין אונים מול מסך חדגוני ומנוקד למדי, מול ניירת עמוסה, מרובבת בשלל חותמי כלי כתיבה מסוגים שונים.

    היא משתתקת, מתנשפת לרגעים שנדמים לה כנצח, כמו האויר היה דחוס בה בכמויות שאי אפשר לאמוד.

    היא מביטה באותיות ותוהה, אם אי פעם אובחנה בדיסלקציה מן הזן המתקדם של המאה.

    מן תופעת לוואי לקריאה מונוטונית חסרת תכלית, חסרת קץ, חסרת ישע.

    לוח המבחנים נראה לה שאנן וחולמני, כאחד ששעון העצר שלו חדל מלכת, אך הזמן לרעתה, השעה לא שעת חיי בני האדם, והיא בשיא קדחתנותה, שקדנותה, ועוד כל מני תכונות שהיתה מפללת אליהן, לשעות אלו. בלבד.

    היא גומעת בעיון בינוני את השורות, מנסה לשכתב אותן אל פינה נסתרת בזיכרון.

    מחכה לזמן שיעבור, שירוץ. אבל, יחכה לה, יותר נכון - להספקים... היא לא החליטה מה משתלם יותר.



    כמו סרט נע שפסק מלרוץ על מסילתו. נתבעה בה ההבנה. באחת.



    הציפייה אל הרגע הבא, ההוא שאחרי חציית המעבר, ההוא שמבעד למכשול, המקום ממנו תסב מבטה לאחור ותלחש "איך לא הייתי..."

    היא אינה הדבר הנכון.

    ההווה הוא נקודת המרכז, אליה תפנה כל חושיה לומר "היום לעשותם" מבלי לצפות, ברפיסות מה, לרגע שאחרי, שלא יניב הצלחות למכביר באין היא חותרת אליהם במאמץ.



    היא שבה אל השורות, במבט ממוקד. הדיסלקציה נעלמה כלא היתה, בור הדיו השחור התמלא ברצון הצלחה. רצון ההישג.

    ובעיקר – רצון החיים. חיי הווה, החשובים מכל, הם יניבו לנו את הפירות של מחר.

    אם לא ננהג לחיות בהם – לא נחייה לעולם.



    שילת.
    • תודה
    Reactions: st הפקות, בובה בובה, תהילת ועוד 10 משתמשים13 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    רינתיה
    כתיבה מיוחדת! מסוג הקטעים שצריך לקרוא פעמיים כדי להגיע לעומקם.
  • 2 3K
    • א
    שיתוף - לביקורת דאגות של אחת עשרה בלילה (אפיזודה שקרתה באמת)
  • אשר לב //
    • אחת עשרה בלילה.

    נקישות בדלת.

    היא בודקת בעינית: "זה גבר".

    אני ניגש לפתוח.

    אברך חסידי עומד שם, מבויש משהו.

    החצר בחוץ, זו עם הקרשים, שלכם?

    כן...

    עברתי כאן ונפל לי שם משהו מתחת לגדר. כשניסיתי לקחת אותו, נתלשו כמה שברי עץ קטנים. זה אמנם 'פחות משווה פרוטה' (בהגייה חסידית), אבל אני רוצה שתמחלו לי.

    אני רק שוכר את הדירה.

    אה, אז יש כאן בעצם 'משכיר' (במלעיל)... תוכל לדבר אתו או אולי להביא לי את הטלפון שלו?

    בשמחה. אני אדבר אתו, בלי נדר.

    אכפת לך שאדפוק אצלך בעוד חודש לבדוק שלא שכחת?

    בשמחה, בכיף.

    יישר כוח!

    לילה טוב!
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: פררו רושה, devMode, צחור ועוד 93 משתמשים96 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    רעיון לאתגר הבא.
  • 1K
    • פרוגמטי
    שיתוף - לביקורת דירה באנחה
  • פרוגמטי //
    • ''אהלן יא-מוחמד!''

    ''וואלה אני רוצה לשפץ את כל הקומה. כמו חדש אני רוצה. כמה יעלה?''

    ''תשמע יא-חביבי, לשבור הכל יעלה 50 אלף שקל, לבנות שוב לפי התכנית החדשה עוד 50 אלף.''

    ''יאוואראדי! מאיפה אני אביא את כל זה? יש לי אולי חצי...''

    ''זה המחיר, 'חביב אלבי' גם ככה אני מפסיד עליך''

    ''טוב בסדר, יש לי רעיון. תבוא עוד כמה חודשים אני כבר אביא לך את הכל מוכן לשיפוץ.''

    ----

    ''עומר יא איבני בוא אליי''

    ''כן אבויה''

    ''אתה זוכר שהמופתי דיבר ביום שישי על המתנחלים בחומש ואמרת לי שצריך לעשות משהו בשביל זה?''

    ''בטח זוכר, כמו עכשיו.''

    ''חשבתי על מה שאמרת שוב ואני חושב שאתה צודק .''

    ''אבל אתה בעצמך אמרת שהחיילים של היהודים יהרסו לי את כל הקומה?!''

    ''יאללה עומר רוח מן הון!''

    רקע


    • תודה
    • חחח
    • עצוב
    Reactions: avi++, אביר88, מנחם דרורי ועוד 47 משתמשים50 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פרוגמטי
    פרוגמטי
    איך אומרים אצלם? ''אינשאללה!'' לדעתי בקטע הומור זו אמורה להיות שפה זרה מונגשת ולא מקצועית. אם...
  • 521
    • ר
    שיתוף - לביקורת למחר שיבוא
  • רינתיה //
    • "ס-סבתא???"
    מילכה קפצה מהמיטה. יש דברים יותר מעניינים מלישון. כך נשמע.
    "סבתא התעוררה???"
    'לא מתאים לאמא ככה לצעוק' הרהרה מילכה כשהיא מגששת אחר נעלי הבית שלה. נכונה לבדוק מה בדיוק קרה.
    היא לא היתה צריכה להתאמץ. אמה הופיעה בפתח החדר. סמוקה מהתרגשות. "מילכוש? לא תאמיני! התקשרו אלי מבית החולים, ובישרו שסבתא התעוררה!"
    "סבתא?" תמהה.
    "סבתא לוין, היא הייתה בתרדמת שנתיים. שנתיים! אבא נסע כעת לבית החולים"
    מילכה התעוררה סופית.
    "שנתיים? היא לא יודעת על הקורונה, אסון מירון, ממשלה, מלחמות, פיגועים, יוווו" התנשפה. "כמה היא הפסידה"
    "מילכוש" אמא הביטה אל תוך עינייה. "כרגע סבתא לא צריכה לדעת מכלום. העיקר שהיא כאן איתנו"

    ***
    "שלמה. תסביר לי רק דבר אחד"
    שלמה התקרב לאימו. מאז שהתעוררה הוא מוכן למלא כל בקשה.
    "למה כולם כאן עם מסכות כאלו מוזרות? מה קרה?"
    "אמא" נאנח שלמה. "זה סיפור ארוך. לפני שנתיים התפרץ נגיף בכל העולם. מסכות היו אז בגדר חובה, כעת נותרו רק לצוותים הרפואיים.
    לא משנה, העיקר שזה עבר"
    "העיקר שזה עבר" אישרה.

    אחר הצהרים, כשקיבלה את העיתון היומי התווספו עוד כמה תמיהות.
    "כתוב כאן "ממשלת השמד, החרדים באופוזיציה, מה זה צריך להיות?"
    'היא מידי חדת אבחנה. למרות שרק לפני שבוע שכבה כצמח חסר חיות על המיטה' הרהר.
    "אמא, יש ממשלת שמאל כרגע. לצערנו. אבל זה יעבור. היא בדרך לפול "
    "היא תעבור" שמחה סבתא.

    "שלמה, עוד משהו קטן- אם לא קשה לך. תעבור היום דרך ביתו של ר' חיים קנייבסקי. תבקש ברכה עבורי. עבור הנכדים. תבשר לו שחזרתי לחיים. הוא היה תמיד מעורב בכל המאורעות במשפחתנו"
    "אמא" שלמה הצטמרר לרגע.
    "ר' חיים קנייבסקי. הוא..."
    ההבעה שלו אמרה הכל.
    היא הבינה.

    יש דברים שיעברו, ויש דברים שלא ישובו.
    ומעתה היא תכוון יותר מתמיד ב"ולירושלים עירך ברחמים תשוב".



    הסיפור מוקדש לרפואת ת"ח שנמצא בתרדמת קרוב לשלוש שנים.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: תמר ברנשטיין, AAYALAA, ח גלויברמן ועוד 23 משתמשים26 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הזדמנות
    איזה רעיון מיוחד וכתיבה מיוחדת. אהבתי ממש!
  • 628
    • ה
    שיתוף - לביקורת אין לי כותרת מתאימה
  • הזדמנות //
    • עוד שיתוף לפני ש @מ. י. פרצמן תתחרט...

    "תפסו אותם!" יודה אומר ונועץ את המזלג בכמה שעועיות בו זמנית.
    "כן, שמעתי" אני פחות מעדיפה לאכול את השאריות של הטשולנט. לפני מונחת פרוסת דג שהיתה אטרקטיבית יותר לפני יממה, כשהיתה מונחת על הצלחת החגיגית של שבת. עכשיו מתוך עצלות, אני אוכלת אותה ישר מתוך הקופסא החד פעמית. (איך אנחנו אוכלים לנו ארוחת ערב ודנים בין ביס לביס כאילו זה עוד איזה עניין סתמי, איך עניינים איזוטריים אך בלתי נמנעים מתערבבים להם כל יום כל היום בעניינים אחרים, מהותיים)
    "את מי תפסו?" יוסי בן החמש מטפס על הכסא שלידי. הוא היה אמור להיות במיטה עכשיו אבל מה לעשות, הוא ניצל את השנ"צ שלי ונרדם על הספה. אני יכולה להאשים בכך רק את עצמי.
    אני מסתכלת על יודה, הוא לועס. חבל שהוא מתכנס אל תוך האדישות שלו ומשאיר אותי לבד בחזית.
    "ערבים שברחו", אני בוחרת בתשובה אמיתית.
    "מאיזה כלא הם ברחו?" הוא רוצה לדעת.
    עכשיו יודה מרים את עיניו סופסוף מהגריסים ומחייך לכיווני, זה לא מצחיק, ממש ממש לא אבל זה מעלה חיוך לא רצוני. התמימות הזאת. שלא תתנפץ, שלא תתנפץ!
    "מאיזה כלא הם ברחו?" יוסי לא מוותר.
    "הם לא היו בכלא. הם סתם השתוללו" אני קמה לברז לקחת מים. למה יודה לא מאלתר משהו?
    "מה הם עשו?" עוד פעם יוסי. כמה קטן ככה סקרן. נו מה יהיה איתו?
    "הם הרגו" חד וחלק ונטול תאורים.
    "טוב שתפסו אותם" שמח יוסי. "היו צריכים להרוג אותם בחזרה!" כבר יש לו לברנש הצעיר עמדה פוליטית ולכו תתווכחו עם הגיון חותך של ילד.
    אבל בעצם... משהו מטריד אותו, "בעצם אסור להחזיר!"
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: תמר ברנשטיין, מנחם דרורי, הנף מקלדת ועוד 27 משתמשים30 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הזדמנות
    ברוכה הבאה @ליליאן! תודה. מנפלאות העריכה! המצלמה לא צילמה גם אצלי בבית. התיאור של הארוחה הוא...
  • 1K
    • 7
    שיתוף - לביקורת כך היא גאולתם
  • 7שבע7 //
    • "שוב?" הייאוש זלל את קולו, התנחשל מתוכו בגלי נהר מאיימים להטביע, זלג הישר אליו.

    "כך – כך שמעתי..." הוא גמגם, לא מעז להרים מבט, לא מעז לשטוף את הייאוש מעליו. כי כן, בשביל מה לקוות בכל פעם. בשביל מה לעורר את הציפייה. אין בזה כל טעם. אין כל תקווה.

    200 שנים בגלות. למה שמשהו ישתנה פתאום. 200 שנים תחת העול הזר, תחת שעבוד אכזר. מי חשב בכלל שאפשר לצאת מזה. מי הטיפש שהאמין שיש דבר כזה גאולה.

    כשהכול התחיל – הם דווקא היו בטוחים. אחרי חוסר האמון הראשון, למרות הניסים הקטנים שראו הזקנים שלהם בעיניהם, הגיע הנס הגדול הראשון, צבע את ארץ אויביהם באדום ואת ארץ תקוותיהם הכמוסה בלבן של חופש.

    אבל המשבר מיהר להגיע. לא יוצאים. לא משתחררים. עדיין בגלות, תחת השלטון האכזרי שלא מתיר לתקווה הלבנה להתנוסס בלב.

    היו שהחלו שוב לקוות, כשהארץ נצבעה הפעם בירוק וקולה הפך קרקרני. גם הוא קיווה. אין סיכוי שאחרי זה הם לא יוצאים. אין סיכוי שאדם שפוי לא ישתכנע ממכה כזו.

    אז כנראה שהוא באמת לא שפוי, המלך הזה השולט עליהם. הם ידעו זאת, כמובן, כי איזה עוד אליל יסתיר עצמו מדי בוקר על הנהר, ואיזה עוד אליל ישחט תינוקות (תינוקות! שלהם!) בשביל לרחוץ בדמם את פצעיו. אז למה בכלל הם האמינו שישחרר אותם. למה הם המשיכו להאמין בכך גם כשהגרד הנורא זחל אליו ואל בני עמו בדמות יצורים קטנטנים, שפעם הציקו רק להם.

    "אבל חשבתי – הייתי בטוח! – שעכשיו הוא לא יחזור בו!" ידידו קרס על הארץ, הליט את ידיו כאילו מייחל גם הוא לחושך המקפיא הזה שרק אתמול סר מפני אויביהם. "באמת שכבר התחלתי להתייאש, אחרי שהחיות הרעות לא שכנעו אותו, וגם החיות המתות. קיוויתי שוב כשראיתי שחלק מבני עמו כן יראים מפני כדורי הקרח והאש. התייאשתי פעם נוספת אחרי שאפילו כילוי תבואתם בידי החגבים הללו לא עזר. אבל עכשיו? מה יכול להיות גרוע מזה? איך זה שהפעם הוא לא נכנע??"

    לא ידע מה לענות לו. די כבר, גם הוא מתייאש. איך אפשר בכל פעם לומר – זהו, זו הצרה הגדולה ביותר, אחריה בטוח חייבת להגיע הגאולה. איך אפשר בכל פעם להכין את הבגדים הלבנים, את התוף המצלצל, את האמונה שבלב – רק כדי שתקרוס שנית על הקרקע היבשה והחמה הזו.

    די כבר. עדיף לא לקוות יותר. להבין שהיא לא תגיע, וזהו. להטביע אותה בחושך שכילה ארבע חמישיות מהעם שלהם, כאילו לא מספיק הם סבלו.

    יש שם מישהו למעלה, בכלל? מישהו שמקשיב? מישהו שבאמת פועל להביא את הגאולה, ולא רק מכות לעם המשעבד שלהם?

    החושך, חשכת לילה רגילה בתכלית, השיב לו. לא. גם הפעם הם לא יוצאים. וכנראה שלא יצאו לעולם מהארץ הארורה הזו.

    התיישב גם הוא על הקרקע, לצד הידיד היחיד שעוד נותר לו בחשכת השעבוד הזה, שלא מותיר זמן לפיתוח קשרי חברות, וחיכה.

    הכניס ראשו בין רגליו, וחיכה למוות, שבו הגאולה.



    ובאופק, עדיין בחשכה, מעבר לעיניו המכוסות, כדור ורדרד הגיח, ולאִטו צבע את השמים בשלל גוונים של סגול-תכלכל-זהב.

    והבטחה נשא עמו האור הצבעוני. הבטחה למוות, מוות בכורים, שבו – כן – תהיה הגאולה.


    מעניין אותי אם המסר האמיתי מובן מתוך הסיפור. אשמח לשמוע בתגובות.

    [ICODE][/ICODE]
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: C.M.S, ניהול קהילת כתיבה, ליליאן ועוד 25 משתמשים28 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    ליליאן
    מדויק. נושא שלא נכתב עליו עדיין... ובכל הקשור לסיפור יציאת מצרים זה נדיר.
  • 1K
    • RACHELIZ
    שיתוף - לביקורת חי
  • RACHELIZ //
    • בֵּין קֹדֶשׁ לִשְׁכוֹל
    אֲנִי חַי    ​
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: Angular, AtArA R, תמר בן דוד ועוד 51 משתמשים54 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    ליליאן
    וואו. אפילו רק השורה הראשונה בלי ההמשך. (נכון מתאים לישי ריבו לכתוב כזאת שורה?)
  • 4K
    • ש
    שיתוף - לביקורת טיפים למנגל מושלם ביום העצמאות
  • שיילה //
    • הכול מתחיל בקניית בשר טוב. עטפו אותו באהבה, לטפו אותו, דמיינו שהוא ילד תימני קטן וטרי שקניתם וגאלתם אותו מייסורי המקפיא אל נפלאות הגריל.
    • ובבית, פיתחוהו בעדינות, משל היה הוא ילד חשוך ובער מילדי טהרן. החדירו בו תבלינים, הפשיטו אותו משאריות שומן, ואז הכו בו כדי לרככו, ללא רחם.
    • בינתיים הכינו את המנגל, מלאו אותו בפחמים, שחורים כמו בבני ברק, הבעירו אותם מהקצוות ותנו לאש לאכול בהם מעצמה, פרסו מעליהם רשת והמתינו.
    • לאחר שנתפסו, נפנפו אותם בחוזקה, ככל שתכניסו בהם רוח אחרת, יבערו, אך בעדינות, בבטחה, שלא יכבו יברחו או יגמרו.
    • הביטו היטב בגחלים, חכו עד שהם יראו כמו אלפי עיניים, אדומות, מבעד לגדר, הביטו על הבשרים הניצלים, והיזכרו בעשרות האלפים שלא ניצלו כי דעתם הפוליטית לא סייעה לסוכנות.
    • ואז אמרו, יש לנו ארץ נהדרת וגו'
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: ראובן שפירא, DAY, עברייה ועוד 247 משתמשים250 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    ליליאן
    dislike מאוד ממורמר.
  • 1K
    • ה
    שיתוף - לביקורת אם תרצו אין זו אגדה
  • הזדמנות //
    • מה קורה, אחי?

    (כפיר מחובר/ת)

    (כפיר מקליד/ה...)

    הי, איך הולך?

    (אביב מקליד/ה...)

    סבבה

    מתאים 'ך לקפוץ מחר?

    (כפיר מקליד/ה...)

    הייתי בא אבל אני לא בארץ

    (אביב מקליד/ה...)

    איפה?

    (כפיר מקליד/ה...)

    בברלין

    (אביב מקליד/ה...)

    שיחקת אותה

    (מדבקה)

    (אביב מקליד/ה...)

    חבל, חשבתי נעשה מנגל

    (כפיר מקליד/ה...)

    מה מנגל? היה מתאים איזה בר אם כבר

    (אביב מקליד/ה...)

    יום העצמאות, יו נואו

    (כפיר מקליד/ה...)

    אה, וואלה

    (תמונה)

    (אביב מקליט/ה הודעה קולית...)

    מה זה, גידלת וואחד זקן! נהיית לי הרצל?

    (כפיר מקליד/ה...)

    מי זה הרצל?


    (אם הפורמט הזה צורם מדי אפשר למחוק. זה מה שעלה לי בראש כשקראתי את האשכול השכן על המנגל- על זה שהחגיגות היום הם רק סיבה למסיבה ולא איזו אידיאולגיה או משהו)
    • תודה
    • חחח
    • עצוב
    Reactions: ללי99, מנחם דרורי, AtArA R ועוד 44 משתמשים47 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    ליליאן
    טוווווב
  • 2K
    • C
    שיתוף - לביקורת מצאתי ברכב צרור מפתחות
  • castamir //
    • כהן השכן, שהכובע שלו שחור בדימוס היום נראה כמו נמר שלג נדיר כולו חברבורות לבנות, החליפה שלו מדגם מייצג של כל מה שאכל מפסח תשפא עד פסח תשפב ופירורים של מאאתיים בורקה, המשקפיים שלו מטושטשות כמו אובך ערפיח סיני עמוק ביום הכי מלוכלך של אוגוסטוס, הנעליים שלו פותחות עליך פה כמו פופוטם מפהק פיהוק של החיים אחרי קם משינת חורף של דוב -

    הוא איש טוב. יש לו מבט מעורפל אלכסון כלפי מעלה כאילו תמיד רואה בעיניים המימיות משהו שכולם לא רואים ולא יודעים אפילו תוך כדי שקורא את העיתון של השכן בלי האינטרנט מטפטף עליו אפר מחצי סיגריה חצי דולקת נובלס לייט ומיד מנער את החליפה שלו על העיתון שלא שלו שלא תישרף לו פתאום למה יש שם אוסף נדיר מאכלים של שנה כבר אמרנו.



    בת של כהן בכורה שהתארסה אתמול אולמי גולד-ויז'ן-פרימיום מצחיק לראות את אבא שלה פתאום חנוט בחליפה מגוהצת בכובע חדש של מדף של חנות, משקפיים שקופות נגיעות זהב בידיות יש מצב חמור אפילו מסרק עבר לו על הזקן כולו מבט של לא מבין מה אני עושה פה בכלל מי הלביש אותי כמו מומיה מצרית תות הנך המון משוחרר יותר בתוך הנייר טואלט המלופף עליו ולמה תקעו אותי בין כל הרבנים החשובים בשולחן כבוד קומותיים אבל יש לו בעין דוק של התרגשות אולי אפילו דמעה אחת זלגה מקודם כי מאיפה יצאה בת סמינר מצוינת כזו שכל הרבניות באו לשמוח איתה שנחטפה כל כך לבחור הכי טוב –

    מיד כשראה אותי חזרה לו העפלולית השפויה לעיניים והתחיל לנהום כרגיל על שער הדולר על הרכבת הקלה ועל קייטרינגים של הכנסות ספרי תורה עם עומס גדול עכשיו בגלל ההכנסות של שנה לאסון מירון, שאל אם יכול לחזור איתנו בחזור טרמפ יכול לשבת גם בספסל האחורי כי אני בטח נשאר עד הסוף מה זה שכן טוב או לא אבל בסוף הפיל את המפתחות שלו על המושב האחורי אצלי. זה צרור כרסתני מאוד יש בו וקבצנו יחד של מפתח פלדת מקודד רשפים-חוסן עם מפתחי חלודה שהפסיקו לייצר אותם בשואה אבל עדיין פותחים איזה תא קטן בזכרון מוישה שמה התפילין טלית שלו.



    מזל טוב, כהן קומת כניסה. אוהבים אותך.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: ש.ב.א, moshe_rot, לוטם ועוד 61 משתמשים64 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    נדמה לי שיש צורך בקהילת כתיבה מיוחדת כדי ללמוד את רזי המקצוע הללו... כולל לינקיה, אתגרים ודיונים...
  • 1K
    • Y
    שיתוף - לביקורת דפיקות בעשר בלילה
  • yonatanr //
    • היינו זוג צעיר.
    גרנו בשכונת אברכים בקומה השביעית. בבניין שהמעלית מגיעה בו עד הקומה השישית, ובמקום אחת הדלתות - גרם מדרגות לולייני מסוכן מוביל אותך לקומה השמינית, לשתי יחידות 'סלח לי'.
    מובן מאליו שגם השנוררים שטרחו לעלות לקומה השישית, לא ראו צורך לכתת את רגליהם במדרגות קשות, המעידות כמאה עדים שמעליהן גרים זו"צים, שבדרך כלל הפרוטה אינה מצויה בכיסיהם.

    אבל השעה הייתה עשר בלילה. ונשמעו דפיקות.
    החלפנו מבטים תוהים. מי זה יכול להיות?
    בסופה של תהייה קראתי בקול "מי זה?"
    "אברך", נשמעה הקריאה מעבר הדלת, "הכנסת כלה".
    טוב. פתחתי את הדלת.
    המילים נעתקו מפי. ההלם היה מוחלט.
    היה זה יהודי מבוגר, משכונת מגוריהם של הוריי. אברך חרדי רגיל לחלוטין, שילדיו למדו איתי ועם אחיי.
    האברך עומד שם, כפוף ומבויש, ממלמל "אני מחתן את הבת שלי, ואני אוסף להכנסת כלה".
    נתתי לו כמה שקלים שעמדו על המדף, ומיהרתי לסגור את הדלת, מתבייש בשבילו, והמום על מה שהביא אותו למצב הזה.
    וילדיו? מסודרים בדירות במרכז, ומגיעים אליו לשבתות וחגים. כרגיל.
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: דוד פ., משולש ברמודה, תמר ברנשטיין ועוד 58 משתמשים61 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    C
    castamir
    לפי שלל הכותרות בימים האחרונים בפורום, הכל קורה בין עשר לאחת עשרה בלילה. נצלו את 13 הדקות...
  • 348
    • 7
    שיתוף - לביקורת חסד שבנצח (סיפור)
  • 7שבע7 //
    • בשנה שעברה התחלתי לכתוב סדרה של סיפורים על־פי המידות של ספירת העומר. השנה אני מנסה להשלים את ה"חורים" שהותרתי בסדרה בשנה שעברה.
    הצעקות חדרו את מחשבותיה הדומעות.
    "לא נכון! אני שמתי ראשון את הקלף!"
    "אתה לא! אני שמתי לפניך!"
    "לא רוצה, לא רוצה! למה תמיד אתה מצליח לפניי? למה אני אף פעם לא מנצח?"
    הדמעות חדרו את מחשבותיה הצועקות.
    התנערה בכוח, הסיטה עיניה מהנקודה העלומה אל הרצפה. שני בניה ישבו, קלפים מתעופפים בסער ביניהם, הגדול שבהם כועס, הקטן שבהם בוכה.
    "מה קרה?" הכריחה את מחשבותיה העגומות להתנתק ממנה. "למה אתה בוכה? למה אתה כועס? למה אתם רבים?"
    "אנחנו לא רבים," תיקן הגדול בחשיבות, "אבל פשוט מתניה לא מוכן אף פעם להפסיד. הוא רוצה תמיד לנצח!"
    "נכון," בכה מתניה. "זה לא פיר! מיכאל תמיד מנצח! זה לא פיר שהוא הגדול ולכן תמיד הוא מנצח!"
    הצחוק התגנב בלי רשותה לשפתיה. ירדה מהספה, רכנה ליד בנה הצעיר.
    "קשה לך להיות הקטן?" שאלה, מחניקה את החיוך. "קשה לך שאתה מפסיד?"
    "כן..." הוא ניגב את עיניו, משך באפו המלא. "אני אוהב לנצח... אני רוצה תמיד לנצח!"
    "זה עושה לך הרגשה טובה, לנצח?" חקרה אותו ברוך.
    "כן... זה כיף להצליח במשהו שקשה!"
    זה כיף להצליח במשהו שקשה...
    התרוממה בקושי מה מהרצפה, נעצה את עיניה בסידור הזנוח שלה על השולחן. כמה הבטיחה לעצמה, כמה ביקשה מגופה העייף – שלפחות בשבת תצליח לקום בזמן, שלפחות בשבת תצליח לנצח את השעון, ולהתפלל שחרית מלאה בנחת.
    אבל כמו בכל שבת – גם הפעם היא הפסידה. וגם הפעם נותר הסידור שלה לא מדופדף מעבר לברכות השחר.
    במשך כל הסעודה אכלה את עצמה ביחד עם החמין, כעסה על עצמה ועל העצלות הרוחנית שלה. במשך כל הזמן מאז הסעודה, מאז שבעלה יצא לשיעור וילדיה התיישבו למשחק הקלפים, ישבה על הספה בדכדוכה, ראתה את עצמה מזדקנת בלי תפילה, בלי רוח.
    עד שראתה אותו, את מתניה שלה.
    "זה מדהים," היא לחשה, ליטפה את פאותיו הקופצות, "זה מדהים איך שאתה לא מוותר! שוב ושוב אתה משחק עם מיכאל, שוב ושוב אתה מנסה להצליח במשחק, לנצח את מה שמונע ממך לנצח במשחק... ממש – ממש ללמוד ממך!"
    הוא הביט בה, עיניו גדולות, ידיו מרימות שוב את הקלפים. היא החזירה לו מבט מחויך, הבינה שהוא לא מבין.
    והבינה כמה חסד הוא העניק לה, כשלימד אותה איך לא להתייאש, איך להמשיך לנסות לנצח – עד שתגיע לנצח.
    • תודה
    Reactions: מנדי זר, Yeshivish, איש חדש ועוד 11 משתמשים14 //
    0 תגובות
  • 1K
    • מ
    שיתוף - לביקורת הייקואים:)
  • מתרגשת //
    • he.wikipedia.org

    הייקו – ויקיפדיה

    he.wikipedia.org he.wikipedia.org
    הַייקוּ (ביפנית: 俳句) היא צורת שירה קצרה שמקורה ביפן המסורתית.

    שירי הייקו עוסקים בדרך כלל ברגע כלשהו בהווה שהמשורר מתבונן בו ומתאר אותו באופן אובייקטיבי ומיידי ככל האפשר.

    המבנה הטיפוסי של שיר הייקו יפני מורכב משלוש יחידות משמעות (ניתן לכנות אותם כמשפטי שיר) שבהן יש בדרך כלל 17 הברות בסך הכל: ביחידה הראשונה חמש הברות, בשנייה שבע, ובשלישית שוב חמש.

    הערה: בגלל הקיצור והחסכנות במילים, הנושא של הייקו יכול להשמע סתמי ומובן מאליו בקריאה ראשונה, אבל כשמתעמקים בשיר אפשר לגלות תובנות מעניינות.
    לחצ/י כדי להרחיב...

    אז…
    מוזמנים לשתף הייקואים:)
    כמה שלי:

    מַשְׁעִין אֶת הָרֹאשׁ
    עַל כַּף יָד מְיֻבֶּלֶת
    חוֹלֵם עַל עֲתִיד.

    נוֹגַעַת בָּעֵט
    אַחֲרֵי חֹל מוֹעֵד אָרֹךְ
    לֹא הִתְנַוַּנְתִּי.

    אוֹזְנִיּוֹת שְׁחֹרוֹת
    מַסְתִּירוֹת עוֹלָם שָׁלֵם
    שְׁקֵטוֹת כְּלַפֵּי חוּץ.


    אִם הָיָה אֶפְשָׁר
    לִשְׁמֹר אֶת הָרֶגָשׁוֹת
    לַחֲזֹר לַעֲבַר.
    • תודה
    Reactions: שיבת ציון, ליליאן, Angular ועוד 25 משתמשים28 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מתרגשת
    תודה! הקפדתי יותר על ההברות מאשר על מילת הקיגו, בניגוד לאתגר שהיה אי אז. הגיוני. ניקדתי...
  • 436
    • יצחק ג.
    שיתוף - לביקורת דם ותימרות עשן
  • יצחק ג. //
    • שיגרה. דם. רצח. מנוחה. סיגריה. שיגרה.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: AtArA R, גרגמלה, אש קודש! ועוד 13 משתמשים16 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    יצחק ג.
    יצחק ג.
    "זה ספר תולדות האדם". מציאות גלותית. כואבת. בועטת. בעקבות הפיגוע באלעד.
  • 1K
    • י
    שיתוף - לביקורת יש קונה עולמו בשעה אחת עשרה בלילה
  • יאן //
    • נכתב ע"י מ. י. פרצמן:
    אז איפה כל מיליון הסיפורים? למה אנחנו לא שומעים על האפיזודות האלו?
    לחצ/י כדי להרחיב...


    הנה אחת.

    עשר ועשרים בלילה.

    נקישות בדלת.

    אני בודק בעינית: זה גבר.

    אני פותח.

    אברך עדין בסוף שנות העשרים, עומד שם ומבקש צדקה.

    בום טראח. אני נאלץ לשבור את הקיר הרביעי כדי להסביר את הסיטואציה, אל דאגה, מיד אחרי ההסברים נשוב ונבנה אותו עם שפטכל וחיפוי קוביות תלת מימד. מה שתרצו, עלי. והוא גם ככה כבר היה חצי שבור אז לא להתרגז.

    באותו עת, גרנו בעיירה רחוקה שבה קהילה חרדית לא גדולה. אני גרתי באזור מרוחק מעט מהקהילה ולכן התפלאתי מה ראה לדפוק כאן ועכשיו.
    זהו, תתרחקו מעט שאני אוכל לבנות את הקיר בחזרה. אה, הבטחתי גם שפכטל? אז הבטחתי. זוזו אתם יכולים להישרט.

    שאלתי את האברך, איך ידעת מכל הבנין לדפוק כאן? שכן הייתי השומר מצוות היחיד. אמר לי המזוזה שלך היתה נראית לי הכי משכנעת. שאלתי עוד, מהיכן באת? אמר לי מ**** *** (פרטים בפרטי) . שאלתי, ואיך תחזור? האוטובוס האחרון למרכז עבר זה מכבר. הלה הופתע למשמע האינפורציה והתכרכמו פניו המכורכמות זה מכבר, שכן שנינו כיון שנצרך אדם לבריות נשתנו פניו ככרום.
    אמרתי לו, הסר דאגה מליבך, יש כאן משפחה שאצלה תוכל ללון. סבר וקיבל. לקחתי אותו למשפחה מסויימת שעלה בדעתי שיקבלו אותו בשמחה. ולמה לא אצלי? כי היינו זוג עם ילד וחצי, ולא התאים לנו להכניס הביתה. וההם היו משפחה של צדיקים ורודפי חסד.
    דפקנו שם, ומסיבות שונות לא יכלו לקבלו. ליבי נקפני על שהולכתי אותו כפליט אוקראיני, ובהחלטה של רגע בלי להתייעץ עם נוות, אמרתי לו, אצלי תלון.
    חזרנו הביתה, טיגנתי לו חביתה, גבינה 5 או 9 אחוז איני זוכר, כמה צנימים וישבנו לאכול.
    ראיתי שהוא נרגש מאוד.
    התחלתי לדובב אותו, איפה אתה גר? מה עושה בחיים?
    הוא סיפר לי כך. הוא היה נשוי כמה שנים, ומהתחלה הצד של אשתו לא אהבו אותו. הסיתו אותה נגדו. עוד שנה ועוד שנה, עד שנאלץ או העדיף לתת גט. ומאז הוא גר לבד במחסן בפרטים בפרטי, אוכל שאריות, מכבס בישיבות, וכל חייו כשל נווד אומלל. וגם צריך לשלם מזונות, כמובן. ופתאום הוא נכנס לבית נורמלי, אוכל ארוחת ערב רגילה כזו, שאנחנו אוכלים כל ערב בלי להרגיש. כבר הרבה זמן לא הרגיש בית.

    6 בבוקר נוותי שהיתה כאמור במצב סטנד ביי, התחילה להרגיש... נו, האלה שמחברים את הדלת לקיר. כן הבנתם.
    נאלצתי לעורר את האורח ולומר לו שעלינו לסוע לבית הרפואה במהירות. הוא קם שתה קפה ונעלם כאליהו הנביא, ואני הרגשתי ששלחו לי מצווה מיוחדת ונדירה של הכנסת אורחים שתעמוד לנו לזכות שהלידה תעבור בשלום. וכן הוה.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מחזירים אותם עכשיו, פררו רושה, הרי זהב ועוד 66 משתמשים69 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שלחן עורך
    היה כבר קודם כך.
  • 1K
    • נ
    שיתוף - לביקורת הבן האחרון
  • נודד //
    • הבן האחרון

    ושוב סער עליהם הים.

    הם נפנו כל אחד למלאכתו.

    נחשון אחז בהגה העתיק וניווט ביד אמונה בינות לגלים. בן עיגן בזריזות כל חפץ שעלול להיזרק עליהם בטלטלות ההגונות שספגה "האמונה". כשסיים טיפס בזריזות אל החדרון העילי שבסיפון, מכשיר קשר מיושן בידו, משקפת צמודה לעיניו. קשה לראות משהו בחושך, בתוך הערפל הסמיך, אבל דיי לעיניים המיומנות באור מבזיק של ברק החושף את כרבולתו המשתפלת של גל.

    "שעה תשע. למערב" ההגה מסתובב והספינה נפנית כולה כשחרטומה שועט היישר אל מול הגל. כעת היא מטפסת בקלילות אל פסגתו המיתמרת, ונפנית אל צידה לאורך הגל עד שמבחין הלמדן לשעבר, שהפך לספן בעל כורחו, בפרצה נוחה כלפי מטה. שוב משתרגים השרירים. שוב סובב ההגה והיא גולשת מטה במהירות מסחררת. כמעט שצוללת אל התהומות שלמטה אך ברגע האחרון ממש, מתיישרת וצפה על פני המים.

    עוד גל מכה. הפעם מדרום. ושוב תפנה לעברו, ושוב תטפס, ושוב תגלוש,     אם יכה הגל בצידה תתפרק הספינה לגורמים.

    הסערה דועכת.

    ידו של נחשון רועדת קלות משריר שמסרב להתרפות. הרוח מתחילה להיכנע לעייפות החומר. לא ירחק היום והוא יעזוב את הים על גליו ומשבריו לנצח.

    עליו להכין את בן לתפקידו. עליו לדעת מי הם ואיך מצאו את עצמם חיים שנים ארוכות כל כך על ספינה מיטלטלת. כבר תקופה ארוכה שעיניו של בן משוטטות אל מעבר לאופק. מחפשות ונכספות. משגרות לעברו מבט של תמיהה, מבט גדוש בתחנון שקט לדעת, להבין.

    הוא מוצא את נכדו עסוק בהתרת קשר עקשן במיוחד בחבל המפרש הימני.

    "הנח לקשר, בן. הגיע הזמן שנשוחח לעומק"

    החבל נשמט באחת. בן ממהר לשפות ספל חם ונחשון מתרווח על כסאו שהתבלה מכמה וכמה ימי שמש לוהטים של קיץ. הנכד מתיישב לצד סבו.

    הערפל התפזר ואור הכוכבים מתנוצץ על פני המים השחורים. עיני שניהם פולחות למרחקים.

    הם דוממים. אך השתיקה הקבועה טעונה כעת בזרמים שמבקשים להתפרץ .


    "מה אתה זוכר מילדותך?" שובר נחשון את השקט. קולו חורק קלות מחוסר שימוש. "מהתקופה שהיינו על אדמה יבשה ויציבה?"

    "אולי.. קצת, זיכרונות מעורפלים מבית בבניין גבוה. אבא שמרים אותי על הכתפיים. את אמא יושבת על ספה כחולה ושרה לי על התורה שמתוקה יותר מדבש". קולו של בן כמעט שאובד בהמיית הים. "אני אפילו לא בטוח שזה זיכרון אמיתי ולא דמיון שנולד בי מתישהו"

    "זהו זיכרון אמיתי לגמרי, והיו עוד הרבה רגעים דומים    . רגעים יפים שהיו ואינם עוד..." הזקן נשנק קלות, משתהה, בולע את רוקו לרגע .

    "למה? מה קרה פתאום? למה אנחנו כאן?" שאלות שנכבשו חודשים ארוכים מקבלות סוף סוף רשות להפציע.

    ***

    החוקים עברו.
    שלוחי הציבור נלחמו, המונים התאספו לעצרות תפילה וזעקה, ללא הועיל.
    החוקים עברו.
    מלחמת העולם האחרונה בין המעצמות, והכפפת העולם כולו לחוקי יסוד אחידים בסיומה, אפשרה לגורמים שונאי דת לנצל את ההזדמנות ולהעביר שורת חוקים בכסות ליברלית.
    המשמעות האמיתית של החוקים החדשים היה חוסר יכולת לחיות על פי תורת ישראל.
    ציבור שומרי המצוות, ברובו הגדול, חתם על ויתור זכויות האזרח. ויתרו על ביטוח לאומי, וקבלת כל הטבה מהמדינה.
    לאחר כמה חודשים, נשללו מהם זכויות מקרקעין, לא הותר להם עוד להשתמש בכספים שבחשבונות הבנקים.
    בראשות גדולים יצאו קבוצות מאורגנות אל הים התיכון.
    הצטיידו היטב, בטרם נכנסו הגזירות החדשות לתוקפן , על מנת שלא יחסר להם דבר.
    היה אז לחץ באוויר, אך גם רוממות של קדושה. הרגשה חזקה של טרום גאולה.

    ***

    "ואז מה קרה?" שואל הנכד שכבר גדל, וידיו הרועדות של האיש שאחראי עליו, חופנות זו את זו. הזיכרונות קשים. המציאות לא פשוטה. שפתיו, כמו תמיד, מלוחות.
    "הפלגנו אל הים. היה יום אביב, ומשפחות משפחות עלו על הספינות, עוזבות את הנמל .את המוכר, את היציב והיבש. שומטות.
    עזבנו. יצאנו אל הים.
    הוא לא נבקע.
    תחילה, ניסינו להתרגל אל שגרה חדשה, אחרת. אנשים עזרו ועודדו זה את זה.
    ואז עם בוא החורף דברים אחרים נפלגו.
    התחילו הסערות. היו שחלו במחלת הים. וראשינו- התפלגו בדעותיהם. חלקם אמרו, שיש לשוב, מפני החולים, וחלק הורו למסור את הנפש.
    קברניטים הפליגו רחוק יותר, ואחרים הובילו אל מקום קרוב אך סוער.
    אלה טענו לפתוח את המפרש בעת סער, ולהשתמש ברוח במלוא עוזה, ויש שהורו חד משמעית לקפל את המפרשים ולהמתין עד יעבור זעם...
    אנשים החלו לחזור לאדמה, איש איש מסיבתו, היו גם כאלה שלא רצו, אך הספינה לקחה אותם עם כולם..."

    ***

    "הילד יישאר עם אביך" רצה האב.
    האם שכבה מוטלת, חיוורת וירוקה, רק עיניה התכווצו בכאב.
    "אני... גם ככה חוזר בלב כבד, לא סגור על הדבר הנכון... לא יודע מה יהיה שם, באדמה שעזבנו. לפחות שהילד יישאר טהור! אביך הרי ידאג לו בשלימות. את לא חושבת? ישמור עליו, על גופו ועל נשמתו" הוא מתחנן, ועיניו דומעות ללא הפסק.
    כאב. קריעה. אשתו לא תשרוד על הגלים. ובנו- הכיצד יעזבנו?

    ***

    האם כך כאב אביו כאשר נפרד ממנו, מותיר קרעי נשמה מדממים?
    ואימו, היא ודאי התייסרה. צער הפרידה חותך הוא. מקפיא את הורידים. בתוכו מקפל הוא אהבה עצומה, שאם לא כן, הכאב לא היה חד כל כך.
    הפטירה של סבא נחשון קיפלה בתוכה רגשות נוספים. תמיהה עצומה על העתיד. אובדן הנפש היחידה שנותרה עימו. אין עוד מי שיורה לו את הכיוון, את הזווית הנכונה להטות את הספינה בעת זעם. אין אתו יודע עד מה.
    הספינה משתרכת לאיטה על הגלים, במעגלים, טבעות וחישוקים. הים פועם את גליו ובן יושב ומתאבל לבדו על הסיפון. לא מוביל, לא מבין. רפוי כולו. הספינה לוקחת אותו מעלה ומטה.
    הוא מעלה במחשבתו את קולותיו, דיבוריו של הסבא, שעות על שעות של לימוד מעמיק, מכוון, מעצב. הוא מהרהר בשיחתם האחרונה בטרם נפטר. האם הוא הרגיש את שעומד לקרות? ומה בדיוק הוא אמור לעשות כעת?
    ביבשה יש לו משפחה.
    ויש קרקע יציבה.
    יש שם כל שצריך לחיות באחריות, בנוחות, בביטחון.
    אולי צדקו כל האחרים? אולי צדקו כשחזרו על עקבותיהם. אל החיים החלקים והשפויים. הם בוודאי משפילים ראש וממתינים עד שתעבור הגזירה. הרי הם יצאו אל הים בהתחלה. אם הם חזרו, כולם, כנראה שהיו שיקולים מכריעם לכך. זוהי הרי שטות מוחלטת מצידו לדבוק בדרכו העיקשת של סבא בצורה עיוורת, בלי לשמוע את הצד שכנגד.
    עד מתי יישאר בים, בתקוה שלא יספוג פתאום מכה משברת עצמות בזמן סופה, כפי שקרה לסבא?
    הוא קם על רגליו, מפנה את ההגה בחדות שמאלה.
    לנווט על פי גורמי השמיים הוא יודע כמעט מתוך שינה. ידיו משרטטות תוואי משוער, נעזרות במחוגה פשוטה. הים רגוע וחלק אבל ליבו סוער.
    בן מושך בחבלים ומכוון את המפרשים הישנים לכיוון הרצוי. הרוח נושבת והספינה מתקדמת בקצב נוח אל החוף, אל הבית ההוא ואל הספה ההיא שעוד מבצבצים פה ושם בחלומותיו.
    הספינה מחליקה קדימה אבל מחשבותיו ורגשותיו של בן מתפתלים ומסתבכים יותר ויותר.
    ואולי זהו ייעודו? להיטלטל עם הגלים ולחכות. לשמר את הגחלת עד שיפציע עליו יחד עם העולם כולו אורו של הבורא?
    ידיו של בן מושכים את ההגה בעדינות כמה מעלות ימינה, ועוד כמה מעלות, ו"האמונה" מתחילה לשוב אל מרחבי הים המוכרים.
    ושוב פונה הספינה מזרחה, אל החוף, אל היבשה והיציבות.
    אל הבית.
    ההחלטה נבטה בו פתאום. הוא יתקרב עם הספינה אל היבשה, וכשיראה אותה בעיניו, יחליט.
    ובאישון ליל, מתוך הערפל שסביבו, בתנאי מזג אוויר דומים להפליא לאותו לילה בו הניח נחשון לפני נכדו את הדרך בה חפץ הוא שיצעד, לאורו של ברק רחוק ראה אותה בן.
    אדמה.
    רחוקה עדיין, מטושטשת, אבל ממשית וברת השגה.
    הגיע רגע האמת.
    ושוב צפים למול עיניו כל הספקות. שוב מתייצבים בשורה הטיעונים שבעד ונגד.
    ופתאום, הוא יודע. ידיעת אמת שצפה בשקט מתוך מערבולת ליבו.
    הוא מסתובב על צירו. יורד אל ירכתי הספינה, שם טמון בארגז מרופד, ממתין לו. אולי אין עוד כאלה בחוף.
    בן מרים אותו ממקומו, וצועד במעלה המדרגות אל הסיפון. עיניו עצומות, ידיו חובקות את ספר התורה. רגליו המיומנות מציבות אותו בבטחה על הגשר העילי שבסיפון.
    כאן מקומו. פה הוא נשאר, ולו גם ייוותר הבן האחרון.
    חבוק.
    עיניו של בניה נפקחות מאליהם, מישירות מבט.
    אור ראשון .
    שזורח.

    סוף

    "וגם אם אחרון על עפר יקום, יהודי אחד וספר התורה בידו, תורת ישראל בליבו ואור ישראל ברוחו, גם זה האחד מספיק, דבר ישראל יעמוד ולא יאבד" (אגרות צפון לרש"ר הירש, סוף אגרת י"ח)
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הגיבן (ת), איש חדש, R.E.Y ועוד 29 משתמשים32 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    לדעתי - כן. אבל זה לא חייב להיות היגיון קלאסי. במציאות העולם הקיימת - לא. אבל הוא חייב להיות...
  • 1K
    • ל
    שיתוף - לביקורת קרעסטיר של מעלה
  • לאלה //
    • בין קרעסטיר של מעלה לבני ברק של מטה

    בקרעסטיר, כך ידעה הונגריה, יש מקום לכולם. לאורחים עוברי הדרכים המושלגות, לבורחים מאימת הגיוס לצבא הונגריה ולדורכים – אותם אביונים חסרי כל שלמחייתם היו דורכים ענבים בגת.

    בקרעסטיר היה אוכל חם ומזין שלא נגמר לעולם. רב שיעלה היה עומד במטבח ומערבב תבשיל חם בסיר ענק במושגים של אז. ברכה שרתה בסיריו שלא התרוקנו ובסלסלת הלחם שהייתה מוסתרת תחת שולחנו בסעודת "מלווה מלכה" וממנה היה מוציא לחם להמון הרעב, מסתירה מעין רואים כיוון ש"אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי".

    רב שיעלה לא היה עשיר. הוא היה בעל חסד. ועבודת ה' שלו הייתה להאכיל יהודי רעב. הרבה הלוואות לקח רב שיעלה כדי לממן את מפעל החסד שלו. הרבה כסף שאין לו שילם בשביל עוד יהודי שילך לישון שבע, בשביל עוד זוג נעליים לקשישה בחורף ההונגרי, בשביל עוד לחמנייה, בשביל "לשובע ולא לרזון".

    בעצמו היה עומד רב שיעלה במטבח, מוסיף קצת מלח לתפוחי אדמה, מגיש צלחת להלך מורעב, מושיט לחמנייה לילד בדרך למלמד. בראש השנה, דקות לפני תקיעת שופר, היה עומד וחותך עוגות לקידוש. "אני יהודי פשוט", העיד בענווה על עצמו, "אחרים יכולים לכוון כוונות ולייחד ייחודים. אבל אני, יהודי פשוט. אני נותן אוכל ליהודים".

    # # #

    שייקה נשען על עדן החלון, מפטפט עם יוסי. "שומע? השגתי כרטיס לקרעסטיר. אלף שקל טיסה ואש"ל מלא, מה זה אלף שקל? גרושים. ניסע, נאכל קצת צ'ונט בשעיהלה קאך, הבשר שם טיל".

    במרפסת תחתיו הרימה אסתי עיניים טרוטות. אלף שקל? היא הביטה לשמיים, על ריסיה בוהקת דמעה. שבע שקל. היא לחשה בלי קול. שבע שקל בשביל לחם. ה'. בבקשה.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: טראכטער, פסיק, מאה מם ועוד 47 משתמשים50 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    לאלה
    תודה! איזה כיף ומחמם ת'לב. צריך לכתוב על זה משו. מתבקש ממש.
  • 1K
    • ח
    שיתוף - לביקורת מול שערי אושוויץ
  • -חיה- //
    • בס"ד
    פגשתי אותה.
    היא הייתה גבוהה ורזה, אולי בת חמישים. רוכבת במסלול האופניים הקבוע שלה.
    היא הסתכלה עלינו במבט נוטף. רושף. נותנת תחושה משל גנבנו ממנה משהו. צעקותיה לא היו מובנות לנו, אבל את מבטה יכולנו לתרגם לכל שפה: "הסתלקו, אתם לא רצויים פה!".
    תכלס הבנתי אותה. הוריה עבדו כל כך קשה כדי לגרש אותנו, להשמיד אותנו. בשביל שלא יפגשו בנו יותר.
    אך היא כן פגשה בנו,
    מול שערי אושוויץ.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: טאבו, Yeshivish, דוד אלעזר ועוד 17 משתמשים20 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    -חיה-
    תודה רבה!!
  • 629
    • א
    שיתוף - לביקורת זכרון השואה
  • איש חדש //
    • זכרון השואה אינו דבר השייך ליחידים, או למגזרים מסוימים בישראל ואף לא ליהודים בלבד, אלא לאנושות כולה. ללמד, על זוועות היכולות להתרחש. לדעת, לאן יכול להגיע אדם במעשיו. להבין, מה יכולה לגרום, הסתה, גזענות ואנטישמיות גם במדינות כביכול נאורות.

    בזיכרון ישנו חלק נוסף של זכירת האנשים, זהותם, אמונתם, מורשתם, וזכירת הדברים אשר עברו עליהם במחנות ההשמדה, מעשיהם, וגבורתם.

    לא מזמן ביקרתי במוזיאון יד ושם בירושלים, לא הגעתי כנשיא מדינה זרה או כתייר, באתי כתלמיד ישיבה נכד לניצולי שואה, להבין מה הם עברו, לדעת איך להמשיך את מורשתם.

    הסתובבתי במוזיאון הגדול והקר, חיפשתי, חיפשתי את זיכרון הישיבות וחצרות החסידים, השטיטעל והשטיבל, בתי הכנסת והמדרש, שהיו באירופה שלפני המלחמה.

    חיפשתי את השמות המוכרים ראדין ,ואלזין, גור, בעלז, מיר, שבשבילי אינם עוד שמות של ערים, אלא מקומות בהם התגבשה נלמדה והורתה שיטת חיים בה אני חי כיום,

    חיפשתי, ראיתי קיר שבו הביאו את זיכרון האנשים הגדולים והדגולים שנרצחו, חיפשתי את שמות הרבנים שנרצחו, ר’ אלחנן וסרמן ר’ מנחם זמבא, אדמורים ועוד רבנים רבים.
    אך לא, היו שם פרופסורים, סופרים ומשוררים, ואפילו בנקאים, אנשים דגולים. אבל לא מצאתי אנשים עם זקן ופאות.

    תהיתי, אולי באמת שומרי המצוות היו קבוצה קטנה ושולית ביהדות אירופה, והרוב היו אמנים, אולי פילוסופים, אבל כשהתבוננתי בתמונות המלחמה, המוצגות על הקירות, רובם היו של יהודים עטורי זקן ופאות,

    המשכתי להסתובב, ראיתי מוצג המדמה את שריפת הספרים היהודים על ידי הנאצים. חשבתי לעצמי הרי עמנו עם הספר, ספר הספרים שיך לנו, בנכסי התרבות שלנו כמות אדירה של ספרים שנכתבו לפני אלפי ומאות שנים, בבבל, בישראל, במצרים ובכל מקום, וכן גם באירופה.
    התבוננתי אילו ספרים מוצגים שם, ראיתי ספרי רפואה ופילוסופיה, כלכלה וסיפורת, כולם של כותבים יהודים. אבל לא מצאתי אפילו ספר אחד, מהספרים המלווים את העם היהודי בכל הדורות.

    כך גם, ראיתי אגף שלם, המוקדש לאומנות בשואה. אבל את החדר המוקדש לאותם שלמדו תורה במרתפים ובבונקרים, אלה שהחזיקו בסם החיים האמתי, אלה שדבקו בשגרת הקיום היהודי, אלה שהוכיחו שגם כשלוקחים ממך את הגוף לא ניתן לקחת את הנפש, את החדר הזה אני עדיין מחפש.

    ביקשתי לדעת מהי אותה "גבורה" שתמיד נרדפת להזכרת השואה, לתומי חשבתי שכשאומרים גבורה ו"אלה שלא נכנעו", הכוונה היא לאותם אלה, שבתוך התופת בגטאות ובמחנות, לא איבדו את אמונתם, לאותם שגם שם למדו תורה, הקימו חברות חסד. אותם אלה, שגם בזמן שצלחת מרק, הייתה ההבדל בין חיים למוות, הקפידו על כשרות. לאותם שעמדו בפתח תאי הגזים בדרך למותם, שרו אני מאמין, פשטו את צווארם כרבי עקיבא בשעתו, וזעקו שמע ישראל.

    אך לא, ה"גבורה" שייכת לאחרים.

    יצאתי משם כעוס ומהורהר, חיפשתי מקום להתפלל מנחה, הגעתי להיכל ישיבה כלשהי, המתנתי בהיכל בית המדרש, מתבשם מהאווירה נהנה מהקולות.

    ואז הבנתי... זכרון זה למשהו שאיננו, לדבר שנכחד, דבר קיים אינו זקוק לזיכרון.

    ראיתי את שפתיו של ר’ אלחנן דובבות, ראיתי את אותם הממיתים עצמם באהלה של תורה. ראיתי את הספרים העתיקים שלא רק שלא נכחדו אלא נוספים עליהם עוד.

    הבנתי, אנו צריכים לזכור, הם זקוקים לזיכרון.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: רוב, מצפה לישועת ה׳, רינתיה ועוד 23 משתמשים26 //
    0 תגובות
  • 670
    • כ
    שיתוף - לביקורת פורש בשיא!
  • כותב השורות //
    • - מה קורה עמיחי?
    - 'נצח ישראל לא ישקר' יענקל'ה, ב"ה הכל טוב!
    - מה זה הפסוק הזה?
    - לא משנה.

    - הרבה זמן לא פגשתי אותך ככה ברחוב.
    תראה! תראה את הפורשה הזאת, איזו שחצנות!
    לא מבין ת'אנשים האלה, לא מתביישים להסתובב ככה ברחובות? להוציא לכולם את העיניים.
    גם אם אני יוציא את כל ההפרשות שלי, ואני, חמישים שנה עבדתי, כמו חמור!
    בחיים אני לא יקנה משהו שינקר לאנשים ת'עיניים, עזוב ת'חובות שנשאר לי לכסות...
    ובלי קשר, מה פירוש? אם יש למישהו כסף אז חייב להשתמש בו???
    לא מבין את זה.

    - וואה וואה אתה עצבני, תגיד, את מי מעניין עכשיו הפורשה שלו וההפרשות שלך,
    לא שמעת שמאתמול הוכרזתי כפורש! כולם מדברים על זה, גם אני.

    - מה פורעש? מי פורעש? מה זה סוג של פרעוש?
    מי אמר לך את זה??? לא יפה! לדבר ככה.

    - לא! לא פרעוש, איך הגעת לזה? פורש.

    - שמה זה אומר, עמיחי, לא הבנתי, איך אפשר לפרוש בגיל כזה צעיר, מילא אני יכול לפרוש?
    אבל אתה, כבר לצאת לפנסיה? רק התחלת את הקריירה.

    - לא! שתהיה לי בריא, על זה שפרשתי מימינה!

    - נו בסדר, אז מה? היה רכב תקוע בימינה אז נסעת בשמאלה
    מה עושים עסק? זה פלילי?

    - טוב, אני ינסה יסביר לך, נכון אני במפלגת ימינה?

    - כן, אז הם אומרים שפרשתי.

    - מי זה הם?

    - החברים שם, בנט, כהנא.

    - וזהו?

    - אהה כן, נראה לי שזהו, כל השאר לא סגורים על עצמם.

    - ומה זה אומר שהם אומרים שאתה פורש?

    - בגלל שלא הצטרפתי לקואליציה עם רע"ם ומרץ, ולא הצבעתי עם התקציב שנתן 50 מיליארד לערבים, ועוד כמה דברים שהבטחנו לבוחרים לפני הבחירות, ועמדתי בהבטחות בניגוד לרצונם אז הם אומרים שפרשתי מהם.

    - מה??? על זה הם אמרו שאתה פורש?

    - כן, עזוב, לא משנה.

    - מה עזוב, שהנוכלים והבוגדים האלה יגידו עליך שאתה פורש?
    מה זה החוצפה הזאת, ועוד אני הצבעתי להם, לשקרנים האלה, איזה טעות.

    - לא אל תדבר ככה, הם עדיין אחים שלנו.

    - זה בסדר, גם על אחים שלי אני מדבר ככה.

    - ההומור שלך לא הזדקן, יענקלה.

    - אז איך אחרי הפרישה? עמיחי, חיים חדשים אה?

    - לא! ממש לא, בגדול אותו דבר, אולי קצת יותר ראיונות ותקשורת.

    - נו, אז זה טוב, לא? חחח.

    - אני כבר לא יודע, מקווה שייצא מזה רק טוב.

    - בדיוק אתמול בשיעור של הרב מלכה למדנו על ר' עקיבא שאמר "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה ככה אני מקבל שכר על הפרישה".

    - אמן! יענקלה תודה! איזו ברכה.
    בעצם, אני מנסה לחשוב איזה שכר קיבלתי בתקופת ה"דרישה", לא משהו.

    - יאללה יענקלה אני פורש בשיא, היה כיף לשוחח.

    - לא לא! אתה לא פורש, אני פורש!
    ובהצלחה עמיחי, רק אל תקנה פורשה, אחרי כל מה שתקבל.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מוריופ, יהלום-יצירות מלוטשות, דוד אלעזר ועוד 23 משתמשים26 //
    0 תגובות
  • 1K
    • RACHELIZ
    שיתוף - לביקורת יוסי.
  • RACHELIZ //
    • יוסי גורביץ, בחור בן 17. מרגיש גדול מעבר לגילו. בעצם, זה מתאים לכל אחד בגיל הזה. טוב, לא אמרתי כלום. הוא בכור מבין שבעה ילדים. יש לו שני אחים ושלוש אחיות מפונקות שחושבות שמגיע להן הכל ולייצ'ו, אליעזר, התינוק, שכולם משוגעים עליו ולפעמים משוגעים ממנו. בעיקר כשהוא זורק כל מיני דברים חשובים לאסלה.

    יוסי גאוות אביו ואימו שלא יודעים על אי אילו שטויות שהוא עושה. יאמר לזכותו שזה קורה בעיקר בבין הזמנים.
    שיערו חום, עיניו - הממוסגרות בתוך מתכת שחורה - ירוקות וערמומיות אבל אל תראו אותו ככה, יש לו לב טוב. קצת אוהב להקניט, אך הוא משתדל להילחם בזה. בסך הכל החברים אוהבים אותו, חוץ משאולי שקצת מקנא בו ועושה לו ת'מוות לפעמים.
    יחסית הוא מכיר את עצמו ויודע מהם הגבולות שלו. כמובן לאחר שהוא בדק אותם מקרוב. אואו מקרוב.

    יש לו אח בשם עקיבא, נו, הנודניק הזה, בן ה - 15. ומיותר לציין שהם לא מסתדרים. ואם לדייק: דומים לחתול ועכבר. מה שמעניין זה שבכל סצינה הם מחליפים תפקידים. אולי יום אחד הם יגורו כמו זאב עם כבש, אלו מהעתיד לבוא.
    שריטות מפוארות קישטו את פניהם כשהיו קטנים. למזלה של אמם, גרפיקאית ואומנית בנשמתה, המנהג הזה חלף עם הגיל והישיבות השונות, והיא לא נאלצת להמשיך "לפטשפ" את התמונות שלהם חדשות לבקרים. אהה חדשות. אז יוסי אלוף. יודע בכל רגע נתון מה קורה ולאיזו מפלגה שייך כל חבר כנסת. כמה המדינה מוציאה על הבית ברעננה ומה תוצאות הסקרים שעושים אותם סתם באמצע החיים כי משעמם למישהו.

    הוא אוהב גלידה. מצידו לאכול אותה גם בחורף, לוּ היו לוֹ דמי כיס מיותרים. אין לו, גם לא מיותרים. אופס... לחצתי על נקודה רגישה. אין להם מי יודע מה כסף. לא, הם לא עניים, ובטח לא מחטטים באשפה. אבל אין להם מעדנים כל יום וגבינה צהובה הוא מכיר בעיקר מהפיצה שהם קונים בליל בדיקת חמץ ובעוד כמה הזדמנויות שהוא מפרגן לעצמו.
    איך סבתא שוורץ אומרת? כסף זה לא הכל בחיים. והיא כמובן צודקת כי כסף זה רק כמעט הכל. טוב, הוא לא אוהב לדבר על זה.

    עכשיו לכי תכתבי סיפור על יוסי.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: C.M.S, רישל, אלפי תודות ועוד 25 משתמשים28 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    זה. תודה! זה הקטע של משפט הסיום, שאחרי שכותבים אפיון כבר לא נשאר עצבים לכתוב את הסיפור עצמו...
  • 531
    • C
    שיתוף - לביקורת אחרי כל חורף בא אביו
  • castamir //
    • 1/4

    הרב הרים את עיניו הכחולות, הטהורות, מדף הגמרא.

    אמנון נרכן קדימה, מביט ולא מביט לעבר העיניים הקדושות. מביט – לשאוב ולינוק עוד ועוד מהנקיות, מהרוך. ולא מביט – כי מי יכול להישיר מבט אל הרב?...

    "צריכים לעשות כלי לברכה". אמר הרב בניגון. "תפתח עסק!"

    "אני? עסק?!" אמנון התחלחל. "בפעם הקודמת שהיה לי עסק מס הכנסה זרקו אוי מכל המדרגות. עד היום אני מרגיש את החבלות"...

    "אז תפתח עסק בקומת כניסה, בלי מדרגות". גיחך הנכד, לימין הרב. "הלאה, יש תור ארוך. ראש חודש היום. הרב אמר ברכה והצלחה!"

    2/4

    אמנון יצא מבית הרב, מבולבל. הרב בירך, וגם יעץ. אבל מה הוא יכול לעשות? איזה עסק הוא יוכל לפתוח בדירה הקטנה והצפופה שלו, 70 מטר, גינה 15 מטר, וחניה ללא רכב?

    "חניה!" עיניו אורו. החניה הרחבה והבלתי שימושית מול הבית שלו, יכולה להפוך למוקד לשטיפת רכב! גם אריאל ונתנאל יקפצו על המציאה. שבועיים של בין הזמנים עד פסח, תעסוקה מעולה.

    וזה עבד!

    "את האמת", לחש לו טיפוס דוגרי אחד, יקה מרגיז. "האיכות של הניקיון פחות טובה מאשר בכפר ממול. אבל אני מעדיף לפרנס יהודים מאשר ישמעאלים!" הדגיש את המילה "לפרנס" תוך כדי שהוא תוחב לידיו בלחיצה שטר מקומט של 20 ₪. במקום 50. שיהיה, חג שמח.

    ואכן היה חג שמח. ערב פסח מצא את אמנון עם עודף נאה בכיסו, בשר עופות ודגים במקפיאו, ושאר צרכי החג ביד רחבה. "תודה לך, ה'!" נשא עיניים למרום.

    3/4

    החג עבר בהתרוממות גדולה. השולחן היה ערוך בכל טוב ובחורי הישיבה הפליאו באמרות נאות בתורת הימים. "שווה כל פרוטה, הישיבה שלהם". התמוגג אמנון והתמוגגה גם בקלה, רעייתו.

    אסרו חג מאוחר הגיע. החג אזל, ועמו גם הממון מכיסו של אמנון.

    זה לא סביון פה, שכל אחד שוטף כל יום את ה"בית-מם-וואו" או את ה"וולוול" או את המרצדת שלו. אנשים שטפו כבר בערב פסח, הרכב עדיין נקי יחסית ולרובם יחזיק מעמד לפחות עד שבועות. ולחם חמץ מן החדש, מנין?

    אמנון נשא שוב עיניו למרום.

    4/4

    יום המחרת הגיע. אלפי בתים בישראל הרימו את התריס – ועיניהם חשכו. רק בדירת 70 מטר קרקעית קטנה, הרים אמנון את התריס ועיניו הסתמאו בדמעות של תודה.

    אובך צהוב ומבחיל כיסה את השמים, את החצר, ואת עשרות המכוניות החונות בטור במדרכה ממול. אל החנייה המרווחת כבר החלו להתגנב נהגים זריזים. "רבי אמנון, תן שטיפה קטנה חיצונית. אני לא יכול לצאת ככה לעבודה!"

    ואריאל ונתנאל, ששבו אחרי תפילת ותיקין ב"היכל תהילה" הסמוך, כבר הפשילו שרוול וג'ילדה והחלו לטפל בברכת ה' שנחתה בחצרם כמו המן היורד במדבר.

    אמנון הביט בכותרת העיתון היומי: "מזג האוויר – אביך". אכן! נשא עיניו לשמים בשלישית. דרכים רבות לישועה לו, לאביך שבשמים.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: ניק 27551, מתן מאור, ש.ב.א ועוד 71 משתמשים74 //
    0 תגובות
  • 1K
    • י
    שיתוף - לביקורת מעשייה נאה לחודש האביב
  • ישראל טיק //
    • היי, מצרף לכם קישור עבור הסיפור החדש שלי באתר 'צריך עיון'. בהנאה...
    beinhazmanim.iyun.org.il

    פסח על שום מה - בין הזמנים

    את עיקר הקושי פגש מכרנו במציאת מלאכה כשרה, קלה ונקייה. באמת היה רוצה לכלכל את בני ביתו בכבוד אבל שום הצעה קונקרטית לא התגלגלה לפתחו. משל למה הדבר דומה, לחנווני שחנותו ריקה. יושב החנווני ומצפה לקונים, בשעה שסוחר ממולח הימנו הציב עגלת סדקית בכיכרה של היישוב.
    beinhazmanim.iyun.org.il beinhazmanim.iyun.org.il
    • תודה
    Reactions: נועה לבין (Tamar) ו-רינתיה2 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    אלעזר 1
    אלעזר 1
    חסום בנטפרי :(
  • 3K
    • א
    שיתוף - לביקורת העבודה המשחררת
  • איש חדש //
    • העבודה המשחררת

    טיבט, חבל ארץ מופלא, מוזר ובעיקר מנותק, המיקום הגבוה, שרשרת ההרים המקיפה, הם הגורם לניתוק מהציוויליזציה ומהשפעת העולם.
    מסיבות אלה הגיע לשם דרור צעיר ישראלי. 'דרור' זה לא רק שם, אלא מהות, כמו ציפור דרור שאינה מקבלת מרות, שאם מכניסים אותה לכלוב, היא מתה. כך גם דרור, מחפש את החופש, הדבר שאולי יביא אותו לאושר.

    הוא נמצא במנזר בודהיסטי עתיק, בשם נירוונה {חופש הרוח}, עסוק במדיטציה, ריכוז המחשבה ב-כלום, דיכוי השכליות והחקירה עד להגעה לשלווה. האמת שלשלווה הוא עוד לא הגיע אבל לדרגת נזיר הגיע מהר מהרגיל.

    הוא מתכונן, לנסיעה הראשונה שלו מזה ארבע שנים, אל מחוץ לטיבט, ביחד עם משלחת נזירים שתלווה את הדלאי למה, בביקורו בלונדון.
    שבועיים לפני הגעת הדלאי למה, נוחת דרור בלונדון, מתרגש, לקראת הפעם הראשונה, שיראה את מנהיגה הגולה של טיבט.
    הוטלה עליו משימה, להשתתף בהכנת מנדאלה תלת ממדית, באחד מאולמות קבלת הפנים. זה היה מין ציור ענק, עשוי חול, תחילה שרטטו דיאגרמה, על גבי לוחות עץ ענקים, ולאחר מכן, במשך שבוע וחצי, יום ולילה, עבדו קבוצות של נזירים, לפזר חול צבעוני, בעזרת משפכי נחושת קטנים.
    אסור היה לדבר ואפילו לנשום, הפיזור חייב להיות שווה ומדויק. כאשר בסופו של התהליך, נוצרו על ריצפת החדר, צורות סימטריות בשלל צבעים.

    טקס קבלת הפנים, הדלאי למה נכנס, ומסתכל במנדאלה. דרור מביט בו ובציור, הוא יודע, כמה קשה עבדו על הדבר הזה. הוא לא מבין כל כך, בצורות ומשמעותן, אבל יודע, שההגדרה לדבר הזה, היא "מושלם".

    הטקס מתחיל, הדלאי למה, לוקח בידיו, מין חפץ מתכת משושה, וזורק למרכז הציור.
    דרור מביט, מופתע, בחפץ שנוחת באדישות ומעיף את החול לצדדים. הוא חונק צעקה, וחושב אולי יש פה איזו טעות.
    אבל לא, במקום למחות, מגיעים שאר הנזירים, לוקחים מטאטים קטנים, ואוספים את החול לערימה. הוא רוצה לצעוק, ברברים, איך אפשר להרוס דבר כל כך מושלם, שעבדו עליו והשקיעו בו.

    אבל אז, מסביר הדלאי למה, שהנקודה היא, להמחיש שהכל זמני ובר חלוף, היופי, החיים והאהבה, כל מה שאתה טורח ומשקיע בו, מתכלה בסופו של דבר.

    דרור מוצא את עצמו, מסתובב ברחובות לונדון הקרים והמנוכרים. שום אדם, לא חונן אותו במבט, למרות הגלימה הכתומה, המוזרה, שהוא לובש. הוא חושב, מהי המשמעות של כל זה, תמיד הוא חיפש משהו, שיתן לו משמעות, אושר. למה, להשקיע על דבר, שבוע וחצי, רק בשביל להמחיש, שהכל מתכלה בסוף, מדוע לעשות כל היום מדיטציה, מדוע להשקיע במשהו בחיים, אם הכל זמני וחולף.

    הוא יושב על ספסל, מיואש, ונתקל במודעה, המזמינה יהודים, לחוג את ליל הסדר. גם בילדותו בקיבוץ, היה בליל הסדר ומחליט ללכת להשתתף, ובכלל, לא יזיק לו, לפגוש קצת אנשים.

    הרב, עורך הסדר, יושב בראש השולחן ומסביר כל דבר, איך ולמה. בשעת הסעודה, הרב מדבר ומסביר שעניין ליל הסדר, הוא, בהמחשה וסיפור של העבדות והחירות, פסח, הוא זמן חירותנו, יום העצמאות היהודי, היום בו הפכנו לעם.
    הרב מביא, את דברי הרב דסלר, שכל ענין ההמחשה, של העבדות והיציאה לחירות, שעושים בליל הסדר. הוא למען אדם, יצייר וירגיש, איך מעבדות וטומאת מצרים, יצאנו לחירות ועל ידי זה, יתחזק לעמוד כנגד יצרו ולהשתחרר מעולו.

    דרור שוקע במחשבות, הוא שומע, שעניין ההמחשה הוא, שאדם ידע וירגיש, שיכול לצאת לחירות, הרי את זה, הוא תמיד חיפש, אבל איזה חירות זאת, האם זה הדבר, שיעשה אותו מאושר.

    הסדר מסתיים, דרור ניגש אל הרב, ושואל, ביציאת מצרים, הקב"ה לקח את בני ישראל, והטיל חוקים ומצוות, איזה חירות יש בדבר כזה. הרב מתבונן בדרור ובגלימה הכתומה שלו ואומר, במקום ממנו הגעת, מלמדים לא לחשוב, או לעמול, ועל ידי כך, רוצים להגיע לאושר. ביהדות, מעודדים את השיכליות והחקירה, ומחייבים עשיה ועבודה תמידית, ומבטיחים שכך מגיעים לאושר.
    כאשר אדם עושה תמיד, את מה שהוא מאמין ויודע שהוא צריך לעשות, אז הוא מסופק ומאושר. ויש עוד נקודה, אדם הדואג, לתוצאה ולהמשכיות של מעשיו, אינו יכול להיות בן חורין, אבל ביהדות, הקב"ה אינו מסתכל על פי התוצאה, אלא על פי העמל ולכל מעשה יש משמעות.
    דרור חושב על הדברים ושואל איך אפשר להגיע לזה, הרב פותח את המשנה באבות, 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'.


    בבקשה תנו ביקורת.
    • תודה
    Reactions: Talya kadosh, פרוגמטי, נודד ועוד 12 משתמשים15 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פרוגמטי
    פרוגמטי
    יפה מאוד! קצב קצת מהיר לטעמי.
  • 2K
    • כ
    שיתוף - לביקורת עדכון מצב - מבצע פסח תשפ"ב
  • כותב השורות //
    • לא התבקשתי לעדכן
    אך אשמח לעשות כן
    גם לא ביקשתי שתקראו
    אך שימו לייק אם תאהבו

    אז ככה, המצב די מתקדם
    אמא לחוצה, אבא מעודד
    הידיים עייפות מלהקשיב להוראות
    מנופחות ופצועות מחומרים שאמורים לנקות.

    הרגליים מחליקות על מצע פנטסטי[ק]
    הבגדים החליפו לצבע אקונומי[ק]
    בתוספת של טיפות שמנת מט +
    שלצערי - לבטח לא יירדו בקלות

    במדפים טייל סמרטוט, בפעם העשרים
    האבק עוד לא נכנע, ויש לו חברים...
    בארונות - סלון, מטבח, כבר יש שלטים
    של אזהרות ואין כניסה, גם אין למה, כי ריק בפנים

    גם המקרר עובד על ריק, מרגיש לו קצת חסר
    החלוקה היום תגיע, נראה איך יתמודד

    בצד קרטון מלא עדיין בשאריות
    עליו כולם שמים ידיים, בין המשימות
    אתמול פיצה, היום פלאפל, מחר שוב פיצה ובגינה!
    ונגוון במקום ב'שמש', נזמין וב'חצי חינם'

    המוזיקה מתנגנת, המקצבים מסחררים
    רק כך ולא אחרת, יבריקו התריסים
    הכלים מסוף ה'בוידעם' התקדמו ליציאה
    עוד אין אישור מהמנהלת, הישארו בהמתנה

    ועוד מילה, לפני הסוף
    תודה ה', על שנותר לי זמן לכתוב
    ולמחר נשאר -
    להפוך כיסים, בניסיון למצוא פירור
    שלא יקרה, עדיף שכך! יסתיים לו הסיפור.



    ​
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אילה ר., וופל אגוזים, kshir ועוד 30 משתמשים33 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מירי11111
    חח לגמרי! הילדים מאסו בפיצה.. אוי חמוד..
  • 2K
    • א
    שיתוף - לביקורת זה לא משחק (סיפור)
  • איש חדש //
    • נהיגה בלילה היא אחת מזמני ההרפיה הטובים ביותר. החושך, השקט והרעש המונוטוני של חיכוך הצמיגים בכביש, ובעיקר התנועה הדלילה, כך מתאפשר לנסוע ברוגע, לתת למכוניות לעקוף ולמחשבות להשתלט על הנתיב.

    יש עוד דבר בנהיגה בלילה, השוטרים. ביום, כשנחל המכוניות זורם, הסיכוי שיעצרו דווקא אותך אפסי. אבל בלילה, כשאני שועט את הירידה של מבוא חורון ומזהה שוטר עומד בתחתית הירידה, מכוון לייזר לרכב היחידי על הכביש.
    אני לא בטוח שבדקו פעם תוך כמה זמן טויוטה מאטה מ120 ל60 קמ"ש. אבל אני אספר לכם שזה קצת יותר מחצי שניה. לאחר רגע נוסף השוטר לימד אותי שלהאט מ60 ל0 לוקח פחות מחצי שניה.

    השוטר מתקרב אל הרכב, מיד ראיתי שהוא חובש כיפה, אבל במצבים כאלה אי אפשר לדעת אם זה יעזור או יזיק. מלמלתי פרקי תהלים, למרות שידעתי שיש לי אוברדראפט שם למעלה.
    התווכחתי, לא ממש עזר, ניסיתי לפנות ללבו, אבל רק קיבלתי שיחת מוסר שאני צריך להיות דוגמא, ולשמור יותר על החיים, ונשמרתם, לא.

    הוא בוחן את הרישיון, מנסה להבין האם פג תוקף הביטוח, משהו לא מסתדר לו עם התאריכים, יותר מידי זמן הוא עסוק בחשבונות. אני מעיף מבט על התג מנסה לקרוא את שמו, אלברט, אלברט איינשטיין... ניסיתי לעצור את החיוך, נזכרתי במה שאיינשטיין אמר "שני דברים הם אינסופיים היקום והטיפשות, ואני לא בטוח לגבי הראשון", חשבתי, שיש סיכוי שהשוטר הזה, הוא ההוכחה של איינשטיין לחלק השני.

    הוא מוציא את פנקס הדוחות, אני מבין שכלתה אלי הרעה ושואל את השוטר ספק בלעג ספק ברצינות, איינשטיין? באמת? הוא מתבונן בי ושואל אתה באמת רוצה לדעת, כי זה ארוך.
    אני מקווה שאולי כך הוא ישכח מהדו"ח ועונה באמת רוצה לשמוע.

    השוטר מדליק סיגריה ומספר. האמת קראו לי אלברט כהן, כשסיימתי את השרות הצבאי שלי חיפשתי עבודה, הייתי בלי בגרות, עם ניסיון של טבח צבאי, מצב שלא מקדם אותך כלום באזרחות, אפילו לא במטבחים. מצאתי עבודה בקפיטריית "איינשטיין" באוניברסיטה העברית בהר הצופים.

    איינשטיין הוריש הרבה לאנושות, אבל לאוניברסיטה העברית הוא נתן הרבה כסף, אמנם לא במזומן אלא את זכויות היוצרים של כתביו, שמו, וכדו’. ככה זכיין בית הקפה משלם גם על המקום וגם על המותג.

    מה אני אגיד לך קשה לעבוד במקום כמו אוניברסיטה, וקשה יותר לייצג את איינשטיין, אתה מכין כוס קפה לסטודנט, הוא שואל אותך האם היחס בין הקפה לסוכר תואם לתורת היחסות, או שהוא מבקש מכסה לקפה, למען שימור האנרגיה, יענו רוצה שהקפה יישאר חם.

    אבל מה, תוך שנה נהפכתי למומחה לאיינשטיין ואמירותיו, כי בית הקפה היה מדפיס על הכוסות, מפיות, שקיות, ציטוטים של איינשטיין. פעם הדפיסו על כוסות התה את "פרדוקס עלי התה" עם איזה שלושים מילה, ישבו לי שם סטודנטים וערבבו את התה, לראות שכל העלים מתרכזים באמצע הכוס, אמרתי להם מה עם שימור האנרגיה?! אתם מקררים את התה.

    יום אחד ישבתי עשיתי שש בש, אתה יודע לפעמים יש זמן, עובר איזה סטודנט צועק לי איינשטיין אמר "אלוקים לא משחק בקוביות" התעצבנתי אמרתי לו למה, מאיפה איינשטיין יודע? הוא היה שם?
    הוא אומר לי לא הבנת, הפוך, איינשטיין התכוון שבטבע לא קוראים דברים אקראיים, יענו הכל מכוון מלמעלה, האמת קניתי.

    ב31 ביולי 2002, תאמין לי אני זוכר את זה כמו היום, שעת צהרים, אמצע המשמרת, שיא העומס, אני מכין קפה, עומד עם הפנים לקיר, פתאום פיצוץ מטורף, אני נהדף אל הקיר, עפים ונופלים עלי דברים, לא שומע כלום, כאבים בכל מקום, דם על הפנים והידיים, אבל מה שחשוב, חי.
    אני מסתכל מסביב תאמין לי לא יכול לספר לך מה ראיתי שם, גיהינום. אני מתבונן בהרוגים והפצועים ששוכבים על הרצפה בין הכסאות ההפוכים וכוסות הקפה השפוכות, אני מושיט את היד לקחת איזה כוס, מנסה לקרוא את המשפט המודפס עליה, חלק מהמשפט מכוסה בדם, אני קורא "אלוקים לא משחק", התעלפתי.

    התעוררתי בביה"ח, הגיעו לראיין אותי מהתקשורת, שאלו אתה חוזר לעבודה ב"איינשטיין"? עניתי אני לשחק סיימתי, עכשיו אני מתקרב לאלוקים. אמרה לי המראיינת אתה יודע שלא ברור שאיינשטיין האמין באלוקים, אמרתי לה כנראה שאני יותר גאון מאיינשטיין. אתה מבין, בסה"כ לקחתי לאיינשטיין את השם, הוא גנב ממני את הגאונות .

    נסעתי משם ללא דו"ח כמובן, אבל עם הרבה מחשבות, חשבתי, אם הוא לקח רק את השם, אולי הגאונות נשארה פנויה...

    מעונין מאוד בביקורת.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הנף מקלדת, מימיי, Yael T ועוד 51 משתמשים54 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הזדמנות
    בפרט שלכל קורא יש אינטלגנציה אחרת.
  • 1K
    • נ
    שיתוף - לביקורת סיפור
  • נ. גל //
    • שמעתי סיפור
    שמורכב ממיליון
    על מיליון על מיליון
    של חוטים
    הסיפור הסתבך
    בכל החוטים
    וסבב בכל החורים

    ובא אדם אחד חכם
    מצא קצה חוט
    ומשך אותו
    מבין מיליוני החוטים
    ופתאום הפקעת
    זו המכונה "סיפור"
    השתחררה לחוט
    אחד ארוך

    הלא תסכימו איתי
    כי לאדם החכם
    ראוי התואר "סופר"
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: וריטסרום, ruthbl, מ. ק. ועוד 24 משתמשים27 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שלחן עורך
    בדיוק אמש ישבתי זמן רב להפריד סבך של שרשראות של זוגתי תחי'. זה גם נקרא סיפור, לא?
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה