קהילת כתיבה מקצועית

פעם פעם,
בעולם הישן,
כשהשקרן רצה לבכות,
הוא היה קוצץ בצל.
וכשהבדאי מתח חיוך על שפתיו,
עיניו הכבויות הוסתרו במשקפיים כהים.

אך הרמאי של היום,
מזיל דמעות כמו נחלים,
ושמח באמת.
ובעצמו לא יודע שמרמה את עצמו.

מי אמר:

שלכל בעיה יש פתרון?
שהדשא של השכן יותר ירוק?
שהכסף פותח את כל הדלתות?
שהקינוח חייב להיות טעים?
שהבית הוא מוזיאון?
שהמצלמה "לעולם" לא משקרת?
שהבדיחה תמיד תהיה מצחיקה?
ששכל הופך אדם לחכם?
שכל מי שמזמזם הוא זמר?
שכל סרגל הוא ישר?
שלכל סיפור יש סוף טוב?
שכל מי משהו שמישהו אומר זה נכון?
שרכילות זה לא שם של מדור?
שקומוניזם זה באמת שוויון?
שכסף לא גדל על העצים?
שאופטיקה זו סתם עבודה בעיניים?
שמי שמצא שקל ברחוב - לעולם לא יהיה שוב אותו אדם?
מי אמר שהמים קרים רק בחמש דקות הראשונות?
שאין כמו לראות את הזריחה - אם אפשר עוד קצת לישון?
מי אמר 'עד החתונה זה יעבור'?

מי אמר אני ולא קיבל?
(קרדיט: יוסף יצחק פירוס)

וכל המוסיף מוסיפין לו..

"אז סגרנו על מכונית, חבילת שיפוץ לבית, כרטיס אשראי מוטען ב-20,000 ש"ח וחבילת ביגוד לאישה. אפשר לבחור עוד מתנה אחת", הודיע אבא בארשת פנים חגיגית משהו.
כל המשפחה ישובה הייתה סביב הקטלוג הצבעוני של ההגרלה הסינית, עוברים דף אחרי דף.

"נופש בחו"ל" אמרה ציפי בעיניים חולמניות.
"אבל זה נופש זוגי, לא משפחתי" הצביע יוסי על האותיות הקטנות.
"אז רק אני ואבא ניסע", אמרה אמא.
"אני לא נוסע לשום חו"ל", מחה אבא "תאמינו לי, הכול יש בארץ".
"עוד לא התגברת על הפחד טיסות?"
"מה.. לא קשור. גם על פי הלכה זה לא פשוט לצאת לחו"ל לצורך טיול".
"אין בעיה אבא, אם אתה לא רוצה אז אני אסע עם אמא. טוב?" ציפי התחילה לסמן וי על המשבצת הקטנה.
"סליחה?" התקומם יוני. "זה אמור להיות פרס משפחתי.למה שרק את ואמא תטוסו לכם לחו"ל ואנחנו נישאר פה בבית? אני לא מוכן".
"אז איזה פרס אתה רוצה?"
"יש פה נופש משפחתי ב'נופשים בגליל'. 10 מיטות כולל לינה וארוחת בוקר".
"מה צריך עשר מיטות? אנחנו רק שמונה במשפחה".
"אז אני אזמין עוד שני חברים".
"אם זה בלי ארוחת צהריים אני לא מסכימה", אמרה אמא. "אני לא יוצאת לנופש בשביל לקלף תפוחי אדמה במטבח של הצימר בזמן שאתם חוגגים לכם בבריכה".
"יאללה אמא, את כבר מקבלת את החבילת ביגוד לאישה".
"תדבר בכבוד לאמא", חינכה שושי. "חוץ מזה למה נראה לך שהחבילת ביגוד זה רק לאמא? זה לכל הבנות".
"בעיקרון בחרנו את זה רק בשביל אמא", פסק אבא. "אבל אל תדאגו, אם היא לא תשתמש בהכול הבנות יקבלו את הזיכויים שיישארו".
"היי תראו, יש גם תוכי מדבר" התלהב אברימי.
"אני חושב שכדאי לקחת חצי קופה" אמר אלחנן שבדיוק חזר ממעריב.
"מה זה שווה? זה רק חצי". אמר אברימי. "אולי מטאטא רובוטי".
"קשקוש. אני מכיר את המטאטא רובוטי הזה. זה בדיוק שואב אבק"
"האמת שאני צריך שואב אבק" נזכר אבא.
"למה?"
"בשביל האוטו. תראו איזה אוטו גדול זה, 7 מקומות. ואיזה מנוע שיש לו, חבלכם על הזמן".
"עוזרת בית לשנה", הציעה אביגיל בעודה מעלעלת בקטלוג. "היא תעשה כלים במקומי"
"ואולי היא גם תסכים ללמוד איתי למבחנים" התלהבה גילי.
"אם כבר, אז משכורת לשנה", אמר אלחנן.
"אבל זה רק לשנה. מה נעשה אחרי שתיגמר השנה?"
"בסדר. שנה הבאה יש עוד הגרלה סינית".
"מה עם התוכי מדבר?" הזכיר אברימי.
"אתה בעצמך תוכי מדבר" אמרה רותי. "למה אנחנו צריכים תוכי מדבר? מי בדיוק יהיה אחראי להאכיל אותו?"
"אני".
"ומי יאכיל אותו כשניסע לנופש בגליל?" שאל יוני.
"אין נופש בגליל" התעצבנה ציפי. "בואו נבחר 10 טיפולי יופי בקסם קוסמטיקס".
"וואלה יופי".
מה הבעיות שלך?"
"זה לא מיועד למכוערות כמוך".
"מצחיק מאוד, תינוק אחד".
"ילדים! לא לריב. בכלל לא בטוח שנזכה. אנחנו תורמים רק בשביל החסד".
"זה הוא התחיל"
"די! מה זה ההתנהגות הזאת? אם עכשיו אתם מתנהגים ככה, איך תתנהגו כשנשב כולנו במיצובישי אאוטלנדר החדשה?"

פְּסַנְתְּרָיָא דְּקַרְתָּא//

הַהִיא אִתְּתָא דַהֲוָה בְּדִידָא בְּבֵיתָא
וַהֲוָה מִצַּעֲרָא נַפְשָׁהּ טוּבָא
יוֹמָא חֲדָא קָא חַלְשָׁהּ דַּעְתָּא
וְאָמְרָה אִיזִיל וְאַחֲזֵי מַאי עַלְמָא דְּבַר,

אָזְלָא בְּשִׁיבְבוּתֵיה וְהַדְרָא בָּתַר
אִתְּתָא דְּתֶהֱוֵי לֵהּ לְצַוְתָּא
כִּדְאַמְרִינָן טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ
מִלְּמֵיתַב אַרְמְלוּ,

אָזְלָא פָּגְשָׁה בְּהָהִיא מְשׁוֹרְרְתָּא
דְּהַוָּהּ בְּדִיחָא עֲלֵה נַפְשֵׁיה טוּבָא
נָקְטֵיה בְּיָדָהּ כַּחֲדָא מַחְתָּא וְאָזְלִי
לְהָהִיא כִּכְּרָא דְּמָחוֹזָא
בְּקַרְתָּא דִּירוּשָׁלַיִם
סָמוּךְ לְאַתְרָא דְּנִשְׁתַּיֵּר לָן
מִבֵּית מִקְדָשָׁא וְהֵיכְלָא,

מֵהָכָא לְהָתָם אִתְקַבְּצוּ הַנּוּ אִנְשֵׁי
דְּקַיְמָא בְּצַעֲרָא דִּילְהוֹן
וּבָעוּ לְמִצְוָח צַעֲרָן קָמֵיהּ עַלְמָא
וְאִית בְּהוֹ דְּכָתְבִי שִׁירַיָא
וְאִית דִּמְנַגְּנֵי אֲ'מִינִים וְעוּגָב'
וְאִית דְּיָתְבֵי וְשָׁתוּ חֲמַר מְדִינָה
ןְפַטְפּוּטִי פַּטְפְּטָיָא וּמָעֲלוּ עָשָׁן
כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן,

אַדְּהָכֵי וְהָכֵי אָתָא בָּתְרֵיהוֹן אִינִיש
דְּלָא מְעַלֵי, וּבָעִי לְמֵמַר לְהוֹן מִידִי
וְלֹא אַשְׁגְּחוּן בֵּהּ
וְאָמְרוּ לֵהּ זִיל מֵהָכָא וְאָזַל,

אָמְרָה חֲדָא
חָזוּ לְהַאי שִׁירָא דִּכְתָבִית
בְּלֵילְיָא חֲדָא
דְּכָל אֵימַת דְּעַגְמִימָא עָלַי נַפְשַׁאי
אָנָּא נַפְשַׁאי כְּתָבִית עַד דְּאַרְוַח לִי,

''י-ה רִבּוֹן עָלַם
אֲפִּיק נַפְשַׁאי מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא
וְיָהֵב לִי נְהוֹרָא בְּלִבָּא
וְזָכֵּנִי לְמִעְבַּד רְעוּתְךָ
וּלְמִישְׁבָּק רְעוּתָא
דְּיִצְרָא בִּישָׁא''

וּמִשְׁתָּעֵי בְּמִלְּתָא תְּלַת שָׁעֵי
עַד דְּאָזַל לֵילְיָא וְאָתֵּי צַפְרָא.

נ.ב. מוקדש למטיבי הלכת
ולדוברי השפה בלבד..
בהתנצלות מראש מאת חבריי
שאינם ממביני השפה..

כולם עמדו דום. המצביא התהלך, ידיו שלובות מאחורי גבו, וסקר את הצבא הקטן בקשיחות.

אתם מבינים שזה לא יכול להימשך כך. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. תם עידן. עברו הימים. חלפו הזמנים. היה טוב וטוב שהיה.
לאחר עוד כמה קלישאות פנה לנושא.

אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל לאחרונה המדד עלה מאוד. הקטנים פלבלו בעיניהם.
יוקר המחיה, הסביר להם אבא. זאת אומרת שאין יותר במבה של אוסם, אלא רק של זולי.
יבבה קלושה חלפה בחדר.

בקשר לחד פעמי, פנה אבא לבנות הגדולות: נכון שכבר הוצאנו מהבית את כל הזבל המזהם הזה, אבל צריך לעבור לשטחים נרחבים יותר. מהיום אין יותר טישו. עוד מעט ריפקה תלך לספתא להביא משם את כל המטפחות. מה יש? מה שהיה טוב לסבא יהיה טוב גם לנו.

אפרים ומנשנש, אותכם אנחנו שולחים לתוכנית דיאטה מיוחדת במימון הקופה כמובן. תוכנית שער הנו"ן. תוך חמישים יום להגיע למידה חמישים. נמאס כבר עם הזלילות הליליות שלכם. אתם קמים בלילה ומפריעים לי ולאמא לאכול בשקט.

ודבר אחרון: היות שהבית ריק כל יום משמונה עד אחד, אנחנו נשכיר אותו לצורכי משרד. תדאגו שיהיה מסודר פרפקט.
אבל אני כן בבית בבוקר! נזעקה אמא.
זה בדיוק. תלכי לעבוד. שניים במחיר אחד, חייך אבא חיוך של גאון הדור.
הוא קרס על הכורסא ושלף חבילת פרלמנט ארוך.
מה זה אבא, עברת לפרלמנט? תמיד אמרת שזה יקר מאוד!
עכשיו, אחרי כל החיסכון הזה, אני יכול להרשות לעצמי, ענה אבא.
הוא השעין את ראשו לאחור, היטיב את כיפת הגרוש לקדקדו ופלט ענן צחור מלא תקווה.

מחכה לביקורת!

.
אולה היה נבוך. מה שהתגלה לפניו כרגע המם אותו לגמרי.
זכר ההחלטה הקטנה שביצע בעבר, עלה בו בחדות.
הוא יכול לשטוח בפני איסתרק את הנתונים.
בכך, בעצם, יתקן את ההחלטה ההיא, שעכשיו התברר מעל לכל ספק שהיתה מוטעית לחלוטין. אולה הידק שפתיים.
הוא קם ממקומו, ויצא לכיוון חדר העבודה של המלך. שם, שיער, אמור המלך להיות כעת.
הוא יפגוש בו, ויספר לו את האמת. אם הדבר יועיל לשברי הלב של איסתרק להתאחות, והיה זה שכרו.
המשרת פתח את הדלת בפניו. אולה יצא החוצה, צעדיו נחפזים.
האוויר הקר היכה בו. אולי לא נכון הוא עושה. אולי הוא לא צריך לספר על כך לאיסתרק, בטח שלא בדחיפות שכזו. ארוחת הצהריים תערך בעוד כשעה, הוא יכול לחכות עד אז. לא צריך למהר.
אולה נשם, ואז נשף באחת. מרוקן את ריאותיו מאוויר.
'לא יכולת לדעת', הוא מזכיר לעצמו. אבל הצביטה שחש בליבו כעת, מוחשית עד מאד.
הוא לא יודע מה לעשות. האם זה לא סובל דיחוי? האם חייב הוא להפריע למלך באמצע עבודת יומו, העמוסה בלאו הכי, ולהכניס אותו לסערת רגשות?
אולם מצד שני, אין הוא יכול לספר על כך למלך בשעת הארוחה. הוא זקוק לפרטיות, בשיחה הזו.
-
דמעות ניקוו בעיניה של אונמר ונשרו לאיטן על הדפים המלוכלכים.
אולה כמעט והתחרט על כך שהביא לה אותם, בטח במצב רגיש כמו שלה.
"לא אמרת לי, אולה. מעולם לא אמרת לי מילה. לו רק-" קולה גווע.
אולה שתק. הרבה דברים הוא מעולם לא אמר לה. השנים שבילה מאובק בשדות קרב, בין חייליו, היו למעלה מהשגתה של הנסיכה.
"איסתרק יודע?" מבטה תבע ממנו כל כך הרבה. הוא נענע בראשו לשלילה.
"לך אליו, אולה. הבא לו את הדפים. אם לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור, לפחות תקל מעוצמתם של רגשות האשם."
"אחשוב על כך." אומר אולה. "אבל האם באמת יעודד אותו לקרוא את המסמכים?" הוא תוהה בשקט.
"כן. לך אליו עכשיו, אל תתמהמה. ספר לו הכל". קולה בטוח. "המתן עד שיגמור את עיסוקיו הדחופים, ולאחר מכן, כנס אליו. הוא ישמח לשמוע."
שבריר היסוס עוד נראה על פניו של אולה, אך למראה נחרצותה של אונמר, חלף גם הוא.

אולה פנה לחדר העבודה של המלך, צעדיו בטוחים. יציבים.
לזקיף העומד בפתח, הורה למסור שהאקסידטור אולה מקאן, גיס המלך, ממתין לפגישה דחופה ברגעים הקרובים.
-
איסתרק הרים את ראשו בתמיהה. הפרעה כזו בסדר היום, על ידי אולה, זכורה לו רק פעמיים בלבד. ובשתי הפעמים הללו, היא היתה קריטית. האם כך הדבר גם עכשיו? לחייו של איסתרק שוקעות. אם כן, אולה צריך להיכנס ללא שהיות.
הוא הניד בראשו, והזקיף הכניס את אולה פנימה.

המלך מברך את גיסו לשלום, עייפות משתלטת עליו.
שרידי מאבק פנימי נראים על פניו של אולה, המאומן כל כך בשליטה על פניו. איסתרק, בתנועת יד שקטה, מורה לו לשבת, ולדבר.
"הוד מלכותו שלח אותי, לפני מספר שנים, להשגיח מקרוב על בני אחוזת בנטיליאן. לוודא שלא פורצות מהומות. לשמור על מיכאל מקרוב, לקראת שובו הביתה."
איסתרק מהנהן בראשו.
"ואז, התחילו המהומות. האבקה השחורה פוצצה הרים, התגלו מורדים…" אולה מחליט לקצר, כשרואה את הבעת התמיהה על פניו של איסתרק.
הוא מתאר למלך את המעמד בו היה, הזמן בו התפוצצה האבקה השחורה, ואת הדמות שראה שם, חסרת חיים.
הוא מספר לאיסתרק על דבריו האחרונים של יקוואל. קולו מעורבב, נוגה.
"החלטתי אז, שלא אגלה לאיש על מותו של אחיך, ועל מילותיו האחרונות. גם לא להוד מלכותו." אולה מתנשם. "אבל הבוקר, עברתי על המסמכים מאיזורי הצפון שהתקבלו בזמן האחרון. וגיליתי שם… את אלו." הוא שולף מספר מסמכים, כתובים בדיו שבורה, מלוכלכים.
איסתרק מעכל את המידע החדש. מופתע. צר לו על יקוואל.
עוברות כמה שניות, עד שהוא נועץ עיניים באולה, תוהה. "הכרחי שאקרא עכשיו?" שואל חרש.
אולה מתלבט. "אני חושב… הוד מלכותו, הדברים יועילו. ולו בשביל לפתור לבטים נפשיים, הנמשכים כבר שנים… הייתי ממליץ." את מילותיו האחרונות הוא לוחש.
מבטו של איסתרק מרפרף על העמוד הראשון. על אף שעברו שנים מאז שראה את אחיו הקטן, הוא אינו נזקק ליותר מרגע כדי לזהות את הכתב המפוזר שעולה ויורד מהשורה כרצונו.
הוא חש את גופו מתקשח באחת. "איני יכול להניח את מטלותיי בצד, ולשקוע בקריאת מסמכים של אדם, שאיני מאמין בחפותו. תודה, אולה." אומר איסתרק בקור.
אולה שוקל את צעדיו. כנראה נכשל בלשכנע את המלך. אבל מה הוא עוד יכול לעשות?

המולה נשמעת מן הדלת, ואונמר פורצת פנימה, מחזיקה את שולי שמלתה בידה.
"אתה פה!" היא נושמת בהקלה, כשרואה את אולה. "סיפרת לאיסתרק? נתת לו?" קולה מקווה, נרגש.
איסתרק מהדק את שפתיו. "שלום וברכה, אונמר. שבי, בבקשה."
"שלום שלום," מצחקקת אונמר במבוכה, ומתיישבת על יד בעלה. "איסתרק," היא רוכנת קדימה, להיטות בקולה. "אולה סיפר לך מה הוא מצא?"
"אכן." הוא עונה.
אונמר מתעלמת מן הכבדות שבקולו, ומתעניינת: "קראת את המסמכים?"
כשהיא רואה את הבעת פניו, היא מבינה את התשובה לבד. "הם חשובים, איסתרק. תקרא אותם," היא כמעט פוקדת. "אני קראתי." קולה רועד. "בגלל זה אני אומרת לך לקרוא. בשבילי, איסתרק, בבקשה".
איסתרק בוחן אותה בשקט. "עכשיו? לא סובל דיחוי, אני מבין?"
"אתה מבין נכון". היא מאשרת.
"טוב." הוא נאנח, נוטל את המסמכים לידיו. "אקרא אותם."
אונמר ממצמצת. כניעתו של איסתרק הייתה מהירה למדי.
"אתה מתכוון לקרוא אותם עכשיו, נכון?" היא מוודאת.
מבטו של המלך לא ברור, ואונמר מתחילה להרים ידיים.
"אני שוקלת לערב את הלה". היא מאיימת, מיואשת.
איסתרק מתעלם. הוא מעיין בדוח התקציבים השנתי של הצבא, בו עסק לפני שהגיעו.
אונמר פותחת את פיה וסוגרת בחוסר אונים שאינו תואם אותה כלל.
"איסתרק, יקוואל כבר לא איתנו" היא משפילה את עיניה. "אתה יכול לקרוא את מה שהוא כתב, בכל מקרה זה לא ישנה כלום. אולי, רק את דעתך."
איסתרק מרים את עיניו. רק לפני מספר רגעים הוא שמע את הבשורה. אזכורה שוב, גורם לפעימות כאב בחזהו. "אני אקרא אותם עכשיו," הוא חותך. "תודה, אונמר. תודה, אולה."

אולה משתהה מעט, ואז קם. הוא מתלבט אם לומר משהו, ומחליט שלא.
אונמר קמה גם היא. "תהיה חזק, איסתרק. תמיד היית." היא לואטת.
הם יוצאים, ואיסתרק נוטל את הדפים בחזרה.
הוא מבקש מאנשיו לצאת, להותיר את עצמו בפרטיות. רק אז, מרשה לעצמו לעיין בדפים, לקרוא.
מה שמתגלה לפניו, הוא יומן חייו של אחיו, יקוואל. האח שגרם לו כל כך הרבה מפחי נפש, מרירות, וזעם.
הביטויים, הניסוחים, הכל משקף במדויק את סגנון דיבורו של יקוואל. אף לא צל של ספק במהימנות המסמכים עולה בליבו של איסתרק.
הוא נסחף לסיפורים המתוארים, לאנקודוטות שהעלה אחיו על הכתב.
ללבטי נפשו, לרגשותיו של יקוואל.
כשהוא מסיים, הוא מגלה שנוזל מלוח מרטיב את פניו המחוטבות. יפחות רועדות שלא ביקשו רשות, נמלטות מהגרון. כבר הרבה זמן שלא בכה, הרהר, המום מעצמו. אבל הרגשות חזקים ממנו.
זכרונות עולים בו, הבזקים צצים. ולמרות שהבין את עצמו, כעת הוא הבין גם לליבו של יקוואל.
והתעצב, התעצב עד מאד, מסופו של הנער.

איסתרק נושם עמוק, ומבקש לקרוא לנאיתן.
הוא מגיע, ואיתו כד זהב מלא במים צלולים, מגיש למלך בשתיקה.
איסתרק רוחץ פנים בידיים רפות. עוד רגעים אחדים, הוא יצטרך להחזיר לעצמו את שריון ההגנה. לאטום פניו, לא להראות דבר ממה שקרה.

נאיתן מסיים, והמלך נעמד. "תודה, נאיתן. נצא לסעודה".
המלך יוצא, ואנשי הפמליה שחיכו בחוץ, מתקרבים. מצטרפים להליכה החפוזה-משהו של המלך, אל אולם הסעודה.

עוד יבואו ימים, עולה מחשבה במוחו של המלך, בעודו מאט את צעדיו, מנסה להרגיע את עצמו.
ימים טובים יותר. שלווים יותר. ימים בהם הטוב ישלוט בעולם. ובימים ההם, ישבו על יד שולחן מוזהב, ארוך, אבא ואמא, הוא ויקוואל, ושאר בני המשפחה.
ורוגע ישרור. ומנוחה.

חלק א' מתוך 2 פרקים. להעלות את ההמשך?
אם חשבו האנשים ביקום, שרק בסרטים ושרק סופרי הבדיון הראו לעולם פחות או יותר , כיצד יראה לו העולם אחרי שיקפא לחלוטין, וכל האנושות תכוסה בבלוק קרח לבן וענק, הרי שהם טעו טעות מרה. סופרי הבדיון כך הוכיחו גם הפעם כי הם צדקו.

היה זה יום בהיר ושמשי. יום שגרתי למדי. אנשים הלכו ברחובות, חופי הים היו מלאים, והתחזית שיקפה מראה אופטימי למדי. לפתע, מבלי הודעה מוקדמת, וללא חיזוי כיסו עננים אפורים את השמים. השמש נעלמה מבין העננים. לו רק ידעה האנושות כי זו הפעם האחרונה שבו היא תביט בשמש, היא הייתה מנצלת את הדקות הקודמות יותר בדקדקנות.

גשם חלש שמהר מאוד התגבר והתגבר החל לשטוף את הרחובות. אך עדיין לא כולם קלטו את האסון הקרב ובא. רוב האנשים היו סבורים שתוך מספר דקות תצוץ השמש השורפת והעולם ישוב למסלולו הרגיל.
אך לא! זה לא קרה.
במקום זאת הטמפרטורה החלה מתקדמת לכיוון האפס.
בשלב הזה רוב האנשים התנערו מרבצם. חופי הים התרוקנו, לאחר שהים החל לגעוש. תלמידים שבו מבתי הספר מוקדם, עסקים נסגרו. רוב הסופרמרקטים היו עמוסים באנשים שהחלו לרוקן מדפים לתוך עגלותיהם, פשוטו כמשמעו. היה ברור שמשהו לא רגיל קורה כאן.

השאלה, מהו?

רוב ערוצי המדיה והחדשות ראיינו אנשים בולטים בתחום חיזוי מזג האוויר, לרוב אנשי המקצוע האלו לא היה הסבר. המדענים הסבירו כי תמיד הייתה אפשרות של 'ההתקררות הגלובלית' – מה שנבע מ'ההתחממות הגלובלית' ונתנו הסבר מדעי ארוך ומשעמם לדבריהם, מה שדרבן צופים רבים להעביר ערוצים לערוץ אחר שילחיץ אותם כהוגן.

הסופרמרקטים נסגרו. שלג קל החל לרדת ברחובות. הרשויות נקטו באמצעים מיוחדים על מנת להזהיר את הציבור מלעשות שטויות, כמו כן הם גם סיפקו ציוד בסיסי לאלו שאין להם. חסרי בית (הומלסים) נאספו למקומות מרכזיים לחסרי בית, עד יעבור זעם.

השלג ברחובות החל להיערם די מהר לגובה די מרשים של מטר וחצי. במקומות שונים ברחבי העולם אף יותר.
מה שהכי סיקרן את כולם, ואת אנשי המדע בפרט – איך ההשפעה היא גלובלית, ולא מקומית. העולם הופתע ובגדול לאחר שנראו תמונות נדירות של שלג בעובי חצי מטר (!) נערם על דיונות המדבר הגדול בעולם – מדבר סהרה!

אנשי המדע מסרו לעיתונות כל מיני הבהרות על הירח שמתקרב לכדור הארץ ועוד כמה דברים בלתי מובנים.
הרשויות פרסמו המלצות לא לשחק בשלג, והמליצו להישאר בבתים ולהישמע לכוחות הביטחון. אולם רבים לא נשמעו להוראות ויצאו לבלות ברחובות המושלגים.



ארבע שעות לאחר מכן והשלג נמדד בנקודה הנמוכה בעולם, בים המלח, בגובה שישה מטרים. מפלסות השלגים עוד ניסו לפלס את הכבישים לצוותי החירום, אך מהר מאוד התייאשו והחלו נסוגים, מחפשים קורת גג חמה.
הטמפרטורה בחוץ ירדה אל מתחת לחמישים מינוס מעלות.

באנטרטיקה ורוסיה ושאר המקומות הקרים, עוד היו רגילים, זה לא היה חדש עבורם שכל כך קר בחוץ. ממשלות שונות היו עסוקים עם ממשלותיהם של אלו כדי לקבל טיפים ועצות בנושא גל הקור ומזג האוויר הקפוא.

ענקיות הסרטים הודיעו על מבצעים מיוחדים לרגל הסופה, והנחות מטורפות. רבים אכן התפתו לפרסומים והעדיפו לבלות את זמנם בראיית סרטים, מאשר להביט בעולמם המושלג הנשקף ממצלמת הרחפן של סוכנויות החדשות.
גם בארץ ישראל המצב לא פסח. מנהלי 'אוצר החכמה' הודיעו כי לקראת הסופה ניתן יהיה ללמוד בתוכנה בחינם. מתנדבים שונים של עמותות צדקה דאגו להסתובב ולעזור לנזקקים ואנשים מבוגרים, אך עם כל זאת, המצב לא נראה מעודד.

"אי אפשר להילחם בטבע", הודה בתבוסתנות ראש הארגון המטאורולוגי העולמי (באנגלית: World Meteorological Organization) (ראשי תיבות: WMO), "נאלץ להתפלל לאלוקים שהטבע ירגע מזעמו", סיכם.
ה- GAW("הפיקוח האטמוספירי העולמי" -Global Atmospher Watch ), עקב בדאגה אחר המתרחש. מנהל אתר ה-GAW לא האמין בחלומותיו הגרועים שכל כך הרבה אנשים יכנסו לאתרו, ומחד הוא כל כך הצטער שאלו הם הנסיבות שגרמו לכך.


עשרים וארבע שעות לאחר מכן, הודיע ראש ארגון ה-WMO בהצהרה שפרסם מביתו, על מצב חרום. מילותיו היו מיותרות, כולם יכלו לראות זאת מחלון ביתם. כלומר, מי שיכל. הגשם שלא הפסיק לרדת הפך מהר מאוד לקרח.
בתים החלו מכוסים בשכבות קרח אין סופי. האוקיינוס נעטף בשכבת קרח עבה, הדגים לכודים מתחתיו, ומעליו שכבת קרח קשיחה רק הולכת ונערמת.
בבניינים רבי קומות, המים פרצו את דלתות החרום והציפו את הקומות התחתונות. דיירים רבים עלו לקומות הגבוהות, שם הם יכלו להביט באין מפריע בעולם החדש. עולם שקט וקפוא.


תנו לי ביקורת!

"טלי, את רוצה לשחק איתי?" שירי דפקה בדלת הבית שלנו, שמלתה כחולה.

כיווצתי את גבותיי בחשד, "מה?"

"אהמ... תופסת?"

"לא".

"טוב, אז חבל".

"לא רוצה". סגרתי את הדלת כמעט לגמרי.

"אוף, את אף 'פם לא רוצה לשחק", התעצבנה שירי, "רק פעם הסכמת".

לא עניתי לה. סגרתי את הרווח שנשאר בדלת. אין לי כוח לשחק. בעצם, יש לי כוח, אבל רק אם סופי לא נמצאת.

הכול בגללה.

פעם כולן רצו להיות חברות שלי. אני הייתי הכי אלופה בכל המשחקים, והבאתי לכולם ממתקים כל הזמן, ובמקום שירי, קבוצה שלמה הייתה דופקת לי בדלת.

אבל היום סופי לא מסכימה להן.

"אוף, היא באה?" קריאה נשמעה מהחלון-בסלון, רצתי אליו.

בדיוק אז יצאה שירי מהבניין, "לא".

סופי צחקה בקול, "יש, איזה כיף לנו! ככה לא נראה את הכתם המכוער שלה!"

כל הילדות צחקו אחריה. אפילו שירי.

הלב שלי התכווץ. סופי מדברת עלי.

"נכון, איכסוש", הצטרפה זהבית, קולה מתנגן כזה. "זה גדול כזה... אני לא מבינה, למה היא לא שוטפת את זה פשוט בברז?"

"מה, זה לכלוך?" שאלה עוד בת, שלא זיהיתי אותה כי הייתי למעלה.

כל הבנות צחקו עוד פעם.

העיניים שלי נרטבו מדמעות. הסתכלתי עליהן כשהן החליטו מי התופסת וקבעו גבולות ל'קדרים באים'. כולן שיחקו, רצו. לכולן היו פנים חלקות, בלי כתם סגול על הלחי. ולאף אחת לא היה אכפת שאני לא באה גם לשחק.

שתי ידיים של אמא נגעו בכתפיי. נבהלתי. ניגבתי מהר את הדמעות והסתובבתי אליה.

"מה קרה, טלי?" אמא התיישבה עד שהייתה בגובה שלי. "למה את עצובה?"

"כי..." ניסיתי להגיד, אבל פתאום באו עוד דמעות ונפלו על הלחיים שלי.

קול בא עוד פעם מהחלון, זו סופי, זיהיתי אותה. "הי, כל הלחי שלך מלוכלכת בשוקולד! כדאי לך לנקות את זה מהר".

אמא העיפה מבט לחלון וחייכה, "את רוצה ללכת לשחק איתן, מותק?"

לא הספקתי לענות. סופי עוד פעם אמרה בקול חזק, "חי... אז יהיה לך כתם כמו לטלי. לא כדאי לך..."

אמא קפצה וסגרה במהירות את החלון. היא הרימה אותי והתיישבה איתי על הספה. "זה מה שקרה?" לחשה.

הנהנתי.

"אבל את יודעת שזה קישוט", הזכירה לי אימא, "זו נשיקה מהשם. נשיקה של קישוט, נכון?"

הנהנתי שוב. הדמעות נטפו לי על הסנטר והכתם בלחי צבט לי.

"אז למה את עצובה?"

"כי סופי לא יודעת", הדגשתי את 'סופי', כעסתי עליה. נעלבתי. "והיא אומרת לכולם שזה מכוער".

"אז לכי תסבירי לה", ליטפה אמא את שיערי, "היא באמת לא יודעת".

לא רציתי. גם מהחלון הסגור שמעתי אותן צוחקות. אבל אמא הביאה לי חטיף וחייכה אלי, "ביי, מתוקית".

לא הייתה לי ברירה. ירדתי לאט בבניין וכשהגעתי למטה עצרתי מול המראה. ילדה בלונדינית עם כתם סגול התקרבה אלי ממנה. התקרבתי גם אני.

"זה יפה", לחשתי לילדה כשליטפתי את הכתם שלה. "את יפה".

הילדה שבמראה חייכה אלי. עזבתי אותה ויצאתי לחצר.

החטיף רשרש בידיי. אני לא אסביר לסופי שאני יפה. אני רק אזכור את זה.

כי זה מספיק.



noa labin

התינוקת שלי לא תמימה. רק עיניה רכות כמים, ושפתותיה חלב.
התינוקת שלי לא למדה מאום על החיים, ובגדיה מלמלות, סרטים.
היא ענוגה כמו לא נגע בה העולם, יפה כמו שהיא ברה.
תכול עיניה כמו מקדם, מן הגן אשר נטע הק-ל. אצבעותיה נקמצות שוב ושוב, סוגרות על החיים הקטנים, הפועמים שבה.

התינוקת שבי, לא תמימה. היא קומצת וקופצת, צורחת בקול אימה.
התינוקת הקטנה הזו, הרכה, בועטת בכולם, כבר שנים. לא מוצאת מקום להניח את ראשה בין המלמלות.
הלילות והימים שווים בעיניה, היא תקום בכל שעה רק כדי לעורר רחמים, לבקש מעט חום וטל ילדות.
מילותיה אין איתה, עם התינוקת שבי. רק עיניה תדברנה מישרים, בחוסר קול.

התינוקת שלי ענוגה, מתוקה, וטעמה - לענת דמעות. היא לא תדבר, לא תשחק בשפתיים. רק תביט בעולם, שותקת.
התינוקת שלי לא השתנתה, למרות שהיא עברה ארצות וימים. החיים כמו חלפו לידה, נוגעים ולא נוגעים. מרפרפים כמו עפעפיה.
מאום לא יפגע בה, בתמימותה. איש לא יוכל להרביץ בה מוסר או לבעוט בה אל החיים.
היא עודה מאמינה שבינה ובין העולם ישנו קו ברור, ואיש לא יוכל לחצות אותו, להיות עימה.

התינוקת שלי תמיד מחפשת. מבקשת את הבלתי מושג, כוספת אל מֵעֵבֶר.
רגליה הקצרות לא יכולות לבקש, לתור. גם ידיה תושטנה בחוסר אונים, תופסות את המאום אל האצבעות.
ליבה פועם בה, בקצב הבכי. ופניה הרכות מתעוותות עם הדמעות, הרעב והעצב.
התינוקת שבי עודה מחפשת.
אותי, את אמא.

כל אדם יושב
על השבר
הסורי-אפריקני
ובאיזה יום
הלוחות
מיטלטלים
והרצפה
נשמטת
תחת רגליו
ומתוך הסדק
הוא נושא
איזו תפילה

בני ברק יקרה שלי, כולי התפעלות ממך. את לא מפסיקה להפתיע.

שלוש בלילה, איצקוביץ. קידוש לבנה.
נזכר שמחר זה נגמר, אי אפשר יותר לקדש. מחליט לעשות את זה כאן ועכשיו.
עומד בחוץ, רוקד כנגדה, איני יכול לנגוע בה.
ואז, זה קורה. בני ברק שלי, האמת, קצת התאכזבתי!
אין שלוש אנשים לרפואה - לאחל 'שלום עליכם', פשוט אין!
מחפש בכל מקום, מנסה לשכנע את המוכר של שלוימל'ה לצאת אתי החוצה ולהתברך באור הלבנה. הוא מסרב.
ממשיך לחפש, מוצא את הראשון אחרי עשר דקות.
כך חולפות להם הדקות, וסוף סוף אני מאושר, יש לי שלוש 'עליכם שלום'ס!
אני מסיים להנאתי, מנצל את העובדה שהרחוב ריק באופן מוזר כדי לרקוד בעוז טובים מאורות' - ואז צועד לביתי.

בדרך הביתה, בני ברק שלי, אני רואה שעל אף הכול - נשארת את!
כי האמת, כבר ממש דאגתי. תמיד סיפרו לי שאת עמוסה באנשים בכל שעות היממה, שבני ברק היא עיר של אנשים. מה שאומר - שאם אין אנשים, אין עיר!
אבל מה שראיתי בדרך, כאמור, הרגיע אותי, החזיר לי את האמון בך.
מרחוק כבר הבחנתי בהבהובים אדומים. סירנה.
מתחת לבניין מגורים רגיל, סטנדרטי כזה, הוא עמד שם, האמבולנס...
ומסביב לאמבולנס, הם עמדו שם, אלה שעושים את העיר.
אנשים!
והאמת, בני ברק, שהפתעת אותי.

שלוש בלילה! עשרים איש, סקרנים מכף רגל ועד שורשי שיער!
ככה אני אוהב אותך, בני ברק שלי.
עיר ללא הפסקה.

"יש כבד עדיין?"

"לא, רק מעורב".

"עם מה? פתיתים?"

"כן, בקטנה".

"איך זה?"

"רך בטירוף".

"יש גזר?"

"ברור"

"אוקיי, אני בא"

"לחמם לך?"

"כן, לא מדי".

"בסדר, ותביא אתך משהו לאכול".

הבטתי בסיפוק על המאבטחים הגברתנים בכניסה לאולם, האימות הדו-שלבי פעל את פעולתו ומי שלא הוזמן נשאר מחוץ לשער המעוצב.
אלה שכן הבליחו פנימה היוו שרטוט מדויק של המודל שלנו: 200 גוונים של נורמלים בכל ישותם, גובה ממוצע; מבט ספק מתעניין – ספק מתנכר; הטווח שבין גיזרה לא לגמרי חתיכית לבין כרס סבירה ומתקבלת על הדעת; משקפיים במסגרות המקובלות, וכל מה שמציעה האידיליה הנורמלית הנכספת.
הקפדנו לברור טיפוסים מובילי דעה בתחום כדי שלהחלטות שיתקבלו בסוף הערב הזה תהיה משמעות מעשית. כנורמלי וותיק ידעתי לזהות אותם במבט בודד לפי הניצוץ בעיניים.

הקהל תפס את המקומות סביב השולחנות ובהה במגשי הכיבוד בדומיית המתנה לראשון שיעמיס את ידיו. זה היה העיתוי הנכון לפתוח את המעמד.

"ברוכים הבאים בשם ד' לוועידת הנורמליים של שנת תשפ"ב, כפי הידוע חלפו חמש עשרה שנה מאז התקיימה הועידה הקודמת, בפרק הזמן הזה הצטברו על שולחננו פניות רבות לשינוי חלק מהנהלים שלנו. בגלל קשיים בירוקרטיים ועומס על המערכת, הטיפול התעכב והגענו לאן שהגענו, לצערנו חדרו למחנה נורמות חדשות ללא פיקוח והחלטה מושכלת כמו אוזניות בלוטוס ומעילי גשם מנויילנים. להבא חשוב מאוד להקפיד על ההנחיות ולעצור תופעות דומות מבעוד מועד".

"המבקרים שלנו כמובן עברו על ההצעות וסיננו מתוכם את אלה הדחופות והרלוונטיות שיובאו להצבעה בהמשך הערב. חשוב לי להדגיש שלא אני עומד מאחורי הרעיונות אלא השולחים האנונימיים". הבורקסים אזלו ממרכזי השולחנות.

"המוצר הראשון שדובר בו אלו משקפי שמש. אנחנו חיים באיזור גיאוגרפי שטוף שמש שקרינתה עלולה לגרום לקטרקט ולנזקים לרשתית, משקפי שמש מגנים על העיניים וגם מאפשרים לנוע בשעות הצהריים בלי למצמץ, בהמשך תוכלו להצביע האם תומכים בעטיית משקפיים כאלה או לא". נשמע הד גיחוך מהקהל ולחישה רמה "קצת שערות אפורות וזה יראה נהג מונית". התעלמתי והודיתי לרשת אופטיקה אספירין על החסות שנתנה לבורקסים.

"פריט לבוש נוסף מעונה אחרת לגמרי, הם המגפיים. מצב מערכות הביוב ברחובותינו אינו מן המשופרים, ובמקום לבוסס בין שלוליות ולזנק מעל נחשולי מים בכל מעבר כביש, נוכל לנעול מגפי גומי שחורות פשוטות ולצלוח את החורף טוב יותר". "נשמע מתאים יותר לקצין גסטפו או לרפתן בלארוסי" צעק מישהו.

"מה דעתכם לגבי תיק גב שיחליף את השקיות המסורתיות של קידי שיק ופלדהיים ואת תיקי ה'אבות ובנים' האברכיים והרמיי"ם? הוא סוחב את אותו המשא בהרבה פחות מאמץ, מנצל את הכתפיים המובטלות ומשאיר כפות ידיים פנויות לעלעל בספר או עלון מזדמן". נורמלי אחד שאל אם בהמשך זה ישודרג לקיטבג ולפאוץ'.

ככל שהקהל נעשה מבודח הבנתי שלא נצא מכאן עם שינוי דרמטי. "רבותי, ההחלטה כמובן נמצאת בידיים שלכם, אני רק מבקש שתחשבו על כל הצעה יותר מרגע אחד, ותחשבו נזק מול תועלת".

"התקבלה דרישה בעיקר מגבאי בתי כנסת אבל לא רק, להוציא את הנורמה לשאול ספרים מבתי כנסת ולא להחזיר, וכן עניין טישויים משומשים שנשארים על הסטנדרים".

"אני רוצה להציג בפניכם נושא מורכב וכאוב אבל לפי כמות הפונים אפשר להבין את הנחיצות שלו. מדובר באופניים ובקורקינטים חשמליים, אנחנו יודעים לספר שבעיר רחובות זה כבר קיים ועובד לא רע, חשבנו על מהלך של אופניים בעיצוב ספציפי שישמרו על בידול משאר הרוכבים". האווירה המשועשעת הפכה לטעונה, "אתה יכול להביא גם רעיונות נורמליים?" עוד ועוד קריאות מתסיסות נשמעו "אולי נהיה שליחים של וואלט וזהו?".

התכוונתי להסביר על מנשא, על עגלות קניות משובצות ועל קפוצ'ון, אבל תנועה חשודה של צוות האבטחה מאחורי הפתיעה אותי, שרירי המאבטחים תפסו אותי בחוזקה, "אתם לא נורמליים!" ניסיתי לצעוק לפני שסמרטוט ננעץ לתוך פי, הוא נמשה מתוך שלולית קולה שפוכה, עליה חיפה עד אז.

"אנחנו לא נורמליים? אתה לא נורמלי! אתה רוצה שנראה כמו פועלי בניין בפנסיה?" קראו לעברי להקה של נורמליים כעוסים. נהדפתי אל תוך מחסן חשוך מלא בערמות כיסאות. התרגלתי לאפילה וסרקתי את קירות החדרון, לשמחתי גיליתי חלון זעיר סמוך לתקרה, טיפסתי בזריזות על ערמת הכיסאות הגבוהה מכולם והצצתי החוצה.

לראשונה הגיעו לאוזני קולותיהם הקצובים של המפגינים הא-נורמליים הזועמים בחוץ שקראו להחלת כללי התנהגות וקודי לבוש חופשיים. שרבבתי שליש גוף מחוץ לחלון אבל החלון הצר הקשה עלי להתקדם, כמה מפגינים עוטי קפוצ'ונים של גאפ סייעו לי להיחלץ סופית ומיד זיהו את הפוטנציאל של החלון לפריצה פנימה אל האולם. עזבתי את האיזור במהירות בטרם תתפתח מהומה לא נורמלית.

למחרת בדקתי מה חדש במייל, עדיין לא מחקו אותי מקבוצת עדכוני הנורמליים. ביד רועדת פתחתי את המסמך הרשמי של החלטות הועידה. הופיעה רק החלטה בודדת: לאשר שימוש בתחבושות ראש.

בדרך כלל היא לא מוכנה לקבל עבודות בהתראה קצרה כל-כך. בדרך כלל היא דורשת שייפנו אליה שבועיים לפחות לפני האירוע, ישריינו תאריך לצילומים כמו שצריך, יקבעו זמן הגיוני לעריכת התמונות והאלבום לאחר מכן.
אבל התמונות שאם המשפחה שלחה לה, התמונות שהציגו את משפחת יהודה העליזה והתוססת, הקסימו את עיניה אף שלא צולמו בצורה מקצועית כלל. במיוחד שבה את לבה הילד הקטן, חתן האירוע, שרוליק תכול-העיניים. תלתלים שכאלה היא מזמן לא ראתה, והיא ייחלה לראות מה יצא מהם במפגש עם המצלמה שלה ועם הלוקיישן שבחרה שרה יהודה, אמו של הילד השובה ושל כל החבורה הצוהלת שנשקפה אליה בעד למסך המחשב.
אז היא הקלידה ביד רועדת "כן", ופנתה להסתכל ביומן שלה. את הניובורנית של מלכיאל היא לא תוכל להזיז - שלושה שבועות זה הגג שהיא מוכנה לתת לצילומים של ינוקות כאלה - אבל את צילומי המשפחה השגרתיים שביקשו הרעננים, כמדי שנה בשנה, היא תוכל לדחוף לעוד שבועיים - כבר תשכנע אותם שעדיף לגוון בעונות השנה של האלבומים שלהם.
וכך היא הגיעה, חמושה במצלמה ובשלל אביזרים, אל גדות האגם המלאכותי עטור העצים שבחרה אמא-יהודה, ופגשה שם את כל המשפחה הברוכה בלי-עין-הרע.
ההעמדות היו מתישות. הילדים התעניינו יותר בברווזים השטים מאשר באביזרים, וחתן החלאקה עצמו מצא לו שלולית של בוץ להתפלש בה, מה שחייב אותם להחליף לו לסט חדש של בגדים מוקדם מהמצופה. ובעוד שרה האם מקוננת על אובדן חליפת המלח בשביל הצילומים, היא כבר הנציחה את הילדון ליד השלולית, כשהוא משיט עליה סירת עץ משק האביזרים שלה.
אחר-כך קיבל הילדון, שדווקא נהנה פתאום מתשומת הלב, גם סקייטבורד צבעוני להניח עליו את רגלו בשילוב של כובע אדום שהתנגש בקרני השמש שהחלה לשקוע מהר מדי, ואז הוא צולם גם נותן אוכל דמיוני לברווזים כשתלתליו מתבדרים ברוח. אחר-כך הוא קיבל בשמחה את זוג האוזניות הכבדות שריסנו לזמן קצר את תלתליו, וכשהגיעה תורה של המצלמה הישנה - היא נאלצה לצלם את כל אחד מהילדים כשהוא אוחז בה בתנוחות שונות - אף אחד לא ויתר.
ואז הגיעה תורן של התמונות המשפחתיות - העמדה ישרה על רקע האגם, מחבקים כולם עץ אחד ואז גם את חתן השמחה, נשיקות אל השמים המשחירים לאט, ותמונה אחת שהצליחה להיקלט בין בועות סבון שקופות שנצצו בקרני השמש האחרונות.
"אוי, לא הספקנו לצלם אותו עם הטלית וספר התורה," היא הצטערה בקול, הביטה על השמש הנעלמת מאחורי האגם.
"לא נורא," הרגיעה אותה שרה, שדפדפה בלהיטות בין התמונות שבמצלמה שלה. "נעשה כבר תמונות כאלה בבית, אחרי שנגזור לו את השיער."
היא לא אמרה שחבל שלא יהיו להם תמונות מקצועיות מהמעמד. לא אמרה שבעצם - כך הסתבר לה פתאום, כשהכניסה את כל האביזרים לשק שלה - שכחה להביא את הטלית. רק נטלה את המצלמה שלה, דפדפה בה בעצמה, וניסתה לתכנן את העיבודים שתעשה בשביל האלבום.

הם הלכו לה חלק, העיבודים, לשם שינוי. לפעמים היא תוהה לעצמה איזה חלק בעבודתה היא אוהבת יותר - זה הפעיל, של יום הצילומים, או זה הנינוח, של העיבודים. גם עכשיו לא הצליחה לבחור מבין שניהם. העליצות שהייתה לה ביום הצילומים ליוותה אותה גם בעריכה החיה של התמונות עצמן.
הבהירה פה, חתכה שם, טשטשה כמה נקודות, שתלה חלקים מתמונות אחרות, יצרה עומק שדה בתמונה ליד האגם, זרקה עוד כמה קרני שמש בתמונת הבועות.
התבוננה מרוצה במעשה ידיה העשוי פיקסלים. הגיע זמן הכיתובים.
Israel is three! סלסלה כמה אותיות ליד התמונה הראשונה, זו עם השלולית.
Love... צבעה באדום את האותיות שלצד התמונה של החיבוק המשפחתי.
I like dacks, ציינה באותיות עגלגלות ליד מקבץ תמונות הברווזים.
ואז, כאקורד סיום לאלבום המוצלח הזה, בחרה פונט מחבק במיוחד, וכתבה את הערצתה למשפחה שהייתה בחייה יום אחד בלבד:
.Yehuda. The best juish femily in the world


[/B]כן, זה סיפור שנועד לעורר דיון, וגם להעלות קצת ביקורת. כותבת אותו בתור אחת שאוהבת לצלם, גם אם לא מקצועי, וגם נהנית מאוד לראות את התמונות שמתפרסמות בפורום צלמים כאן. ועם זאת, יש דברים שמפריעים לי...[B]

אני חושבת עליה. נערה בחולצה תכולה. תמיד בחולצה תכולה, תמיד בתיק צד, ותמיד עם חיוך יפה ורחב.
‏"איך זה להיות באמצע העולם?" שאלה, כשראתה אותי מתיישבת בכבדות על המושב הקדמי.
הבטתי בה, עלובה. "אני באמצע העולם?"
‏"בטח!" חייכה, מתנודדת על עומדה עם טילטולי האוטובוס. "אם לא את, אז מי?"
משכתי כתף. אני באמצע העולם... תקועה שם, בלי יכולת לזוז לכאן ולכאן. על זוג קביים שהחליטו להינעץ במרכז היקום.
ובכל זאת היא חייכה אלי כל הדרך, עד שירדתי בתחנה. "להתראות!" חייכה אחרי.
לא עניתי. זה צרב בי.

למחרת היא שוב עלתה. תחנה אחת אחרי. "שלום!" חייכה.
מתחתי את שפתי לכדי זנב חיוך. זה סיפק אותה. אדם מבוגר עלה לאוטובוס, מבקש לשבת לידי. הצטודדתי. היא עברה הלאה, מתיישבת באחד המושבים הבאים. נשמתי לרווחה. שלא תציק לי, הפעם.
כשהתקרבתי לתחנה, רציתי לראות אם היא עוד כאן. הצצתי. היא הביטה בי, וחייכה חיוך רחב.
‏"להתראות!" קראה אחרי.
חטפתי את הקביים וירדתי בזעם.

למחרת, היא שוב עלתה. הפעם ביקשה לשבת לידי. התעלמתי.
כל יום, מאז, היא חייכה אלי, שואלת מדי פעם את השאלה ההיא.
"איך זה להיות שם, במרכז העולם?"

אף פעם לא עניתי. לאט לאט למדתי לשתוק אליה. היא מעולם לא שאלה לשמי, או סיפרה על עצמה. רק חייכה כל יום. כל יום.

אתמול היא לא באה.
משום מה, היא חסרה לי. נערה אחת בחולצה תכולה ששמה לב לנכה היושבת בקידמת האוטובוס.
אנשים עלו וירדו. נערים העיפו מבט מזלזל, וילדים - סקרן. מדי פעם אי מי הביט בי בחמלה, ומבטי עבר אל החלון, עד שהתרחק די.
אף אחד לא פנה אלי. כאילו הייתי בובת ראווה. כמו שזה היה פעם, לפני שההיא הגיעה...

גם היום היא לא באה, וזה התחיל להציק לי ממש. הסתכלתי בחלון המלוכלך, מקווה למצוא דבר לחשוב עליו עד התחנה שלי.
‏"היי" קול נבוך הקפיץ אותי.
הסבתי את מבטי אל הקוראת. נערה בחולצה תכולה. לא הזו הקבועה.
‏"את הבחורה שמלי דיברה איתה תמיד?"
‏"מלי?"
‏"נו, הזאתי שמחייכת כל הזמן..."
הנהנתי למחצה. מדברת...
"לא נעים לי להגיד לך, אבל מלי ביקשה, אז..." היא סמקה.
האוטובוס התקדם. תיכף התחנה שלי.

"מלי לא תבוא יותר." פלטה.
‏"לא?" שאלתי, לא מבינה.
"לא. אף פעם." עיניה הפכו לחות. "היא..."

ירדתי. הקביים הפכו כבדים. צעדתי את המרחק הקצר עד הבית, כאב בליבי.
מלי לא תבוא עוד. שוב לא אפגוש בנערות חייכניות בחולצה תכולה, שישאלו אותי שאלות.
מלי עזבה את העולם, ולא תשאל שוב על מרכזו.

היא כבר אינה רוצה לדעת איך זה להיות באמצע העולם, כי היא כבר בעולם אחר.
ורק אני הולכת, ומשהו מציף את עיניי.

האם אי מי עוד ראה שיש אדם באמצע העולם, ולא בובה על קביים?!

'אתם מזלזלים בחיי אדם'!

'אין לכם טיפת אחריות למה שאתם עושים'?
'אפוא הדקדוק בהלכה שלכם אה? כשמדובר ב"ונשמרתם" פתאום אתם נהיים לי מזרוחניקס'?
'לכו לחברא קדישא, תשאלו אותם כמה מתים מגיעים ביום מאזורים חרדיים'.
בריטואל קבוע שימשו טיעונים אלו את ר' צדוק, כשהוא מבלי משים פשוט הלך והתמכר אליהם.
הוא לא יכול היה להפסיק להשמיעם באוזני העבריינים, גלויי הפנים, וחבריהם הצבועים מכוסי הסנטרים.
ר' צדוק לא וויתר לאף אחד, ואפילו דאג לחדד את ההנחיות אצל אותם שליימזלים שהאף ברח להם אל מחוץ למסכה ברגע של חוסר ריכוז, להם הוא דאג להוסיף קינוח דוקרני, 'אהה, לא שמת לב! יש לך לב בכלל'?
מי שלא שמע את ר' צדוק צועק לא שמע צעקה מימיו, וזאת למרות צעקתו ההולכת ובאה מתוך מסיכת N95 בלי פילטר, ובהכשר מהודר א' א' מקופסא סגורה.

רבים מכירים את ר' צדוק, מהרחוב, מהבית הכנסת, מהתור ב'יש חסד', מהאוטובוס.
את עיקר העבודה, ולא הרבה יודעים, עושה ר' צדוק בעיקר ברשת, שם כמובן לא קוראים לו ר' צדוק, שם הוא מסתתר תחת השם 'המעויירר', הוא מנהל קבוצות מיילים של עדכונים ונייעס, ובמקביל נחשב לצייצן מגזרי בכיר, כל ציוץ שלו בעניינים הלוהטים, גורר מריבות והשתלחויות, בין עוקביו לאוייביו, קללות ונאצות, ששוככות רק אחרי שהוא מוחק את ההגיג שכתב ברגע של טיפשות מזוקקת.
את קרבות הרחוב שהוא מנהל ליד שטיבלים מעודדי התקהלות, הוא עושה לשם שמים!

אירוע ה'שמועס' המגזרי, חוזר על עצמו, כל אימת שפוגש ר' צדוק את חסרי האחריות הנוראיים הללו, 'רוייצחים' הוא קרא להם, וכשהוא שומר על ממלכתיות, הוא משתמש במונח 'שופכי דמים'.
הוא כמובן מסתמך על קול קורא שיוצא מעת לעת בעיתונים, מרבנים, ולהבדיל בין קודש לפוליטיקה, ממשרד הבריאות.
כל שורה הייתה שגורה בפיו, כל ביטוי חריף שנכתב שימש חומר בעירה בוויכוחים הסוערים שניהל עם פורעי החוק, כל סעיף הוא למד בעיון, הדיוקים שלו בכל מילה, התחרו, בדיוקים של ר' נחום ברש"י, לא פחות.
כשעדיין נשאר מי שהקשיב למהלומותיו, הוא גם היה יורד לפרטים והיה הופך לטרחן ממש - אפוא כל הצו"לניקים שיקפידו על ד' אמות בשיעור חזון איש, אפוא כל הנרוויסטים שיבדקו שוב ושוב אם יש במסכה ג' שכבות, שיקפידו על זמן ר"ת בצאת היום האחרון של הבידוד, שיעשו תוספת בידוד לחומרא, ויישארו עוד כמה דקות אחרי ה'צאת'.
'וחי בהם', היה הפסוק המועדף עליו כשהיה מדבר עם אברכים, הוא כבר נכנס לתסבוכת עם ה'ונשמרתם', כשהתברר לו ע"י מזלזל ב'שיטה' שחטף ממנו צעקה, שלא ברור שה"ונשמרתם' הזה עומד בכללי הפסיקה, זה בכלל הולך על עבודה זרה.

בלהט הדברים, ומתחת למסכה צמודה לאף ולפה, ובעיקר באמצעות המקלדת, הרשה ר' צדוק לעצמו להשתלח בקהלים שלמים, ברבנים, במנהיגי ציבור, 'במקום חילול ה' אין חולקין כבוד לרב' הרבה לצטט, הוא לא בחל במילות גנאי, אתם יודעים איך מדברים על החרדים בתקשורת? קוראים לכם 'מפיצי מחלות'.
בתקופת הסגרים ידיו מלאו בעבודת קודש, הוא לקח אחריות ובהתנדבות הסתובב על יד חיידרים סוררים, צילם והפיץ את מפיצי המחלות יורדים מהסעות הילדים, פרסם את רשימת הבתי כנסת שנשארו פתוחים, הזמין משטרות, ובקיצור, עשה שירות נפלא לאוייבי החרדים שהשתמשו בכל סרטון שלו כדי לפמפם על הזלזול הנוראי שקיים במגזר.

לזכותו ייאמר שהקפיד על קוצו של יו"ד בכללי השמירה, אין אחד שיכול לומר שראה אותו בתפילה בלי מסיכה כהלכתה, גם מהסיבה שהוא כמעט לא דורך כבר תקופה ארוכה בבתי תפילה, חמירא סכנתא מתפילה בציבור.

בפעמים המועטות שכבר עשה טובה והגיע, עיניו שוטטו כל העת אחר חולים פוטנצייאלים, כל רשרוש שנשמע כמו כחכוח טרום שיעולי, הקפיץ אותו, מתפלל תמים שעשה את הטעות ועמד להתפלל שמו"ע יותר מידי קרוב אליו, זכה ל'נווווווווו' חד משמעי מפיו של ר' צדוק תוך כדי שקפץ שני צעדים הצידה, מי שלא הצליח לעמוד במעמסה הנשימתית והשתעל, היה צריך לספוג בשקט את העיניים החודרות והמאשימות שהפנה ר' צדוק לכיוונו למשך זמן שיספיק לעורר את תשומת ליבם של שאר המתפללים, איך בכלל אפשר להשוות בין ה'שיימינג' המוצדק שעושה ר' צדוק , ל'רציחה במזיד', של אלה שמשתעלים באמצע תפילה.

ר' צדוק שהוא, המעויירר, והערות בריאותיות - הפכו לאחד, לא חשב שיש סיכוי שמישהו ישכנע אותו לרדת מהסיפור, ולתת לאנשים לחיות איך שהם רוצים, להפתעתו של ר' צדוק, זה בא, ומכיוון לא צפוי.

את הגל הראשון עבר ר' צדוק בבריאות איתנה, ברוך ה' ושכוייח לביבי, כנ"ל גל ב' וכנ"ל גל ג', בגל הרביעי הוא עמד כפסע מהידבקות שחדרה למרחב המשפחתי שלו, מה לעשות שהממשלה התירה לשלוח ילדים למוסדות, אם מותר אז מותר, אבל איכשהו הוא ניצל, ברוך ה', הוא רצה גם להגיד שכוייח ל- אבל נעצר כשנזכר שמדובר בבנט.
בגל החמישי הוא כבר איבד את הטעם, מבחינתו לאבד את הטעם זה אכן אירוע משמעותי, ולא בגלל ההרינג, אותו הוא בוודאי יטעם, מה יהיה עם הצ'ולנט של ליל שישי, ועדיין זה לא מה שישבור אותו, גם לא מעניין אותו החום, החולשה, כאבי הראש.

מדבר אחד הוא פחד, מהשיעול.
אהה, וחשוב לומר, שכלל לא ברור שמדובר בקורונה, אסור לבנאדם להצטנן בחורף? 'צינים ופחים ביד האדם', לא? ומי יכול להריח עם אף סתום.
למה הוא לא נבדק, זו כבר שאלה כבדה, לא פחות מהשיעול הכבד שהתפרץ מר' צדוק, בתור במכולת השכונתית, זה חזר על עצמו בשמו"ע של מנחה, זה קרה דווקא ברגע של שקט מוחלט, הוא ניסה להתאפק לשווא, לנשום מהאף הסתום, זה לא עבד, פרץ השיעולים שהשתלט עליו, הדהד בהיכל בית הכנסת, ולא הותיר ספק בדבר זהותו של המשתעל, מי שלא שם לב בשיעול הראשון, הסיט את מבטו בשיעול השני, השלישי תפס גם את תשומת ליבו של רב בית הכנסת שבדיוק סיים שמו"ע, והסתובב.
הייתכן? ר' צדוק?
לא מעט מתפללים חיכו לסיום התפילה, לעבור ליד ר' צדוק, לאחל רפואה שלימה בכוונה, ולסנן בעוקצניות איזו אמרת תוכחה בשרנית מתוכחותיו הרבות של ר' צדוק שנשמעו מפיו בשנתיים האחרונות, היה מספיק לכל המתפללים.

ר' צדוק כבר הכין את עצמו, מוחו המהיר כבר סיים לדייק את התשובות לטענות החמורות שהיה רגיל להשמיע שלבטח יופנו לעברו עוד רגע.
זה הרי לא באמת רציחה הרהר לעצמו, אף אחד לא באמת מתכוון להדביק, גם ההגדרה ההלכתית לא מורה על מצב של 'ברי היזיקא', מהיכי תיתי שיידבק, ואם יידבק מהיכ"ת שיחלה באופן קשה, ואם יחלה מהיכ"ת שימות, יש גם 'חזקת חי', את המסוכה הזאת יעבור בקלות.
עם השמירה על ההנחיות יהיה לו קצת יותר קשה להתמודד, הוא תכנן להשתמש בבלבול בהנחיות, בקטסטרופה שקיימת בציבור ביחס לכללים, ואולי גם יסיים במונח 'פוק חזי מאי עמא דבר'.
זה לא יהיה נעים אבל אין ברירה, הוא לא הולך להישאר תקוע בבית למשך שבוע כשכולם מסתובבים ברחובות.

הרוורס שעשה ר' צדוק מכל מה שהאמין בו במשך שנתיים פלוס, לא הטריד את מנוחתו, מה שהטריד אותו זה הנושא הבא בו הוא יוכל למצוא את פורקנו בתוכחות מוסר והשתלחויות חסרות רסן, אין מצב שהוא יוותר על קרבות הרחוב.

הגנת הסביבה זה דווקא נושא שמעניין אותו, מה יהיה עם הקפה בבוקר בדרך לשטיבל? הוא יצטרך להתחיל להפסיק עם המנהג המגונה הזה.


אין באמור משום הבעת דעה, לכאן או לכאן, אינני ר' צדוק, ואני ב"ה מרגיש כרגע טוב, אם כי חברי לספסל מאומת אבל ג"כ מרגיש טוב, מדובר בהבעת תחושות אחרי ששנתיים אני סובל ממישהו שהחליט לאחרונה להקל ראש, ובהלכות מסיכה

כמה שצפתה לו, למלאך השחור, סירב הוא לפגוש אותה. כמה שכמהה לראות את המוות, להרגיש שהכל נגמר, לא בא קיצה. היא צפתה לו, האמינה שהנה הנה, הדלקת ריאות הזאת תגמור אותה. אך לא. שוב פקחה עיניים, שוב מלמלה "מודה אני" שוב התאכזבה שהאמין בה, והשיב בה נשמה.

כמה דברה על הסוף, על איך יקברו ומי יספיד, כמה אהבה את הפרטים הטכניים של הלוויה תצא מבית נעוריה ובאיזה חלקה תיקבר. ראתה בעיני רוחה את המנחמים עולים לדירתה, מספרים על הנחת, על ארבעה דורות.

כמה יחלה שיגמרו ייסוריה, העין הדומעת מהקטרקט שנכשל, הרגל הנפוחה משנים וריאות לא משהו, הלב שפעם בקצב משלו וכרישי הדם במח. כמה נמאסו עליה החידלון וכהות החושים, הכח ההולך ואוזל, חירותה ההולכת ונמוגה וגופה הבוגד בה שאוסר אותה בתוכו.

האמינה שיש גם יש ייאוש, האמינה שלא נשאר עוד שבב של אור, לא חלמה שמישהו מבין אותה, את כאביה, את ראשה הצלול למחצה. את אכזבותיה, את רצונותיה של אישה בת תשעים וחמש.

התגעגעה להוריה, פעמים חשבה כי עודם בדירתם בתל אביב ממתינים לבואה, פעמים בקרעי צלילות ידעה שמנוחתם עדן, רצתה לנוח עימם. חלמה על אחיותיה שהבינו לליבה וידעו שיחה מהי, ביקשה את אחיה שחכמים היו, ואינם עוד.

כאבה דור שאבד. דור שדיבר את שפתה, שידעה את מושגיו וחלומותיו. כאבה דור חדש שקם ולא ידע אותה.

כך היא קמה בוקר ועוד בוקר, ישובה על כיסא הגלגלים של "יד שרה", מדפדפת בסידור עמוד אחר עמוד, מתפללת שחרית, ממשיכה למנחה, לערבית, לשחרית של שבת, לברכת המזון. עד שבאה אישה שלא הכירה וסגרה את סידורה, הגישה לה ארוחת בוקר.

סביבה הסתובבו אנשים, טענו לקרבת משפחה, קראו לה "סבתא" אמרו לה שהם הבנים של ההיא, הבנות של ההוא. היא לא זיהתה איש מהם. ישבה עמם לסעודות שבת ולא ידעה אם אכן שבת היום, או שמא חג, או יום חולין. אהבה אותם, את חביבותם, את אדיבותם, אך לא זיהתה בהם נכדים. הלא ילדיה שלה – ילדים רכים היו בתודעתה.

כך העבירה את ימיה בהכרה חלקית, יודעת לא יודעת מה נעשה עימה, זוכרת ולא זוכרת, חיה בעבר בעולם של הווה. מבולבלת. עלובה. כמהה לסיים תפקידה בעולם תוהו.

ואז הוא בא.

זקנו צמח והאפיר. היא זוכרת אותו בן שש לכל היותר.

"אמא? מה שלומך?" הוא שואל וחיוך תחת שפמו הצהוב מעשן סיגריות.

מבטה תוהה עליו, על הסבא הצעיר שיושב מולה ומספר לה שהוא בנה הקטן. העיניים אותן עיניים, ניצוצות של זהב בתוך חום. והגומה בלחי שמבצבצת מבעד לזקן. אינה בטוחה בזהותו. אך הדמיון מבטיח לה ילד שגדל.

והם יושבים, והם מדברים וצוחקים ומעלים זיכרונות שהיא בעצם חיה עכשיו.

הוא מזדעזע מאירוע מוחי שלקח לו את אימו יולדתו, העלים עבר קרוב, הביא עבר רחוק לקדמת האונה. כואב את האישה היושבת חסרת פעילות בכיסא גלגלים נצרכת כל כך לשירותיו. רוצה לבכות ילדות שעוד מפעמת בו. רוצה לצרוח רצון נואש לאם שתאחז בידו ותאמר "יהיה בסדר, ילד." רוצה לשבת לידה, להביט בעיניה הצלולות ולספר לה על השידוכים של גרשון, ועל בתיה שלו שמחכה לילדים, לדבר פוליטיקה. אך עיניה עכורות מדלקת מתמשכת, והוא צוחק לה צחוק נבוך.

והיא – לחצי שעה של ביקור של הילד שלה, שגדל לה ככה פתאום, שמספר את חייו ולא מתעקש על חייה, לחצי שעה, היא – רוצה לחיות.

קראתי לאחרונה את סידרת ממלכה במבחן פעם נוספת, ואז גיליתי שהאהבה שלי לסדרה זה יותר אהבה לדמות של מהללאל. אולי גם של בסטיאן מקאן. שתי דמויות שנדיר למצוא ביננו, אבל הן קיימות. קראתי שוב את 'יוזבד' והיה נראה לי ש מ. קינן מובילה את הדמויות האלה לכיוון מאוד מסוים.
ואני, שרוצה רק בטובתם החלטתי להסיט אותו בכח לכיוון שלי אז זה קצת דרסטי, אבל זה הופך את מהללאל לשר צבא כוזר, אז מה אכפת לי.
ועוד משהו, הטקסט הזה הוא ניסיון להשחיז את הכתיבה שלי. לא שום דבר אחר.
תהנו, או שלא.....
ואוף....
בעדינות עם הביקורת.

שנתיים אחרי יוזבד. מהללאל בן 21
באמצע ארוחת הבוקר, בסטיאן מזדקף נעצר שנייה הסס. ואז: "מהללאל, אתה יודע, היום יום השנה לפטירת אמך"
מהללאל הרים מבט מופתע ובסטיאן המשיך, כל שנה אני משלם למניין שיעלה לקברה. לעיתים גם משפחתו של אולה מגיעה. אבל עכשיו באמת הגיע הזמן שאתה תגיד עליה קדיש. זה מגיע לה, תאמין לי מגיע קצת נחת.
הלב של מהללאל דפק בעוז. הוא הנהן. מופתע שעד היום אפילו לא שאל על כך.
אח"כ, כשירד מהכרכרה שהובילה אותו אל בית הקברות, נפגש במניין מצומצם, וכיון שלא רצה לעכב את הציבור, אמר קדיש מיד מרגיש את ליבו נשבר לרסיסים. ורק לאחר שהם התרחקו הוא ראה לראשונה את המצבה והנוסח: כאן טמונה רחל (רקל) מקאן ומתחת לשאר פרטי המשפחה הופיעו המילים "רחל מבכה מאנה להינחם על בניה כי איננו" מרגיש את ליבו יוצא אליה נשאר על המצבה הקרה.
מהללאל המשיך כל אותו בוקר לתפקד כרגיל כאילו הכל בסדר. לא היה לו רגע אחד להרהר באמו. בארוחת צהריים המשפחתית הוא פתאום אמר: "צריך להוסיף למצבה את המילים 'יש שכר לפעולתך'."
ולאחר שהסתיימה סוף סוף הארוחה והוא תכנן לעלות לחדרו, ביקש ממנו בסטיאן: "יש כאן איזה חדר שזרקתי אליו מזכרות מאנשים יקרים לי שהיו ואינם. אני חייב להוציא משם משהו תוכל לבוא איתי? אולי תמצא שם מזכרות מאמך. " הם ירדו לחדר, הבלגן והאבק הפתיע את מהללאל לרגע והוא ניסה לחפש היגיון בדברים. ואז סימן לו בסטיאן. חפצים שלך, חיוך ושל אמך, החיוך נמחק מונחים בארון ההוא. הוא ניגש לשם חיוור. פתח את הארון והחל מרפרף על בגדי תינוק סרוגים, מעוטרים ברקמות יקרות. ניכר בהם עד היום, 20 שנה אחרי, האיכות, היוקרה וההשקעה שהושקעו בהם. האביר מקאן ניגש אליו בהבעה לא ברורה: "אני זוכר כמעט כל פריט פה מתי היא רקמה אותו. איפה היא הייתה, באילו הזדמנויות הולבשת בכל פריט". מהללאל לא הרגיש כלום רק כובד ממלא את כל כולו. מתאמץ להישאר זקוף. מנסה להעלים את הכאב. מתחיל לקפל לערימות זעירות את הפריטים השונים שנמצאו על המדף. כששמיכה מגולגלת היטב מחליקה מידיו נפתחת מגלגוליה וחושפת תחתיה גליל קלף.
בסטיאן התקרב. הסתכל על הקלף. הוא היה חתום בחותמת טורקיז. הוא חייך: "אמך ביקשה שאכין לה חותמת. והיא גם אהבה להתאמן בכתיבה על קלף. לא ידעתי שהיא באמת כתבה עם זה משהו משמעותי
אבל קח את זה לחדר שלך. אל תפתח את זה פה".
הם עזבו את החדר. עולים מאובקים לחדריו של מהללאל. הוא התיישב על המיטה אביו התיישב על כורסה רחוק מספיק כדי לא לראות מה כתבה אשת נעוריו וקרוב מספיק לראות כל תו בפניו של בנו.
מהללאל שבר את החותמת רפרף על השורות, קורא את המילים שלוחשות לו מהעבר. התאריך הצביע על שבועיים לפני פטירתה ונראה שהיא הרגישה שהוא עוד ישוב. היא כתבה מכתב שלם, ארוך, אוהב, עם הנחיות ועצות שרק אמא יודעת לתת. הוא סיים את הקריאה, הרכין את ראשו ולאט לאט נשען אחורה עד שראשו פגע בכריות כשהוא ממלמל,
אמא אמא..
אמא.
אמא…
אמא.
בשלב מסוים הוא השתתק ונראה מעורפל הכרה. לא מזהה את הסביבה לא מגיב בעיניים חצי סגורות.
בסטיאן עבר מהכיסא למיטה יושב ליד בנו, מלטף מנסה לשלוח נחמה לילד שלו. אבל כל תגובה לא נראתה על פני הילד, התינוק שרק היום אולי הבין לראשונה שאמו איננה.
ולתוך הרגע הכואב הזה נפתחה הדלת ונכנס חייל: "נאר בן ימין. קצין רביעי בחיל הקשר. המלך מבקש לראותך בארמון בלי דיחוי."
בסטיאן היסס. לסרב למלך הוא לא יכול. לקרא לרופא? לא חושב שיהיה יעיל. פנה למשרת וביקש: "תמצא לי את אולה או הנסיך מיכאל, לכאן עכשיו דחוף". ולחיל הוא אמר: "יש כאן עניין של פיקוח נפש. אגיע ברגע שאוכל".
למשרת השני הוא פנה: "הבא לי בבקשה גלימה נקייה". כמה דקות שתיקה חולפות בהן הוא רק מציץ אל תוך החדר אל פניו הלבנות של בנו. שנראה ישן. ואז פסיעות קצביות של קצין במסדרון, אולה בא.
"אולה? כל כך מהר הגעת?"
"אני? שלחת לקרוא לי, לא ידעתי".
ובסטיאן ובחיוך מוזר: "באת בזמן, שתמיד תבוא בזמן".
הם נכנסו לחדר סוגרים אחריהם את הדלת ובסטיאן הסביר לאולה בשקט את המצב: "אני מבקש שתשב בחדר עד שאחזור. לא רוצה שמישהו אחר יפגוש בו או ידבר איתו כשהוא במצב הזה. אם נראה לך שחלה החמרה תקרא לרופא הזקן, ותשלח להודיע לי".
ולנסיך מיכאל שנכנס באותו רגע הוא אמר: "תשבו תוכלו ללמוד יחד עד שאחזור, אולה יסביר להוד נסיכותו. יש משרת מאחורי הדלת תוכלו לבקש ממנו כל דבר שאתם רוצים. בהצלחה".
לקח את הגלימה מידיו של המשרת יצא מהחדר סוגר את הדלת בשקט
מיכאל ואולה התיישבו ליד השולחן פותחים את גוויל הגמרא שהיה מונח עליו, ממנו למד הבוקר מהללאל לעילוי נשמת אימו, מתחילים ללמוד, עוברים תוך כדי לראיות ממקומות אחרים מפרשים, מסבירים מנסים להבין, לרדת לעומקן של המילים. שוכחים איפה הם נמצאים או כמה זמן הם שם. אבל חצי שעה אחרי תנועה מהמיטה מחזירה אותם להווה הם מרימים את העיניים פוגשים במהללאל שמתרומם נוטל ידיים יוצא לחדר השני וחוזר כעבור דקות אחדות לבוש גלימה נקייה.
ניגש לשולחן נעמד לידו מחווה קידה ונותר עומד. מיכאל ואולה סימנו לו יחד שהוא רשאי לשבת. הוא התיישב הסתכל עליהם בזהירות. מיכאל הרים את ידו לכיוון הקלף שעל השולחן ושאל: "נמשיך ללמוד?"
מהללאל מסמן לא בראשו. והתחיל לדבר בלחש, בקול צרוד: "הכל בסדר, פשוט. בבוקר עליתי לקברה של אימי. הרגשתי בדרך שהלב שלי נשבר, אבל שם הרגשתי שהוא נשאר שבור על המצבה הקרה.
בהמשך היום נתקלתי באוצרות של אימי ובבגדי ילדות שלי שנשתמרו. אני לא יכול לתאר מה הרגשתי. זה היה מעל ומעבר לכל דבר שחוויתי אי פעם.
ואז מתוך כל הבגדים האלה, נפל מכתב שהיא כתבה לי כשבועיים לפני פטירתה ונראה שהיא הרגישה שאני עוד אשוב".
הוא השתתק. דקות ארוכות שתקו כולם. ואז מיכאל שאל: "תגיד, פעם אחת באמת באמת התאבלת עליה? ישבת עליה שבעה? משהו?"
מהללאל נענע לשלילה. לא.
מיכאל התרומם, ניגש לדלת ביקש מהמשרת: "תוכל להביא לי גלימה ישנה של מהללאל?"
המשרת מסתיר את פליאתו הלך וכעבור שני רגעים שב כשהגלימה בידו מגיש אותה לנסיך.
מיכאל ניגש לשולחן מסמן למהללאל לקום. מהללאל נעמד, מיכאל עזר לו לפשוט את הגלימה מלביש לו את הגלימה הישנה.
הוציא את חרבו מהנדן ועשה קריאה כדין: "ברוך דיין האמת", מילמלו השלושה.
כיסא נמוך הובא ומהללאל הושב עליו. מיכאל ואולה הביאו כיסאות וישבו סביבו הוא הוריד את ראשו דומע.
ואז בהחלטיות הרים אליהם מבט. "ספרו לי עליה. אתם שניכם הכרתם אותה. ספרו לי?"
ואולה פתח: "היא הייתה לי אמא במשך תקופה ארוכה מאוד. היא אישה טובה, יראת שמים. בעלת חסד. תמיד הייתה לה מילה טובה לכל אחד. מחמאה, או ממתק". הוא החל מספר אנקדוטות קטנות מחייו אצל דודתו. כשמיכאל מוסיף ומזכיר. הם בוכים וצוחקים דומעים ומחייכים. כשאל החדר נכנס בסטיאן, מלווה בגאטלי, הוא נכנס לחדר וברגע הבין את המצב. הביא שני כסאות והתיישב, יחד עם רעייתו והם הוסיפו סיפורים משלהם עוד ועוד מילים נאמרו על האישה הגדולה הזו. על המחלה שהכריע אותה ושלושה מילדיה, ועל שלושה ילדים נוספים שנפרדה מהם בחטף, על הנקיפות מצפון שליוו אותה שנטשה את בנה לבדו על ספינה. אבל השעה עברה והגיע הזמן לקום ולהמשיך הלאה בחיים.
מיכאל קם ראשון, ואמר: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
אחד אחד הם קמו, שולחים מילות נחמה. מיכאל עזר לו לפשוט את הגלימה הקרועה מגיש לו את הגלימה שלבש קודם ואז חזרו והתיישבו סביב השולחן. ומהללאל פנה למיכאל: "הרב, אימי השאירה מכתב, האם עליי להתייחס למכתב כצוואה? האם עליי לבצע כל מה שכתוב בו?"
מיכאל היסס. "איך אני יכול לענות אם איני יודע מה מהדברים אתה רואה כצוואה."
ומהללאל הסביר: "היא כתבה מכתב ארוך, ארוך מאוד. מלא במילים ועצות של אמא. מיכל הסוגים. אבל ישנם שני דברים שהיא לא כתבה כעצה אלא אולי יותר כעובדה.
בערך בכל שורה במכתב מופיע שם הילדות שלי. כמו קינה. בני מיכאל מיכאל בני בני בני מיכאל. אבל זה מתחיל כך. וזה לא נגמר. לאורך כל המכתב מוזכר שמי".
"ומה הדבר השני?"
"כאילו ברור לה שאני מגויס לצבא. שאני לוחם לצד אבי ולצד אולה בשביל המלך. כל מיני בקשות ועיצות בתחום הזה. כאילו זו עובדה. לא המלצה לא עצה. עובדה. עובדה שאני שב עובדה שאני מיכאל ועובדה שאני חלק מהמערך המלחמתי מתכונן לרשת את מקומו של אבי בשולחן המלחמה".
הנסיך היסס, ואז שאל: "סליחה שאני ככה, אבל אין לך פטור על נכות?"
חיוך קטן עלה על פניו של מהללאל: "איך לומר. לפני שנה הנסיכה אונמר ראתה אותי באחד מהתקפי הכאב הקשים ביותר שהיו לי. היא הלכה לביתה וחזרה חמושה בארגז מסעות בגודל בינוני ובמשרת. היא הודיעה לי שזה משרת צמוד לחודשיים הקרובים ושעליי לציית לו. טוב לנסיכה אי אפשר לומר לא.
המשרת הזה היה ממש מעיק. כל תרופה יועדה למשהו אחר. את זה באוכל את זה בשתייה ההוא למריחה בבוקר, ההוא לפני השינה, ההוא במי הרחצה ועוד ועוד. עד שארגז המסעות לא התרוקן מתכולתו הייתי צמוד לאיש 5 פעמים ביום.
הסתיו הקדים השנה, ולמרות שבדרך כלל אני מעדכן את כולם מתי הוא מגיע. כבר חורף ואיני מרגיש כל זכר למכות החרב שספגתי".
"אז עכשיו אתה שואל אותי האם עליך לקיים את הצוואה הזו? לשוב לשם מיכאל ולהתגייס לצבא.
אם אפסוק לך בתור רב, אתה תהייה מחויב לקיים גם אם לא תרצה, ואם בתור חבר? אני לא בטוח שאין לי נגיעות אישיות בנושא. אין לזה תוקף של צוואה. אין עדים ואין שום דרך לכפות עליך לקיים את רצונה של אמך. לא מהללאל. תצטרך להתייעץ עם מישהו אחר".
"תודה הרב".
כולם יצאו, נשארו בחדר רק בסטיאן ומהללאל. מהללאל מביט מהצד באביו, אך זה משפיל מבט. "אני לא יכול לייעץ לך. תמיד ידעת מה אני רוצה. וכעת אתה יודע גם מה רצונה של אמך. אבל יש כאן גם אותך ורצונך שונה. ואתה כבר לא ילד. איננו יכולים לכפות עליך את דעתינו".
"אבא? מה אתה היית עושה?" "לא יודע".
"מה אני יעשה?"
"בחירה שלך.
אבל דבר אחד אני יכול להגיד בוודאות. אין לך כבר אפשרות לעמוד על הגדר. כל דבר שתעשה יחשב שבחרת בזה. ואת זה כבר יהיה מאוחר מדיי לשנות".
"אבא?" מהללאל משפיל מבט.
ואז-
"אבא אני רוצה לקחת את המילים שלה כצוואה אני רוצה שאתה ואמא תתוו לי את הדרך".
דממה, אביו לא זז. ואז נשיקה מרפרפת על לחיו. ידו של אביו נשלחה לאורך גוו בחיבוק אמיץ.
"תודה מיכאל".
למחרת. בישיבת הממשלה, במהלך הפסקה קצרה בין הנואמים ביקש בסטיאן ממזכירו לארגן צו גיוס על שם מיכאל מקאן, שירות באתיל בלבד ואישר קבוע ללינה בבית.
המלך שמע את הלחישה. וקמט הסתמן על מצחו. מנסה לנחש לאן זה מוביל.




סליחה.
אני יודעת שזה הזוי.
אבל זה הדבר הראשון שעלה לי על המקלדת כשניסיתי להיזכר איך כותבים.
בעיקר מעניין אותי דעתכם על סגנון הכתיבה והדיוק התחבירי סימני פיסוק ושטויות כאלה

הוא סגר את המחשב בחבטה.
הפרק קצת איכזב. עד עכשיו פרחחניקים הוכיחו רמה גבוהה, שימת לב לדקויות, וברוידא בכלל, לא להאמין שהוא חילוני, כזה שליטה בישיבישקייט, געוואלדיג.
לא חשוב. העיקר העביר עוד שעה.

הוא נשכב והביט בתקרה. רכבים חולפים האירו אותה לסירוגין. אור ראשון של בוקר כבר מפציע. לילה טוב.
הוא נטל את הטלפון וחיפש שם שום דבר מיוחד. אין חדש. לא קרה כלום בעשרים דקות האחרונות. הניח את הטלפון, ונשכב.

התמונות רצות בראש. הנה הוא סיים פגישה רביעית עם חדווי. היה סביר ומעלה. היא היתה מוכנה לסגור, הוא ביקש עוד פגישה. לא משהו מסויים. סתם. לראות שבאמת הכל מושלם. זה עסקה לכל החיים, לא?

אחרי הפגישה טייל על גשר קוקה קולה לכיוון גבעת שמואל, מלברו לייט ביד, ובקבוק קולה צונן בשקית. לחשוב בשקט.
הוא חשב, והגיע למסקנה שלא. היא טובה, נחמדה, הוא באמת נהנה בפגישות, אבל יש בה איטיות כזו שזה לא מתאים לו. הוא זורם, ספונטני, קליל, מסמר בחברה. היא תכביד עליו.
תבוא אחרת, יותר טובה. בעזרת השם.

באו כל מיני. היא כבר התארסה מזמן, הוא עדיין בשוק.

בהתחלה רק היה עובד בסדר שלישי במחסן ירקות. בגילו, לא זה מה שיפיל שידוך. אחר כך הוציא רישיון על משאית, ונהיה נהג חלוקה.
ההצעות טפטפו ובסוף פסקו. גם כשכבר מציעים, הוא מיד מחפש איפה הקאץ'. ברוב הפעמים לא צריך לחפש הרבה. בעיות רפואיות, נפשיות, משפחתיות, עם ילד, בלי ילד. הכל כבר היה. ושום דבר לא עושה לו חשק להתארס. זה כמו לבחור בין עגבניה אדומה ועסיסית אבל עם ריקבון בצד, או עגבניה כמושת פנים, או אחרת ירקרקה וחמוצה. את כולם הוא משאיר על המדף. הבעיה היא שגם הוא נשאר על המדף.
לפעמים הוא מרגיש תסכול שגורם לו ממש לכאב בטן. איך. איך זה קרה. ומה יהיה הסוף. תמיד היתה לו הרגשה שהוא יתקע. ככה. כי תמיד הוא נדפק בחיים. בכל דבר.
זה התחיל מזה שבישיבה קטנה קלרמן ביטל איתו את החברותא ברגע האחרון, ובגלל זה הוא לא התפתח מספיק בלימוד, ובגלל זה הוא לא התקבל לאמרתי אחכמה והלך לדבורץ. ונכון שבחברה הוא היה שפיץ, אבל בלימוד הוא כבר לא השקיע. הוא קלט מיד שהרמי"ם שם סתם עושים לומד'ס בכאילו. עדיף לא לשמוע מהם שיעורים כדי לא להתעקם.
אחרי שנתיים עבר למיר. פה כבר היה בלגן שלם. תמיד היה מעניין בחוץ ליד החנויות של האוכל. אבל גם זה נמאס לו. הוא הלך לחיזוק לישיבה באנטוורפן, ובאמת, בזכותו הישיבה התחזקה מאוד. כל כך התחזקה שהודיעה לו שהוא כבר לא מתאים להם. ואז הוא הלך לישיבה של הרב פינסקר, שזה היה ישיבה לקיבוץ עם הלכה למעשה, אבל כבר נמאס לו מהכל.
הוא חיכה להתחתן, ואז להרביץ כזה שטייגן בכולל, שתוך שלוש שנים ידע נשים נזיקין עם כל הרייד. אבל הוא לא התחתן. ולכן הוא בגיל שלושים ושש, גר במחסן בפסגת זאב, בלי אשה וילדים, בלי כסף, וכל ההשכלה שלו זה רישיון ג'. יש לו המון חברים בפייס, ונותנים לו לייקים לפוסטים, אבל זה לא.
כל פעם שהוא עושה את החשבון הזה, הוא מרגיש אפס. כישלון גמור. טוטאל לוס. והוא עושה את החשבון הזה כמה פעמים ביום.

היום היה קצת מעניין בכביש, אוטובוס של אגד ניסה לחתוך אותו בכנפי נשרים, הוא לא ויתר, הסוף היה שהמראה של האוטובוס נשברה. הם עצרו בצד להחליף פרטים, ובינתיים כל האוטובוס הסתכל עליו. היה נראה לו שראה שם את חדווי.
אם לא היה מוריד אותה, מסתמא היו נשואים כבר איזה שלוש עשרה שנים. יש סיכוי טוב שהיו גרים ברמות א' לדוגמא, בטח כבר היה קונה תפילין לזאבי, ואולי היתה לו גם בת בגיל בת מצוה, נגיד שרי, סתם לדוגמא, ועוד ילד בכיתה ג' נקרא לו איציק, ועוד ילדה במשפתחון, ציפי. לא. ציפי הוא לא אוהב. הם היו קוראים לה יפי. כן. ואולי עוד ילד בדרך. והוא היה אברך כולל שמקפיד על שמירת סדרים, לא בשביל הכסף, כי חדווי היתה מכניסה מספיק מהמשרד רואי חשבון, הוא פשוט היה מנצל כל דקה. אולי גם היה עושה שימוש ויושב בבית הוראה. לא מופרך בכלל. וגדולי הפוסקים היו מכירים אותו. הוא היה מגיע אליהם עם שאלות בהלכה, האם לפסוק בשעת הדחק כמו הט"ז או שאפשר להקל כמו שמצא בנודע ביהודה מהדו"ת ח"ב סימן מ"ט.
עם האיטיות של חדווי היה מסתדר. בדיעבד כבר השלים עם זה המון פעמים. לא רק בדיעבד, אפילו לכתחילה היה לוקח אותה היום. רק מילה אחת אז.
אם הוא זוכר נכון, דיברו שיקבל שני שליש דירה בירושלים. היום, אין לו שום סיכוי להגיע לזה. אם הוא יתחתן בסוף עם איזה רווקה זקנה, צריך לקוות שאבא שלה בחיים, או שאולי עדיף שכבר מת ולא אכל הכל על תרופות, ושיש לה קצת חסכונות שיספיקו להון עצמי לדירה בדימונה.
הפעם כואבת לו הבטן ממש חזק. הוא הלך פעם לפסיכולוג שניסה לשחרר אותו מרגשות החרטה. עדיף לא להיזכר במה שהיה שם. הוא בכה, ולא העיז לבוא לעוד ביקור. וחוץ מזה מה זה יעזור. החיים שלו גמורים. בגיל ארבעים לעשות חלאק'ה לילד בשעה שאחרים מובילים לחופה. אוי איך הוא פספס את הרכבת.
קשה לו מאוד. לפעמים, כמעט כל יום, הוא קם בשתיים עשרה להניח תפילין, ולפעמים מכוון שעון מעורר ללפני השקיעה, אבל הקדוש ברוך הוא בטח סולח לו. אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו.

בכי של תינוק הציק לו. אוף. מה קורה היום. קול אשה דיבר אליו. הוא נחרד, וקפץ מהמיטה. הקול המשיך: חיים, תעשה לה דייסה בבקשה. אני גמורה. קול מתנגן כזה באיטיות מעצבנת. חא-אים, א-ני גמו-רה.
איזה טעות עשה שהתחתן איתה. הסחבנות שלה גומרת עליו. רוגע כזה שבגללו פספסו פעם את האוטובוס האחרון לבני ברק. למה היה כזה פזיז אז. וזה לא צודק שבגלל החלטה של ילד טיפש בן עשרים, הוא צריך לסבול כל החיים.

לי זה לא יקרה.

זה לא היה עוד אחד מהמשפטים שאנשים נוהגים לומר על עצמם – זו הייתה לו ידיעה ברורה. לי זה לא יקרה, וזהו. הרי תראו כמה אני נזהר. עובד מהבית כבר שנתיים, קונה רק במשלוחים, רווק מזדקן (ועשיר, יש לציין), שחי לבדו ויוצא החוצה רק לצורך ריצת בוקר, בעוד אנשים אחרים רק מפהקים את תחילת יומם.

אז למה שזה יקרה לו?

כשהתחילו הדיבורים על האומריקון (והוא היה מעודכן היטב, אתרי החדשות היו ההפסקה הקבועה שלו בין שעות העבודה) הוא עקב אחר הדיווחים באצבע מדושנת ובעיניים בוהקות מנחת. הרי לו זה לא יקרה, נכון? הוא לא פוגש אנשים בכלל, אם לא להחשיב את ריבועי הזום שמרצדים אצלו פעם ביום על המסך, אז למה שהגל המדבק במיוחד הזה יגיע אליו? הוא היה מוגן. מפני הזן, מפני העולם. הוא היה לעצמו ועצמו היה בשבילו.

דפיקה על הדלת הבהילה את אצבעו, שעמדה לסגור את חלון החדשות ולפנות בחזרה לחלון התִכנות שעליו עבד. דפיקה על הדלת? שום משלוח לא אמור להגיע אליו כעת. רק אתמול הזמין ארגז מלא מהסופר, ועוד ארגז מלא בספרי מתכנתים חדשים.

חשב להתעלם, להתחיל לכתוב את הקוד, גילה שהוא לא מצליח.

בהיסוס חיפש את המסכה. מסכה חד־פעמית, כחולה, ששימשה אותו בכל הפעמים שבהן המשלוחן התעקש לראות את פניו ולקבל את חתימת ידו. עטה אותה בידיים לא מיומנות, ניגש אל הדלת, הציץ בעינית. מה הוא ציפה בעצם, זה לא שהוא מכיר את המשלוחנים שמגיעים אליו.

"מר גוטמן?" שמע את הקול העמום בעד לדלת. "זה אני, יום-טוב, השכן שלך."

יום-טוב? כן, נדמה לו שזה השם שחרות בצבעים בוהקים על הדלת שמול הבית שלו. הדלת שמובילה אל הבית שממנו תמיד נשמעים קולות עליזים מדי שמפרים את ריכוזו. הוא יכול לדעת בדיוק מתי יש למשפחת יום-טוב ילדים בבידוד ומתי הם זוכים לבקרים של שגרת לימודים.

"אתה יכול לפתוח? יש לי פה משלוח בשבילך." משלוח? מדוע אדון יום-טוב הפך למשלוחן – והוא הרי נהג הסעות, למיטב זיכרונו? "מאשתי, שתחיה. הכינה לך כמה מטעמים. אמרה שזה בטח ישמח אותך בבדידות שלך בדירה לבד. וגם הילדים הוסיפו ציורים יפים!"

גל של בחילה עלה בו. מטעמים? של אנשים זרים? ועוד עם ציורים, שמי יודע במה נגעו הידיים שציירו אותם לפני שהכינו את הציורים עצמם?

"אהמ." הכריח את עצמו לומר. "תודה. כן, תודה. אתה יכול להשאיר את זה פה? אני לא רוצה להידבק."

בעד לעינית ראה את פניו המעוותות גם כך של אדון יום-טוב מתעוותות עוד יותר. אחר־כך הוא משך בכתפיו, הניח את החבילה שבידיו על הרצפה ליד הדלת, מסר את שמו כברכה אחרונה, "יום טוב לך, מר גוטמן!" ונפנה משם.

הוא הלך, אבל הסלידה נשארה. מה הוא חושב לעצמו, באמת. מה הם חושבים לעצמם בכלל. הבוז מילא את לבו, לאדון יום-טוב ומשפחתו, לכל האנשים שחושבים שהם צריכים לדאוג לכל העולם רק כיוון שבורא העולם דאג להם למשפחה ולחיים מלאים.

הוא לא זקוק לכל זה, בסדר? טוב לו!!



זה קרה לו.

הוא לא האמין בהתחלה, חשב שהשיעולים והחולשה וכאבי הראש והבטן הם כלום, אבל כמה בדיקות ביתיות שעשה הוכיחו את שהכחיש: גם הוא חלה בקורונה.

הוא לא ידע את מי להאשים. אולי את המשלוחן שהביא לו את המוצרים לבית והתעקש גם לפטפט אתו בנוסף לבקשתו שירד אליו לחניה כדי לקחת את המשלוח. אולי קבוצת הקשישים שנתקל בה במהלך ריצת הבוקר שלו לפני כמה ימים, כולם נראו בריאים וחסונים – אבל אי אפשר לדעת. רגע לפני שהמשיכו בריצתם שלהם הוא חש בטיפות הרוק שנטפו על צווארו מהקשיש שבו התנגש. או שאולי – כן, זה הכי מסתבר – היה זה המשלוח ממשפחת יום-טוב.

בעצמו לא ידע למה בסוף הכניס אותו הביתה, כשנעלו נתקלה בו כשיצא בבוקר למחרת לריצה. את עצמו לא הבין כשפתח בזהירות ובכפפות על ידיו את החבילה העטופה היטב, ובחן בחשדנות את העוגות ואת הציורים הצבעוניים. ובעיקר לא הבין איך קרה שהתלוותה אחת העוגות אל קפה הבוקר שלו ונבלעה הישר אל פיו. מזמן לא אכל עוגות ביתיות. אולי הגעגועים לאמא הכריעו אותו.



הגעגועים כמעט הכריעו אותו בימים הבאים. נראה היה כאילו הם קשים יותר מהמחלה עצמה. כבר שנים שהוא לא חולה, וזיכרונות ילדות מאמא מגוננת ומגישה תה ומודדת חום ביד רכה רדפו אותו בין שיעול לבין סחרחורת. אבל אמא – כבר מזמן הפסיק להרים אליה טלפון מדי פעם, לעדכן מה שלומו. ואמא –

דפיקה נשמעה על הדלת, הקפיצה אותו מן הספה המוצפת כריות. אפילו כוח להזמין משלוחים כבר לא היה לו בימים האחרונים. גם כך כל מה שרצה היה לכרסם שאריות של קרקרים יבשים. מי זה הפעם?

יום-טוב. גם בעד לראשו המתנדנד הצליח לזהות את הפרצוף היחיד שנקבע בזיכרונו מלבד אלה שמהעבודה.

"מר גוטמן?" שוב נשמע קולו העמום של השכן ממול. "הבנו שאתה מאומת... איך אתה מרגיש?"

לא הצליח לענות. גולה נתקעה לו בגרון. דווקא הגרון לא כאב עד עכשיו. איך הם יודעים בכלל? איך הם – מרגישים – בכלל. ואיך זה מרגיש כשמישהו שואל איך אתה מרגיש.

"אני מקווה שאתה בסדר... הכנו לך פה כמה דברים טעימים – מקווה שחוש הטעם לא אבד לך, אומרים שבאומריקון זה פחות התסמין – והילדים גם התעקשו להשאיל לך כמה מספרי הקריאה שלהם," אדון יום-טוב הצטחק. "כשיהיה לך כוח, תפתח את הדלת ותיקח את מה שהכנו לך, טוב? כתבתי פה גם את מספר הטלפון שלנו – אל תתבייש להתקשר ולבקש מה שאתה צריך, בסדר?"

הוא ידע שהוא כן יתבייש.

והוא ידע שייקח את המשלוח, ברגע שאדון יום-טוב ייעלם. אין לו מושג אם הוא כבר חלה בעצמו או לא – בתור נהג הסעות יש סיכוי גדול שכן – בכל אופן, הוא לא רוצה להדביק אותו.

הוא ייקח את המשלוח, ויקרוס בחזרה אל הספה.

יקרוס אל הספה, ויפתח את המשלוח.

יפתח את המשלוח, וייהנה עד תום מתכולתו. כן, גם מספרי הילדים.

ובעיקר – בעיקר ייהנה מהחום האצור בתוכו.

החום שפעם אצרה אמא למענו, וכעת, במקום קברה הטרי, הוא כבר התפוגג לקור מחליא.

ואולי – כן – אחרי שייהנה מהמשלוח ומהפינוק שלא מגיע לו, ואחרי ש – כן – יחלים סוף־סוף –

הוא ייסע אליה. יבקר את קברה, שאותו לא ראה מעולם.

ישב לידה, יבקש סליחה,

ויבטיח לחזור אל העולם. ולעולם לא יבוז לשום אדם ולא יפליג מעצמו חששות רחוקים-קרובים.

כי אין לך אדם שאין לו שעה. גם לאמא שלו הייתה השעה, גם לאדון יום-טוב ומשפחתו הגיעה השעה,

וגם לו יש שעה. גם השעה שלו עוד תגיע.



"הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:"

אמש שקעתי בכורסא שבסלון, כוס תה רותחת בידי, רגליי נעוצות בין צלעות הרדיאטור, וייחם לי. רק מחשבה על הקור שבחוץ כבר מצמררת, כמו חיכוך של קרח בזכוכית.

תוך לגימות רועשות מ'ארל גריי' לימוני, התחלחלתי, דמיינתי את חסרי הבית הישנים ברחובה של עיר, בלילה קפוא שכזה, מכורבלים בסחבות ושקיות, זו סכנת מוות.

אז עלה במוחי רעיון התנדבותי יוצא דופן, אמנם אני לא צדיקמן אבל גם אני יכול לצאת אל השדרה ולאתר איזה 'דר-רחוב' מסכן, להעניק לו שמיכה חמה, ואולי גם להיות לו לחברה לזמן מה, סולידריות לשמה.

כך יצאתי מביתי החמים אל הקיפאון השקט שבחוץ, הרחוב השחור והמנצנץ גיחך לעומתי במשב צמרות מטלטל, נשימותיי התכופות מעלות אדים מסתלסלים, קר.

צעדתי בינות לספסלים, חציתי גינות רטובות וכבישים גועשים, ואז ראיתי אותו, ספק יושב ספק שוכב, לידו עגלת סופר ענקית עמוסת קרטונים רטובים, פחיות ובקבוקי פיקדון, ומשולש אחד של מע"צ.

בידו החזיק שקית ירוקה, צעיף מוזר כיסה את צווארו עד מעלה אפו, ניגשתי אליו בעדינות וביקשתי את רשותו להצטרף אליו לספסל, "בשמחה אחי", אמר, "חיכיתי לך".

"רוצה שמיכה?" שאלתי אותו והוצאתי שמיכת פליז מאמתחתי. "אואה", הביט בי בתימהון, "באת מאורגן, מה?" התכסינו שנינו ושתקנו.

"קשים החיים, אה?" פלט לפתע. "יהיה טוב", אמרתי לו, "בסוף תיפול הממשלה הזו והכל יחזור למסלול". התחלנו לפטפט פוליטיקה ומזג אויר לסירוגין, נשפנו בידיים ונהנינו.

במדרכה ממול נעמד עובר אורח עם עיניים גדולות ונעץ בנו מבטים דוקרניים. "תראה מה זה חסרי נימוס", מלמלתי לחברי החדש, "אדם חסר בית יושב על ספסל, לא מזיק לאף אחד, ויש לאנשים ביקורת".

אחרי שסיכמנו שביבי לא ילך על עיסקה ושאחרי שהוא יפרוש מהפוליטיקה העולם יתאדה, נמנמנו מעט, הצלילים הפסטורליים של הטבע האורבני כנראה מרדימים, ואפילו משכיחים את האיש המעצבן שלא מפסיק להסתכל עלינו.

צליל מתכת חורקת הקפיץ את שנינו, מצמצנו וסרקנו סביבנו, משהו מוזר, ה-ע-ג-ל-ה, העגלה העמוסה בכל שלל רחובות תל אביב, נעלמה!!!

"ג-נ-ב-ו ל-ך א-ת ה-ע-ג-ל-ה", צעקנו שנינו והבטנו זה בזה, "זה לא היה שלך?" שוב שאלנו יחדיו.

וברחוב הסמוך איש עם עיניים גדולות ועגלה עמוסה מחפש ספסל אחר.

"אבא, למה אתה דוחף מקלות לתוך האף שלך"? שאל דודי הקטן בתדהמה.

"שניה אחת", ענה לו אבא לראשונה.

"אבא, יש לך עוד מהמשחק הזה שממלאים בו מים בקצה והוא נצבע בורוד עם קווים חזקים באמצע"? מנסה דודי את מזלו בשנית.

"מישהו ראה את משטח הבדיקה שלי"? לאט אבא במהירות.

"אני", אמר דודי. "כבר מילאתי לך מים בפנים, נכון אני עוזר תמיד"?

תמיד ידענו שאבא שלנו הוא "הצעקה האחרונה", אבל הצעקות שהיו שם היו צעקות דור 5. משהו שלא שומעים כל יום. צעקה מרירה ומתח שניתן לחתוך במטוש.

"אתם יודעים כמה עולה ערכה בודדת של האנטיגן הזה? אתם מבינים כמה אנחנו משלמים בכל יום על השטויות הללו? על ההחלטות המוזרות והמתחלפות של האנשים המוזרים שבחליפות"?! נהם-נאם אבא ומזג לעצמו שתיה [לא ממותקת] בכוס [לא חד-פעמית].

ורק דודי הקטן לא הבין כל כך את ההיסטריה. מחשבות של ילדים קטנים עברו בראשו: "שווה לשלם כל בוקר כמה שקלים ולגלות שכולנו בריאים. לא נדבקנו. לא הדבקנו. הגוף שלנו חיוני ובריא. לא שווה כמה שקלים? זה כ"כ מובן מאליו שקמים בריאים ללא שום תסמינים? לא שווה לפעמים לבדוק את גופנו ולהשתומם נוכח הפלא העצום הזה?! ה"שחרית" של אחרי 'אנטיגן' צריכה להיות שונה משחרית רגילה. רופא כל בשר ומפליא לעשות".

אבל דודי לא אומר כלום. הוא מבין שעכשיו אבא כועס. עכשיו עת לחשות.

אבא מסיר את עיניו ממשטח הבדיקה ומפטיר בעצבנות: "שלילי".