קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
בסייעתא דשמייא

קטע שכתבתי תוך כדי נשנוש סוגים שונים של חטיפים,
אולי לכן יצא קטע בכמה טעמים...
בתאבון!


על משקלי בלילות, אחרי ניקוי החלונות, ביקשתי את שאהבה בטני -
מלוח חמוץ ומתוק, קריספי פריך ונמס, ולאו דווקא בכוס...

כולם אכילים, [לא]כולם בריאים, כולם טעימים, כולם נגמרים, מהר מאוד.
וכולם, מתקבלים בברכה זה אחר זה, הקטן והגדול, הדל והעשיר, בלא משוא פנים,
הלוא כבר נאמר- 'ודל לא תהדר בריב[ת]ו'.

ההתמודדות היומיומית הזו, אין מה לומר, מפרכת ומשביעה,
היא דורשת מאמץ רב של שרירי הפה שלא רגילים לעבוד שעות נוספות ובנוסף גם משמרת לילה,
ובל נשכח שיש קושי עצום בלשלב את כל זה בין הניקיונות,
אמנם שוקולד מרוח על האצבעות לא נחשב חמץ מבחינה הלכתית, אבל חמץ גמור מבחינה ניקיונית,
מעבר לכך יש בהחלט מגוון רחב של חטיפים
שפירוריהם חייבים כליה ושריפה כדין חמץ,
ושאריותיהם בבטן יחייבו אותי בשריפת קלוריות, שהשם יעזור לי.

היכולת של הגוף לעמוד במעמסה שנפלה עליו היא מופלאה,
איך המשגיח היה אומר, 'כשרוצים אז יכולים', הנה הראייה.
תשאלו אותי אם אני רוצה? כן בהחלט! ולא רק אני...

השוקולדים קרצו לי כל אימת שפתחתי את המזווה,
אפשר לומר להם לא?
על העוגיות ניכרת הייתה התרגשות בכל פעם שנכנס למטבח מישהו עם צורה של פה,
ויש לי פה, פה גדול.
גם לסוכריות החמצמצות שהגיעו בכמויות במשלוחי מנות באריזות צלופן קטנות, התייחסתי יפה,
לא יכולתי לאכזב אותם.
רק הערגליות נשארו קשוחות, טוב, זה רמה אחרת.
החטיפים חייכו כשרק הפניתי אליהם מבט סתמי,
ראיתם פעם ביסלי מחייך?
עם דוריטוס בזמן האחרון אני בקצר, ההם שם בחברה עשו את שלהם, ומודעות הרחוב עשו את שלהן.

עוד חודש בשנה משנה את כל המאזן,
התכנון לאחרי החגים היה מתוכנן כך שעד פסח ההיסטוריה אמורה לחזור בחזרה אל הימים הטובים והקלילים במשקל הרצוי בייחס לגיל והגובה.
אז מה אם הוא תפס גובה? המשקל.
הוא אמור לדעת שיש עוד חודש השנה שהביא אתו משלוחי מנות מועשרים באלפי קלוריות?

מצאתי את עצמי מתעסק בטבלאות, לא! לא טבלאות אקסל, אני אברך! מה לי ולזה,
גם לא בטבלאות המלאות בהוראות מדוקדקות של כללי תזונה מרעיבה, שמכין לי הדיאטן של הקופה מידי חודש .
טבלאות השוקולד המשובחות נאכלו להן בזו אחר זו, עד תומן.

היצר הטוב המפרגן, המשחרר היה אומר לי בשקט באוזן,
מה קרה, שבועיים תשחרר קצת את החגורה, תן לגוף את שלו,
למה למנוע אותו מלהתפתח, למה לעצור את הגידול הטבעי,
את הרצון לפרוץ עוד ועוד גבולות ומידות,
הקשבתי לו, בינתיים אני זורם איתו
אם ממש ארגיש שעברתי את הגבול, זה יהיה בטח כבר ממש בערב פסח
אז, באווירת החג אתחיל דיאטה אביבית / קיצית,
כזאת שמשלבת מצות עם מצות, מצות עם חסה, ומצות עם כלום.

לא אצטרך להתאמץ כדי לא לאכול עוד ועוד מהקמח הלבן בצורתו המצתית.
זה הרגע הנכון לפרוץ במבצע דיאטטי, כשעוד לא נטחן הקמח ממנו ייצרו אחרי הפסח את בצק העלים הממכר.

זה הרבה יותר קל כשגם לא נשארו בסביבה מפתחי ציפיות מהפחמימה הנוראית – תפוח האדמה. הירק המיותר איבד את התקווה ויכולת להמציא את עצמו מחדש.
פלפל שחור גרוס ומלח, גם אם נגוון כשפעם אחת המלח ייבזק ראשון ולאחריו הפלפל, ובפעם השנייה הפלפל יתפוס את מקומו ראשון בין פרוסות התפודים, זה לא ישכנע לאכול ממנו כמות שמאיימת על משקלי.
אופס... איך שכחתי, אפשר לגוון גם עם בצל, וזה כבר מסוכן.

האמון והסיכוי שאני נותן בעצמי שואף למספר נמוך בהרבה מהיעד הקילוגרמי שלי
בכל אופן אני מאחל לעצמי
בהצלחה
הגם שזו מילה בעייתית שקוראת לי למלאות אותה בכל טוב,
בעצם, אפשר גם בירקות.

שמישהו יעצור אותי מלכתוב, כי לתחושתי זה לא הולך להסתיים,
'הו' תודה,
זהו עצרתי.

תודה שהקשבתם לי,

תאכלו טוב,

אתם בטוח עובדים קשה עכשיו.
הודעה ראשונה שלי בפורום "החכמים כותבי העיתים".
מעונין מאוד בביקורת.

נקודת מבט

האמת נמאס לו מכל זה, הוא רצה רק לקנות חליפה בר’ עקיבא. אבל המבטים האלה של כולם הרגו אותו, מבט כזה קצר, ואז הסטת העיניים, כאילו לא ראו את זה, כאילו הוא לא שם.

לפעמים, כמו אז בחנות המשקפיים יש את הילד ששואל בקול "אמא למה יש לו פנים מצחיקות", חיים רצה לחייך לילד הזה, אבל ידע שזה רק יעוות את פרצופו יותר. הוא לא היה צריך את הילד הזה בשביל לדעת " שהמלך הוא עירום", אלפי מבטים בכל מקום אמרו והזכירו את זה.

זה לא דבר קל לקנות חליפה כשכל משפט שלך יוצא מעוות, וצריך לחזור על כל בקשה שלוש פעמים, והמוכר מסתכל עליך בסבלנות, אבל גם ברחמים. המקום היחיד שפרצוף כזה יכול לעזור, זה אם תבקש הנחה על החליפה. הוא החליט לחכות עם קנית החליפה, אולי החבר חדר שלו יסכים לבוא איתו.



חיים נזכר באותו בוקר, בשיעור ג’ ישיבה קטנה, כשקם והרגיש שאיבד תחושה בחצי מהפנים. הם הלכו לרופא שאמר שזה לא נורא, ואפילו יש לזה שם "שיתוק בל", ותוך שלושה שבועות עד שלושה חודשים זה יעבור, מאז עברו יותר משלוש שנים.

הוא נזכר בדברים של הוריו שניסו לנחמו, ובעיקר במבט שלהם שאמר חיים אם היה אפשר ההינו מתחלפים איתך. אבל הם לא יכלו להתחלף איתו בשום מקום, לא ברחוב עם המבטים, לא בקניות, לא בישיבה, ואפילו לא במבחן לישיבה גדולה, כשאתה מנסה להסביר לשלושה רמי"ם חשובים שיושבים מולך, מה זה "קנין לאחר זמן", ואתה מבין שגם לאחר זמן, הם לא יבינו מה אמרת עם הפה העקום שלך.



לאחר שלוש וחצי שנים של עמידה מול המראה ועשית תרגילים של פרצופים משונים, הרופא מבשר לחיים, שעצבי הפנים חזרו לעבוד בזכות התרגילים, אך כיוון שהפרצוף המשיך לגדול גם בזמן שהיה משותק, העיוות נשאר. וישנה אפשרות לעשות ניתוח פלסטי, שיתקן את המראה.

חיים נוסע לבאר שבע, העסקנים הרפואיים שהתייעץ איתם, המליצו לו על פרופסור אילן רבי מבאר שבע, שנחשב המומחה הגדול בארץ לניתוחים פלסטיים בפנים. הוא מגיע לכתובת שרשומה לו על דף, כדי שלא יצטרך להסביר עשרים פעם לאן הוא צריך להגיע. לא נראה לו שהוא במקום הנכון, הוא נמצא בשכונה מוזנחת ומזעזעת, כמו שרק בבאר שבע יכול להיות, לא יתכן שכאן נמצאת מרפאה של רופא כל כך חשוב, אבל השלט, פרופ’ אילן רבי מנתח פלסטי, לא משאיר מקום לספיקות.

חדר ההמתנה נראה קצת כמו נקודת איסוף לנפגעי הכור בצרנוביל, לראשונה הוא חש מבטים אחרים, מבטים של שותפות. המזכירה מכניסה אותו לחדרו של הרופא, חיים מביט בו בתדהמה, הוא רוצה לצאת לבדוק שוב, אם הוא קרא נכון את מה שכתוב בשלט, צלקת גדולה מעטרת את לחיו השמאלית של הרופא, חתך עם סימני תפירה גסים. הוא לא יכול שלא לחשוב על זה, שלא רק שהסנדלר הולך יחף, הוא גם ממשיך לקבל תיקונים.

הרופא מביט בו, בוחן את פניו, מבקש ממנו לעשות מספר תרגילים עם הפנים, ואומר, אני מצטער חיים, אני לא יכול לעשות את הניתוח, לא כל עצבי הפנים חזרו לפעולה, נחכה שנה שנתיים, תבוא שוב אולי אז יהיה אפשר לנתח.

שתיקה שוררת, חיים מרגיש איך השיתוק מתפשט לכל גופו, הוא רוצה לצעוק ולהסביר לרופא שזה לא יכול להיות, לא נראה לו שהרופא הזה יכול להבין את המשמעות, של זה שאין לו חברותא כבר שנתיים, כי מי יכול ללמוד עם מישהו שהוא לא מבין מה הוא אומר, הרופא גם לא יבין, את זה שהוא מעולם לא שאל את הר"מ שאלה בשיעור,או את זה שבשולחן בחדר האוכל הוא מעדיף לא לדבר, או את השידוכים שעוד שנתיים הוא יתחיל, וחוץ מלקנות אנצלקופדיה של כל המחלות, כדי להבין מה מציעים לו, אין לו מה לעשות.

הוא רוצה לצעוק, אבל יוצאות לו הברות לא ברורות, של זה לא יכול להיות, כבר היה רופא שאמר לי שזה יסתיים תוך שלושה חודשים, עברו מאז שלוש שנים, אז אתה אומר לי עוד שנתיים, רבש"ע למה? למה?



הרופא מביט בו בהשתתפות, ואומר, גדלתי כאן בשיכון ד’ בבאר שבע, שכונת פשע מהידועות בארץ, אבא שלי נהרג במלחמת כנופיות, גדלנו שני ילדים ללא אב, ועם אמא שעבדה ברוב שעות היממה, אחי הגדול גדל בהתאם לשכונה, והצטרף לארגון הפשע של הדוד שלנו יצחק רבי, אמא שלי ניסתה להלחם בזה, אבל לא הצליחה, ובמקום זה החליטה להלחם עלי, היא בדקה כל יום שאני הולך לבית הספר, שלחה אותי לחוגים, וזה כמעט הצליח.

עד אותו הלילה, הייתי לבד בבית, אימי עבדה משמרת לילה, אחי היה בעסקים הרגילים שלו בלילות, נכנסו שני רעולי פנים, הם חיפשו את אחי, וכשלא מצאו אותו הם השאירו לו הודעה, את ההודעה הם השאירו על הפנים שלי, אמרו שהוא כבר יבין. ישבתי שם ודיממתי כמה שעות, עד שאימי חזרה ולקחה אותי לסורוקה, לאחר כל כך הרבה זמן כבר לא יכלו לתפור את זה מושלם, וגם לא ידעו לתפור את זה מושלם.



זה לא היה דבר יוצא דופן להסתובב בשכונה שלנו עם צלקות כאלה ואחרות, אבל במקומות אחרים כן, לא קיבלו אותי בשום תיכון מחוץ לשכונה, למרות שאימי מאוד רצתה, אז למדתי בתיכון בשכונה, שהיה יותר מוסד לעברינים צעירים ופחות מוסד חינוכי, כשהגעתי לגיל גיוס אפילו בצבא לא רצו לקחת אחד ממשפחת רבי מבאר שבע, עם צלקת על חצי פנים, יותר מידי צרות זה יכול לגרום.

כך מצאתי את עצמי בגיל 17 ברחוב ללא מסגרת או עבודה, אבל עם פנים שנראות כמו עבר פלילי, בסוף היה אחד שהסכים להעסיק אותי, האשכנזי היחיד בשיכון ד’, מוסך רוז, תמיד הוא היה אומר לי "אל תצא מוסכניק" אבל אני חשבתי עדיף לצאת מוסכניק גנב, מאשר להיות גנב רכב.



כשהגעתי לגיל 20 אמר לי רוז, אילן תקשיב, אתה לא תצא מוסכניק, הבאתי לך מתנת יומלדת, הוא מגיש לי מעטפה ובתוכה ספר ועוד מעטפה, הוא אומר, הספר הזה נקרא "האדם מחפש משמעות", כתב אותו ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי, שהיה מאבות תורת הפסיכולוגיה, פרנקל נשלח בתקופת השואה למחנה ההשמדה אושוויץ, ולאחר מכן כתב את הספר הזה, בו הוא מספר את מה שראה ולמד שם.

לא הבנתי מה רוצה ממני אדון רוז, לקחתי את הספר והמעטפה, והתחלתי לקרוא את הספר, זו היתה משימה לא פשוטה, הרבה תיאוריות ומילים גבוהות, בסוף הספר היו מספר שורות מודגשות, שבהם כתב פרנקל כך:

האדם מכונן בכוח ההגדרה העצמית, לבור את דרכו וגורלו, כמובן במסגרת נתוניו וסביבתו. במחנות הריכוז, במעבדה חיה זו, ובמגרש ניסוים זה, ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים, בעוד אחרים מתנהגים כקדושים, אפשרויות אלה ואלה, גנוזות באדם, איזה מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים.

אחרי הכל האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי הגזים של אושוויץ, אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי גז אלה, ועל שפתיו תפילת שמע ישראל.




פתחתי את המעטפה השניה מספר הרופא לחיים, היו שם 20,000 שקל, ומכתב מרוז, "אילן היקר בודאי למדת מפרנקל שלא משנה היכן גדלת, מה עשו לך, באיזה נסיונות אתה מתנסה, עדיין הבחירה בידך, כלשונו של פרנקל "תלוי בהכרעות ולא בתנאים", קח את סכום הכסף המצורף שישנה לך קצת את התנאים לעשות את ההכרעות הנכונות".

לקחתי את הכסף, הלכתי ללמוד, והנה אני כאן היום, פרופסור. השארתי את הצלקת הזו, שידעו כולם, שאני אזכור ושאתה תבין לא הנסיבות והתנאים ישפיעו, אלא ההכרעות, כן, וגם אתה חיים, במקום לשאול למה?, תתחיל לשאול מה?, מה אתה יכול לעשות.

אז חיים נתראה בעוד שנה שנתיים, תבוא לעשות את הניתוח, חיים מהרהר ואומר, טוב, במידה ואני עדיין ירצה לעשות את הניתוח...


מאחורי הסיפור
הדרכתי טיול מטעם ארגון של חולי סכרת נעורים חרדים, היו שם בחורים נפלאים ומוצלחים, ומאוד מאוד מתוקים,
והנושא הזה היה ברקע כל הזמן, למה אנחנו? במה חטאנו שיש לנו את ההתמודדות הזאת?
השאלה הזאת ניקרה במוחי זמן רב, עד שהבנתי למה?
ככה...
זה מה שהוחלט מלמעלה, את המתנה הזאת אי אפשר להחזיר, אבל את דרך ההתמודדות אפשר.
(תוכלו גם לעזור למתוקים במיזם שהעלה איש רב פעלים
@אברימי פה)

צלקות
תמונה שהעלתי בעבר בקהילת הצלמיםIMG_77911.jpg
בואו ננסה לעשות זאת. לדמיין. זה ייקח רק כמה דקות. שווה!!

כולנו הולכים סחופים ודוויים אחר מיטתו של מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל. מאות האלפים מתהלכים באיטיות מעציבה. ארשת פני כולם מביעה את המתרחש בלב פנימה. הלב שבור מהחסר. דואב מהחלל. דואג מהמחר.

מחיאות הכפיים הנשמעות חדשות לצמתים, אינן מביעות שום שמחה. להפך, אות הוא שיש צורך בעזרה. מלאכים בכתום ממהרים לקול המחיאות, אחריהם רצים כמה סקרנים, אולי יוכלו לראות ולבייש את מי שזקוק לעזרה ולשקט.

המיטה של ר' חיים כבר עמוק עמוק בחזון אי"ש [בחייהם ובמותם לא נפרדו], ולפתע - - -
נפתחת דלת הרכב של ר' חיים. ר' חיים פותח את עיניו הרכות והטובות ומביט אנה ואנה כאומר 'היכן אני ומדוע לקחו את הגמרא משולחני'...

ר' חיים שואל בלחש את היושבים ברכב: "מדוע צריך מאות שוטרים סביב הרכב? האם לא ניתן לסמוך על הציבור שלנו שינהג בזהירות ולא יסתכן בדחיפות פראיות? הרי כבר עברנו בשנה האחרונה כמה וכמה טרגדיות, ונפרדנו מכמה מניינים מטובי בנינו. לא כך"?

שקט שרר ברכב.

ר' חיים מביט לימינו, אל עבר חומות בית החיים. מבחין הוא במאות בני תשחורת המחרפים עצמם לפרוץ אל ארץ לא להם. "מדוע להם?" תוהה ר' חיים. "האם אין היגיון בסגירת שערי בית החיים למשך שעות אלו? האם לא למעננו עשו זאת? ואם יקרה משהו לזקנים שבעם הנמצאים במקום, מי מהפורצים יוכל לומר שידיו לא שפכו את הדם הזה"?

ר' חיים מביט לשמאלו. רואה הוא בעצב עשרות רבות של סמארטפונים המצלמים בהשתאות את המחזה הפלאי. ר' חיים סופק כפיו ואומר בעצב: "הרי בחיי הם לא היו מעיזים לבוא לחדרי ולצלם באמצעות המכשירים הטמאים הללו, כשכולם ידעו את דעתי ואת מה שפסקתי עליהם, ועכשיו, פסקה הבושה והלכה לה הכלימה"...

ר' חיים מביט נכחו. רואה את המלווים הרבים ושומע שוב ושוב ויכוחים חסרי תועלת ומשמעות: 350.000 / חצי מיליון / 750.000 / מיליון. ר' חיים לא מבין למה זה כל כך משנה. כדאי פחות להתעסק ב"כמה היו" ויותר ב"למה היו".

ואז, ר' חיים מסתכל למרחוק. מעבר לאלו שדוחפים. לאלו שמצלמים. לאלו שסופרים את המשתתפים. לאלו הפורצים. ורואה את מאות האלפים האמיתיים. אלו שביטלו תלמוד תורה מפני לוויית המת. אלו בני התשחורת האמיתיים שבאו לחלוק כבוד אחרון, לרבם האחרון שדומה הוא לראשון. לאלו העמלים בתורה מתוך הדחק. אלו היודעים עיקר ותפל מהו. אלו שלוקחים בחשבון כמה שעות נסיעה ללווייה והרבה מעבר לכך לחזרה משם. המאמץ שווה להם. הם השקיעו המון שעות בשביל ללוות את ר' חיים. יודעים הם שר' חיים השקיע בהם הרבה יותר. כי ר' חיים לכשעצמו די היה לו בקב כרכי הש"ס משנה לשנה. כל ההפרעות, התמונות, הברכות, הקמיעות, היינות, התעודות, ההתרמות, כל אלו היו בשבילם. לא בשבילו. אז הם לא יחזירו אהבה וגם אם היא כרוכה באי-נוחות גדולה?!

ור' חיים, שתמיד ידע להבחין בין העיקר והתפל, ראה והבין שכל התופעות הפסולות שהיו בהלווייה, אינן מייצגות את הציבור הענק, שכולו ככולו עשה כבוד גדול כראוי למלכי-רבנן.

ר' חיים חייך שוב את חיוכו המפורסם. דלת הרכב נסגרה. אלו שעמדו בסמיכות עוד הספיקו לשמוע את ר' חיים לוחש בו"ה.
  • 435
  • קינה ממני קטן שבקטנים,
    השזורה בחלק משמות ספריו הרבים של רבינו הגדול שר התורה


    אוֹי
    בָּא הַחֹשֶׁךְ בַּצָּהֳרַיִם

    כְּזֹהַר הָרָקִיעַ הִזְהִיר לָנוּ
    כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם הָיָה לָנוּ
    אוֹר בָּהִיר בַּשְּׁחָקִים
    מְפַעְנֵחַ נֶעֱלָמִים.

    אוֹי
    וְתֵרֵד עֲלָטָה וְתִזַּל עַיִן

    עַל שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת
    וּמַסֶּכְתּוֹת קְטַנּוֹת
    לֹא הִנִּיחַ זָוִית וּפִנָּה
    שֶׁלֹּא עָדַר וְהִשְׁקָה.

    אוֹי
    וַתֵּרֶב אֲנִיָּה וּדְמָעוֹת כַּמַּיִם

    עַל מְצָרֵף וּמְטַהֵר -
    גּוּפוֹ בְּתוֹרַת אֱמֶת
    יוֹשֵׁב וְשָׁקוּעַ בְּאֹהָלִים
    וְרֹאשׁוֹ מֻנָּח בֵּין סְפָרִים.

    אוֹי
    כִּי בָּא הָאֹפֶל וַיְהִי אַיִן

    עַל בָּקִי וְרָגִיל בְּמִכְמַנֶּיהָ
    שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בְּמִשְׁעוֹלֶיהָ
    חֲכַם חֲכָמִים
    לוֹ נִתָּן חֵן עֲנָוִים.

    אוֹי
    מִי יַטְעִימֶנּוּ טַעֲמָא דִּקְרָא
    מִי יִפְתַּח לָנוּ שַׁעֲרֵי אֱמוּנָה.
    מִי יִתֵּן אוֹמֵר
    מִי יְלַמְּדֵנוּ אָרְחוֹת יֹשֶׁר

    אוֹי
    מִי יַשְׁמִיעֶנּוּ פֶּרֶק בַּשִּׁיר
    מִי חֲרוֹן אַף יָסִיר.
    מִי יוֹלִיכֶנּוּ בְּדֶרֶךְ אֱמוּנָה
    מִי יַצְעִידֶנּוּ בְּדֶרֶךְ חָכְמָה.

    אוֹי
    מִי יִבְנֶה לָנוּ קִרְיַת מֶלֶךְ
    מִי יְבִיאֵנוּ בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ
    מִי יִהְיֶה לָנוּ לְמִשְׁעָן
    מִי יַעֲבִירֶנּוּ נַחַל אֵיתָן.

    אוֹי
    מִי יַשְׁקֶה דּוֹר עָנִי וְצָמֵא
    מִי יַצְמִיחַ אֶת שִׂיחַ הַשָּׂדֶה
    מִי יְתַקֵּן וְיַגְבִּיהַּ חוֹמוֹת הַדָּת
    מִי יַרְאֵנוּ יִשּׁוּב הַדַּעַת.

    הַצַּדִּיק אָבַד וְאֵינֶנּוּ
    אֲנַחְנוּ נִשְׁאַרְנוּ בְּעָנְיֵנוּ...
    מקובל להעלות בימים כאלו רק קטעים עליזים, מבדרים ומעלי חיוך.
    זהו קטע לא עליז, לא מבדר, אבל כן לביקורת. אשמח לקבל אותה, תודה.

    פורים, וכולם חוגגים.
    הבית עמוס אורחים, את רובם היא לא מכירה. בחורים, אברכים, ילדים.
    טוב שההורים שיפצו את הבית, המטבח יכול להכיל את האורחות הרבות. אלו שבאו "רק להביא משלוח מנות" או לשמוע קריאת מגילה, ומצאו עצמן מתיישבות לחגיגה ארוכה, מתוקה ועליזה.
    היא יושבת עם כולן, צוחקת. לובשת חולצת חג, וחצאית צבעונית, פורימית.
    ליום אחד, מרשה לעצמה להתעלם בכל ההבדלים הקטנים, שמרחיקים אותה מהן ביום יום.
    עוד כוסית קטנה, עוזרת לה להישאר עם כולן. והן ממשיכות לפטפט, להציג תחפושות, ולהאזין לסלון. שם, הבנים כבר מזמן לא זוכרים את שמותיהם.
    "ויזתא, בא. צריכים לברך אותך." אבא עליז. קמטי החיים על פניו נעלמו ליום אחד, ארוך וקסום.
    "מי מכולנו הוא ויזתא?" שואל בחור לא מוכר. "אולי זה אתה בכלל, מאיפה אתה יודע?"
    אבא מחייך חיוך רחב. "אולי אני ויזתא, יכול להיות. אבל אני יודע שהיום אפשר לברך, אז אני אברך אתכם." הוא נוקש על השולחן. "וגם ברכות של ויזתא יכולות לעזור."
    אלו שעדיין יש בהם מעט פיכחות, משתתקים. האחרים ממשיכים לשיר בצרידות.
    "יוסף בן?" אבא מנסה להיזכר. "רוחמה. שה' יברך אותך בפרנסה טובה, ויתן לך רוב ברכה והצלחה."
    "שאני אהיה יותר עשיר מהמן!" מתקן אותו יוסי.
    אבא כבר לא שומע אותו. "אפריים בן יעקב מאיר, שתזכה לראות בנים ובני בנים, יראי שמיים ואוהבי תורה."
    "וחמודים." מצייץ נער מאחורי עננת עשן ואלכוהול.
    "ושפרה."
    היא מצטמקת במטבח. יודעת מה עתיד לבוא, ורוצה להיבלע באדמה. אבל רצפת השיש לא נראית כמו משהו שעתיד לבלוע אותה.
    "שפרה הבת שלי, הצדיקה. שפרה בת חיה. שהקדוש ברוך הוא יזכה אותה להקים בית נאמן בישראל, מלא אהבת ה' ויראת ה'."
    אבא ממשיך לברך אותה, בסלון. היא כבר קוברת את פניה בחלון. לא רוצה לשמוע, לא רוצה לגעת בפצע החשוף.
    כמה כבר אפשר לקבל ברכות, שנה אחרי שנה, ולא לראות אותן מתגשמות?
    בכמה חתונות אפשר לרקוד, בלי כיסוי ראש ובלי תינוק בפינה?
    לכמה חברות אפשר לעזור, בכמה עבודות אפשר לעבוד, ומכולן לקבל את אותה הברכה:
    בקרוב אצלך.

    זה לא היה קרוב, היא נושפת. בכלל לא.
    וגם אבא, שמברך אותה כל שנה - טרם זכה לפגוש את חתנה.
    לרגע אחד, היא מעזה להתנתק. להיכנס לחדר, לסגור את הדלת.
    "אלוקים," היא לוחשת. "מותר לבקש היום מה שרוצים, נכון?"
    השקט עונה לה. רעש של קולות מהסלון, פרצי צחוק ושירה.
    "אני מבקשת להיות מאושרת."
    "כבר התייאשתי מלמצוא חתן, התייאשתי מהקמת בית. אתה יודע שכבר אין לי כח לחכות, אתה יודע כמה קשה לי עם זה."
    החלון שוב קולט אותה. רעש רחוק של נפצים, שירי פורים ממכוניות עוברות.
    "אני יודעת שלא מגיע לי, אני לא מושלמת. ואם אבא אומר שהוא ויזתא - אז מי אני בכלל שאבקש." היא נושמת בכוח, מתאמצת. "אבל אמרת שאפשר, ואני לא מוותרת. אני מבקשת להיות מאושרת. לקבל את פורים לכל השנה. אני רוצה לקום כל בוקר ולחייך אליך."
    היא בועלת את רוקה.
    "ובלי אלכוהול. אני רוצה אושר של אמת."
    רגע ארוך של שקט, והיא רוצה להמשיך. הדלת נפתחת בסערה, בחור לא מוכר, לבוש כליצן, עומד שם.
    "סליחה," הוא אומר. "חשבתי שכאן השירותים."
    "שם." היא מצביעה לו. "בדלת הלבנה."
    "סליחה." הוא חוזר, מסתבר שאיננו שיכור כליל.
    היא סוגרת את הדלת אחריו, ונוטלת עוד נשימה ארוכה. "אלוקים," היא מעזה להוסיף עוד מעט. "תן לי סימן, אם זה קרוב."

    למחרת, כשאדי האלכוהול פגים, היא קמה אל יום חדש. מנקה את הבית עם אמא, מכינה ביחד שבת.
    אבא חוזר מהתפילה, ובעיניו מבט שהיא כבר מכירה.
    "יש משהו חדש?" שואלת, ידיה מטפטפות סבון כלים.
    "יש." הוא מחייך. "אחד הבחורים שהיה פה אתמול, הציע מתוך שכרות את אחיו. רשמתי את השם, ומסתבר שעוד לא ביררנו עליו אף פעם."
    משהו פועם בחזה. כבר חשבה שלעולם לא תתרגש יותר מאפשרויות רחוקות.
    "למה לא ביררנו עליו עד היום?" שאלה בשקט.
    אביה שתק רגע ארוך, מחפש תשובה. "אולי," הוא אומר. "כדי שלא תפסלי אותו מוקדם מדי."
    היא חוזרת אל הכלים, פותחת את זרם המים. מנקה שאריות של טינופת, זורקת כוסות שנסדקו.
    מרשה לעצמה, לראשונה מזה שנים, לנקות קצת את הפחד.
    ועיניה, כך זה נראה, נוצצות.
     תגובה אחרונה 
    מחפש להתחפש בפורים? הנה השאלון שילביש אותך

    גיל?
    1. 20 עד 28
    2. 29 עד 35
    3. 36 עד 43
    4. 44 עד 55

    שעת קימה בשבת?
    1. להספיק לרוץ ל'שוכן-עד' של המניין האחרון
    2. סביב שמונה
    3. רבע לשבע
    4. וותיקין

    מצווה מועדפת?
    1. משתה ושמחה (בדגש על משתה)
    2. משלוח מנות
    3. מקרא מגילה
    4. מתנות לאביונים

    דפיקות בהמן?
    1. לא מפספס המן
    2. המן אחד כל פרק
    3. ראשון ואחרון
    4. חלילה. חשש ליצנות.

    מה שותה?
    1. בלאק לבל
    2. קברנה סוביניון
    3. ליקר שוקולד
    4. סודה

    _________

    סכם את הנקודות

    5-8 נקודות -
    סטייל: מוכר בחנות תחפושות
    פריטי לבוש: כל מה שעולה עליך מארגז התחפושות + כובע מהכול בשקל
    אקססוריז: נעלי צוללנים, קוקיות בזקן, אף ליצן, מסכה של צדיקמן

    9-12 נקודות
    סטייל: פורימי בנאלי
    פריטי לבוש: פראק (של יונטב) ותרבוש אדום
    אקססוריז: שלייקעס + עניבת דולרים

    13-16 נקודות
    סטייל: חושב שהוא התחפש
    פריטי לבוש: עניבה מזעזעת של הצעירים של היום (מהארון של הבן הישיבע-בוחער)
    אקססוריז: החלפת הצד לסרט של הכובע

    17-20 נקודות
    סטייל: שוטר סמוי
    פריטי לבוש: בגדים רגילים
    אקססוריז: חיוך (רק מדי פעם, אחרי הכול צריך שיזהו אותך מתחת לתחפושת)
  • 826
  • לא יודע בדיוק למה, אבל הערב שמעתי את קריאת המגילה במניין הגדול קטן.

    למה קטן? כי הוא כלל רק 15 גברים ו 7 ילדים, וגדול כי מעברו השני של המחיצה הצטופפו כמאה וחמישים נשים.

    בהתאם, הייתה הקריאה יותר נינוחה ומוטעמת, מאשר קריאות עזרת הגברים הרגילה.
    כירושלמי במקור שעוד לא התרגל לרעיון שקריאת המגילה באה על בטן מקרקרת וריקה, ובתוספת קצב הקריאה המתון, לא הייתי מרוכז לחלוטין. מחשבתי נדדה בין פוטין לזלנסקי, עברה למבצע וויסקי של ברדק, חזרה להפגזות דנייפרו וחרסון ונעצרה רק כשהיא עברה לבנט ותיווכי הדמיון ספק שיגעון.

    לפתע חשתי את מצחי מתקמט, כעבור שניה הבנתי את הסיבה, התנוצצה בי קושיה:
    אסתר המלכה אמרה לאחשוורוש "ואילו לעבדים ושפחות נמכרנו החרשתי, כי אין הצר שווה בנזק במלך",
    לא הצלחתי להבין את ההיגיון, וכי על הפיכת כל בני ובנות עמה לעבדים ושפחות לא שווה להרעיש את העולם?!
    אני הרי זוכר כמה טרטורים ושתדלנות עשו בשביל פולארד ורובשקין שרק ישבו בבית הסוהר, ניתן רק לשער כמה גרוע היה מצבם של עבדים בימים ההם. האם זה לא משהו ששווה לנצל למענו את האחות לנו בבית המלך? האם זה לא משהו שזועק "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"?.

    תירצתי לעצמי, שאחשוורוש כפי שאנחנו רואים מכל המסיבות שהוא ערך, היה כולו שקוע ומשופע בתאוות. כמלך של שבע ועשרים ומאה מדינה, הוא חי בתחושה שהכל שלו ובשבילו. אשתו שמשה ככלי שעשוע בידו, כשהיא עצבנה אותו הוא חיסל אותה וקיבץ לעצמו בתולות מכל המדינות. אסתר ידעה שאין כל סיכוי שמצוקה גשמית כל שהיא ולו תהיה זאת החמורה וקשה ביותר, תוכל להניע איזה נים בליבו של אחשוורוש. הוא שכל התענוגות סבבו סביבו, וודאי פיתח תחושה שהכל מגיע ושייך לו ומצוקת האחר לא תזיז לו. כי הוא אדיש למצוקות ומבחינתו החיים מלאים רק בפינוקים וחוויות אקזוטיות. לכן אסתר ניגשה מיד לפוינט. לדבר שיצליח להוציא את המלך מדושן העונג הזה משלוותו, מקור הפחד הגדול שלו.

    מוות הוא הדבר היחיד שמצליח לזעזע את מי שכל ימיו חולפים בנעימים. החשש הגדול שלהם, הוא שכל הטוב הזה יכול להיפסק. אסתר המלכה ניסתה להעיר את אחשוורוש משלוותו למצוקות האחר, היא אמרה לו, אני יודעת שאילו לעבדים ושפחות נמכרנו זה לא היה מדגדג אותך. כי אין הצר שווה בנזק המלך, מוחך הצר לא מצליח לקלוט שדברים כאלו נחשבים לנזק. אבל להשמיד להרוג ולאבד, זה שפה שגם אחוורוש מכיר.

    ניערתי משרעפי, כשהבעל קורא ניסה בפעם השנייה לאמר את כל עשרת בני המן בנשימה אחת.
    לכב' הורי התלמידים שיחי' - הנחיות למשלוח מנות למלמדים תשפ"ב
    לקראת ימי הפורים הממשמשים והמנהג שהתקבל לשלוח תשורה נאה למלמדים שליט"א, לפניכם כמה כללים נצרכים, מומלץ לתלות על המקרר ולשמור גם למתנות של סוף השנה
    • נא לא להביא יינות זולים – הם גורמים לכאבי ראש
    • לא לשלוח מוצרים דלי קלוריות או ללא סוכר – אני לא בדיאטה
    • גזירי נייר למילוי מדומה של תחתית הסלסלה הם הונאה גרועה - חוסו על היערות הכרותים
    • לא ללעוס רעיונות של 'כספנו כחול' 'מוגש בחום' וכדו' – כבר פג התוקף כמה פעמים
    • במקום לשלוח תכשירים למניעת ריח לרגליים, עדיף להביא גרביים חדשות
    • לא לשלוח מתנות מהמבצעים של אושר-עד – קניתי לבד מה שהייתי צריך
    • אני יודע מה מוכרים במשנת-יוסף
    • וגם מה המבצעים ב'יש'
    • לא לכתוב בדיחות – הן לא מצחיקות אותי
    • לא להכניס מכתבים עמוק למשלוח – זה מקשה עלי למחזר אותו הלאה
    • שנה שעברה לימדתי בנים של מנכ"ל המוסדות ושל מעדניית 'בואי חלה' – התרגלתי לרף גבוה
    • יש לי כבר קופסאות לטישו, ספלים לכל כיור, כמות יפה של שעוני קיר, מלחיות וכלים למים אחרונים
    • הוויטרינה עדיין לא מלאה
    • למביאים שוברים לחנויות – נא לוודא שיש תוקף ארוך
    • לא לשלוח צ'קים – החשבון שלי מעוקל ואני עובד רק עם מזומן
    • מסתובבות אמירות בנוסח "העיקר לכתוב ברכה מעומק הלב" – זה לא נכון, העיקר מה מביאים עם הברכה
    בברכת פורים-שמח
    הצוות החינוכי
    בסייעתא דשמייא
    -עצת עמלק-
    [בעלי] קוראים? אולי כדאי באמת שתקראו!
    י.מ.י.

    - זָאָאָכָאאוֹיֹיֹרררר... אֵאֵהֵההֵיֵיית...

    - טנצ'ו טנצ'ו טנצ'ו....
    אֶת!!!

    זה היה מהיר.
    היה זה לא אחר מר' נח טיקוניצקי, הגבאי המסור שעמד על יד הבעל קורא בצד הבימה.
    להתחלה גרועה שכזאת, הוא לא ציפה.
    פניו של ר' יענקב נרווינסקי - הבעל קורא, האדימו קלות, טעות של טירונים, לא נעים!
    מתברר שלא הועילו לו כל האימונים שהיו מפרכים בשבילו, ולא פחות מכך, חופרים לאשתו, שהייתה צריכה לסבול כל החודש האחרון את החזרות הבלתי נלאות על שלושת הפסוקים בשלל נוסחאות, הטעמות, וניגונים.
    מה שאומר – אולי הוא מאומן! פחות מיומן!

    זו לו הפעם הראשונה שהוא זוכה לקרוא 'זכור' במעמד מכובד שכזה.
    מניין הקורונה של שנה שעברה לא ממש הכניס אותו ללחץ.
    אז, הם היו שנים עשר אנשים לחוצים עטויי מסיכות ופחדים, רחוקים זה מזה מרחק מטרים ספורים.
    מה שעזר, או יותר נכון, לא הפריע לו לצלוח בקלות את הקריאה.
    הלוא פיקוח נפש דוחה כל 'אתין' שבתורה.
    על צירי וסגול עוד לא מצאנו מוסרי נפש.

    השנה זה היה מעמד מרשים, בית הכנסת מלא היה מפה לפה, וכבר דאג מי שדאג להלחיץ את ר' יענקב הלחוץ גם כך, שמן הראוי להכין היטב את הקריאה לכל פרטיה ודקדוקיה.
    ר' יענקב מצדו לא טמן ידו בצלחת, הוא שכר את שירותיו של התיימנער הכי מקורי שהכיר, אחרת, שבעת החי"תים שמחכים לו בספר תורה, לא ייצאו עסיסיים כמו שהם אמורים להיות.
    עם העיי"נין כבר יסתדר, מדובר בשלוש סה"כ, ובלי קשר למספרן, עי"ן זו אות הרבה יותר נחמדה מחי"ת, כלומר - ח'ית.

    שתי דקות קודם לכן:

    דממה שררה בבית הכנסת העמוס.
    את ר' נח לא עניינו טיפות הזיעה שנטפו ממצחם של המתפללים, גם לא ההבל החם והריח הלא ידידותי שמילאו את החלל, החלונות הוגפו היטב - מרעש המניינים המתקיימים בחוץ, כך שגם תחלופת אוויר תקינה לא הייתה, מה כן היה? שקט!
    ר' נח התעניין אך ורק במצבה של קופת בית הכנסת מצב שלא הצדיק התחשבות בגל החום שהקדים לבוא בשלהי החורף.
    העיתוי רק סייע לר' נח להרגיש בנח עם האטימות שהפגין לסבלו של הציבור, אילו היו שני המזגנים הישנים פועלים, הרעש המטרטר והחופר, שלא לדבר על הקירות הרוטטים, היו לבטח מאפשרים לעמלק ושלוחיו לשבש את הריכוז ולחבל בכוונת המוחים את שמו ושם זכרו.
    השקט היה מוחלט עד אשר אוזן חדה יכולה הייתה להבחין ברחש הנשמע מן הממחטות וניירות הטישו בעודן מנגבות את פניהם הניגרות מזיעה של המתפללים.

    אפשר היה לחתוך את השקט בסכין, תנאי שטח מושלמים להתחיל בקריאת 'זכור'.
    אלא שאז קריאת ששששש... ניסרה את החלל.
    למאן דהוא לא הספיק השקט ששרר, הוא הרגיש צורך להרעיש בשיניו כדי להגיע לשקט המקסימלי, על זה נאמר – הרעשה צורך השתקה.
    כמה, שהפעולה ה'הכרחית' הזו לא מצאה חן בעיניהם, היסו אותו בקריאות ששששש... משלהם.
    ר' נח השתלט מהר על המצב רגע לפני קריסת השקט עליו עמל דקות מספר קודם לכן, הוא דפק על הבימה, השקט חזר.

    סימון קטן לר' יענקב, הוא כבר היה מוכן.
    - אני מתכוון להוציא את הציבור ידי חובת מצוות זכירת מעשה עמלק, יש לכוון לצאת יד"ח ולקיים מצו"ע דאורייתא, מי שדופק ברגליים או בידיים, צריך לכוון לקיים גם מצוות מחיית עמלק.
    נא לא לדפוק עד אחרי החי"ת של תשכח! ועדיף אחרי הברכות!

    ואז זה קרה.
    אין שום הצדקה לטעות שכזאת, הוא היה מוכן ברמה שאם היו מעירים אותו עם חצי פסוק בשלוש בלילה, הוא היה משלים אותו בקלות ואפילו בנוסח תימני, כמובן, אחרי נטילת ידיים והצצה בדרך חזור בתיקון קוראים רק בשביל לוודאות שהוא זוכר נכון.

    לשברירי שנייה מוחו של ר' יענקב היה עסוק ב- למה זה קרה לו?
    הוא מיד התעשת והתאמץ להדחיק את התחושות הקשות, את הבושות, את העיניים היוקדות והמדקדקות איתו כחוט השערה של ר' נח ועוד כמה מבינים, הוא ידע שהוא עלול לקרוס, ושאסור לו לתת לעצמו ליפול שוב, הוא החזיק לעצמו אצבעות והמשיך.

    אין איך להסביר את זה – סייעתא דשמייא! הוא הרגיש בחוש איך עוזרים לו מלמעלה, משה, אהרון, חור, ודוד המלך, הלוחמים הגדולים בעמלק באו לסייע לו.
    הזמן היה בידיו, כל מילה התיישבה בנוחות מרבית במרחב הזמן, וכלל לא מיהרה לפנות את המקום לחברתה שמחכה בתור.
    כשזה הולך זה הולך!
    אות אחר אות הוטעמה, הברה אחר הברה הודגשה, מילה אחר מילה התנגנה.
    ליבו התמלא בגאווה קדושה.
    אף אחד לא ישכח את עמלק, וגם לא את מי שקרא 'זכור' השנה.

    ר' יענקב ניצל את הזמן בין שמו"ע של מוסף לחזרת הש"ץ לעיון קל בפרשת זכור, לתדהמתו הוא גילה שר' נח כנראה לא באמת התכונן לתיקונים.
    המילה שבאה אחרי זכור הייתה לא אחרת מאשר -
    אאהההייית, וממש לא את.

    גוט שאבעס.
    כשחצקל פומרנץ רוצה להדר במצוות 'עד דלא ידע' הוא הולך על הטופ, קרי – יקב הבוטיק של ויינגוט. על כן ארז הוא מטלטליו והיגר אי שם לגליל העליון, לא לפני שווידא שהוא זכאי לקימחא השנתית וישארו בבנק די מזומנים ל'בריסקער מצות'.

    'שוכי ויינגוט', היינן הראשי של היקב, עלז לקראתו, "שולעם עלייכם ר' חצקל", חייך בעיניים חכליליות, "בחרתם נכון שבאתם לכאן, לא תתחרטו".

    דלת החנות נטרקה מאחוריהם, מרעידה אלפי בקבוקים הרוחשים בהמיית זכוכית, "אז מה יש לכם להמליץ לי?" שאל חצקל ועיניו מפלבלות על אבולוציית היינות.

    "אז ככה", לרגע הזה חיכה שוכי, "יש לנו את סדרת אנטוסיאנוס שזה יינות קלים שמתאימים גם לנשים וטף, מומלץ מאד".

    "אפשר להתחיל מאמצע הסדרה?" שאל חצקל מהורהר כשהוא מלטף בקבוק 'גן-עדן' בגובהו שלו, "מאך מיר א'טויבה, תן לי משהו של הלכתחילה, מה'ביוקר', משהו שהיה שווה לחכות לאגד בשבילו".

    "יש לי משהו בשבילך", לחש שוכי והפך את ה'פתוח' שעל הדלת, "בא אחרי".

    שוכי פתח דלת ברזל כבדה, חושף את מדרגות העץ החשוכות המובילות אל המרתף הסודי של משפחת ויינגוט לדורותיה, נטל בידו האחת עששית גז ובידו השניה את חצקל הנרגש.

    שורות של חביות מצמצו עיני עץ, ריח חזק של יין וטחב סיממו את חצקל, "מה זה?" שאל חצקל והצביע על חבית מחוררת.

    "היין הזה חזק מדי, הוא צריך לנשום קצת אוויר", כך שוכי.

    נשימות כבדות וקצובות הדהדו במרתף, "זה לא היין", מיהר שוכי להרגיע את חצקל המבוהל, "זה שמוליק, הוא אמור לשמור כאן כשהוא ער".

    בקצה השורה חלץ שוכי מגופת חבית, החדיר לתוכה צינור זכוכית סטרילי, ורוקן את תכולתו לכוס זכוכית ענקית, תוך סיבוב צנטרופוגלי מתמשך 'בכדי לפתוח טעמים', כלשונו.

    "קח תטעם", הגיש לחצקל בחרדת קודש, "תשתה עם הלשון ותקפיד על מגע עם חלל הפה, קצת מרעיש אבל הכרחי".

    חצקל שתה, הרעיש, גרגר, צקצק.

    "נו איך?" שאל שוכי, "מה אתה מרגיש?"

    "יין", ענה חצקל חצי יבש, "קצת חמוץ כזה".

    "ווניל טעמת?"

    "לא"

    "פירות יער?"

    "לא"

    "ניחוח גלידה ריאו פרווה?"

    "לא"

    "והסיומת עגולה?"

    "מה?"

    "איך הגוף? חזק?"

    "ברוך ה' לא מתלוננים"

    "הה..."

    "שוכי?"
    את שונאת את הים.

    אבא אומר לך שאת בוגרת נורא אבל את רק בת שש. אמא לוקחת אותך לים בחופש. יש שם מדוזות ואחת מהן מטפסת עלייך. צורב לך העור, את בורחת אל החוף. אמא אחרייך. יותר אני לא אקח אותך. כל הנשים מסביב מסתכלות עליכן. את מתביישת. מראה לאמא את הרגל שלך. היא אדומה. אמא נבהלת, מרימה אותך על הידיים שלה ומטפסת לסוכה של המציל. הוא לא מבין מה הוא אמור לעשות. יש דגל סגול. אין לכן עיניים. אתן עוזבות את החוף. הגלגל שלך נשאר שם.

    את שונאת את הים.

    אתם יוצאים כל המשפחה לטיול. אבא מדליק שירים ברכב ומתופף על ההגה, את מסתכלת עליו, צוחקת. אבא מסתובב אלייך, יש חיוך מבריק בעיניים הירוקות שלו. הוא קורץ לך ומגביה את הווליום. אמא מבקשת ממנו להנמיך, הטראנסים עושים לה כאבי ראש. אבא מסובב את הכפתור העיניים שלו כבר חצי מחייכות. מוטי מטפס על המושב, מנסה להגיע לחלון שבגג הרכב, אמא מושכת אותו חזק למטה. זה מסוכן. אני רק רוצה לראות אם הגענו כבר לחוף. הוא צורח.

    את שונאת את הים.

    יש הרבה צדפים בחול. את ואבא רצים לאורך החוף, כל הבנים אחריכם. אבא מרים אותך גבוה וכמעט מעיף באוויר. את שואגת. אמא מבקשת ממנו להפסיק. הילדה עלולה ליפול. את נצמדת לכתפיים שלו, הוא כל כך גבוה. הוא מוריד אותך בעדינות, מכדרר חול ביד הגדולה שלו וקולע אל תוך הים. אתם מתחרים. אבא נותן לך לנצח. אמא קוראת לכולם לאכול. מוטי רץ להביא ספל וכולכם עומדים מול הגלים כדי ליטול ידיים. את מתעקשת למלא את הספל לבד. הים מלוח.

    את שונאת את הים.

    הספל מלא. את רוכנת כדי ליטול, מוצאת עצמך מוקפת. במים. את פותחת את הפה כדי לקרוא לאבא, הוא מתמלא מים. מלוחים. גם העיניים שורפות, את נאלצת לנעול אותן שניה אחרי שאת רואה את אבא מבחין בך, מבוהל. אין לך איך לבכות, את לא מצליחה לנשום. שתי ידיים גדולות אחוזות בך פתאום. את מזהה ברבע מיצמוץ את השעון של אבא. הוא לא נגד מים. הידיים שלך מגששות ונכרכות לו סביב הצוואר. תחושה לא ברורה עוטפת לך את הגוף. מישהו מושך אתכם לכיוון מסויים. אבא מנסה ללחום. מפחיד.

    את שונאת את הים.

    הידיים שלך נאחזות במשהו, נתפסות. את מתרוממת רגע ללמעלה. זריקה חדה של אוויר ננעצת לך בפנים. את נושמת. בלופ. עוד פעם הכל מים. מישהו מנסה להיאבק מלמטה, את מטפסת עליו. במים קל להיות גמישים והרגליים שלך מטפסות על הכתפיים של אבא. הוא זז. מתפרע. אולי זה מדוזה שעוקצת אותו מלמטה. אבא. את שואגת כשהראש שלך כבר מול השמש. עכשיו תצא אתה. הוא כבר לא מגיב לך מלמטה. סירה מהירה שטה אלייך. פתאום את אוחזת שהתרחקתם מהחוף. את רואה רק מים. איש אחד גבוה מושך אותך. את על הסירה. אבא במים.

    את שונאת את הים.

    החוף מהבהב מאמבולנסים. אנשים רצים מולך, מושכים איזה איש מתוך המים. זה בוודאי לא אבא שלך. האבא שאת מכירה חזק יותר מכל האנשים שבעולם. והוא גם תמיד שמח. מישהו מסתיר לך את העיניים ומדליק לך את יצר הסקרנות. את חומקת ממנו ורצה להתקהלות של האנשים קרוב למים. דוממת את עומדת מול הגוף של אבא שלך, מתכווצת עם כל מכה שמנחיתים על החזה שלו. אתם לא רואים שהוא לא מגיב, את שואגת לאיש שמרביץ לו. הוא לא מתייחס. אבא מתיז מים מהפה שלו. הוא בוודאי צוחק איתם, עובד עליהם. גל מרטיב את הנעליים של האנשים.

    את שונאת את הים.

    הרכב מתקדם לכיוון החוף. דודה בתי רוצה לעשות לנו חוויה מתקנת. את מנענעת בכתף, כואב לך הראש. היא לא מתייחסת. זה חשוב שתיסעי אתנו. את שותקת כל הדרך, הנשימות שלך קצרות. קטנות. בחוף את מתרחקת מהמים. בורחת אל הסלעים הרחוקים. אחד מהם בצבע חום כהה מתיישב תחתייך, הוא דוקר לך. אין בך אוויר. לא רק הים מלוח. את לא יודעת מה לחשוב, רק רוצה את אבא. מרחוק הגלים מתרוממים. תיזהרו. אתם תטבעו בסוף. את רוצה לשמור עליהם אבל לא מצליחה לדבר. המילים דוממות לך מאז שהעיניים שלך צעקו לאבא. שיבוא אלייך. והוא בא. והלך.

    את שונאת את הים.

    נרד לטייל, הוא שואל אותך, מעביר יד על העניבה המנוקדת שלו. הוא לא מדבר הרבה. כמוך. אולי עדיף שנישאר כאן. בטוח שהוא שומע את הבומים של הלב שלך. הוא מחייך באדיבות ומעז לשאול למה. את מסתכלת חזק אל הים ומשם לשמיים שנפגשים מולך בקו ישר עם המים. הגוף עוקץ לך. הרגליים. כפות הרגליים בהם השקעת את אבא במצולות.

    שוב יש מליחות על הפנים שלך. הוא שותק, הלחש בינכם רועש אל מול הקצף והגלים.

    אולי יום אחד עוד תשבו על החול המתפורר ואת תספרי לו למה.

    למה ,

    את שונאת את הים - - -
    בדחן וקרש



    מוריי ורבותיי!

    אתם יודעים למה בקשו ממני לדבר היום?
    אתם לא צריכים לענות, אני כבר יגיד
    פשוט רשמו אותי על גבי המודעות כאחד הדרשנים, לא השאירו לי ברירה
    למה אתם לא צוחקים?
    טוב, זו רק ההתחלה, בהמשך אתם תבינו מתי בדיוק לצחוק
    נו עכשיו!
    אתם לא קולטים, נו שוין

    לעניינינו, אני לא מתכון לענייני נו, כוונתי לעניין בו אנו עסוקים בתקופה זו

    שאלה שקשה לי ובטח גם לכם, כל שנה מחדש, לא הועיל לה שום תירוץ, היא בשום פנים לא מוכנה להתרכך

    כל הסיפור במגילה עם בגתן ותרש, חשבתם על זה פעם, זה לא מיותר?
    הסיפור די נחמד, הזדמנות טובה להזהיר את הילדים לא לגעת ברעל עכברים שפיזרה לנו העירייה מתחת לבניין
    אבל לסיפור המגילה, להצלת כלל ישראל מגזירת המן, מה זה תורם?
    ואם לא היו זוממים להרעיל את אחשוורוש, ומרדכי לא היה מקבל סיבוב על הסוס, ובתו של המן לא הייתה עושה ספונג'ה
    ואז מה? אין אסתר? אחשוורוש כבר לא יכול להתהפך על המן?
    שאלה קשה! איך אומרים באידיש, 'עס איז א גוטא קשייא'!

    את האמת שצריכים לדעת, שעל הקושייא הזאת יש תירוץ מפורש בגמרא
    מי שרוצה שיפתח ויראה בגמ' מגילה י"ג: ומסתמא עוד הרבה מדברים בזה

    תשאלו אותי, איך הקושייא עדיין קשה כל כך?
    זה רק כי אני צריך חומר טוב לדרשה

    אתם בטח רוצים כבר לדעת את התשובה
    אז זהו, כבר הקדמתי תרופה למכה
    והכנתי תשובה ליתר בטחון :

    אם בגתן ותרש לא היו רוצים להרעיל את המלך, הם כנראה לא היו מדברים על זה
    וממילא מרדכי לא היה שומע כלום
    ואם הם לא היו מנסים להרוג את אחשוורוש, לא היו מגלים אותם
    ואם לא היו מגלים אותם, לא היו רושמים בספר כלום, וכו' וכו'
    אני מקווה שהבנתם את הרעיון, כי כבר מסמנים לי שאני צריך לסיים.

    אני יסיים, ואתם תלכו כבר היום לפתוח קצת ספרים על המגילה
    שכשישאלו אתכם שאלה כזאת, תדעו מה לענות
    שיתקיים בכם "והעיר שושן צהלה ושמחה"
    ולא ח"ו "והעיר שושן נבוכה".

    יישר כח
    יישר כח
    יישר כח.
    באבות ובנים, זיהיתי קושי מסוים אצל מוישי במשניות. לא היססתי לרגע ופניתי למלמד.

    הרב מגדלוביץ', איש חביב מעוטר בחיוך ועתיר בנסיון, לא קידם את פני.
    כל כולו היה בתוך הטלפון בשיחה נוטפת צוף עם אחד ההורים.

    "הווו ר' יצחק, איזה זכות זה ללמד את הבן שלכם, מנחם מנדל. בטח שאני יודע על שם מי הוא קרוי. איזו שאלה?! על שם הזיידע של אשתכם היה הרב בפינטשוב לפני המלחמה... תשמעו ר' יצחק, אני יודע שביקשתם להגיד לכם רק את האמת, אבל זוהי האמת, הבן שלכם ממש החלקת יואב של הדור הבא.
    אתם לא זוכרים מי זה החלקת יואב? זה בכלל לא חיסרון. גם אני לא זוכר מי היה כמה וועדים מעלי בישיבה. אני אשבר את האוזן, את מנכ"ל טסלה אתם מכירים? אז הבן שלכם ייצא בדיוק כמוהו, רק בתורה.

    בכל אופן הכנתי במיוחד בשבילו, שכפול עם ציורים לחזרה למבחן. לפעמים ילדים בכיתה ז' צריכים ציורים זה לא בושה. וכמו שביקשתם, רמזתי לו את התשובות. אל תדאגו הוא יביא מאה. הסבא יהיה מבסוט.

    וממש יישר כוח על המשלוח מנות. בוודאי שאשתי תשמח על זיכוי באיקאה, גם הפלימוביל מכבי אש היה במקום. אבל במעטפה קצת הגזמתם. הרי ממש אין צורך. אנחנו באים עם שליחות, מאידך, חשוב לנו לראות שאכפת להורים מחינוך הבנים. זה בנפשנו. גם לכם, פול נחת."
    השיחה נסתיימה בחיוך. הרב המלמד הוטרד מעט לראות אותי.

    "מה העניין?" פנה אלי ביבושת.
    "שלום הרב מגדלוביץ, אני פרוסקין האבא של מוישה פרוסקין מהכיתה שלכם. זה באמת ההזדמנות להגיד יישר כח על הכל." מבטו נשאר חתום, נדמה לי שראיתי זיק מרושע חולף בעיניו.
    המשכתי בהיסוס, "אז תראו אני מזהה קושי מסוים אצל מוישל'ה בעיקר במשניות, הייתי רוצה..."

    הוא קטע אותי בזריזות:
    "הרב פרוסקער תבין! זה תקופה עמוסה קצת ואני עושה את כל מה שאני יכול. גם אני נדמה לי שזהיתי אצל יענקל'ה איזה קושי. כבר המלצתי לרבה' של כיתה ח' שישלח אותו למכינה של המתקשים. ותבין הוא לא בן יחיד הוא אחד מתוך שלושים ושלוש, ואין לי את היכולת להשקיע בכל ילד.

    "בכל אופן יישר כח על המשלוח מנות, 'חכימא דיהודאי' זה ספר באמת מוצלח. גיסי הצעיר נהנה ממנו מאד. בפעם הבאה אין צורך לטרוח. אפילו שזה בנפשנו.
    "אנחנו במשימה" מזכיר לעצמי. "לא להתבלבל מכלום".
    מפחיד להסתובב ברחובות בימים אלו. תוהו ובוהו אמיתי.
    קשה לזהות אפילו את הרחוב המוכר. חיילים בכל פינה, מסתובבים עם נשקים שלופים. רעשי הפיצוצים לא פוסקים. הם הולכים ונעשים תכופים, מחרישי אוזניים ומחרידי לב.
    הרחובות אפופים עשן. שברי זכוכיות פזורים לאורך השדרה. צעירים רבים מסתובבים כשבידיהם כלי נשק.
    המראות קשים לעיכול. ילד מבוהל בפנים מפוייחות מיטיב את אחיזתו בידי אביו הצועד נמרצות. אמהות מחפשות את ילדיהן בכל פינה. שוב פיצוץ עז מחריד את האזור כולו. מלאך המוות מרקד. בפאתי הרחוב בחור חסון מקיא את נשמתו.
    אי פה אי שם נצפים מתנדבים נושאים ממקום למקום משלוחי מזון ארוזים. פיסות של טוב לב ואנושיות המעטרות את המבולקה.
    בבנייני המגורים משפחות מבוהלות נועלות את הבית מפני פלישה של אורחים לא קרואים.
    רכבים עמוסי אדם מנסים לפלס את דרכם. חוקי התנועה אינם מעניינים איש. השוטרים הרבים הפזורים ברחובות אפילו לא מנסים לשמור על הסדר הציבורי. עומדים ומעשנים בחוסר מעש.

    אני מקבל בקשר את הפקודה "הגיעה השעה. לפרוץ".
    שתי נקיפות לב.
    "מה היעד?" אני שואל.
    "קומה 3, אברמוביץ'. אמיד. לסחוט" - - -

    עוד שתי שורות לא קשורות
    בשביל אלה שמציצים תמיד לסוף
  • 710
  • קרבות חתולים

    - תראה אני לא אוהב את זה, אבל מה אני יכול לעשות, אם הם ירצו להפסיק, ושאני ידבר איתם, אני מוכן, ואפילו אעזור במה שיבקשו.

    - אם הם ירצו להפסיק הם כבר לא צריכים אותך, יאיר, אתה שומע את עצמך?

    - ועוד איך, אתה בטוח שזה קל לרדת מהעץ אחרי שמטפסים ועולים עליו, ואל תשכח נפתלי, שלקחו להם את הסולם, איך בדיוק הם ירדו?

    - נו באמת, אף אחד לא נשאר בכוח במקום שלא הכריחו אותו להיות שם, הם יכולים פשוט לקבל החלטה ולרדת מזה.

    - זה נראה לך כזה פשוט, אתה לא מבין שהם בדרך לנפילה, זו תהיה נפילה כואבת יהיו לזה משמעויות בלתי הפיכות.

    - אפשר לחשוב, פתאום אכפת לך מהם, אתה שוכח איזה צרות הם עשו לנו, בוא נפתלי, איך אומרים, הם לא כוס התה שלנו.

    - בכל זאת יאיר, קצת ערכים יהודיים, קצת חמלה למי שסובל, קצת אמפתיה, הומאניות.

    - מאיפוא אתה מביא את כל המילים האלו כל פעם, חוץ מחמלה לא הבנתי מה אמרת, וחוץ מזה אני ועוד איך חומל, כואב לי לראות אותם סובלים.

    - שמע יאיר, יש לי רעיון מחוץ לקופסא.

    - זורם איתך, נפתלי.

    - בוא נעלה לשם בזהירות נפריד כוחות, ונוריד אותם בצורה יפה ואלגנטית מהעץ.

    - השתגעת? אני לא עולה לשם, יש לי פחד גבהים, לא הייתי בסיירת, כמוך.

    - בחייאת יאיר, זה לא הזמן להרים לי, דבר עניינית.

    - זה חלק מהעניין, אני די פחדן, וגם, אני בחיים לא הולך לגעת בשני החתולים המשוגעים האלו שהחליטו להיתקע על עץ ולנהל שם קרב חתולי אכזרי, איכס, זה דוחה, בחיים לא נגעתי בחתולים האלה.

    - אבל חייבים לעשות משהו יאיר.

    - יודע מה נפתלי, לא אכפת לי לתת לרוסים כסף, שהם יטפלו בהם.
    פרשת היין / י.מ.י.
    סגולה לשמחה ושכחת כל צרה,
    ועניין גדול יש בקריאתה פעם אחת בשנה בעת משתה היין ביום הפורים,
    רבים נושעו והבטיחו לפרסם...


    [א] וַיְהִי בְּיוֹם הַפּוּרִים: [ב] יוֹם אֲשֶׁר בּוֹ; יִשְׂמְחוּ כָּל הַיְּהוּדִיִּים: [ג] בּוֹ יַעֲשׂוּ מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה; אָכֹל וְשָׁתוֹ הַכּוֹס עַד תֻּמָּהּ: [ד] וּבְכָל עִיר וְעִיר וּבְכָל מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה; יַעֲשׂוּ כֵּן: [ה] גַּם בְּבֵית מְיֻדָּעִי; עָשׂוּ מִשְׁתֵּה יַיִן: [ו] וְיָבִיאוּ בָּשָׂר; וּמִכָּל פְּרִי הָאָרֶץ: [ז] וַיִּקְרָא לְכָל קְרוֹבָיו; לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמּוֹ: [ח] וְהַשְּׁתִיָּה הָיְתָה רַבָּה; וְיִשְׁתּוּ וְיִשְׁכְּרוּ: [ט] וַיְהִי כִּי חָלְפָה שָׁעָה; וְתִשְׁקֹט הַסְּעוּדָה: [י] וַיֵרָדְמוּ מֵהַמְּסֻבִּים; בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל:

    [יא] וַיְדַבֵּר אֶחָד מִן הַשְּׁתוּיִים אֶל הַכּוֹס וְיֹאמַר: [יב] מַדּוּעַ לֹא תִּתְמַלָּאִי; תֵּשְׁבִי לְבַדֵּךְ רֵיקָנִית: [יג] כִּי זֶה יוֹמֵךְ מָה לָךְ; קוּמִי וְיִשְׁתַּחֲוֶה לָךְ: [יד] עִמְדִי נָא עַל שְׂפַת הַבַּקְבּוּק; עַד יֶחְזֵךְ אֲדוֹנֵךְ: [טו] עֲדֵי יָקוּם וְיַטֶּה וִימַלְּאֵךְ; וְתָשׁוּב רוּחֵךְ בָּךְ: [טז] וּבַעַל הַבַּיִת עַל כִּסְאוֹ; לֹא זָע וְלֹא נָע: [יז] וְאֶל הָאִישׁ וְאֶל דְּבָרָיו לֹא שָׁת לִבּוֹ; כִּי שָׁתוּי הוּא מְאוֹד:

    [יח] וַיְדַבֵּר הַשָּׁתוּי אֶל בַּעַל הַבַּיִת בְּקוֹל גָּדוֹל וְיֹאמַר: [יט] הֲיֵעָצֵר מִשְׁתֶּה בְּיוֹם שָׂמֵחַ; אִם יִסָּתֵם בַּקְבּוּק מִלְּהִפָּתֵחַ: [כ] הֲיִמָּלֵא כֶּרֶס מִיֵּין גְּבִיעִי; בְּעוֹד אֵין הֶרֶס וְקִיא: [כא] וּמָה יֹאמְרוּ הַמְּסֻבִּים; אִם לָזֹאת יְצַפּוּ נְעָרִים: [כב] הַלֹּא עֵינֵיהֶם לְמִתְגּוֹלְלִים חִכְּתָה; לְמִשְׁתּוֹלְלִים אִוְּתָה: [כג] וּתְפִלָּתָם מֵאִתִּי; לִרְקֹד וְלִנְפֹּל שֶׁבַע פְּעָמִים: [כד] וּבְאֵין מַשְׁקֶה וְיֵין שָׂרָף; כָּל שׁוֹתֶה יִתְעַיָיף:

    [כה] וַיַּעַן יִפְתָּח מִן הַמְּסֻבִּים וְיֹאמַר: [כו] הַלֹּא כּוֹס לְפָנֶיךָ וּבַקְבּוּק מָלֵא; לָמָּה תִּתְעַכָּב: [כז] הֲיַעֲמֹד נִצָּב מִבְּלִי תַּכְלִית; וְלֹא יָרִיק אֶל כְּלִי: [כח] אִם לְמִסְתָּרִים יוּעָד; לָמָּה הֱבִיאוּהוּ הֵנָּה: [כט] וְעַתָּה לֹא עֵת אֹמֶר; כִּי אִם מִשְׁתֶּה:

    [ל] וַיַּעַן הַשָּׁתוּי וְיֹאמַר: [לא] לוּ אֲדוֹנִי יְבִינֵנִי; יַטֶּה אָזְנוֹ יִשְׁמַע לְנַפְשִׁי: [לב] אִם יַעֲמֹד שִׁכּוֹר בְּיֹשֶׁר; אִם לֹא יִפֹּל אָחוֹר: [לג] הֲיַחֲזִיק כּוֹס וְלֹא תִּשָּׁפֵךְ; וְיָדָיו בַּל עִמּוֹ: [לד] כִּי מִמַּשְׁקֶה עֲנָבִים מָלֵא רֹאשׁוֹ; עַל כֵּן יִמְזֹג יַיִן בְּצַלַּחְתּוֹ: [לה] אִם יָשִׂים יָדוֹ עַל כְּלִי; פֶּתַע יִשָּׁבֵר:

    [לו]
    וַאֲדוֹנֵי הַבַּיִת שָׂרוּעַ מִיֵּינוֹ; וּמַרְאֵהוּ כְּנֹחַ וְלוֹט: [לז] וְיִשְׁמַע אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִתְעַר מִשְׁנָתוֹ: [לח] וַיָּקָם בַּעַל הַבַּיִת מִמְּקוֹמוֹ וְיֹאמַר: [לט] מִי אֵלֶּה הַיּוֹשְׁבִים עִמָּדִי; וּמַדּוּעַ עָצְרוּ לִשְׁנָתִי: [מ] הַלֹּא יוֹם כִּפּוּרִים הוּא לַה'; לֹא עֵת מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה:

    [מא] וְיִפְתַּח הָאָדוֹן אֶת פִּיו וְיֵבְךְּ: [מב] וּבְכֵן לְךָ תַּעֲלֶה קְדֻשָּׁה; מֶלֶךְ א-ל חַי וְקַיָּם: [מג] זָכְרֵנוּ לְחַיִּים מָלֵא רַחֲמִים; וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים: [מד] לְמַעַנְךָ בּוֹרְאֵנוּ; הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָא:

    [מה] וַיְהִי כִּרְאוֹת הַמְּסֻבִּים אֶת מַעֲשָׂיו; חָרָה אַפָּם: [מו] וְיֹאמְרוּ אִישׁ לְאָחִיו, לֹא; עֵת בִּכְיָה: [מז] נַשְׁקֶנּוּ יַיִן; כִּי מַרְלוֹ מְאֹד: [מח] אוּלַי יִתְעַשֵּׁת וְתִיבַשׁ עֵינוֹ; וְיֶחְדַּל מְהִתְיַפֵּחַ: [מט] וַיִּקַּח הַכּוֹס מִיָּד מַשְׁקֵהוּ; וְיֵשְׁתְּ עַד תֻּמָּהּ: [נ] וַתָּשָׁב עָלָיו רוּחוֹ; וַיָפֶג מְרִירוּתוֹ:

    [נא] וְיָשָׁר בְּקוֹל גָּדוֹל; הוּא וּקְרוֹבָיו עִמּוֹ: [נב] מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא; מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה: [נג] וְיַעֲנוּ אַחֲרָיו שִׁירֵי הַלֵּל; וְיָקוּמוּ לְרַקֵּד: [נד] וִיפַזְּזוּ בִּידֵיהֶם; וִיכַרְכְּרוּ בְּרַגְלֵיהֶם: [נה] וְיִתְעַגְּלוּ בְּמַעְגָּל; סְבִיבוֹת הַשֻּׁלְחָן: [נו] וַיֵּצֵא קוֹלָם חוּצָה; וְיִשָּׁמַע בָּרְחוֹבוֹת:

    [נז] וְיָבוֹאוּ כָּל שְׁתוּיֵי הָעִיר מִן הַבַּחוּרִים; וּבִגְדֵיהֶם צִבְעוֹנִים: [נח] וְיִכָּנְסוּ פֶּתַע וְיַעֲשׂוּ מְהוּמָה; כִּי עוֹדָם מַחֲזִיקִים בְּיֵינָם: [נט] וַיִּפְּלוּ כִּסְאוֹת וְיִשָּׁבְרוּ כֵּלִים; אַף מַפָּה לֹא יָכְלָה לָהֶם [ס] וְיִשְׂמְחוּ; כָּל יוֹשְׁבֵי הַבַּיִת וְאוֹרְחֵיהֶם: [סא] הַלֹּא לָזֹאת אִוְּתָה נַפְשָׁם; יָגִילוּ וְיַעַלְזוּ: [סב] וְיִיטַב בְּעֵינֵיהֶם; הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֵם רוֹאִים: [סג] וַיֵּרֶד הָעֶרֶב; וְיִתְעַיְּפוּ מִמְּסִבָּתָם: [סד] וְיִפְּלוּ מֵהֶם אַרְצָה; וְיֵרָדְמוּ תַּחְתָּם: [סה] וּבְטֶרֶם עָלָה הַשַּׁחַר עָזְבוּ; וְיֵלְכוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ:

    [סו] אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; שָׁקְטָה הַמְּהוּמָה: [סז] וְיִכְתֹּב אֶחָד מִן הַמְּסֻבִּים; אֶת דִּבְרֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה: [סח] וְאֶת פָּרָשַׁת הַיַּיִן; אֲשֶׁר שָׁתוּ הַמְּסֻבִּים: [סט] לְהִזָּכֵר בַּסֵּפֶר; כַּדָּת מָה לַעֲשׂוֹת בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:
    [ע] כִּי מַשְׁקֵה הַיַּיִן מְסוֹבֵב לְכָל רֹאשׁ; וְגָדוֹל לַשְּׁתוּיִים; וְרָצוּי לַמְּסֻבִּים; מְגַלֶּה סוֹד טוֹעֲמוֹ, וְדֹבֵר שְׁטוּת לְכָל עַמּוֹ:
    'אפשר שניה פלאפון?'

    אני נעצר בפתאומיות. מניח את השקיות מהסופר, עוזב את היד מבן השלוש שמוחה נמרצות על הפרידה הפתאומית מהיד הגדולה והמזיעה, אומר לאוזן 'רק רגע אמא, אני כבר איתך', ובחיוך גדול מידי שואל את הדרדס שלצידי 'ביקשת משהו, ילד?'

    הילד מעט נעלב מהתואר המעליב.

    רק היום בבוקר כשהוא זכר סוף סוף להוריד את המים באסלה, החמיאו לו שהוא ממש בחור.

    בתלמוד התורה קראו לו החברים בשלל שמות - 'בואנה' 'צ'יצ'ו' (?!) 'אבויה' (בב' דגושה מאוד!).

    המלמד, ששכח את שמו האמיתי, קרא לו 'צדיק'. אולי התכוון בלשון סגי נאור.

    והנה מגיע מישהו ומניח - מטיח לו את כל האמת בפנים. 'ילד!'

    נס שהדרדס לא קורא מחשבות, היה נעלב עוד יותר.

    'ביקשתי אם אפשר בבקשה פלאפון'.. הוא חוזר בקול נמוך יותר, חושב שכך אשמע יותר טוב, מין הגיון של יצורים מוזרים.

    'פלאפון?!' אני מברר אם פיענחתי נכון את המילים, מרגיש כמו הרובוט לזיהוי מילים בשיחה עם הבנק.

    הנהון נמרץ בראשו, מאשר לי שהרובוט פיענח נכון את הבקשה, לשם שינוי.

    במוחי עפות המון מחשבות. בעצם במוח לא עפים דברים בכלל, למיטב ידיעתי. אולי 'רצות' מחשבות הוא כינוי מתאים יותר, לתאי עצב והנוירונים המתקשרים ביניהם בקצב מסחרר. אבל כבר חפרתי מספיק במוח, לא?!

    לך תסביר לילד, שאני באמצע שיחה בבלוטוס', ויקח זמן עד שאסיים, כי אמא שלי עוד לא הגיעה אל הסיפור של האפנדיציט אצל האחיינית של בילה, ועוד לא שאלה אותי איך יצא ה'גיפילטע פיש' השבוע, כך שזמן ההמתנה המשוער הוא ארוך מהרגיל.

    לך תסביר לו, ליצור שמביט עליך בעיניים גדולות מידי, ומנסה לנחש על מה אתה חושב - עם אף ארוך מידי, על יחסי אמא ובן שרק ניסה לעשות נחת, ללא הצלחה יתרה, ועל העונש שקיבלת בפעם הקודמת שרימזת לאמא באמצע שיחה שאתה ממש חייב לסיים.

    לך תסביר לו, שאתה רץ להוציא את יוכי מהגן, ואם תאחר הגננת תצקצק בלשונה הארוך, ותסתכל עליך במבט המעצבן הזה של 'עוד פעם אתה?!'

    לך תסביר לו, שהארוחת צהרים עוד לא מוכנה לגמרי. כלומר, היא בשלבי תכנון מתקדמים, עד כה סוכם שהיא ככל הנראה תכיל פחמימה, ואולי אף קטניה או ירק, ואם יהיה מזל גם חלבון.

    לך תסביר לו, שבפעם האחרונה שנתת את הפלאפון לילד ברחוב, השיחה עם אמו הצדקת התארכה, והכילה שלל מרכיבים מיותרים לחלוטין, כמו 'תסגור את הסוודר', 'תסתכל בכביש לכל צד פעמיים', ו'אל תשכח את השקית משושנה'.

    אז במקום כל זה, מה יותר פשוט מלהגיד לילד 'סליחה, אני ממש ממהר'.

    'מצויין, אני אלך איתך'. הילד לא מחכה לתשובה, פורש את ידו הקטנה והחמדנית לעברי, ומצפה למכשיר הפלאפון שלי.

    הוא בתמימותו לא יודע, שיש תהליך לפני שמאמצים ילד, צריך לפתוח תיק, להיפגש עם עוסי"ת, לחתום על הר מסמכים.

    בטבעיות משונה הוא משתלב בין העגלה לבני החמוד שכבר מיילל משום מה, ומתחיל בהליכה מהירה עם הקצב שלי.

    תגידו אתם, עם שיח אילמים שכזה, אתם לא מחכים כבר ל'משיח'?!
    רק רציתי משהו שעובד, לא מעבר, אבל החלטתי לנסות את מזלי בכל זאת.

    מהוסס מה, נכנסתי לשטח העצום והמואר, נותן לעצמי להיסחף עם המוזיקה הקלאסית העדינה שדנדנה ברקע. הרצפה המלוטשת התיזה השתקפויות לכל עבר, וצעדתי לאט על השטיח האדום בכניסה, בוהה נדהם בשפע האדיר סביבי, ולא מצליח להאמין שהמחירים ההזויים הנקובים אכן אמיתיים. ואלו עוד מחירים מיוחדים של ימי מכירות אקסלוסיביים של פעם בשנה, מי היה מאמין.

    חיכיתי לתורי, אך איש המכירות היה עסוק בינות לגדודי הרוכשים והמתעניינים. מציגים לראווה את מניפת הצבעים האפשריים, ומספרים על אופציות מיוחדות לגימורי עור.
    המבצעים פה מטורפים! לחש קונה עם מבט מזוגג לרעהו, ואשה אחת בקצה אולם התצוגה מלמלה בקול עורג: בדיוק על הצבע המטאלי הזה חלמתי!

    רעהו, ברנש מהוקצע בחולצה סגולה, הסתובב בינות לדגמים הנוצצים וסיפר על מעלותיו של אחד מהם: הפגוש בעיצוב חדש יותר משנת 2021, הצמיגים נאים מאוד, השלדה קלילה וחזקה להפליא, והבלימה מתבצעת כהרף עין!

    אשה אחת התייעצה עם חברתה, קולה להוט: אני ובעלי חושבים שנלך על ויויאר טרייל אוקס סטנדפורד, פלוס כל ההשבחות, האביזרים והתוספות של היבואן. עסקת באנדל שווה לגמרי.

    אשת המכירות הייתה עסוקה בהדגשה הייחודיות הבולטת של פאפסי 200, הדגם החדש (להיט! היסטרי! דגמי 2022) והנוצץ של אקומאנטו האיטלקית: הגג. הוא מדהים! היא השתפכה; מעוצב לתפארת, נפתח בשניה, מסתיר לגמרי את השמש, וגם ניתן לפירוק במקרה הצורך בשני קליקים!

    או אז התפנה אליי סוף סוף אחד מאנשי המכירות, מדיף ריח נעים וכולו אלגנטי ויוקרתי: במה אני יכול לעזור לך?
    אני.. אה... מלמתי במבוכת מה. יש לכם אולי דגמים ישנים? של אברכים? מודל חבוט שנת 2010 כזה, אבל עדיין נוסע טוב ואמין בלי בעיות?
    איש המכירות הנהן לשלילה, "אצלנו מוכרים רק סחורה חדשה", ואני יצאתי החוצה, מאוכזב.
    הלכתי מטרים בודדים, הסתובבתי לאחור, נפרד בליבי מהמקום. מביט שוב על השלט: טורטיה - עגלות יוקרה.
    על כאב:cry:. עצבים:mad:. וקוגל ירושלמי▲.


    1.
    אתם מכירים את זה.
    זה קורה הרבה, בעיקר במעברים בינות לספסלים בבתי הכנסת, על יד השולחנות בכניסה, היכן שמונחות ערימות העלונים ושקיות התפילין.
    יום יום, אנשים חוטפים שם על בשרם החי הצלפות כואבות מציציות שמונפות באחת ע"י מתעטפים.
    טליתם של המדקדקים במצוות העיטוף מונפת בעוצמה מלפנים לאחור אל הכתף כדרך עיטוף הישמעאלים, בדיוק למקום בו עומדים או מהלכים מתפללים.

    למול עיניי התרחשה הצלפה כזאת בפניו של מתפלל תמים, המקפיד על זמן קריאת שמע של המג"א, ועוד קודם התפילה קורא הוא קריאת שמע בדקדוק אותיותיה.
    הגורל המר והכואב הפגיש בין חוטי הטלית העבים ללחייו בדיוק בשעה שהתרכז בהתזת הצד"י של "ועשו להם ציצית", במקרה שלו הרהר כאוב, הציצית עשתה לי...
    אותו מדקדק מצא כנראה איזה מקור לקיים תוך כדי עיטוף את מאמר המשנה "ולא היה מתכוון... לא למעלה ולא למטה, אלא כמצליף...".
    ולא זו אף זו, אותו מצליף לא מסתפק בהנפה אחת אלא מקפיד לבצע את אותה פעולה לצד ימין כמו לצד שמאל, בשימת דגש על עוצמת הנפה שווה... כזאת שיש בה 'שיעור צליפה' שתוציא אותו ידי חובה, ותוציא מפי המוצלף את ההברה - 'אךךך', ובדיעבד, יצא גם ב'אייי'.
    עד שהתופעה הכואבת הזו תחלוף מן העולם, ימשיכו מתפללים תמימים לחזור לביתם עם סימנים אדומים על לחיים וצווארם, אחרי תפילת שחרית מתוך ייסורים, בתקווה שלמחרת הם לא יחטפו את הציציות בעיניים.

    ומזווית אישית -
    בדרך כלל אני לא מרבה להסתכל בציציות של אחרים, אלא אם כן הם מגיעות עד אלי... לפנים, קרוב קרוב לעיניים, מבלי שאבקש, מבלי שאהיה מוכן, ומבלי שיש לי יכולת להתגונן מפני צליפת השוט הכואבת הזאת.
    מתעטפים!
    אנא!
    היזהרו בציציותיכם.



    2.
    נהגים יקרים! שימו לב!
    התופעה הבאה עלולה להתרחש בעיקר בצומת שאינה מרומזרת ובדרך כלל בתוך השכונות, כאשר יש מפגש רחובות המפגיש גם בין רכבים מעת לעת, מי בנגיעה, מי בשפשוף, ומי בדפיקה, אך לא במפגשים כאלו עסקינן, באלו יטפלו יפה יפה חברות הביטוח.
    המפגש המדובר הוא בין עיניכם נהגים יקרים לעיניו של אותו נהג המבצע את המחטף למול עיניכם המשתאות, ונדחף לצומת בטרם הספקתם לבחון בזהירות את המרחב.
    הלוא זכות הקדימה ניתנה לכם בחוק, ומעולם לא וויתרתם עליה בקלות.
    אך על עצם המחטף עוד תוותרו, לא תעשו מזה עניין, אני מכיר אתכם.
    עצביכם יעלו מעלה מעלה דווקא ברגע שתראו את תנועת היד בעלת המשמעות הלא ברורה שיעשה הנהג הנדחף.
    תנועת יד שהיא, ספק סליחה, ספק תודה, ספק שלום.
    איזו אדיבות נשפכת מהנהג שעד לפני שבריר שנייה התפרץ לצומת שלא ברשותכם.
    הוא מבקש סליחה כמובן על ההתפרצות הפתאומית.
    ובאותה עת ותנועה, מודה לכם על ש'איפשרתם' לו לבצע את ההידחפות.
    ואם כבר אז כבר, הוא מוצא לנכון לברך אתכם לשלום בכוונה השלישית לאותה תנועת יד.
    מה רע? שלוש בהינף יד אחת!
    ואתם בליבכם צורחים בעדינות – נהג נדחף! הידחף וסע! אל תבקש סליחה ואל תודה על מה שלא נתנו לך, כשאתה עושה את זה אתה פשוט מכעיס ומעצבן בהרבה.

    ואתם נהגים יקרים! שימו לב!
    בצומת הבאה היום או מחר, כשתפגשו באותו נהג או בחבריו לשיטה, תנסו אותו, תבקשו יפה עם היד לפני שתתקדמו, יהיה מעניין לראות אם הוא יחזיר לכם טובה תחת טובה, ויפרגן לכם להתקדם לפניו.
    עצה טובה, אל תפתחו ציפיות.

    ומזווית אישית
    כשמי שהתפרץ לצומת לפני היה לא אחר מהאברך שיושב בספסל לידי, ואני מכיר ולא מכיר אותו, זה היה פחות מעצבן ויותר לא נעים.
    אני רק מקווה שכדרכם של נהגים מהסוג הזה... הוא לא באמת שם לב את מי הוא עקף.
    הוא פשוט נדחף.
    אני, לא ישמור לו טינה על כך.
    בכל זאת, הוא ביקש סליחה!



    3.
    ואי אפשר רבותי! בלי קצת אוכל.
    למה קצת? הרבה! יש מספיק לכולם.
    אז למה נדחפים?
    שאלה טובה.

    וזה קורה בכל מקום שיש בו סירי קוגל ירושלמי המיועדים לחלוקה להמונים.
    זה יכול לקרות בקידוש בבית הכנסת השכונתי, בחתונה ב'ארמונות חסד', או בסתם אירוע מרכזי שמשתתפים בו לא מעט אנשים מורעבים שכנראה לא הכניסו דבר מאכל לפיהם מארוחת הצהריים.
    עיניהם צופות אל פתח המטבח, מצפות לראות את המגשים המהבילים יוצאים, או אז 'רגע כמימריה' יעבור עד שיעטו עליהם כמוצאי שלל רב.
    יש לי רק דבר אחד לומר להם - מה הלחץ? אתם רעבים?
    תחשבו על זה! אם תאכלו ראשונים, תהיו לבטח רעבים ראשונים! לא?
    אול כדאי להתגבר על הרעב לכמה דקות, ולחכות בסבלנות שיהיה שביל גישה ראוי ומכובד למנות הקוגל המבוקשות.
    זו הרי הפעם העשירית שבה איש המטבח צורח – יש עוד מלא במטבח! יש מספיק לכולם! לא לדחוף!

    ומזווית אישית
    מניסיון שלי, אם האירוע הבא תופס אותך הקורא רעב, ואתה בכל זאת תקבל החלטה שאתה מחכה לסוף, ושאינך חושש שכולם ייקחו לפניך.
    קח בחשבון, כי יש מצב שתמצא את עצמך עומד, רעב, מול מגש ריק מקוגל, בדיוק כמו שקרה לי.
    ועדיין אני מזכיר לך שלא מתים מזה, רק קצת רעבים.
    בתיאבון! לכל השאר.

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה