קהילת כתיבה מקצועית

קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
כך כל שיחה שלהם הסתיימה,

כשקיבלו תשובה שלילית מטיפול מייגע, כשערגו לילד טהור עיניים, כשחשבו על סלון מבולגן ממשחקים, כשרצו, כמה רצו, ילד. או ילדה. מישהו שיהפוך אותם לאבא ואמא.

כשחזרו מאוכזבים מעוד פגישה כושלת, כשהשדכן התקשר שוב להציע הצעה ממוחזרת מלפני שלוש שנים, כשבכו את חייהם לסידור צהוב מדמעות, כשכמהו כל כך לבית. למישהו שיהיה שם לצידם.

כשהתפרקו על מצבות מכוסות פרוכת קטיפתית בבית לחם, בחברון, בבית הקברות העתיק בצפת, במירון, בנתיבות, בעמוקה. כשהדליקו נר לעוד צדיק, כשסיימו את יום הארבעים בשיר השירים, כשהביטו על אבני הכותל במבט מטושטש מדמעות, כשציפו לישועה.

כשלמדו שוב את שער הביטחון, אמרו את פרשת המן, הקפידו על ברכת המזון מהכתב. כשהביטו בביתם הרעב ללחם, בבגדים הישנים של ילדיהם, כשהרגישו גשמיים כל כך שמחשבותיהם סבבו סביב השקל הישראלי החדש.

כשראו סביבם טירוף משתולל, כשפחדו פחד משתק מהתוהו הסובב אותם, מהחושך המכסה ארץ, כשלא ידעו איך אפשר לשרוד עולם כזה, לאן הכל הולך, ולמה הכל קורה כל כך מהר ומה זה הבלבול הזה.

תמיד הסתיימה כך השיחה,

באנחה גדולה המשברת את הנפש ואמירה אלמותית:

צריך משיח. דחוף.


ואז, בוקר אחד של מוצאי שביעית, הוא בא.

למצפים, למחכים, לחולמים, למקווים. דפק על הדלת ונכנס. אמר בהתרגשות שלא הצליח להסתיר "הגיע זמן גאולתכם!"

והם, הסיטו לרגע מבט ממסך, חננו אותו במבט חטוף. מלמלו "או.קי." וחזרו לעבוד.
בשעות האחרונות התפרסמה ידיעה מרעישה בקרב אזרחי ישראל, ראש הממשלה לשעבר וראש האופוזיציה כיום בדרך לחתום על עסקת טיעון עם הפרקליטות, ובזה תבוא אל סיומה סאגה משפטית-פוליטית שנמשכה קרוב לחמש שנים, וטלטלה את כל המערכת הפוליטית, זו שבסופו של דבר הביאה להפיכה שלטונית במדינת ישראל.
לא חלף זמן רב מפרסום הידיעה, וכבר ארגוני השמאל הודיעו על כוונתם לפתוח בסדרת הפגנות מול ביתו של הקדוש מנדלבליט, במטרה למנוע ממנו לחתום על עסקת הטיעון. הם אלו שהזדעזעו בכל פעם שנתניהו העז לכפור באישומים שהאשים אותו מנדלבליט, הם אלו שחרדים לכבודה של מערכת אכיפת החוק, וכעת לטעמם הגיעה השעה להשפיע עליו להימנע מחתימה, כשם שהשפיעו עליו להגיש את ההמלצות לפתוח בחקירה לפני כחצי עשור.
ניתוח הכוונות מצד שני הצדדים להגיע לחתימה, מוביל לאינטרס ברור מצד שניהם. הפרקליטות שגם ככה מבינה שהאישומים תלויים על בלימה, והרשעה בבית משפט ממש לא מוכרחת, חרדים מיום פסיקת הדין שמא יזוכה הנאשם. מאידך, נתניהו שלא מעניק אף קמצוץ אמון במערכת המשפט, משוכנע באי יכולתו לזכות במשפט צדק, וממילא מעדיף לסיים את הסיפור מהר ככל הניתן, וללא הרשעה.
אנו החרדים יכולים רק להרוויח מעזיבתו של נתניהו את המערכת הפוליטית, דבר שיביא בוודאות גמורה להפלת הממשלה בתוך תקופה קצרה [עוד לפני שיספיק ליברמן לחדש את גזירת המעונות בשנה הבאה], ומה שיגרום שוב להקמת ממשלת ימין-חרדים רחבה מאוד, עם יכולת הטלת ווטו על צירוף ליברמן לקואליציה. ולכן, מי שאמור להיות מודאג יותר מכולם מעיסקה כזו, הוא דווקא ראש הממשלה אביגדור ליברמן [לא טעיתי], שעתיד להעביר את השנים הקרובות באופוזיציה, כמעט בוודאות. נפתלי בנט וגדעון סער, לעומתו, סביר להניח שיהיו שותפים בכירים בממשלת הימין שתקום מיד לאחר הבחירות, בראשותו של ראש הממשלה ניר ברקת.

מי ניצח?
השאלה שעולה מיד בראש היא: מי ניצח? ובניתוח קר נראה שאכן הפרקליטות נצחה. בסופו של דבר היא הצילה בחסדי שמים את עם ישראל מהאיש המושחת הזה [כדבריו של ראש המערכת בהקלטות שדלפו], והיא הביאה אותו לעסקת טיעון מה שרצתה והאמינה מלכתחילה שיקרה, שהרי רק בגלל זה הגישה את האישומים המופרכים בתיק 4000, כי הפרקליטים שם היו משוכנעים בכל מאת האחוזים שנתניהו ישבר לפני המשפט.
אמנם יש כאן ניצחון מסויים לפרקליטות, אבל אם הפרסומים אודות סגירת תיק 2000 והורדת סעיף השוחד ב4000 נכונים, הרי שהכישלון וההפסד הצורב שלהם מכפה על הנצחון הזעום הזה, כי אמנם הם מצליחים להוציא מנתניהו הודאה על הפרת אמונים בשני תיקים, אבל הם מודים בריש גלי על פייק בתיק 2000 ועל פייק שוחד בתיק 4000. אימון הציבור בתיקים הללו גם ככה לא גבוה במיוחד, וההסדר לא יתרום להגברתו.

נתניהו להיכן?
קשה לדמיין את המערכת הפוליטית בלי נתניהו, זה נראה כמו חביתה בלי ביצים. האיש שידע ללהטט בין כל המוקשים ולייצר כותרות על בסיס דו יומי, היווה מוקד חדשות וססגוניות. כשדמותו תיעלם, הכל יהיה יבש הרבה יותר, הכותרות יהיו משמימות למדי, והרייטינג התקשורתי יצנח מחוסר ענין לציבור. בדיוק כפי שהתרחש בתקשורת האמריקאית לאחר בחירתו של ביידן.
האם נתניהו אכן ייעלם מהכותרות לגמרי, ויהפוך להיות אזרח מן השורה? יתכן והוא מצפה להעתיק מתאומו - אריה דרעי, ולהשאיר לעצמו את המושכות של הליכוד גם בהיותו בקיסריה. אך כמובן זה לא יתאפשר לו, בשונה מנאמנותם של חברי ש"ס למנהיגם, שגם ככה אין להם הרבה מה להרוויח אם יבגדו בו בלי תמיכה רבנית מובהקת, בליכוד ברגע חתימת ההסכם יתנדפו כל מאמיניו ומקורביו ויחלו קרבות ירושה עקובות מדם, לא ישראל כץ ולא ניר ברקת, לא אמיר אוחנה ולא אלי כהן, ואפילו האחרונים ברשימה, אלו שמתזזים בין המיקרופונים וגומרים פיהם שבח על מנהיג הליכוד - גם הם ישכחו מי הוא ומה שמו. כל נאמניו, עד האחרון שבהם, יפנו לו גב ויטמנו את ראשם בקלחת המריבות על שלטון הליכוד. חצרות חדשות יצוצו, מי המקורבים לברקת ומי המקורבים לכץ, ולנתניהו לא נשאר.
האם יש לו עוד סיכוי לחזור שוב לאחר שנות ההפסקה שיכפו עליו בפרקליטות? יתכן שכן. אך בסבירות גבוהה ניתן לומר שזה לא יקרה. אחרי שהליכוד כבר יהיה בלעדיו, תחת הנהגתו של אחר, לא בהכרח ירוצו המתפקדים להשיב את נתניהו לראש ולסכן את מפלגתם בשנות אופוזיציה נוספות. נקודה נוספת, אולי פתאום ייזכר נתניהו מה זה חיים רגועים מחוץ למצלמות, חיים שלא בוחנים אותך בשבע עיניים על כל קנייה במכולת, ודווקא יהנה מהרעיון, ויחליט לבלות את שארית חייו בצורה כזאת.
נקישה קלה נשמעה מכיוון הדלת, אחרי דקה הצטרפו אליה עוד שני נקישות וקול נשי שקרא 'פראו שטרן את בבית? פתחי לי את הדלת, אני אלזה מוועד התמיכה'.
הלנה הניחה את הבגד שבתיקונו עסקה על מיטת בעלה וניגשה לדלת בצעדים איטיים.
היא הסתכלה בחריר לראות אם אין כאן תרמית וליד הפראו החסודה מחכה גם הר היינריך בעל הדירה, וכשנרגעה פתחה לאיטה את הדלת.
ברטה ואלפרד נעמדו מאחור והיא גירשה אותם בהינף יד.
"כן פראו גירסטנר, מה ברצונך " אמרה בקול חסר חיות, ובאותו זמן מנסה ליהנות כמה שיותר מריח הבישום היוקרתי שמתלווה אל האשה שמולה כצל.
"פראו שטרן" פתחה "את הרי יודעת שהפיהרר יצא למלחמה ועמו יצאו 18 מיליון חיילים עשויים ללא חת לכבוש את פולין, להילחם ברוסיה ואפילו להגיע ללוב. בעלך יוזף היה אחד מהם עד שנהרג בקרב על סטלינגרד".
"נו" הלנה רגזה על שיעור ההיסטוריה מאלזה.
"מה שברצוני להגיד" אלזה מיהרה "שהגיעה היום רכבת לעיר עם חבילות רבות שנשלחו ל'אונזערע פראוען' (נשותינו), הארגון ששם לעצמו יעד לעזור למשפחות שנותרו ללא סעד עזר ותמיכה, וחבילה אחת ממגוון החבילות מצאה את דרכה אליך" חייכה פראו גירסטנר "אנחנו מקווים שתפיקי את מירב התועלת, ואת וילדייך תוכלו גם"....
חבילה?
הסקרנות פשתה בה. ארגז עץ סגור, חותמות גבול מתנוססות מכל צד, מסמרי ברזל הסוגרים וסותמים אותו, ובפנים? צעיף צמר עבורה, מעיל עבור ברטה, נעליים צבאיות וחזקות עבור אלפרד, מעטפה מנייר קרטון חום עטוף בחבל (כסף?)...
היא התנערה. הארגז עדיין לא נכנס לביתה והפראו הנכבדה שעל ידיה צרור צמידים כבד ומקשקש עדיין מדברת אליה, היא הרצינה והישירה מבט.
"כפי שכבר אמרתי, פראו שטרן, החבילה היא לצערי דלה בתוכן, עקב מצב המלחמה, אך אל דאגה. מיטב חיילינו בפולין מארגנים כעת אלפי חבילות עם בגדי צמר, נעליים ומשחקים לנשותינו שבעורף המלחמה".
פולין?... שוב נדדו מחשבותיה, חבילות שיגיעו מפולין? אותה ארץ קרה וקומוניסטית? מן הסתם יגיעו בגדים עתיקים ובלויי סחבות מדיפי ריח ויסקי זול וחמצמץ, והמשחקים? ודאי יגיעו ישנים, שבורים ומלאים בריח של שומן אווזים....
הגברת כפי הנראה קראה את מחשבותיה, כי היא אמרה, "החבילות תהיינה מלאות במיטב התוצרת של תושבי פולין ותגיע מסודרת ומאורגנת, אין אורדנונג (בסדר)?".
"יא, דנקה שיין (כן, תודה רבה)" הודתה בנימוס פראו שטרן.
"פאר ניכט (על לא דבר)" חייכה הגברת ופנתה לאחוריה.
"קרל" פנתה לנהג "הכנס את הארגז".
ארגז עץ עם זוויות ברזל הוכנס לבית והוצב על רצפת הכניסה.
"אוה, דנקה שיין" הודתה שוב במבוכה האישה.
"זה בסדר, תרגישי בנוח לבקש כל עזרה, ואנחנו נשתדל לסייע".
לאחר שמנוע הרכב כבר לא נשמע, פנו המשפחה לפתוח את הארגז.
החותמת צדה את עיניה "נובגרדוק רוסיה".
בתוך הארגז היו מסודרים זה על גבי זה, שלוש שמלות מצמר קשמיר, מכנסיים שחורות (לאלפרד! אורו עיניה), זוג גרבי כותנה (לברטה!), חלוק שינה מצמר (אני) ומתחתם שכבה....
בובה?!
בובה!!
הלנה אחזה בבובה ענקית ויפהפייה ובהתעלמות מקריאות הגיל של ברטה מיששה בידיים רועדות את שמלת הסטן המבריק שעטפה את הבובה, מיששה בעונג את שערות הקש ופיתלה בין אצבעותיה את המלמלות והדנטלים.
"אמא" הקיצה אותה ביתה מחלום מתוק "הבובה הזאת בשבילי, נכון?"
"נכון" חייכה אליה "שלחו לנו חבילה עם הרבה בגדים חמים וגם בובה".
"כי הם ידעו שיש בבית ילדה מתוקה בת עשר שאוהבת עדיין לשחק בבובות" התגרה אלפרד.
ברטה כלל לא שמעה את אחיה, היא המשיכה למשש את הבובה ולמלמל "איזו בובה נהדרת" "ממש יפהפייה" "אקרא לה אמילי"....
"אמילי" חזרה אמה, נותנת באלפרד מבט כעוס "שם מקסים ברטה, וכעת גשו כולכם להתרחץ, כבר מאוחר. מחר נמדוד את פריטי הלבוש ו" פיהוק גדול עצר את דבריה "ונתאים לכל אחד את הבגדים במידה שלו".
"ליל מנוחה" ניגש אלפרד ונשק לאמו. ברטה עשתה זאת כשהבובה בידיה, היא חיפשה בעיניה את אלפרד וכשלא הבחינה בו, הרכינה את הבובה עד למצחה של הלנה ואמרה בקול ילדותי ומתוק "אמא, גם אמילי מאחלת לך לילה טוב".
הלנה חייכה, פיסת מתיקות הילדה הזאת – חשבה לעצמה וניגשה שוב למכונת התפירה להמשיך את המלאכה האינסופית: לתקן בגדים לתושבי השכונה.
"לפחות" הרהרה בעודה מיישרת על המכונה שמלת פליסה ורודה "יש לי מזה קצת רווח המספיק עבור אוכל פשוט לי ולילדיי. יתומים קטנים ומסכנים" נאנחה.

שתיים בלילה.
בכי חרישי העיר את הלנה, פסיעות רגלים יחפות רצו למיטתה, וכשהבחינה לאור המנורה הקטנה בחלוק הפרחוני, שאלה בדאגה "מה קרה ברטה?".
הבכי התגבר ומספר מילים בודדות מצאו להם דרך מגרונה של הילדה, "הבובה, האוזן, אמילי שלי"...
"מה העניין ברטי?" קמה הלנה וניסתה להבין מה קרה לבובה ומה קרה לילדתה.
ברטה הרימה את הבובה ואמרה בקול הברור ביותר שיכלה להפיק מגרונה "האוזן שלה חתוכה"....
ופרצה שוב בבכי...

-----------------------

הסיפור הזה שוכב אצלי במוח כבר כמה שנים ובמחשב כשבועיים.
אשמח לקבל רעיונות לשיפור ומשוב חם.
"יש לי מוכן גם חלק שני שמתאר את הבובה הענקית שנשלחת להינד'לה שבנובהרודוק מדודיה באמריקה ועל אכזבתה מכך שאביה קטע את אוזנה כפי שההלכה מחייבת, החלטתי בינתיים לא להכניס כי הרעיון די ברור, תנו את דעותיכם בעניין, תרצו לקרוא חלק שני לאוזן תלושה? ומה באמת אתם חושבים על השם? מחכה מאוד, המלמד"
עוד פעם הביטוי הבנאלי "חסד עצום"? שוב "מצווה יקרה" השחוק?
אם אתה רוצה להתרים או לשכנע אנשים להוציא כסף מהכיס ולתרום לעמותה או לארגון שלך, אתה כבר בטח יודע שעם ההתבטאויות השכיחות לא הולכים למכולת. אם אתה רוצה שהקמפיין שלך יצליח בגדול, אתה צריך לצאת עם התבטאויות חדשות, משהו שעוד לא נשמע כמוהו.
בשביל זה יש את...
הרשל קורצונשרף - קופירייטר של מצוות. מומחה להתבטאויות נדירות.

הרשל יכתוב עבורך התבטאות לפי רמת הנדירות הנדרשת. החל מרמת נדירות בסיסית (אמירה שלא השתמשו בה בחמשת השנים האחרונות), ועד לרמת נדירוּת פרימיום-גולד (התבטאות נדירה שעדיין לא נאמרה מעולם).
כשאתם עובדים עם הרשל, אתם יכולים להיות רגועים. הרשל מחזיק במאגר אדיר של התבטאויות מכל הדורות. לפני שהרשל מוציא התבטאות לקמפיין, הוא בודק במאגרים מתקדמים את רמת הנדירות של ההתבטאות. כך תהיו בטוחים שאתם מקבלים התבטאות בדיוק ברמת הנדירות שעליה שילמתם.

עבודות נבחרות: "יהיה עמי במחיצתי בעולם העליון", "מובטח לו בכל מיני הבטחה", "יזכה לגן עדן לו ולכל צאצאיו", "אני ערב לו שיזכה בהגרלה".

חדש! שירות מיוחד לדרשנים: ספרו להרשל על איזו מצווה אתם רוצים לדבר בדרשה, והוא ימצא לכם מיד את ההתבטאות הנדירה שנאמרה רק ואך ורק על המצווה הזו. בדרשה הבאה תוכלו גם אתם לומר "יש פה עפסס לשון מעניין מאד שלא מצאנו בשום מקום אחר, 'וצריך ליזהר מאוד'. בשום מקום לא נקט הרמב"ם כזו לשון. וצריך ליזהר, מאוד!' רק במצווה הזו. הלוא דבר הוא!"

פנו עוד היום להרשל קורצונשרף, וכפי שהתבטא אודותיו מרן הגרז"ז באופן נדיר: "וכל מי שישכור את שירותיו, לא יצטרך יותר לשום דבר לעולם ולא יארע לו שום נזק שבעולם אלא רק שמחה ואושר כל הימים".
  • 789
  • אישה פשוטה היא צביה, אישה פשוטה למדי. אומנם כתיבה וקריאה עוד למדה בילדותה בג’רבא והמשיכה קצת בבי”ס בית יעקב בטבריה. אך בכיתה ד’ יצאה לעבוד לעזור בפרנסת המשפחה.

    והיום היא מגדלת עשרה ילדים כ”י , זוכרת היא את דברי הרופא שאמר שלא יהיה לה ילדים.. ובסוף, בסוף יש לה מ א’ ועד ת’ הגדול אביגדור והקטנה תחיה כולם פרי גן עדן ישתבח שמו! המגורים במושבה לצד חמותה אומנם מקלים עליהם במעט את עול הפרנסה, בעלה אברהם שיהיה בריא עובד למחייתו כחקלאי והיא בבית עם הילדים. אך מצד החיים התורניים לא משהו, בית ספר חרדי אין בסביבה משכך לומדים ילדיה בממ”ד, ’הם רק לומדים אצליכם משננת היא שוב ושוב באוזני המנהלת אבל את החינוך הם מקבלים בבית, הבנות שלי לא ילבשו מכנסיים גם לא בשיעורי ספורט. כך זה אצלינו נקודה. ” עד מהרה נמצא פתרון לשיעורי ספורט, הילדות לא יבואו לבית הספר ביום שלומדים בו ספורט.

    זוהי דרכה של צביה הצניעות היא נר לרגליה, ופרקי תהילים ממלמלת היא תדיר .גם לפעילויות בערב אינה מסכימה לבנותיה לצאת. ושאר הפעילויות מבקשת מהמורות שיעשו בחצר ביתה. ”יש לי מקום נהדר למסיבות ופעילויות, דשא נוף ואפילו כיבוד קל’

    והשבתות אחח שבת אצל משפחת כהן זה מעין עולם הבא, פיוטי השבת לצד מאכלים ערבים כדוגמת קוסקוס וכפיתות, לצד דגים חריפים. בלי לוותר על שעות איכות עם אמא.

    אחרי סעודות השבת במיוחד בשבתות החורף- השבתות של יוסף, יושבים כל הילדים על פוך גדול ליד הכורסא האדומה והתנור החם, גברת צביה מכינה לעצמה כוס תה ומעט בוטנים ומתחילה היא בסיפוריה המרתקים על יוסף הצדיק. כואבים הם את כאבו על פטירת אימו, נרגשים יחד עימו בקבלת כתונת פסים מאביו ודומעים איתו בירידתו למצרים עם הסוחרים.. אחרי שנים הנכדים הקרואיים ’יוסף’ זכו אצלה למקום מיוחד.

    יום אחד החליטה אחת הבנות שהן יוצאות לסרט בקולנוע, ”אמא, כל הכיתה הולכת לסרט! למה רק אנחנו לא נלך” צביה כבר עמדה עם תשובה שלילית עקשת בפה אלא שאז הבליחה בה תשובה חכמה..

    ”אכן צודקת את רחל ביתי, למה רק אתן לא תלכנה? ואיפה האיסור לא לפרוש מהציבור, התארגנו וצאו אבל.. כאן פנתה לבעלה אברהם שכנער שגדל בקיבוץ חילוני לצד הוריו הדתיים, השאיר לה את מקום חינוך הבית אבא שלכם ייקח אותכם ויבוא איתכם” אם ניכר על פניו של בעלה פליאה כלשהיא האיך היא שולחת אותו למקום שכזה, מיד התחלפה ההבעה. הוא ידע בוודאות שחוכמת חייה של אשתו לא תיתן לה להגיד שטויות, והתכונן אף הוא לצאת איתן..

    הוא עלה על הטרקטור ובנותיו אחריו, זה כלי הרכב היחיד שהיה להם, נוסע הטרקטור בשדות, נוסע הוא גם בכבישים אז למה צריך עוד כלי רכב...

    בנותיו החליפו מבטים לא נעים להם ואפילו אסור לפגוע באביהם אבל הם ממש מתביישות שאביהם ייקח אותם לסרט, מה לו ולסרט בקולנוע. אך כמובן מילה לאבא לא אמרו.

    מתקרבים למקום, הן רואות כבר חבורות , חבורות של ילדי הכיתה שלהן מתקדמות והם כובשות את פניהן, שוב מחליפות מבטים ולא יודעות מה לעשות. הטרקטור עוצר אבא יורד ופניו לעבר הקולנוע מחכה הוא לנס שיבוא ויגאל אותו מהמקום ההוא ואכן הוא הגיע..

    כל הילדים שבאזור מסתכלים בתימהון בהלך הדתי המבוגר שמתקרב לקולנוע, והבנות לא מסוגלות לרדת, מתביישות.

    ”אבא, שכחנו את הכרטיסים בבית’ פולטת רבקה הבת הגדולה משפט בשקט. קשה לשקר לאבא הכרטיסים שבכיסה כאילו גרמו לה שריפה בכיס.

    האחיות מסתכלות עליה, יודעות בוודאות כי שקר היא דוברת, אך מצילה היא אותן מבושה נוראית וגם האמת קצת איך לומר מירידה כלשהיא שגם הן מבינות שאין זה מקומן כאן עם תכנים שונים מהבית...

    אברהם אביהם מושך בכתפיו, מודה לה’ בליבו שתפילתו התגשמה וחוזר לטרקטור בדרך הביתה, ילדי הכיתה כנראה חשבו שהיה כאן איזה מישהו שהתבלבל בדרך, או שחיפש עזרה כלשהיא, לעולם הם לא ידעו שהאיש הזה עם הכיפה הלבנה והמכנסיים המשופשפות היה בעצם האיש שהציל את בנותיו מסרט בנפשן.

    וצביה, צביה חיכתה להן בחוץ עם כוסות תה ובוטנים, לב האם שלה לחש לה שהן עוד יחזרו, התפילות שמתפללת עליהן תחזרנה אותן, סיפוריה על הצניעות של יוסף ושאר קדושי עם ישראל, יעמדו ויהיו מליצי יושר על בנותיה שתצעדנה בדרך הנכונה.

    זכתה משפחת כהן מה שהרבה לא זכו בדור ההוא בנים ובנות הולכים בדרך ה’, זכה אברהם בחתנים תלמידי חכמים וזכתה צביה שבהלוויה שלה שהיתה במוצאי שבת חנוכה תשפ”ב שמאה צאצאים בדיוק! (כמו שהרב פיש זצוק”ל בירך אותה שהיא תזזכה ל100 צאצאים..)מלווים אותה מי בביתו ומי אחרי מיטתה..

    יהיו הדברים לעילוי נשמת סבתי הצדקת צביה שבענה בת זוריא.
    בבוקר אחד קריר למדי נתלשתי אט אט מהשמיכה, נטלתי ידי במי הקרח שליד מיטתי, ופתחתי את פי לאמור 'מודה אני'.

    "מ..", שיעול ארוך נפלט מגרוני והעיר את בני הבית, ניסיתי להתנצל אך מיתרי קולי נדמו, משמיעים קול ענות חלושה, הייתי כאילם.

    כך במשך כמה ימים שוחחתי עם הילדים על גבי לוח מחיק גדול שהעמדנו בסלון, ופעמון מתכתי כסוף לא מש מידי, התחלתי להתמכר לזה.

    אך אז באה שבת, אין לוח ואין פעמון.

    בעצת
    @יאן הכינותי מערב שבת שלטים ייעודיים בכדי להשתמש בהם בלא לדבר דבר.

    אין מה לומר, גאוני.


    *כן*

    *לא*

    *אולי*

    *גוט שאבעס*

    *תגידי למוישי שאני מתפלל למטה, איפה שפעם פומרנץ ישבו, גוט שאבעס*

    *תביא סידורים לי ולך, ואת העלון שמוחבא בארון מתחת לבימה*

    *אף אחד לא יצעק עליך, תגיד שאני שלחתי אותך*

    *נוו*

    *תוותר ליעלי על המקום*

    *כי אבא אמר*

    *מלח*

    *מלח*

    *מים אחרונים*

    *מי שקם מהמיטה לא יקבל מחר את מה שיקבלו מחר*

    *קום לשחרית*

    *אני לא מעיר אותך שוב, אם לא תקום עכשיו, תצטרך להתפלל בחב"ד ולחזור רק לסעודה שלישית*

    *אין לי כח לרדת לסיבוב אחרי הטשולנט תרדו לבד*

    *מנחה*

    *מנחה*

    *ש-ק-י-ע-ה*

    *עוד לא*


    *עכשיו*
    שלום, רק רציתי לספר לך שהיום. הדירה בטבריה תהיה שלך. רק שעות ספורות מפרידות בינך ובין מרפסת שמשקיפה על הכנרת. בעיר הקודש, בתוך הקריה החרדית. כן כן. רק בשלוש מאות שקלים בלבד. אתה יכול להיות הזוכה. ובכספך יוכל הארגון 'תקוות יוחנן' להמשיך במפעלות הקודש.

    אני עומד בתחנה ממול זופניק, ממש מעל המכולת של סיני, רוצה להגיע לכנפי נשרים. יש לי פגישה אצל איזה עורך דין ידוע, והאוטובוס בושש.

    לא נותר לי, אלא לתפוס את הפלאפון באצבעות רוטטות מקור, לנסות לחייג לקל-קו, להקיש מספר תחנה סולמית. מספר אוטובוס סולמית. להתבשר בבוא הגואל.
    אפס. כי כל פעם שבאתי להקיש את הספרות, נדחפה לצג שיחה ממתינה. מספר כשר בלתי מזוהה. שני צלצולים, ניתוק. שני צלולים, צינתוק. וחוזר. חלילה.
    "בטח עוד פעם איזה 'חיידר על קברו' " אצרתי כעס.

    איתי בתחנה, זקנה ירושלמית עטויה שביס מגלה טפח מפאה סינטטית, עם ניילון תואם. על ידה בת סמינר חבוקת קלסר ועוד כמה ממתינים לשווא.
    בקצה, בפינת המעשנים, נע ונד יהודי בעל חליפה ארוכה זרועת כתמי טחינה. זקנו מצהיב מעישון. כולו בתוך הפלאפון. מחייג הלוך ושוב.
    גם אני שוקע בטלפון. לאחר כמה ניסיונות. נואשתי.

    הצינתוקים מצידם, לא נואשו.. החלטתי ללמד את הטלפנית האלמונית, זאת התפתתה למודעה בפרסומון המקומי, שהבטיח לה קידום וגבעות, בסביבת עבודה היימיש שבהיימיש, לקח.

    "הלו!. צווחתי בחישוק שפתיים.
    "שלום" נענע הקול שנשמע כמעט אמין. מאחל לי שלומות בעליזות אין קץ.
    "רק רציתי לבשר לך, המשיך לאחר המתנה מדוייקת. שהיום הדירה בטבריה תהיה שלך. רק שעות ספורות מפרידות בינך ובין מרפסת שמשקיפה על הכנרת. בעיר הקודש, בתוך הקריה החרדית."
    "אני לא רוצה דירה בטבריה". רציתי לצעוק. כשלפתע, נפל לי הרב קו.

    היהודי הפינתי התקרב להרים לי. אני שומע אותו צועק לשפופרת.
    "כן כן. רק בשלוש מאות שקלים בלבד. ואתה יכול להיות הזוכה. ובכספך יוכל הארגון 'תקוות יוחנן', להמשיך במפעלות הקודש."
    "אההה. זה אתה!" תפסתי את הזקן הצהוב המתפורר. "אתה מצנתק אלי. ומשגע לי את השכל."

    מפני היהודי נעדרה כל בושה. האוטובוס שהגיע, הציל אותו ברגע האחרון ממטר חבטות.
    עלינו שנינו. כשהאיש משלם על שנינו ברב קו שלי. לאחר מכן תופס לי ולו מקום זוגי. מקפל את החליפה בתנופה, משפריץ מעט טחינה, ומתחיל לספר.

    "תראה, שמי יוחנן. אברך העמל לפרנסתו. חיתנתי חצי תריסר ילדים כשהחצי השני, שבעה במספר, בדרך.
    בהתחלה הסתובבתי כמו כולם, משטיבל לבית כנסת, עודדתי יהודים רחמנים, לתרום לקרן ו'החזקת בי'. יום אחד, הגיע איזה צעיר לשטיבל שלנו, סיפר בעינים קטנות, שהוא קנה דירה בטבריה. ומתוך רצון גמור להיטיב, הוא מעמיד אותה להגרלה. הוא מחפש ארגונים שישמחו להשתתף במצווה הנדירה. הטריק הוא שחצי מהכרטיסים נשארים אצלו בכיס.

    כולם קפצו על עגלת הטרנד.
    עלי שוח' 'שיח השדה' 'חסדי יצהר' 'רינה של זימרה' כולם הפיצו דפים צבעוניים נוטפי כרומו, שאם רק תיטול חלק בפעילות האגודה תזכה בדירה.
    אמרתי לעצמי למה לא.
    פרסמתי שאני קונה מכונות הנשמה ומטושים לנזקקים. קניתי כמות כרטיסים מצומצמת, חיכיתי שיבוא גל קורונה, ויצאתי לדרך.
    אין לי יותר מידי כסף להשקיע ב'ימות המשגיח', שירימו בשבילי טלפונים, אז אני עובר מספר מספר בקומות הכשרות, מצנתק כמה פעמים, מי שעונה אני מספר על ההגרלה שלי.

    האוטובוס הגיע לכנפי נשרים, ורחמי על יוחנן בעל התקווה, הולכים וגוברים. "קח" אני מושיט לו שטר של מאתיים. "תשמור את הכרטיס לעצמך." כרגיל וותיק הוא משלשל אותו לכיס הקטן.

    "תראה". הבריק לרגע רעיון במוחי הרחום. "הרי דירה בטבריה יכולה פיקס לסדר אותך. תשמור על כל הכרטיסים ועוד כמה שעות תהיה לך דירה בטבריה."
    גופו געש מצחוק, "נראה לך שלמישהו יש סיכוי לזכות בדירה? חוץ מזה שההגרלה כבר הייתה."

    "אה. ואתה עדיין מוכר כרטיסים."

    כן. כן. עוד כמה שעות ויש לי דירה משלי בטבריה.

    ותודה ל
    @הדוויג גם על הפאנץ' גם על הרוגלך היה משהו
    עדן
    ישראל טיק.


    זכור הייתי משלו של הרבי שלי. שלמדני קרוא וכתוב ואף טעמו של השוט לא חשך ממני.
    ריש-דוכנא זה ניצב בהקיץ למולי ומספר מעשיות-סרק ומשלים לרוב ועיני כולם נעוצות בו וכה
    היו דבריו.
    ‘הביטו, מעשה הגוי, כמעשה הבהמה ומותר האדם אין. הכיצד, שקם שטיפ"ן מעל יצועו
    ונחפז לעבודתו, לאחר זמן-מה הוא שולח ידו השעירה אל תרמילו ומוציא הימנו ככר של לחם
    כהה וגס ונוגס בו בתאבה רבה. לכשמסיים סעודתו ופוסק מעמל-כפיו מיד עולה על יצועו.
    גלגל חוזר הוא בעולמו!‘, הרעים הרבי ושוטו הצליף בנקודה נעלמה באוויר ה'חדר' ‘נמצא
    איפה, ישן כדי שיהיה בכוחו לעבוד. עבודתו משמשת לו מקור מחיה ואכילתו ושתייתו מביאין
    את השינה...‘

    ביש-גדא שכזה. כל התינוקות חשו קורטוב של צער על אותו שטיפ"ן שאין לו בעולמו אלא
    כמה אמות מצומצמות ונע בתוכם כעכברא דשכיב אדינרא ומסתבב הדינר והגוי רץ. ..
    ובדרך הילוכו היה צועק, שאם יכשלו רגליו מיד נופל ונשברת מפרקתו ושוב אין לו תקומה.
    אלא רץ והולך וצועק ווי...

    אחר הדברים האלה יצאנו הרחובה לרוץ ולשחוק במיני שחוק שנהגנו באותו היישוב, אותו
    הפרק. ורוח אחרת הייתה מפעמת בלבותינו. רוח רוממות שרוממנו המקום מכל עם וכל
    מעשינו אמת ומתקיים העולם בהבל פינו.

    היינו רצים והולכים עד שהגענו לישיבה גבוהה. אין בינה לבין ה'חדר' אלא חליפת בגדים
    אחת וקדירות מרובות לפי שתלמוד מביא לידי רעבון ואם אין קמח, תורה מנין.
    על כן, שטיפ"ן זה הממונה על התרווד בחדר-התמחוי בוזק קמח ביד רחבה בכל התבשילים
    הן של דג הן של ביצה. אך קשה שאור שבעיסה שמעכב את העיכול. במה דברים אמורים?
    במי שקבע סעודתו על השאור. אבל כבר למדה תורה דרך-ארץ שאל יאכל אדם לתיאבון אלא
    כדי קיום-הנפש ודיו.

    הנה כי כן, כך קיימנו המשנה של פת במלח תאכל. והמימרה של מים במשורה, משורה היינו
    מידת כלי. לבל ילגום בר-נש מלא לוגמיו להוציא לילי-שבתות וימים טובים ששותה רביעית
    ומוסיף עליה ובוצע פתו יותר מכזית ואין הדבר מגונה, אלא משובח. שנפשו נהנית ממזון ג'
    סעודות. על כל פנים, מים שלנו, לנו כמה וכמה לילות בכלי חרס מכוסים מפני הסכנה. מצוות
    על הארץ תישן אינה נוהגת בימינו שהגופים חלושים הלכך מוטלים אנו על נסרים דקים של
    עץ ממולאים בקש וגבבא והגבבא עודף על הקש ומבצבץ לחוץ. אין רגליה של המיטה שוות
    בארכן לפי שנמסרה רגל אחת למשמרת לעלמא-דאתי, ששם טרקלין וכאן, פרוזדור.
    ומכאן באנו לסיפא דמתניתא. וחיי צער תחיה. שאל יאמר אדם אוכל במשורה ואשתה מי-
    מלח ואשן על הארץ ואעשה מה שלבי חפץ. אלא כל תענוג שבא לידו אל ירגיל בו וכל דבר
    שמנאהו, ימשוך ידו הימנו ובתורה הוא עמל.

    אותו יום, מחשבות רעות תקפוני. נדמה עלי העולם כולו ככדור והכל רצין מהכא להתם ואין
    מוצאין כדי ספוקן ומגלגלא עלמא כביצה הזאת שאין לה פה.

    רגלי הוליכו אותי למקום שלא נתבקשתי בו והוא, בית-התמחוי. שם שטיפ"ן האדומי מגלגל
    בעדשים. חולשה תקפתני. לבי שקע בקרבי וברכי הלכו מים. וכל הזמן הזה שטיפ"ן מגיס
    בקדירה שעשויה כמין אשבורן ומזמר זמר של שטות. אמרתי לו, 'אחא, איני חש עצמי בטוב,
    הלעיטני נא בשכר זה שאבינו האכיל את אביכם כשעלה מן השדה והוא עייף'.

    הגוי סב לעברי, עיניו נוצצות מאדי הבצלים והשומים ובידו עוגה של גריסין ושל פול.
    כיליתי התבשיל וקנחתי במרק-סלקים חמצמץ, שכל סעודה שאין בה שריף אינה סעודה. הגוי
    הזה, מח אין לו שאם רצה היה משיבני תשובה ומשיב אליו את בכורתו. אבל עם הבכורה
    נטלה דעת עמי-שאר-ארצות ונמסרה ליהודאי והעולם הולך וסובב ומנוח אין לי.
    יצאתי לשדות שסבבו את הכפר ופגשתי בשדכן דמתא. מצא לו הלה בקעה להתגדר בה
    ושאלני. 'מה פסול מצאת בבת הטוואי?' 'שום פגם מצאתי בה', עניתיו, 'אלא שחסר אני כלום
    ואינני חפץ לשתף אחרים בחסרוני.' הביט בי השדכן, רק שחק ובכה והלך לדרכו.

    העצים רחשו והשירו את עליהם. גלגל הוא שחוזר בעולם. העץ מצטמח, נובל, נושרים עליו
    ומת ואילן אחר עולה במקומו. אני אין לי חפץ באילנות של סרק. מחפש אני את עץ החיים
    שבתוך הגן. רק מועקה אחת לופתת את לבי, שלכשאמצא את עדן , לא אדע להיכן לפנות,
    לפי שהדעת מושרשת בי יכולה היא לעקל את דרכי ולעקם את מחשבותי.

    שבתי לדירת-עראי ששהיתי בה בכדי להתבונן בהרהורי ונזכרתי מעשה בזקן-בן-עירי שראני
    הולך בטל ומקלע אבנים בקרפף. נשען על מקלו והביט בי בעיניו השתומות ומלמל ‘לא כך,
    כך לא‘ ושלח מקלו אל מורד רגלו ומשמש שם שעה אחת כי נקעה כף ירכו וכל הזמן הזה לא
    פסק מלומר 'לא כך, כך לא...' עד שהלך לו.

    זכרון זה העציבני ביותר משום שלא ידעתי אמאי
    לא נחה דעתו ומה בקש לומר לי. משכך ראיתי שמרה-שחורה שוררת בלבי יצאתי אל החצר.
    באר ישנה הייתה שם ומימיה צלולים וזכים אבל היום אווירה העלה כל מיני עיפושים ורמשים
    מעופפים ובעלי-קומה. וכך יאה להאי גברא. שבזמן ששלום בלב איש הכל מרוצין לו ועושים
    כל חפצו ועזים מביאות דובים בקרניהן. אבל שאין לבו שלם הכל שונאין אותו ומתגרין בו.
    נפשי חשקה להטמן בתוך איזה בור או איזה דות. במקום ריק ושומם הרחק מן הישוב. לתור
    במוחי אחר השביל הנסתר לעדן. אבל השמש יצא על הארץ ואף קיקיון לא בקע וצמח פתע מעלי.

    נתיישבתי על הקרקע . מעטה נוקשה זה של אדמה, אש וברזל המכסה על השער הקדמוני
    של גן-העדן-האבוד. והלא כמה וכמה דרכים מובילות שמה. הדרך האחת היא לחתור חתירה
    עד למעמקי הארץ. כידוע בקרב חוקרים קדמונים והא ראיה שהאדם מרחיק נדוד למעלה
    למעלה, החוצה, במקום פנימה. כוכבים ברקיע כחול אשר על שפות כל הימים ובכל זאת
    מתאווה האדם להניח רגלו על אדמות צחיחות ושוממות. שאינן מניבות תנובה ואינן עושות
    פרי.
    אך איש אינו מביט למטה, לעבר השער העתיק. מי שימצאהו יידרש ליתן דין וחשבון לפני
    שומרי החרב-המתהפכת. אבל שמא, לבסוף, יתנוהו לכנוס ולטבול בנהרות-האפרסמון.
    להשיל את קליפותיו, את פחדיו, את עולו. מי נבון וידע , איש לא נסה זאת ושב כדי לספר.
    הדרך האסורה למעלה-למטה היא דרך האבדון. בוחרים בה מתי-מעט שאפסה כל תקוותם.
    הסכנה בדרך הזו היא ההליכה לאיבוד. הנפילה. יכול אדם למצוא את עצמו נסחף בזרם
    המימד-הנסתר אל ארץ צייה ואויב. אל השאול.

    אך הדרך הראויה והמשובחת מכולן היא דרך מעמקי-המחשבה. כמו חנוך בשעתו שעלה חי
    השמימה. שלוש-מאות שנה ושישים וחמש נדרשו לו. אבל הוא מצא את הפתח, לבסוף.
    כשאני עוצם את עיני ומחפש אחר השביל מיד טורדות אותי מחשבות של הבל וביעותים של
    סרק. חרבות-מתהפכות ולוהטות כבשעת יצירתן. לא נותר לי אלא להמתין בקצה הארץ.
    בספו של העולם. במקום חסר-צל, ליד באר מעופשת ולהביט אל האופק החתום.

    בבקרו של יום המחרת, מאסתי בשלשלאותיה של התקווה והסרתים. נטלתי על עצמי משרת
    מלמד-תינוקות באחת מן העיירות המפורזות שאין להן שם. וכשהייתי מביט באותם שזה
    מקרוב באו ובזכרונם הצעיר עדיין מתקיימים עדן ונהרותיו המפכים, המזמינים, גם אם
    במעורפל, הייתי מתנחם.

    הם היו בוכים כאשר אירע להם דבר מה שאינו לרוחם. כי נשמתם לא הורגלה עדיין בחספוס
    התמידי של הדעת וחולאיה. הם היו מאושרים בלי שום סיבה בכלל והם לא הזדקקו לשום
    דבר מן החוץ בכדי להשתעשע ולשחוק. הם היו מזכירים לי שגם אני הגעתי משם. שגם אנוכי
    הושלכתי מן הגן.
    ועל כן הייתי נוהג בהם בעין-טובה. כי חפצתי להותיר בם חותם של טוב. באותם שזה לא
    מכבר באו מעדן, אל המדבר.
    לשחק בחבל

    רעשי החבל הנחבט בקרקע שוב ושוב, החזירו אותי באחת אל הילדות, למקום בו גדלתי, לשעות אחר הצהריים המתוקות בהן אני וחברותי שיחקנו ושיחקנו, בלי להתעייף, בלי להתלונן שכואבות הרגליים.
    איך אהבנו לקפוץ, בדיוק כמו הילדות החמודות שמקפצות להנאתן בגינה הציבורית בה עברתי זה עתה.
    שמעתי אותן שרות את ההמנונים המעודכנים ונזכרתי איך שרנו בכוונה ובחדווה ילדותית את המשפטים המטופשים על ההוא שגידל עגבנייה, ועל - אחד הרבה לפי צורה...
    ספרנו במלוא הריכוז - אחת שתיים בהפסקות שתיים... בלי להבין עד הסוף את הלוגיקה של החשבון.
    הזמנו האחת את השנייה להיכנס אל מתחת לחבל המתגלגל, לקפוץ בדיוק ברגע הנכון, לעיניהן של כל הצופות מן הצד המקוות שעד מהרה יסתבך החבל ברגליה, והקופצת תיהפך למגלגלת/אוחזת חבל במקצועה, עד הסבב הבא.
    הקריאות הנזעמות, קלוש, מהיר, מהדהדות עדיין באוזני, כשאני זוכרת היטב אם כי לא בשמותיהן, את המתלוננות הקבועות, מהזן הלא נכחד של האנשים שרוקדים תמיד על רצפה עקומה, "בלי ריגוזים" היינו אומרות להן.
    היו גם שתי מסכנות תמידיות שאחרי שני גלגולים היו חוזרות בבושת פנים לעמדה הקבועה שלהן.

    אוי, החבל הזה, כמה גלגולים הוא עבר.
    מעניין אם הוא נשאר עדיין בבית הורי בסלסלת המשחקים העזובים, אם אמצא אותו כנראה שמצבו יהיה בכי רע, קצותיו לבטח יהיו פרומים, ומסתבר כי יד שתיגע בו תפורר אותו גם באחיזה רכה.
    ועדיין שווה לבדוק ולו רק בשביל לוודאות שריחו הייחודי של החבל המקצועי שסבתא קנתה לי, נשאר עליו.

    עשרים שנה אחרי, חשבתי שאני לא אשחק יותר בחבל, גם כי אין לי עם מי, וגם כי זה לא מתאים.

    המציאות חשבה אחרת, חזרתי לשחק בחבל.

    משחק חבל מסוג אחר, משחק חבל מסוכן, לא שאלו אותי אם אני רוצה להשתתף, הכניסו אותי בעל כורחי לתוכו.
    לא הייתי מודעת לכללים, לא הכרתי את החוקים, לא היה לי מושג וחצי מושג על המשחק הזה.
    המשימה לא הייתה לקפוץ בלי לחטוף מהחבל חבטה קלה ברגליים, כמו שהכרתי מפעם.
    המשימה הייתה שונה וקשה בהרבה, כזאת שלא חלמתי שאפשר לעמוד בה במציאות.
    קשה לי לתאר אותו במילים, אך אנסה בכל זאת.

    נקודת הפתיחה של המשחק היא חבל ארוך ועבה הפרוש בגובה רב בין שתי נקודות רחוקות זו מזו, כשמתחתיו תהום פעורה, שרק מלהביט לעברה עברה חלחלה בגופי.
    המשימה ההרפתקנית והמסוכנת הייתה, להתלות בו בשתי ידיים, ולהתקדם בזהירות מתחילתו ועד סופו.
    המטרה – לא ליפול.
    ההוראות במשחק היו ברורות.
    על השחקן להחזיק חזק, להתרכז בהתקדמות, ולהימנע מהסחת דעת.
    כל צעד מזכה את השחקן בנקודה.

    והחלק החשוב במשחק הוא לדעת שהחבל לא תמיד תלוי ועומד כך בלי תזוזה.
    השלבים המשמעותיים והקשים של המשחק, הם כשהחבל מתחיל להתנועע, להיטלטל מצד לצד, ועל השחקן להיטיב את אחיזתו, לזכור את תפקידו, ולהמשיך לחשב את דרכו, איך הוא מתקדם, ודבר הכרחי יותר, איך הוא לא נופל.
    התקדמות תוך כדי האתגרים כשהחבל מיטלטל מזכה בנקודות רבות, כשזה מה שבעצם מקדם את השחקן במשחק.

    ומניסיוני במשחק –
    היו לי רגעים קשים תוך כדי, בהם אמרתי לעצמי, שחררי, עזבי, את גם ככה לא תשרדי עד הסוף, תיפלי, מה כבר יכול לקרות, תסתכלי קדימה כמה נפלו לפנייך, אין לך סיכוי.
    אבל כל פעם שהצלחתי להחזיק את עצמי תלויה בין שמים לארץ, למרות הטלטולים והזעזועים שחוויתי תוך כדי, התמלאתי באנרגיות חיוביות, רצון, ויכולת שרידות, שהחזיקו אותי עוד קצת.

    כיום אני אוחזת בשלב מתקדם, ועדיין אני לא רואה את הסוף, אני בשלב שיש גם חושך שלא נותן לי אפילו תקווה קטנה או מידע כל שהוא כמה דרך עוד נשארה לי.
    אני מקווה שאחזיק מעמד ועד הסוף.
    היום אני מבינה את מה שהחיים לימדו אותי - לשחק בחבל.
    שכחתי עוד פרט קטן...
    כל שלב חדש במשחק החבל, מתחיל בקריאה "חבלי משיח" ו... "הנה זה בא".
    images.jpg
    ”שמעת מה קרה עכשיו?” לאהלה רצה לאחותה שבסלון לקבל חוות דעת שמעבר לקולות..
    כן, נשברה צלחת אצל משפחת אפללו..ענתה לה אחותה שבי בתמימות
    ”לא חשבתי שהר געש עלה התפרץ...זה אומר שמגיע להם מזל טוב..” התרגזה לאהלה ותוך כדי נטלה את קראט מהשולחן.
    ”אה האמת ראיתי אותה יוצאת מהבית מסודרת ומטופחת בתקופה האחרונה...” שבי אפילו לא הרימה את עיניה מספר האלגברה בניסיון לפתור עוד תרגיל לקראת החות הקרב . ”שברו צלחת? ולא חשבו לעדכן אותנו? איזה חוצפה של שכנים, ראית אמרתי לך שזה מה שיקרה, בגלל שחגגתי תשע עשרה ואני עדיין פה, מפחדים לספר לנו על אירועים..” לאהלה הפגועה , (לא ברור אם מאחותה או מהשכנים..) פתחה טבלת שוקולד שהייתה מונחת בשולחן, מזכרת חיה לעובדה שהן עדיין לא פרקו את הקניה מהמכירה השכונתית.
    ”חוצפה לא.. אבל חוסר דרך ארץ לא להזמין שכנים.. אבל עזבי מה את צריכה אירוסים בבית, אחד בתוך השני צפיפות נוראית ויש עכשיו זן חדש של קורונה...” שבי קמה מהספר שפתחה רק לפני דקות מספר והחלה לפרק שקיות.
    ”לאהלה יצאו לך עוד חצקונים תיזהרי..” ניסתה לאיים על אחותה ללא הצלחה..
    ”שוב קורונה? הם עם השטויות שלהם.... ושיישכחו שנביא להם את הדירה לשבת חתן. הם לא יקבלו בלטה אחת”. אמרה בין קוביה לקוביה מנסה לשווא לכבד את אחותה הצעירה.
    ”את מגזימה זה בכלל לא שטויות המצב הזה”. שבי נבהלה רק חסר לה שיחזרו מגבלות הקורונה והחתונה של אחותה תיהיה בחצר עם מסיכות. ובלי חלק מהמשפחה המתגוררים בחו”ל.
    ”אני אמרתי שטויות? אני התכוונתי שזה בכלל לא יפה.” לאהלה נזכרה פתאום שגם היא צריכה להתחיל לפרק לא שוקולד שקיות.
    ”מה יפה קשור לכאן. זה מצב מסוכן מאוד”. שבי לא אוהבת את אלו שמזלזלים בקורונה..
    ”מה מסוכן? בואנה את מגזימה.איך הגעת למסוכן, אבל בטוח שהם יצטרכו ליישר את ההידורים ביננו” לאהלה ניסתה לעשות סדר בארון השימורים כדי להכניס עוד קופסא אחת.
    ”לא מעוניינת ליישר את היחסים עם רשעים כמוהם. תודה שיתמודדו לבד עם המצב” נשמע קול עמום ממרפסת שירות. ”רשעים? את מגזימה! אסור בשום פנים ואופן להגיד כך על אנשים. הגאווה שלך עוברת על גבול! ואם את חושבת שמגיע לך משהו אז מקסימום צלחת שלום בית מתוקה הנה ...דופקים בדלת, הם בטח הגיעו...” לאהלה זינקה לעבר הדלת לקבל את הצלחת שלה...
    ”דמיונות מי הגיע בנט? אולי סער?”
    ”לא השכנים? אפללו,” רגע למה בלי צלחת? ולמה עם בגדים כאלו פשוטים. חשבה לאהלה לעצמה.
    ”שלום, אפשר שקית חלב?” מרגלית בת השכנים קצת הופתעה מהמבט שבחן אותה מכף רגל ועד ראש.
    ”שקית חלב? אירוסים חלבי?.” את שאלת הצלחת והבגדים היא תשמור להזדמנות אחרת...
    ”אירוסים? למה אירוסים? למי?” השתוממה הקטנה עוד ועוד חלקי לגו נוספו לה בראש.
    ”לרותי. שברתם צלחת . לא?”
    נכון שנשברה צלחת, אבל מה קשור לאירוסים? אהה חשבתם שיש אירוסים כי אח שלי שבר את הצלחת? קולות צחוק נפלטו מפיה בלי מסיכות (או לפחות מסיכה) אצלינו לא שוברים צלחת בכלל, פשוט אנחנו מכינות עוגה לדודה שלי שב’’ה החלימה מהקורונה, עברה תקופה לא קלה...”
    את רואה שהמצב עדיין מסוכן? שבי הגיעה עם שקית חלב ולא שוכחת להעיר בקול...
    ואת עוד קראת להם רשעים.... אחותה היתה חייבת לענות לה לא לפני שווידאה שהדלת סגורה היטב.
    מי שבאמת מבין בעסקים, יודע שהפסד ורווח אינם הפכים.

    האיש שבספסל הנמוך כבר שנים מתופף על דלי גדול מפח, ולא מבין אנגלית בכלל. הוא לא יודע מהן קבלות ומהו מאזן שנתי,
    אבל בכל פעם שמגיעה השעה 8 בערב הוא עוזב את הספסל הנמוך והולך למקום אחר.

    המקום האחר הוא רחוק ובלתי ידוע. אף אחד לא בדק לאן הולך איש הספסל בשעה 8, ולכן איש אינו יודע היכן הוא המקום האחר.
    אבל זאת יודעים כולם- כשזזים עוד קצת מחוגי השעון שבראש התחנה ומצביעים על חצי שעה לאחר 8, בא העיוור אל הספסל של האיש הנמוך.

    הספסל נמוך וצר, ובכל זאת יודע העיוור למצוא אותו בכל יום מחדש. פעם, לפני שנים, לא היה ספסל נמוך על יד התחנה הלבנה, עד שאיש הספסל דאג שיהיה. ואין איש אחר יודע למה ואיך ומתי.

    רק זאת יודעים כולם- הספסל הנמוך שייך לאיש הנמוך ולדלי שבידו.

    אך מאז הגיע העיוור וגישש את דרכו אל הספסל, הולך האיש ומתנדנד דלי הפח לצידו, ואף אחד אינו יודע היכן מצא לו לישון. מאז הגיע העיוור, שייך הלילה והספסל הנמוך לאדם אחר.

    כי איש הספסל הנמוך, מבין באמת בעסקים.
    ב'שנה ראשונה',הכל יותר מרגש. הלכנו ביחד לקופת חולים. דיברנו בדרך על הצבע של המטריה.
    רק חבל שרוחמה, כבר תקופה, מתלוננת על כאבים.

    נכנסו ברחימו. אני נכנס בביטחון ואחרי רוחמה.
    "הרופא, הרגל של אישתי כואבת לנו".

    "כרטיס בבקשה!" המבטא הרוסי לא מסגיר שום שמץ של התרגשות מהמחווה. או שהוא לא שמע על ר' אריה לוין.

    האישה סובלת ואני עומד מהצד מצקצק כהשתתפות בצער. רק הרופא חומד לצון.
    "להוציא לשון!"
    -"נו באמת, דוקטור, מה לשון?! הרגל כואבת לנו!"
    -"נה נה נה... האוזן שלי כבר כואבת לנו. אם אפשר החוצה!" המבטא הרוסי נשמע לעיתים קשוח.

    בלעתי את העלבון ויצאתי למסדרון. גדודים של הורים עם ילדים ברמת שיעול כזו או אחרת יושבים בוהים על קישוטי קיר מטעם מאוחדת. כל כך טוב להם עם המחלות המשפחתיות החמימות והתמימות שלהם. רק אני בעל טרי ונזוף

    כמו ילד קטן. שנה ראשונה שכמוני. בסך הכל רציתי להראות לה שאני בעל טוב. ולמה היא לא הגנה עלי? למה לא אמרה לרופא שאני אשאר?!


    חזרנו הביתה בדומיה. הרגל שלה, כואבת מעכשיו רק לה. הלב שלי כואב לנו.

    "שבתאי" היא זועקת בלחישה.
    "הגיע הזמן שנארגן תיק לבית חולים".
    "איזה בית חולים?!" הייתי נבהל.
    "כבר תשע חודשים אני מנסה לדבר איתך על זה, אבל אתה כמו תוכי, 'הרגל שלה כואבת לנו'."

    "אה...
    את בטוחה שאין כלום עם הרגל."
    -"מאה אחוז!!!"

    "יופי ברוך ה'. אז אני יכול ללכת לכוילל?"

    יוני-מלחמה. ישראל טיק


    בית -לבנים שעשיתי בו את ימי הראשונים לאחר שנשאתי לי אשה , מסביר פנים היה ליושביו.
    גזוזטראה נאה הייתה לנו בביתנו, וממול לה, נשקף נוף הרי יהודה .
    השכנים לא באו עמנו בטרוניה והאוויר היה מצוי בריווח.

    כירה קטנה יש בחדר החיצון, ממנה בוקעים תדיר תבשילים, מאפים ועוגות-מחבת שזוגתי הנאווה
    בקיאה בהם הרבה והכל, עיקרם בבלילה של קמח, לוג שמן, ביצים מספר ותלולית של סוכר.
    חפצי-נוי הנחנו בינות לווילאות ובצדי המשקופים, ושעון מטוטלת מפסיע אנה ואנה על הכותל הדרומי.
    אמרנו בלבנו, כאן ביתנו ובו נחיה שנה אחת. אין צרכינו מרובים כל-כך, ספרים, ללמוד בהם. גווילים
    לשרטט עליהם. תנור להסקה, מים לרחצה ועל מנת לכבד את הבית משבת לשבת.
    אך בפתאום, קפץ עלינו רוגזם של יונים, יוני פרא.

    היו היונים מצערות אותנו בשנתנו. מתעופפות ומטפחות באגפיהן. הומות ומנקרות את הגג, עד
    שדומה עלינו כאילו התקרה עוד מעט קט משתברת ונופלת ומתמלא כל הבית כולו עשן.
    הגג היה עשוי רעפים רעפים ואין ביניהם דיבוק וחיבור אלא קצהו של זה אצל עיקרו של זה וחוזר
    חלילה.
    ובשעה שהיונים מקננות בו ועושות שם כל צרכיהן, נמצא כל הגג כולו רועש וגועש כגלי הים הגדול .
    מה הרעף הזה קורא? הרי פה אין לו. לפיכך הולך ומתבהל ומקרקש בשדרתו
    ואין דעתו נחה עד שיתבהלו ויתרגשו הכל עמו ויצטווחו בקולם הם וכך עולה השאון מעלה מעלה וברב
    עם הדרת מלך.

    יונה זו ערמומית היא. ואם תאמרו מנין אני יודע, לפי שישראל נמשלו ליונה, ואין לך עם ערום
    מישראל, ואם נפשך לומר בדאי הוא אותו האיש, לך לך אצל פרנס או אמרכל מאומות העולם,
    מיד פושט דמות 'עשו שונא ליעקב' שלו ומתלבש בדמותו של יפת, ואף שאין פיו ולבו שוין, כל כולו
    מרוצה לשרתך ומחייך ומתרפס ועושה עצמו כעבד לפניך.

    והיא מקצת ברכה שנשתיירה לנו מאותה ברכה של 'הווי נגיד לאחיך', ומכאן אתה למד שבחה של
    אומתנו לעתיד לבוא. שעל כל ציצה וציצה יהיו לנו תחת כנפותינו תרי"ג עבדים ממושלי אומות העולם.
    אבל כלך אצל נגיד וממונה מבני ישראל, ואם איננו מזעיף לך פנים וכל דבריו הבלים ומרמה ואינו
    מצווה להורותך הדרך אל החוץ בשוטים ובפולמוס גדול, נמצאת נשכר ומחויב ברכת הגומל

    והוא ממעשי ערמומיות של בני ישראל, שקבלו על עצמם ברכת-יששכר, היא הברכה של ‘וירא מנוחה
    כי טוב‘ ואינם רוצים לבלות ימיהם בשירות ובמשא, אלא בלא טורח ובלא יגע.

    נשוב אצל מעשה היונים,
    בלילות הייתי יוצא מעוטף אלונטית ובמטאטא זרדים הייתי מסלקן והן שבות. כלו זרדי, והן אינן כלות.
    נפשי נתעטפה בצער, ומוציא הייתי את שעות מנוחת הליל אחר ספירת צעדי האורלוגין.
    פרו היונים ורבו, וכבר לא היה לי עסק עם זקני היונים אלא עם ניניהם, ולפי שצעירים היו דעתם נוחה
    להטרף ואין הדבור המדוד מצוי במחיצתם.

    גזוזטרה שלנו נתמלאה בדביוניהם וכל מיני עצמות של בעלי חיים גדולים מכביצה מצאנו שם. לפי
    שיוני -טרף היו, מגררות את הבשר ומותירות את העצמות מאכל לעורבים.
    באו העורבים והביאו עמהם מלחמה ובשורה. מלחמה, ביונים, ובשורה, בשורת -שלום. וכך היה
    מעשה.

    כל זמן שלחמו העורבים ביונים לא יכול אדם מן הישוב שאינו חרש, תתרן וסומא לדור עמם בצוותא.
    משנצחו העורבים בעלי הזרוע והמרפסת נתמלאה נוצות וזנבות. דמינו לנפשנו שנפטרנו מעונשם של יונים.
    אך לפי שבריות אלו, עקשניות הן לא ידעו העורבים מנוח לכף רגליהן.
    צפצפו הכל ימים מספר ובאותו הזמן חישב העולם לחזור לתוהו ובהו
    ובתום הימים ההם, הסכימו על שלום ביניהם.
    הגג, ליונים לבנות הכנף והגזוזטרא לעורבים שחורי הנוצות.
    מכאן ואילך היה הגג נושא קולו ברמה , היונים משיבות לו בקדרות-מה , והעורבים קוראים בקרקורם
    מלא המשטמה .

    ובני הבית מבעד לחלונותיהם האטומים מתפללים בלב שבור, שפתותיהם נעות, אך קולם אינו נשמע.
    נמצא כל הבית מזמר ומשבח.
    ואלו היינו מבינים בשפת העופות, קודם שהיינו מצווים עליהם לשוט לארץ רחוקה ולא להראות את
    פניהם אלא בימים ובמדבריות,
    ...היינו מאזינים לשירתם ועונים אחריה אמן.
    הסיפור הזה הוא חלק מעולם פנטסיה שאני כותבת בהמשכים. עולם פנטסיה שבא מתוך עולמי היהודי. בכל פעם אני כותבת פרק אחר, לא ברצף, וכל אחד מהפרקים בעצם יוצר סיפור קצר בפני עצמו.
    בזכות האשכול הזה:
    https://www.prog.co.il/threads/על-המלחמות-של-הסופר-במחזאי.734165/ ובזכות בקשתה של @מוריופ - כתבתי היום עוד פרק בסיפור הזה.

    "נהרה. את פה?"

    אני חשה את מחשבותיה. הן מסתחררות בחלל, מטלטלות את מחוז הדמיון של נהרה.

    מחוז הדמיון שלה יפה. לא בדיוק הטעם שלי – אני מעדיפה את הטבע השוקק בשביל המקום שבו אני מחדשת את כוח מחשבותיי – אבל הוא יפה. כמו היכל זכוכית שכזה, מנצנץ בשמש בלתי נראית, קירותיו פעם נראים ופעם נעלמים.

    כבר מזמן לא הייתי פה, לא ביקרתי את נהרה במחוז הדמיון שלה. השבריריות שבה הגיבה למאבק האחרון שלה עם בעלת־הכוח מהאומה הזרה, הכריחה אותי לבוא לכאן גם בלי הזמנה מפורשת.

    המחשבות שלה מתקרבות אליי פתאום. רגע אחר־כך, בקול פקיעה עדין, מתגלית דמותה לפניי.

    אני מתנשמת, בוחנת את זרועותיה המרקדות בפראות, את שערה המיטלטל בחופש לא טבעי. פניה חיוורות, דקות כזכוכית בעצמן. היא לא מדברת. כאילו מילותיה של איזָבֶּל השיבו אותה שנים לאחור, לנקודת התורפה שליוותה אותה מרגע שלמדה לדבר – ולגמגם.

    "נהרה." עדינות, הכלה, אהבה. אני מצווה על קולי. מי כמוני יודעת כמה נהרה זקוקה לכל אלה כעת. כמה הייתי זקוקה אני לאלה אחרי המאבק האחרון שלי בבעלת־הכוח הזרה, בנווטת התעופה המדהימה והמבלבלת ההיא. ולנהרה אין בעל שאותו תשתף בעמקי נפשה. עדיין אין.

    "ל–למה?" שפתיה השקופות נפרשו, ידיה המשיכו לרקד כאילו מעצמן. לפעמים אני חושבת שהכוח שיש לה בריקוד הוא עוצמתי לא פחות מכוח ההיעלמות שלה.

    "למה?" אני מהדהדת את שאלתה, והיא חוזרת אליי מקירות הזכוכית הרבים. למה מה? מגלגלת את מחשבותיי בתוכי, מנסה להבין לְמה כוונתה. מתבוננת בה, מנסה לקרוא את מחשבותיה הרוקדות בתוכה, להבין את שאלתה, לא מצליחה. נהרה תמיד הייתה הטובה מכולנו במיסוך מחשבות.

    "ל–מה אני? ל–מה אנ–חנו?" אני רואה את המאמץ בעורקיה. לא רק בגלל הניסיון לדבר, אף שבדרך־כלל המחשבות מהוות את דרך התקשור בינינו, אלא גם בגלל הרצון להבין. והתסכול.

    אני מתחילה להבין. חשה את התסכול בעצמי. רוצה לברוח ממנו, לפרוח ממנו. מצווה על רגליי להישאר יציבות על קרקע הזכוכית – לא הזמן לעוף עכשיו, לא הזמן להתעופף הרחק מן התשובה.

    "אני – באמת לא יודעת," הגמגום שלה דבֵק בי. "כשהייתי נערה צעירה, אחרי שנת החניכה, הרגשתי דווקא גאווה גדולה. אני, דווקא אני, זו המגושמת והמסורבלת שתמיד נותרה מאחורי חברותיה – אני יודעת לעוף! אני יודעת לקרוא מחשבות! אני חלק מחבורה סודית, נבחרת, שתפקידה להגן על העם!"

    "אני – לא." היא מתנשמת. "מוותרת על – על – על – הכוח, כדי להיות כמו כולם. כ–כה מאז ומת–מיד."

    מכריחה את עצמי לרכז את מחשבותיי בה. רואה את כל החוויות הקטנות שעקצו אותה במהלך חייה, רואה את הכיווץ של גופה המבקש לרקוד. הריקוד שחרר אותה מעט מהמקום הפגיע שבו הייתה כילדה. יכולת ההיעלמות אולי רק הנציחה אותו.

    אז בשביל מה, באמת?

    לא יכולה להחזיק יותר על הרצפה. אפשר להגיע ממחוז דמיון אחד הישר למחוז דמיון אחר? אבל לא, גם לא יכולה להשאיר פה את נהרה לבדה. אולי לא אני המתאימה למשימה הזו, נושאת בעצמי עלבונות ילדות ספוגי דמעות. אולי היה עדיף שלאה, בחכמת חייה, תדבר עם נהרה. או פנינה, שתקרא את פניה כשם שהיא קוראת מחשבות. אבל לאה שרועה עכשיו במחוז הדמיון שלה, באפיסת כוחות משל עצמה לאחר המאבק באניקה, בעלת־היכולת הגרמנייה, ופנינה נמצאת ביחד עם גד בעלה במסע משלהם, בשליחותו של הרב ישראל־לוי הכהן. זו רק אני פה. אני, וקירות הזכוכית של מחוז הדמיון – ומה שמעבר להם. אלוקים.

    והוא כאן, פתאום. משיב את הרוח מתחת לרגליי ולזרועותיי, מקים אותה לתחייה גם בהיכל הסגור הזה.

    אני תופסת את עצמי במועד, נוחתת בחזרה לצדה של נהרה לפני שאמצא את דרכי אל השמים שבחוץ, מניחה יד מגושמת על כתף דקיקה.

    אני והוא נושיע אותה. הוא יושיע אותה.

    "נהרה." שוב מהדהדת את שמה, מעניקה לו יציבות בעולם הרעוע הזה. "גם עם־ישראל נבחר. ה' בחר בעם הזה, קטן ורדוף ככל שיהיה, ואנחנו לא יודעים למה. אבל הוא עשה זאת מאהבה, נכון? אנחנו יודעים זאת. מרגישים זאת."

    "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם... כי מאהבת ה' אתכם," מצטטת נהרה חרישית, ולרגע היא נשמעת כמו יצחק, שמשנן את התנ"ך בעל־פה כמו היה טקסט להצגה שהוא אמור להרים. ולרגע היא גם לא מגמגמת. אולי זה הסוד? פסוקים? בדומה לשירה, אצל מגמגמים אחרים?

    "בדיוק." אני מסרבת להתרגש. לא כעת, כשהרעיון המתגבש במחשבותיי עומד להתייצב על גבישי הזכוכית שסביבותינו. "הקדוש־ברוך־הוא בחר בעם שלנו מאהבתו אותנו. וגם אותנו, את בעלי היכולות, הוא בחר מאהבה. בחר באהבה."

    היא שותקת. שתיקתה לא חריגה, השלווה הפתאומית שבמחשבותיה – כן.

    אני מרגישה אותו. רוטטות מחשבותיה פתאום. מרגישה אותו באמת. תמיד ידעתי שהוא קיים. אף־פעם לא הרגשתי זאת. חשבת על זה שבעצם אלוקים הוא קורא המחשבות הגדול באמת?

    צחקוק, בלי סדקי גמגום קל, נפלט מבין שפתיה, שמקבלות צבע פתאום.

    את צודקת... אני חושבת אליה בחזרה, מרגישה איך ההארה שסביבנו גדלה. הוא נתן לנו מעט שבמעט מן היכולת הזו – ואין סימן גדול מזה לאהבתו אותנו. וביחד עם היכולות האהובות האלו, הוא נתן לנו גם משימה. ואנחנו נעשה אותה גם הפעם, נכון? נצליח גם במלחמה הנוכחית, הקשה מכולן. כי אנחנו רוצים להציל את בני עמנו, נכון? את בני העם הנבחר והאהוב של אלוקים...

    היא שוב שותקת, שותקות גם מחשבותיה. אבל אני לא זקוקה לפנינה כדי לדעת את משמעותו של החיוך הגדול שמותח את פניה, את משמעותם של כתמי הצבע שעולים בלחייה.

    ורק לו אני זקוקה, לקדוש־ברוך־הוא, כשאני מפנה את מבטי המשתאה פתאום מפניה של נהרה אל היכלותיו של מחוז הדמיון שלה.

    כי הקירות שהיו תמיד שקופים בבואי לכאן – התמלאו פתאום באור. אור משתנה, מלא גוונים של צבע. היכל הגוונים המשתנים. היכל הגוונים הנעלמים.

    ופתאום אין עוד בעולם הסתר, ואין ייאוש, ואין העלם.

    וכשאני מביטה שוב בנהרה, אני יודעת: גם הוא יבוא, הָעֶלֶם . והיא תגבור על כל מלחמותיה, אלה שעם איזבל ואלה שעם זיכרונותיה, וכוח ההיעלמות שלה יביא אותה לגילוי גדול.
    בכל אחד משלושת גלי הקורונה האחרונים הרגשתי דה ז'ה וו לשמע הצווחות ההיסטריות בתקשורת. הכל חוזר על עצמו בכל פעם מחדש, ובאותה צורה בדיוק.

    עם פרוץ הגל החמישי לחיינו, מוגשת בזה הכרוניקה של ההיסטריה התקשורתית בגל קורונה.

    • אי שם בעולם, אותרו מספר חולים בזן חדש ולא מוכר, שעלול לדבק פי כמה!
    • הזן קיבל שם, והוא עלול להתפשט במהירות ולהגיע לארץ!
    • משרד הבריאות חושש מהגעת הזן לארץ!
    • נערכות ישיבות במטרה למנוע את הגעת הזן לארץ!
    • איך יתכן ששערי הארץ פתוחים כרגיל ואין שום מגבלות?!
    • משרד הבריאות מודיע על הגבלת נסיעות למדינות אדומות!
    • פרנסתם של סוכני הנסיעות ועובדי התעופה בקריסה!
    • איך יתכן שכל החנויות פתוחות כרגיל, כשאנשים הולכים ונדבקים בזן החדש?!
    • זהו חוסר אחריות משווע להשאיר את כל המשק פתוח!
    • משרד הבריאות הודיע על הטלת מגבלות בכניסה לקניונים!
    • פרנסתם של עסקים רבים בקריסה! המדינה חייבת לתת פיצויים!
    • משרד הבריאות הודיע על נסיגה מחלק מהמגבלות, והטלתן רק על עסקים גדולים!
    • איזו בדיחה! האם הנגיף מבחין בין עסקים גדולים לקטנים?
    • ובכלל, מה אשמים בעלי החנויות הגדולות! אתם מבלבלים את הציבור!
    • הנגיף הולך ומתפשט, אלפי אנשים נדבקים בכל יום, והמדינה אינה מטילה סגר!
    • ראש הממשלה הודיע על הטלת סגר חלקי!
    • מה זה סגר חלקי, זו בדיחה! אנשים ממשיכים לעבוד כרגיל ונדבקים בהמוניהם!
    • מחלקות הקורונה עומדות לפני קריסה! עשרות אנשים מתים בכל יום!
    • סגר מלא הוטל על המדינה!
    • אוי ואבוי, אתם הורסים את כלכלת המדינה!
    • אתם לא מתביישים לרסק את פרנסתם של מיליוני אנשים?!
    • איזה חוסר חמלה משווע! תפצו מיד את כל המובטלים ובעלי העסקים!
    • המדינה הודיעה על מתווה פיצוי מורחב לכל בעלי העסקים!
    • איזה חוסר אחריות כלכלי! ומי ישלם את כל המיליארדים האלו? הציבור!
    • הנזק הנפשי מהסגר הוא לא פחות מהנזק של הקורונה!
    • המשטרה לא אוכפת את הסגר בצורה מספקת!
    • המשטרה אוכפת את הסגר בחומרה רבה ובחוסר חמלה!
    • מספר הנדבקים החדשים בירידה, אבל מספר החולים הקשים בעלייה!
    • מספר החולים הקשים בירידה, אבל מספר המתים בעלייה!
    • הסגר הזה הוא קטסטרופה איומה! איך העזתם להורות על כזה דבר שערורייתי?!
    • הפיצויים לעסקים לא מספיק נדיבים! יש הרבה עסקים שנופלים בין הכסאות!
    • הגרעון התקציבי הוא עצום! חייבים לקצץ ולהעלות מיסים!
    • מספר המתים בירידה.
    • אחוז הנדבקים החדשים הוא אפסי.
    • מחלקות הקורונה נסגרות.
    • ההגבלות מוסרות בזו אחר זו.
    • זן חדש ומדבק פי כמה אותר בקצה העולם!!!
    עוד זוכרים את האתגר הקודם? :)
    הקומיקס הנ"ל משם, מבוסס על הסיפור הזה. אני יותר מאשמח לשמוע ביקורת, טיפים לשיפור, עצות ייעול. לא אוהבת כפפות, מניחה שכבר הספקתם להבין את זה.
    העיקר, תהנו. (ותעירו/תאירו. סתמתי).

    פרולוג:


    עמדתי בצד.

    אנשים נכנסים למאפייה, עומדים במעברים, בוחרים שניים בורקס תפוח אדמה, אחד גבינה. עם הרבה שומשום.

    בלעתי רוק. הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת במחאה. לא היה לי איך להרגיע אותה. אין לי שקל, בטח לא בשביל בורקס.

    הפניתי מבט אל דלתות הזכוכית המטושטשות, גשם בחוץ וקר. כאן חם, ואולי למוכר יהיה לב אחד כזה, בשבילי. יתן בחינם.

    ניגשתי קדימה, לא מסתכלת לשום צד. לא לבורקסים, ולא לעוגיות נוטפות השוקולד והקינמון. אני לא מתכוונת להסתחרר מהשפע. אז מה שכבר יומיים לא אכלתי כלום. טיפות גשם לא נחשב, וזה בכלל שתייה. "סליחה", ניסיתי להסב את תשומת ליבו.

    הוא עסוק, ברור.

    האצבעות שלי מלבינות על הדלפק, אני מגביהה את הקול. "אדוני". מניסיון, זה עוזר. אנשים חוטפים שגעון גדלות כשהם שומעים את הכינוי הזה.

    "כן?" הוא מפנה אלי מבט קצר רוח, ממהר. ממשיך לארוז מאפים ריחניים, לתקתק בקופה.

    "אני יכולה לקבל עוגיות בחינם?"

    "סליחה?" הגבות שלו שחורות, עבות, מתחברות לפס אחד מאיים. הוא שומט את השטר שאחד האנשים הגיש לו, מתבונן בי בעיון.

    "שאלתי, אם אני יכולה לקבל עוגיות בחינם". והלך האדוני, אפילו זה כבר לא עובד. מה הם רוצים, שאקרא להם מלכת אנגליה?

    "יש לי שמיעה טובה, ילדה". הוא מתכופף, סוגר אגרוף על הפרצוף המקומט של רחל המשוררת. מתרומם. כולם מביטים בי, אני רוצה לקבור את עצמי. אפילו עברה לא עשיתי כדי שהאדמה תפתח את פיה, תבלע אותי.

    "לא, את לא יכולה. ותגידי תודה שאני לא צועק עלייך, מגרש מהממלכה שלי. איזה דור לא מחונך. אני, הקמתי את העסק הזה בעשר אצבעות. האלה", הוא מרים אותן מולי, מתרברב. "לא בחלתי בשום עבודה. ואת, חצופה קטנה", הוא מצמצם מולי מבט ארסי. "באה לגנוב את הפרנסה שלי?"

    אני לא קטנה, בת שש עשרה. התרחקתי פסיעה לאחור, "אני לא חצופה", אני מיישרת מולו מבט מתריס. "רק מחפשת אוכל. ואם זו התגובה לילדה שלא אכלה כלום יומיים, אני לא יודעת מה לחשוב יותר. גם לסבול השפלות, וגם לא לקבל דבר. תודה, ויום טוב אדוני", התחשק לי לפלוט מלכת אנגליה.

    ושעשרות העיניים ההמומות שנעוצות בי, יפערו עוד קצת את הפה. שיזהרו, יש כאן הרבה זבובים. גם כן, ממלכה.

    הסתובבתי. הפניתי גב גאה ועקשן. הדלתות האוטומטיות נפתחות למולי .לפחות מישהו אחד מוכן לקבל אותי. הרחוב.

    המדרגות חלקות מגשם, אני מדלגת על ארבעתן בקפיצה לא זהירה. רצה.

    לא מסתכלת לאן, לא רואה לאיפה. רק חושקת שפתיים עד כאב, ובכי מבעבע לי בגרון.

    בסוף, אחרי עשרים דקות חסרות נשימה אני נוחתת סמוך לגדר נוטפת מים. מושכת כובע על הפנים, שלא יראו את הדמעות. יופי, ככה אני דומה לכל ההומלסים שיושבים פה. אולי מישהו ירחם עלי, יזרוק מטבע.

    אני מקפלת ברכיים, מחבקת חזק.

    שיחשבו שהלכתי לישון. שיזמינו פקח, שיעיפו אותי מכאן. לא אכפת לי כלום. רק לבכות.

    "היי", אצבעות רטובות מרפרפות על הגב שלי. מזניקות ערנות מאפס, למאה. אני מקשיחה עמדות. הכתפיים שלי מתיישרות, הכי למעלה שאפשר. תווי הפנים שלי מחודדים, אף אחד לא יחשוב שבכיתי. זה רק הגשם. "מה את רוצה?" הקול שלי מתריס, עיני השקד שלי מתריסות. כל איבר בי, מתריס.

    "כלום", האישה מתכופפת, יושבת על הגדר. המטרייה שלה מגוננת על שתינו. עליה, ועלי, יושבת על המדרכה. "רק לתת לך את זה".

    שקית מרשרשת, הלוגו של המאפייה. לרגע זיק פגוע עובר לי בעיניים, אני מעלימה אותו מהר. לא חסר לי רחמים. בושות, כבר ספגתי מספיק היום. "תודה, אבל אני לא צריכה".

    "אולי את לא. אבל הגוף שלך, כן".

    "הגוף שלי שרד יומיים, הוא ישרוד עוד יום אחד".

    "הוא יתמוטט".

    "לפחות אהיה בבית רפואה, יביאו לי אוכל".

    האישה שותקת. אני רואה שהיא מופתעת, מתלבטת מה לומר.

    "תשמרי את המילים לעצמך", אני מחליטה לחסוך לה את ההתלבטות. הודפת מילים ודאיות, שלא יגיעו. "אני בסדר, ואני אהיה בסדר. כמו שהסתדרתי עד עכשיו, בלעדיך. אסתדר גם הלאה".

    "השם שולח אנשים בדרך. כדי שיהיו, כדי שיתנו. שיושיטו יד. את דוחה אותו, רק בגלל האגו שלך?"

    אני נועצת בה מבט סלחני. "אגו, זה הדבר האחד אחרי האחרון שנמצא בגוף הזה, בנפש הזאת, שקוראים לו נועה".

    "אגו, זה לאו דווקא גאווה. זה הרצון לחיות, לשרוד. אגואיזם, בלעדיו לא היית מבקשת את מה שביקשת במאפייה". היא קמה. אומרת להתראות. משאירה שקית, שלושה מאפים. ולב אחד.

    אני משפילה מבט, מובסת. לא רגילה שמנצחים אותי. הגשם ממשיך לרדת, אני קמה. סוגרת אצבעות אדומות על השקית.

    שהארוחה היחידה שכן יש לי, לא תירטב. שלפחות לגיהנום שעברתי היום, יהיה משהו ממשי בסוף. לא רק כפרת עוונות.

    בניין, מדרגות, מרתף. אני נוחתת ליד הדלת הסגורה, רועדת מקור. פותחת שקית, אוכלת שתיים. משאירה אחד. שיהיה.

    היא מביטה סביבה, מלוכלך. אין סוף אבק. אולי אלך להיות עובדת ניקיון. וזהו. עבודה לא מתגמלת. דוחה, פדנטית כמוני. אבל זו הברירה היחידה.

    אוף, אני רוצה להיות ילדה רגילה.

    אוף שני, אני לא יודעת מה ההגדרה של רגילה. מי אמר שרגיל, זה מה שהעולם מגדיר. מי אמר שלא.

    ועד כמה ההגדרות שלי על עצמי, מגדירות אותי באמת. אפס מאופס.

    חוץ מהגדרה אחת, מדממת: לוחמת.


    פעם אחרונה באמת, אני רק מעדכנת שאוהבת הערות. (וסליחה על החפירות, מניחה שאתם מתמודדים איתי יפה אם הגעתם עד הלום. בסוד, התגובות למטה. מחכה למילה שמתחילה באות ה. ירדתי לבונקר).
    כבוד-הבית ישראל טיק


    בחבורת-הלומדים הקטנה ששהיתי בה בשחר ימי-נישואי, הזמן נדמה כמתעתע. לא ארוך ולא קצר,
    אלא בא והולך בשיעור קצוב כגלי הים
    ובחוץ, עולם כמנהגו נוהג וגלגלי חמה מנסרים ברקיע.

    היה זה בית קטן ומתוקן בכל מיני תיקון, שנתנדבה אותו קרן הבניין של אותה עיר קטנה.
    ההיכל מלא בשטענדר”ש איש לפי גבהו ומידתו ובספסלים של עצים מאדמים.
    על הפרוכת רקום פסוק שתינוקות-של בית-רבן בקיאים בו ודמות מנורת-שבעת הקנים.
    על הבימה נצבת מיותמת קופת נדרים-ונדבות.

    האצטבאות גדושות בספרים ויורה מלאה מים עד שפתה מבעבעת במבואה הסמוכה לבית-המדרש,
    לעורר את המח ואת המחשבה..
    ספר נאה ומכורך היה עמדי. שוויו כמאה תקלין חדתין ובו נסדרו ההלכות וטעמיהן בדפוס בהיר וגוויל
    משובח ואותיות נאות.
    ואין זה דבר קל שכן יש מן חברי שספרן בא להם בירושה או מתיבת הגניזה וכתב שלהם מרובה על
    הדף ולא זו אף זו שפעמים שאין הגוויל חופה כל האות ונמצאו התיבות מדובקות זו בזו ואין תינוק
    מכיר צורתן.
    אמנם, הכתלים שסביב לנו עשויים אך מחומר ולא מלבנים ובימות החמה הבניין מוסיף הבל והבלא מפיק הבלא.
    וכל הקהל מצטער ושואלין על הגשמים
    ואלו בימות הקרה, כמו להכעיס, מצטננות קורות הבית ומקפיאות אותנו כגבינ”א. אבל גדולה תורה
    שמצלת מייסורים ובכללם מצנים ופחים.

    מנהג יפה נהגו בני החבורה להביא מדי יום מנחת-מאפה וליתנה לפני הלומדים.
    הסדר קבוע לפי האלפ"א בית"א והכל נוהגין בו, בין רב ובין תלמיד וכל אחד לפי כוחו.
    יש המביאין טנא מלא כעכי-תנור ויש המוסיפין עליהן מין דבר מליח. ואותו שילדה אשתו זכר והביא
    עמו כמה מיני תופיני-מתיקה, מעשה ידיה של רעייתו יחד עם צלוחיות שכר-שעורים דורשין אותו לשבח.

    שנים עשר זוגים תלמידים היו שם. וכולם שונאים ומנוגדים בטבעם זה לזה כאש למים. הנה קם המקשן
    ומרעיף תלי-תלים של קושיות על התרצן. והתרצן, עיניו עצומות למחצה, סותר את כל דבריו ועושהו כבדאי
    וכולם פותחים את פיהם ומשבחים לאותו שאמר דברים של טעם ונמוקו עמו וזהו כבוד הבית.

    עוד זוג אחר היה שם, שנזדווגו להם הפלפלן והפשטן וחד בחד כי סביך ועביד קרבותא.
    האחד מתלהט ובקרני שכלו מנגח כשור הבר ברברבותא והפשטן עם מגיניו מקרטע לנגדו בגבורתא...
    אומר לו תופס הפשט, "מה ראית על ככה לחדש דבר שלא בא לעולם?"
    ובעל הפלפול מתנער משרעפיו ומשיבו, "חמסי עליך!, שכל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש הרי הוא
    כבר ניתן בסיני."
    ועונהו הפשטן, "דומה עלי כאילו לא היית באותו הפרק...".
    ובת קול מצווחת ואומרת אלו ואלו וגו'.

    כל חבר מן החבורה בא על שכרו בסוף אותו חודש שמונים בו למניינם.
    ולא על דברי-תורה נשכר הוא שכל הון לא ישווה לה, אלא בשכר שיכל לשמר-קישואין באותו הזמן
    וזהו שכר בטלה שבטל ממלאכתו ובא.
    ריש-דוכנא שלנו שיושב בראש, נוח ומרוצה הוא לבריות.
    צהלתו על פניו ואבלו בלבו.
    אם אחד מן התלמידים נטרפה שעתו מיד הוא בא ואומר לו דברים המשברים את הלב וכגון, 'מה זה
    ועל מה זה?'
    אף הם אומרים לו 'יישר כחך ששברת'.

    אחת בשבוע מזמינין צורבא-מרבנן אחד, חריף ובקיא, זקנו עשוי וצורתו נאה, לומר איזה דבר והולך
    ודורש...
    כשהיה נושא הדרשה מתחיל בדבריו מימינו ערמה של ספרים ומפרשי הם ומפרשי מפרשיהם
    ומשמאלו ספל מים וכשמסיים דבריו, נתרוקן הספל ונתמלאו הלבבות.

    הוא היה אומר, הרשוני ואומר לפניכם דבר אחד של בדיחותא שכך מקובלנו מרבותינו.
    והיה דורש הפסוקים בדרך פרד”ס וצחות.
    כמו למשל ספורו של רב העיירה ששלח לו השוחט תרנגולתא מהודר לשבת בתוך סל מלא עלי חזרת. בדרך ארע מקרה מצער ואכל התרנגולתא את כל הירק, מיד פתח הרב ודרש, זה הוא שאמרו, ’תשלח חרונך, יאכלמו כקש’. היינו ששלח לו החריי”ן שהוא חזרת בשפת בני אשכנ”ז ושפיל לסיפיה דקרא, ’...יאכלמו כקש’, זהו תרנגול שבשפת בני אונגער”ן קוראים אותו קאקא”ש. וספר עוד כיוצא בזה.

    כשמגיע זמן המנחה מיד עומדין ומתפללין וכך היו אומרים, 'אנא בשם, כפר לעמך ישראל ואל יבואו
    לפניך דברי גובי-מסים וארנוניות ולא תבוא תקלה על ידינו'.
    וחותמין במטבע שטבעו חכמים ונטרדין והולכין איש איש לביתו.
    בשעת פטירתן מה הם אומרים? ...”וידעת כי שלום אהלך”.

    "חוצפה"! סיננתי מבין שיני הנוקשות הא לדא והעפתי את המטריה האומללה מאחורי תחנת האוטובוס, במקום המיועד להעפת מטריות מאכזבות שנפחו את נשמתן בטרם עת.

    המחזה מעורר הרחמים, בו עומד בן-אנוש תחת מטר ורוחות, עם מטריית בנט שהתהפכה ב-180 מעלות ומנסה להפוך את היוצרות בחזרה, הוא מחזה מצחיק ומעורר רחמים. מצחיק כשאתה ברכב מביט בנעשה. ומעורר רחמים כשאתה המציג לבעלי הרכבים שסביבך.

    תמיד אמרתי לעצמי שכשאהיה בסיטואציה אדע מה לעשות בכדי להחזיר את המטריה הסוררת לתיפקוד מלא. הייתי משוכנע בכך. המטריה פחות.

    שילמתי על המטריה הזו 50 שקלים חדשים [עד מתי יקראו לזה חדש?] והמוכר הבטיח שהמטריה הזו חזקה ברמה אחרת. "צדיק, זו מטריה עם עמוד שידרה! אתה תראה את המטריה הזו לנכדים. אל תשכח לספר להם שקנית אותה אצל יורם" לאט לאיטו, הכל מאתו, במיוחד דבר בעתו.

    נו שוין. לנכדים כנראה אני אראה דברים אחרים, נעלים יותר ממטריה אומללה וכנועת סופה. אבל המילים של יורם בעל הבסטה ממשיכות להדהד באוזניי בנימה לגלגנית מה. איך הוא מרשה לעצמו לשקר במצח נחושה? ועוד בשקר העתיד להתגלות בחורף הקרב ובא.

    מחשבותיי התגלגלו הלאה והלאה לסיטואציות רבות בהן אנו מאמינים בני מאמינים לרוכלים עטורי כיפה בעלת קפלים, לבעלי דוכנים מלאי בשר ומעוטי אמון, למוכרי בסטות עמוסי תמונות רבנים וסטיקרים מאלפים ודלי אמונה וביטחון בקב"ה ובקונים.

    בעצם, מה לנו ללין עליהם, המשיכו מחשבותיי להטריד-להתריס. לא העכבר גונב אלא החור. אם לא אנו הפראיירים הבאים פעם אחר פעם, כפתי אחרי פתי, ומצפים לשמוע את הקלישאות בשבח הקניה הנוכחית, ומהנהנים בהנאה לשמע שלל ההבטחות וההצהרות של המוכר ['אני לבד לקחתי 3 כאלו הביתה' / 'אצלי זה כבר 5 שנים בשימוש' / 'אין אחד שלא לקח כזה' / 'נשארו שניים אחרונים'], לא היו המוכרים מפזרים את כל הגיגיהם אל כל תנוך אוזן פנויה. אולי אנו אשמים ולא הם?!

    אולי בחורף הבא נזכור שמטריה, טובה ככל שתהיה, לא שורדת רוח שאינה מצויה ולא תזכה לראות אותנו בשני ימי-הולדת?!

    ואגב, עצה טובה למקרה ונקלעתם למצב "מטריה סוררת": אל תלחמו עם הרוח. היא תנצח בקלות והמטריה תישבר. פשוט מאוד, תסובבו את אחורי המטריה לכיוון שממנו באה הרוח. המטריה תחזור לאיתנה במהירות הרוח...

    מוקדש לכל אותן אלפי ורבבות מטריות שקיפדו את פתיל חייהן הקצר והושלכו בביזיון באמצע הרחוב כאבן שאין לה שופכין.​
    עיר-הבלדרים. ישראל טיק.


    כל ימי גדלתי בין הבלדרים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.
    כשהייתי שותק, האנשים שסבבוני לא הטרידוני, רק היו תמהים ומקשים, ”כלום דבר-הבל יש לו
    לזה במוחו שכופה עליו הס והשקט”.

    רב-הבלדרים נגש אלי מקודם, תחב לידי מין חבילה אגודה ונפטר הימני בלא ברכת שלום. מורגל אני
    בכך, כל הבלדרים רצים כל הימים ממקום למקום. חפצי-אחרים עושים חפצי-עצמם אינם עושים.
    נטלתי עצמי אל קיטון שנזדמן לי בזווית האולם ופתחתי קישורי החבילה. שבידוע, שרצונה ליפתח
    ואם אי אתה עושה כן, אין לא לה ולא לך, מנוחה, עולמית.

    ובתוך החבילה, צרור ובתוך הצרור, ארנקי. כיס של מעות.
    לוקח אני ארנקי זה בכפותי. של עור מעובד הוא, עב ומשומן והופכו מצד זה לצד אחר. כל אותה שעה
    מהפך אני במחשבתי ומוצא את אשר ידעתי בתחילה. אין לי כל מודע או קרוב שנתן לי שום-דבר בעל
    ערך. מחמת זה אני מוכרח לידע האם המשלח חפץ חסד הוא, או שמא לאו.

    יצאתי אל רשות-הרבים. המוני בלדרים רצים בה מהתם להכא, והאוויר נושא עמו את נקישות פרסות- הסוסים ואת
    הלמות הנפחים והרעש מתערב בעשן.
    חלפתי על פניהם ומששתי כלי, פן דבק בי איזה נייר-בולים. לפי שפעם אחת כשעלתה הלבנה, חמדו
    לצון ולחצו אל גבי חותמם של בולאים ומייד קפצו עלי כל בלדרי-עולם שבקשו להעבירני למקום
    שנתבקשתי בו ולולא נשתמטתי מידם כבר הייתי מצוי באספמייא או באפריקי או בכל מקום שאינו
    בכאן.

    כעת, סבור אני שהיה עלי ליתן להם לבצע את זממם. שפה, בכרך גדול זה שבאמצעיתה של מדינה,
    כבר ראיתי כל שאפשר לה לעין לגמוע. פגשתי בבלדרי-רחוב ודרי-בית. אנשי יום ואנשי לילה. באותו
    שרץ כצבי ובאותו שרגל-עץ לו. חזיתי באחשתרנים וברוכבי הסוסים. בסרסורים ובמלאכים.

    ...עד שמהרהר אני בעניין זה, הגעתי אל סופו של היישוב. שם גג גדול עשוי אלומות, אלומות של
    שחת ומתחת לשחת, פונדק.

    בלדרו של הפונדק איננו משלח חפצים, ניירות וטובין מחוצה לו. אלא בתוכו עומד ומשמש. תופין להוא
    ורקיקי-דבש להוא. משגר שיכר לימינו ויין שרוף לשמאלו. נופפתי לו בכובעי לאות-שלום. סופסוף אבי
    היה. הוא ואמי מסרו אותי לעולם ביום אחד סגרירי ושם תמה מלאכתם. מאז הוטל עלי לדאוג לצרכי,
    בעצמי.
    מתחת לפונדק, מרתף. מתחת למרתף, פתחה של תהום רבה.
    על ספה של התהום מדף צר של אבן-בוכייה ושם אין כל ברייה חשודה להלך בלא חבל ובלא נר.
    נטלתי קצה החבל מעל הוו המתוקן לו והפמוט מזיז שלו. רגזה עלי השלהבת שטרדתי את מנוחתה
    ובקשה לשרוף עלי את הבית עד שהשקיתיה משמן-המור ושקטה.

    נתיישבתי על המדרגה ושלפתי הארנקי מכיס מעילי. בתוך הארנקי, צוהר. מעבר לצוהר, שמים.
    מעבר לשמים, קול דממה דקה. ומאחר שנתעלם ממני מקום בו מתחברים ארץ ורקיע ,שוב אין לי
    מנוחה.
    מאותו המאורע, אי-אפשי בשום דבר של טעם. הולך אני מכאן לשם ומוסר חבילות לבעליהן עד שבפתאום נעשיתי רב-
    בלדר.
    - - -
    אם תחצו את דרך-הבאר-הישנה תפגשו בית בינוני באמצעו של היישוב. לו גג עשוי אבן וצפחה. מתחת
    לגג, ערש-ברזל. מתחת לערשי, מחצלת ומתחת למחצלת, אנוכי.

    הסוף
    איזה גשם!

    אני נוסע לאיטי, חוזר מהמכולת הביתה. המגבים מתנדנדים לפי הקצב של נפתלי קמפה. כל כך חמים ונעים בתוך האוטו, עד שכולי נינוחות חורפית.

    במורד הרחוב אני נתקל במחזה.
    מטריד, מביך, רטוב עד לשד.
    עשרות נציגים בוגרים ממשפחות האזור, מתרוצצים תחת זלעפות שוטפות. סחופים ודווים, מנסים לאסוף את ההזמנה השבועית מבית 'קרן נחמת אסיף'. המכירה השבועית הקבועה של הקרן לא נדחתה למרבה ההפתעה, על אף הטרללת שמזג האוויר מנחיל לנו. התוצאה, אלפי משפחות המעצמה, נותרו תחת כיפת השמיים, במזג אויר לא מפנק בכלל.

    אני מרחם עליהם כל כך. ולא רק בגלל הגשם. אלא כי הם עדיין קונים שם.

    "אני כבר גילתי את האור" אני חושב לעצמי, ושולח מבט אוהב לשקיות עם ההדפס המשובב "מינמרקט עזריאל, שוק ששובר אותך"

    זה התחיל באותו מוצאי שבת, לא זכורים לי במדויק הפרטים, גם השלום-בית מעורב בעניין. שכחנו להזמין במכירה השבועית.
    "מה עושים?!" נהמתי אל מול המזווה הריק. "זכרתי את הבצלים ואת השומים. ורק להתקשר ל'נחמת' שכחתי. מי יאכילנו בשר?!"

    "אלישע תירגע" כך מירב רותתת מפחד הבלתי נודע. "אנחנו נצלח את השבוע הזה בשלום.
    מקסימום נלך למנהל הקהילתי, מחלקים שם שאריות משמחות לקשישים בודדים."

    "את שוכחת שיש לי ילדים להאכיל, וגם את שוכחת, שצריך לקנות להם גרביונים, עדשות מגע, ויטמין טי ומקלף שוויצרי, מה נעשה?"

    "דבר ראשון נתפלל" תופסת היא פלך אימהותיה. "תן לי לברר בינתיים."

    אחרי כמה שיחות טלפון נרגשות עם חברות לספסל הריכולים. היא חוזרת עם המידע היקר.
    ברחוב יצחק תשובה, יש איזה מקום שמוכרים אוכל, נלך לשם.
    "באיזה יום החלוקה אצלהם?" אני נתפס בחבל ההצלה.
    "לויודעת, ננסה בשני מתי שהחלוקה אצלנו, מה יכול להיות?"

    הגענו בשני. התחנה היתה מוארת, מקורה, כל המוצרים מסודרים על מדפים. מוזיקת קאנטרי התנגנה ברקע, חווית הקניה החלה לאפוף אותי. התענוג שהיה ריק, אין ילדים שדוחפים, עגלות שוק שמדרדרת לכביש. מדהים.

    חיפשתי את מנהל התחנה, מצאתי אחד, קורא לעצמו ציון.
    "תראה הרב, לא עשינו הזמנה במערכת, אז מתי אפשר לקחת מוצרים שנשארו?"

    ציון הביט בי במבט מרוכז. והפטיר "תיקח מה שאתה רוצה, רק אל תפלגן לי בשימורים הרגע סידרתי. ואל תשכח לשלם.
    החה נדמה לי שהוא אמר 'מוזר', מוזר.

    התחלתי לפנות עגבניות מאיזה קרטון, כדי להשים בו את המוצרים. לפתע מירב על ידי, מהדסת עם עגלת מתכת נוחה לסחיבה. מפעים.

    אני מתרוצץ בתחנה, שבינתיים מתגלה כעונה לשם 'מינימרקט-עזריאל'. אני לא מפסיק לשאול את הבחור עם המבט המתומצת שאלות.
    ותגיד לי, כמה ימים בשבוע יש חלוקה?
    -איך כל יום?! באיזה שעות?
    -כל כך הרבה? וכמה רשומים בתחנה שלכם?

    הכי התרגשתי שלא צריך להתכופף. מטריף.

    אפילו נעמדתי להצטלם עם ירקות ללא חשש שמיטה, הייתי בטוח שאין להשיג רק במכירה. מרטיט.

    סיימתי את הקניה בעזרת ציונה הקופאית האדיבה. יקר.

    פתאום נזכרתי שלא לקחתי פיטריות שמפיניון.
    רצתי לרשום זיכוי. פה התאכזבתי קשות. אין זיכויים אצל עזריאל. גם לא אצל ציון וציונה.
    כל הכיף זה לקבל כסף בחזרה.

    אבל ציון קנה אותי. מאז כל הקניות רק אצלו, ו'נחמת אסיף'. רק לפני פסח.

    ככה אני נוסע מרחם על כל מכריי שטרם גילו את האור, אבל תחושת חמיצות מטפסת אצלי, זה לא כיף להיות שונה. אם כולם ב'נחמת' כנראה שהם מרוויחים משהו, שאני לא.

    אני מחנה את הרכב בחריקה, מזנק לתוך הגשם, שולף חבילת גזר. ובורח הביתה.

    מוקדש באהבה לשמעון, מנהל התחנה שלנו. רק בזכותך אנחנו מגיעים לקנות אצלכם. אהה... וגם הגמבות מחו"ל תבואו כל יום
    מצ"ב סיפור שכתבתי.
    הוא מבוסס על רעיון אמיתי בהחלט.
    אשמח לקבל עליו תגובות.
    (אני מתכוונת לפרסם אותו באחד מהעיתונים הגדולים כך שתגובות והערות חשובות לי מאוד:))

    בס"ד

    כאשר עבדתי עיבדתי

    הדלת נפתחה בחבטה עצבנית, אולי קצת עצובה. רות נכנסה בעקבות הדלת הרגוזה והניחה את תיק המורות החדש שקנתה לה חמותה על כיסא מזדמן. הכיסא חרק באנחת השתתפות. הבוקר שלה התחיל כל כך טוב ומקווה, אין לה כוח לרות לעוד אכזבה. זה לא נעים לה, הציפייה המקווה וההשלמה השקטה שמגיעה שניה אחריו.

    בסמינר רות היתה בחורה מוצלחת. כולן ידעו זאת. ציירו לה שביל בטוח וסלול לעבודה חינוכית מיד לכשתתפנה מלימודיה. רות סמכה על קול הציבור שיוביל אותה וירשים את אחת ממנהלות בתי הספר הרבים שבעיר מגוריה. אומנם כולן לומדות הוראה, אבל היא עולה על כולנה.

    ועכשיו היא כבר חמישה חודשים אחרי סיום לימודיה, חודשיים מהחתונה והיא עדיין בבית. עקרת בית מוכשרת, ביתה נוצץ ובמקפיא שלה תמיד תמצאו עוגת שכבות טעימה ויפה, מוצלחת כבר אמרנו אבל המנהלות טרם שמעו זאת.

    היו לה הקפצות, פה ושם. בוקר אחד נקראה במהירות לבלוק חשבון בכיתה ח', אחר כך הכניסו אותה למלאכה בא' והתעמלות בה', זה היה יום עמוס ומעייף שהיווה את תמצית כשרונותיה הברוכים, רות כל כך שמחה וסיפרה זאת לגיסתה "הנה, את רואה את כבר מורה גם אם ליום אחד" אמרה לה שולי גיסתה "בטח יראו כמה את טובה וייקחו אותך לעבודה קבועה" היא כל כך קיווה בשבילה, אבל למחרת המורות כבר התייצבו כרגיל במשמרתן והיא המשיכה לנמנם בביתה. כל המנהלות אליהן פנתה בבקשת עבודה השיבו את פניה ריקם בתואנה שאינן יכולות להשיג לה מספר שעות קבוע או ותק, וגם כך הן חנוקות עד למעלה ראש בפרוטקציונריות, והן מאוד מתנצלות אבל אם יהיה צורך יקראו לה. והעבירו אחר כבוד את קורות החיים המושקעים אל תחתית הערימה.

    הימים חלפו עליה במהירות, היא העבירה אותם בין קריאת כל עמודות הדרושים בעיתונים ובניקיון ביתה והכנת ארוחות פאר, היא הספיקה ללכת לכותל, קבר רחל ומערת המכפלה, קנתה אביזרי נוי יפים בקבר הרמב"ם בטבריה ושכשכה רגליים בים התיכון. כתפיה נשאו בחדווה תיק צד אלגנטי ותיק טיולים מאובק ורק תיק המורות המכובד נח לו בשלווה בארון.

    יום אחד היא מצאה מודעה. זה היה אחרי ימים משמימים במיוחד שאף אחת בית ספר לא חלתה, כל ילדי המורות היו בריאים, שום מורה לא עיקמה את הרגל או הלכה להשתלמות דחופה, והיא התייאשה. חייבת ורוצה לפרנס בית של תורה והבינה שזו לא הדרך. אומנם החלום הקסום על קתדרה וקהל תלמידות מעריצות קסם לה, אבל חשבון הבנק המרוקן ומעט הקמטים שהתווספו לפני האברך הצעיר ערערו בה את החלום.

    אם לא אותו ייאוש לא היתה שמה לב למודעה בכלל. המודעה היתה רחוקה מעולמה מאוד ובכל זאת רות מצאה את עצמה מתחברת אליה במודעה נכתב כי "דרוש זוג לתחזוק וניהול מוסדות לימוד וחינוך במושב, מגורים במקום יינתנו למתאימים, אש"ל מלא ומשכורת גבוהה" ורות ניסתה את מזלה, "למה שירצו בנו בכלל? אנחנו סך הכל זוג צעיר וחסר כל ניסיון בתחום" בכל זאת שלחה קורות חיים ואפילו לא חשבה לספר על כך לבעלה. בטח בכלל יתנגד לכזה מהלך. אבל כשמצאה את עצמה כעבור שבוע וחצי בראיון עם המשפחה שעוזבת את המשרה החלה שמחה קטנה לנבוט לה בלב. הנה, תוכל לממש את כל כשרונותיה הברוכים. כולם יכירו וידעו. ישמעו וידברו. אולי יעריכו, אולי יעירו, אבל להם יהיה טוב בטוח.

    משפחתו של בעלה מתגוררת במרחק נסיעה קצר ממושב עוצם, וסמכו ידיהם על ההצעה. הם טענו שהמושב ממש מבוסס ויש שם קהילת אברכים מדהימה וכולל רציני במיוחד של אברכי עילית, הסמינר גדל ומתפתח משנה לשנה ורות ממש תהנה ותמצה את כישוריה.

    וכך מצאו עצמם מצפינים הרחק מהעיר ומתקרבים אל נופי הגליל הקסומים שמציעה צפון ישראל. אם רות חששה מקשיי הסתגלות נכונה לה אכזבה. נשות הקהילה היו מדהימות ולא נתנו לבושה הראשונה להתמקם. שלחו ארוחת ערב מפוארת בערב הראשון לשהותם במקום, והגיעו לדבר עם רות עצמה על ספסל הנדנדה שבחצר ביתם בלי להסס לחדור אל החצר הפרטית של רות. האווירה היתה נוחה ומקבלת ורות עשתה חיל. העלתה את רמת הלימודים בסמינר, הקימה מערך חסד בשעות הפנאי של הבנות, הפעילה פעילות חברתית עניפה וקיבלה אינסוף תודות מכל ההורים והתלמידות שהיו מרוצים עד למעלה פרגולה.

    יום אחד הגיעה אליה שיחת טלפון. "שלום אני מדברת עם המנהלת?" שאל קול צעיר ומהסס "בהחלט, עם אני מדברת בבקשה?" מצאה רות את עצמה עונה בקול עוצמתי ומנהלתי בעליל, "שמי פנינה שלומוביץ ואני מתגוררת בעיר הסמוכה למושב, רציתי להציע את עצמי למשרת הוראה, או אולי למילוי מקום זמני" בום. הלם. רות ידעה שתגיע כזו שיחה בעתיד הקרוב, לא חשבה שכל כך מהר. ועכשיו היא יושבת על כס המנהלת, מחליטה וחורצת גורלות "כאילו" הרהרה לעצמה "ה' נותן לך להרגיש שאת שולטת על משהו ואת כבר שכחת שאת לא מחליטה כלום, את הרי יודעת שהוא מנהל הכל ואת בובה בידיים שלו" ורות מצאה את עצמה מזמינה את פנינה לראיון.

    למחרת התפללה רות בכוונה גדולה, ביקשה מה' שישים בפיה את המילים הנכונות ובליבה את ההחלטות הטובות. שם בבית במרכז הארץ התרעמה על המנהלות שלא מספיק ניסו לסייע לצעירות לקבל עבודה ולפרנס את ביתן. היא הבטיחה לעצמה שכשהיא תהיה מנהלת כל אחת שתבוא תקבל משרה לרגע לא חשבה שהיא תהיה מנהלת מהר כל כך, "ומה תעשי עכשיו, אה, המנהלת רות?" חבט בה קול מלגלג קטן בליבה "אין לך שום שעה פנויה, כל שעה מאוישת על ידי מורות וותיקות וידועות שם ומה תעשי עכשיו עם צעירונת ובעיות משמעת?" רות ממש נקרעה בינה לבין עצמה. "כשהייתי מגיעה למנהלת לראיון הייתי רוצה להרגיש שהיא רוצה אותי, שהיא צריכה אותי, שאני לא אחת מאלף אלפי נשים שמגיעות אליה בכל יום ונענות בשלילה מאכזבת" חשבה לעצמה והחליטה שהיא תיתן את ההרגשה הזו, "לפחות מנהלת אחת כזו תהיה בעולם" חייכה לעצמה.

    דפיקות עדינות על הדלת העירו את רות משרעפיה "אפשר להיכנס" ודמות נערית כמעט נכנסה אל חדרה, תיק יפה ונוצץ התנדנד בחן על כתפיה ורות מצאה את עצמה מהופנטת אליה, לפנינה, ראתה מאחוריה את עיניו של בעלה הצעיר בטוח שהיא תחזור מכאן עם משרה מכובדת "והיא הולכת לצאת עם משרה" החליטה רות בתקיפות. הזמינה את פנינה לשבת ועברה ברפרוף על קורות החיים, לא כל כך מתאימים למשרת הוראה, אבל היא כבר תראה מה לעשות, הן התחילו לגלגל בינהן שיחה ותוך כדי מצאה רות את עצמה מספרת על עצמה, על חלום שלא התגשם, אולי בעצם התגשם בגדול.

    "את ממש מזכירה לי את עצמי" שחה רות בגילוי לב לפנינה רואה בפירוש את כתפיה רפות ונחות רגועות יותר על המשענת הכיסא. חייכה לעצמה והמשיכה "עד לא מזמן הייתי גם אני במקום שלך, יצאתי בבוקר מלאת תקוות וחזרתי בלי כלום, אפילו לא הבטחה מעורפלת לשעות כל שהן, כעסתי מאוד על המנהלות ובעיקר התביישתי, הן לא נתנו הרגשה טובה, בואי נגדיר שאפילו הרגשתי נודניקית" פנינה מהנהנת בראשה מסכימה עם כל מילה של רות, נותנת לה בלי מילים כח להמשיך הלאה בגילוי ליבה "היו מנהלות שכן השתדלו, ניסו לחייך ולהסביר שבעצם אין להן איך לעזור אבל לפחות לא חזרתי הביתה מושפלת, מובסת" פנינה ישבה ועיניה בחומות הביעו השתתפות עם רות בכל ליבה, לא קל למצוא עבודה בתחום ההוראה בפרט אם אין לך איזה גב בעל השפעה כלשהיא ורות המשיכה "תראי, התרשמתי ממך מאוד לטובה, רואה בעינייך את הנכונות לעבודה, את ההתמסרות לתלמידות שתזכינה בך אבל כרגע באמת שאין לי משרת הוראה לתת לך" העיניים החומות התקשחו בבת אחת כמו אומרות בלי מילים 'אם אין לך משרה לתת לי למה מרחת את זמני על הגיגי מנהלות זקנות?' ורות רואה ועיניה כלות, לא רוצה שהבטחתה תלך לאיבוד בעבודה השוטפת "רות, את לא יכולה לעשות לה את זה, הבטחת. הבטחת שתעזרי לבנות הצעירות שנאבקות עם פרנסת בית, הבטחת" פנינה כבר נפנתה לקום ולצאת מהחדר בעיניים מושפלות, 'עוד מנהלת כמו כולן, רוצה לעזור אבל...' ורות נקרעת בינה לבין עצמה, מה תעשה? חייבת לעזור לה, לפנינה. אבל אין לה איך, באמת. שום מורה לא צריכה לצאת, כל המשרות מאוישות ואין לה איך לעזור. "רבונו של עולם, עזור לי, שמת אותי בעמדת מפתח משמעותית, נתת לי שליחות לעזור בפרנסת בתים, עזור לי לקיים את ההבטחה" ורות מצאה את עצמה רצה במהירות אחרי הגב של פנינה, שומעת אותה שופכת לפומית הטלפון את כל מה שהיה בראיון, את כל מה שלא היה בראיון העבודה. רות נעצרת, מתנשפת וקוראת "פנינה, חכי רגע" פנינה מסתובבת אליה, עיניה שטופות דמעות. היא מנסה בנואשות לנגב אותן בטישו ממורטט "כן המנהלת, קראת לי?" ורות מהנהנת מזמינה אותה שנית למשרדה מזמינה בדרך שתי כוסות קפה חם מהמזכירה המסורה "חשבתי שבמקום משרת הוראה אוכל לתת לך את תפקיד הרכזת החברתית, שנת השמיטה שלפנינו יכולה לייצר פעילות חברתית עניפה בכל המישורים" עיניים נוצצות השיבו לה, וחיוך נבוך מלא בדמעות של תודה, של הקלה. לחזור הביתה ולבשר בשמחה שכן רצו אותי. בחרו בי. ראו מה אני יכולה לתרום להם והחליטו שכן, אני ראויה לבוא בקהל צוות בית הספר למרות שאין לי גב חזק, רצו אותי כי אני זו אני.

    בלילה נצצו כוכבים בשמים מעל ספסל הנדנדה של המנהלת רות. והיא יכלה לחייך אליהם חזרה ולומר שכן, יכלו לתת לה את תפקיד המפתח הזה, כי היא משתמשת במפתח למי שרוצה ומתאימה. בעיקר בגלל שפתחה את הדלת למי שבאה בעצמה ולא בגלל שהיא בת של... בעצם בעיקר בגלל שהיא בת של ה'.
    כבר מאז הייתי ילדונת מקפצצת שלא יודעת כל דאגה בחייה, דאגו להזכיר לי אותה. חברות שהציצו, בחנו פנים מנומשות מדי.
    "הי, מי לכלך אותך כך?" שאלה ציפי. ודבורי הוסיפה שהיא תמיד דואגת לשטוף פנים ולבדוק במראה שהיא נקיה.
    "שקרניות" צעקתי עליהם. "זה לא לכלוכים ואתן לא מבינות כלום".
    וזהו. ברחתי מהן. לא רציתי שיראו את הדמעות שלי שהחליקו על הנמשים החמודים שלי. אז עדיין לא ידעתי שזה השם שלהם. רק ידעתי שהם מעצבנים נורא ואני לא יכולה להפטר מהם.
    "למה?" התפרצתי לתוך המולת הבית, ישר לזרועותיה של אמא. "למה דווקא אני ככה, שונה ומוזרה?"
    "מה יש, חמודה?" לטפה אמא את שערי.
    "למה אני נראית כל כך.... מוזרה? ולמה כולם חושבים שאני לא נקייה?"
    "את נקיה ומתוקה, טובי שלי" לטפה אמא את הזיעה שהגיעה לפנים שלי. "והנקודות החמודות שלך, הן נשיקות מהשמש. לא כל אחת זוכה לזה. ואת זכית, מתוקה שלי".
    היא הגישה לי כוס מיץ קר וקוביית שוקולד.
    לאט לאט נרגעתי, והתחלתי לחשוב על מה שאימא אמרה.

    נשיקות מהשמש, מעניין. אבל איך השמש הגיעה אלי? היא כל כך רחוקה. כנראה שבגלל שאני ילדה מיוחדת, כמו שאמא אמרה, קורים לי גם דברים מיוחדים ממש.
    זקפתי גב. מחיתי דמעה, ורצתי לבשר לכולם את הבשורה.
    ציפי ודבורי שתקו והסתכלו עלי במבט מוזר. "זה באמת ככה? באמת השמש מנשקת אותך? איך זה יכול להיות?"
    "זה ככה וזהו" התנפחתי. "אמא שלי אמרה את זה והיא גדולה וחכמה מאוד. היא יודעת מה שהיא אומרת".

    הן פערו עיניים גדולות. "וואוו, ואת מרגישה כשהשמש מנשקת אותך?"
    "לא. היא עושה את זה בשקט. וחוצמזה נראה לי שכבר אין לה איפה לנשק".
    "נכון" הן בחנו את פניי. לראשונה ראיתי ניצוץ של התפעלות בעיניים שלהם.
    אולי אפילו קנאה.

    חזרתי מרוצה. רצתי לראות שוב במראה את הנשיקות החמודות. ואחרי המקלחת, רגע לפני השינה. רצתי שוב. רציתי לחבק את המראה. סוף סוף אני יכולה לשמוח במה שהיא מראה לי.

    למחרת קמתי שמחה ונרגשת. היה עדיין חושך בחוץ. הלכתי בשקט, כדי לא להעיר אף אחד.
    התלבשתי. וניסיתי להסתרק ולעשות קוקו. קצת הסתבכתי.
    חזרתי לחדר ילדים. חזקי וצבי עדיין ישנו. בשקט לקחתי דף וצבעים. ציירתי ילדה חמודה עם חולצה צהובה וחצאית כחולה. בפנים שלה ציירתי המון נקודות. קטנות וחמודות. "ככה את יפה" לחשתי לה. "יפה ומתוקה מאוד".

    חשבתי שהכול הסתדר. אז חשבתי.
    "תגידי" דבורי חכתה לי בחיוך שלא כל כך הבנתי אותו. "השמש גם צבעה לך את השיער?"
    ציפי התגלגלה מצחוק. וכמה ילדות באו והסתכלו עלי כאילו לא ראו אותי אף פעם.
    פתאום הרגשתי שהשמש צובעת לי חזק את הפנים. נהיה לי חם ולא נעים. ומשהו שחונק בגרון.
    אולי תפסיקו כבר, רציתי לצעוק. ולא הצלחתי. בשקט הלכתי לפינת הבובות. וחשבתי לעצמי מחשבות עצובות.

    בבית, אמא שאלה אותי למה אני לא אוכלת. היא הכינה בשבילי שניצלים ופירה שאני אוהבת. אבל לא הצלחתי לאכול. משהו חנק לי בגרון. פחדתי שאם יכנס לי פירור, אני כבר בכלל לא אוכל לנשום.
    "מה יש, ילדה שלי?" אמא התיישבה לידי. היא חכמה מאוד וכנראה כבר הבינה למה אני לא אוכלת. "איך היה בגן?"

    פתאום יצאו לי דמעות. כל כך הרבה, שהלחיים שלי נרטבו. וגם הסנטר. והן לא הפסיקו, הדמעות האלו. המשיכו בלי הפסקה.
    אמא רק ישבה ולטפה, חכתה שהבכי יגמר ואני אצליח לדבר.
    בסוף זה נגמר. ניגבתי את העיניים והפנים בטישו שאימא נתנה לי.
    "למה הן כל הזמן מעליבות?" שאלתי בשקט. כבר לא היה לי כוח לדבר. "למה כל פעם יש להן העלבה חדשה?"
    אמא שתקה ורק חבקה אותי כאילו הייתי תינוקת.
    "רוצה לספר לי מה היה?" היא שאלה והמשיכה לחבק.

    "ספרתי לדבורי וציפי על הנשיקות של השמש. ושאני מקבלת אותן בגלל שאני ממש מיוחדת. וזהו. פתאום היום הן שאלו אותי.... אממ.. פתאום... " ואז פתאום הרגשתי שוב משהו רטוב.
    אז צעקתי חזק לפני שאני לא אצליח לדבר "הן שאלו אותי אם השמש צבעה לי את השיער". וזהו. נגמר לי הכוח. עצמתי עיניים והרגשתי ששוב נהיה לי חם.

    "טובי, ילדה שלי" שמעתי פתאום את אמא אומרת. היה לי טוב לשמוע אותה כשהעיניים שלי עצומות. "תקשיבי, מתוקה. כל אחד קבל משמיים מתנות מיוחדות. את קבלת נשיקות בפנים ושיער בצבע מיוחד מאוד. בגלל שהוא מיוחד ממש יש לו גם שם מיוחד"
    "באמת?" קפצתי בהתלהבות.
    "כן, למי שמקבל שיער כתום קוראים ג'ינג'ית. וזה מראה שיש לך המון כוחות לעשות המון דברים טובים".
    "מצוין" קפצתי.
    "אני רצה לספר להן".
    ירדתי את המדרגות שתיים שתיים כמו שאני אוהבת. רצתי אל הגינה. בטוח שהן שם.
    "שומעות?" צעקתי להן מרחוק.
    "אני כבר יודעת הכול. אני פשוט מיוחדת ולכן קבלתי כל כל הרבה מתנות".
    "באמת?" שאלה דבורי ונראה לי שהיא התחילה לקנא.
    "כן" צעקתי בקול. כבר הייתי קרובה אליהם. אבל התחשק לי לצעוק. "יש לי גם נשיקות בפנים. וגם שיער מיוחד מאוד שבגללו קוראים לי..." נעצרתי שניה לנשום. וגם קצת התחשק לי למתוח אותם.
    "טובי?" שאלה ציפי בשקט.
    "מה פתאום? זה השם שקראו לי. אבל השיער נתן לי שם חדש "ג'ינג'ית".
    "וואוו" הן הסתכלו עלי פתאום במבט כזה, כמו שמסתכלים על ילדת יומולדת. "גינגית. איזה שם מעניין".

    פתאום, הפנים שלהן נהיו עצובות וריקות כאלו. בלי נשיקה אחת, אפילו.
    "איך אפשר לקבל נשיקות ושיער כתום?" שאלה דבורי בשקט. פתאום היא התביישה קצת. כנראה בגלל שהיא העליבה אותי סתם. ממש סתם.
    "אי אפשר" הסברתי לה בקול של גדולים. "זה משהו שנולדים אתו. וזו מתנה מיוחדת מהשם".
    העיניים שלהן גדלו כל כך. התחלתי לרחם עליהן.
    אבל הפנים שלהן היו ריקות. מה לעשות.
    "טוב, אז שלום" אמרתי להן. והרגשתי קצת מבולבלת.
    הן שתקו ואז דבורי אמרה, "כייף לך, הלוואי וידבקו בי כמה נשיקות שלך".
    "מה פתאום?" כעסתי. "הן שלי. איך הן יגיעו אלייך?"
    "כמו שהשמש הגיעה אלייך" היא אמרה בשקט והפנים שלה נהיו עצובות יותר.
    הסתכלתי עליה חזק. ניסיתי לחשוב מה כדאי לומר לה. ופתאום, פתאום ראיתי משהו.
    "תראי" אמרתי לה.
    "מה?" היא שאלה בקול קטן. פתאום הבנתי שרק אני רואה את זה. כי היא צריכה מראה.
    "אם תסתכלי במראה, תראי אותה".
    "את מה?" היא התחילה להתלהב. "את הנשיקה?"
    "לא" צחקתי. "אמרתי לך, לא יכולה להיות לך נשיקה. אבל לפחות יש לך נקודת חן".
    מונולוג חורפי / י.מ.י.


    העננים ירדו נמוך נמוך,

    העניינים הלכו והסתבכו,
    אמש הייתי מטייל בהרים,
    גם הם כמו גורדי השחקים -
    כוסו בעבים.

    ערפל סמיך נח על העמק,
    הצליח להסתיר, לטשטש,
    להלבין את הצבוע,
    להעלים את הידוע,
    איבדתי כיוון, מזרח? מערב?
    לא מצאתי את עצמי בסבך.

    אדי הקור עלו באפי,
    מקפיאים כל זיק מחשבה,
    אפילו שמשות הרכב המכוסות באדים,
    לא יכלו להעביר לי את התחושה -
    איך אני נראה?

    ראשונות, היו עיני,
    לחזות בהבזק המאיר שהיכה בי פתאום,
    נעשיתי מואר ומובך, לא הייתי מוכן.
    רק נמהר.

    כשרגע אחרי...
    אוזני רעדו מקול הרעם,
    שומעות בבירור את המציאות הקשה.
    איך סונוורתי? איך הלכתי שולל בעקבות הברק.

    זיכרונות שמחה הגשם השוטף,
    לא הותירו את עיני יבשה,
    עמדתי כך תחת סככה מרעישה -
    מקולות של טיפות וברד.

    אני רטוב, שיני נוקשות,
    רגלי רועדות מקור ומפחד,
    מוחי עסוק בלחפש מחסה,
    ליבי קפוא מלרצות לנסות.

    ואני מה אני?
    ומעייני? נובע רק מרמור וכעס.
    הן נחלי אכזב מזה עידן,
    ומראשי לא ייזלו מי דעה,
    אף לא טיפת הגיון...
    לייחל,
    לקוות,
    ולשאול -

    מתי תצא השמש?

    מתי?

    אולי מעניין אותך גם...

    הצטרפות לניוזלטר

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    נקרא  2  פעמים
    למעלה