קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 999
    • RACHELIZ
    שיתוף - לביקורת תמונה פרטית
  • RACHELIZ //
    • מייריי ורבייסי, תשמעו סיפור נפלו ממש!
    היה בחור אחד שהגיע לגיל 'שידוכים'. היה בחור טוב, מסמיד וירא שומיים. עכשיו, לבחור הייתה תמונה שלו שהמשפוחה שלו הייתה שולחת אותה למי שהתעקייש לראות. איך אומרים היום? אממה, הרקע לתמונה היו מכונת כביסה, מייבש וצינור שעולה גבוה מעל ארון "כתר" כזה, לבן. אקיצער, תמונה לא משהו. הבוחור שלנו ישב וחשב מאיפה תהיה לו תמונה טובה. לא היו שמחות במשפחה שלהם כבר הרבה זמן, והוא נעבאך, תקוע קצת, אז אין תמונה עם רקע כזה יפה. תכלת או כאילו ליד גן של פרחים בדובאי. לשכור צלם זה עולה מלא כסף, ואף אחד לא ירצה לצלם רק תמונה אחת. בסוף, הבריק לו איזה רעיון גאוני, אני אומר לכם, באמת רעיון גאוני. תקשיבו איך זה הלך:

    ליד הבית שלהם יש אולם, שכל לילה עושה להם רק רעש ועוגמס נייפש, ומי מדבר בכלל על כל אלה שמדברים בחוץ בקולי קולות וצוחקים על הבושס איך שהכוס של החתן לא הצליחה להישבר איזה חמש פעמים, ומסריחים בסגריות את כל האיזור, ונשענים על המכוניות מסביב. אקיצער, הבחור החליט להתלבש יפה, ככה, עם עניבה הכי חגיגית שיביא מהישיבה, לרדת לאולם בזמן של הצילומים ולבקש מהצלם שיעשה לו תמונה אחת ושישלח את זה לאימייל של אחותו. אמא שלו עזרה לו לרשום בפתק את האותיות באנגלית ולא שכחה את השטרודל, והוא ירד. היה קצת בלאגן אז הוא חיכה בסבלנות לשעס כוישר. בזמן שהכלה הלכה להתחבא מהחתן שבא להצטלם גם כיין, הוא ניצל את ההזדמנות וניגש לצלם שלא הבין מה הוא רוצה מהחיים שלו אבל העיקר שהאבא של הכלה נתן אישור וזהו. התמונה יצאה ממש יפה. וכל החברות במשרד ניסו לחשוב למי הוא יכול להתאים וגילגלו בראש מה יעשו ב - 2000 דולר. וברוך ה' היה למשפחה הזאת מה לשלוח.

    לאחר ארבעה חודשים או חמישה חודשים, אני לא זוכר כל כך, הזוג מהחתונה ההיא מקבלים את התמונות לבחירה. הם יושבים יחד על מרק מהביל שהיא הכינה לכבוד המאורע, ככה עם המחשב-נייד שהם שכרו מנתי קומפיוטרס, ונהנים להעלות זכרונות מחתונה. ואיך הייתי נראית פה שה' ישמור, אהה ופה דווקא בסדר. אויש, מוישי חסר בתמונה, איזה חבל. ופתאום. היי, מי זה? אתה מכיר אותו? לא. החתן לא מכיר. מי הרגיש כל כך קרוב שהגיע לצילומים כבר בהתחלה? הם מנסים לברר, מתקשרים להורים. האבא של הכלה היה מרוגש מידי ולא זכר כלום. רק את המעטפות שהיו לו בכיס. טוב, הסקרנות עולה על גדותיה והם מחליטים להתקשר לצלם. הצלם לא זוכר ברגע הראשון. הם מקריאים לו מספר תמונה, הוא פותח את המחשב שלו ואז נזכר במעשה ומספר להם את כל הסיפור. זהו. קיבלו תשובה והמשיכו בחיים.

    יום אחד כשהגברת מהחתונה מחכה לבעל שלה, שיחזור מהכוילל, פתאום מבריק לה רעיון. אולי הם יבררו על הבחור ההוא מהתמונה ויציעו אותו לאחותה, שהיא, לא עלינו, עקפה אותה?
    רק בעלה פותח את הדלת והיא קופצת אליו עם הרעיון. רגע שניה, אני רעב. ככה הוא אומר. תקשיבו, אני נותן לכם ככה טיפים בחינם לשולעם בייס. אקיצער, לא נעים לבלבל במויח, אבל הוא מתקשר לצלם עודַפעם לבקש פרטים. יש לו רק את הכתובת של האימייל. ככה לוקחים פרטים מהאחות שם במשרד ומפה לשם, יש פגישה. ברוך ה', אחרי כמה פגישות ארוכות - השידוך נפל. ממש השגוחה פרוטיס.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: אש קודש!, נפש, reish ועוד 66 משתמשים69 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    עבודת נמלים... איך הגעת לזה? יכול להיות שבמקרה כאן (מדברת על הקטע שלי כמובן), זה יותר בולט...
  • 933
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת פה זה חדר כושר...
  • Natan Galant //
    • פה זה חדר כושר, אין לי מושג איפה ההרצאה של המאסטר השיווקי



    פה זה לא אולם תפארת הרימון



    המקום פה זה החדר הכושר, כן



    אתה כן יכול להציץ בפנים בלי תשלום, אבל לא להתאמן כמה דקות כדי לראות איך זה



    אם אין לך מגבת, אתה לא יכול להיכנס



    זה נחמד שפעם הבאה תביא, אבל עכשיו לא תוכל להיכנס



    אין לי כוסות חד פעמיות



    אין לי מגבת מיותרת



    אין לי שמפו



    איו לי ספוג



    אין לי נעלי ספורט להשאלה



    אני לא יודע למה צ'יפ הכניסה עולה עשרה שקלים ולא מסופק בחינם



    יכול להיות שבמקווה מקבלים אותו בחינם עם המנוי, פה זה אחרת



    אני יודע שהשעון הדיגיטלי הגדול לא מכוון ומראה שעה אחת אחורה



    אני לא יודע איך לכוון אותו



    אני לא יודע מי צריך לתקן אותו



    אני לא יודע מתי יתקנו אותו



    אין לי מושג למה התריס של המזגן הכי שמאלי נתקע ולא זז



    אין לי מושג מתי יתקנו אותו



    אני לא יודע מתי יעשו את השיפוץ הגדול



    אני לא יכול לעשות לך הנחה במחיר המנוי כי אני רק מזכיר ולא המנהל



    אתה יכול ללכת לחדר כושר השני אם הוא יותר זול לך



    המנוי שלך נגמר אתמול, אז היום אי אפשר להיכנס, אפילו שכבר היית פה חודש שלם



    המנוי שלך נגמר כבר לפני חודש וחצי. אתה לא יכול להיכנס עכשיו על חשבון הימים שלא ניצלת



    המנוי שעשית לפני הקורונה לא תקף עד היום, כי אחרי הסגר החדר כושר כבר היה פתוח חודשיים וחצי



    אני יודע שהדלת לא נפתחת עד הסוף



    אני לא יודע מתי יתקנו אותה



    אין לי מושג למה תמיד חלק מהמכשירים פה מקולקלים



    אני לא יודע להדליק את הרמקולים



    אני לא יכול להגיד למתאמן ההוא שילך מכאן כי הוא מפחיד את הבן שלך עם השרירים שלו



    אני לא יכול להגיד לאיש ההוא עם הילדים שילך מפה כי הם עושים לך רעש



    אני רק המזכיר פה, לא המנהל, אז אני לא יכול לתת לך הנחה במחיר המנוי



    ההנחה במחיר המנוי היא רק למי שעושה מנוי לשלושה חודשים, ואי אפשר לשלם עכשיו רק לחודש, ועוד חודש אולי תרצה להאריך, זה לא עובד ככה

    פה זה חדר כושר, אין לי מושג איפה ההרצאה של המאסטר השיווקי



    פה זה לא אולם תפארת הרימון



    המקום פה זה החדר הכושר, כן



    אתה כן יכול להציץ בפנים בלי תשלום, אבל לא להתאמן כמה דקות כדי לראות איך זה



    אם אין לך מגבת, אתה לא יכול להיכנס



    זה נחמד שפעם הבאה תביא, אבל עכשיו לא תוכל להיכנס



    אין לי כוסות חד פעמיות



    אין לי מגבת מיותרת



    אין לי שמפו



    איו לי ספוג



    אין לי נעלי ספורט להשאלה



    אני לא יודע למה צ'יפ הכניסה עולה עשרה שקלים ולא מסופק בחינם



    יכול להיות שבמקווה מקבלים אותו בחינם עם המנוי, פה זה אחרת



    אני יודע שהשעון הדיגיטלי הגדול לא מכוון ומראה שעה אחת אחורה



    אני לא יודע איך לכוון אותו



    אני לא יודע מי צריך לתקן אותו



    אני לא יודע מתי יתקנו אותו



    אין לי מושג למה התריס של המזגן הכי שמאלי נתקע ולא זז



    אין לי מושג מתי יתקנו אותו



    אני לא יודע מתי יעשו את השיפוץ הגדול



    אני לא יכול לעשות לך הנחה במחיר המנוי כי אני רק מזכיר ולא המנהל



    אתה יכול ללכת לחדר כושר השני אם הוא יותר זול לך



    המנוי שלך נגמר אתמול, אז היום אי אפשר להיכנס, אפילו שכבר היית פה חודש שלם



    המנוי שלך נגמר כבר לפני חודש וחצי. אתה לא יכול להיכנס עכשיו על חשבון הימים שלא ניצלת



    המנוי שעשית לפני הקורונה לא תקף עד היום, כי אחרי הסגר החדר כושר כבר היה פתוח חודשיים וחצי



    אני יודע שהדלת לא נפתחת עד הסוף



    אני לא יודע מתי יתקנו אותה



    אין לי מושג למה תמיד חלק מהמכשירים פה מקולקלים



    אני לא יודע להדליק את הרמקולים



    אני לא יכול להגיד למתאמן ההוא שילך מכאן כי הוא מפחיד את הבן שלך עם השרירים שלו



    אני לא יכול להגיד לאיש ההוא עם הילדים שילך מפה כי הם עושים לך רעש



    אני רק המזכיר פה, לא המנהל, אז אני לא יכול לתת לך הנחה במחיר המנוי



    ההנחה במחיר המנוי היא רק למי שעושה מנוי לשלושה חודשים...
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: יום ראשון, מנחם דרורי, zipzip ועוד 27 משתמשים30 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    למאי נפקא מינה
    כבר היה פעם רעיון כזה, רק שלא היה כפול. לא, נתן?
  • 466
    • ק
    שיתוף - לביקורת לְכָל אֶחָד יֵשׁ קוּמְקוּם
  • קראנץ' //
    • לְכָל אֶחָד יֵשׁ
    אֶת הַקוּמְקוּם שֶׁלּוֹ.



    זֶה,
    שֶׁעַד שֶׁאֵדָיו עוֹלִים
    וּמֵימָיו מְבַעְבְּעִים,
    עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ נִשְׁטַף
    מַעֲשִׂים לְאֵינְסוֹף בַּחֲטָף.



    זֶה,
    שֶׁלֹּא מְשַׁנָּה שֶׁעֵתוֹ
    אֶעֱבֹד וַאֲבַעְבֵּעַ אִתּוֹ
    וְעַד שֶׁיִּרְתַּח בִּשְׁרִיקָה
    עוֹלָמוֹת אֶהֱפֹךְ בִּדְפִיקָה.



    זֶה,
    שֶׁבְּצַוְתָּא עִם אִדּוּי הַמַּיִם
    אֲקַפֵּל עֲרֵמוֹת עַד שָׁמַיִם
    וּבִזְמַן שֶׁיִּשְׁמַע לוֹ הַ'קְלִיק'
    גַּם לִשְׁטֹף אֶת הַבַּיִת אַסְפִּיק.



    לְכָל אֶחָד יֵשׁ קוּמְקוּם.
    הָבוּ לִי קוּמְקוּם שֶׁרוֹתֵחַ
    שְׁעָתַיִם לְפָחוֹת.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: סיפור8, RACHELIZ, הנף מקלדת ועוד 14 משתמשים17 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    AtArA R
    AtArA R
    אוף, סליחה על השאלה- יש נמשל או שאני סתם מחפשת התעמקויות במקום שהן אינן? שיר חמוד ממש, וסיום...
  • 499
    • כ
    שיתוף - לביקורת לוּ יָדַעְתִּי שֶׁ–
  • כותב השורות //
    • לוּ יָדַעְתִּי
    לוּ יָצָאתִי מִדַּעְתִּי...
    הַקְּלוֹקֶלֶת!

    לוּ שָׁמַעְתִּי, הֶאֱזַנְתִּי,
    לְקוֹלוֹת לֵב פּוֹעֵם.
    לַעֲצַת כְּלָיוֹת .
    לְמֹחַ חוֹלֵם.

    לוּ הֶחְרַשְׁתִּי
    בִּשְׁמֹעַ קוֹל מִתְלוֹצֵץ.
    לוּ רַק הָיִיתִי
    בּוֹלֵם פִּי חוֹרֵק שֵׁן.

    לוּ לְבַדִּי יָצָאתִי
    אֱלֵי דֶּרֶךְ
    גַּם כְּשֶׁקָּשֶׁה.

    לוּ יָדַעְתִּי שֶׁ–
    אֲנִי יוֹסֵף!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: הנף מקלדת, Batshoo Klein, פילפלית ועוד 10 משתמשים13 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כותב השורות
    לוּ עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי מִלִּרְאוֹת... שְׁחֹרוֹת! לוּ טִפַּסְתִּי חִלַּצְתִּי נַפְשִׁי...
  • 495
    • נ
    שיתוף - לביקורת אמינות וחוסרה/ על ספרי הילדים
  • נ. גל //
    • אי אז, בשלהי השנה שעברה כמדומני, הומלץ כאן בפורום על כתיבה יומיומית.
    לצערי אינני מוצאת את האשכול ההוא, ולכן אין ביכולתי לתייג את מי שהמליצה. בכל מקרה, התחלתי אז, ואני משתדלת לעמוד בכך.
    מה התוצאות?
    א' - התחלתי לחשוב עם מקצבים, לדבר עם מעברי שורה ולשמוע שיעורים עם קווים מנחים ומסרים נסתרים.
    ב' - המחשב שלי עמוס בשירים וקטעים המשוועים לסדר.
    ג' - היכולת שלי לדייק את עצמי תוך כדי כתיבה, ולהעביר את מה שרציתי ולא שום דבר אחר - השתפרה לאין ערוך.
    ד' - באיזה שהוא שלב השתעממתי מעצמי. כמה אפשר לכתוב באותן טכניקות את אותו בן אדם. אז למדתי לעבוד עם טכניקות חדשות שקודם לא ניסיתי.
    בקיצור, מי שהמליצה - תודה רבה. כל השאר - מוזמנים לנסות גם. שווה כל רגע.

    וכיוון שהמקדם כאן הוא "שיתוף", אז הנה שיר שנכתב כשבאמת לא היה לי על מה לכתוב, והתיישבתי עם קומיקס של     @בת שבע אינגבר-הבלין כדי לחפש קצה חוט. ההנאה הפתאומית מקריאת קומיקס בו כל מילה נשקלה - הולידה את השיר.

    אמינות וחוסרה/ על ספרי הילדים

    אערוך קינתי, וצרתי אגיד
    עיני לא מלאה בכי
    ראשי יכבד, ליבי יגיד
    יען כי פגשתי דחי
    לא עצמו דבריי מספר
    על כן ניבי
    אפרוש לפניכם ואגיד

    ויהי ביום
    לא נפתחו השמיים
    רק ספר פתחתי ואקרא
    מה נשתוממתי
    ואהי כציפור בודדה
    אביט לכל עבר, וגוער אין
    על אשר שלח ידו בעט
    ומילים להמציא - מנין?
    הלוך ונסוע עד חטא

    ויקרא שם לבן ישמעאל - עיסא
    ובת ישראל תתעטר בחוקות גויים
    יעלוץ איש אל תאומו, ולא הכירו
    בדד ישבו שניהם. הכיצד, הגידו?

    קיר עומד בין חדר וחדר
    ותוארו יעלם עת יצוייר
    שיר נרקם ללא סדר
    "קופץ" ו"מקפץ" יחרזו לאיטם

    ומי יאמר לי, מי יגיד
    מניין אלו המילים
    התקבצו ובאו עלי גוויל
    ולא יתפרדו לארבע רוחות?

    הא כיצד אוכל קרוא
    על שבכ אשר שלח את ידו
    ויגיע עד רומא ועד פריז
    ידמה נפשו כי כלל לא הפריז

    אף שירי, קטוע רגל ושכמה
    יען כי אבדו מילי בתבהלה
    הלזאת יקרא ספר, ואת זאת נקרא?
    או שמא, ה"רצינות" טרם נולדה...
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מרים יעל, דיונון, אינספריישן ועוד 7 משתמשים10 //
    0 תגובות
  • 933
    • 7
    שיתוף - לביקורת אניצים של זהב
  • 7שבע7 //
    • לפעמים הייתה מנסה לכחש לעצמה, להפוך את התפאורה סביבה, לצבוע את הקירות בזהב של ילדותה, לשזור תכשיטים מהאניצים שדבקו בשערותיה.
    לפעמים הייתה אוחזת במטאטא העשוי מחלקיקים של רצפת המתבן שלהם, ומדמה שהוא מרקד מעצמו, מטאטא - לשווא - את המשטח המאובק שתחת רגליה.
    אבל הקש שב וחזר אל מתחת לרגליה. והקש שב ונאחז בשערותיה. והקש שב ודקר את לבה.
    את הכול נתנה. את הכול ידעה שתיתן בשמחה. את העושר תמורת האושר, את השררה תמורת התורה, את הנחת החומרית תמורת הנחת הרוחנית.
    אבל כשהרוח נותרה לרחף מחוץ למחסן התבן שלהם, וכשהוא - עיניו טובות וצנועות כתמיד, אך עיקשות עדיין - נותר ברעיית הצאן - גם הקש החל להפריע לה.
    חשבה שהיא מסוגלת, גילתה שאולי אין בה הסגולה. חשבה שהיא יכולה, גילתה שאולי כבר אין בה הכלה.
    וההבטחה שלו, לתכשיט שנראה כעת רחוק כל-כך מעולמה כרחוק ירושלים מבניינה, רק חיממה מעט את לבה הקפוא באסם הקר. מה לה תכשיטים, כשהיא אפילו מתביישת להיראות בציבור, לאחר שנישאה למי שנישאה והוא עדיין כאן לצדה, בדרגתו הראשונית.
    ***
    ולילה אחד, קפוא וסוער יותר מכל אלה שקדמו לו, נשמעה הדפיקה בדלת. והאיש אפור הפנים, שבין קמטיו זרח אור בלתי הגיוני, ביקש בתחנונים מעט תבן בשביל אשתו היולדת, והיא מיהרה לאסוף בעבורו קש אל תוך שק, ועדיין לא קלטה, עדיין לא הבינה.

    "ראית," הוא אמר לה לאחר היעלמו של האיש אל אבחות הברקים שבחוץ, "ראית את האיש הזה?" ועיניו נצצו בחשכת המתבן. "אפילו תבן אין לו... ראית כמה אנו עשירים?"
    הקש דקר בשערותיה, אבל לבה הצטמרר פתאום, ואז התחמם באחת, כאילו מדורה דלקה בתבן שבביתם הדל.
    והיא שוב נזכרה, ושוב ידעה בידיעה שלמה, שיבוא יום וגם התורה תחמם אותה, תחמם אותו. אדם שכזה, שיודע להכיר טובה מתוך החושך ותחתית השחת, ידע גם להכיר באמיתת בוראו, ידע ללכת לאורו, וללמוד את תורתו.
    היא שלפה אניץ קש יקר ערך אחד מראשה, ושוב הייתה נכונה לחכות. לחכות לאור.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: MS2, פירי, לילה אחד ועוד 22 משתמשים25 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    זו שאלה טובה. באמת רציתי לכתוב בהודעה הפותחת שבחלק מתיאורי הרגשות התבססתי קצת על היגיון שלי...
  • 1K
    • ה
    שיתוף - לביקורת אמביווילנטיות
  • הזדמנות //
    • השעון מניע רגל
    אחת ארוכה
    אחריה שניה משתרכת
    צולעת, קצרה.
    חלק אחד בך מיחל
    שהזמן יחלוף
    והחלק האחר מתפלל
    שקצת יתעכב.
    • תודה
    Reactions: אביגיל י, אהרון1, Ayalas ועוד 20 משתמשים23 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    AtArA R
    AtArA R
    להרגשתי התחושה היא ממשית עד מאד. יש בה אמנם רבדים דקים- למתעמקים, אבל הניסוח הוא פשטני וחסר יומרות.
  • 2K
    • י
    שיתוף - לביקורת חכם יחשב
  • יאן //
    • שולם עלייכם, אני אברום שייע, שייק'ה בשבילכם, מפריע לכם הסיגריה? אין דבר, היא כבר נגמרת.

    למעשה אתם שואלים איך נכנסתי לתחום הזה של הייעוץ, כן... כן... לא פשוט.
    זה הלך ככה.
    איך כתוב במשנה באבות? בן חמישים לעצה, אצלי, כנראה הגעתי לעצה כבר בגיל 35. הרגשתי שיש לי הרבה מה לתרום מהניסיון חיים שלי, מספרים שקראתי, אתה יודע, חכמה בגויים תאמין, גם מהם יש מה ללמוד פה ושם... לא פשוט.

    זה היה בדיוק אחרי שגמרתי את "פרוץ דרך עצמך" של ראולי קאופרינג. שמעת עליו? הוא פרופסור אנגלי, זוכה פרס הולגרסון להגשמה אישית. נו, שטותים. ואז אמרתי לעצמי, הרי הכל רמוז בתורה, כל העצות הכי חכמות. אני כבר שלוש עשרה שנים בכולל, פלוס חמש שנים בישיבה גדולה, זה כמעט עשרים שנה של נאר תיירה. וזה עוד בלי הישיבה קטנה והחיידר.
    הסתכלתי במראה, ואמרתי לעצמי שייק'ה, אין שום סיבה שלא תהיה יועץ בכיר בין-תחומי. כרס כבר יש, זקן מכובד- זה בחינם. תוך חודשיים יהיה מוכן. נשאר רק לקנות משקפי ברגים ולהתרגל למבט מסויים כזה, שמשדר עומק. כי מה לעשות, בזמנינו אנשים מתסכלים על חיצוניות גם כן.

    שכרתי משרד במקום דיסקרטי, ופרסמתי מודעה גדולה בידעת ומצאת: הודעה משמחת. היועץ הבכיר ורב הניסיון ר' אברהם ישעיהו ל. יפתח בקרוב סניף בעירנו. היועץ מטפל בשיטת .a.y.l בהמלצת גדולי ישראל. לקביעת תור וכו'.
    ואנשים התחילו להגיע.

    אני זוכר, הראשון היה אברך צעיר כזה, נשוי שש שבע שנים. אני נשוי כפול ממנו. נעבך, התלונן על בעיות בשלום בית. שוין. דיבר ודיבר, ואני קולט את הבעיה שלו. אמרתי לו: אתה מוותר לאשתך? אמר לי, אני משתדל, לפעמים אני מתעקש ואז יש פיצוצים קצת.
    אמרתי לו: כאן הבעיה. איך קוראים לאשתך, דבורה אמרת? ראית פעם דבורה שרוצה לצאת מחלון סגור? מה קורה? מנסה, נתקעת בזכוכית ובום למטה. ועוד פעם, נתקעת בזכוכית ובום למטה. מה קורה אחרי 30 פעם? היא כבר לא מנסה. זה הסוד. אשה רוצה בעל חזק והחלטי. תהיה כמו קיר. ככה תהיה לך אשה כנועה וצייתנית. לא תריבו יותר - תקעתי מבט חודר ישר בעיניו. האברך התפתל. אתה בטוח שזה הכיוון? הנחתי יד מרגיעה על הכרס. אני בטוח בוודאות. ראיתי כבר הרבה מקרים כאלה ובס"ד אף אחד לא חזר להגיד לי שטעיתי. 450₪ כי זה הטיפול הראשון ויש לפנינו עוד סדרה. האברך שילם ויצא מבוהל.

    השני היה מהחרדים החדשים האלה, שהציץ לו מהכיס מוגן שאני לא יודע באמת כמה הוא מוגן, וסיפר שהוא עובד כבר שלוש שנים בחברה להפצת אביזרי רכב. הוא התקבל בתור עובד פשוט מתוך תקווה לעלות לניהול עד מהרה, אבל הוא שם לב שמקדמים אחרים והוא נשאר למטה.
    ואתה עובד חרוץ?
    בטח חרוץ, כל מה שהבוס מבקש מיד אני עושה. אפילו מתנדב מעצמי לפעמים. אבל הבוס הזה... מרירות השתקפה מעיניו.
    הבטתי בו במבט פיקח. בדיוק ההיפך. אתה יודע מה בוס מחפש? שקט תעשייתי. אם אתה עושה כל מה שהוא מבקש ממך, ועושה את זה טוב, הוא תמיד ימשיך לבקש ממך. כי זה נוח לו. אם היית מהסוג הזה שקצת מתחמק, הוא היה קולט, פה יש בן אדם כמוני, לא אוהב לעבוד רק לתת פקודות. זה מנהל. ואז הוא היה מקדם אותך. תבוא לספר לי על הקידום, כל טוב.

    השלישי היה אברך כולל, הוא התיישב באי נעימות. אמרתי לו, הרב, תרגיש נוח. השולחן הזה כבר ראה ושמע הכל.
    הוא התחיל לדבר. קשה לו בכולל. מה פירוש קשה, לא ממש קשה, פרנסה יש ברוך השם מהאשה, אבל קשה לו, איך מיין, קשה להסביר. הוא יודע ללמוד ברוך השם. הוציא קונטרס. אז מה קשה. בסוף זה יצא. לא מעריכים אותו מספיק.
    נס שבדיוק אתמול סיימתי את "וורד אוף הונור" של סטנלי ג'בליו מק'בלוסטין כך שיכולתי בדיוק לתת לו עצה הוגנת.

    תראה, אתה יושב ולומד, ומצפה שאחרים יכבדו אותך. אולי הם באמת מכבדים אותך בלב, אבל אתה רוצה לגרום להם להוציא את זה מבחינת ידיעה שכלית גרידא לבחינת ביטוי שפתיים. עברתי לשפה תורנית כדי לזרום איתו. הוא נענע בראשו. אז כתוב בהלכה, כבולעו כך פולטו. אתה צריך לעורר אצלם את כח המדבר, וממילא תראה שגם הם יהיו בבחינת רוח ממללא לגביך. עיניו התערפלו במקצת ואני מיהרתי לבאר. תבוא, תשב ליד אחד שממש חשוב לך ההערכה שלו, זה לא בושה כולנו בני אדם, הוספתי למראה פניו המסמיקות. תתחיל לדבר איתו בלימוד, תפתח באיזה שאלה טובה, תתרץ משהו טוב, אפשר אפילו לקחת משהו של אחד האחרונים, הרי תלמיד חכם משני בדיבוריה מפני הכבוד. וכל הזמן תשחיל בלי שהוא ישים לב "וכאן חדשתי בסייעתא דשמיא סברא לאמיתה של תורה, שאני בטוח שמי שאמר אותה הוא בקי בש"ס. תדחוף מחמאות, העיקר שבסוף השיחה הוא יישאר עם הרבה קומפלימנטים עליך. כן. ככה. הבהרתי לעצמי את העצה תוך כדי דיבור. משום מה בספר של סטנלי זה היה יותר משכנע. מובטחני בך שתראה ישועות בקרוב. שכוייח.
    גביתי ממנו רק חצי מהסכום כי כשהוא פתח את הארנק נפל משם פתק עם זמני הפתיחה של יד חדווה.

    הרביעי היה מוכר, נדמה לי שלמדנו יחד בחיידר, הגיע עם בעיות בחינוך הילדים. נזקקתי לגייס את כל הביטחון העצמי שלי, כי הסנדלר הולך יחף. גם לי יש קשיים עם בניומין שיהיה בריא. אחרי הישיבה קטנה במקום לחזור מיד הביתה הוא מעדיף לשוטט עם חברים, מעשנים, שותים אקסל ובלו. פאסט נישט. והוא בסך הכל בשיעור ב'. בספרים המתורגמים שאני קורא, עם כל הכבוד להם, לא מצאתי פיתרון. פה אני צריך לענות לו מכח הדעת תורה שלי, פלוס מהניסיון בבית.
    נסחפתי בהרהורים לכן פספתי חלק נכבד ממה שאמר. שמעתי רק את הסיום: "ואז הוא אומר לי, אז אני לא רוצה לגור פה יותר!"

    נתפסתי על המשפט הזה. אתה יודע מה זה שילד אומר אני לא רוצה לגור פה יותר? הרי זה כאומר דין ודברים אין לי בנכסיך! מה זה לא רוצה. מכין אותו עד שיאמר רוצה אני.
    השואל התבלבל. אתה מתכוון שאני ארביץ לו? הוא יותר גבוה ממני.
    מיהרתי לתקן את הרושם. לא, לא מכות ממש. חס ושלום. הכוונה מכות אממ... מנטליות. כלומר, במובן הוירטואלי, המטאפיזי של המילה. מי שמתקשה להבין אותי, אני תמיד דוחף כמה מילים לועזיות ופתאום כבר אין לו שאלות. גם הפעם זה עבד.
    נאמר הוא מבקש ממך כסף לקנות לעצמו איזה פינוק. דבר ראשון תסרב.
    אחרי זה תמצא כבר סיבה. תשאל אותו, התפללת מעריב? אם יגיד לך יש בעשר אני כבר הולך, תגיד לו ומה עם זריזים מקדימים? מה עם עשרה ראשונים? אה? לא נותן לך.
    ואתה תראה שככה הוא יהיה תלוי בך.
    הוא יצא בלי לומר מילה. נראה לי שלא קלט את העומק.

    היום, ברוך השם אני שוב בכולל. למה? אי אי אי. לא פשוט. כנראה שלא היה לכלל ישראל את הזכות לקבל את העצות שלי. יום אחד פרסמו במקומון להיזהר מהרב אברהם ישעיהו ליגנער, לפרטים אפשר לפנות למזכירות בית ההוראה. ככה. בלי הסברים. בינתיים עד סוף החוזה אני משכיר את המשרד לסופרים. אתה מכיר סופר שמחפש חדר?
    • תודה
    • חחח
    • שכוייח!
    Reactions: יצחק טל, נאני, reish ועוד 79 משתמשים82 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    למאי נפקא מינה
    בומבסטי! נהניתי במיוחד מהשילוב בין 2 סוגי עסיסיות - המעבר לשפה 'תורנית'.
  • 2K
    • פרוגמטי
    שיתוף - לביקורת ערכים לא תקינים
  • פרוגמטי //
    • סמינריון ערכים שבת חנוכה תשפ''ב.

    ''פתאום שמעתי פיצוץ חזק ואני קולט את האוטובוס שפספסתי בדקה, מתרומם באוויר ועולה בלהבות. גם בתוך המהומה, הצרחות וההלם, לא הייתי יכול להתעלם מהמחשבה שקרה פה משהו הזוי שככל הנראה מישהו סובב אותו והחלטתי לבדוק את העניין לעומק והנה אני פה''

    רעש מחיאות כפיים מילא את אולם חדר האוכל, בינתיים הכל תיקתק.
    צוות המרצים היה מרוצה.
    המשתתף הבא נעמד לדבר ושקט השתרר באולם. גובהו 2 מטרים ותלתלים שחורות נשפכו מכל צידי ראשו, הוא לבש מכנסים בצבע חאקי זועק וגופיה קצרה צמודה, שהסתירה לא הסתירה קעקועים צבעוניים של ציפורים.

    ''שלום לכולם שמי ניסים ואני רוצה לספר לכם מה הביא אותי להיות פה בשבת.
    אני אדם לא דתי, לא שיש לי משהו נגד הדת אלא פשוט לא מידי מעניין אותי. אף פעם לא ביקרתי בבית כנסת בחיי, אפילו לא בכיפור, עד לפני שלושה ימים.
    אני הולך ברחוב משועמם ומעשן סיגריה, כשלפתע מימיני אני קולט מבנה יפהפה של בית כנסת שמעוצב בחן וכאילו מזמין אותי להציץ לתוכו.
    אני מועך את הסיגריה על גדר הברזל הצמודה ונכנס בחשש קל, אין לי מושג מה אני אמור לענות אם מישהו ישאל אותי מה אני עושה פה, אבל להפתעתי לא רק שאף אחד לא שואל אלא אני רק נכנס, כולם נעמדים ואחד חשוב דופק על השולחן וצועק 'אהלן ניסים!'. אמרתי לעצמי כזו הכנסת אורחים יכולה להיות רק אצל הדתיים''...
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: טראמפ 2024, ליטאי פשוט, תלמידים ועוד 106 משתמשים109 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פרוגמטי
    פרוגמטי
    היום שמעתי ילד שר 'אהלן ניסים ואהלן פורקן...'
  • 2K
    • RACHELIZ
    שיתוף - לביקורת חנוקה
  • RACHELIZ //
    • סיפור לחנוכה. כאן.
    • תודה
    Reactions: אביגיל י, פרוגמטי ו-סיפור83 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    היטבת להגדיר. זה בעצם תמצית הדיון. אפשר להמשיך אותו מכאן ;)
  • 591
    • כ
    שיתוף - לביקורת רִצּוּד אַחֲרוֹן
  • כותב השורות //
    • רִצּוּד אַחֲרוֹן

    נֵרוֹת מְרַצְּדִים מְלֵאֵי תִּקְוָה
    כִּי עוֹד יָאִירוּ אֲרֻכּוֹת לְלֹא הֲפוּגָה.

    הַפְּתִילוֹת שׁוֹאֲבוֹת שֶׁמֶן בְּמִרְצָן
    מַעֲלוֹת כָּל שֶׁ-
    עֲדַיִן נוֹתַר.

    רַק הַכּוֹסִית יוֹדַעַת טִיבָהּ וְעֶרְכָּה
    אֵיךְ הִיא מִתְרוֹקֶנֶת רַק הִיא מַרְגִּישָׁה.

    וְהָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת קְטֵנָה לְאִטָּהּ
    בְּבוּשָׁה מִתְכַּוֶּצֶת הִיא, תּוֹךְ עַצְמָהּ.

    שַׁלְהֶבֶת עוֹדֶנָּה לֹא אוֹמֶרֶת נוֹאַשׁ
    אֶדָּלֵק אֶבְעַר אֲנַסֶּה
    וִיְהִי מָה!

    עִם כּוֹחוֹת אַחֲרוֹנִים עוֹלָה מִתְעַלָּה
    רוֹקֶדֶת קוֹפֶצֶת בְּעֹז וּגְבוּרָה.

    אַךְ הַשֶּׁמֶן אָזַל...
    פְּתִיל חַיֶּיהָ יָבַשׁ...
    כּוֹסִית נִפְרְדָה מֵאֲחוֹתָהּ – לֶהָבָה.

    רִצּוּד אַחֲרוֹן הוֹתִיר -
    חֹשֶׁךְ!
    וּמָסַךְ עָשָׁן...
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: דילים, אפרת תהל, שקדי ועוד 4 משתמשים7 //
    0 תגובות
  • 2K
    • פרוגמטי
    שיתוף - לביקורת דיאטה לצרה בשעתה
  • פרוגמטי //
    • ''הפעם זה זה!'' משה פסע לכיווני באיטיות, נזהר לא לאבד את שיווי המשקל שלו.

    ''אני אומר לך שמצאתי את השיטה סוף סוף, הנה אתה כבר יכול לראות בעצמך את השינוי'' המשיך משה, מתקשה לעצור.

    'איזה שינוי, איפה שינוי', התבלבלתי לרגע אבל נתתי לו להמשיך, 'אם לא עכשיו, אני אבין בהמשך דבריו. מקווה בכל אופן...'.

    הוא קרב לעברי כששקית צ'פס ענקית אחוזה בידיו ופיו יורק פירורים לכל עבר, תוך כדי שהוא ממשיך בלהט ''אתה לא מבין, זו לא עוד דיאטה שאתה יכול לאכול רק דגנית או פתית או פריכית, אפילו לא צריך לספור קלוריות!, הנה תראה אותי, מה אני אוכל עכשיו? אה? צ'יפס! אתה יודע כמה קלוריות יש בזה? בטח אתה יודע... אפשר לבחון אותך על חצי מהמוצרים בסופר..''

    בהתלהבות שלו הוא הצליח קצת להדביק אותי, אני האדם כמעט הכי סקפטי בכל דבר שקשור לדיאטה, אין דיאטה שלא ניסיתי, אבל המסלול ידוע, בהתחלה מורידים עשרה קילו ואחרי תקופה אתה שוכח ואז מקבל הכל בחזרה בריבית צמודה לחולצה..

    ''ספר, ספר לי עוד קצת על זה'' אמרתי לו והפנים שלו הוארו ''בטח בטח, אז ככה לדיאטה קוראים, תקשיב טוב... 8/16! יש שקוראים לה צום לסירוגין אבל עזוב, צום זה נשמע מפחיד. הכללים הם ששמונה שעות אפשר לאכול מה שרוצים ואח''כ בקטנה, לא אוכלים שש עשרה שעות כלום, רק מים מותר להכניס לפה...''

    ''שש עשרה שעות?? אין מצב!'' הייתי המום. 'משה? הבן אדם הזה לא מסוגל לסגור את הפה יותר משעה ברצף, איך הוא עומד בזה?' ''משה, תגיד את האמת, אני מכיר אותך הרבה שנים, יותר מידי אפילו, איך אתה מצליח להחזיק מעמד עם זה?''

    משה הביט לעברי במבט חולמני ואמר ''תקשיב טוב דוד, אם היית עושה את זה היית מבין, עד שלא מתחילים זה נראה קשה אבל תדע לך שבדיאטה הזו אין רעב! אם אתה רעב אז זה כמו כל הדיאטות וזה לא שווה. כך קראתי באתר של 'האחים דיל' שווה להציץ שם.''

    השתכנעתי.

    ''אה עוד משהו ששכחתי, התוצאות מגיעות מייד, אתה מרגיש יותר טוב כבר על ההתחלה''

    ''בסדר, בסדר, מה למעשה אני צריך לעשות כדי להתחיל?''

    משה התרגש מההשפעה המיידית ואמר ''לא הרבה, רק לאכול עכשיו בשמונה שעות הקרובות ואח''כ להפסיק למשך שש עשרה שעות, קלי קלות!''

    ''תגיד משה, רק שאלה אחרונה לפני שאני מצטרף אליך, כמה זמן אתה כבר מחזיק מעמד?''

    משה הציץ בשעון ואמר ''עוד רבע שעה, שבע שעות...''.


    מאוד מעוניין בביקורת!!!
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מחוברת לעצמי, בובה בובה, ציפי78 ועוד 57 משתמשים60 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פרוגמטי
    פרוגמטי
    צודק...
  • 972
    • ע
    שיתוף - לביקורת אלו שלא נדלקו
  • עיתונאות ועריכת תוכן //
    • אלו שלא נדלקו -

    לא מההדלקה והמריבות על צבע הנרות

    לא מהסופגניות והקלוריות המפוארות

    לא מהמתנות שקלעו פחות מיותר

    לא מהביחד המשפחתי והבלגאן הסוער

    לא מהחופש של אנשים אחרים

    לא מהחוויה באוטובוסים להורים



    אלו שלא נדלקו -

    מהחושך

    לא זרמו עם הגשמים

    לא התעלו בלהבות

    ושבעו לגמרי מלביבות



    אלו שלא נדלקו -

    על טיפות הגבורה שגייסתם

    ועל כך שלמרות הקושי

    אתם לא נמסים

    על הנפלאות האלו

    זמזמו לכם "על הניסים"
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: 7שבע7, חוחית, אפרת תהל ועוד 24 משתמשים27 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    ביצוע מעולה. הנמשל אפעס, התפספס לי...
  • 590
    • מאל"ף ועד תג
    שיתוף - לביקורת סופגניות - כמה ניתן עוד לספוג?!
  • מאל"ף ועד תג //
    • כבר בראש חודש חשוון מגיע היורה. לא, לא היורה המיוחל והרטוב. היורה של הסופגניות.

    בתחילת חשוון, טרם הזכרנו גבורות גשמים, הן מבצבצות בכל מאפיה ותחת כל מדף עץ רענן.

    הן קוראות לנו בגרון ניחר מריבה אדומה, בקול חנוק מאבקה לבנבנה, בטון גבוה של טון בצק הנראה כבטון, בפרצוף מדושן שמן עמוק. טוב שם משמן. קוראות אל העוברים ושבים ומתחננות למבט ולייחס.

    כל סופגניה מתמתחת על קצות אצבעותיה, פורסת טלפיה כאומרת 'מרזה אני', ממתינה לפתי התורן שיזכה 'לאכול אותה'.

    אבל - - אנו הבטחנו לעצמנו בסוף חנוכה אשתקד שיותר לא נתקרב לעב"מ הזה. אנחנו זוכרים היטב את הטעם היבש / הצרבת הנוראית / הקראנצ' שלא היה / האבקת סוכר שהתאהבה בבגד / מאות הקלוריות שעדיין איתנו מאז / החיפוש הבלתי-נגמר אחר הריבה שלא היתה [אני אתבע אותם. הם כבר יראו מה זה] / התמונה המזעזעת שהנציחה את הריבה על הלחי.

    כל הזכרונות הללו צפים ועולים כשמן הצף בסופגניה, ואנו עיקשים בדעתנו שלא לקנות מן האדום האדום הזה. השנה אנחנו לא נוגעים. אלא לראותם בלבד.

    ההבטחה מחזיקה מעמד כמעט חודשיים, עד פרוץ ימי החנוכה, ואז אנו נופלים שדודים אל מול סופגניה חלבית עם שלל מילויים שאין בינם לבין האכסניה שום קשר. סופגניית אילוסטרציה. כל קשר הוא על דעת האוכל בלבד.

    ובלב פנימה אנו יודעים שאסור להסתכל בקנקן אלא בשמן שיש בו, ובכל אופן אנו ממשיכים ללעוס את בקבוק/סופגניית השמן ולהתענג מהרגע.

    מדוע כל שנה ושנה אנחנו חוזרים על הטעות הזו ומבטיחים שבשנה הבאה לא נעשה זאת שוב?! ומדוע בשנה הבאה הפוסט הזה יהיה שוב רלוונטי, אקטואלי, לעגני ומשמין?!

    ואי אפשר לסיים ללא עניינא דיומא: מחירי הסופגניות האמירו לשחקים. סופגניה איכותית (?) עולה כעשרה שקלים. לא חבל? במחיר הזה ניתן לקנות חבילת כוסות חד-פעמיות :D
    • תודה
    • חחח
    Reactions: יום ראשון, BestMe, שנים ועוד 16 משתמשים19 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    כ
    כותב השורות
    יפה מאוד טיגנת את הסופגנייה למוות... אבל אותי לא שכנעת.... כנראה לא טעמת את הסופגנייה שאכלתי...
  • 764
    • כ
    שיתוף - לביקורת הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ!
  • כותב השורות //

    • הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ / י.מ.י.

    מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ
    לְכַסּוֹת דָּמוֹ הַנִּשְׁפָּךְ מִבּוּשָׁה.

    לָמָּה כִּבִּינוּ בְּעֵרַת נֵרוֹ
    לָמָּה הִתְנַכַּלְנוּ לַהֲמִיתוֹ.

    אֵיךְ אָמַרְנוּ...
    מָה יִהְיוּ חֲלוֹמוֹתָיו.

    לָמָּה שָׁלַחְנוּ יָד בְּנַעַר הַחוֹלֵם
    לִגְדֹּעַ תִּקְוָתוֹ לְהָצֵר צַעֲדוֹ.

    בְּגַפּוֹ בְּגוּפוֹ יָצָא לְפָנֵינוּ
    הַכֻּתֹּנֶת, מֵעָלָיו פָּשַׁטְנוּ.

    בְּעוֹרוֹ בִּבְשָׂרוֹ
    הִכֶּנוּ לֹא חָמַלְנוּ
    כָּמוֹהוּ, לֹא חָלַמְנוּ.

    הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ!
    מָה     נִתְפַּלֵּא...
    אָז, לֹא שָׁמַעְנוּ,
    אֲשֵׁמִים נִהְיֶה!!!​
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אהרון1, וי שלוק, Angular ועוד 19 משתמשים22 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יהלום-יצירות מלוטשות
    מדהים.
  • 509
    • ה
    שיתוף - לביקורת נשיאים ורוח וגשם אין
  • הזדמנות //
    • ג'ונסון שמח
    בשביל כל מי
    שמדליק את
    'המנורה'
    טרודו מברך
    את חוגגי חג
    ה'אורות'
    ג'ו ביידן מצייץ
    לך וליקירכם
    חג חנוכה,
    חג חנוכה,
    שמח!
    נרדנה
    מברך את
    עם ישראל
    החברותי
    שמצתיינים
    את חג החנוחה
    חג חנוחה
    שמח
    מלא אור
    ותקווה
    קנצלר
    גרמניה
    ונשיאת
    ליטא
    מצטרפים
    לחגיגה
    ואיראן
    ממשיכה
    לפתח
    גרעין
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: AtArA R, אקסלוסיביות....!, כותב השורות ועוד 13 משתמשים16 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    אחד הטובים. בואו לא נשכח, שלמעוז צור אפשר להוסיף עוד איזה בית. אירן מועמדת רצינית.
  • 1K
    • RACHELIZ
    שיתוף - לביקורת בא בימים
  • RACHELIZ //
    • אני נמצא בפינת הסלון, מביט על הילדים המשחקים בקפלות. אמא שלהם יושבת על הספה לידי, מאכילה את נתי גרבר.
    פעם - כולם היו סביבי. הסתכלו עלי. רצו לשבת בכסא שלי, לשחק איתי. היום - אני סתם מחכה למותי. בכל יום שעובר, מרגיש איך קמט נוסף בפני.
    כל כך מהר שוכחים ממני? איך מישהו כל כך אהוב הופך ללא קיים?

    פתאום נתי מצביע עלי, ומבקש:
    אוֹצֶה בַּלוֹ

    נא לא לשלוח לייק צוחק, הוא הורס את הפאנץ'
    • תודה
    • עצוב
    • וואו!
    Reactions: chanab, אריאלל34, קוביד ועוד 15 משתמשים18 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    מכיון שמדובר בפרוג, חיכיתי לפאנץ' מהרגע הראשון. הצלחת להפתיע.
  • 1K
    • 7
    שיתוף - לביקורת שניים סוכר
  • 7שבע7 //
    • טיפות שמן ניתזו החוצה, צרבו את זרועה במכוות הפתעה. איך זה קרה לה. תמיד הייתה מיומנת כל־כך. הסיטה את זרועה הרועדת אל הכיור, פתחה את זרם המים בקילוח דק. זה יעבור, עוד מעט זה יעבור. עוד מעט יהיו להם הסופגניות.

    השיבה את מבטה את העיגולים הזהובים, המשחימים בקצב משלהם בתוך הסיר, שפשפה את זרועותיה הכוויות־רועדות בסיפוק. כן, לא נס לֵחה. ולא נס לֵחן של הסופגניות שלה. כולם יוכלו לראות זאת.

    הקירות הצהבהבים היו היחידים שראו את הסופגניות באותה שעה.

    יש לה זמן. יש לה גם הקצב משלה, הקצב האטי שרק השנים החולפות מעניקות. גררה את כיסא המתכת, התיישבה סמוך־סמוך לכיריים הרוחשים, חיכתה. חיכתה להן, חיכתה לו. עוד מעט הוא יבוא. ייטיב את הנרות בקצב שלו – תמיד היה אטי ומחושב בכל הנוגע למצוות, תמיד העמיד במבחן את הסבלנות של הילדים – ואז הם יֵשבו יחד. לבד. שניהם. ליד צלחת הסופגניות השחומות.

    שלתה אותן בזהירות מתוך הסיר, הניחה להן ולעצמה להצטנן מעט. עוד מעט תחדיר ריבה בעורקיהן, והדם הזורם בעורקיה שוב התחיל להתחמם. עוד מעט תבזוק אבקת סוכר בנדיבות, וידיה יתמלאו בוורידים לבנים כְּשָנים.



    הנרות הללו במנגינה המוכרת, מעוז צור במנגינה מבית אבא – כשהילדים קצת גדלו הם ביקשו להחליפה במנגינה המוכרת, מה טוב שעכשיו אפשר לשוב אל המנגינה הישנה – עוד כמה שירים וניגונים, והיא הובילה אותו, כמעשה כלה נרגשת, אל המטבח.

    "סופגניות?" נפערו עיניו כשני אגמים בולעי־כול. פעם אהבה לטבוע בהן, עכשיו רק ייחלה לסירת מפרש שתשיט אותה בבטחה בתוכן. ועכשיו־עכשיו ייחלה שיגיד משהו, שלא ישתוק כאילו השבץ ההוא, מלפני חמש שנים, אחז בו שוב. שישמח. שיעריך.

    "אבל – " הלשון התלעלעה בתוך פיו, קימטה עוד יותר את זוויותיו. הוא שף את הקמטים שבמצחו, הבריש את מעט שערותיו שתחת הכיפה, והמשיך, "מה עם הסוכר?"

    הסוכר. לרגע רצתה לומר לו, ראה, שמתי כמות נכבדת! אבל שתקה. השיבה את עצמה למציאות. הסוכר.

    ביחד הם הולכים לבדיקות הדם החודשיות, מעין בילוי זוגי תואם־גיל. ביחד, בזוגיות מפתיעה, הם מקבלים את התוצאות הזהות כמעט. רק השבץ היה מנת חלקו לבד – אם כי היא הייתה בטוחה שלִבה לקה בו גם־כן בזמנו, עם כל הלחץ והמתח והדאגה לשלומו. וכך קיבלו שניהם את תוצאות בדיקת הסוכר. סוכר גבוה, לשניהם. אין יותר שוקולדים, אין יותר עוגות, גם לא סוכריות על מקל ואפילו לא תה ממותק.

    נו, טוב. הסוכריות על מקל גם כך היו לנכדים. רק מדי פעם היא הגניבה אחת אל פיה. השוקולדים – הוא דווקא אהב, היה קונה כמויות מהם, בעלי אחוזי קקאו גבוהים, הם עוזרים לי להתרכז בלימוד, כך אמר. ועכשיו – איכשהו – הצליח להתרכז גם בלעדיהם. עוגות הפסיקה לאפות, התמקדה בהכנת פשטידות, שחלקן נשלחו למקפיא של בנותיה וכלותיה.

    אבל הסופגניות.

    בכל שנה היא מכינה, בכל יום מימי החג. בכל שנה הם מגיעים לבתי הילדים והנכדים לערב לביבות מסורתי, נושאים את מגש הסופגניות המסורתיות שלה, מתלקקים בעצמם ביחד עם אחרוני הנכדים.

    אבל השנה – קורונה. ו"תישארו בבית," ביקשה הבכורה שלהם, "תשמרו על עצמכם. נעשה מפגש בזום."

    זום־זום, עלה הזמזום באוזניה גם כעת. שכחה לכבות את האש תחת הסיר, מסתבר.

    הסיר דינו לפח. ומה עם הסופגניות?

    "מה עם הסוכר?" חזרה על שאלתו, מרוויחה לעצמה זמן תשובה משביעת רצון, גם אם לא משביעת לשון. "אני יודעת שאסור... אבל הסופגניות... איך אפשר בלי?"

    הוא הביט בה, בוחן את תנועות פניה העדינות, המבקשות, וזרם מואר עבר ביניהם.

    "זוכרת את השנה ההיא שבה לא הכנת סופגניות?" הצטחק פתאום. "היית אחרי הלידה של יהודה, שכבת כל היום בחדר, בקושי נגררת להדלקת הנרות – ואיך הילדים היו מאוכזבים דווקא מהמחסור בסופגניות!"

    צחקה בתשובה. אז לא צחקה כל־כך. אי־אפשר לצחוק כשאת מרוקנת מכל כוח אפשרי. אי־אפשר לצחוק כשילדייך מביטים בך בתחינה צועקת, מצפים לאמא הרגילה שלהם. "הלכת וקנית להם סופגניות מהקונדיטוריה," המשיכה את צחוקה, "הם אכלו אותן, אבל הפרצופים שלהם נראו כאילו הם בולעים תרופה מרה..."

    "אוי, זוכרת את הפעם ההיא שחני של ראובן הייתה חולה בחנוכה?" הוא התיישב ליד השולחן, קירב אליו בהיסח־הדעת את קערת הסופגניות המזוגגות בלבן. "היא הייתה על אנטיביוטיקה, בקושי הצליחה לאכול משהו, אבל על הסופגניות שלך היא לא ויתרה!"

    "היא אכלה שני ביסים מהסופגנייה," היא שוב צחקה למראה הזיכרון מול עיניה, והתיישבה על הכיסא לצדו, "ואז – פשוט הקיאה... מסכנה... ואיך כל האחים שלה כעסו שהיא בזבזה סופגנייה! אפילו חלק מבני הדודים התעצבנו..."

    "הם דווקא בדרך־כלל ביחסים טובים ביניהם, כל הנכדים שלנו," הוא ציין מיד בהתגוננות, ליטף סופגנייה עמוסת ריבה אחת, "הם ממש מפרגנים זה לזה, וזה יפה לראות איך הם משתלבים ביחד במפגשים המשפחתיים." הוא הביט באצבעו המרוחה בריבה, והבעת ההרהור המאושרת לא משה מפניו.

    "המפגשים המשפחתיים..." נאנחה, ומיד השיבה את החיוך לקמטיה. "באמת בנינו משפחה יפה, האין זאת? פעם הם עוד היו באים אלינו במפגשים המשפחתיים, עד שחיה, בכורה רגישה שכמותה, קלטה שקשה לנו עם הבלגן בתוך המעון הקטנטן שלנו..."

    "זוכרת איך הצלחנו לקנות אותו, את הבית שלנו? שנתיים אחרי החתונה. לילדים שלנו זה כבר לא הלך בקלות כזו..." הוא ניגב את אצבעו במפית שעל השולחן.

    "כן, זה היה ממש נס... נדמה לי שזה אפילו היה בחנוכה, לא?"

    "ממש נס חנוכה..." אצבעו הנקייה למחצה סובבה כעת את צלחת הסופגניות, כאילו הייתה סביבון.

    "זוכר את תחרויות הסביבונים שהיית מארגן כשהילדים היו קטנים?" הצלחת המסתובבת הזכירה לה. "ראובן היה אלוף בסיבובים. מנחם תמיד קינא בו..."

    "מנחם עבד על עצמו קשה כדי לא לקנא באחים שלו גם היום," הוא הרים את מבטו, ועיניו זהרו בגאווה.

    "הוא באמת בחור טוב, בחור חזק." היא הנהנה, והחום מילא את לבה. "כל הילדים שלנו אנשים טובים, בלי־עין־הרע. גם זה שעכשיו הם הדירו אותנו מהמפגשים – זה כי הם ילדים טובים..."

    "ילדים טובים ואוהבים," הוא פסק, והפסיק לסובב את הצלחת.

    מהר, לפני שהדמעות ימלאו את עיניה, היא הצליחה להעלות עוד זיכרון.

    "זוכר את הפעם ההיא שהוזמנו להורים שלך בחנוכה? בדרך־כלל הם לא כל־כך הזמינו אותנו לביקורים, היה להם קשה, אבל בפעם ההיא הם החליטו שהם רוצים מאוד. וזה היה באמת מיוחד ונהדר כל־כך!"

    "בסוף אותה שנה אבא נפטר..." הוא מלמל. "ומיד אחר־כך שולמית שלנו נולדה. חיה אמרה שחבל שהיא בת, ולא נוכל לקרוא על שמו של אבא־סבא, אבל אני דווקא שמחתי. רציתי לזכור את אבא שלי עצמו, לא דרך ילד שלי..."

    "ילדים הם לא מצבות זיכרון," היא שיננה מולו את המשפט שהיא אומרת תמיד לילדיה.

    הוא הנהן נמרצות, צחק שוב והזכיר את הטלפון מיהודה החושש לאחר לידת בכורתו, אשר ביקש שלא לקרוא על שם אמו – סבתא שלו – שנפטרה בדיוק חודשיים לפני, כי "נעמה רוצה שם מודרני."

    "שי־לי זה באמת שם מודרני," צחקה גם היא, וטיפות קטנות של צחוק ניתזו מפיה, נספגו בסופגניות הכבר־קרות.

    הצחוק עוד עמד ביניהם, כשם שעמדה צלחת הסופגניות, ושוב עבר זרם האור בין מבטיהם.

    וכה מתוק היה הצחוק, וכה מתוק היה המבט, וכה מתוקה הייתה היחידוּת הזוגית הזו, וכמה סוכר נשפך ביניהם, ומי בכלל צריך סופגניות, כשהכול כל־כך מתוק.

    אפילו הנכדים הרחוקים כבר לא היו זקוקים להן.

    ולרגע אחד – גם הם לא היו זקוקים להם.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: פררו רושה, אנטיפטרוסה, bekky ועוד 28 משתמשים31 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    7
    7שבע7
    צודקת בהערותייך. תודה!
  • 1K
    • ה
    שיתוף - לביקורת איש פשוט אני
  • האגריד -בוצי פוליקמן //
    • "רואים שאת המכונית הזאת עיצבו ערפדים" - אמר הילד בהערכת מה וקיפל בהשלמה את הבוסטר הצהוב, דחקו מעבר למשענת הגב ולחצו אל דלת תא המטען העבה, המשונצת והלבנה, מבהיקה כפנינה שזה עתה נשלתה.

    פניתי לימין המכונית והרפתי גופי על המושב הקדמי, זה שעל יד הנהג. אחזתי בשתי ידיי את חגורת הטייסים המוצלבת אשר מותקנת ברכבים העונים על ההגדרה והתואר: "רכבי ספורט המיוצרים על פי הזמנה אישית". 'הוא' כבר ישב בקבינה. סנטרו נתמך על שתי ידיו השעונות על ראש ההגה. הוא כבר היה נטול חולצה והשיזוף המלאכותי ניכר היטב על כתפיו הרחבות. משקפי שמש צפוניות במלעייל מכסות על עיניו.

    הוא עשה כל מה שצריך לעשות כדי להיות איש מערבי, מתקדם ומודרני. נטול כל כללים ומחויבויות, משוחרר ממוסכמות חברתיות ופטור לגמרי מן המצוות. מה שלא מנע ממנו לגדל את ילדיו כילדי חיידר נורמטיביים. בעלי צמד פיאות בלונד עבות, המתנפנפות על לחיים סמוקות בעת משחק מזדמן, או ריב אחים מצוי אחר צהריים משעמם.

    הם, הילדים, לא ראו באורח החיים המתירני של אביהם איזה שהוא קונפליקט בלתי פתור, או סתירה כל שהיא בנוגע לחייהם. כך הם גדלו מגיל אפס, עבורם זה היה המובן מאליו וגם אם רצו, לא באמת היה להם איך לשנות את המצב. ככה הם, ככה אבא, וזהו.

    היותר מפליא, או שמא מפליאה, זו מערכת היחסים בינו לבינה. היא, גננת במקצועה, המקפידה על קלה כחמורה, ואף בחומרא. מנווטת היא את הבית ברוח ישראל סבא, מטמיעה אידישקייט בילדיה ומעולם, מעולם לא התכסחה אתו על אופי מעשיו, נראותו החיצונית ואורח חייו.

    הוא, בתמורה, הקפיד לא לחצות גבולות רחוקים מידיי, שיתף פעולה בכל אשר התבקש בנוגע לחינוך הילדים, ומעולם לא הרים את קולו עליה בכעס או וויכוח.

    גם כעת, פרצופו לא שידר קצרות רוח מיוחדת, אלא יותר ארשת המתנה בלתי נמנעת, כמעט השלמה סטואית.

    הילדים סיימו להתמקם על מושביהם והמנוע בעל היותר מידיי כוחות וסוסים הופעל והרטיט את גוונו בעת שהרכב פרץ אל הכביש והשתלב בתנועה הנסוגה ביראת כבוד.

    לשמאלי האב, מאחוריי הילדים, ואני? אני בסך הכל קבצן אומלל. לא בית לי ואף לא משפחה. רק פיסת ספסל אחורי, ממש תחת המזגן ולימין הכיור לנטילת ידיים המוצב בשטיבל האזורי. פושט ידי לפרנסתי ומעבר לכך עוסק בליקוט. ליקוט חברים, ידידים ודורשי קרבתי, בעזרת חוש הומור מחודד במעט, המתהווה ומתחרז סביב חכמת חיים חסרת מתחרים, כאחד ש'עבר' הרבה, כפי שמרננים אחרי הבריות בעת שמחפשים המה צידוק לקרבתם אלי ואף לבקשת אי אלו עצות מחכימות בעת תסבוכות כל שהם אי אלו ואחרות.

    ועל אף כל זאת לא גבה ליבי, ולרגע לא עלה בדעתי לפרוץ ולפתוח איזו שהיא קליניקה בעלת כורסאות כחלחלות ושולחן קפה נמוך. לא שאינני אוהב קפה חס ושלום, אלא שמעולם לא הרגיש גופי בנוח כשהוא מוטל בכורסה רכה כאבן שאין לה הופכין. יתירה מכך. לו הייתי ממסד את מקצועי לא היו הבריות יכולין לעמוד במחיריי הגבוהים להפליא. כך שרק בשטיבל טוב לי וטוב לעולם כאחד.

    אמנם, היו אי אלו ימים של ערבי חג וסתם תאריכי סגולה בהם אנשים מסדרין מחסניהם, בעלי חנויות מפנין פגימות צעצועיהן ועקרות בית עמלות ומחדשות גרדרוביהן ומשליכות לאשפתות את יתרות בגדיהן או סתם חפצי גשמיות אשר ערך אין להם בפני איש. או אז משוטט אני ברחובה של עיר ותר לעצמי אחר פרסים ומתנות שוות, אותן מעניק אני לעל העובר ושב על פני באותו היום.

    גם היום יצאתי בשעה של טרום צהריים ומצאתי איזה כובע צילינדר המשמש בדרך כלל קוסמים מתחילים למיניהם, שהיה במצב דהוי ומוכן לחבישה. הלכך חבשתיו לראשי ברגע של היסח דעת. בהמשך הרחוב גיליתי אוצר של ממש. מצבור חפצים לכודים בתוך מחסן כתר מתפרק, אשר שיני הזמן נגסו וחרצו בו את אותותיהן.

    תחילה טיפסתי אל גגו של המחסן הזרוק וממרום גובהו ניסיתי לבחון את העולם באור שונה במקצת. לאחר מכן התמקדתי יותר ואספתי אל תוך שקית לבנה ומרשרשת אי אלו פריטים שונים אשר אין כל קשר בין האחד למישנהו ורק יד הגורל זימנם יחדיו אל אותה מבולקה.

    בחנתי בעיון צעצוע כל שהוא, בעת שאשה ושלשה ילדים קרבו אל הערימה. הם היו לבושים היטב. כנראה ממשפחה מבוססת, ובכל זאת קרבו והחלו לנבור בדיצה יוצאת מן הכלל בפריטים השונים. אני, מטוב ליבי וגודל רצוני אך להשלים חדוותו של עולם, אף עזרתי בידם ובחרתי עבורם מתוך הערימה פרסים שווים ביותר. הלא בעל ניסיון הנני במקצוע זה של ליקוט ותהייה.

    מכורח שיחתם הסתמית נתברר לי שהאמא גננת במקצועה ואוספת היא חומרים נפסדים לצורך גלם ליצירות ממוחזרות לזאטוטי גנה.

    ואז הוסטה תשומת ליבי לאב המשפחה שיצא מן הרכב וצעד לעברם. לכאורה, אמור הייתי לתמוה עד תנוכי אוזניי המקוטפות. האב, נראה כאיש עסקים מצליח אשר כלל אינו מקדיש עיתותיו לבירורי הלכה או לתפוס עוד מצווה קטנה. צבע הכסף זורם בנחיריו ולולי סיגם ושיחם הפשוט לא הייתי כלל מקשר בינו לבינם ולעולם, לעולם לא הייתי מעמידם על שתי קצותיה המנוגדים של סקאלה כל שהיא.

    אך כאמור, צורת הדיבור הפשוטה והמשפחתית שהתנהלה ביניהם כמובן מאליו, גרמה אף לי לקבל דברים כהווייתן ולא כצופה באיזו דרמה קולנועית שוברת קופות. הלא איש פשוט אנוכי. ואף המה פשוטים. אבא, אמא וילדים.

    האב כבר רצה לשוב לרכבם ולהחזירם לביתם, נדמה היה כי כמה פגישות עסקיות ממתינות לו מעבר לעיקול, ואילו האם, עדיין התעסקה והתעמקה עד שורשי מוחה בפוטנציאל הגלום בכל קרע קרטון.

    משזיהיתי את הרצונות המנוגדים, ומחוששי מטונים עולים - דבר שאיני סובל כלל ועיקר, ישר העמדתי עצמי על המדוכה והצעתי שהאם תישאר ותלקט דיי צורכה, בעוד אני אצטרף אל הילדים והאב בנסיעתם בייתה.

    "מסכים אני בחפץ לב לטפל בילדים כל אחר הצהריים, ואף להאכילם את ארוחת הערב", הצהרתי והבטתי לרגע קט בפניהם, ואז הוספתי בטוב ליבי: "ואף להשכיבם לישון ואפילו לספרם סיפורים ומעשיות לרוב, לקרוא עמם קריאת שמע ולהרדימם עד לתנומה רכה בעלת נשימות עולות ויורדות, או אז אשוב ואפנה לעסקיי".

    הם הביטו אחד בשניה ואז פשוט פעלו על פי הצעתי הנדיבה. נו, הלא אמרתי כי אנשים פשוטים המה ואף אני פשוט הייתי.

    כך שכעת, יושב אני על יד האיש, מאחורינו חגורים שלושת הילדים, ודרכנו אל אל ביתם שעד מהרה התברר כטירה של ממש, אשר רחבת דשא ענקית מקדמת פניה וחניון מכוניות פאר תוחם ירכתיה. זה היה לרוחי ממש. וכשאומר אני 'ממש', מתכוון אני למרבדי הדשא כמובן.

    אני נותרתי להשתובב עם הילדים בחוץ, שעה שהאב התרווח בחדר הספות וצפה במשחק כדורדל ששודר מעם המשך ושוחק על מרבד דשא ירוק כמובן. כאותו מרבד דשא ירוק עליו לימדתי אותם משחקים שונים אשר את כולם המצאתי בעת ובעונה אחת ואשר בין היתר כללו חפירת בורות עמוקים, השלכת בובקע'ס למרחקים ואף תחרות קצירת דשא בעזרת הפה בלבד.

    משראיתי שהילדים מסתדרים היטב לבדם, שמתי פעמי אל הבית לשוחח מעט עם האב על דה ואפשר שאף על הא.

    ייאמר לזכותו שהתייחס באורך רוח למצעי ולמוצאיי. הוא התברר כאדם בעל חשיבה רכה ובנויה היטב ואף כמה ניצוצי רעיונות מלומדים ניכרו בין מילותיו ברגעים של עומק מחשבה.

    רק באישון ליל עזבתי את ביתם לטובת פינתי החמה בפיסת הספסל שבאחורי השטיבל. ממש מתחת למזגן ולימין כיור נטילת הידיים. באותה שעה האם כבר שבה בעזרת מונית ושנייהם התחננו בפניי שאשאר גם כדי להעיר את הילדים עם שחר. ניכר בהם שמצאו בי איש מתאים לחנוך את ילדיהם הטהורים באופן קבוע, אך אני, בסך הכל איש פשוט אנוכי, ומה לי ולענייני חינוך דור העתיד.

    מפה לשם כיום משמש אני באופן בלתי פורמאלי כעוזרו האישי לענייני עסקים, כעומד לימינו בטיסות הארוכות לכל קצוות עולם וכלוחש על אוזנו הרגעים קריטיים של טרום חתימות על חוזים שמנים בשיאם של משאים ומתנים מסובכים. אך חשוב מכל, כיום משמש הוא כחברותא האישי שלי בדף היומי ובסוד כמוס אלחש לכם שלאחרונה אף ראיתיו מזיל דמעה של טוהר בעת רעווא דרעווין.

    ואני, אף לרגע לא גבה ליבי ובכל לילה שב אני אל אותה פיסת ספסל, נו, יודעים אתם כבר היכן היא נמצאת.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ALESIS, אהרון1, bekky ועוד 23 משתמשים26 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    בנוגע לסגנון. שמתייחס בכבוד לשדרוגי לשון. כאלה שהסיפור הזה פשוט עמוס מהם. תענוג צרוף. אך מתעלם...
  • 1K
    • B
    שיתוף - לביקורת שת"פ עם מאיירת - אתגר הקומיקס | זוהר הרקיע
  • BEYOND //
    • עמוד מהתסריט שלי לאתגר הקומיקס שציירה המאיירת המוכשרתת @אנאל- ציור עם לב
    היה כיף לעבוד יחד וכיף גדול לשתף את התוצאה הבאמת מיוחדת ושובת לב :giggle:

    אפשר לצפות ולהגיב גם כאן - בקהילת המאיירים
    הערת המאיירת: הקומיקס צויר כמו מנגה (למי שמכיר את הסגנון והאופי)


    1638039640654.png


    תודה אנאל על שיתוף פעולה עם כל הלב ואיור בדיוק כמו שחלמתי :giggle:
    ותודה על אתגר מקסים!
    1638039640654.png
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: אוראל סולטן, תמר21, יפית כוכב ועוד 18 משתמשים21 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    אנאל- ציור עם לב
    אנאל- ציור עם לב
    תודה רבה רבה יקרה! כתבתי לך גם שם וגם בפרטי, ואכתוב גם כאן שהעונג היה כולו שלי, נהניתי כל כך...
  • 2K
    • ש
    שיתוף - לביקורת אנונימוסא
  • שיילה //
    • באותו ערב שחרורי השכבתי את הילדים מוקדם מהרגיל, הדלקתי להם סיפור משעמם ופניתי לחדר העבודה ו/או השינה, אל המקלדת השחוקה, במרוץ לעוד דד ליין מטורף.

    עורך העיתון קנה שביתה על צווארי, ונשף בעורפי כאילו הייתי תירס חם אצל קוקו מהשוק. הוא איש נחמד בדרך כלל אך הפעם קצה נפשו בנונשלנטיותי ובתירוציי הלעוסים עד דוק.

    שלשה סיפורי נושא ושיר אקטואלי אחד בחרוזים זה לא נורא, אם ההזמנה היא לתקופת החגים הבאה, הפעם מדובר היה על יום ושעתיים בלבד. המוח כותב והלחץ מוחק.

    לקחתי שני גרעיני סיפור ישנים, זרעתי אותם בקובץ וורד ולאחר השקיית מילים מרובה וזיבול משפטי קישור מאולצי נושא, צמחו יצורים סבירים הראויים להיקרא.

    מרוצה מעצמי הלכתי להכין קפה, היטבתי את השמיכות על הילדים, והשתרעתי שוב על הכיסא שהיה פעם מרופד, מטה את המשענת לכדי שכיבה על ידי הידית התותבת שהשתלתי בעצמי.

    פתחתי חלונית מייל וכתבתי: אין כמוני, אני גאון, לפעמים אני מפתיע אפילו את עצמי, אשרי יולדתי, מוח מבוזבז שכמוני, יכולתי להיות גדול הדור כמו כלום. נ.ב. גם איינשטיין הוציא לשון לעצמו מדי פעם.

    המענתי את עצמי ושלחתי. זו אחת השיטות שלי להעצמה אישית, חיכיתי בחיוך שיגיע אליי המייל אך במקום זאת עלתה הודעה מחבר עתיק עם שורת סימני שאלה, ואחריה עוד אחת, ועוד.

    ואז הגיעה הודעה מעורך העיתון: אם אתה כל כך גאון עד שאתה מפתיע את עצמך, איפה הסיפורים שלי??? – הסמקתי והחוורתי חליפות, חשבון פשוט שעשיתי הראה שאין לי היכן להראות את פרצופי בחצי גלובוס, ובחצי השני יש מים.

    ביד רועדת עשיתי 'השב', צירפתי את הסיפורים וכתבתי: אני מצטער, ההודעה הזו נשלחה בטעות, היא הייתה אמורה להיות לעצמי. מצו"ב הסיפורים וסליחה על העיכוב.

    לאחר מספר דקות החבר הארכיוני כותב: סיפורים משעממים, הסוף ידוע מראש והנושא מאולץ. נ.ב. איינשטיין לא שלח לעצמו מיילים.

    הטלפון בבית צלצל, אשתי ענתה, זו הייתה אמא שלי שהתקשרה לשאול אם אני מרגיש טוב, כי מדברים בחוץ על כך שמשהו עובר עליי. אחר כך התקשר המנהל של הבן שלי אם אנחנו צריכים עזרה, ומקופת השכונה השאירו ארגז מצרכים ליד הדלת.

    נעלתי את עצמי בחדר ועיצבתי מודעה עילגת בערבית ועברית 'מוות לישראל' עם דגל פלסטין וחמאס איראן ודאעש, צירפתי את כל אנשי הקשר שלי ושלחתי. לא יאומן כמה שאני גאון.

    לאחר שתי דקות הגיעה הודעה בערבית מעורך העיתון, תרגמתי אותה בגוגל טרנסלייט: לכבוד ההאקר המוכשר נשמח אם תיאות להמשיך לכתוב אצלנו בעיתון. הסיפורים שנדבת לנו יפורסמו והכותב הקודם יפוטר. נ.ב. תעשה 'השב' ולא 'השב לכולם'.
    • חחח
    • תודה
    Reactions: RPO, יצחק ג., אריאלל34 ועוד 66 משתמשים69 //
    7 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    בקשר לכותרת
  • 2K
    • מ. י. פרצמן
    שיתוף - לביקורת אשכול על ידי עושי המלאכה - קומיקס
  • מ. י. פרצמן //
    • קומיקס אשכול 1.jpg
    קומיקס אשכול 2.jpg
    קומיקס אשכול 3.jpg


    תודה ענקית למאיירת האלופה     @מ. אברהמוב, שהעבודה איתה הייתה חוויה לא פחות מהכתיבה.
    קומיקס אשכול 1.jpg
    קומיקס אשכול 2.jpg
    קומיקס אשכול 3.jpg
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מכירים?, מזוקק שבעתיים, Avigail Amram ועוד 162 משתמשים165 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ. י. פרצמן
    מ. י. פרצמן
    תודה רבה :)
  • 636
    • כ
    שיתוף - לביקורת מה יתרון לאור / י.מ.י.
  • כותב השורות //

    • מה יתרון לאור / י.מ.י.

    וְהִנֵּה חֲשֵׁכָה
    פָּנָה יוֹם
    נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב.

    מָה יִתְרוֹן לְיוֹם
    עִם רֶדֶת לַיִל
    מָה יִתְרוֹן לָאוֹר
    מִשֶּׁכִּבָּהוּ חַשְׁמַלַּאי.

    חֹשֶׁךְ וְאוֹר
    מַשְׁמְשִׁין בְּעִרְבּוּבְיָא
    זֶה נָטַל יוֹם וְדֵין לֵילְיָא.

    הַבְעִירוּ אֵשׁ הַדְלִיקוּ נֵר
    כָּל עוֹד וְיֵשׁ, וּמִתְבַּקֵּשׁ.

    מָלְאוּ עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּאֲלֻמָּה
    וְקֶרֶן תַּזְרִיחַ פְּנֵי עֲלָטָה.​
    • תודה
    Reactions: דבורה הנביאה, ליאורהA, Sara led ועוד 2 משתמשים5 //
    0 תגובות
  • 2K
    • 3
    שיתוף - לביקורת טוסטים לדוסים
  • 3333ציפי //
    • "הייי, יש כאן מישהו לעשות לי טוסט?"
    המוכר, בחור בן 16 בכיפה לבנה, מסדר את העודף בקופה, מאבק את הדלפק מכמה פרורים ובא.
    "כן, מה לשים'ך?"
    "גבינת שמנת, חסה. רגע, החסה, מתי פתחת אותה?"
    " היום, הכל טרי, חביבי."
    "טוב אז אין סיכוי שזה... זה חסלט, נכון? עזוב אל תשים. העגבניות מה?"
    "טריות"
    "לא, אחי, אני שואל אם הם שישית, חו"ל, שביעית, מה?"
    "וואלה דקה, אני שואל את הבוס.
    בנצי? יש פה אחד שואל על הירקות אם הם שמיטה, חכה שניה
    הוא אומר שהבטטה שישית, הפטריות נכרי"
    "תשאל אותו איזה הכשר הנכרי"
    "הוא אומר בד"ץ"
    "לא טוב. לא טוב. הבצל?"
    "בנצי הבצל מאיפה? הוא אומר הבצל חו"ל"
    "תשאל אותו איזה ארץ"
    "אתה צוחק איתי? בנצי מאיזה ארץ הבצל? בנצי אומר שזה לא משנה"
    "בטח משנה, אני יגיד'ך, קח ת'חסה, מגבול פארן, אז הם אומרים חו"ל אבל אני לא סובר שזה חו"ל ואז זה..."
    "טוב עזוב, בנצי מברר מאיפה בינתיים. מתאומר? טורקיה? טורקיה אחי, זה גם ארץ ישראל אתה סובר?"
    "לא, זה מעולה, שים, שים זיתים"
    "אבל הם בד"ץ"
    "זה שימורים זה פסדר"
    "טוב זהו, אני שֹמ'ך 6 דקות זה מוכן"
    "לא לא, רגע, תוציא משם את הפטריות האלו מהטוסט הקודם, שלא יהיה.., לא רגע אל תשים בפח את מאבד את זה!"
    "טוב נשמה, גמרת עלי, איך אתה משלם, מזומן?"
    "כן, קח, תן עודף. הייי לא זה עודף של סחורה של שביעית לא לא חכה אני מביא'ך אשראי שיהיה בלי עודף"
    "תקשיב, זה עוד לא פגשתי. דוסים כמוך פשוט לא קונים טוסטים"
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: אישה-ילדה, אש קודש!, כתב עט ועוד 135 משתמשים138 //
    5 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קומפיוטרית
    פתאום לא בא לי טוסט... קטע מצוין! אהבתי ת'כתיבה, ת'סלנג, ת'סגנון, ת'חסה? קצת פחות :) שאפו!
  • 919
    • B
    שיתוף - לביקורת זוהר הרקיע | נספח לסקריפט שלי
  • BEYOND //
    • אתה תשמח איתי בלב שלם, אני יודע. אני יכול לראות איך עיניך השחורות בוהקות למולי קרוב קרוב, יכול להרגיש את המצח שלך לוחץ על המצח שלי. "זכית, אח!" אתה תגיד לי ותתפוס בכתפי, ותחייך ואור יעלה באישוניך. ואני רק חיוך נבוך יעלה על שפתי ועיני יהיו ריקות. ואתה תרגיש שהשמחה לא נוגעת בי, תראה שאין שום אור בעיני, שום ניצוץ. ואז תתרחק קצת ותסתכל עלי ושוב תתקרב קרוב קרוב ותשאל – "מה קרה, אוריאל? מה קרה לך, אח?"

    ואז תבין הכל.

    כי זכיתי להיבחר, מבין מאות נערים כמותי. זכיתי. ובכל זאת לא אהיה מארבעת הנערים הנבחרים ולא אטפס על סולמות מוזהבים ולא אשא על גבי מאה עשרים לוג שמן ושק פתילות, ולא אזכה להאיר את העזרה ואת כל ירושלים. כי איך אטפס לגובה חמישים אמות, איך.

    "אבל אוריאל", אתה תלחש, "אבא – הוא כל כך יצטער".

    ואני רק אהנהן בעצב. "אני יודע".

    "מקבלים תעצומות, אח" אתה תנסה לשכנע.

    לא תצליח.



    אבא יהיה מאושר, בגדי הלבן שלו ידגישו את זוהר פניו ושתי ידיו יעטפו אותך בחיבוק אמיץ. "אשרי שזכיתי, אשרי שזכיתי!" הוא ימלמל ויישק לראשך, ועל שפתיה של אמא יפציע חיוך אוהב. אבל פניך שלך לא יזהרו ולא יחייכו. כי זכית להיבחר, אח, זכית, אבל אתה עתיד לאכזב את מי שבחר בך, לאכזב ולצער אמך ואת אביך – אחיה הכהן.

    סומק כהה יעלה בלחייך ואתה תחפש אחר המילים שיצערו הכי פחות, הכי פחות. אבל האור בעיניהם של אבא ואמא יהיה בהיר ונוצץ, ואיך תמצא את הכוח לכבות אותו איך. אז על שפתיך רק יעלה אותו חיוך נבוך, ועיניך יושפלו.

    וכשירד החושך אני אלחש לך- "ברגע האמת, תמיד נוכל להתחלף, אוריאל", וקולי כמעט ולא ישמע, ואתה תרים אלי מבט הלום.

    "יהוידע".

    "אף אחד לא יזהה", אני אביט בתווי פניך, השתקפות מדויקת של פני שלי, רק כאב דק מתוח עליהן, והעיניים חוששות.

    "יהיה בך הכוח, אחי. יהיו בך התעצומות." אני אתפוס בכתפיך, "ואם חלילה לא, אני אהיה שם, אני אעלה במקומך. לא תתבזה, ואבא לא יצטער."

    "אבא יזהה". אתה תגיב מיד, קולך צרוד.

    "מרחוק לא." אני אענה בקול בוטח. "ובעזרת הקל אתה תעלה, אוריאל. תעלה ותאיר".

    אתה תהנהן.



    אני אעמוד, אעמוד זקוף ומתוח ואסתכל על ידיך החזקות שיחזיקו ברצועה ארגמנית רכה, ארוכה. ואתה תסתכל בי ואני אהנהן הנהון זעיר ואתה תחייך, ובתנועה קלה תניף את הרצועה מעל ראשי ותיתן לה ליפול מצדי צווארי ותיקח אותה מתחת לכתפי אל מאחורי גבי, אל הכד שאחזיק שם בידיים רועדות. ותסובב אותה סביבו, סיבוב ועוד סיבוב, ליפוף ועוד ליפוף. סבב והדק. סבב והדק. סבב והדק.
    ועיניך כל הזמן יהיו עמוק בעיני, שואלות אם יש בי העוז, הכוח. ואני אעפעף, ולא אדע אם להן או לאו, לא אדע. וכשיתהדקו הפתילים סביב מתני בידיך האמונות, תזכיר לי בשקט: "יש בך הכוח, אח". ואולי אהנהן, אאזור אומץ, אניח לך לקשור קשרים אחרונים, אמיצים.     ואלחש לך - "חיזקתני, אח" ואתה תחייך אלי, רק תחייך.



    ואולי לא. אולי כשיתהדקו הפתילים סביב מותניך תנענע בראשך ודמעה תגלוש מעיניך. "עלה במקומי, יהוידע" אתה תגיד, שפתיך חשוקות: "תפתח את הקישורים, אני אקשור את הכד אליך. מהר". "אוריאל, אתה תעלה", אני אנסה שוב. "אני לא," אתה תתעקש, "יהוידע, הבטחת!"
    ומה אעשה אז, מה אעשה. איך אמעל ואגנוב דעתם של אנשי ישראל והכוהנים. ואיך אתכחש למילותיי, אבגוד באמונך.
    "תפתח!" אתה תתפתל, תנסה לפרום קישורים איתנים.
    "אני פותח", אני אלחש בלית ברירה, "אני פותח", אני אחזור שוב, אנשוך שפה. אתחיל לפרום, לאט, קשר אחרי קשר. "בטוח?" אני אשאל, "יהיה בך הכוח, יהיה!", "תעלה ותאיר, אוריאל, בבקשה", עם כל קשר אני אלחש. ואולי תחזקנה זרועותיך ויאמץ ליבך, אולי תתחרט לפני שיפרמו הקשרים לגמרי, לפני שתיפול הרצועה ותישאר בידיי שלי. ואולי לא. ומה אעשה אז, מה אעשה, כשתעמוד מולי סמוק ורועד והרצועה ביד שלי, בוהקת.


    והנה אני עומד מולך, סמוק ורועד. זרועותיי לא חזקו וליבי בל עימי. הרצועה נופלת על הקרקע, ארוכה וארגמנית, רק קשר חלש בשיפולי כתפי נשאר. ואין איש שמביט לעברנו, ומה תעשה כעת, מה תעשה?

    והנה אתה עומד מולי. סמוק ורועד. זרועותיך לא חזקו וליבך בל עימך. הרצועה נופלת על הקרקע, ארוכה וארגמנית, רק קשר חלש בשיפולי כתפך נשאר. ואין איש שמביט לעברנו. ומה אעשה כעת, מה אעשה.


    "בניי", אני שומע קול פתאום, מסתובב. אבא עומד שם, זורח כולו. "יהוידע, באת לסייע לאוריאל?" אני מביט ברצועה שבידי ואש חמה בוערת בלחיי, אבא לא מפרש אותה נכונה: "אשרי ואשריך שאתה שמח עם אחיך! אוריאל," הוא פונה אליך, "רציתי לברך אותך."
    אתה שולח אלי מעבר לריסיך מבט כהה, ואבא קרב אליך ומניח את ידיו על ראשך, ועיניו נעצמות וגם עיניך. ובשקט, בניגון דק שהולך ומתחזק אני שומע את ברכתו אליך.



    יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

    אמן, שנינו עונים כאחד. אמן, אמן.

    אבל ידיו של אבא עודן מונחות על ראשי, והוא לא מסיר אותן ואני איני מעז לפתוח את עיני, איני נע. ואז אני שומע את קולו שוב, רך ומאיר.
    אוריאל בני, אוריאל בני. הוא לוחש. עלה למעלה, עלה והאר.
    לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה, הוא אומר לי, מנגן בנעימה חרישית.
    פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת. קולו מהדהד בין רצפות השיש והתקרות הגבוהות.
    עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ, הוא ממשיך ברכות אינסופית. עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה. הוא מתנועע אחורה וקדימה, אחורה וקדימה. אני מרגיש. ופְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין. אני רועד. הוא משתהה לרגע, וקולו כמעט וגווע.
    ואז שוב נשמע קולו, כקול כלי שיר עדינים: וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ. כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ.
    הוא מלטף את ראשי, את פאותיי. כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ.



    אתה מתנועע עם אבא לקצב הברכה, עיניך עצומות. והסומק בלחייך מחוויר עד שנעלם כליל ורק אור בהיר נוגה על פניך. רגעים ארוכים ארוכים העולם עוצר ובסיומם אבא פוקח את עיניו, וגם אתה. ואבא מסייע לי לכרוך את הרצועות סביב כתפיך, וסביב הכד, וסביב מותניך. כורך ומהדק, שוזר אותן זו בזו באומנות. ואתה עומד דומם, ועיניך לא פוגשות את עיני.

    לך והצלח, בני. אומר אבא כשאנחנו מסיימים. ואתה מרים אלי מבט לרגע, ועינינו שותקות הכל. ואבא, מאושר, מביט בנו.


    ואבא מביט בנו ובעיניו אין שום צער רק אור גדול. וזה מה שרצית זה מה שרציתי זה מה שרצינו. ואין לי דרך חזרה ואיני יודע מה יש בליבי איני יודע. והנה אליה ואיתמר ויהונתן מוכנים גם הם ומתקרבים. והנה אני פונה והולך איתם.


    והנה אתה פונה יחד עם אליה ואיתמר ויהונתן, פונה והולך אל העזרה ומבטי עוקב אחריך, אחרי רגליך שהולכות צעד צעד ומתייצבות בתחתית הסולם הזהוב. ומעגל של ילדים ופעוטות טהורי עיניים סביבך, ובמעגל רחב יותר נערים כמותנו ובמעגל רחב יותר אבא ודודינו וקרובינו הכוהנים ובמרכז העזרה כל ישראל וכל תלמידי החכמים וכולם כולם נושאים את עיניהם כשאתה עולה שלב ועוד שלב ועוד שלב ועוד שלב מבלי להתיירא, מעלה מעלה, גבוה מעל גבוה, עד הרקיע הכהה הזרוע כוכבים זוהרים.
    ושם אתה נעמד על יד המנורה המוזהבת ופניך חיוורות וגבותיך מכווצות, ובתנועות עדינות, מדויקות, אתה יוצק את השמן לספלים, ומיטיב את הפתילות, ומדליק את האש ואור גדול מאיר במנורה ואור גדול מאיר בעזרה ואור גדול מאיר את כל ירושלים ואור גדול מזהיר ברקיע.

    ואתה מנופף לאמא בעזרת הנשים לשלום, ואז מנופף לאבא.

    ואז אלי.

    ופניך - כזוהר הרקיע.



    * הסיפור על פרטיו לא מעוגן במקורות
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ווור, joelly, Whatever ועוד 18 משתמשים21 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    קטע כובש. תיאור מדהים וסוחף. אודה שלקח לי קצת זמן כדי להבין איך עובדים עם המעבר בין דמויות...
  • 2K
    • ו
    שיתוף - לביקורת כמה מידות בנוסעי טרמפיאדות - דו"צ
  • וי שלוק //
    • איך טראמפ ניצח - סודות ההשפעה - מכללת תוצאות​

    כמה מידות בנוסעי טרמפיאדות. דו"צ.

    1. טרי בתחום.

    בחור צעיר שמנסה את מזלו בטרמפים.

    עומד בצומת גב"ש - רמות, כל חלון שנפתח נצרך לשאלה "אתה מגיע למירון?"

    "אתה מחפש ישיר למירון?" מתכבד ללמד אותו את סודות המקצוע בחור רכוס לתרמיל גיטרה וחולצה משוחררת, "אין כזה דבר, תשאל לכביש 6, מורשה, אבל לא ככה".

    המבט כבר פחות נועז ונחוש, בטחונו אובד.
    הנהג הבא כבר נחקר שתי וערב אם ברור לו שסגולה וקסם הם בדרך למירון...

    2. ארבעה בחורים . זמן - ליל שישי.

    כל חלון שנפתח מנסה לאסוף לתוכו ארבעה ראשים נלהבים שמשוחחים ביניהם בלהט בטריטוריה הפרטית שלו, "אתה עולה לכביש 6?" "קסם זה גם טוב", "ירקונים זה תקוע". יד אוחזת את ההגה בבלבול של בן ערובה, "עולים או לא? מתנשף. הראשים יוצאים מהחלון להתייעצות חירום, הנהג מנצל את המומנט ונמלט.

    "טוב, מוכרחים להתחלק, אין מצב לארבע ביחד".
    "נפגשים באלונית".
    לאחר כמה שעות מתישות, "אתה יכול לעשות טובה ולהיכנס לאלונית", הנהג שמח לפרוק את המטען המצחקק שמאחוריו.

    3. בחור צעיר - שעה 05:00 בבוקר

    המשגיח כבר נושף בעורפו, השערות סומרות מלחץ, יאללה, שמישהו יעצור כבר.
    מכאן ואילך נפתחת מסכת גידופים ואיחולים לכל רוסי ומשאית תנובה שחולפים ולא עוצרים למטר שישים העטוף שחורים שמנסה לצוד את עינם באישון ליל.

    "אני לא יספיק לישון... תעצוררררר", רודף אחרי רכב שחולף במרחק ארבעה נתיבים ממנו.
    "שתיתהפך לטובה", "שיתקע לו האוטו", ונחסוך את ההמשך כשהמוח כבר לא נושא מאמץ העייפות והלחץ.

    סיפורו של מטייל בטרמפים | טרמפים באירופה | טיול טרמפים בעולם | טרמפים​

    4. הלחוץ

    "זה קסם שבדרך למירון, נכון?!?" הנהג התורן נאלץ להנהן לשאלה הרביעית.
    ו"אתה בטוח שאלונית זה הכיוון?"

    "אולי הוא ערבי", צובט את רגל החבר שיושב לידו, "הוא נעל את הדלתות, די, תגיד לו שיעצור, אני יורד פה".
    אני לא מזהה את הדרך, אולי זה חטיפה? תשאל אותו מה זאת הדרך הזאת".

    5. העייף

    רץ אחרי מכוניות. צועק. שר. רוקד ובעיקר צוחקקק.
    רכב נעצר והוא מנסה להחניק את הצחוק, "אתה מגיע לירושלים", ברח לו הצחוק.
    הנהג מבולבל, בטוח שעושים לו קטע, "מהה?"
    החבר שאיתו צובט אותו בסתר, "אתה מגיע לירושלים?" מנסה לשוות לקולו קול רציני.
    "אתם בצד הנגדי", הרכב מתרחק...

    סיפורו של מטייל בטרמפים | טרמפים באירופה | טיול טרמפים בעולם | טרמפים​
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: ברוך מאן, אביחי יעקובוב, <סקריפטית> ועוד 70 משתמשים73 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    @מצפה ופועל לישועה, הקטעים שכתב @וי שלוק הם סאטיריים, ולכן אין צורך לומר שהמציאות שונה כשהיא שונה.
  • 3K
    • מאל"ף ועד תג
    שיתוף - לביקורת טרמפ מזווית הנהג
  • מאל"ף ועד תג //
    • מקום: הטרמפיאדה ביציאה מירושלים. היעד: רחוב יחזקאל, בני ברק.

    "שלום. תודה שעצרת. לאן אתה מגיע בבקשה"? שאל בחור תוך כדי פתיחת דלת הרכב. "לבני-ברק" עניתי. "לאן בבני-ברק"? שאל שוב, תוך כדי שהוא מתיישב במושב שלידי. "מה, בני-ברק כזו גדולה? בוא תיכנס נביא אותך הכי קרוב שאפשר" עניתי.

    הטרמפיסט שתכף יתברר ששמו שמעון [שם בדוי לדעתי], לומד בישיבת 'באר מים חמים' [נראה לי שגם זה שם בדוי. כל פעם שאני שואל אותו שאלה מזהה כלשהי, הוא חושב כמה שניות ואז פולט את התשובה במהירות]. עלם חמודות. נראה מחונך כהוגן. לדעתי הוא בשנת העשרים לחייו. לחייו אדומות מעט. אולי מצינת הטרמפיאדה. אולי ככה זה תמיד?!

    יצאנו לדרך. משב רוח נעים זרם מהחלון הפתוח למחצה. הגבהתי במעט את המוזיקה הנעימה, הפעלתי את הווייז [נכון שבשעת ערב כזו אין כמעט הפתעות אבל לך תדע] ונכנסתי להילוך גבוה.

    עברה דקה. אחת בדיוק. טרם עברנו את 'סחרוב החדשה'. צלצול סלולרי מעצבן ניסר את השקט. הסתפקתי לרגע אם לומר לשמעון שהוא יכול לענות בקצרה, אבל טרם אקרא והוא יענה: "כן מדבר בנימין [אמרתי לכם שלא קוראים לו שמעון], אני עכשיו בטרמפ וזה זמן מצויין בשבילי לדבר"...

    נדרכתי על עומדי, או ליתר דיוק על יושבי, והתלבטתי לעצמי האם להעיר לצדיק שלידי שאין סעיף סלולרי בחוזה שכתבנו בינינו כשהעליתי אותו עד ב"ב, או לסבול בשקט [רועש] ולא לומר מילה.

    שמעון, סליחה בנימין, הפעיל את הספיקר, חיפש בזריזות היכן ידית הכסא שמכווננת אותו כלפי מטה, ושקע לו עמוקות במושב ובשיחה.

    במהלך הדקות הבאות התוודעתי לכמה פרטים מעניינים מאוד:
    [א]. בנימין הגיע עכשיו מהכותל המערבי.
    [ב]. הוא התפלל שם על ר' ... בן ... שגילו אצלו את המחלה ל"ע, אבל אסור לאף אחד [במילים אלו הוא העלה את הטון בדרמטיות] לדעת מכך.
    [ג]. הוא הגיע מהכותל עד הכניסה לעיר בטרמפ עם נהג מעצבן שלא הסכים שיירד ברמזור ולא הסכים לנסוע דרך בר-אילן בשום אופן!
    [ד]. כרגע הוא בטרמפ עם נהג שנראה נחמד וניתן לסחוט אותו שייסע דרך ז'בוטינסקי [במילים אלו הוא הוריד את הטון בדרמטיות].
    [ה]. הוא מבחינתו היה מוריד את הנעליים בנסיעה, אבל הוא לא בעל-הבית כאן וזה לא יפה.
    [ו]. הזמן המועדף עליו לשיחות ארוכות, הוא בנסיעות, ועדיף בטרמפים [באוטובוסים לא נעים לו כל כך לשוחח, כי אחרים שומעים את השיחה שלו].
    [ז]. הנהג הנוכחי [שזה אני בעצם] נוסע כמו צב. פעם אחרונה שהוא עולה על רכב כזה ישן.

    לשמע הפרט האחרון הרגשתי שאני חייב לברר את הנושא עם הקליינט שלי. לשמוע ממנו מכלי ראשון מה ההרגשה שלו כלפי מיטיבו. המתנתי בסבלנות עד שיסיים את השיחה [3 דקות אחרי מחלף לטרון, לאלו מביניכם...] ופניתי אליו בהתעניינות: "אתה נוסע הרבה בטרמפים"? "לא הרבה. הרבה מאוד" ענה. "חשבת פעם אולי ההתנהגות שלך מפריעה לבעל הרכב"? שאלתי. "למה כוונתך"? שאל-תמה תוך כדי משחק עצבני בכפתורי הסלולרי שלו. "בתור בעל רכב, הרכב בשבילי הוא לא רק כלי מוביל ממקום למקום. הוא כלי של ביטחון. של שקט. של רוגע. של עמידה בזמני הגעה. של חילוץ עצמות עייפות בסוף יום. וגם כלי ענק של חסד. אני אוהב לעצור לטרמפיסטים ואפילו מחפש אותם בתחנות, אבל כשעולה לי טרמפיסט וגורע ממני את כל השקט והשלווה של סוף יום, בנסיעה ארוכה, זה מוריד לי את החשק לעצור לך בפעם הבאה. אתה מבין מה כוונתי"? בנימין לא ענה. ספק לא הבין ספק לא שמע. לפתע נדרך וקרא לעברי: "רגע, אתה רוצה לומר לי שהקשבת לי לשיחה הפרטית"?

    לא ראיתי טעם להתנצל על לא עוול באוזני.

    בנימין סינן לעברי: "פעם הבאה אסור לשים שיחות על ספיקר. איזה אנשים"...
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: תמר ברנשטיין, עליבאבא, העשיל פרידמאן ועוד 154 משתמשים157 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מצפה ופועל לישועה
    כתוב חי, טוב, ובהחלט מעורר בחילה. אבל לדעתי רוב הטרמפיסטים בכלל לא כאלו. רובם ישוחחו שיחה קצרה...
  • 2K
    • ה
    שיתוף - לביקורת באגסי על הכוונת
  • הנף מקלדת //
    • הנחירות הרוסיות הרעידו את כותלי הבית כדרכם מידי לילה. שר האוצר שרוע במיטת האפריון בעלת הכילה הורדרדה, זרועו החסונה חובקת בובת שימעל'ה נטולת כיפה גזוזת פאות. פיה מלא קללות.

    הטלפון טירטר חרש. היועץ המיוחד לענייני 'פיתרון הבעיה החרדית', על הקו.
    "דא?" נבח השר. "מה בפיך שטרסלר?"

    "איווט", לחש היועץ מפוחד, "אמרת להתקשר בכל שעה אם נמצא משהו? אז מצאנו משהו.
    אז כמו שהצלחנו לסגור את 'ישיר למהדרין', ופקידי מס כבר בדרך ל'ארמונות חן', ואל תשכח שהאוטובסים חינם של ישיבת מיר יופרטו בקרוב.
    עכשיו עלינו על משהו חדש. המשהו הזה בעצם, הוא הבשר השמן בסוד הקיום החרדי, אם נפגע בו מוטטנו אותם."

    "אני מקשיב" דחף השר הערני להפליא את גופו לחלוק בית מדוגם העטור בכיתוב 'אביגדור ילד טוב'.

    שטרלסר פרס את התוכנית.
    עיני התינוק של שר האוצר התרחבו כששמע במה מדובר, בעוד לחייו החזיריות רטטו בהתרגשות.

    למחרת זומנה מסיבת עיתונאים. שר האוצר עלה ישר למתקפה.

    אזרחי ישראל,
    כידוע אנחנו ורק אנחנו, עושים מאמצים כבירים לצמצם את הגירעון ולמחוק את האינפלציה, זאת בזכות סידרת צעדים נחושים שחונקים הלכה למעשה את הטפילים החרדיים.

    לאחרונה עלינו על תופעה שאמורה לזעזע כל אזרח שומר חוק, ואני מבטיח לכם שאנחנו נטפל בה.
    אני לא אשאיר מקום לניחושים כי אני מדבר על תעשיית החטיפים.

    להלן מצגת ראשונה
    שקופית 1:

    לא יתכן שמשפחה חילונית ממוצעת שיש לה בקושי שני ילדים, שצריכת החטיפים שלה נעה סביב הצפיה בסדרה האהובה ונשנוש לעת מצוא, מוציאה מאות שקלים בחודש, כאשר מדובר במוצר צריכה בסיסי.

    שקופית 2:
    להלן רשימה חלקית
    במבה-במבה-נוגט-במבה חלווה-במבה תות,
    ביסלי על הטיותיו השונות,
    דוריטוס-נראה-אותך-קולט-איזה-טעם-הזוי-הם-ימציאו
    פופקרן במיקרוגל בטעם חמאה בבשר טלה,
    הצ'יפס בקופסאות העגולות האלה שתמיד היד שלי נתקעת בפנים.
    עוגיות אוראו דקים דקים.

    שקופית 3:
    לעומתם, משפחה חרדית שמאכילה עשר פיות בממוצע, ובכל חודש יש איזה אבא/אמא של שבת, יומולדת וסנטוחה. ועדיין סך ההוצאות על חטיפים רק עשרות שקלים.
    עשינו בירור והעושק נחשף. בעוד שישנם מפעלים שמעודדים השתלבות בשוק העבודה.קיימים בשוק חטיפי דמה, שהמחירים שלהם בריצפה.
    החילונים מממנים את החטיפים של החרדים!

    שקופית 4:
    שמעתם על 'באפלי'? לא זה גור של באפלו אלא חטיף תירס על בסיס מגנזיום. עשרים חבילות של 12 גר' בשבע שקל.
    טופי מצוות'. גוש סוכר, דל טעם עטוף אחד אחד.
    זברוס
    חוריטוס
    צ'אפי
    איכסלי
    אלעק

    אותו דבר בארטיקים בקרמבויים, בממרחים, בעוגיות הר-מן. במה לא?
    לכל מותג מוביל יצרני ותורם, יש חיקוי חרדי פרזיטי.
    הם אלה שמתדלקים את תעשיית החינוך לפרימטיביות

    ואת תחנת הדלק הזאת אנחנו נפוצץ!
    סוף

    רגע עוד לא סיימנו...

    מצגת שניה

    גם נושא הטיטולים נבדק אצלנו ונתגלו פערים משמעותיים.
    כל ילד חרדי אוכל יותר. זאת עובדה. וממילא מייצר יותר טיטולים משומשים. ואם נצרף לזה את הילודה הגבוהה.
    היינו אמורים לקבל צריכה מוגברת של חבילות טיטולים מכל החברות.
    ולא היא. החילונים מובילים בהוצאות לפי משפחה.

    רק בגלל 'בייבי זיסר' שמפילים את השוק לקרשים.
    גם זה חצ'קון שצריך לפוצץ.
    סוף

    אני מבטיח לטפל בכולם גם ב'משנת יוסף'. בט.נ. קוגעלים. בהרינג של מטיאס.
    גם במכירת ביצים-משפחת בן חמו-קומה שתיים-נא להביא כסף מדויק, עלינו עליכם. נטפל בכם נציל את הכלכלה.

    תודה לכולם. שטרסלר תעביר את התן צ'אפ!
    • תודה
    • חחח
    Reactions: HennyS, reish, קפיץ ועוד 90 משתמשים93 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    אתה צודק. לפעמים הילד שבי פורץ החוצה. חוצמיזה ככה עושים היום סטנדאפ.
  • 793
    • ו
    שיתוף - לביקורת איפה אתה ילדי???
  • וי שלוק //
    • קול הרעם שבקע ממנוע ספניתך היה אות הפרידה הצורמני שלנו. נותרתי מאחור לדמוע את הימים שאהבנו, הרגעים שהיינו, החוויות שלקטנו והאהבה שביננו.

    נופפתי לך לשלום וכשלא ראית התפתלתי מבכי. התפללתי בכל כוחי שתצליח להשיט את ספינתך, ילדי.

    את הגל הראשון צלחת גאה, החתמת בגאון את תעודת האימון שהענקתי לך. אההה, איך חינכתי אותך כיאות, נפח לו האגו שלי.

    אחרי כמה גלים שעברו בהצלחה, הפנתי לך את גבי, בוטח. האמנתי בך עד כלות. אהבתי.

    שמועות גנבו לאוזני על גלים אימתניים שבאו עדיך, שהחלקת פעם או שניים, אך גם שמיד קמת, כאב לי עד מוות לשמוע, וקיוויתי שיצאת מחושל.

    את השמועה שנפצעת באחת ההחלקות קיבלתי בהלם, האימון שלי דימם, איכה? רצתי אליך בזרועות פתוחות כמו פעם, כשראיתני מרחוק נְבוּכוֹתָ, העמדת פני גיבור, "יהיה בסדר" לחשת לאוזני, ביקשתי להאמין אך פני לא היו לי.

    פגות לבבי העצימה, נחלשתי עד מוות, הלשווא יגעתי? כל מאמצי ירד למצולות? כשלתי? רגשות צורבים עיטרו את לבבי במעגלי אשם, 'לא הענקת את הכלים הנכונים', 'אתה אשם בחוסר היכולת לעמוד בגלי השאון'. הקשבתי לקולות, דמעתי למראות, עיני כבו וליבי קפא. אשמתי מכל.

    אחרי התאונה הקולנית הבאה, כשהפציעות ניכרו כבר לעין כל, לא שיחקת נגדי שום משחק, זה אתה, נקודה, פצוע.

    ובחשיכה כשיצאנו יחד כמו פעם, פשטת ידיים ודמעת בצרחה "נכשלתי, אחי. מה יכולתי לעשות?!? הגלים עברו ראשי, אתה מכיר את הגלים היום?!?" שתקתי, כי לא רצית שאומר דבר.

    הקשבתי, דמעתי, נשברתי, נשרף ליבי - האמן, נחתכה נפשי לאלפי חתכים.

    בערב כששכבתי וגופי דומם ללא הרף, לא יכולתי לעשות מאום ורק צעקתי את צעקת חיי -

    איפה

    אתה

    ילדי
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: ברוך מאן, שוקולד מריר, Aארי ועוד 19 משתמשים22 //
    0 תגובות
  • 706
    • ה
    שיתוף - לביקורת בית ספר
  • הזדמנות //
    • שיירת נמלים
    סוחבת
    גרגיר
    כשקופצים לשלולית
    מתרטבים,
    זה קריר!
    יש אבנים
    שיודעות
    לצייר
    הרגליים של אבא
    הולכות
    די מהר
    אם זורקים אטבים
    לשכנים
    זה מצחיק
    (זה נשמע כך:
    קליק-קליק!)

    שתיים כפול שתיים
    זה תמיד
    ארבע
    כשמתחצפים למורה-
    פתק
    מאבא!
    כשמאחרים לשוב
    אמא
    לחוצה
    אם מטפסים על עץ
    נקרעת
    חולצה
    כשמשוטטים בקיוסק
    המוכר
    חושד
    (מה הוא חושב,
    שאתה שודד?)

    כשמושכים מדי
    החשבון
    מתרוקן
    כל יום הופך
    אותך
    לזקן
    כשדוחים למחר
    כבר
    מאוחר
    כשצוחקים הכל
    נהיה
    משוחרר
    כשטועים מתנצלים
    זה נורא
    אנושי
    (בבקשה לא
    לקחת אישי)

    יש דברים שהספקנו
    לשכוח
    זה כבר
    ודברים שטרם
    הספקנו
    ללמוד
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: מאה מם, שלומקה הגבאי, חנה אביטל ועוד 35 משתמשים38 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    AtArA R
    AtArA R
    כיף לגמרי. לא מצאתי הגדרה יותר טובה. כלל ראשון בשירה: אין כללים.
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה