קהילת כתיבה מקצועית

תפוח גדול, עסיסי. אדום לחיים. העלה הירקרק המסורתי מתנוסס בראשו בזווית מדויקת, העתק ציורי מושלם.
וכל המשפחה סביב, מתמוגגת מריחו הענוג, המשכר. מלטפת אותו בשקיקה. מתפעלת משלמותו.
גם לו היו תפוחי-ראש-השנה מושלמים מדברים, לא היו שומעים דבר. למה מגיע למשפחה הספציפית הזו, להרכב האנושי שבה, שתפוח יפטפט איתם? האם עשו אי-פעם משהו, משהו קטן, למען תפוחים? למען הצומח? הם לא שווים את ניגוד הטבע הזה. וחוץ מזה, לו כן היו נפלטות מילה-שתיים, לא היו שומעים תפוח מדבר. היו נחרשים מתפוח זועק, צורח.

עוד כשישבו הפירות כולם בסלסילה הסגורה, האטומה, ותפוח בודד, מצפה עד בוש לשמש שתשזוף, מונח ביניהם, נהגו בליבת הפרי משפטים צולפים לנאום גדוש פאתוס. כמובן, רק למקרה בו נכבש מחסום הבושה, המיאוס, הפחד והשפה.
א', כך הלך הנאום, אני בכלל לא תפוח! אני תפוחה...
הם וודאי היו פוערים עיניים הלומות, עד כדי קריעה.
תפוח מדבר? סליחה, תפוחה מדברת?! אין מצב.
דמיונה הפורה, היצירתי, נהנה בהיגיון סדיסטי לשלב ברגע זה בן משפחה חמום מוח, מתקרב עם סכין כסף בוהקת, משוננת. לשם ייחוד מצווה, הוא ימלמל.
היא תגחך בנימוס ציני, תבקש להרחיק פעמי מלחמה. פניי לשלום, כך תציין בטון סרקסטי, טווה לעצמה תרחישים היפותטיים בשרניים.
הוא יסמיק, אך לא יאבד יותר מדי מתקיפותו הקנאית. כמה גרמים. אולי.
כמה ילדים סקרנים אימה מהתפוחה הססגונית, הנדירה, הין מרחיקים אותו תוך שימוש בכוח פיזי מתון. למה לא ליהנות מהאקשן? כך יטענו, יניאו אותו מכוונתו הזדונית בעל כורחו.
נשמה טובה אחת תאמר: שה! תנו לה לדבר!
וכולם ידממו שוב.
אוקי, תאמר התפוחה. תניד עלעל, תקרא להקשבה מושלמת.
ואז. אההה, ואז...
כאן היא תמיד מסתבכת. איך תמשיך?!
ליבת מוחה פועלת על טורבו, מסתובבת מאומצות. לאט, היא נרדמת.
תפוחה אומללה.

"ועכשיו", היא שומעת קול חגיגי, נשי. מתקתק עד בחילה. "עכשיו סבא שלנו ימרח דבש על התפוח, וכולנו...".
הסבתא המשיכה לפטפט את עצמה, לא מעיפה מבט על התפוחה המחווירה, מאבדת פעימות.
איך נרדמה? איך?!
ישנה לה ברוגע, בשלווה מושלמת, כשגורל נורא מרחף מעליה.
גיחוך עצי, קשה, מגרד בתוכה. תפוחה טיפשה.
אלו בטח הגרעינים, עוד לא בשלו מספיק. מגיע שלב בו לומדים כמה שקר יש בדברור אמיתות.
בלי תכנון, ללא התראה, צומחות מתוכה מילים. היא נלחמת על חייה.
"לאאאא!!! בבקשה-בבקשה-בב-ק-שה, אל תחתכו ככה. אתם טועים!".
אפילו היא לא ידעה שהיא מסוגלת לדבר. שהיא בכלל יכולה.
הנוכחים משותקים. יותר ממה שחזתה בהזיותיה המרחיקות ביותר, מופרעות לאין גבול. כמה ילדים בוכים, מבועתים.
סב קשיש, סנילי למחצה, נוקש על קדקודה בביטול. " ני... נארישקייטן", הוא חורק בקול עתיק. "בדור שלי היו מתעלמים. מקסימום, מסיימים את המעיישה עם פאצ' קטן". אומר ועושה.
התפוחה מתכווצת בפינת הקערה, מתגלגלת בדומייה. זהו. היא גמורה.
ברגע הזה קם אחד הנוכחים, דיבורו איטי, קולו חם.
"בבקשה, זיידע. בוא ניתן להם לדבר. אולי יש להם משהו חשוב לומר, שליחות".
להם?!
אה, הוא בטח חסידי. לא, לא ככה אומרים את זה. הוא בטח חוסיד.

אני משנסת כוחות, נכונה למשימת חיי, זו שתחרוץ את גורלי.
מכחכחת קלות, פוזלת לצדדים באימה. חרדת קהל קלה. מזרזת את עצמי, זה לא זמן טוב לפחד, למות מלחיץ יותר.
"אההמ, מה אתם מתכננים לעשות איתי?!". לא המשפט המושלם, אבל זה מה שאפשר לסחוט ממני כרגע.
מקהלת ילדים מאומנת קשות עונה לי במקהלה מתוזמנת: "הגננת/מורה/רב'ה אמר/ה שנשים דבש, נחתוך ונאכל. ואזזזזז (כאן באה הטעמה מרשימה, מודגשת זי"ן) תהיה לנו שנה טובה ו-מ-תו-קה (שוב, הנגנה מתארכת)".
המבוגרים שותקים, המומים.
"אז... זהו, שלא. אתם טועים. לא בזכותי תהיה לכם שנה טובה, שנה מתוקה. להיפך. אני תפוחה רקובה!".
כמה חכמולוגים מאתרים מהר מדי את לשונם, נחפזים להשתמש בה. "חחח! תמצאי מישהו אחר לעבוד עליו, לא עלינו. גם מדברת, גם רקובה. את אדומה לגמרי!".
"בטח שאני אדומה. כי אני מסמיקה!". מתרגזת. תכננתי שהעניינים יתקדמו אחרת. לגמרי אחרת.
אפס רגישות, אפס אמפתיה.
גורל עגום.
"טוב, עזבו אותה", מצפצפת אחת הנשים, שני פעוטות אוחזים בכוח בידיה הדקות, כמעט ותולשים ממנה טבעות מזהב ומכסף. אני מבינה בקטעים האלו. לא נמכרתי באיזו חנות ירקות עלובה, אני מ'אושר-עד'. "הילדים רעבים, כבר מאוחר, בואו נדפדף את העניין הזה ונתקדם הלאה". ידה הימנית
נמשכת בתנופה בידי התינוק בחליפת ארמני, והיא מסתובבת בעקבותיו. אופס, שכחה לגזור את הטיקט מהשמלה, חבל. האישה בטח לא שווה ₪1,390.
גבר בזקנקן מטופח, בעלה כפי הנראה, ממהר לאחוז בדעתה בהתלהבות דווקנית.
אוזניי המחודדות מהקשבה תמידית מאולצת קולטות את אחד הנערים לוחש לזה שלידו בטון מחוספס, מתחלף עדיין: "סיפור הזוי. בטוח שאני לא חולם עכשיו? רק לי נדמה שנרדמתי איפשהו בין התפילות?". פרץ צחוק קולני מדי. הלחשן מקבל צביטה עזה מאחיו, לבדיקת ערותו, ערנותו. כמעט מכות, נס שראש השנה היום. אהההמ, נס?!
מבט נוזף ננעץ. לא מצידי, מצד הקהל הצעיר יותר. הם גם משתיקים את כולם שוב ושוב, מסוקרנים.
"די, תקשיבו. אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל בבקשה. אני מתחננת. אני לא אמורה להיאכל בראש השנה הזה. מבפנים, אני רקובה כולי, זה רק האיכר שמרח עליי לכה שקופה, מבריקה. תולעים כוססות בי! שמנות, מתעגלות, שבעות. כולי חורים". זבובים בכנפיים ירקרקות-מתכתיות משהו מרחפים סביבי, מאשרים את דבריי. והציבור לא רואה, לא מסתכל.
נושמת. נושפת.
חם לי נורא, משיבה עליי רוח עם העלה שלי, הדבר היחיד בי שעדיין שווה משהו.
"הנה. תראו", אני מוכנה אפילו להשיל מקליפותיי בשביל לשכנע, להוכיח. "למה אתם לא מאמינים?!".
גניחות צחוק, צניפות בוז.
הם לא רואים. הם לא רואים.
נדמה לי שאין טעם לפנות לראש שלהם. אין להם אחד כזה.
אנסה דרך הלב.
"תראו אותי", דמעות זולגות ממני, נוצצות, יהלומיות. "תסתכלו על מי שאני, כי אני לא פרי ההילולים שדימיתם לעצמכם. כתפוחה, לא כסעודת החג שלכם. לא כמפתח לשנה טובה. לא כבסיס לדבש. על הפרי שבי. עליי. אל תתקעו בי סכינים. בבקשה". מילותי נשברות בתחינה, מתרסקות להברות. מתפוררות. בוכות את עצמן.
מעולם לא הבנתי את הביטוי: לדבר אל הקירות, כנראה שהייתי מעדיפה להישאר בבורותי.
"ונגיד שאת תפוחה, ונגיד שאת רקובה, ונגיד שנרחם עלייך. נגיד. מה ייצא ממך בכלל?!", פוצה הסבתא
הדביקה, ילדותית משהו, את פיה הרחב. אוךךך, דחוף תותבות / הלבנה. "את תלכי לפח!".
עפעוף מהיר. מנחה את הגבעול להתכופף, לתת לעלה למחות את הרטיבות ממני. חייבת להיות חזקה עכשיו.
"לא, אני לא! אתם תשימו אותי באדמה, ומישהו טוב לב ישקה אותי, ואם לא יהיה כזה, אני אמצא דרך. לבד. עם הגשם, עם מי התהום. בקטע הזה אני כבר אסתדר, אל תדאגו. תמיד אני שורדת בסוף. ויום אחד ייצא ממני עלעל וגבעול ופרח. ואחרי כמה שנים, אני אהיה עץ. עץ עם המון פירות, וצל. אחד כזה שסופג זיהום, מטהר אותו. עצה טובה ורעננה שתעשה רק טוב בעולם. מבטיחה. אני רק צריכה את האדמה הנכונה. רק צריכה שישתלו אותי".

הסבא מתנער, מזדקף בכיסאו המרופד, נדמה לי שנמנם עד עכשיו. שולח אליי יד מגוידת, ממשש. עיניו
האדומות, טרוטות, מרפרפות עליי במבט מעורפל.
"וואו איז די האניג, מוטקל'ה?" הוא תמה בקול צרדרד, עייף משנים.
צנצנת דבש מוגשת, מעיפה בי מבט מלוכסן, מתנצל. אני יודעת, אין לה ברירה. "לא! אני לא רוצה! לא מסכימה! יש עוד מספיק תפוחים על העץ. אל תיקחו דווקא אותי!!! דווקא אותי אל תיקחו, כי אני אהיה הטובה ביותר! אבל בייעוד אחר, במקום אחר, מזוית אח---".
הם לא שומעים. לא מסתכלים. לא חושבים. לא מנסים לראות מעבר, להבין עמוק. מילותיי גוועות, נובלות באין אונים, אין עונים.
ואצבעותיהם, גסות ועבות ותפוסות שרירים מחלידים, ממששות בי, מורחות עליי עוד ועוד דבש. סכריני, מתקתק, סמיך.
עוד שכבה, עוד קליפה, עוד שקר.
נחנקת ממלאכותיות, מזיוף.
ועוד דבש. הם לא פוסקים מלמרוח.
מאבדת נשימה. נאבקת על רגעי חיים.
מנסה לצעוק, הם חוסמים לי את הפה.
מבקשת לברוח, הם תולשים ממני פיסות חיים.
ועוד דבש.
עוד.
מצפים ומצפים. מורחים ומורחים.
עיניי מכוסות בהררי מתיקות מחליאה. מזווית מבחינה בסכין מונפת, סכין מורדת.

ההרים תמיד חיכו למבול.
ואלי, בעיניים גדולות, עקב אחרי העבים המתקדרים.
"אמא, זה מבול?" שאל, בכל פעם שטיפה הצליחה להסתנן ארצה.
"לא, זה טפטוף." הייתה משיבה אמא, ממהרת להגיף חלומות.

לפעמים פסק הטפטוף, לפעמים התחזק.
אך אף פעם לא הגיע המבול.
ואלי חיכה.
חיכה עם האדמה, לפריצתם של מעיינות התהום.
חיכה עם הפרפרים, למים שיכבו את השמש.
הוא חיכה, ובככל שגדל - גדלה גם הציפיה.

"מה לך ולמבול?" תהה שימי, כששמע ממנו על חלומו.
"אלי, חשבתי שהתבגרת." העיר לו אבא, כשחתימת זקן כבר עיטרה את פניו.
אבל אלי לא התבגר, ומעולם לא הצליח להסביר את אהבתו למבול.
"אני רוצה עולם חדש." היה משיב סתומות. "תמיד יכול להיות יותר."
אבל אולי כי כולם פחדו להישטף, אלי היה היחיד שחיכה למבול.
כל טפטוף היה מצית את עיניו, וגם השמש לא הצליחה להרגיע אותו.

בבחינות לקראת סמיכה לרבנות, הזהירו אותו כולם שעליו להיות רציני. העובדה שהתאריך היה בשלהי טבת, עמדה לו לרועץ, והוא חשש שלא יצליח להישאר מרוכז אם ירד גשם.
"לא כדאי, הרב קלפהולץ הוא יהודי רציני." הזהירו אותו. "אצלו אפשר לאהוב רק את הקדוש ברוך הוא."
ואלי ניסה להתרכז בחומר, להתעמק בדיני חציצה ושבת, ולקוות לטוב.

הבחינה החלה ביום קר אך יבש. אף טיפה לא פגשה את אלי בדרכו אל הרב, וגם לא כשהמתין לבחינה.
גם כשהתיישב מול הרב, והשיב בבקיאות על כל שאלה שנשאל - השמיים שקטו.
ואלי רק הצטער שהיום כבר לא יבוא המבול.
אבל אז, בשאלה האחרונה, כשהרב כבר החל מפשפש אחר עט, נשמע רעם מתגלגל.
"שכוחו וגבורתו מלא עולם!" פרצופו של אלי נדבק לחלון, עיניו בורקות.
עוד ברק הבזיק. "עושה מעשה בראשית!" מכריז אלי, אושר קורן ממנו.
הרב מביט אחריו. מברך בכובד ראש. הוא הניח בצד את הדף עליו תכנן לחתום, ושלף דף נקי מתארים.
בא לפני האברך הרב החשוב אליהו הי"ו נחמן, המדקדק במצוות ואוהב ה' ונבחן בפניי על יורה דעה.
אלי, שמציץ על ידיו של הרב, מסמיק. "הרב, אני..." איך יאמר זאת? אני לא אוהב את ה'? אני לא מדקדק?
הרב מרים אליו עינים. "כן?"
"התארים..." הוא מחפש מילים, זוית עינו עוד מציצה אל הגשם. מתחזק, נחלש ושוב מתחזק. "הרב, אני פשוט אוהב גשם. אני שמח כשהוא מגיע. לא בכל המצוות אני ככה, מתרגש."
הרב חופן את זקנו, מהרהר. "למה אתה רוצה גשם?" הוא שואל במתינות.
"כי..." בחדר הקטן, עמוס הספרים, היה פתאום העולם ברור יותר. "כי אני רוצה מבול. רוצה למחות את כל הרע שקיים, ולקום לעולם חדש. אני רוצה לטבול את העולם כולו במים, להתעורר."
והרב מקשיב, רואה את העיניים המאירות ממילה למילה. רואה את הזעקה שעולה בין השתיקות הקצרות, את החלום שנרקם בין רעמים ושטפונות.
"גם ההרים רוצים מבול." הוא אומר לבסוף, ואלי ממצמץ, מופתע. "ההרים, העצים, ואפילו העננים."
אלי אינו יכול לראות את עיניו שלו, איך הוא חש את גופו המתקשח, גבו הנרכן והדגדוג בקצה האצבעות. "ומתי יבוא המבול?" הוא שואל.
הרב מחייך. "כשתביא אותו." וכשהוא רואה שאלי איננו מבין, הוא פורס את דבריו: "קח את כל מה שאתה מסוגל לעשות, את כל האומץ שהקדוש ברוך הוא שם בך, וכל הקדושה שאתה יכול ליצור בעולם. לך, צור את המבול."

אלי עוצם לרגע את עיניו, מנסה לתפוס את הרגע. עמוק, חזק, נוקב.
וכשליבו מתפוצץ על גדותיו ברצון לקום ולעשות משהו, הוא יודע שבתוכו הוא כבר יצר מבול.

המשרד התרוקן לאיטו. השעה הייתה מאוחרת. ממש מאוחרת. גדי תקתק במחשב, מנסה למצוא כמה דברים נוספים לעשות.

הוא חייב להישאר. אין ברירה.

חזי טפח על כתפו. "שעות נוספות?" שאל בהזדהות.

"עוד מעט אוגוסט. חייבים להרוויח עוד כמה שקלים". אמר גידי בהתנצלות. חזי מלמל עוד כמה מילים מיותרות ויצא.

"אתה לא חייב להתנצל". אמרה האוזנייה.

"ואתה חייב להפסיק להבהיל אותי ככה". גדי הניח יד על ליבו. "אם היו עדיין אנשים במשרד?"

"אני יודע שאין אף אחד. שכחת?" סרקזם קל.

"כן כן, אני זוכר." הוא הצמיד יד לחה למצחו. "המצלמות משבוע שעבר. אשתי עוד לא נרגעה מהאיחור ההוא".

"תתחיל להרגיל אותה, זה ייקח עוד זמן". הוא גיחך לעצמו בשקט. אישתו... גם כן המפונק הזה.

"טוב, אולי נתקדם? מה עושים היום?"

"היום אתה נכנס למשרד של המנהל בכבודו ובעצמו. הוא השאיר בכספת כמה מסמכים מעניינים. אתה צריך לצלם אותם".

"אתה נורמלי? המשרד נעול, ואין לי מושג איפה הכספת נמצאת".

"מזל שאנחנו יודעים". אמר צחי בלעג. הוא ישב בחדר המבצעים. מסכי המחשב כיסו את כל הקירות ושידרו בזמן אמת מהמצלמות במשרד. הן היו כל כך איכותיות כך שהוא היה יכול לראות את אגלי הזעה על מצחו של גדי.

"המגירות בארונית שלך, מכיר? תפתח את השנייה. מחכה שם מעטפה בשבילך".

גדי אחז בה בסלידה. ממבט ראשון היא הייתה ריקה, אבל הוא זכר מה צריך לעשות. העט שבכיסו חורר בעדינות את פנים המעטפה לרוחבה עד הסוף. קול נקישה עדין נשמע, וצרור מפתחות קטן נפל על השולחן, יחד עם תרשים לא ברור.

"תפתח את דלת המשרד".

ידיו של גדי רעדו. הוא פספס את המנעול פעמיים. צחי שתק. למד כבר שלא כדאי להלחיץ את הפקיד האפרורי ברגעים כמו אלו. המצב רק יחמיר יותר.

קול חריקה נשמע. "תיכנס בשקט, ותיצמד לקיר. הצוות שלי משתלט על המצלמות תוך כמה שניות, כך שהן ישדרו את החדר הריק כל הזמן".

גדי נעמד. הטכנולוגיה היום כל כך משוכללת. כמעט הכל עושים מרחוק. למה דווקא אני חייב להיות בשטח?! ידע שהתמרמרות לא תעזור לו. כבר בפגישה המקדימה איתם הובהרה לו היטב הסיבה. ולמרות זאת....

"אתה יכול להיכנס". גדי עיין בתרשים. זה לא היה מסובך מדי.

מאחורי הידית הימנית בארון המסמכים ישנו כפתור קטן. הוא לחץ עליו. צחי בחר את אחד הריבועים במסך והגדיל, נהנה לראות את הבעתו הנדהמת של גדי. דופן הארון החליקה בדממה, ומאחוריה עמדה כספת משוריינת.

"מה הקוד? אני אמור לנחש?"

בסוף התעוררתי לאחר עשרים שנים של שינה אַמְבִּיוָלֶנְטִית. מצאתי את עצמי מוטל על מזרן דקיק, מסובך בתוך גוש שמיכתי צִפָּתִי, גרב ימין חצי גרובה עלי כף רגל, שמאל בכלל נעלמה לה אל עצמה ואל עסקיה הבלתי חוקיים, נעליי כנראה צעדו להם חסרי משמעת אל עבר הלא נודע, והכי מוזר, מוטל הייתי במרכזו של בית המדרש הישיבתי בו נרדמתי לי איי אז עֲשׂוֹרַיִּים קודם לכן.

במבוכת מה התרוממתי, העברתי יד עצלה בנבכי שערי הפריך, קיפלתי המזרן וכליו בחיקי ופניתי לצאת. כובש את מבטי במפגשי המרצפות עם חברותיהן המזוותות והמפולסות.

כבר לא זיהיתי את רוביי נוכחי ההיכל. הם גם לא ייחסו חשיבות כל שהיא לקיומי. אותה אבירות לב יפת נפש של התחשבות בזולת שגרמה להם לאפשר לי לישון עשוריים שנים לימין הבימה, היא היא אפשרה להם להמשיך ולהתעסק בענייניהם, ולי לצאת מבית המדרש כמו אך לפני דקותיים הנחתי ראשי על זרועי ברגע של ייאוש מפיצוח סוגיא ליבתית.

בשנייה עמומה של דמיון קצרצר שצפה בתת הכרתי עת עברתי את צמד דלתות העץ הַמְּחֻלָּנוֹת וּמְזֻכָּכוֹת בחלוני זכוכית שטביעות אצבע שמנוניות קמעה ניכרות עליהם תדיר. כמו פלאשים עברו במוחי דמיון עשוריים של ימים ושבתות, חגים ומועדים, חזנים נושאי ספרי תורה מבצעים עיקוף זהיר סביב מזרני המנמנם, נשים רחמניות שהיטיבו קָלוֹעַ מיני מתוקים וחטיפי טוֹפִי בשמחות תורה, כיוונו וצלפו לארבע רוחותיי, אך בי לא פגעו. פסיעותיהם הממהרות, כמעט קופצניות היי לכאן ואיי לאנה, של מתמידים ובני עליה, אברכים ועילויים אצים לחתור עלי ספר וחידוש שימציאו מזור לקושייתם, ממלמלים תוך כדי חלקיקי משפטים, שביבי רעיונות, ניסיונות עקר ליישוב תמיהות, לצד כיווני מחשבה נועזים השומטים רגלי עצמותה של קושייה ומיישבים סוגיא אל מדוכתה כבתחילה. כיצד המה שמו לבם וזכרו ברגעים, דקות, ימים ושנתות אלו, אודות הגולם הקבור בהרהרי נמנומיו, קרוץ כחומר בגוש שמיכותיו.

ובכל אותן שנים לא דרכה רגל, לא נתקל סטנדר, לא נדחקו זאטוטי אָמֵן פושטי יד ומייחלים לממתק. ושמא אין זו אבירות לב חסרת תקדים, כי אם הררי תירוצים וצידוקים התלויים כחוט השערה, נמתחים ונמשכים מתוך קרביה של מידה. רעה. אחת. קטנה.

עוד גרבי נשרכת לפני, מחפש מפלט לסערת תחושותיי פונה שמאלה אל חדר הקפה שבזיכרוני הרי הוא חדרון מלבני קטן המאכלס בתוכו אך שכבה דביקית של סוכר לבן שהתגייש והתגבש בנוזל לכדי צורת שולחן, מעוטר בכתמי חום שחור של נס וגרגרי, שלש כוסות זכוכית עמומה, אחת שלמה, שנייה סדוקה והאחרת נטולת ידית, הרובצות בכיור נירוסטה הנושק למקרר בו שוכנות לבטח כמה שקיות חלב ריקות, קנקן אחד בעל סכין פטנטית בפיו, ידיתו שבורה כזקן ורגיל. על דלת המקרר שני מגנטים מפרסמי זוג פורצי מנעולים המתחרים ביניהם על ליבות ודלתות אברכי עמך בית ישראל.

לא. היום חדר הקפה כבר לא נראה ככה. הוא הורחב פי כמה ובר עשיר סובב קירות מציע עושר בלתי יסולא של צבעוניות חוגגת. אברך נמרץ מעיף בי מבט אך לרגע ותכף שב להתרכז בסכין הרוטטת בידו וחורצת בחדווה פַּסֵּי דבר מה שאיני מזההו בשם.

שמא בקומה למעלה אמצא מפלט. בזמנו, חדר האוכל היה מצטנע בריקנותו בשעות סדר כמו זו. אומלל ממצבי, בוש ונכלם ממראי, משרך רגלי במעלה המדרגות. מולי מופיעים ראש הישיבה שליט"א אוחז בזרועו של הטבח הגי'נג'י שיחי', והם משוחחים על דבר מה עלום.

ראש הישיבה תמיד היה מבין לנפשי. הוא אולי היחיד שאיני בוש מִגֶּשֶׁת אליו, ככה, כמו שאני נראה, ולתנות בפניו את צרתי. "ההם, הרב אני..."

כעת הם כבר מאחורי ואני מנסה להבין מה התרחש כאן. הוא שם לב לנוכחותי. זה ברור. הרי הוא הפנה אלי את מבטו והגניב לעברי חיוך קטן. אפילו ידו נעה מעט בתנועה האומרת: "שלום לך תלמיד אהוב מהעבר הרחוק", אבל הוא פשוט התעלם בגסות מפנייתי אליו והמשיך להתדרגרג במורד המדרגות, כמו כל הוויתי לפניו אך כבחור וועד א' החוזר אל חדר האוכל בכדי לאסוף את עט הפיילוט אפס נקודה חמש שלו, שנשכח בין מזלג לצלחת עם סיום הארוחה.

במחשבה שנייה זו שוב אותה אבירות הלב שאינה אלא דרך חיים הנמשכת ממקור רע ואפל. השלכתי את צרור 'המזרן וכליו' על יד כיורי המתכת וסבתי לאחור. עודני יחף למחצה, לשליש ולרביע ואז באחת הבנתי הכל.

הוא מבולבל! שערות פאותיו שידרו זאת. לא, הם לא שידרו, הם זעקו וכרזו זאת למרחקים. חוסר הסדר בציצת ראשו של האיש שהיה מקפיד להדקם תדיר אחורי אוזן סיפרו לי את כל הסיפור בשתי מילים. העולם מבולבל.

גם האברך בחדר הקפה פשוט היה מבולבל מהעושר שסביבו ואפילו זקנו של הטבח שהיה ידוע בצבעו העז המחזיר אור למרחקים עצומים, היה דהוי וכמעט חסר צבע. גם שוכני היכל בית המדרש בעת קומי היו מבולבלים. כעת כשאני חושב על כך, הם כלל לא היו באמצע ללמוד. לא היה שם אפילו אחד שהיה 'באמצע' לעשות 'משהו'. הם פשוט ישבו, עמדו, רכנו שם, על הכיסאות, על יד השולחנות, בין הטורים, לאורך הארונות, ספרים פתוחים פה ושם בתפזורת והם כולם שם פשוט מבולבלים. לא לומדים, אינם מפטפטים הם פשוט שם. וזהו.

כל אחד בעצמיותו, בתנוחתו, נע ונח לסירוגין, מקרב כוס קפה פושרת לשפתיו ואפילו אינו מַטֶּהָ בזווית בה ייזל הנוזל אל פיו, נותר קפוא שניות בלתי ספורות ומחזיר קפה אל שולחנו. מושיט אצבע אל גמרא הפוכה אך עיניו משוטטות בכל, מזוגגות, חסרות חיים, מעורפלות מבט.

העיניים. חלונות הנשמה. של כולם. היו פקוחות במציאות מטאפיזית בשר ודמית, אך אטומות, אלומות, כנבל צמחי המתפורר ואינו, מן הבחינה הרעיונית, הרוחנית והיצירתית.

ואני? עוד הייתי מאשרר בנקל בלבלת מצויה גם אצלי, לולי מודעותי לאומללותי ולעומק הַבְּרוֹךְ בו נתון מצבי. תחושות נסערות עד כאב גוף והרגשת אובדן עד דכדוכה של נפש. מה לי לעסק בעולם זה של חסרי מעש אפרוריים המתהלכים להם בעולמם חסר המשמעות כמתים רעיוניים?!

נו, ובקומה ג' של ישיבת נעוריי מה לי לעשייה? התחלתי יורד. ארבע מדרגות למטה ואני חושב. ושמא ישנם עוד אי אלו כאלו כמוני אשר עדיין חשים תחושות וחווים חוויות, ועדיין הם להם לעצמם לבדם בעולמם, מתנזרים מסביבתם, כואבים את מצבם אך בכל זאת שואפים לתיקונם?! אף אני אהיה כזה!

חוזר פנימה אל בית המדרש. כמו שאני. מה אכפת לי מחצי גרבי המשתרכת אחריי ככרוכיה. נכנס פנימה. כולם לבושים בקיטליהם, חלקם עטופים טליתותיהם. ראש השנה. עמוד החזן עומד ריקני, מלמולים חסרי פשר נישאים בחלל האוויר ודועכים אל עולמם. כמה מחזורים פתוחים במקומות שונים, חלקם בכלל של יום הכיפורים. אני אפילו מזהה חוברת הושענות אחת מתנודדת בידי מי שהוא.

אחר פותח ארון, מוציא ספר תורה, עושה סיבוב בקהל, יוצא לכמה רגעים לפינת הקפה, מהדס קמעה במבואה ותכף מחזירו לארון הקודש. בצד ימין שלשה מתנודדים כבתפילת לחש. האמצעי פוקח עיניו, צועד ג' פסיעות קדימה, לוחש "גוט שאבעס" לילדון נבוך ויוצא לעבר ביתו, כנראה לסעוד את סעודת היום. מצד שמאל אני שומע צלילי כלי נגינה. יהודי קשיש אוחז בגיטרה חשמלית שאינה מחוברת לחשמל ופורט על מיתרים אקראיים. מפיק צלילים גבוהים ונמוכים, קצרים ומתמשכים, נוגים וקופצניים כאחד. לוח השנה שעל הקיר דווקא מצביע על התאריך: כז' במר חשוון, אך הקהל כולו עודנו מבחינתו בעיצומו של יום הדין.

אני מחליט לתפוס יוזמה וניגש לעמוד החזן. אין שם מחזור. מחפש בין המתפללים. יש שם הרבה מחזורים אך אף אחד מהם אינו מוכר לי. "מחזור רם". פותח ומדפדף. קטעי תפילות בלתי מוכרות, חלקיקי פסוקי ושברי ברכות נטולי כל הקשר לחג, לתפילה, או למציאות.

הנה אחד מרוט דפים. זה נראה מספיק יָשָׁן בשביל לחיות כעשוריים שנים ולהכיל בתוכו את התפילות היפות של פעם. "מחזור זופניץ' " כתוב עליו והוא מונח לפני ר' שליימה, החזן מהעבר. אני נוטל את המחזור ור' שליימה מחייך אלי "תיגש תיגש". מבט חטוף על פניו גורם לי להבין שאין בו ולו טיפה אחת של רצון טוב לגשת לפני התיבה ולהרעיד לבבות נשברים כאן בישיבה.

תולש טלית מהוהה מכתפי פלוני בלתי מוכר. אין התנגדות מצדו. מתעטף וניגש לפני התיבה, פותח את הזופניץ'. לא. אמנם יש כאן תקיעות, ואפילו שיר של יום, אבל בשאר הדפים...

ציטוטים נבחרים מספרי קדמונים, מימרא אחת בלתי נודעת בארמית מדוברת ומתורגמת, תחבירים שאני זוכר מקומיקסבא, ואפילו, אוי ואבוי, חלקי פרוטוקולים מישיבות וועדות כספים משמימות במיוחד ועוד כמה פסקי דין בנוגע לעתירתו של מר י.מ.פרץ כנגד המדינה בנושא ביטול קו המים לצינור הגינה ברחוב לוחמי הגטאות שבעים וארבע בעיר בית שאן. וכמובן שמצורפת גם תשובת המדינה לעותר. הכלל. לא מהזופניץ' תבוא ישועתי.

בלית ברירה אני מסבב עצמי כלפי הקהל ונושא עיני לחלל, וסוקר ובודק, וחוקר וחותר. דבוקת אנשים ממלאת את בית המדרש. אנשים שבפנים בפנים אולי מסתתר לו איזה צל צלו של ניצוץ המהווה תחילתו של גרעין של רצון קטן להיות יהודים טובים. אך עולם שלם של טרדות ושקרים, ניסיונות ובלבולים, עומד מולם ונלחם בהם, ומושך אותם, וכובש אותם, עד שלא נותרת כבר כל התנגדות רצונית. הם שטופים.

לפתע אני מבחין באזור ריקני במרכז בית המדרש. מימין לבימה נטועות כמה מרצפות מהזן הישן, זה החלק בלי הציורים התלת ממדיים, כמו נקטפו מעולם אחר שהיה ואינו עוד. והם קורצות לי. כמו מספרות על חיבור נפשי עמוק ביני לבינם.

כאחוז אמוק אני רץ החוצה. מזנק את גרם המדרגות שש שש, לופת בשתי ידיים את גוש המזרן שלי, מדרדר חזרה אל בית המדרש, פושט ידיו ורגליו במרכז דבוקת המרצפות הקורצות, תוחב עצמי בין כפלי השמיכה, שומט ראשי על הכר ושנייה לפני ששמורות עיני נעצמות בחזרה, אני רואה מעלי את פרצופו של ראש הישיבה מחייך, עדיין מבולבל, אך ניצוץ קטן חבוי, כמעט בלתי נראה, נדלק באחורי עיניו, והוא אומר לי: "עזוב צדיק, העולם הזה גדול עליך, שוב לשינתך, אולי מחר תקום לעולם טוב יותר".

כשאתה עומד בתור לרופא וקבעת תור מראש - אתה תסע לשם באוטובוס, תירטב בגשם, תהיה לחוץ פחד פחדים ממש מראש הכולל שינער אותך על האיחור, ואז תגלה שהמרפאה חנוקה, אין אוויר, ויש לפניך 10 איש שלאף אחד מהם אין תור, אבל הם כבר לפניך ומסתכלים עליך במבטים מזרי אימה. כלומר - אתה תכנס לרופא, אם וכאשר - רק אחריהם.

לעומת זאת, כשאתה מעוניין להכנס לרופא בלי תור, והמזכירה אמרה לך להכנס בין התורים, אתה תגיע לחדר המתנה ריק, תשמח שתיכף-תכף תורך מגיע, ואז במשך שעתיים יבואו כל עשר דקות פציינטים, וכולם יעקפו אותך בהתנשאות. "מצטערת, אדוני, יש לי תור לעכשיו".
החיים לא פיירים!!!!

עיניו שוטטו ברחבי האולם. שלט מאיר עיניים היה תלוי מאחוריו: זהר. מאירים, לא מעירים.
מבריק הקופי. זה בדיוק המסר שלהם. הכל באהבה. בנועם. בואו, אנשים לא ישחילו לנו סתם ככה חזיר בגלידה כי משעמם להם נכון? אז זה כשר. הבדצים הם סתם אנשים עצבניים.

'הרב גיא מרוז, יו"ר הועדה ליהדות במאה העשרים ושתיים, בבקשה'.
הוא ננער מחלומותיו וניגש אל הפודיום.

'גבירותיי ורבותיי-' הדהד קולו הדק. איש בשורה אני היום. כידוע בתחילת השבוע אושרה סופית הרחבת הסמכות למתן כשרות לכל מי שיאושר לכך ע"י הועדה, ללא הבדל גיל מין גזע ודת. כבר אתמול אישרנו כחמש מאות איש בכל רחבי הארץ, לאחר שעברו בהצלחה את הקורס האינטנסיבי המזורז שלנו. מתוכם ישנם חמישה עשר מצטיינים שמועמדים לקורס המתקדם של שלושת עיקרי האמונה, כפי שהתווה לנו מורה דרכנו הרב יניב ארזי. בסיום הקורס תינתן להם תעודה המסמיכה אותם לגייר כראות עיניהם ולהוסיף נשמות קדושות לעם ישראל!

- מחיאות כפיים -

תודה, תודה לכם. הכל מכח האמון שאתם רוחשים לנו. יש לי בקשה מכם. כידוע, יש פתגם בספר התלמוד בבלי במסכת אה... שאומר... רגע אחד בבקשה.
(לחישה זועמת: 'דור מה היה הפתגם עם החסה ותמצא לי כבר ת'דף מסרים בחיאת'. לחישה חוזרת: התורה חסה על ממונם של ישראל. לא זוכר איפה').
כן, סליחה. התורה חסה על ממונם של ישראל. במה דברים אמורים? יש, לצערנו הרב, מסעדות שלא קיבלו עדיין את הכשרות שלנו. אני לא מדבר על אלה שבהכשר הבד"ץ. הם תינוקות שנשבו. אני מדבר על אלה עם הרבנות. מתעקשים סתם לזרוק אוכל לפח על כל מיני בעיות, חששות רחוקים, בשביל מה. כל כך חבל. בפעם הבאה שאתם נכנסים למסעדה כזו, תציעו לבעלים לעבור לזהר. כמובן, עם חיוך גדול. תדגישו לו שאצלנו נותנים אמון מלא בכולם. הרי עד אחד נאמן באיסורים, לא?

מזוית עינו ראה את המלצר מחלק מנה אחרונה. נראה טוב.

אוקיי, תודה לכם שהשתתפתם בכנס החשוב. תודה רבה.

הוא חזר למקומו בשורת המזרח. קיצונית בשורה ישבה חברת הועדה טל רוזיליו-סלוניקי. בחירה מצוינת של הרב יניב. היא תנגיש את ההלכה לקהל הנשי.

הוא השתחל לכסאו בין חבריו. נו, איך דיברתי?
'משהו משהו' אמר האחד.
'באמת משהו מיוחד. פעם ראשונה שאני טועם כזה דבר. מעניין ממה זה עשוי' הגיב השני.
הוא השתתק ותחב את הכפית בסופלה.
וואו - טעים!

המלצר הראשי התקרב אליהם. טעים נכון? זה סופלה שבלול. מתכון מיוחד של אמא, מהמטבח הטנזני.

הכפית עצרה.
רגע, אתה רוצה לומר לי שאני אוכל שבלול?
כן, לא סתם שבלול אלא נסיך הביצה, המילק סנייל. אנחנו אופים אותו בחום נמוך בתוך הקונכייה וככה הוא יוצא קריספי.
- תראה אני לא רוצה לפגוע בך, אבל אני חושב, אולי, שלפי דעות מסוימות ביהדות זה לא כשר.
למה לא כשר? הנה אני בנג'י אומר לך שזה כשר. למי אתה מאמין לי או לשבלול?
- ואתה יהודי? תמה הגיא.
בטח יהודי! אתמול האחמ"ש גייר את כולנו בהפסקה.

הרב גיא פסע למטבח.
מוזיקה אתנית-אפריקנית קידמה את פניו. שלושה כהי עור ישבו וקילפו תפוחי אדמה והביטו בו באדישות.
הרביעי ישב ודפדף בטלפון.
מי זה האחמ"ש? שאל גיא.
זה אני. המדפדף פסק והביט בו בשאלה. אפו רחב כאגס, שפתיו דומים לצמיג.

מה שמך?
טנגו ג'ננו.
וזה מטבח כשר פה, אני מבין.
בטח, בטח כשר.
איפה המשגיח כשרות?
הנה תראה. הוא קירב אליו את מסך הטלפון והראה לו מסמך כתוב אמהרית.
מה זה? אני לא קורא את זה.
אה, זה תעודת יהודי שלי. אם אני יהודי מה צריך משגיח?
הגיוני, הסכים הרב גיא.
ומי גייר אותך?
חבר שלי, דרך הזום.
אתה יכול להראות לי תעודה?
לא, חבל. הוא אמר שהוא שלח לפקס אבל לא היה לנו נייר.
חבל, הסכים הרב גיא.
אפשר לדבר איתו, עם החבר הזה?
אה... ננסה, נראה אם הוא לא במשמרת עכשיו.

טנגו חייג.
הלו, טנדמין נך? ענה הדובר.
הם שקעו בשיחה מלאת הברות משונות. לבסוף העביר טנגו את הטלפון לגיא.
הלו? על המסך נראה פרצוף שחום, מקושט בנזם ועגיל.
אז הבנתי שאתה גיירת את טנגו.
כן. רוצה גם? 250₪.
לא, אני לא צריך, ברוך השם. ומי גייר אותך? אתה יכול להראות לי תעודה?

הפרצוף האדים, עד כמה שיכל.
אני לא צריך שום תעודה! אני כהן בכלל! אתה שמעת על שבט נגסת בגמבה? זה אנחנו. אנחנו צאצאים של עם ישראל עוד מלפני אברהם אבינו. איך אתה מעיז לשאול מי גייר אותי!

סליחה, סליחה, מלמל הרב גיא והניח בעדינות את הטלפון הזועם.
יופי. כל הכבוד! תמשיכו בעבודת הקודש.
איש לא הגיב.

כשחזר לשולחן שמע את טל רוזיליו מכריזה בפאתוס: קבלו את אנסטסיה פוזמקין השוחטת הראשונה שלנו!
ובקרוב גם סופרת סת"ם מוסמכת! ברכותינו אנסטסיה.
דמות גוצה עם פנים שמנמנות עמדה שם עם התעודה ביד וחייכה בפה מלא חסר שן קדמית. המקצוע הלם אותה להפליא.

מחיאות כפיים החרישו את אוזניו, וחיוך של קורת רוח התפשט על פניו.
מי כעמך ישראל גוי.

ינואר 2015, פינלנד



חצי שעה חלפה מתחילת האסיפה. כמו שזה היה נראה עד כה, הייתה זו אסיפה כבכל שבוע, רעיונות עלו ורעיונות ירדו ודומה היה שיותר ירדו משעלו.

טפשות קשה לנצח, ודאי כאשר האמת שקטה ובשקר ישנן סערות. זה היה המשפט, כמעט בכל סיום האסיפה, לאחר ששוב לא העלו בידיהם דבר.

אך עולם כמנהגו לועג ואין להם הרבה זמן, הם חייבים למצוא פיתרון לבעיה. נוצר מצב שרק מהלך דרסטי יציל את העולם.

באסיפה ישבו כל חברי 'הוועד העולמי לעולם ללא קונספירציות'. הם היו קבוצת אנשים שהתגבשה במשך כמה שנים ופעלה במטרה להציל את האנשים מיד עצמם.

''יש לי רעיון והוא יישמע לכם מופרך, אבל תקשיבו'' קולו היה מחוספס והוא דיבר בלחש, מה שגרם לכולם להשתתק ולהטות אוזן.

תלתליו האדומים כמו הזדקפו כדי להוסיף לו מעט סנטימטרים נוספים והצלקת שלאורך אפו, הוסיפה למראהו היחודי.

''מה שאני מציע דורש המון משאבים וזמן. כמובן גם כסף, אבל עם זה נסתדר. יהיו הרבה אנשים שיאבדו את חייהם אבל רק כך ייפסק מסע הכילוי העצמי שגורמים אותם אנשים לכלל הציבור''.

על פניהם של חברי הוועד נמרחה סקרנות, לא נראה שדבריו זעזעו אותם, להיפך, גם הם סברו שכל הדרכים כשרות לכך.

''אנחנו נפתח נגיף חזק ומסוכן בעל עוצמת הדבקה גבוהה ובכך נגיע לכל קצוות העולם ובמקביל נפתח נוגדנים לנגיף שיופצו בחיסונים לכל רחבי העולם''. המהומי חוסר הבנה נשמעו בחדר ומרבית הנוכחים לא הצליחו להבין לאן זה הולך.
''מה שיקרה הוא, שאנשים יתחסנו ויהיו מוגנים מהנגיף ואנשי הקונספירציה לא יעזו להתקרב לחיסון ויברחו ממנו והעולם ינצל...


אשמח לקבל ביקורת

"חבר'ה, אפשר קצת שקט? לא הזמנתי אתכם לכאן באמצע יום עבודה בשביל לאכול בורקסים". דפק הבוס על השולחן.
"אתם יודעים שהמפעל בקשיים. מחיר חומרי הגלם עלה, אין מספיק מכירות. אם אתם לא רוצים למצוא את עצמכם ברחוב, אני מבקש מכל אחד להביא לי עכשיו רעיון איך אפשר להגדיל את המכירות ולהגביר ביקוש בתחום שלנו. איך אפשר לגרום לאנשים לקנות יותר נרות".

מוישה שלייקס קפץ ראשון. "תראה, הרי הרבה נשים מדליקות נרות לפי מספר הילדים. אם נעלה קמפיין גדול לעידוד הילודה, זה ישתלם לנו מאד בטווח הארוך".
דודו הג'ינג'י חשב כמה רגעים ואז אמר "אפשר לעשות ההיפך, להעלות קמפיין לא לטפל בזקנים וחולים. ואז הצאצאים ידליקו נרות לעילוי נשמת כל הזקנים שימותו".
חזקי משקפי-מגדלת אמר "אפשר לעשות קמפיין על חיסכון בחשמל. שאנשים ידליקו נרות במקום חשמל".

אחרי שנפסלו כל הרעיונות הגאוניים, צצה ההברקה לבנצי המפוזר. "נמציא סגולה חדשה! סגולה שכוללת להדליק הרבה נרות. שבע נרות. לא, עשר. אפילו שלוש עשרה. יודעים מה? שמונה עשרה".
"בוא. אל תעוף. שמונה עשרה זה יותר מדי".
"שום דבר. תביאו שם של איזה צדיק. רבי מאיר בעל הנס"
"יש כבר סגולה על שמו".
"רבי חיים פלאג'י".
"שחוק".
"טוב נמצא מישהו חדש. הסבא מקלם, הסבא משפולי, הצדיק מיבניאל, הצדיק מכפר אזר".
"זה לא הצדיק, זה המפוזר".
"וזה שהוא מפוזר זה אומר שהוא לא צדיק?! טוב נו. יוסלה קמצן קדוש, יצחק אלחנן שמאלה, ננס הקצב, רבי יוחנן הסנדלר, רבי מתיא בן חרש, לא חסרים צדיקים. יאללה הלכנו על זה. תתחילו להפיץ ברשת".
"אבל אנשים לא יאמינו לסתם סגולה שמסתובבת ברשת בלי שום מקור. הם לא יאכלו את זה"
"יזללו את זה".
"ומה עם תקציב פרסום?"
סיבוב וחצי בגלגל השיניים במוחו של בנצי הנפיק את הפיתרון. "לא צריך שקל. רק תוסיפו לסגולה את אלמנט ה'הבטחתי לפרסם'".

- בוא לכאן מהר, הנה פה, צד ימין שורה שניה, יש פה אחד נראה ממש רע, נראה שלא אכל כבר שנים.

- אני לא יכול יש לי עוד את כל השורה הדרומית, אתה יודע באיזה מצב הם היו, זוועה, בחיים לא ראיתי כזה דבר.

איזו הזנחה. רק לחשוב כמה זמן הם לא נגעו באוכל. מסכנים, הם נראים ממש מתים.

- טוב, הוא חיכה כל כך הרבה זמן בטח כבר התרגל. מקווה רק שזה לא סבא שלי או משהו כזה, למה הוא יהרוג אותי.

- דוד, נראה לי אנחנו סתם ממהרים, אף אחד עדיין לא נגע באוכל.

- וואלה? שמעון, אתה יודע, כשאני חושב על זה, נראה לי סיבנו אותנו.

- איזה סיבנו, מי יסבן אותנו?

- במשרד.

- מי, איילת?

- כן, נראה לי היא איבדה את זה.

- וואלה!

- כן. שמע, אני מבין שהיא לחוצה ועצבנית, מגיפה משתוללת בחוץ. אבל בואי, תחשבי על רעיונות הגיוניים.

- צודק. בחיי לא חשבתי שצריך להאכיל מתים.

סיפור עם נגיעות אקטואליה.

נקישה ולחישה אחריה: "זה אני קאדרי".
'תכניס אותו' פקד זכריא.
הדלת נפתחה ונסגרה מיד אחרי הנכנס. החדר היה אפוף עשן נרגילות.
'כיף חאלק?' שאל זכריא בשביל הנימוס והציע לקאדרי שאכטה.
'הו, זה טוב', מצמץ קאדרי בשפתיו.
'כן, זה משהו טוב טוב, זה מאמג'ד. הוא משיג מה שאתה רוצה'.

לאחר שלב הכאפות הצ'אפחות והחיבוקים פתח זכריא בדברים.
אני לא צריך להציג כאן אף אחד. כולכם אנשים עם יכולות מוכחות. ובעיקר יודעים לשמור סוד, הוסיף, והעביר את ידו על גרונו בתנועת איום.
החבורה הנהנה. אכן, כולם היו גברים שריריים ומצולקים.

'ובכן, זו התוכנית. בחדר החדש של מחמוד גילינו כיסוי מתכת גדול על הרצפה. שברנו את המנעול, והנה הוא מכסה על פתח ביוב גדול'.
'איכס, אתה רוצה לזחול בביוב? יא מגעיל' אמר נאיף.
'תסתום! אחרת תירקב פה לנצח' זעם זכריא, 'תקשיב לי עד הסוף'. הוא מצץ קצת מהצינור ונרגע.
קו הביוב הזה, המשיך בטון מפויס, לא בשימוש. דבר ראשון ניכנס ונבחן עד איפה הוא מגיע.
אבל איך תדע לאיזה כיוון לפנות? שאל קאדרי שהיה זקן החבורה והמנוסה מכולם.
לא תאמינו, אבל יש לי מפה של הכלא! ומאיפה? מצאתי באינטרנט. לך תבין את הראש של הישראלים האלה.

חיוכים נראו על פני החבורה. אפילו קסאם שיושב כאן כבר 19 שנה, התחיל להשתעשע ברעיון הבריחה.
'וואלה אם זה מצליח, אני מזמין את כולכם אלי לכפר, אני שוחט לכם כבש'.

בשתיים בלילה ובשקט מוחלט הרימו בני החבורה את מכסה הברזל והשתלשלו אט אט.
ראשון זחל זכריא כשהוא מאיר בטלפון הנייד שלו. אחריו נאיף עם המפה. אחרון נסחב קאדרי שהיה המבוגר שביניהם, והתנשף במלוא ריאותיו.
הופ הופ, מחא זכריא כף וגירש עכברוש שמן. מקקים טיילו ביניהם.
כמה התקדמנו כבר? נשמע קול נואש מקצה השורה.
בינתיים עשר מטר, הגיעה התשובה.
די, נחזור.
נחזור, הסכים זכריא. ריח טחוב וחנוק שרר בצינור הבטון. לאחר עשרים דקות כולם ישבו על הספה רחוצים ונקיים.
זה נראה ארוך, אולי אפילו עד נצרת... מלמל עבדאללה במבט מעורפל. אוי, אני מתגעגע לבקלוואה של אמא...
חבורת מפונקים, התרברב זכריא, כמה דקות ונחנקתם? אם לא הייתם איתי הייתי ממשיך עד ג'נין. ילדים אתם.
הוחלט שמחר יזחלו לפחות חצי שעה לכיוון צפון מערב. קאדרי התנדב מיד לשמור מבחוץ. איש לא התנגד.

לאחר כרבע שעה של זחילה הסתיים הצינור במבוי סתום. זכריא שלף את מכשיר הטלפון שלו. או ווה. אנחנו ממש קרובים לקיבוס עין חרוד. אם רק היינו יכולים עכשיו לחפור ישר למעלה היינו חופשיים.

בערב התכנסו שוב לגיבוש תוכנית. מונדאל, הצעיר שבחבורה נטל את רשות הדיבור.
'יא שבאב, ראיתם את המנהרה. אנחנו יכולים לחפור למעלה כמו שאמר זכריא, אבל אז ניפול ישר לידיים של הציונים. אנחנו חייבים להתרחק לכיוון האיזורים של אחים שלנו, איכסאל, נצרת. אבל נצטרך לחפור כמה קילומטרים טובים. אני ישיג טוריות. ג'עבר הבן דוד שלי הוא האחראי על מחסן כלי העבודה.

'אם אני בורח מכאן, זה רק לתל עפיף', אמר נאיף.
בעצם גם אני, אמר מונדאל. מה יש לי בנצרת, וואלה משעמם. תל אביב יש ים, יש עבודה, יש הרבה.
זכריא הרהר לרגע. היה חבל לו עליהם. שניהם היו הצעירים שבחבורה ובכושר מלא.
תלכו לאן שאתם רוצים, אבל לא מהמנהרה שלנו. שכחתם שהפתח בחדר של מחמוד? מאחור קרץ אליהם מחמוד בלגלוג.
השניים הסתכלו זה בזה. הרבה ברירה לא נותרה להם.

החפירות החלו בשתיים עשרה בלילה בשיטת הסרט הנע. ראשון מונדאל ממלא שק בחול ומעביר לנאיף. נאיף לזכריא. זכריא למחמוד. וכן הלאה. בחוץ ישב קאדרי וקיבל את השקים. תפקידו היה לפזר את החול באופן שלא יעורר חשד. אבל הוא לא התאמץ מידי הרבה. פשוט שפך את זה לפח הזבל הקרוב. הם עבדו במרץ. תקוות השחרור סיחררה אותם.
העבודות נמשכו כל הקיץ. מידי בוקר היו מגיחים עייפים ומרוטים מבטן האדמה. אך היה שכר לעמלם. המנהרה כבר היתה קרובה מאוד לנצרת.

ערב אחד שוחחו מונדאל ונאיף. אתה אהבל, אמר הראשון. גם אתה, ענה השני.
לא, אתה באמת אהבל, אמר מונדאל. שנינו אהבלים. למה אנחנו עוזרים להם בכלל. היינו נותנים להם לברוח לבד ואחרי שהם היו נעלמים היינו חופרים את המנהרה שלנו מהחדר של מחמוד.
ומה נראה לך? אחרי שהם היו בורחים היו מגבירים פה את השמירה פי מאה.
ומי יעזור לנו לחפור? אתה יודע שאנחנו צריכים לחפור הרבה יותר. עד תל עפיף.
שניהם שקעו במחשבות.
שמע, יא עמי, אמר מונדאל, הם צריכים אותנו. הם חבורת זקנים. אני מודיע להם שאם הם לא חופרים איתנו לתל אביב, מחר אני מספר לסוהרים על המנהרה שמחמוד חופר.

כצפוי, זכריא השתולל מזעם. הוא תיכנן לצאת כבר בסוף השבוע והנה כזו בגידה. מחמוד הגיש לו את הנרגילה. קח, קח יא אחויה. זה יעזור לך לחשוב. הוא שאף ומצץ והביט בצמד בעיניים רצחניות. לו רק יכול, היה מחסל אותם.

החפירות נפסקו בינתיים. זכריא ניסה אמנם לארגן את החבר'ה שלו לחפירה עצמאית אך ההתקדמות היתה עלובה.
הוא נאלץ להיכנע.

החפירות התחדשו, הפעם לכיוון דרום מערב. ההתקדמות היתה איטית וקשה. כולם היו עייפים מעבודה מאומצת של כמה חודשים. קראדי בכלל ביקש לפרוש מכל העסק, אך נאיף איים בהלשנה. העבודות נמשכו כמעט שנה. בתחילת ספטמבר המנהרה הגיעה לעומק גוש דן. המבוגרים כבר היו סחוטים ולא הביאו תועלת. נאיף ומונדאל החליטו לוותר להם.

הם היו חייבים לברוח באותו יום, מכיוון שהיה ברור שברגע שתתגלה בריחה כלשהי כוחות הביטחון יעמדו על הרגליים האחוריות.
הבריחה נקבעה ללילה נטול ירח, הששי לספטמבר, באחת אחר חצות. כל אחד דאג לעצמו לתיק עם בגדים להחלפה, מזון לכמה ימים, וכמה ליטר מים.

בהתרגשות רבה ירדו בפתח, וסגרו אותו מעליהם בפעם האחרונה. הם ידעו שיש להם חמש שעות עד ההשכמה, אז תתגלה הבריחה.
בהתחלה הלכו יחד. באזור עפולה התפצלו. ארבעת המבוגרים יותר הלכו לכיוון נצרת, ושני הצעירים לתל אביב.

המנהרה כזכור, הגיעה עד לפאתי איכסאל. הם נדרשו רק לחפור כלפי מעלה. לאחר כשעתיים עבודה הם היו בעיבורו של שדה. אורות הכפר האירו ממרחק לא גדול. ריח קל של בקלוואה נישא באוויר.

הצעירים המשיכו בדרכם הארוכה לתל אביב. הם הגיעו עד לסוף המנהרה שלהם ועצרו לנוח.
אתה אהבל, אמר נאיף למונדאל. גם אתה, ענה מונדאל. לא, אתה באמת אהבל. שנינו אהבלים. למה היינו צריכים לחפור עד תל אביב? מה, אי אפשר לסוע אליה באוטובוס מנצרת?
שניהם שתקו.
שמע. נמאס לי להיות חפרפרת. אני חופר עכשיו למעלה ואיפה שיוצא יוצא.
הם הפנו את הטוריות כלפי מעלה והחלו לחפור.
אתה כבר מריח את הים? שאל נאיף.
איזה ים בראש שלך. יאללה תמשיך לעבוד, זעף מונדאל.
הם המשיכו לחפור.
מה זה הרעש הזה?
השניים פסקו לרגע והקשיבו. קול חיכוך של אבנים נשמע מעליהם.
זה בטח הגלים, אנחנו קרובים. התלהב נאיף. בוא נמשיך.
הם המשיכו במשנה מרץ.
זרזיף קטן של מים החל מקלח מעל לראשם. הם נשאו עיניים וחייכו איזה חוש ניווט יש להם.
תקרת המנהרה קרסה לפתע. בין השברים הם זיהו צינורות ביוב ובלטות. הם כבר לא היו בטוחים שהגיעו לים.
עודם מחשבים לאן לפנות, ועשרות טונות של בטון קרסו על ראשם בקול רעש גדול.

וזה היה סופו של הבנין ברחוב סרילין 38, חולון.

הצלילים התעלו אליו מרחוק, כובשים לרגליו דרך שלא תכנן. שונים כל־כך מהצלילים שאליהם התרגל, שאליהם כמה, מהמוזיקה הזו, המטריפה את החושים ומווסתת את הגוף לנוע כפי רצונה. ובכל־זאת הם משכו אותו. כאילו כבלי קסם חדשים התלפפו בו, חנקו אותו עד כלות הנשימה.

וכמה כלתה הנשימה לאחרונה. וכמה פחד מכלות הנשימה. נסגרו מועדוני המוזיקה, אך גם אם היו פתוחים – לא היה בא בשעריהם. סוכרת הנעורים שלו דאגה לכך.

וכמה מתוקים היו הימים שבהם לא הייתה לו כמעט למכשול. וכמה מסוחררים היו החושים, ולא מן היין שממנו נמנע.

צעד בעקבות הקולות, מסיג ממחשבותיו את הכאב, את הגוף המעוות מחוסר תנועה. הם היו שונים, הקולות, ובכל־זאת הוא כמה כבר להגיע אליהם.



להט של חולצות לבנות, סחרור של קולות שירה משונה, אנשים שאינם נותנים ידיים ובכל־זאת הם בדבוקה אחת. וריח של זעה קלושה, מוכרת וזרה כאחת. הוא התקרב. הם רקדו במעגל, לא כפי שהיה רגיל, ואף תזמורת או להקה לא נראו בצד – השירה כולה בקעה מהגרונות. הם רקדו במעגל, סביב במה קטנה ומשונה, ומפעם לפעם התקרבו אליה אחד או שניים מהם, קראו בקול כמה מילים, נטלו חפץ מגושם עטוף בבד רקום, ושבו אל המעגל מלא־החיים.

בעיניים מבולבלות הוא עקב אחר סחרורם, באוזניים משתוקקות ניסה לעקוב אחר שיריהם המתחלפים. איך הם יודעים בכל פעם מה השיר החדש? איך הם יודעים את הרפטואר העשיר הזה בעל־פה?

כמה שונים היו השירים הללו, כמה שונים היו הריקודים. לא היה בהם טנגו או פולקה, לא היה בהם אפילו סלסה או הורה. ובכל־זאת, למרות אי התיאום, רקדו כולם יחד, והגוף שלהם נראה כל־כך משוחרר, משוחרר יותר ממה שהצליח לחוש הוא אי פעם.

תמיד צחקו עליו שאפילו בריקוד הוא עובד עם השכל. מתאם את הצעדים במדויק עם המוזיקה, כאילו מחשב אותם מתמטית, כאילו הם אחת הסוגיות המתמטיות שבהן הוא מתעמק בלימודיו. תמיד אמרו לו, תשתחרר, תחווה, תזרוק את השכל. אף־פעם לא נתנו לו משהו בתמורה לשכל האמור להיזרק.

ואת התמורה הזו הוא חש עכשיו, מול מעגל הרוקדים, מול החפצים הגדולים הנישאים ביראת אהבה. הוא חש אותה, ולא ידע זאת בתחילה, הוא חש אותה, ולא הבין לאן השכל שלו הלך לטייל. השכל הלך לטייל, וגם רגליו – ובכיוון ההפוך. הן הלכו וקירבו אותו אל הרוקדים.

דתיים! צעק לו הלב את מה שסירב עד כה לעכל. תתרחק! עכשיו! אבל גם הלב הלך בעקבותיו של השכל, ונותרו רק הרגליים, ונותר רק הדבר העמום הזה, שהכניס אותו אל המעגל שבשטח הפתוח, נוגע ולא נוגע בכתפי הרוקדים שלצדו, וחולצתו האדומה בולטת כחוט שני על פני נהר חולצות־כבשים לבנות.

שיר אחד גווע, מניח לרגע את רגליו המנענעות מתחתיו, והאיש שלצדו פצח בשיר אחר, מצרף אליו מהר מאוד את כולם. אז כך זה הולך. וגם את השיר הזה הוא לא מכיר. לא ייאמן כמה שירים הוא לא מכיר. ובתור אחד שחקר את המתמטיקה של המוזיקה מכל הכיוונים, והכיר כמויות של שירים ושל סגנונות, הוא חש את הבושה המזדחלת. כמה אתה לא מכיר. כמה השכל שלך, שנזרק סוף־סוף, חשב שהוא יודע, וכמה הוא לא. אפילו מה החפץ ההוא, שמחזיק כעת האיש שמצדו השני, הוא אינו יודע.

ומי כן יודע? לא הלב, שהתקפל גם הוא. אפילו הרגליים, שמונעות מעצמן, אינן יודעות.

הוא חש בה, מפעמת בכל גופו, ולא ידע מהי. הוא נגע לרגע בקטיפה המרוקמת, וחש איך היא מתלהטת.

"ברוך הבא," לחש לו הגבר האוחז בקטיפה בקול שהתנשא מעל השירה הרמה. "אם יש לך שאלות – אני אהיה כאן אחרי ההקפות. ובינתיים – תן לנשמה להוביל אותך."

והוא נתן. בלי להכיר, בלי לדעת, רק עם התחושה העמוקה שהיא קיימת, ושעוד מישהו שם קיים. והרגליים נעו בזכותה, והלב חזר לפעום, משתוקק שוב לגעת בקטיפה הרקומה, לפתוח את קישוריה, להציץ בנשגבות שבתוכה, לשאוף אותה אל תוכו.

והשכל נותר בינתיים בצד, ממתין לאמונה שתבוא להשתלב בתוך המכלול הזה, של גוף־לב־נשמה־ידיעה.



מוקדש לאבי היקר, שבשמחת תורה לפני שנים רבות החליט סוף־סוף שהוא זורק את השכל, ומניח לאמונה היהודית להשתלט על נשמתו.

הוא שכב וידיו על ראשו, מנסה לסדר את מחשבותיו, הוא צריך להיות בכוננות.

כשאביו אחז בידו והבטיח שהכול יהיה בסדר, הוא ידע שזו רק משאלה. עכשיו אביו לידו, שוכב כבול עץ. נטול חיים.

קולות הנפץ שככו, עתה הוא שומע פסיעות כבדות, צעקות מקפיאות, אנשים רצים, דברים מתנפצים.

נהמה חייתית מתגלגלת גרמה לנשימתו לעצור. הוא ידע שבגן המלכים הסמוך ישנו אריה פרא, אך זה היה קרוב מדי.

כמה מרושע צריך להיות כדי לשחרר אריה רעב ולא מבוית. הפסיעות מרעידות את קירות העץ, הוא מתקרב.

הוא מנסה להיות רואה ואינו נראה, מתכווץ, לא נושם. נשימותיו של האריה קרובות, אולי הוא מרחרח את אבא.

הוא מתקרב אליו, הוא יכול להרגיש את פעימות ליבו המשחר לטרף, ריח עז של מוות נודף ממנו.

הוא רצה לזעוק לעזרה אבל לא יצאו לו מילים, רק צעקה ארוכה, קולו נשנק.

****

התעוררתי בבהלה. "מה יש לך מתוק שלי?" שאלתי אותו, "אתה לא רוצה לישון בסוכה?"

צְפוּפִים הָאֲנָשִׁים
עֵינֵיהֶם מְצֹעָפוֹת
מַבִּיטוֹת
לְאָרְכּוֹ שֶׁל סֶדֶק



עֲיֵפִים הַיְּלָדִים
שׁוֹאֲלִים נַפְשָׁם
לְהִכָּנֵס בְּפִתְחָהּ שֶׁל דֶּלֶת


'עוֹד מְעַט'
לוחש האב.

בעוד 20 דקות החיים יתחילו.
ובעוד 5 שעות הם גם יגיעו לסיומן, עד מחר בבוקר.
זה מה יש.
יותר מזה המנגנון הדופמינרגי שלו לא מפרגן לו.
הוא משך בתנועות סיבוביות את שני חלקי הקפסולה האדומה וניער את תכולתה בעדינות לתוך הכף. בידו השנייה הריק את תוכנה לגביע היוגורט וערבב קלות.
כשהוא מתארח אצל השווער כל העסק מורכב יותר.
אז אתמול הוא עשה את זה באמבטיה, והיום הוא גילה את הגומחה שבין הסוכה של הולצמן לגרינשטיין. מגיטי שלו ביקש שתחזיק את הרפינדט כשהוא מפורר אותו לתוך קופסת הטבק.
''וסומחתו... בחגכו... והוייסו אך שומייח'' נשמע הולצמן מבסוט מהסוכה שלו.
יש אנשים שה'וסומחתו' שלהם מגיע בקלות, הוא לא מהסוג הזה, מה לעשות.
יחפש לו מצוות אחרות. יותר מהסוג של 'כבד את סביך וסבתיך למען ירשמו לך עשביך'.
שני כוסות יין תבור, שתי גלולות נוספות מהסוג הלבן, והתלבטות קצרה שבסופה החליט מתוך נסיון העבר לוותר על הוורודים ממשפחת האמפטימנטים.
מערכת העיכול שלו זריזה, את זה הוא כבר יודע.
המתנה קצרה של 10 עד 15 דקות, במהלכם יחוש דפיקות לב מואצות, טיפה לחץ במח, ובסיומן תזרח השמש, ועולם ורוד יחייך אליו מבעד למשקפיים אופטימיות.
שעתיים שלש של שמחת חג, וזהו.
ואז יגיע הקראש. וחלומות ורודים יתנפצו אל סלע שחור.
אבל הוא יעבור את זה. מקסימום ייתפוס תנומה עד הערב.

דלת הסוכה של הולצמן נפתחה בתנופה.
'מוישה! מה אתה מתחבא שם... בא השווער שלך פה, עושים 'ריקוד'.
ישב לו חצק'ל על השטיח של הולצמן ונפשו היתה עגומה עליו. מסביבו פזורים גביע יוגורט, שאריות אבקה לבנבנה, גיטל'ה בת ארבע ובידה רפינדט ונר דלוק, חפיסת סיגריות, כמה עלים ירוקים, חמשה גברים ושווער שנפשם חשקה בריקוד.
וכששמרלר המשמח הגיח מסוכתו עם לולבו בידו ומגבתו על כתפו, ידוע ידע חצק'ל כי המצב עומד לצאת משליטה.
''תקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידי...'' נווו אההה?ריקוד??
שלח שמרלר את ידיו החסונות והניף את חצק'ל אל על, בשעה שהמשיך פיו למלמל ''ובנענועי אותם תשפיע שפע רב..''
''רב ייד, קצת שימחה. חג היום''
ושפע אדום דקיק עם נגיעות יוגורט תות פרץ מפיו של חצק'ל, עבר דרך כתפו של שמרלר והכתים את השטיח של רביץ.
היום חצק'ל לא יהיה שמח, הוא ינסה מחר שוב.

קוֹץ תְּחוּבִים לְךָ בְּאֶצְבַּע, וּמִלְקַטַיִּים אַיִן,

קְנֵי-סוּפָם בְּהַעֲמִיסָם בְּעוֹד לַיִל, קַיִן קַיִן.

צִנּוֹרוֹת מוֹשְׁכִים בְּכָל לֵב לְבֶּרֶז מַיִם,

זַעֲקָתָם תִּשְׁמַע, שַׁוְעָתָם מִן הַשָּׁמַיִם.

כְּהוֹשַׁעתׇּ רִכְבָּם תַּתְנִיעַ, אֶגְזוֹזָם עֲנָנִים לְהַמְנִיעַ

כֵּן הוֹשַׁעְנָא

לא משנה ימין או שמאל. אם אתה מהמשולש או מהנח"ל.

גם אם אתה מרוקאי מבריק וגם אם אתה ללא מוצא.

אפילו מהירוקים המופנמים או מהיח"צנות הצהובה.

גם אם אתה עקבי לכל האורך וגם אם יש לך עוד הפתעות בקנה.

גם אם יש לך נקודה או שתיים בעיתיות או סתם כך ראש עקום.

גם אם אתה עם ראש פתוח וגם אם אתה יבש לגמרי.

גם אם ירדו עליך קצת או פגעו בענף שלך.

לכולם יש מקום, כולם יכולים להסתובב יחד.

אך אם הקוישיקל הוא עבודה ערבית, שמנמן כזה.

זה יחזיק בקושי שבוע, אולי פחות. והאתרוג ישאר לבד.

אֲנִי אַחֵר / י.מ.י.

וְהוּא וְאֵין בִּלְתּוֹ
פְּרִי מָתוֹק בִּקְלִפָּתוֹ
וְהוּא מִתּוֹךְ תּוֹכוֹ מֵצִיץ
וְהוּא עָמֹק וּבִפְנִים

וְהוּא אַחֵר
וְאֵין מַכִּיר
מָצוּי אַף אִם לְלֹא תַּחְקִיר
שָׁלֵם חָצוּי לִשְׁתֵּי פָּנִים

וְנָע וְנָד מֵהֶן לְלָאו
נֶחְבָּא כָּמוֹהוּ נֶעֱלַם
בֵּין מִזְבַּח וּלְאוּלָם
אֵל זָר מַסְבִּיר פָּנִים

וְהוּא נִמְצָא וְיִמְצָא זְמַן
לִתְקֹעַ יָד לִבְנוֹת מִשְׁכָּן
לְקַלֵּף חֹמֶר לַחֲשֹׂף הָאֱמֶת
לְגַלּוֹת לִפְנַי וְלִפְנִים

כשתקרא את החוברת ותרגיש שמישהו מנסח את המחשבות שלך בבהירות מפתיעה, זה יכול לתרום לשמחת החג שלך...

גוט יום טוב לכולם!

התחושות של: 'לא נצלנו'; 'אני נראה בדיוק כמו לפני החג' ודומיהן - רודפות אותנו אחר כל חג, זמן גדול, ביקור בציון קדוש וכו'.
זה היצר, שלא מפרגן לנו להרגיש את המציאות - את ההתעלות שנעשתה כאן. נרצה או לא.

כמו אדם שחלם מקטנותו להגיע אל יבשת מסוימת, הנה הוא נחת בה. בתוך המטוס כולו מלא אכזבה ותסכול. הוא מרגיש בדיוק אותה תחושה שהרגיש בהמראה בהלוך, ביבשת הקודמת. מי אמר בכלל שהגיע?....
ושכינה צוחקת: אחי, אתה כאן. אם תרגיש ואם לא. חבל על התסכול, תאמין בטייס הגדול שלך.

זה קרה - בענק. התחל לרקוד ולשמוח.

נכתב לפני שנה, אך אז טרם היה לי משתמש בפרוג...

ערב יום כיפור.
ערב היום הקדוש, והרחוב נראה כמו ערב תשעה באב.
רחובות ריקים, ילדים מסתודדים בלחש. עיניים מחפשות זו את זו, כמבקשות נחמה.

רק יהודי אחד.
זה כל מה שאני מבקש.
יהודי אחד, כמו מהעיירה של פעם, שילך ברחוב ויאיר לי פניו.
י"ג מידות מרחפות בשמיים. מבקשות לירד, להאיר. להעניק תקווה לעם הזה, שישן בכל רחבי העיר.
שקט צורם אוזניים, וגם ילדה המקפצת אל הכביש הריק לא מפרה אותו. ציפורים לוחשות לי כמו ממרחק, מספרות שמחר יהיה יפה יותר.

מחר, עם פרוש היום הגדול את כנפיו הצחורות, אולי נוצותיו ימלאו את הרחוב. וכל נוצה תברא חיוך, וכל תנודת כנף תסחוף איתה ידיד נוסף אל הרחוב.
ושוב לחיצות יד ירחיבו לבבות, וקיטלים צחים יבהיקו מול גרגרי עפר תועים.

אולי השנה, בערב תשעה באב, יהלכו ברחוב הזה בני מלכים. גוום זקוף, קומתם שלימה, וחופת אור תצל על כולם.
אולי קשת, בגוונים נהירים, תיפרש למלוא אופק, ומולה ימריאו רבבות עננים.
אולי הדמעות שיזלגו מהם, מהעננים, ישטפו את הרחוב הזה, בנהר של נהרה.

לא הפלומה השחרחרה, לא השפתיים הקטנות או האזניים המקומטות היו אלו שמשכו את תשומת ליבה של האחות הגדולה, הטרייה לתואר, כמו הדף הצהוב שהגיע עם התינוק.
היא התבוננה בדף בפליאה מתרשמת מהחלקות שבו. רק דף. ריבוע פרוס ופתוח למלוא ארבע זויותיו. . ‘’יו---‘‘ רצתה לגעת. אימה לא נתנה. ‘’למה שלי קמוט ומקופל ומצוקמק ושל התינוק החדש פתוח?‘‘ ‘‘כי שלו חדש, מתוקה‘‘.
זו הייתה ירית הפתיחה. יחד עם הגעת האח החדש הביתה התחיל עידן שאלות ה’למה?‘ של בת השלוש. האם הסתפקה לעיתים מה מעייף אותה יותר. כשכלו כוחותיה ומאגר סבלנותה הצטמצם, מצאה את עצמה פולטת מבעד לעפעפיים חצי סגורות ‘’תשאלי את אבא‘‘ ‘’אולי סבתא תדע‘‘. בתיה לקחה אותה ברצינות ושלחה את זיקי סקרנותה לכל עבר. עיניה החומות הגדולות בלעו בשקיקה כל פיסת מידע וקשר מתוק ומלא ענין וידע נרקם בינה לבין סבתה שנתרמה לאסוף אותה בכל יום מן הגן.
ביום אחד רג יל חזרה הביתה עם סבתא מהגן, אחרי דיון סוער על כיוון גדילת העצים והבדלי החום בין עונות השנה ולמה הפרה צריכה להיות אדומה דווקא ולא כחולה למשל. היא תלתה את התיק. אימה יצאה מן החדר כשאצבעה על פיה ‘’שלום חמודה‘‘ לחשה ‘’שש-- התינוק ישן עכשיו‘‘ פתאום בתיה ראתה את זה. מה? הדף הורוד של התינוק הקטן היה חצוי למלוא ארכו! הוא התקפל! היא שכחה להיות בשקט. ‘’מה זה ? מה קרה לבני היום?‘‘ ‘’שש--‘‘ אימה התיישבה על הספה ומשכה אותה על ברכיה, מהסה אותה. ‘’לקחתי אותו לטיפת חלב לקבל חיסון. הוא בכה. כאב לו. החזקתי אותו אבל היו מוכרחים לתת לו את זה‘‘. בתיה הניחה לדף ותבעה הסברים: “מה זה חיסון? למה נותנים? למה זה טוב? למה זה כואב? חבל! היה לו כזה דף יפה...“
בגיל שבע, יחד עם עוגה עגולה ובלונים, ערכת יצירה גדולה- מתנה מסבתא ועדת חברות מרוגשות, הופתעה בתיה לגלות- דף חדש. ורוד יותר, גדול יותר, חלק ומאיר. כמה טוב לגדול. היא חשבה לזרוק את הדף הקודם שלה שהיה נראה משומש היטב, מעוך אפילו, ומלא אזני חמור, אבל אימה עצרה אותה: זה לא במקום“ הסבירה, “זה בנוסף“. אז היא דחפה אותו ליד,על המדף.
הילדות הלכו הביתה, הרצפה היתה מרוחה בקרם שוקולד. “אותו אני אשמור חלק“ הבטיחה בתיה. בני בן הארבע עמד לידה, הדף שלו היה גם הוא רחוק מלהיות ריבוע תמים. סבתא, שנשארה לעזור בשיקום הבית, חייכה. “אין חלק, העיקר שיתקפל נכון“ בתיה, כבר גילתה שהחיים גוררים עוד תמיהות ושאלות משתרכות אחרי התשובות ולא רק לפניהם, משכה בכתפיה והלכה לבדוק את הסרטים הצבעוניים שהתגלגלו על הרצפה.
משגדלה בתיה יותר היא החלה לקלוט שיש קשר בין מאורעות שעברה לבין הדף שלה. היא רצתה מסיבת בת מצווה מפוארת, אולי במסעדה? ודמיינה לילות שלמים את שמלת החלומות שתלבש ואת מבטי ההערצה שינעצו בה החברות. ערב אחד קשה שם קץ לפנטזיות שלה. אבא הודיע לה חדמשמעית שאת האירוע היא תחג וג בחיק המשפחה המורחבת ובבית.. היא בקושי הצליחה לבטא את תסכולה. דמעות התפוצצו לה מבפנים והיא רצתה לצרוח! קמצה את אגרופיה. שפתה התחתונה רוטטת ומורדת, וברחה לחדר. טעם מר התפשט בין לחייה והדמעות זלגו. מבעדם היא נוכחה בדף הורוד שלה מקופל בקפל חזק ומגוהץ באמצע מזוית לזוית, שהפך את הדף שלה למשולש קטן עוד יותר. היא מחתה את לחיה בשרוולה ונגשה לבחון אותו.
כך היה גם לפני שבועיים, כשהעזה לבקש, אחרי שבועות ארוכים שקוותה ויחלה ורצתה כ”כ שירשמו אותה לחוג כינור. אורית ותהילה מהכתה שלה היו בחוג היוקרתי הזה ולפני חדשיים הן הביאו את הכינורות לכיתה וערכו מיני קונצרט כזה. איך הן היו קסומות בעיניים עצומות... ואיך המורה התפעלה והחברות התרשמו... ואז בתיה חשה איך היא אוהבת מוזיקה כ”כ, ובעצם יתכן שיש לה כשרון וכמה שהיא מוכרחה להיות בחוג הזה! היא ביקשה, התחננה, הבטיחה, התמסכנה, שידלה, שכנעה... אבל אבא ואמא אמרו שהם מצטערים אבל לא מאפשרים מכל מיני סיבות. בתיה נזכרה איך הבלון הזה שהתפוצץ בה דקר חזק כ”כ ואז הדף שלה קיבל את הצורה המשולשת הראשונה.

הקפל האמצעי נוצר לה בגלל המורה. המבחן בחשבון היה ארוך וקשה אבל בתיה למדה היטב והתמודדה עם הבעיות. בדף השני חשה לאות. התכופפה אל הילקוט להוציא את הבקבוק שלה וגלתה שאמא הפתיעה אותה עם חטיף שוקולד ופתק “בהצלחה!“ מתיקות פשטה לה בלב, אבל הקול של המורה סגל הקפיץ אותה: “בתיה, מה את עושה שם בתוך הילקוט?“ וכולן הסתובבו ונעצו בה עיניים. היא גמגמה שרק שתתה “לקח לך הרבה זמן“ טענה המורה, “לא פתחת בינתיים מחברת? ומה זה הפתק הזה? מי העבירה לך פתק באמצע המבחן?“ המורה התקרבה ובדקה לה את השולחן. משלא מצאה דבר, הסתפקה באזהרה חמורה ומבט נוקב, נוקב עמוק מידי. נס שהמבחן היה בסוף היום. בתיה סיימה מהר והלכה לה הביתה. הקפל הקטן בקצה הדף אז נפתח והפינה ממול התקפלה ממש עד אליו הצורה שלו נהיתה כזאת תלת מימדית.
המסיבת בת מצווה היתה בסוף נחמדה מאד. בלונים ורודים עגולים ולבבות מלאו את התקרה. היא ואמא בחרו כלים ומפות תואמים ויפים הכינו ביחד אוכל חלבי מיוחד וטעים. סבתא הכינה עוגה מרשימה עם שתיים עשרה גדול משוקולד והדודות ובנותיהן שרו לה ופינקו אותה במתנות חמודות. היא קיבלה גם סידור עם השם שלה, צמיד מכסף אמיתי ו-- דף חדש! לא זה בלבד, הדף הקודם עמד מורם, מוחזק על ידי הקפלים שלו עצמו, ויצר צורה גיאומטרית מעניינת. בתיה התרגשה. היא גדולה באמת עכשיו וחייבת במצוות ורוצה כ”כ להיות צדיקה וחלקה תמיד. מעכשיו- תהיה רק טובה. תמיד תלך בדרך הישר. הלוואי שגם הדף שלה יהיה חלק. אולי אז נבטה בה הכמיהה לדף ישר. רצון שהתבסס יותר הגם שלא התגשם מעצמו.
יום אחד קלטה שהיא לא היחידה, בגיל שבע עשרה זה קרה. מודעה תפסה את עיניה בעודה מרפרפת בעלון הפרסומי שבדרך כלל לא עניין אותה. “קורס מודעות- תהליך שיתן לך כלים ליישר את דפייך“ ובעמוד הבא: “מאמנת אישית מוסמכת פותרת בעיות משורשן מחליקה קפלים מימי הילדות“ “ דמיין את דפיך חלקים ומגוהצים- כמה אושר ושלווה“ “מגהץ קיטור אירופאי יעודי יעשה לך את העבודה מהר וקל“ ”שבע צעדים פשוטים והדפים פשוטים-- עכשיו במחיר מיוחד!“
בתיה בהתה בעלון בתמהון. אביה ואמה חיו בשלום עם הצורות שנוצרו בפתקיהם, הגם שלא חשפו אותם בדרך כלל. את אחיה בני ודני הנושא כלל לא עניין, ובין חברותיה הוזכר לעיתים רחוקות. הן היועסוקות במבחנים ומפגשים ותמיד היה משהו צבעוני יותר לדבר עליו. אבל אותה זה בהחלט מעניין! האמנם זה יתכן?
היא נרשמת. היא תנסה את סדנת הגיהוץ. הם הבטיחו יעילות ביחד עם מהירות. יש להם שילוב טכניקות שפשוט עובד, מקדם ומזניק ליעד הרצוי. ליטפה מעדנות את הדפים המקופלים שלה, מדמיינת אותם חלקים וחדשים כמו דף חדש. כמו הזדמנות התחלתית. ודאי תהיה מאושרת! כל קמטי העלבון, הבושה והכאב, הקושי והבדידות, הצער והאכזבה מליבה ימחקו. החויות הילדותיות שלה יהיו רק חיוביות, מושלמות, ורודות וטהורות. העינים שלה לבטח יאירו, הלב שלה יהיה רחב וקורן. טוב שבחרה במסלול הקצר, היא כבר לא יכולה לחכות.

המדריכה היתה אפורת פיאה, עם שרשרת חרוזים צבעונית שהחזיקה לה את המשקפיים. הקבוצה הורכבה משלל נשים ובחורות במגוון גילאים וסגנונות לבוש, כולן אחזו בתיק או שקית עם ערימות הדפים שלהן. הן התיישבו בכסאות תכלת שהתאימו לעיטורים שעל הקירות. החדר היה גדול ונקי מאוד ולפני כל כסא עמד קרש גיהוץ קטן מכוסה בבד פרחוני צהוב כחול. מנחת הסדנא נעמדה מלפנים וכחכחה בגרונה:“ אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. אני מחלקת לכן מגהצים מיוחדים ויעודיים בעלי תקן אירופאי מחמיר ומתקדם שעברו מחקרים ואישורים. לפני כן- מי שלא סידרה את התשלום מתבקשת לעשות זאת כעת- לתועלת הפונקציה. לכל שאלה- אני כאן. בהצלחה!“ והשתתקה בעודה מוציאה מארגז גדול מכשירים ומעבירה בין היושבות. בתיה חשבה שיבוא הסבר מעמיק יותר אך בינתים החליטה לנסות משום שלא התגבשה בה שום שאלה ספציפית. היא חיברה את המגהץ לשקע, הוא פלט עננת אדים קטנה ואחר התייבש. פרסה את דפיה על המשטח. ניסתה לפרוס. הם לא נענו לה. לקחה את המגהץ. החדירה את הקצה שלו לתוך אחד הקפלים. הדפים כמו התעוררו לחיים. התנגדו. התכרכמו. מעכה עם המגהץ והקפלים רק התהדקו שבעתיים, כאילו נדבקו. ניסתה שוב. מרגישה לחץ בחזה.
לקחה עוד דף, המגהץ חידד את הקפלים וגיהץ אותם למחודדים ודוקרים יותר. הלב שלה נהיה כדור קשה וקטן. מקרין כאב עד לקצות אצבעותיה החוויות שלה התחדדו והתעצמו. היא לא נשארת פה רגע נוסף. מה עשתה לעצמה? דמעות הציפו אותה. היא התמסרה לחלוטין לרגשות אשם ובושה. קול שפוי חלש הדהד בראשה. המקום הזה מסוכן אני חייבת לעזוב אבל ככה להשאר? עיני המורה לחשבון רדפו אותה היא מושפלת-- לא שווה-- הלב שלה מדמם --
מנחת הסדנא הסתובבה בין הנשים. היא ראתה את בתיה ונגשה אליה ‘’מה קרה? נכוית?‘‘ מבט נוסף והיא קלטה מה עובר עליה. “ראי“ פנתה אליה. מחזיקה את המגהץ ביד מיומנת ואת הדף האחרון של בתיה ביד השניה. בתנועות עדינות ואחידות עברה עליו מהפינה עד לכיוון השני. ברכות ובעוז רככה קו אחר קו סדק אחר סדק, כל קפל, מעיכה וקימוט החלו לאט להתיישר. שוב ושוב עברה המנחה על הדף כשבתיה בוהה בה ולאט יוצאת מעצמה. וואו לא ידעה עד כמה העיק עליה החברות של הדסה עם בת שבע,-- שני חברותיה שמצאו מכנה משותף בלעדיה. היא הרגישה קלילה כשהקמט הזה נמחק. והאכזבה הקשה עם הכשלון שחשה כשלא התקבלה להדריך במחנה--. השבת שארגנו חברותיה ואביה לא הסכים שתשתתף--- הכל נמחק. טכנית, היא זוכרת מה היה, אבל הרגשות הקשים- נהיו קהים יותר ויותר עד שהדף כבר היה חלק לגמרי-- בלי רמז למה שהתרחש בו קודם! בתיה בהתה מוקסמת בידי המורה, עד שהרגישה שהיא רוצה בעצמה להמשיך. המנחה החזירה לה את המגהץ וחייכה אליה.
בתיה חזרה הביתה רג ועה. בידיה היו דפיה מסודרים זה על גב זה בשלימות, עוד תעודה עם אותיות מסולסלות שעברה את ההחלקה בהצלחה. בסוף המנחה השמיעה דברי סיכום, ותוך דבריה גם אמרה שיתכן וירגישו שינויים פנימיים וזה כלול בחתימה שנתנו בכניסה. הן הודו לה ופנו לדרכן.
היא הניחה בזהירות את הדפים שלה במגירה פנימית בארון והלכה לאכול משהו, מסתכלת על העולם סביבה ועל הדרך למטבח מנותקת קצת.
היא קמה בלילה מבועתת. מזיעה. רועדת כולה. התיישבה. נסתה לנשום, לנשום, עמוק יותר, יותר לאט, זה היה חלום? היא היתה על גשר מעל אוקיינוס. מים שוצפים ומלאי תנינים. הגשר היה יציב. גדרות הקיפו אותו. היא התקרבה. משונה. הגדרות היו קפלים, דפי נייר מקופלים שהיוו- גבול. פתאום הדפים השתטחו ושום דבר לא עצר בעדה מליפול למים--- זה היה חלום! היא נסתה לשכנע את עצמה. שטפה פנים אבל המועקה בתוכה רק גברה. העולם הוא מקום מסוכן כל כך! אם היא תעשה כל מה שהיא חושבת ותקבל כל מה שהיא רוצה, מה ישמור עליה? טמנה ראשה תחת הכרית, דופקה פועם בחרדה משלשלת ידה לרצפה. מנסה לחוש את היציבות, את הקרקע המוצקה כי בתוכה הכל מתמוסס... ממששת את הרצפות מחפשת את אשר אבד לה. אבדה לה חווית הגבולות---
הבוקר היה כמו תמיד בהיר יותר מן הלילה. רק רעד עדין המשיך להצטמרר בתוכה.דני חיכה לה במטבח מושך את הזמן עם הקורנפלקס שלו. אוכל ל-א-ט “בתיה“ פנה אליה מיד כשנכנסה “מה אני עושה? רק נגעתי במצלמה והיא התפרקה לי פתאום בין הידיים. אבא הזהיר אותי שאני חייב להיות יותר זהיר. את, את מסכימה להגיד לו?“ בתיה בהתה בו. יצא לה כמה פעמים להיות זו שמביאה בשורות נוסח דני. מאירה את חוסר האונים שלו והתחושתיות הלוקה קצת בחסר שלו. אז, היא חמלה עליו הרגישה את הבושה והפחד שלו כשמקרה לא טוב ‘קרה‘ לו. כעת, לא חשה מאומה. הוא שבר- שישא בתוצאות. שיתמודד. מה אכפת לה? דני המכווץ בחן באימה את התקווה מתרחקת ממנו.
היא כנראה לא הייתה אמורה לשמוע את שיחת הטלפון הזו. אבל משקלטה שאימה מדברת עליה, התיישבה בסקרנות על המיטה אליה הוטלה מאז שחזרה מהסמינר, וזקרה את אזניה. “מאד מוכנה לחיים היא רגישה, רואה את השני, מתחברת לכאב שלו. חברות רואות בה אוזן קשבת והילדים כרוכים אחריה. היא יציבה, יש לה בטחון ושלווה, למידה, נסיון חיים. אני חושבת שהיא מוכנה“ שתיקה.
לבתיה הכל צרח. היא יציבה? ממששת קירות בדרכה? היא רגישה לילדים ולסבל של אחרים? אוזן קשבת? עיניה של מרים חברתה צצו מולה פגועות. מרים ניסתה לשתף אותה במשהו היום- היא מוכנה לחיים? מה, לשידוכים? המעלה היחידה שלה כרגע-- אלו הדפים החלקים---
היא קפצה מהמיטה, מכריזה “הלכתי!“ ויצאה מרושלת מהבית.
היא הולכת והולכת והולכת, יושבת על ספסל. מנדנדת רגליים.
מכוניות עוברות, מחליקות את פני הכביש. אף נהג אינו אוהב מהמורות בדרך. מורות לא אוהבות אוזני חמור. עור חלק הוא יפה יותר ממקומט. אולי תלוי באיזה גיל. סבתא שלה דווקא נראית טוב, עם קמטי החיוך סביב העיניים הטובות. היא תלך לסבתא. היא קמה, הולכת לאט, נושמת. הלב שלה שטוח, ריק. אין בה לא חיוך ולא כעס. הדפים שלה חלקים אבל משום מה זה לא משמח אותה. דופקת. נכנסת.הבית ריק, ככה זה נראה. סבתא לא במטבח. “סבתא?“ היא קוראת. פוסעת לאורך המסדרון. אולי היא ישנה? החדרים פתוחים. פעם, לפני יומיים, היא היתה רגישה ומנומסת, מכבדת את השני ופרטיותו. פ ,עם לימדו אותה איך מתנהגים ואיך לא והיא חוותה את זה והפנימה. היא נכנסת לחדר הפנימי. מדף צדדי מושך את מבטה. יצירות אומנות בחדר של סבתא?
היא מתקרבת, בוחנת: צורות צבעוניות משובבות עין ניצבות על המדף. קיפולי נייר כמו אוריגמי- אמנות יפנית- שבתיה ראתה פעם, באיזו סדנה לכישורי חיים. ברבורים בעלי כנפיים וצוואר משתפל בחן. אגרטלים מדוגמים, מושלמים, מלאי פרחים מקופלים בדייקנות. ציפורי שיר- צהובים, תכולים וסגולים. ברבורונים קטנים בשורה... זה היה מדהים! כמו ציור קסום, תלת מימדי, שהתעורר לחיים. כמו חתיכת פאזל של חיים, שסבתא שלה עיצבה עם הדפים שקיבלה! היה כנף אחד עקום, היו פרחים שהתקפלו מוזר, אבל התמונה הכללית הייתה בנויה, מלאת חיים, נפח, שלבים וקומות. הרמונית ומאירה כל כך.
בתיה הסתובבה בשקט וסגרה את הדלת בעדינות.
השמיים היו תכלת מגוהצת והזכירו לה את דפי התכלת שלה.
היא תלך, היא תקפל, היא תבנה, היא תקום.
היא צריכה ליצור מכל הקיפולים שלה, את היצירה שלה ביקום.


נכתב על ידי אשתי (מוגש בהסכמתה)

אללטער,
כבר חודשים שאין שום הצעה,
כאילו האחרונה שהורידה, הורידה גם את
השאלטר.





יום הדין, דוק של תפילה,
קצה הטלית נוגע בלחי נפוח,
הוא מתברך: שתכתב ותחתם לחיים טובים
לאַלְתֵּר.



זהרורי חמה פולשים אל הסוכה,
אחיין מתוק תולה עיניים גדולות,
אתה אבא?
אז למה יש לך זקן?

סבתאא, איפה הדיסק של
רבי אלתר??

תּוֹדָה תּוֹדָה! אֵין עַל מָה...
וְהָעֲבֵרָה בִּכְלָל צֻלְּמָה
אָז עַל מָה יֵשׁ לְהִתְוַכֵּחַ
וְהָאֱמֶת לְמִי בִּכְלָל יֵשׁ כֹּחַ
"לויף אוועק" אחד אָמַר לִי בְּאִידִישׁ
שׁכוייח לְגַמְרֵי, גָּאוֹן הוּא הָאִישׁ
בְּהֶחְלֵט חָסֵר לִי כָּאן מַסּוֹק בָּאֲוִיר
אוֹ לִדְפֹּק תָּ'רֹאשׁ בָּעַמּוּד אוֹ בַּקִּיר
ובדיוק היום כשכאל אטומים
והצ'ק של יזכור! אהבת קדומים...
ובאיזה יום! אדוננו
אלוקי הכספומטים עננו.


וּמָה נַגִּיד לַשּׁוֹפֵט, יֵשׁ תֵּרוּץ?
אוּלַי שֶׁהָיִיתִי בָּאֶמְצַע לָרוּץ...
אֲבָל הָעֲבֵרָה צֻלְּמָה, תַּפְנִים!
אָז עָדִיף לְשַׁלֵּם וְלִשְׁטֹף תַּ'פָּנִּים.

עוד אחד ועוד אחד, ועוד.
התור מתקצר לאט לאט ועוד רגע אני כבר בראשו.
אני מסתחרר לרגע ומשעין את ידי על הכיסא שלצידי, ערב החג השנה היה עמוס במיוחד, אין ספק.

אסתר שחזרה אתמול מאם וילד, הילדים שיהיו בריאים, חמותי שבאה לעזור...
הם בטח כולם מחכים לי עכשיו שאחזור כבר. אבל לאחר שנת קורונה בבית אין פה מישהו שמתכוון לוותר על ברכת שנה טובה מהרב.

האווירה מרגשת. מן "גילו ברעדה". גם הילדים פה בשקט. מחכים בסבלנות לתורם.

אני מדבר עם הרב מדי פעם. זו לא פגישה חד שנתית. בפרט השנה כשאבא ז"ל..
מוזר שכשאני חושב עליו היד כבר לא מתקרבת לאיזור העיניים.

זה היה מוזר לנסות להסביר ליוסי מה זה אומר בשבילי ובשביל הקהילה ה"שנה טובה" והכמה מילים מהרב בליל ראש השנה.
הפעם הראשונה מתי היא הייתה? אה כן, כשהייתי בן 3, ב"מכינה". כשאבא לקח אותי אליו..

מן משהו כזה שאי אפשר להסביר אותו, וכשמנסים זה נשמע קיצ'י ומטופש. אני יודע מה זה בשבילי וזה מספיק, לגמרי.



***

מלמולים אחרונים נשמעים בבית הכנסת.

אלו שנשארו כבר התברכו בהתחלה, מסתבר שלא נשאר אף אחד.

אמ.. בהחלט. מסתבר שכך.

אם כך הגיע הזמן לקום וללכת הביתה, לסעודת ליל ראש השנה.

הוא קם בכבדות ופוסע החוצה לאט לאט.

מעט מן האור שהשפיע על הסובבים אותו בשעה האחרונה - חדר אליו. אבל קצת יותר פנימה, ובכן, משהו שם עמום כזה, לא מאד מואר.

ליל ראש השנה! באמת! זה מה שיש לך בראש? פניו נוקשות. היום ממליכים את הקב"ה למלך, היום נכתב גזר דינם של כל באי עולם, ואחרי השנה האחרונה, כל מה שצריך להיות שם זה תפילה, תפילה עמוקה ונואשת.

אבל היא לא שם, במקום זה התנחלה שם תחושה מוכרת, מוכרת מאד. בת הלוויה הקרובה אליו ביותר מאז נפטרה אשתו לפני שלש שנים.

אבל בחג.. זה לא היה אמור להיות ככה.. רק שאיכשהו יצא שבנימין ומשפחתו נכנסו ברגע האחרון לבידוד. ואת השאר.. הוא הבין שלא נוח להם, ולא רצה להטריח. גם להם יש בלי עין הרע בנים ובני בנים לארח. נתן להם להבין שהוא מסודר. והחג נכנס.

פתאום הוא נכנס.

ברגע אחד של הדלקת נרות, שאחריו פתאום הבין מה זה להיות לבד בחג. לגמרי לבד.

הנשימה שלו כבדה פתאום, הוא מתיישב לכמה רגעים על ספסל בגינה נחמדה שמוסתרת מעט על ידי בניין נאה.

ברכותיו מהשעה האחרונה בה ישב במקומו בבית הכנסת, עולים במוחו

או,הנה חיימקה ציווליך, קצת כפןף אבל נראה טוב יותר ב"ה "חיימקה, לשנה טובה ומתוקה תיכתב ותחתם, הרבה נחת מהילדים, ושהשנה תהיה פרנסה בהרחבה בעז"ה"

"תודה כבוד הרב" לחיצת יד, סיבוב אחרונית ויציאה זריזה מבית הכנסת.

יוסף של מאיר. "לשנה טובה ומתוקה תיכתב ותחתם, תמסור גם לדוד שלך".

חיוך נבוך, סיבוב ויציאה.

"לשנה טובה ומתוקה ר' שמען, תמשיך להאיר את הקהילה שלנו"

הנהון של תודה, סיבוב ויציאה.

ככה זה המשיך.

ושם על הספסל, פתאום הוא רואה את פניה של מרים ע"ה. הוא חוזר מבית הכנסת, מוקף בילדים ונכדים, היא פותחת את הדלת והוא הראשון –"לשנה טובה ומתוקה תיכתבי ותחתמי".

והיא.. פשוט עונה לו "לשנה טובה ומתוקה תיכתב ותחתם".

וכשהיא לא פה? שוב אין הוא זכאי לקבל ממאן דהוא ברכה כזו? ושמא אין הוא ראוי להיכתב חלילה...

"סבאלה!" הוא מתנער פתאום, קול רענן השייך לבחור בלי כיפה פונה אליו בעליזות, מהספסלים לצידו קמים כמה קשישים ונכנסים לבניין הנאה.

הבחור, נטול כיפה ולבוש במדי בית האבות פונה אליו שוב , "סבאלה, שנה מתוקה שתהיה לך! תרצה שאקרא לאחת העובדות שתעזור לך להיכנס לסעודה? קדימה, יהיה נחמד!"

הוא קם, כשחיוך קל בזווית שפתיו. "אני אמשיך לכיוון הבית" הוא מביט על הבחור בחיבה "ושתיכתב ותחתם גם אתה לשנה טובה ומתוקה".

ובפסיעות רציניות וחגיגיות הוא פוסע לביתו.