קהילת כתיבה מקצועית

הירשם עכשיו!
קהילת הכתיבה מיועדת לעוסקים בכתיבה יוצרת, ספרותית ומקצועית, ומטרתה למקצע ולהשביח את יכולות הכתיבה של חבריה.
מנהלי הפורום: מ. י. פרצמן, ניהול קהילת כתיבה
להצטרפות לקהילה הקש כאן

כתיבה וסיפורת >> תוכן מקצועי

עריכה תורנית

הפורום נועד לעזרה וטיפים מקצועיים עבור עורכים תורניים ואלו המתעסקים בתחום.
מנהל הפורום: מוישה
להצטרפות לפורום עריכה תורנית, הקש כאן
נושאים
793
הודעות
7.6K
נושאים
793
הודעות
7.6K
נ
< הספר התורני: ספרים חדשים >

עריכה לשונית, דקדוק וניקוד

נושאים
828
הודעות
15.8K
נושאים
828
הודעות
15.8K
ס
טעויות ושגיאות באתרים עיתונים ומגזינים

קהילת סופרות מקצועיות

פורום זה מיועד לסופרות מקצועיות, עורכות מאמרים ומחברות ספרים על סוגיהם. הכתיבה והצפייה בפורום הינה לחברי הקהילה.
מנהלות הפורום: Ruty Kepler, sari levin
פרטי
  • 5K
    • מ
    שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי - גיבור שלי
  • מסוגל //
    • "אז תדמיין את הסוף בעצמך". את המשפט הזה שומע כל ילד שלומד להכיר את עולם הספרות, ועמו מגלה ספרים חסרי סוף, או גרוע מכך - בעלי סוף שאינו מוצא חן בעיניו.
    המשפט הזה רציונלי עד להכעיס, ולמען האמת עד עצם היום הזה לא לגמרי הבנתי למה בפועל זה לא עובד. מהו הקו הדק שעובר בין כריכות הספר וחותם באופן אבסולוטי את האירועים שמעולם לא קרו לדמויות שמעולם לא היו, עד שדמיונם של אירועים אחרים מטופש לא פחות מדמיון של היסטוריה חילופית. האם זוהי בעלותו היחידנית של סופר על הדמויות שלו, או שפשוט הדברים לא יכולים סתם לרחף בדמיון, וצריכים להיות ממש כתובים?

    ומכאן לאתגר -

    לא אכחד שבמשך תקופה האתגר שתכננתי להוביל אם אזכה הוא כתיבת סיפורים בסגנונו הספרותי של סופר קיים, אבל הרעיון נתפס בטרם הגיעה ההזדמנות לידי. כשוך האכזבה הראשונית הגעתי למסקנה שמטבע הבריאה, אחרי שמקבלים     אצבע רוצים את כל היד. ולכן האתגר הפעם (מחיאות כפיים סוערות..) הוא לכתוב קטע שיכלול דמות ספרותית קיימת.

    ואלו כללי האתגר:
    ניתן לכתוב כל סגנון של קטע, שיתייחס בכל צורה לכל גיבור ספרותי שקיים.

    למרות הדמיון לאתגר טביעת אצבע, האתגר לא כולל צורך בחיקוי הסגנון המקורי בו נכתב הגיבור. ניתן, כמובן, לעשות זאת. אבל השיפוט לא יתמקד בכך, אלא פשוט בכמה הקטע טוב.

    נעילת האתגר בי"ז אב בעה"י.

    הקטעים יופיעו כאן. הערות, הארות, דיוני עומק, תודות, שירות, תשבחות או סתם קטעים שיותר מתאימים לתשעת הימים - בנספח.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: M . A, אנטיפטרוסה, AyeletHashachar ועוד 33 משתמשים36 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הפצחן
    היום
  • 533
    • י
    שיתוף - לביקורת רסיסי דמע כעורים ובוהקים ---
  • יהלום-יצירות מלוטשות //
    • נהרות של דמעות עברו עליי, רבבות רגעים של ניתוק וכאב.
    ימים שלמים לא זכרתי את שמי ומוצאי. רק נסתי, במנוסה פרועת-לב, אחר שרירות ליבי. התרחקתי מן כל סממן אמת.
    וכעת, כאשר פגשתי בפמוט עם דמיון לנרות השבת שהדליקה אמא בכל ערב שבת - הכל צף בי מחדש...

    מכאן - אין בי שמץ של מושג מה יהיה. חושש שאפול שוב ואמשיך לשתות.
    אבל צעקה אחת אני רוצה לצעוק לך אבי:
    כיתום אני! רע לי במקומי, בודד ומנוכר.
    אני רק איש משוסע-לב, שגוי-בחירה, צמא-אהבה, בודד ופגוע!

    בנהרות של דמעות וגעגוע
    בנך.    ​
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: קנקן חדש, יצחק ג., מקשיב ועוד 22 משתמשים25 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פרוגמטי
    פרוגמטי
    ריגש אותי מאוד
  • 3K
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת יש לי צימר, ואני איש נחמד בדרך כלל, אבל...
  • Natan Galant //
    • ...וואלה, אולי מספיק? באתם לישון אצלי, בבית שלי, חלאס. תנמיכו את המוזיקה הזו. זה ששילמתם על צימר לשתי לילות לא נותן לכם זכות לשגע לי ת'מוח.

    וואלה, אולי תעצרו עם הפרצופים העצבניים שלכם? המוזיקה שפתחתי פה בחצר ממש אחלה. מה הקטע שלכם? אבל טוב, בסדר, אכבה אותה. אני וכל המשפחה נאכל את הסטייקים בלי מוזיקה, אם זה מה שיעשה לכם טוב, בסדר.

    וואלה, אולי די? באתם לצימר שלי, נתתי לכם שירות שמלך סעודיה לא קיבל בחיים, ואתם רק באים ומתלוננים. מה קרה? כולה שכחתי לנקות לכם את הרצפה ונשאר שם קצת בוץ מהשוכרים לפניכם. מה קרה? קחו מגב ותנקו, למה בבית שלכם אתם לא שוטפים רצפה?

    וואלה, לא. אין לי כוסות חד פעמיות לתת לכם. למה לא חשבתם להביא איתכם? מה אני, חנות מכולת שפתוחה גם באחת עשרה בלילה? יש לכם על המדף הקטן כוסות חרסינה, תשטפו אותם ותשתו בהם בכיף. אלו כוסות שסבתא שלי ע"ה קנתה בעדן, בדרך לארץ ישראל. את הכוסות הכי טובות שיש לי שמתי בצימר, העיקר שהאורחים שלי יהיו מרוצים. איך אתם לא מתביישים לבקש חד פעמי?

    וואלה, לא, לא יודע איפה השלט למזגן. אבל מה אתם צריכים? דווקא לא חם היום. תפתחו חלון, יש אוויר סבבה ממש. לא! לא את החלון ההוא, זה בדיוק מול המטבח שלי, ונורית, אשתי, לא אוהבת שהאורחים רואים את המטבח שלנו.

    וואלה, כן. אני מסכים להרים את החשמל שנפל לכם, לכו חזרה לצימר, תוך שתי דקות תראו שהוא חזר.

    וואה וואה, אתם האורחים הכי נודניקים שהיו לי בחיים, והיו לי הרבה חברה, שלא תחשבו. בקושי עברו שתי דקות ואתם כבר באים שוב פעם? תנו לבנאדם לגמור לקרוא עיתון, תסתדרו קצת בלי חשמל. מה אתם כבר צריכים בשעה כזו? יש עדיין אור מבחוץ.

    וואלה, מה זאת אומרת אתם לא מוכנים לשלם תוספת 10% מעבר למחיר שסוכם? בכל המשק הייתה עליית מחירים אתמול, אז גם אצלי.

    וואלה, צאו מהבית שלי, מגעילים שכמוכם, הלוואי יקרה לכם משהו רע, אל תחזרו בחיים לצימר שלי. ושלא תעזיו לשכור פה אצל אף אחד מהיישוב, למה אם אני רואה אותכם כאן אני אישית הולך ואומר לבעל הבית שיזהר ממכם.

    וואלה, אולי מספיק עם הקללות האלו? את הלב שלי, את הצימר, נתתי לכם. למה הגישה הזו? ביי, ביי, באייי. לכו. שלום.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: צימרים בצפת העתיקה, מנחם דרורי, אריאל לוי ועוד 113 משתמשים116 //
    16 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ל
    למאי נפקא מינה
    כמובן, אך הם שונאים כי הם שׁונים.
  • 2 2K
    • ה
    שיתוף - לביקורת זבח משפחה
  • הנף מקלדת //
    • "תגידו לי אתם ילדים קטנים?! זה מה שנקרא אצלכם מנגל?! נקניקיות וכנפיים?! למה לא פשוט שוקו ולחמניה? אולי יוגורוט עם מוזלי? אתם מביישים את המילה 'מנגל' שאתם קוראים לכל הפרווה הזה בשרים על האש... שלומי נו... בחייך! אל תגיד לי שאתה המארגן של זה...
    שקט.

    איילה לא קלטה שהפה שלה פעור פעירה תדהמתית, עיניה בוהות בבעלה הטרי. ההגדרה 'השתחרר לו הסעיף', התאימה לו כמו אום לבורג. הזהו יוני פאר עולם הישיבות? הבעל העדין והחייכן? שכרגע עומד ומטיח גיבובי תלונות, בגיסו הגדול.

    אני שלומי, הגיס הגדול, שתי דקות קודם לנאום, עמדתי במרכז המטבח, בשעת לילה בינהזמנית. ידי נופפו בהתלהבות אופיינית בחבילת 'גלאט-עוף' צהובה, עמוסה בציפורני תרנגולים מעובדות לכדי נקניקיות עוף. והיטוותי בכישרון כיצד אמור להראות המנגל המסורתי. כשאני מצביע על המנגל החד פעמי הארוז בפינה.

    אז קפץ ליוני השישליק.

    יוני הוא התגלמות הגיס המושלם. אחד שנכנס למשפחה שמספר רווקים בה עולה דרמטית על מספר הנשואים, הציפיה ממנו היא בשמיים, ויוני בהחלט ענה על הציפיות. למדן וחכמן שגם יודע לנגן בגיטרה ולרקוד קאדצ'קע, מתייחס בחביבות אמיתית לגיסים הצעירים, ומפגין מסירות לאשתו וכבוד לחמיו וחמותו.

    גם אני כאח הבכור, די שמחתי בו ונהניתי לגלגל איתו שיחה. הוא זרם איתי והגיע לדרגת סבבה. נושא המנגל כנראה הצית בו איזה פחם דרום אמריקאי רוחש.

    "מה העניין יוני"? ניסיתי לנפנף את הבעיה בטרם תתלקח לממדים.
    -"אין שום בעיה". הנמיך יוני את קולו לרווחת אשתו המבוהלת. "פשוט חשבתי שגם אתם מבינים שמנגל עם נקניקיות וכנפיים, זה כמו 'דוריטוס חריף אש' בלי 'שוופס אשכולית אדומה'".
    -"שוין, מה אתה מציע"?
    -"תן לי לארגן! אתה תלקק את הפחמים. וההפרש עלי".

    יוני יצא לסיבוב באיטליז, הביא איתו מכל הבהמה הטהורה. במקביל דאג לכל הציוד הלוגיסטי כנגד הציוד הלוקה בחסר שלנו.
    קבבוני טלה מתובלים עם אגוזי בונדק וכוסברה. פרגיות מושרות בבירה לבנה. מגש אקסלים ובקבוק ערק (בשביל הסיפתח). נקניקיות צ'וריוס על בסיס כבד בקר. מערכת קריוקי עם הגברה (בשביל האוירה) קציצות עגל מגולגלות בחזה אווז מגובבות עם נענע וזרעי פשתן. אבטיח פרוס לנתחים וגרעיניו הקלויים ארוזים בשקית נייר. מפוח סטנדרטי עם שפריצר בנזין. רצועות אנטריקוט מרוחות בחרזל דיז'ון ופלפל גרוס. שולחן פינג-פונג מתקפל. גנרטור.

    "יוצאים לחוף" הכריז כשחזר עם תא מטען מלא.
    -"איזה חוף? לא עושים כאן בפארק הירקון? זאת אומרת ככה אנחנו רגילים".
    -"נראה לכם. עם כל אשתו והעולם?! בואו, בין הרצליה לנתניה, יש לי את החוף הכי סודי שבעולם".

    היה נחמד. אי אפשר לומר שלא. אבא רק אמר בסוף, בעדינות, שנראה לו שהעולם הזה קצת מקנא בנו. לחיים הגיס מתחתי הייתה איזו הערונת צינית. גם אמא שוב לא הבינה מה רע במנגל החשמלי?

    אני לכשעצמי ההתנהלות שלו צבטה לי בלב. יש כאן אח גדול, מכיר ומדריך את הנוהג המשפחתי. ואז מגיע צעיר וחצוף, משנה לי את המשפחה שלי, בלי להתבלבל. קצת כבוד. הלו... טיפה צניעות. מה נהיה תשים את כולנו על האש?



    יומיים אחר כך נסענו לצפון, אני, אשתי והילדים. נדחסנו באוטובוס הומה המון חוגג, התפזרנו בין המושבים שנותרו. מצאתי את עצמי ליד יהודי מוכר עד כדי דגדוג כואב.

    "אההה... אח של יוני" צהלתי. הלה פנה אלי עם הזקן המאפיר שלו. ובירר בזהירות מי אני.
    -"גיסו" הזכרתי למחותן הנוטה לשכחה.
    -"נכון נכון! אתה יודע איך זה אצלנו. זאת החתונה האחרונה, וכל אחד עם המשפחה שלו. קשה לקלוט אנשים חדשים".
    -"תגיד לי באמת. איך יוני היה אצלכם בבית. גם מארגן ככה את כל המנגלים וכל הארועים"?
    -"איזה מנגל"? הוא תוהה.
    -מה זתומרת? אתם לא הייתם בכל הזדמנות מרימים איזה מנגל יוקרתי, ואל תגיד לי שיוני לא היה הרוח החיה".
    -"שום מנגל ושום יוני. הוא לא אירגן כלום בקושי בפגישות נתנו לו להחליט אם להמשיך או להוריד. הבן הכי קטן, כולם מעליו בולעים אותו. ככה זה אתה יודע".
    -"אני מבין. אני מבין".

    הגענו לצפון. לא התאפקתי. הרמתי טלפון לאיילה. "תקשיבי אני מוכרח להגיד לך, אני לא מצליח להשתחרר ממה שיוני עשה.... ברור שנהנתי היה פצצה! תשמעי הבחור שלך, משדרג לנו את המשפחה. אני ממש מרוצה, וכולם בעצם. סוף סוף יש כאן גיס שידרבן אותנו. באמת זכית... בכיף גדול אחותי! תהנו המון ביחד. תנצלו כל רגע. מחכים כבר לארוע הבא שיוני ירים לנו.

    וסבתא הייתה אומרת: "שעם משפחה אוכלים קוגל". אני חושב שגם מנגל אפשר.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: אבו מאיר, מנחם דרורי, מימיי ועוד 103 משתמשים106 //
    20 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    יואל ארלנגר - קקטוס
    יואל ארלנגר - קקטוס
    צודק\ת, אבל זה גם מרגיז ומגרד בכמה איברים בו זמנית.
  • 2K
    • C
    שיתוף - לביקורת המילון לנופש החרדי
  • castamir //
    • בימים בהם חלק העיתון המלא במודעות נופש עולה על שאר העיתון, צירפנו לשירותכם מילון לכמה ממושגי הזמן בארץ ובחו"ל. אין בדברים משום עידוד יציאה לחו"ל לשם נופש או יציאה לנופש בכלל, וכל אחד יעשה שאלת חכם הנשאר בביתו.

    >>>

    מלון חמישה כוכבים בירושלים החרדית – אם תוציאו את החלון ממלון ה"בוטיק" בלב עזרת תורה, תשרבבו את הראש היטב, תעקפו את כל תוספות הבנייה והמרפסות הבלתי חוקיות, תגיעו בסוף לפיסת שמים בה במקרה הטוב ובלילה בהיר במיוחד תוכלו לראות מקסימום חמישה כוכבים.

    יער שווייץ – בשוויץ יש שמיים - גם כאן יש שמיים. בשוויץ יש אדמה - גם כאן יש אדמה. בשוויץ יש ג'וקים – גם כאן יש ג'וקים. בשוויץ מרוב עצים לא רואים את היער – גם כאן מרוב "יער" לא רואים את העצים. בני דודים שרפו אותם במנגל האחרון. אגב, אם מבטיחים לכם גם ריהוט באיכות גרמנית, היו בטוחים שאלו קרשי מיטה האכולים על ידי יצורים הידועים בשמם "תיקן גרמני".

    ג'קוזי מפנק – אוהבים את המשחק חם/קר? הברז של הג'קוזי הולך לשחק איתכם את המשחק הזה כל כך הרבה זמן עד שייצא לכם החשק ותרצו רק להתקלח ולישון. הבעיה? גם הברז של המקלחת נדבק מידידו בג'קוזי.

    חמש דקות ממירון – הווייז מראה ארבעים דקות. גוגל מפות כמעט שעה. אז איך חמש דקות? אולי במסוק פינוי צבאי. ואם תשאלו: למה שניסע במסוק פינוי צבאי? צאו בבקשה לחצר, הביטו ב"שפע מתקני חצר לילדים" החלודים ורקובים וכבר לא תהיינה לכם שאלות. כאלה ובכלל.

    לשמוע את המיית הגלים – המלון פונה לרפת בקר ענקית המשמיעה המיית עגלים 24/7. טעויות כתיב הם הדבר האחרון שתוכלו להתלונן עליו במודעות נופש שאפילו העיתון לא לוקח עליהן אחריות. ומה עם הריח? טרפת.

    פינת חי – התור הארוך בבר של בית ההארחה לסלט החי. והחביתה. במקרה של רפת נדיבה במיוחד שסולחת על הרעש והמהומה שאורחי המלון גורמים לפרותיה, הם ינדבו עגל אחד מהערך הקודם לליטוף על ידי מאות ילדים בתור אחד ארוך, המתגמד באורכו רק מול התור האמור לסלט החי.

    לנקות את הראש מכל הפוליטיקה – הצימר הנדיר שלכם ממוקם בלב יישוב ערבי בעלי תעודת זהות ירוקה, שאין להם זכות הצבעה בבחירות. בישראל.

    בר גלידות חופשי - קיבלנו מהספק קונטיינר של גלידות ״בן את ג'ריס״, בחיני חינם בגלל החרם החדש עליהם בארץ. אל דאגה, זה במקום ארוחת ערב. ומזגנים בחדרים. הפי אנד.

    נוף למפלי הניאגרה – דרך חלון הבונגלו תוכלו לראות מרחוק, בסוף חצר הבוץ, את בקתת השירותים. אירופה הקלאסית בטעם של פעם.

    אירופה של המזרח התיכון – חוץ מקולות המואזין כל הלילה, יש באזור של הסאבלט הזה גם בית תיפלה המשמיע צלצולי פעמונים חורצי נפש בכל שעה עגולה. אגב, לא מומלץ לצאת ביום ראשון החוצה, בכל פינה רובצים גויים שיכורים בעלי פרצוף "מחניים". כדאי להיזהר גם ביום שני, הם לא ממש בקיאים בלוח השנה.

    המילון לנופש החרדי – למרות שהוא מתפרסם בכל שנה ושנה בשמות חדשים וקריאייטיבים, עדיין יהיו תמיד האחד או האחת שחושבים שהם מחדשים משהו שלא נאמר קודם. אבל כל זמן שאנשים נופלים בבורות האלו בכל שנה מחדש – אין להתלונן על פרסום מניפסט כזה בכל שנה מחדש. נופש בריא, אמין ומועיל!
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מתן מאור, ש.ב.א, אבו מאיר ועוד 103 משתמשים106 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    סליחה. דבר ידוע שבאופקים מקפידים על שירותים נפרדים גם לפסח. למה לזלזל?! מה שמוזר שבגנרטור הם לא...
  • 864
    • נ
    שיתוף - לביקורת ים של טוב
  • נ. גל //
    • מעניין למה הים, אינו דורש תגמול. אפילו לא הודאה. קטנה כזו, סטנדרטית.
    מעניין.

    הגלים מתנפצים מול פני, שעות על גבי שעות, ללא תגמול.
    זה לצפות בסרט הטוב בעולם, ולא להפסיק.
    זה לשמוע את הסמפוניות המשובחות בתבל, כשרק אני בקהל, כך שאי אפשר שלא להתהפנט.
    זה להסתכל לשמש בעיניים, ולומר לה: "את שוקעת, אני לא. את תחזרי מחר. אני מתחילה היום."


    אז איך יתכן, שעל חוויה שכזו,
    מקבלים החולות רמיסות חסרות רגש, והצדפים - פצפוץ כואב?!


    וכי רק אנכי חשה את אותו היופי?
    וכי אין עוד אדם שרוצה להודות לגלים?
    סתם, במצווה קלה.
    בנטילת ידיים, בברכה, במשחק אוהב עם ילד טהור עיניים, בחיוך שאתה יכול לשלוח - - -

    הישר לשמיים.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: וריטסרום, אש קודש!, גראביצר ועוד 35 משתמשים38 //
    9 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    כרגע? סביבות 4-5 שנים מאז שהתחלתי. אגב, זה קטע מהמגירה, שעבר עריכה קלה.
  • 1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת הנערים מקצה המושב
  • שיילה //
    • "תפוס לי הקצה", פיזם שוקי הג'ינג'י במנגינה מעצבנת.

    "למה נראה לך?" התרעם שלומי, "כולם אוהבים את הקצוות".

    "נכון", החרה אחריו יוסי, "אין כמו הפינות".

    "אז מה", התעקש שוקי, "אני קודם, אני תמיד חותך".

    "אז אנחנו נחתוך", אמרו שלומי ויוסי.

    "מצחיק נו", כך שוקי, "אני יותר שמן מכם".

    "ולכן?", תמה יוסי, "הקצה דיאטטי?" שלומי צחק בקול.

    "טוב, נעשה פשרה", נחמץ שוקי, "כל אחד קצת קצה וקצת אמצע".

    "אוקיי", הסכימו ביבושת, "העיקר שיש שתיה חינם אחר כך".

    "אואה עמוס כאן בבין הזמנים", אמר יוסי כשנכנס. "אויש, באסה".

    "מה קרה?" שאלו שוקי ושלומי וניסו להציץ פנימה.

    "כל הקצוות תפוסים", ענה יוסי, "גם בספסל המתנדנד של נוסבוים".

    "אין ברירה נלך לשטיבל אחר"
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: RPO, מתרגשת, אבן דרך ועוד 57 משתמשים60 //
    6 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יהלום-יצירות מלוטשות
    ועוד פתרון: לטפל בעצמנו. להפסיק עם החשדנות הזו והפחד מן הכליאה שאופף אותי/נו תמיד!!!!:rolleyes:
  • 2K
    • C
    שיתוף - לביקורת המקום הכי ממוזג בגן עדן
  • castamir //
    • לא היה בחדר כל סימן המלמד על בעליו כי פסיכולוג הוא, אף פסיכיאטר בעל תעודות עולמיות. לא כתמי רורשאך על הקירות. לא צבעים רכים. לא תאורה חמימה המפתה את היושב בכורסא לפתוח את סגור לבבו. מה גם שכורסא עצמה לא הייתה בו. גם לא ספה. רק כיסא פלסטיק לבן מקולף מהיכל בית המדרש הסמוך.

    על הכיסא הזה ישב עכשיו גדליה. ברכיו נוטות קדימה, מרפקיו שעונים על ירכיו. כולו מכווץ לעבר רגליו המצטמקות זו לתוך זו, מבקשות להיעלם.

    "רק תן לי את הכדורים". פרש את ידו בתחינה לעבר הזקן הלבן.

    "רק תן לי את הכדורים". שנה, פוזל לעבר המגירה. ה-מגירה. "אני משוגע אמיתי, הרב".

    >>>

    הרב נאנח, שלף את טבלת הכדורים. הרים אותה כטפח מעל השולחן. עיניו של גדליה עוקבות אחריה, מהופנטות.

    פתאום קמץ את ידו לאגרוף, מחזיר את ידו לאחור בתנועה תיאטרלית.

    "לא אתן לך כדורים". פסק.

    "הרב, אני לא צריך לספר לך שוב את כל מה שאני עובר. אתה מבין גדול בנפש. כך כולם אומרים. מספרים על תעודות מהארץ, מחו"ל. אבל היצרים שלי, המחשבות שלי, היצורים האפלים שרודפים אותי - - כאלו לא ראית בחיים שלך. אני בטוח. לא כאלו צבעים, לא כאלו סוגים. לא כזה גיוון, לא כזה טירוף. אם מישהו צריך הסבר מה זה מלאכי חבלה מכונפים, שלח אותו אליי. אני יכול להיות "נושא ונותן" בתחום... חה חה". סיים בצחוק יבש, חלול בלי ששפתיו יתרחבו כמלוא נימה.



    "שבועיים". נחרץ הרב. "שבועיים, אתה עושה הליכה יום-יום! שעה כל יום. זה יותר טוב מעשרה כדורים פסיכיאטריים קליניים. דבר איתי עוד שבועיים. הכדורים לא יברחו לשום מקום".

    >>>

    עברו שבועיים פחות שעתיים. גדליה התייצב שם שוב. אותו מבט כבוי בעיניו. אותו גו כפוף המבקש להיעלם. אולי קצת רזה יותר.

    "נו?" שאל הרב, מאוכזב. מתפלא.

    "גורנישט". אמר גדליה. "כן אני מרגיש קצת בריא יותר. הדם זורם, יש יותר מרץ. אבל... היצורים לא נעלמו".

    הרב ליטף את זקנו, מהורהר.

    "תגיד", שאל בהארה פתאומית. "ראיתי שאתה הולך עם אוזניות. מה אתה מקשיב שם?"

    "הו", זיק קטן הופיע בעיניו. "השגתי את כל השיעורים של ר' אשר על יבמות. תוך שנה, שעה כל יום, אסיים לעבור על הכול! אף פעם לא חשבתי שיהיה לי זמן לזה, אבל אם הרב מכריח"...

    >>>

    "לא!" דפק הרב בבת אחת על השולחן. גדליה הזדעזע.

    "אתה לא שומע שיעורים! בטח שלא עמוקים. אתה הולך לשמוע מוזיקה חסידית! של היום. לא ורדיגר. הסבא. או – בלי אוזניות בכלל. משוחרר אל הטבע".

    "אבל... ביטול תורה!" הרב היה יכול לראות בעיניו כעת את אותם יצורים קטנים מכונפים מתקרבים. חגים. משתלטים. אפילו כאן ממש, בקודש הקודשים.

    "עליי ועל צווארי". פסק הרב.

    "עם כל הכבוד, כבוד הרב. אני לא רוצה להתחצף... אבל שם למעלה לא מקבלים תירוצים כאלה".

    "מה אם אומר לך שמרן ראש הישיבה זצ"ל בעצמו הורה לי כך?"

    "גדול הדור?" נחרד גדליה.

    "בכבודו ובעצמו!" לא הניד הרב עפעף. "בחר לך: או מוזיקה חסידית עדכנית, או בלי אוזניות בכלל!"

    גדליה הרכין את ראשו בהשלמה.

    "עכשיו, עוד דבר, אחרון". הרב הביט על נעליו של גדליה המבקשות להסתתר מאחורי רגלי הפלסטיק הלבנות. "נעלי פאקו מישל אלגנט דמוי עור לא מתאימות להליכה. הן משברות לך את כל העצמות שגם ככה קיבלו צורה של סטנדר. לך להרצל, תגיד לו שאני שלחתי אותך, שייתן לך נעלי הליכה טובות. יקרות. אלו עם הפס הלבן"...

    "פס לבן?" גדליה נראה כמי שנפל מהפח אל הפחת. "זה יזיק לי בשידוכים"...

    הרב הביט ישירות לעיניו של גדליה. רגע ארוך הביטו זה בזה, העיניים התכולות רגועות הבוקעות משדה חרושת קמטים מול העיניים השחורות, הגבות האכולות, העור האדמומי סביבן...

    פרצו יחד בצחוק גדול. לראשונה.



    "צבע אותן במשחת נעליים". הפטיר אחריו, רגע לפני שסגר את הדלת.

    <<<

    שלושה חודשים חלפו, החורף הגיע.

    גשם ירד בחוץ. הרב עמד תחת לסככת הבטון בכניסה, מחכה למונית.

    מתוך החושך הסמיך, קטוע רק בזרזיפי מים מוארים באור פנסי רחוב, הגיחה לפתע דמות רטובה. חזר מההליכה שהפכה לרגע לריצה. שערו רטוב. עיניו נוצצות. פס לבן זרחני בולט בנעליו.

    "הגשם שטף לך את הצבע מהנעליים", העיר הרב.

    "לקראת הקיץ אצבע אותן שוב", חייך גדליה, מסיר את האוזניות מאוזניו.

    "נו, איזה שיר שמעת שם?" הזדקרו גבותיו של הרב באזהרה.

    "האמת"... נבוך באחת גדליה. "לא שמתי לב איזה שיר זה. עלה לי בדיוק תירוץ נפלא לקושיא של רעק"א שלמדנו היום... הרב רוצה לשמוע?"

    הרב התיישב על מעקה הבטון הנמוך, מחייך חיוך מאיר.

    "נו נו, לאונסו שאני".
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: מתן מאור, ש.ב.א, חנה אביטל ועוד 93 משתמשים96 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קוביד
    אמת ויציב ונכון. אך רק העצמת בזה את נמיכות הקומה הנדרשת מאמני הנפש 2021 לבלי יידח ממנו נידח...
  • 4K
    • C
    שיתוף - לביקורת אוהבת ציון
  • castamir //
    • האשכולות התאדו בזה אחר זה. בדיוק כמו החלומות שלה.

    ניסתה לתפוס, לאחוז בהם בזנבם. אולי תוציא בדל אחד של מידע אמיתי מרגיע מתוך כל הזעם, הייאוש, התסכול הבוער. לברור בר מתוך תבן דיס-אינפורמציה העולה באש.

    כמו ילד שרודף אחר בועות סבון, האשכולות נעלמו, לועגים לה. רגע אחד הם עוד פה, ברגע הבא הם כבר בעולם אחר. טוב יותר, כנראה.

    >>>

    שלושה ימים לפני כן.

    יום הולדת בראש חודש אב. בכל שנה הייתה מסתבכת. מסיבת יום הולדת – אסור. החגיגה עם החברות הייתה מתקיימת רק שבועיים אחרי. בזמן בו אפילו היא עצמה כבר בקושי זוכרת את תחושת הגדילה שביום החשוב הזה.

    אליהו הפתיע השנה.

    "שבת בבית מלון מול הכותל?" דמעה בהתרגשות. "אתה יודע שזה היה החלום שלי מאז הפעם הראשונה שהם פרסמו מודעה בעיתון! ועוד ביום הולדת שלי! ובחודש מנחם-אב! זה... מושלם!"

    "אבל", נזכרה להיבהל. "זה לא יקר מדי?"

    ועוד עכשיו, עם כל הגזירות החדשות של ליברמן. הם יהיו מהראשונים להיפגע, זה ברור. אליהו אברך כולל אלוף שתורתו אומנותו. היא תצטרך לעבוד יותר כדי לכסות את העלות, או לעבוד פחות כדי להיות עם הילדה בבית... טוב שלפחות יש לה את הלימודים המובטחים עם המשכורת הנפלאה. לא כולם שרדו את המסלול, חברות טובות נשרו בדרך, רק היא עדיין שם, חושקת שיניים ושורדת בדרך ליעד המובטח.

    "קצת יקר אבל שווה כל פרוטה". השיב בקול מתנגן.

    שיר חדש החל להתנגן גם בליבה.

    לא מטאפורית. שיר. שיר חדש של ממש החל לזמר בליבה ובמוחה. כבר זמן רב שזה לא קרה. השיר הלך והתעצם בשבת ייחודית בין החומות. קרם עור וגידים מול אבני הכותל הגדולות. חילק את עצמו יפה לבתים ולפזמון ברוח מרפסת האבן הקרירה, על צלחת ענבים. "יש ענבים עם לב אדם", הרהרה בחיוך מול שערי אבן קשתיים.

    ביום ראשון בערב, אחרי העבודה, תלך למיכלי להקליט את השיר. יהיו בו מילים על ירושלים. אלפי בני ישיבות ינועו בקצב לצליליו. עשרות אלפי לבבות יתחברו ויחושו את קדושת העיר דרך הלחן הנפלא. מצעדים יפתחו בו וכבוד העיר יתפאר דרכו.

    >>>

    בבוקר, פתחה באיחור את המחשב. טיילה קצת בפורום המקצועי עוד לפני שפתחה את המייל.

    ושם, בג'ימייל, חיכה לה הסלע האימתני. מוכן לצנוח, להתרסק ולרסק.

    "פיטורין". טען המכתב באותיות אדומות.

    "גם את קיבלת?" קפצו לה הודעות מחברות בפינה הימנית של הג'ימייל.

    ופתאום ראתה את כל החדר בשחור. הביטה בפליאה אפטית בנורת הפלורוסנט, שדלקה כרגיל דרך החושך.

    ניגשה לחלון, לנשום אוויר ואור. אך גם בחוץ, נראה שהשמיים הכהים התחברו אל האדמה. לא מותירים מרווח שאינו לחוץ ומועק.

    לראשונה בחייה הבינה את הביטויים "השמיים נפלו" ו"עולמה חשך". חבל, העדיפה שלא להבין אותם עד סוף ימיה.

    >>>

    חזרה לפורום. כבר עלו שם אשכולות על זה. הרוב גינו. פה ושם היו כאלו שהסבירו, אך עד שהחליטה האם להתנחם – נמחקו האשכולות על דבריהם. אולי עדיף כך. אך את החלומות שנמחקו, איש לא יוכל להסביר.

    רק שעתיים לאחר מכן, כשהצליחה לחזור לשפיות, הבחינה והבינה שהשיר התאייד גם הוא. כבה בתוכה. קמל בלי להשאיר זכר.

    ככל שניסתה להיאחז בצליל מצליליו, בתו מתוויו - כך חזר אליה שוב ושוב ההד מהקיר.

    אפס.

    לא יודעת איך, מצאה את עצמה צועדת ברחוב, המומה. אבלה. כי לקחה מיד ד' כפליים.

    אך מה זה היה לו לרחוב שנוהג כמנהגו?

    חבורת בנות עליזות בקוקו מקפץ וצחוק מתגלגל דילגו רגל-רגל בין הכביש למדרכה בדיון על מחנה קיץ מתקרב.

    זוג מודרני יצא ממכולת עם שקיות מלאות וחיוכים גדולים. צפצף בשלט והכניס הכול לתא מטען של רכב עדכני.

    אברך בחליפה רבנית הנהן בשביעות רצון גורפת לתוך הטלפון שלו.

    מה קורה לכם? העולם השתגע?!

    רצתה לצעוק. רצתה לזעוק. לא רצתה לסיים במוסד סגור.

    המשיכה לצעוד בפנים חתומות.

    <<<

    אחרי שעה של צעדה ארוכה ללא תכלית, המם חום השמש את מוחה. נכנסה לחצר אבן ירושלמית מוצלת, קרסה על ספסל עץ חום-ירוק מקולף, נשען לקרן בית.

    הרכינה ראש אל הקיר, קור נגע ברקותיה. המייל נשכח ממנה, גם האתר על אשכולותיו. רק הניגון האבוד כאב את עצמו דרכה. בכתה את הבית הראשון. ייבבה את הבית השני. התייפחה גם את הפזמון.

    כשקמה, השמיים היו שחורים כבר לכל הדעות.

    קולות מניין חצרות עקשן הזכירו לה:
    אם לא באתרא הדין - בכל אתר ואתר.
    אם יש שכר לפעולתה - הוא יהיה שכר נמוך, בינתיים.
    ומזוני רוויחי, ופורקנא - מן קדם אבוהון די בשמיא.

    ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: ברוך 2, רמיזה, פררו רושה ועוד 178 משתמשים181 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ק
    קוביד
    תריבו, תריבו מי יותר טוב, איך אמר מנחם בגין? מאחל הצלחה לשני הצדדים.
  • 983
    • ה
    שיתוף - לביקורת תמונופש
  • הני ר. //
    • "מימיני מיכאל משמאלי גבריאל"
    אמרתי בנשיפה עצבנית.
    ככה זה.
    מירי אמרה שהיא חייבת לסיים. ידעתי כמו תמיד שגם ממנה לא תבוא לי הישועה.
    אז ככה קוראים לי חני.
    נולדתי לקנא.
    פשוט וקל.
    אף פעם לא הצלחתי להגשים שום חלום. הייתי ועודני אשה אפרורית. מה שאני לא מנסה זה אף פעם לא וואו.
    ובאמת שניסיתי.
    צבעתי את הבית. הסיהרה הנוצצת יצאה כמו מחול שדים של כתמי צבע מכוערים.
    הסדר בארונות שהבטחתי לבעלי אחרי סיור יקר באיקאה גם הוא מזלו דומה לקירות.
    למדתי הרבה. יותר מידי.
    קישוטי עוגות. מזכירה רפואית. טיפול רגשי וקורס קצר לאירדיולוגיה.
    עברתי גם סי בי טי ועוד קורס של צמחים. אה וגם ספרות ותסרוקות.
    מהכל יצא כלום ושום דבר.
    הקושי העיקרי בחיי הוא בשתי האחיות הנחמדות שה' הציב לי בבניינים שלפני ומאחורי.
    חיה הקטנה בבית.
    רבקי הבכורה.
    שתיהן מוצלחות. טובות וגם עובדות.
    חיה עדיין נוסעת אחת לשבועיים להורים וחוזרת עם דשים חמים בריח ילדות ממכרת.
    רבקי גם היא נוסעת פעם בשבוע. סוג של הרגל ישן שאמא עדיין הייתה מגיעה לעזור לה.
    לילדים שלי כבר פנקס ארוךךך מתי כל אחת מהדודות הייתה אצל סבתא רמות.
    ואין לי תשובה לתת להם מתי אני.
    היינו שם לפני שנה.
    זהו.
    אבל זה לא רק זה.
    הן קלילות. זורמות. ויוצאות המון.
    אולי בגלל שסירבתי אולי מסיבות אחרות הן נפגשות המון. ככל שזה קורה אני מסתגרת עוד יותר.
    היום נשברתי סופית.
    הן יצאו ביחד ליומיים. כל המשפחה. וחזרו עם חוויות ותמונות שעמדו לי דמעות בעניים.
    הן לא הזמינו אותי. כי חשבו שזה יקר לי.[נכון!!]
    שיהיה לי קשה עם שבעה קטנים-בינונים לההיסחב [גם נכון].
    מלמלתי 'איזה יופי' קריר ושילחתי את אחייניתי שהגיעה לגרות אותנו מכל הטוב הזה.
    טלפון בדמעות לבעלי לא פתר את המועקה. גם לא ההצעה שלו לצאת לאן שאני רוצה.
    אחרי כמה דקות מדוכדות נפלה בי החלטה נחושה וקראתי לכל דרדקי ארזתי את הבגדים הכי יפים.
    התקשרתי להסעה.
    "תיקח אותנו לאטרקציה הכי יפה באיזור"
    "אנ'לא מכיר" הנהג מגרד בקרחת ומתחיל לשלוח הודעות קוליות לחברים.
    "יודעת מה? אני אקח אותך לנחל שלקחתי אתמול משפחה כמוכם"
    סולחת לו על 'הכמוכם' כי אין לי מושג אם הוא מתכוון לחרדים כמוכם או מסכנים. העיקר שיקח.
    מגיעים לחורשה מקסימה. שקטה וריקה. נס ראשון.
    "את רוצה לשלם לי לפי שעות ואני אקח אתכם פה באיזור?"
    "כן" זה בדיוק מה שאני רוצה.
    נס שני אוטו גלידה עובר ואני קונה לכולם טילונים. הכי יקרים. שיהנו.
    מתחילה להרביץ תמונות.
    ידיים למעלה. למטה. ממול הפוך, על הרצפה. עם נעליים ובתוך המים.
    ממשיכים.
    יער מקסים. מוצאת שולחן שמחכה רק לנו. פותחת חטיפים. תמונותת.
    הילדים קולטים את המצב ומשתפים פעולה נעמדים בזוגות חיוכים עד לשמים.
    אפילו בעלי משתף פעולה.
    "אם אתם רוצים אמא שלי גרה פה במושב ליד. יש לה עגלים חדשים ותרנגולים. אני לא אקח לך כסף על הזמן הזה. אני אכנס לבקר אותה"
    בטח מסכימה.
    הילדים בעננים.
    תרנגולים ברווזים ועגלים. תמונות כמו פוסטרים.
    חוזרים.
    אני יורדת לפוטו. "אני רוצה שלושה אלבומים דיגיטליים."
    "לעכשיו" אני מוסיפה.
    "יש לי תוכנה מוכנה את רק מכניסה את התמונות. תוך עשרים דקות זה מודפס."
    הנערה החמודה עוזרת לי. נס.
    חוזרת לבית בלי נשימה.
    "שרייייי לאהל'הההה" הן מתייצבות לצידי.
    "את רצה לרבקי. ואת לחיה"
    "תראו להן."
    התמונות מלטפות לי את הפצע השותת שנפער לי עם השנים.
    מפזמת לי חיוך של מנצחים. מארגנת את השקיות עם שיר מחכה לאור חוזר.
    חצי דקה אחרי זה הן חוזרות.
    חיה לא עונה. כנראה נסעה.
    אצל רבקי הלכו שון הם יוצאים בחמש בבוקר לים.


    -------


    מסקנה שלי, אל תאמינו בחיים לתמונות!!!!
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: אש קודשית שרופה!!!, אילה מינה, הרי זהב ועוד 51 משתמשים54 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ס
    סיפור8
    בעז"ה חזק ביותר, מעלה חיוך... פעם אמרה לי מישהי שאחד האתגרים הכי גדולים שלנו היום בעידן הוואטספ...
  • 1K
    • ד
    שיתוף - לביקורת מצוות כלימון
  • דוכסוסטוס //
    • נחלים של מי גשם מלאו את הכבישים והעניקו לצמיגים הלא ספורטיביים של המאזדה הזדמנות להוכיח כישורים בהפרחת נחשולי מים אל המדרכות. אולי לא פוליטיקלי קורקט ליהנות ממראה של משפחה נשטפת במים עכורים אבל להתחיל את הבוקר עם חיוך זה גם עניין חשוב.

    בהמשך הרחוב דידה אברך עם ילדים ועגלה ללא כיסוי מתחת למטריה רחבת כנפיים. נחום האיץ את הרכב כדי לשפר את עוצמת הזרם ולא התאפק מלפזול אל המראה. המאמץ השתלם, האברך והעגלה נשטפו בצורה מושלמת, התינוק צרח, הילדים נטפו מים, האב, עמד אובד עצות, ביד אחת אחז בקושי במטריה ובשנייה חיפש טישו בתיק, חבל שאי אפשר היה לצלם את זה. להבא, שילמד לקח - לא לצעוד קרוב מדי לכביש.

    נראה שהבוקר התחיל ברגל ימין כי גם צליפות הטלית הצליחו מעבר למצופה. בדרך כלל נותן נחום שלוש ארבע צליפות ציצית ומקסימום אחת מהן פוגעת, היום כבר הראשונה הוצלפה בפגיעה מדויקת על בחור ישיבה קטנה שבשעה כזו בכלל צריך לשבת ב'סדר' ולא להסתובב בשטיבלאך. הפצפוץ של הציציות על הפנים היה נשמע כל כך משובח. לביצוע מושלם הוא נתן עוד שתיים שלוש ששוב קלעו היטב.

    במקום האהוב עליו מתחת למזגן ישב אחד שלא נראה מתפלל קבוע. נחום ניגש אליו בתנועת יד מנופפת שמשמעותה 'עוף מפה, זה מקום שלי', התמים תפס בבהילות מתנצלת את תיק התפילין שלו ומיהר לפנות את המקום. אולי באמת הגיעה השעה להגדיר מקומות קבועים גם בשטיבלאך.

    לאחרונה נפוצה תופעה שמגיעים שנורערס ולפני 'עלינו' מכריזים על מרכולתם בניסיון לסחוט דמעות ובעיקר כסף מהמתפללים. כל אחד מנפיק סיפור מזוויע יותר מהשני, בדרך כלל נחום מתעלם מהם בהפגנתיות, בית כנסת לא אמור לשמש כמוקד איסוף כספים.

    אבל מה שהיה היום זו כבר פריצת גדר. החצוף התורן, לצורך העניין – חתן יתום עם אימא חולה, פצח בנאום בכייני לפני שיר של יום "כשהייתי בן שמונה התייתמתי מאבא שלי, לפני חמש שנים אימא שלי...", כל עוד זה קרה לפני 'עלינו' זה עוד היה נסבל, מי שרוצה מקשיב, מי שלא רוצה יכול ללכת, אבל לפני שיר של יום? היום זה שיר של יום, מחר זה לפני אשרי ומחרתיים יפטרו את החזן וימנו במקומו חתנים יתומים למיניהם.

    נחום הבין שאם לא הוא, לא יהיה מי שיבלום את התופעה המטרידה. "נו.. שַׁה! שַׁה! נו..., בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו" בצעדים נמרצים הוא פסע לעבר הבימה "אמצע תפילה עכשיו, נו... שַׁה!". הבחור התגמגם וירד מהבימה נכלם, "מה זה פה? שוק? כל אחד לוקח מיקרופון?! זה בית כנסת פה!" הוסיף נחום להשתלח בו וצלף בו צליפת נזיפה בציציות הטלית.

    כשחזר הביתה הבחין בחתולה מכוערת רובצת בכניסה, הוא הניס אותה ברגלו אך היא התרחקה ומיד חזרה אל החלק המקורה, לקח לנחום רגע להבין שהיא מתגוננת כאן מהגשם שלא פסק כל העת.

    החתולה נראתה אומללה כל כך ובלבו עלה רעיון, הוא שלף מתיק התפילין את שקית החלב שלקח מהקאווע שטיבעל, פתח אותה כדרכו עם השיניים ומזג כמות נדיבה לתוך עציץ נוי שעמד בכניסה, החתול זינק אל העציץ וגמע מן החלב.

    המראה היה קוסם אך פתאום צלצל הטלפון ממספר חסוי, "מדברת אראלה ממפעל הפיס, אני שמחה לבשר לך שזכית בחמש מאות אלף שקלים".

    נחום שמר על ארשת קשוחה ושאל שאלות טכניות בלבד "כמה זה יוצא לאחר ניכוי המס במקור כחוק ומתי אני רואה את זה אצלי בחשבון?" משקיבל תשובות ניתק את השיחה.

    מזווית עינו ראה את החתולה מלקקת טיפות חלב אחרונות, נדמה היה לו שיש קשר בין המקרים, בין האכלת החתול לזכייה בפיס, לא שהזכייה היא שכר על זה אבל לפעמים הקב"ה שולח לבנאדם מסר שהוא מרוצה ממנו.

    הגשם נגמר והוא גירש את החתולה שלא תתנחל לו בכניסה לבניין.
    מצוות כלימון
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: כותב בקצב, Aארי, אבן דרך ועוד 53 משתמשים56 //
    11 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    T
    Talya kadosh
    האמת, כואב מדי.
  • 676
    • ניהול קהילת כתיבה
    שיתוף - לביקורת מַעֲשֶׂה בְּשְּׁטִיבֶּל
  • ניהול קהילת כתיבה //
    • מעשה ידי @חמצוץ



    -------------------------------------------------------------------------------------

    אי-שם על פני הגלובוס, התאגדו להם קבוצת ידידים, אברכים חסידיים, והחליטו שלא עוד תפילה בבית הכנסת העירוני, הקריר. פותחים קהילה.



    ממחשבה למעשה, תוך הפרה גסה של חוק העזר העירוני- סגרו חצר עם פנלית- הראשונה שנמצאה ביד-2, מאוררים שכוחים הוצאו מהמחסנים, גמ"ח מפה ומשם - וקהילת "אנשי שלומנו - חלם" היתה לדבר מוגמר.



    השמועה עשתה לה כנפיים, ובית הכנסת שניצב על תילו וגילם מאחוריו קהילה חדשה משך אליו, מדי פעם, עוד מתפלל או שניים.



    מטבע הדברים, החלו אט אט העניינים להיכנס לשליטה.



    ר' גֶּעצִיל, הכריזמטי, הפך לממונה על העליות, מכירת הכיבודים וההכרזות בבית הכנסת, אם זה בהודעה הדרמטית על הרצת רשימה למנהל הקהילתי ואם זה במגבית דחופה לרכישת כוסות קרטון לפינת הקפה.



    מוֹיְשֶׁה הנמרץ מצא את עיסוקו כאחראי על ספריית בית המדרש, תפקיד רב זרועות שכלל הטרדת כל-מי-שיש-לו-רשיון (אז כנראה שגם כסף, לא?!) שינדב לעילוי נשמת דודו-חורגו הכ"מ את הליין החדש שכולל חמישה סידורים עם הביאור המשולב (זה של גולדנשטיין, המקובל), לכל עת מצוא - שחרית, מנחה מעריב ועוד אי אלו תפילות שמצא גולדנשטיין בגנזכי הרמב"ם. כריכת הספרים היתה גם היא תחת חסותו, וכשנשאר לו מרץ בערב היה גם מלקט את הספרים של אלו הפרזיטים, כן כן, צריך לקרוא לילד בשמו, סוף ציטוט.



    עם התפתחות פינת הקפה וההכרזה הדרמטית על הפיכתה לקַאוֶע שְׁטִיבְּל מן המנין, התמנה מטבע הדברים חֶצְקְל בּוּנִים לאחראי הראשי (כן, היו גם כמה אחראי משנה...), כאשר על כתפיו מונחתהאחריות להביא 35% מהתקציב ולסגור דיל טוב עם הקיוסק שממול על 3 שקיות חלב יומיות. בבין הזמנים 4, ברור.



    במלאות שנה ליסוד בית המדרש התמנה גם שְׁלוֹימֶה יִצְחָק, המַאכֶער הבלתי נלאה, לגבאי הראשי של בית המדרש, תפקיד שכלל אחריות כבדת משקל על התקציב (לא פחות משמונת אלפים ש"ח בשנה!) וגיוסו, ניהול של כל אגפי המשנה – אלה שהוזכרו כבר וגם אלה שלא, וכמובן: האחראי הבלתי מעורער על תנופת הקהילה, הן בכמות המתפללים והן במבנה, שדרש טלאי מעת לעת.



    עברו-חלפו ימים, בית המדרש והקהילה סיפחו אליהם עוד ועוד ועוד מתפללים. העיר התפתחה, בעקבותיה - הקהילה, ובעקבותיה - הצרכים. המבנה היה צר מהכיל ולאחר פעילות מאומצת של רבני הקהילה הצעירה-לשעבר, עסקניה וגבאיה, הגיעו ימי ציפיה ארוכים ומורטי עצבים ל"סיום הבניה". מעפר קמה הקהילה לשלד, ממנו ל"חצי הגמר", ולבסוף נחנך ברוב פאר והדר הבניין האדיר, במעמד "חנוכת הבית" ובהשתתפות שרים, חכ"ים, אישי ציבור, תורמים וכמובן - בני הקהילה.



    עם תום ימי החגיגות, חלוקת התעודות והבעת הוקרות, ולאחר שנסתיימה מלאכת פינוי הסרטים האדומים מהבניין, החלו העניינים להפוך לשגרה.



    אלא, שכאן נכונה הפתעה. הגבאי הראשי, שְׁלוֹימֶה יִצְחָק מיודענו, שבנתיים גם הספיק להתמודד במקום ה-22 ברשימת "כח חיובי למועצה", גילה שמשהו לא עובד. חדר הקפה ע"ש הרב בנימין, קרטע. הזבל נצבר מעת לעת וגם הריח לא היה מן המשופרים שבמבשמי האויר. גם הספריה - שהפכה בשיפוץ ל"אוֹיצַר הַסְּפָרִים תַּלְמוּד זֶעְקִיל" - החלה לחרוק. ספרים נערמו בהרריהם, ספרים חדשים כבר לא נקנו כמעט, ואלו שכן - לא נכרכו, נקרעו ונזרקו.



    גם שְׁלוֹימֶה יִצְחָק עצמו הרגיש שזה כבר לא זה. התפקיד גוזל את זמנו היקר ודורש ממנו כוחות נפש מרובים. "מה קרה?" הוא הרהר לעצמו. "עד שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה התחילו הבעיות?"...



    ממחשבה למעשה, כינס שְׁלוֹימֶה יִצְחָק כינוס עסקנים, אליו נקראו כל הממונים, כשלצרכי ייעוץ נלוו גבאי בתי הכנסת הותיקים.לאחר דין ודברים, חקירה ודרישה,- עצר ר' תנחום, גבאי ביהכנ"ס "שטיבלאך המרכזי", את הדיון והריע: הפתרון בידי! הבנתי את הבעיה. "נוּ?". גחנו כולם לכיוונו.



    ר' תנחום כחכח, נעמד והצהיר ברוב חשיבות: "אתם כבר לא שטיבל! זה הכל. תשנו גישה! אתם משהו אחר!"...



    -------------------------------------------------------------------------------------



    נכתב בעקבות האירועים האחרונים בעיה"ת בית-שמש ת"ו

    עיר שעדיין לא הפנימה שהקהילה גדלה והשטיבל נשלח להיסטוריה...
    • תודה
    Reactions: Aארי, בדוח, Violinist ועוד 28 משתמשים31 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    כתוב נפלא. אותנטי ובועט. כנראה שגם לדעת לנהל בית ספר לא מספיק. לפעמים התלמידים שנזרקים מהשיעור...
  • 412
    • ש
    שיתוף - לביקורת "כי ימצא הגנב"
  • שלמה שקד //
    • בס"ד





    שלוימי יצא מן המקווה וטס במהירות במעלה המדרגות העמוסות מניחי תפילין לקומה העליונה של ביהמ"ד היכן שהכולל שוכן. הוא הסדיר את נשימתו, מנסה לעטות חיוך של הכול בסדר "לא משהו דרמטי, אבל חרגתי ממנהגי הקבוע, טבלתי אחרי התפילה במקום לפניה" הסביר לחברותא שתהה לפשר הסערה, "טוב ר' שלוימה אתה חייב קצת להרגיע עם הפרפקציוניזם שלך, אתה יודע כמה אנשים עוד מרוחים בשעה כזאת על המיטה משפשפים עיניים ב 'נעגעל וואסער' ואתה מתנצל לי על טבילה לאחר תפילה?!"

    "שלוימי יש לך את הארנק שלך" הוא הסתובב וראה את יצחק מחזיק בארנקו, "מה? מתי זה נפל לי?, "לא יודע מישהו נכנס לפה לפני כמה דקות אוחז בארנק ושאל למי זה שייך", "טוב תודה" הוא שמח על האבידה שהוחזרה עוד בטרם הספיק להרגיש בחסרונה.

    "רגע יצחק איפה הכסף?" קרא אחר דקה בבהלה, כולו נדהם ונסער, הוא חיפש בכל התאים הנסתרים שהמפעל הסיני הצליח להשחיל בארנק הקטנטן, אך לא, אין, הכסף אינו פה. הוא התנשף בכבדות, מסתכל סביב ולא יודע מה לעשות.

    "כן זה בטח גנב" חרץ הבלן בפסקנות. "זה הפך כבר לדפוס פעולה קבוע, פעם שלישית בשבועיים האחרונים. "שום ארנק לא נפל לך בטעות מהכיס, מישהו הוציא לך אותו מהמכנסיים בעת שטבלת, לקח את הכסף וזרק את הארנק".

    הוא התיישב מול החברותא שנבהל מהבעות פניו "שלוימי הכל בסדר? מה קרה?", "לא, ממש לא בסדר, אתה הרי יודע כמה אני מחושבן, זה היה הכסף שנועד לשכירות, התכוונתי לשלם היום מיד אחרי הכולל. אין לי כסף אחר בשבוע הקרוב והחשבון בנק כבר תקופה מקרטע, מה אני אעשה?" שלוימי כמעט פרץ בבכי "בחיים לא איחרתי לשלם למשכיר וכעת אין לי אפילו עם מה לאחר".

    "ווי ווי מה שאני אעשה לגנב כשאמצא אותו, מה הוא חושב לעצמו?! אלוקים בבקשה תחזיר אותו בתשובה".





    מוישי יצא מן המקווה וטס במהירות במעלה המדרגות העמוסות מניחי תפילין לקומה השלישית של ביהמ"ד היכן שיש גשר למעבר לבניין הישיבה הצמודה. הוא הסדיר את נשימתו מנסה לעטות חיוך של הכול בסדר, "העיקר שהמשגיח לא יעצור אותי עכשיו ויזהיר שלא אאחר שוב לסדר, לא היום" הוא התיישב במקומו בוחן את הכיסא שמולו שאמור לאכלס את החברותא שלו, אך זה מתחמק בתקופה האחרונה מלהופיע, הוא לא הודיע לו שהוא עוזב אותו אך בימים האחרונים ראה את צלליתו מתנועעת מאחורי מחיצות העזרת נשים. "כנראה הוא פשוט לא רוצה לפגוע ביתום, אבל לא מסוגל לשבת מול חברותא שרק בוהה בו ללא הפסקה" חשב בתסכול.

    הוא היה מודע היטב למצבו, בשבועות האחרונים הוא הפך להיות בחור מופנם, שתקן כרוני וכעת הוא מרגיש גם סהרורי. אבל הוא כבר לא היה יכול להפסיק. הוא היה חייב תמיד מזומנים, כדי לקבל מהסוחרים איתם קשר קשרים, ראשוניות על החומרים כמה ימים לפני שהם מוציאים אותם לכלל השוק. הוא התאהב בנישה שהקנה לעצמו, ספק שיכול לספק את כל המכשירים החדשים, כל המילויים בכל הטעמים, כל המינונים של הטבק וכל מה קשור לסיגריה אלקטרונית.

    הוא לא עשה את זה בשביל כסף לצרכים עכשוויים, אמא ציידה אותו תמיד בדמי כיס מספיקים, אבל הוא רצה לפני החתונה להיות כבר 'סויחר וביזנס-מן', ולא להזדקק לכספי הקרנות והרחמים, הוא רצה לחתן את עצמו בכספו שלו.

    ולכן המחשבות ייסרו אותו, הפכו אותו לדכאוני ושתקן, "זה לא הכסף שלי" כמו דקרו אותו באמצע הלילה השטרות המוסלקים בתוך המזרון הפנימייתי, "הפכתי למקצוען ממש כמו … מהספרים" הוא לא העז להעלות את המילה משורש ג.נ.ב. על דל שפתיו, "זה לא באמת אני" ניסה להתכחש, "מה אני אשם שהביקוש רק עולה, החברה רוצים מכשירים עוצמתיים וכדי להבטיח שאני נשאר 'ה' ספק הרלוונטי אני צריך לשלם הרבה לסוחרים. יש מצב שאני בכלל מפסיד פה, אני כבר לא אוחז ראש, בין הפחד להיתפס, לזהירות ממשווקים שרוצים להפיל אותי עם מוצרים פגומים, לא נשאר לי פנאי לחישובים כספיים". האמת שזה לא הפריע לו שהוא לא מרוויח, הוא רק רצה להוכיח שהוא לא הילד המסכן שתמונות דמעותיו מתגוללות בבתי כנסיות במטרה לסחוט רגשות, הוא סוחר סיגריות אלקטרוניות מבוקש.

    אבל היום זה קרה לו, הדבר ממנו הכי פחד אכן הופיע,

    אבא.

    הוא נכנס למקווה בארשת פנים צדקנית שסיגל לעצמו בשבועות האחרונים, מגבת גדולה משוכה על כתפו, והופ, בטור השלישי שריק כרגע מאנשים קורץ לו ארנק תפוח שבולט מכיס המכנסיים. שליפה מהירה והנה הוא מרגיש אותה בין אצבעותיו, ממשש את השטרות מתחת למגבת, כהרף עין העביר את תכולת המזומן לכיס חולצתו, יצא מהגלגלת, השליך את הארנק במדרגות, ונשף נשיפה ארוכה מול לוח המודעות.

    ואז הלב שלו ראה את המילים עוד לפני העיניים, הוא התחלחל והחוויר כולו, באיחור ניכר החל גם מוחו לקלוט את המילים, "אבא מסתכל מלמעלה" הוא הסתכל על המודעה ופחד מוות הציף אותו, הוא ראה את אבא שלו מביט בו בתביעה כשהוא עטור גלימה זהובה ומצנפת.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: Aארי, הרי זהב, פיקאסה ועוד 21 משתמשים24 //
    0 תגובות
  • 4K
    • פרוגמטי
    שיתוף - לביקורת איחוד משפחות - אני בעד!
  • פרוגמטי //
    • תשפ''ב

    כבר שבועיים כולם ממהרים. אמא וסבתא מבשלות. ואמא של סבתא יושבת ומקפלת מפיות. צריך לפחות שבעים מפיות.

    אני עדיין מתבייש מסבתא, אני כמעט לא מכיר אותה. ואני גם קצת כועס, כי כל פעם שאמא מדברת איתה יורדות לה דמעות.

    אמא אמרה לי שקוראים לה סבתא רבא ושהיא הרבה זמן לא הייתה פה אז לכן היא כל כך 'מתרגשת' כשסבתא אומרת לה משהו.

    בסלון יושבות מלא סבתות שאני בכלל לא מכיר, וכל פעם שאני עובר אני מקבל כמה צביטות בלחי, והן אומרות לי 'אוי זיסלה'.

    בהתחלה הן אמרו לאמא שהן רוצות לעזור לה, ואם היא רוצה, הן יכולות לקחת את הכביסה לנהר או לעזור בבישול, אבל אמא אמרה שעד שהיא תסביר להן איך משתמשים בתנור כבר עדיף שהיא וסבתא תבשלנה...

    בחוץ היו מלא מלא אנשים. כולם דיברו אחד עם השני והיו שמחים כאילו כבר המון זמן הם לא נפגשו.

    פתאום, בא מישהו עם זקן לבן ארוך ושאל בדאגה 'מישהו ראה את סבא שלי?' ברגע הראשון חשבתי שהוא סתם אומר, אבל אז שמעתי אותו אומר לעצמו 'אני לא אסלח לעצמי אם אאבד אותו שוב'.
    נראה לי שבסוף הוא מצא אותו, כי הוא הלך עם איש אחד, ושניהם היו שמחים. זה היה מוזר, כי האיש הזה בכלל לא היה נראה סבא, הוא היה נראה יותר קטן מאבא אפילו.

    טוב, בשנה האחרונה קרו המון דברים מוזרים. אפילו ראיתי את אבא מדבר עם אבא של מוישי רוטנשטיין. שתמיד הוא לא דיבר איתו כי הוא אמר שהוא עצניק. ועכשיו הם היו נראים כמו חברים טובים.

    וגם אמא הפסיקה ללכת לעבודה. וזה דווקא כיף, כי פעם היא בכלל לא הייתה רואה אותנו, כי כבר היינו הולכים לישון עד שהיא הייתה חוזרת. רק בשבת היינו מדברים איתה.

    אמא אומרת שכבר לא צריך לעבוד. יש מספיק משרתים שיעשו את הכל בשבילנו. הם אפילו ישמחו, ככה הם אומרים.

    גם המזג אויר נהיה מוזר. כל שנה בתקופה הזו היה כל כך חם עד שאמא לא הייתה מרשה לנו לצאת החוצה בצהריים. היא הייתה אומרת שאפשר לקבל מכת שמש. מצחיק. כאילו שמש יכולה לתת מכות.

    עכשיו היה נעים. כל הזמן. לא פעם ככה פעם ככה, כל הזמן אותו דבר. אמא הפסיקה להתקשר לאורי בץ. ואבא אמר, שהוא רואה כל יום את אורי בץ בבית כנסת אחרי התפילה, אומר שלום לכולם. כנראה שנגמרה לו העבודה.

    החג השנה הוא אותו חג כמו בשנה שעברה. אבל יש דברים שונים.
    שנה שעברה, אמא לא הספיקה לכבס. היו לה ערימות של כביסה, והיא אמרה שהיא לא תצליח לכבס כלום, מרוב שזה מרגש. ושהיא לא חשבה לרגע שבאמת זה יקרה. אז בנס, היא הורידה לנו מהארון למעלה את הבגדים החדשים שהיא קנתה בסופונה (היא תמיד קונה רק שם) בשביל סוכות.

    השנה החג התחיל כבר מעכשיו. למרות שהתאריך שלו יהיה רק עוד שבוע, כבר מרגישים אותו באוויר. שלשה שבועות של הכנות עומדים להסתיים. זה באמת הרבה זמן, אבל אבא אומר שזה חג יותר חשוב מפסח. כי הניסים שהשם עשה לנו הם הרבה יותר גדולים מיציאת מצרים. אולי אפילו יבטלו את ההגדה של ליל הסדר...

    טוב, אני חייב ללכת, אבא הביא את הכבש של קרבן תודה ואמר, שנקריב את זה בערב תשעה באב לפני הסעודה של החג, וככה נגיד תודה להשם שגאל אותנו, ובינתיים אני אחראי לשמור עליו.
    איחוד משפחות - אני בעד!
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: איזה עשר השמח בחלקו, ג'יחניק, HennyS ועוד 249 משתמשים252 //
    18 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    Natan Galant
    Natan Galant
    מרגש בצורה יוצאת דופן, מציג לנו את העתיד לבוא במילים פשוטות ויומיומיות, פשוט כיף! תודה פרוגמטי.
  • 790
    • א
    שיתוף - לביקורת זיכרון מליל תשעה באב
  • אשר שרבר //
    • והיה את ר' שמואל השמש הזקן של בית הכנסת, זקנו לבן כשלג יורד על מידותיו ובית הכנסת היה חשוך רק נר התמיד מקפץ מעל ארון הקודש הפרוכת כבר הוסרה וספסלי העץ הכבדים הפוכים היו, לא חסו על שלמותם כמו ציפו שגם הפעם ישליך חמתו עליהם
    וכולנו המתנו לו לר' שמואל שיטופף בפוזמקאותיו ויתכופף עוד ויפתח את הארון שבתחתית הבימה, משם יוציא חבילות של נרות, 72 כתוב עליהן בירוק, מארזים של קרטון לבן ומשם במשורה חילק נר אחד לכל אחד.

    והיינו יושבים על הספסל ההפוך ומאזינים להרב פריד המקונן את נבואתו של ירמיהו מעל מדרגת האבן של ארון הקדוש החשוף ומביטים באלו השרויים בעצמם ובאבלם ומבטם לא נודד לאחרים לראות באיזה צבע נעלי הבד שלהם ובאיזה עמוד אוחזים והשעווה היתה מטפטפת ומותירה חותם בקינות המהוהות יחד עם הדמעה של השנה שעברה

    לעוד     רגעים של אשר

    1626596979952.png
    קרדיט: חיים גולדברג
    1626596979952.png
    • תודה
    • וואו!
    • כועס
    Reactions: הנף מקלדת, רישל, מנוחה כהן ועוד 21 משתמשים24 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ר
    ראש לשועלים
    מן הראוי למחוק את התמונה.
  • 2K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת השמשאים
  • הדוויג //
    • הבוקר נראה כמו כל בוקר אחר בשנים האחרונות. ג'וזף פתח את התריסים מתוך הרגל ישן, הדליק את האורות ופנה להעיר את בנו.
    "בוקר טוב, רונלד. לקום, הגיע הבוקר".
    "אבא, תכבה את האור", מצמץ רונלד כשהוא מכסה את ראשו בשמיכה. "זה מסנוור".
    "בוקר. צריך לקום".

    לאחר שעה קלה כבר היו האב הבן רכובים על האופניים בדרכם לבית הספר.
    "היינו יכולים להרוויח עוד שעה כל בוקר אם היינו נוסעים במכונית או באוטובוס כמו כל האחרים", התלונן רונלד. "לא הייתי צריך לקום כל כך מוקדם".
    "אתה צודק. אבל זמן זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. אתה יודע שאנחנו נמנים על חברי ברית"---
    "ברית השמשאים. אני יודע". נאנח רונלד. "אבל מה כבר יקרה אם נסע פעם אחת ברכב? כל החברים כבר צוחקים עליי. נמאס לי להיות שמשאי".
    "אנחנו מצילים את העולם"
    "די כבר עם הדרמטיות הזו. מצילים את העולם. אפשר לחשוב..."
    "טוב, הגענו לבית הספר. להתראות רונלד. תלמד טוב".

    בערב התיישבה קרולינה ליד בנה ולטפה את ראשו. "מה יש רונלד? למה אתה נראה עצוב?
    "אני בכלל לא עצוב".
    "אז מה?"
    "כלום. זה בכלל לא אכפת לי".
    "מה קרה שבכלל לא אכפת לך ממנו?" חייכה אמא.
    "סתם. היום רציתי לשחק עם דיוויד בגיימג'ול החדש שהוא הביא. הוא שיתף מלא ילדים ורק אותי הוא לא רצה לשתף. הוא אמר לי 'אני לא משחק עם שמשאים. לך תשחק עם האופניים שלך'".
    "אוי. זה באמת לא נעים". השתתפה אמא בצערו.
    "נמאס לי כבר. למה אנחנו שמשאים? למה צריך בכלל שמשאים?"
    "בוא חמוד, תתארגן מהר לשינה ואני אספר לך את כל הסיפור".

    אחרי ארוחת ערב ומקלחת נעימה התיישבה קרולינה ליד בנה, "הכל התחיל לפני עשרים שנה", פתחה.
    "אני לא אסבך אותך עם נתונים ומונחים מדעיים כמו התחממות גלובלית ואפקט החממה, אבל כדור הארץ הגיע אז למצב שבו הוא עמד לפני סכנה קיומית מיידית.
    אני זוכרת את השנים הללו כמו קטסטרופה אחת מתמשכת. הימים היו חמים מנשוא, הטמפרטורות בקיץ היו בלתי נסבלות. הקרחונים הלכו ונמסו, מה שגרם לעלייה של גובה פני הים וסכנה לערי החוף. מי האוקיינוסים הפכו להרבה יותר מלוחים וזה פגע באקולוגיה בכל מיני רמות, למשל, כמעט ואי אפשר היה להשיג דגים. וזה עוד הנזק הכי קטן. אגמים ונהרות התייבשו כך שהיה מחסור במים לשתיה, מה שגרם למשבר חקלאי חסר תקדים. זה הביא להתפשטות של מחלות ומגיפות ומכאן המצב הלך והחריף כל הזמן. שיטפונות, בצורות, גלי חום והוריקנים. תחושה של סוף העולם.
    ועידות האקלים הבינלאומיות הפכו לנושא הכי חם, תרתי משמע... כולם חיפשו איך אפשר לפתור את המשבר, לא היה אחד שלא הבין שאם לא תיעשה פעולה דרסטית - כדור הארץ יהפוך תוך כמה שנים לבית קברות אחד גדול.
    ואז הגיע הרעיון הגאוני של פרופסור דארקן דסאן.

    דארקן דסאן היה פיזיקאי ואקולוג מבריק שזכה בהמשך גם לפרס נובל. הוא הגה רעיון להעלות כלי טיס מיוחדים לגובה של עשרים ק"מ, לשכבה העליונה של האטמוספרה, ושם לפזר חומר מיוחד שנקרא חומצה גופריתית מהודרטת. החומר הזה ייצור שכבה שתחצוץ בפני הקרינה המסוכנת ובמילים פשוטות - תסתיר את השמש. תחשיך את כדור הארץ.
    כמובן שבהתחלה זה היה נשמע רעיון מופרע, אבל עם הזמן אנשים ומדינות הלכו והשתכנעו שזהו הפיתרון היחיד למצב. כדי שכדור הארץ ישרוד, עליו לוותר על השמש.
    ועדיין, לא כל כך מהר האנושות הסכימה לחיות בלילה תמידי. רק כשחצי מלוס אנג'לס נמחק בגלל הצפה של מי ים ואלפי אנשים נספו, העולם התעורר סופית והבין שאין ברירה אלא ליישם את הפיתרון של פרופסור דסאן לפני שכולנו טובעים.

    הפרויקט השאפתני יצא לדרך. המטוסים עלו לשמיים, פיזרו את החומצה ולילה ירד על העולם. החודש הראשון היה הכי קשה. פתאום לקום לבוקר חשוך, צהריים ללא אור, וערב ללא תקווה לזריחה שתבוא מחר. אנשים רבים נכנסו לדיכאון.
    ועידת האקלים הבטיחה שהפיתרון הוא זמני בלבד. זה יקח רק כמה חודשים, ואז נוכל להפסיק עם זה. אם רק יהיו מספיק אנשים שיקחו אחריות ויפסיקו לפלוט גזי חממה.
    בשבועות הראשונים כולם הקפידו על ההמלצות. אבל לאט לאט רוב האנשים התחילו להתרגל לזה שאין שמש. היו אפילו כמה יתרונות במצב החדש. תוך שבועות ספורים כמעט כולם חזרו למנהגיהם הישנים.

    אבל הייתה קבוצה לא מבוטלת של אנשים שעוד התגעגעו לשמש. הם הפגינו בכל מיני מקומות, ערכו כנסי הסברה וניסו לשכנע את העולם להפסיק לזהם, לסגור את המפעלים התעשייתיים, לא לנסוע ברכבים ובמטוסים כדי להפחית את פליטת גזי החממה כדי שנוכל לקבל בחזרה את השמש. 'השמשאים', כך קוראים לנו. חובבי השמש.
    לצערי הרב רוב העולם התרגל למצב הנוכחי. אף אחד לא מוכן לוותר על הנוחות שלו בשביל לקבל בחזרה אור יום. אנחנו השמשאים מהווים אחוז קטן מאוכלוסיית העולם. אבל אנחנו פה. לא מוותרים. מוסיפים לנסות ולשכנע עוד ועוד אנשים להצטרף אלינו. ממשיכים להתעקש לא לנסוע ברכבים ובמטוסים ולא לרכוש תוצרים של תעשייה מזהמת.
    "מה הבעיה?" אומרים לנו האנשים. "מה חסר לכם? אין אור? יש אור. יש פנסי רחוב. אי אפשר לייבש כביסה בחוץ? בשביל זה יש מייבשים חשמליים". לך תסביר להם שזה לא עניין טכני של אור או של ייבוש כביסה.
    יום. שמש. זה משהו אחר לגמרי. אתה לא מבין רונלד, כמה אנחנו מתגעגעים ליופי של הזריחות והשקיעות. לצבעים חיים ואמיתיים, לראות את הטבע, לאור החזק שמציף את כל העולם. ליום, פשוט יום.

    "אבל מה זה באמת?" שאל רונלד בעיניים פעורות. "מה זה יום?!"
    "אי אפשר אפילו להסביר. אני יכולה אולי להראות לך תמונות, אבל זה לא זה. שום דבר לא ישווה לעולם האמיתי שבו חיינו.
    נכון, רוב העולם לא איתנו. יש כאלה שצוחקים עלינו, שאפילו לא מבינים בשביל מה אנחנו מנסים לפעול. יותר ויותר אנשים כבר לא ממש לא זוכרים את החיים שהיו פעם. הם חיים בחושך וטוב להם עם זה. צעירים כמוך מעולם לא ראו יום אמיתי.
    אבל אנחנו בשליחות. היחידים שעוד מבינים מה זה אור אמיתי. ואנחנו נמשיך ונתמיד במעשינו עד שנחזיר את השמש".

    אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו.
    • תודה
    • וואו!
    • עצוב
    Reactions: מנוי פרימיום, אמת מארץ תצמח, hershy sh ועוד 127 משתמשים130 //
    14 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    נ
    נ. גל
    לחשוב לרגע אחד, שבעצם המצב החלומי שאנחנו לא מכירים הוא המצב התקין... שינוי תודעה ממשי. תודה...
  • 1K
    • ה
    שיתוף - לביקורת המלכות שלך היא
  • ה. רז //
    • פרק א':

    מאז שזוכר נַחוּמְקֶה את עצמו הולך אל החיידר זוכר הוא את "שְלוֹיְמֶה המעביר".
    כמו תמונת ילדוּת בצבעי פסטל רואה הוא בעיני רוחו את שער החצר של החיידר ואת הכביש הסואן מלפניו. רואה הוא מכוניות מִדְגָמִים שיצאו זה מכבר מן השוק שועטות בחדווה על האַסְפַלְטְ השחור, זוג אופניים ושני קטנועים גומעים את הכביש בשריקה ומשאית אחת ישנה של תנובה מזדחלת לאיטה בעיקול.
    שער החיידר היה ממתין יום יום לתינוקות שיהדפו אותו בידיהם הקטנות, אך האספלט השחור שרובץ היה לפניו גרם לו לחרוק באימה בעת שזאטוט כלשהו היה מתפרץ, חסר דאגה, אל הכביש, לא מביט לצדדיו כלל כי אם נושא עיניו אל מעבר לשער החצר, ליבו כבר נתון להמולה הילדותית השוקקת מאחוריו.

    יום אחד הגיע שלוימה. עיניים טובות תחת גבינים עבותים, שער שיבה וזקן מאפיר.
    רחב וחזק, עם קולו הרועם, ניצב שלוימה על שפת המדרכה, חוסם בזרועותיו הגדולות את הירידה לכביש, ממתין עד כי תצטופף סביבו קבוצה רוחשת של זאטוטים, מפטיר "שלום" ו"בוקר טוב" מחויכים ומשמחליט כי הגיע העת- יורד אל הכביש ובקולו הרועם עוצר את התנועה, כשזרועו החסונה מונפת, כמו חוסמת קופסאות מתכת אלו מלהתגלגל על השחור השחור הזה...

    הזאטוטים היו מכירים אותו, את שלוימה, מאותו יום בו הכירו את בניין החיידר הישן. משיבים היו לו "שלום" בציוץ מבוייש. מוסרים "תודה רבה" מאמא או מאבא וממתינים על המדרכה ליד רגליו הגדולות- עד כי ייתן את האות ואז היו פורצים בצהלה אל הכביש , פאותיהם מתבדרות ברוח, וחיש מהר נבלעים מבעד לשער הגדול, הלח עדיין מטל הבוקר.

    היו ילדים קופצניים וזריזים שניסו לחמוק מבין זרועותיו הגדולות של שלוימה ולחצות את הכביש בריצה טרם ירד משפת- המדרכה ועצר את התנועה בקולו... אך זרועותיו החסונות של שלוימה היו מהירות וזריזות מרגליהם הקטנות ואצבעותיו היו תופסות בצווארונם או בחגורת מכנסיהם, מניפות אותם אל על כשרגליהם מתנפנפות באוויר ובאיטיות ובזהירות מפגישות את נעליהם הקטנות עם אבני המדרכה.
    גם לאחר שנרגעו מהתעופה הזעירה עדיין היו שפתיו של שלוימה מלחשות: "טאטע אין הימל, פיקוח נפש... אוי, אוי, אוי, פיקוח נפש..."

    נחומקה, גם הוא זאטוט היה, שובב, עליז ופקח, אך מאותו יום בו הניף אותו שלוימה בעת שניסה לחמוק אל הכביש, היה נחומקה מצייץ בוקר בוקר "שלום" ילדותי לעבר נעליו הגדולות ומלפף בזרועותיו אחת מרגליו של שלוימה, עד שנעה אל עבר הכביש- אז היו רגליו הקטנות של נחומקה רודפות זו אחר זו בזריזות ומעבירות אִתַּן את מטען העליזות והפקחות אל תוך בניין החיידר.

    עוברים היו הימים זה אחר זה בשרשרת ואין יום דומה לחברו, אך מדי יום ניצבה אותה תמונה לפני שער החיידר עם טל של שחרית: שלוימה וזאטוטיו.
    אוהבים היו הזאטוטים את שלוימה על כי אהבת נפש היה אוהב שלוימה אותם, וּבְחוּשִים דקים של ילדים קלטו זאת והשיבו לו אהבה.
    איך השיבו?

    אותה תמונה של בוקר הייתה מתרחשת בשעת צהרים מעברו השני של הכביש, עת היו יוצאים הילדים מן השער אל אמהותיהם הממתינות ליד ארוחת צהרים חמה.
    לאחר יום עמוס של לימודים ומשחקים הייתה בטנן הקטנה של הזאטוטים מאותתת להם וְאֵדָיו של המרק החם שעל השולחן בבית היו ממלאים את אפם הזעיר ומריצים את רגליהם.

    עד לשפת המדרכה.
    כי שם, ליד שלוימה, לא עבר זאטוטון אחד את הכביש לפני שאמר דבר חוכמה או פסוק שחידש לו המלמד באותו יום.
    והיו אומרים.

    היו תינוקות של בית רבן פוסקים לו פסוקים, משננים לו אותיות א'-ב', משמיעים לאוזניו הכרויות משניות ומשגדלו- אף מנגנים לו גמרא.
    והיה שלוימה מתאנח בהנאה, צובט בחיבה לחי רכה, בוחש בתלתלים כהים באהבה ולוחץ ידו של נער בהערכה.
    כך השיבו לו, לשלוימה,
    הזאטוטים.
    והיה שכר זה שהשיבו לו הרבה מאד..!
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: ליאורהA, T.S, בדוח ועוד 22 משתמשים25 //
    4 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    ה. רז
    תודה.
  • 1K
    • ע
    שיתוף - לביקורת תגדלי אותם באהבה 2
  • עיתונאות ועריכת תוכן //
    • 2.

    טוב לשלם ארנונה. נכון? לא אמרתי בלי הנחה, סדרו לכם הנחה של שבעים עד תשעים אחוז, אבל אז – תשלמו עם כל הלב, המון דברים טובים יוצאים מארנונה. אצלנו נגיד תקעו שני ספסלים ממש על הפתח של הבנין. אחרי שגמרו לחרוק לנו במדרכה ואנחנו גמרנו לחרוק שיניים על הרעיון והמיקום והעיריה, והרבנים שמתנגדים והמפגע החינוכי מהפרחחים שיתיישבו שם ועוד ועוד ועוד תואנות. למעשה ידענו שטעינו. יש תפקיד לעדת הקרשים הממוסמרים האלו ויעוד להביא טוב לעולם.

    אז זו חלוקת העבודה. בשעות הבוקר הספסלים שייכים לקשישים ומעלה. הם מגיעים בליווי של זרים כהים ממינים שונים, עם הליכון מקל או עצמאית. הספסלים תומכים בהם בשתיקה בזמן שהם תופסים כמה קרניים שמספיגות להם סידן לעצמות הגרומות, מחכים לשום דבר, וקמים להם לאט לעזוב. בערב הספסלים שייכים לבנות מכל גיל כמעט, הן יושבות שם ומשתחנ"שות בזוגות, מתלחששות בקול גבוה, מתווכחות בלהט של חוסר ידיעה קלושה. מיללות על התבגרות ותלאות חברתיות קשות מנשוא. מזכירות לנו בהינף קוקו גולש כמה גלשנו קדימה בזמן וביקשנו לשכוח.

    אבל בארבע – הספסלים הם שלנו.

    אולי יותר לכיוון חמש, אבל מכל מקום זה הזמן שבו אנחנו מוצאים את עצמנו בשיירה בואכה הספסלים. עגלה אמיתית ועגלת בובה, חבילת טישו ומגוון אפים לקינוח, קצת ביסקוויטים, בימבות ואבני חצץ זנוחות שאין כמותן לשעשוע. ואנחנו עם תעסוקה נהדרת עד שבע.
    לפעמים קרובות למדי, מגיעות כל מיני דמויות לארח לנו לחברה על אחד הספסלים ואז יש לנו גם מפגש הווי (עם שכנה) סדנא היסטורית וחינוכית (עם באה בימים) או סתם תכנית צפיה במי שהתיישב כל כך סמוך אלינו.

    היום היה הכל ביחד. היא הגיע מתוקתקת, מטופחת, מטעה קצת, כי מי מתלבש כל כך מושקע כשהוא יוצא להליכה בשכונה? אבל מי יושב על הספסל כל כך הרבה זמן אם הוא לא רק התיישב לרגע מחכה לרכב שיאסוף אותו? לא מוכרת אבל לא מרגישה נטע זר ממש. מבלבלת. כל כך מבלבלת עד שאמדתי אותה בשני עשורים פחות מגילה. הלואי עלי. ישבה שם ושתקה בנעימות.

    שתקתי גם.

    עוד דקה ועוד דקה ועוד דקה, קצת לא נעים. גלגלי המוח תרים אחרי מילות נימוס, סיבה לפתוח את הפה, תירוץ להזיז את תכנית הצפיה הזו שלב קדימה לחיבור עם הקהל. יחי האומץ, העזתי. ניצלתי קצה חיוך שלה כלפי אחד הקטנטנים ושאלתי ברוב חן כמתבקש: את מכאן? הלך לי. מכאן ואילך הכל התקדם כמצופה. היא לא הורידה את משקפי השמש אבל מי לוקח ללב. אמרתי לה שברשותה אני אצטרף לקצה הספסל שלה כדי להיטיב לשמוע ואז פתחתי בחקירה היסטורית נמרצת. אין. אין לכם יהודים בלי היסטוריה. כמובן שההורים שלה היו בשואה. אבא שלה עוד איבד משפחה עם שלושה ילדים. אמא שלה היתה בחורה צעירה. יחד הם ניצחו את היטלר והקימו משפחה עם ילדים נהדרים כמוה. שעלתה לארץ כדי להחזיק את האמא אצלה בבית יותר מעשור שנים. יראת הכבוד שלי די מהר מטפסת כשזה מגיע להרואי אבל הפעם לא היתה לה אפשרות להיעצר.

    רק הגענו לפן החינוכי וכבר התברר שהיא גידלה יותר מעשור ילדים, יש לה שבט עצום, וסביב השולחן שלה לא נדיר שיושבים יותר מחמישה דורות בו זמנית. אהה זה כלום היא מבטלת את היראה שלי בהינף יד, הרי לבת שלה יש ילדים כמנין טוב. הנה מה טוב ומה נעים. ברור ערימות כביסות ברור ערימות עבודה, ביני ובינכן. הכל תותים.

    בשלב הזה כבר הפלגנו למפגש הווי, החלפנו שמות אישיים ומשפחה והתברר שיש לנו קרובים רחוקים פעמיים, זכיתי לכמעט חיבוק עם הכרזה ש"אנחנו משפוחה" בשורוק וסגול עמוק, נכן כיף לאנשים האלו בעלי מבטא ניחוחי שמוסיף לכל דבריהם תיבול עדין ומלא השראה?

    ברור, לא שכחנו מהקטנים סביב והם השתדלו להמיט חרפה על שמי הטוב ולסירוגין להשיב משבי נחת של הברקות מתוקות: "אמא מי זו הזקנה הזו".... "מה את מדברת איתה, אבל את לא מכירה אותה"... וכן הלאה והלאה והלאה...

    ואז היא אמרה את מה שהכי כאב לי. באותו חיוך נעים וסבלני ורואה טוב, היא סיפרה על חברה שפעם שאלה אותה: איזה שנים היו קשות יותר בשבילך, השנים בהן גידלת את הילדים או השנים בהן חיתנת אותן? מסודרת שכמוה, אצלה החיים עבדו מסודר. במשך חמש עשרה שנה הילדים נולדו בזה אחר זה, ובמשך חמש עשרה שנה הם התחתנו בזה אחר זה. הלך לה. על כל פנים כך שאלה החברה ואיזו תשובה שהיתה לה לענות: לא היה קשה לא זה ולא זה. ולמה? חכו זה משפט מכאיב לקרוא אותו אז תנשמו עמוק.

    למה? כי תמיד אהבתי את מה שעשיתי. וזהו

    האבא שלנו חזר. ולקחתי את העגלה האמיתית והמשחק. והטישויים המשומשים והשקית עם הפירורים וכל הקטנים. והלכתי משם. מהספסלים. משאירה את הביטחון העצמי שלי לזרזף שם בין הקרשים לאדמת המדרכה.

    אולי יום אחד עוד הרבה שנים, כשאהיה שייכת לספסלים של שעות הבוקר. אזדמן לכאן שוב.

    אולי אשב ליד צעירה אחת שתפתח איתי בשיחה. אולי קורות חיי יגרמו לה ליראת כבוד.

    הלואי הלואי שהייתי מאמינה שאוכל להגיד לה בחיוך נעים על החיים שלי:
    תמיד אהבתי את מה שעשיתי.


    khhc©
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: soomsum, אביטל שורץ, לארג'ית ועוד 52 משתמשים55 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    מותר לשאול שאלת גול עצמי? למה? למה את מפרסמת את זה כאן ולא במקום אחר שישלם לך בהתאם?
  • 1K
    • ש
    שיתוף - לביקורת כמה עוד נותר להיום?
  • שלמה שקד //
    • בס"ד

    כמה תסכולים אפשר לצבור ביום,
    וכמה הבלגות אפשר לנצור בלשון.

    כמה הכעס יכול להשתלט,
    וכמה שלווה יכולה להתנדף.

    כמה פעמים נגמר לי הכוח,
    וכמה פעמים ארצה מהכל לברוח.

    לחכות להאמין ולקוות,
    שעוד מעט יגיע האות.

    אות, סימן, תן לי את האור,
    שהחיים זה לא רק בור שחור.

    כמה אוכל עוד לצבור,
    וכמה שעות נשאר עוד להיום?
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: קוביד, אהרון1, ברבור באגם ועוד 19 משתמשים22 //
    1 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ש
    שלמה שקד
    בס"ד לעת ערב ישבתי, נפשי חישבתי, מי יתנני מחשבות המחר, אחר שאתגבר על האתגר. אדע להכיל הימים...
  • 825
    • ח
    שיתוף - לביקורת מסיכה מ(ס)תירה
  • חדוי לינד //
    • מוניקה אהבה לשבת על גדות הנחל, להקשיב לזרימה, לשצוף יחד איתו, עם זרימת ליבה ומחשבותיה. זרימת הנחל לא פסקה מעולם, גם מחשבותיה העמוקות של מוניקה לא פסקו לזרום וליבה סער תמיד כנחל באמצע החורף.

    סבא טען שרוחה של מוניקה תנוח בהגיעה לגיל החכמה.

    כאשר החלה ללכת לבית החכמה, רוחה עדיין סערה. סבתא חייכה והוסיפה, נרקח לך תה רוביוס ועד הגיעך לגיל הבגרות, רוחך וודאי תנוח.

    מוניקה כבר הגיעה לגיל הבגרות, ידעה לגדל ירקות, לרקוח צמחים, להיות יד ימינה של ג'וזינה בבית הרפואה. חיוכה היה תדיר על שפתיה, אך רוחה עדיין לא ידעה מנוח. כאשר טיפלה בתינוקות רכים חשה איך באה השלווה לחייה, אך כשחזרו התינוקות לאהל משפחתם, מצאה מוניקה את עצמה שוב, אבודה על גדות הנחל.

    אמא כמו הרגישה אותה, תמיד הייתה מתיישבת לצידה, מעיפה חלוקי אבנים הרחק, מציעה גם לה.

    מוניקה רק שילבה זרועות, התבוננה הרחק, ונאנחה. "לו ידעתי מה רוחי רוצה ממני, לבטח הייתי נרגעת חלקית, אך אינני מבינה אותה, מה חסר לה?! מה מכרסם בה?! אני חייבת לדעת, כיצד אוכל להתחתן עם מנואל, כיצד אדע להחליט מה אני רוצה בחיים, כאשר אינני יודעת עדיין מה רוחי רוצה. האם יבוא יום ואדע?"

    רק אז העזה לקחת אבן קטנה ולהעיף הרחק.

    "ואולי מוניקה, צר לי לאכזב, אך אולי לא תדעי לעולם מה רוחך חסרה, אולי תמשיכי להסתובב עם רוח נושבת וסוערת, תלמדי לחיות איתה, לאהוב אותה, להתחתן יחד איתה, מנואל יכיר את רוחך גם, כולי תקווה בתי, שילמד גם לחיות עם רוחך הסוערת ולאהוב אותה. ילדייך יגיעו לעולם לאמא מקסימה עם רוח סוערת."

    "אבל זאת לא רוח סוערת, או נושבת, זאת מילה עדינה מידי עבורה. זאת רוח חסרה. זאת רוח עצובה. זאת רוח"... מוניקה לא מצאה ביטוי, האבן מצאה ביטוי במקומה, ועפה בסערה הרחק למים השוצפים. "לפעמים אני רוצה גם לעוף, לעוף כמו האבן, לתוך המים השוצפים, להיסחף בזרם העצום הזה, לשכוח מהכל, להניח לכל"

    מוניקה קמה מהחול, בנהר חלפה קאנו משפחתית, הורים וילדים צוחקים, אמא התבוננה גם "זה אפשרי מוניקה, אל תתייחסי לסערות רוחך, התבונני על כל הטוב והרוגע שמקיף אותך פה בכפר." מוניקה ניסתה לתפוס את מבט עיניה של אימה, אך אלו חמקו ממנה "התמונה הזו יפה, מבחוץ. מבפנים?! רק כל אחד בעצמו יודע מה יפה, האם יפה שם בפנים"...

    שתיהן חזרו הביתה, שלובות זרוע, לא רחוק היום בו מוניקה תמצא את עצמה באהל החדש שלה ושל מנואל, מי ייתן ותמצא שם מנוח לרוחה היגעה.



    עברו שנים, מוניקה כבר לא ילדונת, גם לא נערה, היא נשואה למנואל, אמא לאמנדה, ביאנקה, ואנדריאן.

    גינתם פורחת, רקיחות הצמחים שלה מקילות על נשות הכפר, קמטים משורטטים בדייקנות סביב עיניה, כל קו וקמט מספרים סיפור משלהם, מתי נחרטו ומדוע נצרבו בה.

    כל הקווים ביחד כמו מחזיקים את עיניה. רק עיניה של מוניקה מבטאות את רוחה הסוערת, הנושבת ללא רחמים.

    יש לה חיים טובים למוניקה, באמת. אבל, לא טוב לה.

    אל תכעסו עליה, היא רוצה שיהיה לה טוב, האם יש מישהו שלא רוצה את הטוב?!

    אך כיצד אפשר להרגיש את הטוב כאשר רוחך מכרסמת בתוכך, לא נותנת לך מנוח, סוערת ושוצפת?

    מנואל ואמא הרגישו את הקושי, כאבו עבור מוניקה, אך לא היה לאל ידם להושיע.

    חברותיה הרבות לא חשבו או התעכבו אף לא פעם אחת. מוניקה מוצלחת, מחייכת, עוזרת, האם צריך לחשוב מעבר?!

    האם מישהו שם לב לדוק העצבות ששכן קבוע בעיניה, מעבר לחיוכים המזויפים?!

    האם מישהו שם לב לליבה הפועם בכאב מחפש לעצמו מנוח?!

    לאף אחד בכפר אין זמן להתבונן בעיניים של מישהו אחר.

    מהיכן יימצא הזמן להתבונן כאשר אמורים לשאוב מים, לקטוף ירקות, לחלוט צמחים, לצוד חיות, לארוג בדים, לקלוע סלים, לצייר מסכות, החיים בכפר עמוסים, מלאים מספקים וטובים.

    מדוע לחשוב שיש מישהי שעיניה מספרות ההיפך?!

    אך מוניקה ידעה שלא תוכל להחזיק מעמד עוד הרבה ירחים.

    מוניקה אהבה להתבונן בעיני האנשים, להביט בעיניים, לא במסכה המכסה את הפנים. לזהות עצב, דאגה, תקווה ושמחה. לקלף מעליהם את המסכה ולגלות מה מציק להם.

    היא חיכתה למישהו שיבוא גם, כמוה, שיבוא ויתבונן לתוך עיניה, יתבונן ויראה את העצב והכרסום הפנימי, שיבוא ויקלף מעליה את המסכה, שיעזור לה לגלות מדוע רוחה כה סוערת ונעצבת לעתים.

    מוניקה לא התייאשה, בטוח יש מישהו, אפילו מעבר לכפר שיודע להתבונן בעיני אנשים ולהכיר כך את רוחם, ואולי אותו מישהו לא רק יודע להכיר ולקלף את המסכה כמו שמוניקה יודעת, אולי הוא ידע גם להרגיע את רוחה.



    יום אחד זה קרה.

    כן,

    יום. אחד. זה. קרה.

    מוניקה טיילה בשוק.

    בשוק, היא פגשה את דיאה. מוניקה נתקלה בה ליד דוכן של מוכר הכתבים העתיקים. למוניקה היה חלום להצליח לקרוא ולהבין את כתבי זקני שבט האיגבו. היא רצתה לדעת על מה הם חשבו, מה הניע את חייהם, ואולי, כן, אולי בכתבים העתיקים תמצא נוסחה להרגעת רוחות סוערות.

    דיאה התבוננה גם בכתבים העתיקים, מוניקה לא הכירה אותה, דיאה לא הייתה מהכפר שלה, אבל דיאה הישירה אליה מבט, מבט ישיר, מבט מקלף.

    דיאה הצליחה להתבונן מעבר למסכה של מוניקה.

    דיאה לא אמרה מילה, היא חייכה. חייכה והתבוננה עמוק יותר לתוך עיניה של מוניקה, כמו מקלפת בעזרת המבט מסכה, עוד מסכה.

    לדיאה היה מבט טוב, רגוע ורך בעיניים. היא הצליחה לעטוף את מוניקה בעזרת המבט, בטוב, רוגע ורוך. המבט העלה למוניקה דמעה, הדמעה הביאה איתה תקווה,

    הייתכן והיא מצאה את אשר היא מחפשת?!

    הייתכן ויש מישהי שתביא מרגוע לרוחה הסוערת?!

    מוניקה החלה לפגוש את דיאה בבקתה קטנה ביער, מעבר לנהר. מנואל היה מלווה אותה, משיט את הקאנו בשתיקה, שמח עבור מוניקה שמצאה. מצאה את מי שהיא מחפשת כבר כמה שנים. מנואל ומוניקה נשאו בליבם תקווה גדולה שדיאה תצליח להביא מנוח לרוחה הסוערת והכואבת. כיצד תעשה זאת?! מוניקה לא ידעה לענות על השאלה, אך הרגישה בטוחה עם דיאה. דיאה הביאה תקווה ואמונה לעתיד טוב ורגוע.

    ומוניקה כבר אמרנו, רק רצתה שיהיה לה טוב. טוב ורגוע.

    מוניקה דיברה ודיברה. דיאה רק הקשיבה בעיניים טובות ומכילות.

    דיאה נתנה למוניקה מקום. מקום בו יכלה להניח פחדים, אכזבות, ייאוש, חלומות, תקוות, נפילות, הכל ממש הכל.

    דיאה לא אמרה לה כמה היא לא טובה,

    דיאה לא שאלה "אבל למה את לא שמחה?"

    דיאה לא נתנה לה עצות והציעה מה אפשר לעשות, מה כדאי לשנות.

    דיאה רק הקשיבה. ולמוניקה זה לא היה רק.

    נתנה למוניקה מקום להקשיב למילותיה שלה עצמה, מוניקה פגשה את עצמה ללא מסכות, ללא שיפוטיות, פגשה את מוניקה הקטנה, את כל מה שהיא רוצה וגם את מה שלא. משהו נרגע בתוכה, הרוח שלה ידעה מה טוב לה ודאגה לכך. רוחה גם ידעה מה לא טוב לה והשתדלה להימנע מכך.

    מוניקה מצאה את עצמה יושבת על גדות הנהר השוצף, מנפנפת לנוסעים שחלפו עם הקאנו בחיוך רחב ומשוחרר. מתבוננת בהם חותרים בזהירות ובבטחה, 'גם אני חותרת על הקאנו הפרטית שלי בנהר הפנימי שלי, בנהר הזורם ונע ללא הפסק, כן, חותרת בזהירות ובבטחה.'

    צחוקה המתגלגל והמשוחרר נשמע לעתים קרובות בבית. משחרר את מנואל והילדים גם כן.

    מוניקה עשתה את אותם דברים שהתעסקה בהם לפני שפגשה את דיאה, אך הפעם היא עשתה את זה עם חיבור עמוק לעצמה, הפעם היא עשתה את זה מתוך בחירתה להיות כאן, בדיוק במקום הזה, מבלי לחלום על מקומות אחרים, שאולי שם יהיה לה טוב.

    למוניקה היה טוב במקום שלה בדיוק. טוב ורגוע.

    מוניקה פחדה שאולי הגיע היום ועליה לעזוב את דיאה. היא חששה מכך, האם הטוב יישאר גם ללא בקתת היער הקטנה?!

    כשישבו על הקאנו, מצאה מוניקה את עצמה מתלבטת באזני מנואל, הוא הקשיב לה, כמו שלמד להקשיב בשנה האחרונה, פתאום הוא הזכיר לה כל כך את דיאה, עם עיניים גדולות ורצון כנה ואמתי שיהיה לה טוב, רק טוב.

    כשהגיעו לכפר, מנואל ביקש ממנה להמתין, הוא צעד במהירות, שב לאחר חמש דקות עם שכמיית הערב, נרות ופירות. "הילדים אצל מדלנה, יש לנו עכשיו שקט לעצמנו עד שהירח יגיע למרכז השמיים."

    מוניקה הדליקה את הנרות, מיקמה אותם בקדמת הקאנו והם יצאו לדרך.

    מנואל זמזם לעצמו, מוניקה זיהתה את שירת השבט, היא הקשיבה למילות השיר, הפעם ליבה נקי ורגוע, לשמוע, באמת, את האמת.

    "כי גם אם לא נדע... ואנו כאן ביחד... פשטות, נקיות, טוב ואמונה... החיים שמעבר... בנקיקים, בסלעים... בשקט, בסערה... האמת הנצחית, האמת הפנימית. הנמצאת בתוכנו, בלבנו, מחכה שניתן לה יקום, שניתן לה מקום."

    מנואל השתתק.

    מוניקה החרישה.

    המילים התפרצו ממנה לפתע, כמו הצבע הנשפך בחגיגות השמש העולה.

    "אז מצאתי את האמת הפנימית שלי,

    אני רוצה לתת לה יקום ומקום.

    משתוקקת.

    וכל הזמן אסתובב סביב האמת,

    היא תסתתר, אחפש אותה, אמצא והיא שוב תסתתר מתחת למסכה חדשה?!

    ומה, לנצח אלך לדיאה לחפש את החיבור שלי אלי?!

    מנואל לא ענה, הוא הביט בה, בעיניו הייתה תשובה. אך הוא לא ענה אותה.

    מוניקה התבוננה בעיניו,

    ראתה את עצמה משתקפת,

    ראתה את התשובה שלה ושלו מתמזגים יחד.

    משתקפים.

    רק את יודעת את התשובה, מוניקה.

    ניסתה לאחוז שוב באמת הפנימית שלה,

    האמת הזו שיודעת להתחמק לעתים ולהופיע פתע.

    מנואל עצר למרגלות קרחת יער, קשר את הקאנו לגדה. הם התיישבו והתבוננו בנחל הזורם.

    בסירות הקאנו הבודדות שחלפו,

    באנשים שהובילו את הקאנו שלהם, מי יודע לאן.

    את המלחמה הפנימית המשתוללת בתוך כל אחד, אף אחד לא רואה, לא ניתן לזהות.

    מוניקה קילפה באיטיות את פרי הדוריאן. ריחו העז התפשט, הוא היה רך וטעמו מתוק, היא הושיטה למנואל בחיוך,

    "יותר קל לקלף את קליפתו הקשה, מאשר לקלף את מסכות רוחי... אנו זקוקים לשקט, שקט חיצוני, שנוכל להשקיט קולות פנימיים. להקשיב לקולות אחרים. למצוא בתוכנו את התשובות, את עצמנו."

    "את זכית למצוא בתוכך פשטות, נקיות, טוב, חיבור ואמונה..."

    הוא ניגן את המילים המוכרות, הנוגעות, האמתיות כל כך,

    פשטות,

    נקיות,

    טוב,

    חיבור

    ואמונה    .

    כי זאת תכלית האדם."

    בשתיקה פסעו שניהם חזרה לקאנו שהמתינה על הגדה.

    הירח התבונן, האיר את דרכם המשותפת.

    כרגיל, בכל לילה,

    תמיד הוא מאיר, ליחיד, לבודד, לזוג ולקבוצות.

    ורואה את לבו של כל אחד.

    הוא כבר יודע,

    בעולם פוסעים הרבה אנשים,

    כל אחד עובר,

    מתחת למסכה מתמודד.

    אם כל אדם ישכיל להתבונן בעיני חברו,

    בשקט,

    באהבה,

    בהכלה,

    הוא ימצא שם,

    פחד ורוגע,

    שאלה ותשובה,

    תהייה ואמת.

    ומתחת להכל,

    ומעל הכל,

    נקודת חיבור פנימית.

    לעצמנו, לבוראנו.

    לו נשכיל לגלות אותה,

    ללא צבעים מרוחים,

    מסכות שונות,

    מוזיקה רועשת,

    וחיצים באוויר.

    נדע רק רוגע, נקיות, אהבה, חיבור ואמונה.

    הלוואי,

    אמן, לו יהי.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: שושנה אב, שיליבי, c.h ועוד 29 משתמשים32 //
    0 תגובות
  • 661
    • א
    שיתוף - לביקורת ותמיד צריכים.
  • אמונה.. //
    • 'תמיד במרפסת' היא אומרת, מסתכלת על השמיים, מציצה עלי .
    אני מחייכת חצי חיוך 'תמיד במרפסת' מאשרת, שותקת עוד מילים.
    העינייים של יעלי נחות עלי, מחכות.
    אני מתבוננת בירוק שבעיניה, אותן עיניים שהביטו בי בכאב ביום הזה, כשטרקתי עליה דלת. היא דחפה מגף שחור, מתעקשת להשאיר פתח למילים, פתח לאהבה. לא רציתי, גם לי היה מגף שחור ומילים, ולי היתה גם שבועה
    'נשבעתי שאני לא אצטרך שום אנשים לעולם, שאני לא אזדקק לאף אחד עוד, תביני אותי.' הסברתי לה אז, במרווח הקטן בין הדלת לקיר, אש יכלה לקפוא מקולי.
    רציתי שתבין, היא השפילה עיניים וכל הכאב שבעולם השתקף בפניה.
    היא הבינה, וכשהבטתי ביערות שבעיניה, וקלטתי שהייתי צריכה את ההבנה הזאת, התפרקתי.
    ואולי זו היתה הסטירה השניה שקיבלתי בחיי, הזדקקות קוראים לזה, ואני רק רציתי לזרוק את השמים מעל ראשיהם של כל האנשים בעולם ולהרגע.
    לא יכלתי. הם שלטו בי גם מתחת לקבריהם.
    שלושים ושבע ימים חייתי לבד, זרקתי אנשים יקרים לי, התמכרתי לשליטה.
    היום בבוקר קמתי ויצאתי למרפסת, כוכבים דיברו אלי, התקשרתי ליעלי, וביקשתי ממנה שתבוא, הבטחתי הסבר.
    אני מספרת לה עלי, מספרת לה את הלב שלי
    'הרגשתי שאני לא צריכה אף אחד כי אני לא מרשה לעצמי להפגע שוב, לא מסכימה לעצמי להיות קורבן שוב, וכי אני לעולם לא אסמוך שוב על אנשים.'
    התנצלות יוקדת בפני, אני רוצה שתבין.
    'אנשים כמונו חיים כל הזמן בשני קיצוניות, מצד אחד הם מאד רוצים להשען על מישהו, הם זקוקים לאהבה, הם חייבים אנשים בחיים, ומצד שני הם רועדים מלסמוך, קשה להם לתת אמון, הם מייצרים תדמית של עצמאות מוחלטת, אי הזדקקות.
    ניסיתי להיות לא צריכה, את יודעת את זה, ברחתי מהכל, ועכשיו החלטתי שאני רוצה לנסות דרך שונה, הופכית, תעזרי לי?'
    יעלי שותקת, כוכבים נוצצים בעיניה, יש כאלה שקוראים להם דמעות.
    ' אני צריכה אהבה, צריכה שתהיי, אני צריכה שתגידי לי שאת פה, בבקשה תהיי פה, אל תתרשמי מההצגות שלי, מהפרצופים, מהטריקות דלת מהמילים שלי, בבקשה תזכרי את זה, אני צריכה אותך.
    יעלי מסתכלת למעלה, טיפות נוזלות לה על הלחיים, אני מרימה ראש, צדה כוכב בעייני, מתבוננת.
    'הכוכב הזה' אני לוחשת לה 'תראי כמה צפוף לו, כמה כוכבים יש סביבו, את חושבת שהוא מסתדר יעלי? בין כל הכוכבים שם?'
    יעלי מסתכלת עלי, ושתינו מכירות את העומקים שמאחורי הכוכב.
    'אני חושבת שכן' הקול שלה חנוק, אוהב, 'תראי כמה שונה הוא מכולם, כמה מיוחד הוא, את לא חושבת?'
    וכשהצלילים האחרונים של השאלה שלה מתפוגגים אני קמה למטבח, להכין ארוחת ערב,
    כוכב בוחר לרדת מהשמיים.
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: soomsum, חיה❤, Whatever ועוד 19 משתמשים22 //
    0 תגובות
  • 5K
    • פרוגמטי
    שיתוף - לביקורת ההבדל בין נתניהו לכוסברה!
  • פרוגמטי //
    • אז ככה, בגדול היה הרבה יותר מתאים לכתוב 'הדמיון, בין נתניהו לכוסברה' אבל לא, הדמיון ברור.

    הכוסברה, היא מסוג הירקות שאו שאתה מחפש רק להוסיף אותה לאוכל, או שאתה מחפש מקום לברוח כשאתה רואה אותה באוכל. נדיר למצוא אדם עלי תבל, שאין לו דעה על עלי הכוסברה. היא פשוט ירק עם אופי.

    תשאל אנשים, מה יש בכוסברה, שגרם לה לצבור קבוצות אוהדים ושונאים כל כך ברורות? יאמרו לך אוהבי העלים: ת'שמע, מה אתה מדבר, זה כוסברה! יש לה טעם, יש לה נוכחות, היא משתלטת על כל המאכל ומקפיצה אותו אל על.

    ומנגד יאמרו המתנגדים כוסברה?? מה פתאום! יש לה טעם כזה, חזק, שמשתלט על כל המאכל ובררר...

    אצל ביבי זה בדיוק כך. או שאוהבים או ששונאים ושני הצדדים מאותה הסיבה בדיוק.

    ההבדל בינהם הוא בהקפאה...

    כוסברה טריה היא ירוקה, יפה, רעננה ומריחה היטב. תשים אותה במקפיא ותוציא אותה לאחר כמה ימים, היא גמורה. אתה תראה גוש לא ברור בצבע עז, לא מגרה ולא מושך.

    ביבי בדיוק הפוך. הוא היה ראש ממשלה כמה שנים ולא הפך לאגדה, לא היה לאיש הכה מוצלח בעיני מליוני אנשים. נכנס להקפאה, לתקופה צינון, וחזר פורח, חזק יותר, עמיד יותר ועוד ל-12 שנה!

    סתם מעניין, האם ביבי אוהב כוסברה.
    ההבדל בין נתניהו לכוסברה!
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: כְּשֶׁזֶזֶזֶזֶה!, ROOOT, L_M ועוד 137 משתמשים140 //
    19 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פרוגמטי
    פרוגמטי
    ברוך שכיוונתי! ראיתי את זה עכשיו לראשונה תראו מדקה 8:00 בדיוק...
  • 6K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת אתגר דו שבועי - תעשה מחיר
  • הדוויג //
    • ישנו מבנה קלאסי של סיפור, שבו הגיבור ניצב בפני קונפליקט - האם לבחור בבחירה הרעה והקלה, או בבחירה הטובה שצריכים לשלם עליה מחיר. ("ר' זלמן התחבט: האם להיכנס לשותפות עם העשיר למרות שהחברה שלו מחללת שבת, או לוותר על ההזדמנות לעושר אגדי?"). בסוף הוא בוחר בבחירה הטובה והקשה, אבל אז צץ טוויסט מפתיע והוא לא צריך בסוף לשלם את המחיר. ("העשיר הופיע בדלת ואמר: עכשיו כשאני רואה שאתה אדם של עקרונות, אני רוצה לבחור דווקא בך להיות שותף בעיסקת הענק, והחברה תפסיק לחלל שבת"...). הפי אנד מושלם.

    סיפורים מהסוג הזה הם אמנם מאד מעניינים ומרגשים, אבל אני חש צורך לומר שיש לי קצת בעיה איתם. כי בניגוד לסיפורים, בחיים האמיתיים רוב אלו שבוחרים בחירות טובות אכן משלמים עליהם מחיר. בחיים האמיתיים אדם נאלץ ונדרש 'להפסיד עסקאות' למען העקרונות שלו. הסיפורים הללו אומרים את הדבר הבא: הדבר הכי נורא זה להפסיד. אבל היי, היה איזה איש שגם בחר בטוב וגם התחמק מההפסד. אז בוא גם אתה קורא חביב ותבחר בטוב, בתקווה שגם לך יקרה נס ולא תפסיד.
    אבל זה רק במאמר המוסגר. ליתר דיוק, במאמר המוקטן..


    אנחנו נכנסים עתה לשלושה שבועות של אבלות על החורבן, סיפור שלא הסתיים בכלל בהפי אנד. סיפור קשה, עצוב וכואב, על אנשים שבחרו בחירות לא נכונות, ושילמו על זה מחיר אישי ולאומי כבד מנשוא.

    זה הזמן לספר את הסיפורים הללו. לא את סיפורי ההפי אנד שבהם הגיבור בחר בטוב. אלא דווקא את הסיפורים שבהם הוא בחר בבחירה הלא טובה.
    הסיפורים שמספרים על המחיר של הבחירה הרעה.
    חשוב שהסיפור יעביר את המחיר של הבחירה הרעה בעצמה. לא של איזה טוויסט פתאומי בעלילה או סוג של 'השגחה פרטית' הפוכה.

    נעילה בעוד שבועיים: כט תמוז תשפ"א.
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: יוסף יצחק פ., אש קודש!, אינספריישן ועוד 49 משתמשים52 //
    17 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    מ
    מסוגל
    וואו, מפתיע ומחמיא. תודה ל@הדוויג על האתגר המקורי והמעניין, תודה לכל הכותבים על קטעים מוצלחים...
  • 2 4K
    • פרוגמטי
    שיתוף - לביקורת אין אדם קר, יש אדם שקר לו
  • פרוגמטי //
    • התקופה היא סוף תמוז. זמן שגיהנום קופץ לו לביקור, אצלנו. בעולם הזה.

    זמן שכל כך חם, עד שאדם אומר בבוקר, מי ייתן ערב. וזהו. נזהר לא להמשיך, שח''ו לא יגיע שוב, החום הקשה והסמיך.

    חום שבעטיו שלום בית בבתים רבים עלול להתערער, חלילה.

    חום שאי אפשר לשפוט אנשים לפי המעשים שלהם, כי פשוט המערכת לא תקינה. רכיבים קריטיים בגוף נמסים ויוצאים מכלל תפקוד.

    חום שיד סולדת בו, ורגל וראש ומה לא.

    חום שחצילים שוכבים בו ומיטגנים אצל זיו, השכנה.

    הלכתי ברחוב ואני רואה אדם שנראה רגיל. לא רגיל לעונה, כי זה: משוגע. אלא רגיל כמו אדם של חורף. מאושר, מחוייך ומתהלך בנינוחות, כאילו אין לחות.

    ואני אומר לו 'תגיד, אחי מה נסגר? לך לא חם?'

    הוא הרים אליי מבט חצי תמה חצי סתום 'אנא, לא מדבר עברית טוף. אנא מדובאי'.
    אין אדם קר, יש אדם שקר לו
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: סבא ישראל, ג'יחניק, תלמידים ועוד 120 משתמשים123 //
    24 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פרוגמטי
    פרוגמטי
    תודה על המחמאה. ויותר מזה, על ההערה.
  • 3K
    • C
    שיתוף - לביקורת עלילות חבר הכנסת הרב משה מנרה, ראש המועצה יוסי תירוש, מאחז צעיר אחד וסלסילת פירות שנשתבחה בהם הארץ
  • castamir //
    • הרב מנרה הביט על לשכתו העגמומית. אין ספק שהאופוזיציה היא מקום הרבה פחות יפה מהקואליציה. גם הלילות הארוכים ללא שינה נתנו בו את אותותיהם. "איך התשנו אותם!" פיהק.

    דפיקות בדלת. מי עכשיו?

    שליח. בידיו סלסילת פירות ענקית מהממת בצבעיה. "זר פירות טריים לחבר כנסת טרי!" נכתב שם בגדול. בקטן יותר, הופיעה ברכה ארוכה ומסולסלת פסוקים מאת ראש המועצה, יוסי תירוש. "על תמיכתך בהקמת היישוב".

    איזה שדרוג ליום אפור!

    הרים את הטלפון. תחילה סתם, לתומו. אחר, להתקשר לנוות ביתו.

    צליל חיוג. שני. שלישי.

    "הגעתם לאשת חבר הכנסת הרב משה מנרה, במה אפשר לעזור?"

    "אפרתי, זה אני".

    "אה, רק אתה". אכזבה נשמעה בקולה. ציפתה למישהו חשוב יותר.

    "תקשיבי!" ניסה להדביק אותה בהתלהבותו הצבעונית. "קיבלנו סלסילה!"

    "ספרי הלימוד של הילדים לשנה הבאה?" פיהקה הגברת למרחוק. "קצת הקדימו הפעם".

    "לא, לא!" הניף ידו במחאה, גם גירש זבוב טרדן במכה אחת. "סלסילת פירות! דובדבנים, גודגדנים, דומדמנים... כל הדברים הטובים. הכול טרי ורענן!"

    "לכבוד מה?" התעוררות ניכרה סוף סוף מעבר לקו.

    "נו, שהצבעתי בעד ההסדרה של היישוב שלהם. איך קוראים לו? מעלה עשן כלשהו... אהה! כמו השם של הזמר הזה שחזר בתשובה"...

    "אביתר בנאי?"

    "חה, לא. מה פתאום. מי קורא ליישוב בנאי".

    "שולי רנד?"

    "זמר, לא זמרת".

    "אברהם פריד?"

    "הוא חזר בתשובה?"

    "לא הוא, החברותא שלו. אביב גפן".

    "הו, בטח. טפו טפו. הוא עדיין בדרך. מישהו שכבר חזר ממש בתשובה. נו, מי זה היה?"

    "קן ברג'ס?"

    "הוא התגייר. שזה בעצם כמו לחזור בתשובה רק בלי הסטיגמות בציבור שלנו".

    מעניין. הרהר לעצמו. בעל תשובה שלא מקבלים את הילדים שלו למוסד. אם ימיר את דתו ויתגייר, זה ישדרג את המעמד שלו? מיהר לדחוק את המחשבה. רק ארבעה חודשים בכנסת המינים וכבר כאלו הרהורי כפירה.

    "יוסף נטיב?"

    "בדיוק!"

    "מעלה יוסף?"

    "לא. נתיב האבות! הצבעתי בעד ההסדרה וקיבלתי מגש פירות מעולה! חסכנו קנייה. ועכשיו המחירים הכי גבוהים בעונה! שהחיינו!"

    "איך שהחיינו, משה? שלושת השבועות!"

    "שכחתי". הביט בעצב במגש הפירות ההולך ומתרחק. הצבעים הלכו והתעמעמו. איך שכח שאסור לברך שהחיינו בשלושת השבועות כי לא רוצים להודות על "שהגיענו לזמן הזה" של המצרים?

    "הם יחזיקו מעמד בהקפאה?"

    "בטח!" התעודד. הצבע חזר לסלסילה. "הם מיהודה ושומרון! מחזיקים שם מעמד יפה מאוד תחת הקפאה. כבר כמה שנים! רגילים לזה".

    "יהודה ושומרון אמרת", קולה של אשת חבר שוב הונמך. "איזה הכשר זה? לא ממש סומכת. אל תשכח שמה משתמשים בהיתר מכירה"...

    "איך היתר מכירה?" כמעט זעק. "שמיטה עוד לא התחילה!"

    "זריזין מקדימין למצוות".

    המגש נופף לשלום ולא להתראות.

    >>>

    העיף מבט מבוהל בשעונו. דיוני הוועדה המסדרת מתחילים! רק זה חסר לו עכשיו, שיו"ר הוועדה, שהיא ממש לא ילדה קטנה, לא תיתן לו להיכנס בגלל האיחור...

    בחפזונו, נטל את הסלסילה איתו. אולי לאחד החברים לסיעה החרדית לא תהיה בעיה עם ההכשר.

    "לא". הניד מישאל מישאלי בראשו. "בין המצרים. ערב שמיטה".

    מדהים איך הגאון הזה מצליח לומר כל פעם בשלוש מילים את מה שלוקח לו-עצמו שלוש מאות. מצד שני, בפיליבסטרים הכישרון שלו-עצמו שווה הרבה יותר.

    "אבל יודע מה?" הבריק מישאל מישאלי. "למה שלא תגיש את זה לנציגת מרצ בוועדה ח"כ מיכל קרלין? תודה לה בשם המתיישבים על עידוד ההתיישבות, מה שיביך אותם בבייס שלהם"...

    "הברקת!" אורו עיניו של מנרה. "אביך אותם באבי אביך! נשאר רק לוודא שהמצלמות פועלות, בזווית הנכונה".

    ...וכל השאר, היסטוריה.
    או בוטניקה.

    <<<

    ביציאה, קפצה אליו הודעה מהרבנית:

    "אל תשכח לעבור במכולת להביא פירות. בדץ. מקווה שלא אפרתי".
    • תודה
    • חחח
    Reactions: מתן מאור, עבר הוה עתיד, Two-Or Music ועוד 104 משתמשים107 //
    12 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    פרוגמטי
    פרוגמטי
    קראתי את הקטע שוב, כבר פעם שלישית. ולדעתי קטע כזה מצריך להוסיף בשורת האימוג'ים של התגובות, אחד...
  • 2K
    • ה
    שיתוף - לביקורת על קמצא ובר קמצא חרוב סיפורא
  • הנף מקלדת //
    • עשיר אחד היה בירושלים.
    החליט לבנות אתר.
    אתר ירוק, חגיגי, יפה ומופצץ פרסומות קופצות והצעות בלתי ניתנות לסירוב להתראות נדחפות.

    החליט להזמין למסיבה את כולם.
    כולם באו. קטפו לעצמם אשכולות ונהנו מסעודתו של אותו עשיר.

    הצלמים ישבו בשולחן אחד וצעקו זה לזה "תנו לי מחמאה". וכולם אמרו "מה זה השלמות הזאת?!?!?! איזה מוש".

    ישבו איש עם רעהו והציעו זה לזה הצעות ייעול למשפחתונים, הורדת קליפים חינמיים ומתכונן לשייק גזר.

    גם בעזרת נשים רבתה החוכמה. אבל אין לאף אחד מושג על מה דיברו שם.

    המלמדים והמתכנתים התפלפלו איש עם קולגו.

    אנשי הפרסום, בוגרי הקורס הנחשק לאלו שתמיד יש להם משהו שנון להגיד, אימצו את הכלל "השתתפת בסעודה ולא פרסמת כאילו לא אכלת".

    שולחן הכתיבה היה שקט להפחיד, מידי פעם הפציץ איזה מוכשר באמירה נוקבת. וכולם אמרו "וואו".
    המוכשר רק הצמיד את כפות ידיו לאות תודה.

    האמת והשלום אהבו. כולם נהנו ושמחו. העשיר עלץ בקרבו על אהבת חינם שמתרבה.

    המשרת, הוא הרס את הכול.
    העשיר אמר לו, "תן לאנשים לדבר על הכול, אבל שלא יזכירו את בר קמצא!
    זה מדליק אותם. פוגע להם ביבלת. מחמם להם את הסעיף. מעיף להם את הנתיך"

    המשרת כמו משרת, אמר "סבבה אדון"

    איש אחד ישב בשולחן הכתיבה ודיבר ככה בקטנה על קמצא.

    "קמצא הלך. קמצא אמר. קמצא הצביע בעד. קמצא הבטיח נגד". דיבורים כאלה.

    המשרת חלם התעסק כנראה בגזירת המשפחתונים. העשיר תפס אותו והתחיל לצרוח עליו:
    "כמה הזהרתי אותך שלא ידברו על בר קמצא"

    המשרת שלא הבין מה הפירוש של שאלה רטורית הגיב:
    "בלת"ק הזהרת אותי פעם אחת"
    אחר כך הוא רצה לכתוב שהם בכלל דיברו על קמצא ולא על בר קמצא, אבל עבר תוך כדי דיבור, וההודעה שלו ננעלה.

    המשרת הבין את המסר ניגש לההוא שבסך הכול סיפר סיפור קצת תמים, על קמצא. והחליט למחוק אותו לגמרי, רק בגלל שחשבו שהוא דיבר על בר קמצא.

    כך נחרבות להם מסיבות, ענוותנותינו מחקה אשכולינו.
    • תודה
    • חחח
    • כועס
    Reactions: כותב השורות, קפיץ, reish ועוד 72 משתמשים75 //
    13 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ה
    הנף מקלדת
    למעיישה אתה צודק בכל מילה. לא עליכם תלונתי. אלא על המתקמצצים. שכל קמצא נעשה בעיניהם כבר קמצא. וכנ"ל.
  • 2K
    • Natan Galant
    שיתוף - לביקורת לחברי הטוב, משה משכונת גילה בירושלים...
  • Natan Galant //
    • Screenshot_13.png
    Screenshot_14.png
    Screenshot_13.png
    Screenshot_14.png
    • חחח
    • תודה
    • וואו!
    Reactions: גשם יורד, מתן מאור, צביה CPA ועוד 73 משתמשים76 //
    10 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    י
    יהלום-יצירות מלוטשות
    חזק ונוקב ביותר!!!
  • 2K
    • ע
    שיתוף - לביקורת תגדלי אותם באהבה
  • עיתונאות ועריכת תוכן //
    • 1.

    הגלגל הזה מצחיק, פעם קניתי ערכה של כלי משחק לחול. בגינות היום אין חול אז מי מחזיק בבית "כלי חול" בשקית ניילון פשוטה מחוררת בקצוות כזו שהחזיקה את המצרכים שקנינו פעם, כשהשקיות עוד היו בלי חשבון ולא גירדו לנו עשר אגורות זהובות מהארנק כל פעם שקטפנו מהערימה ליד הקופה. בכל אופן קניתי ערכה של כלים למשחק בחול, בגלל שבחופש המתקרב - בטח ניסע לים פעם אחת או פעמיים ויש הרגשה טובה לקחת איתנו גם כלים לחול.

    בתוך הרשת הלבנה ליד דלי וכף ומגרפה קטנה היה גם מעמד עם גלגל. כן כמו של איזו טחנת קמת עתיקה על שפת נהר. הגלגל הזה האריך ימים בבית שלנו, אף פעם לא היה שימושי מדי מה שבטח תרם לאריכות ימיו. המעמד היה אדום והגלגל צהוב ואם הצלחנו לייצב אותו בזוית הגיונית לזרם המים באמבטיה הכפות שלו היו מתמלאות במים עד שהכובד הכריע אותן והן הסתובבו להן הלאה מוריקות את המים ומפנות מקום לכפות הבאות בתור. להתמלאות עד כובד ולנוע להתרוקן וחוזר חלילה וחס. הילדים התרשמו הרבה פחות ממני מביצועי הגלגל. כנראה החיים שלהם רחוקים יותר מגלגלי תחנות קמח למיניהן, כן גם אני רחוקה אני יודעת, ובכל זאת. כנראה הריחוק מספרים המדברים על הנושא, כן אני עוד קראתי ליהמן במהדורה הקודמת, והיום אני קונה להם את המהדורה החדשה שיידבקו קצת בהיסטוריה יהודית ובתחנות קמח עם גלגל מסתובב וכזה.

    ולמה נזכרתי בגלגל הזה – אולי כי עמדתי מיואשת מול עריסת התינוק הבוקר, בוהה באהבה בערימות הכביסה שנמות שם בשלוה. התינוק לא היה מתחת, הוא היה בעגלה לצד העריסה, תודה לקל על החדר בן ה-9 מטר. מטר פחות והתינוק כבר היה צריך לישון במגירות השידה. אבל כעת העגלה עומדת בנחת לצד העריסה ואני עומדת מקדימה מביטה בהתעמקות במוצג ונזכרת פתאום בגלגל הצהוב. פתאום זרם המים הרטוב מתחלף לי בדמיוני בשקיות טובות וצבעוניות, חדשות ומבריקות, שלתוכן אני קוטפת בגדים מהמדפים והקולבים והגלגלים בחנויות בגדי הילדים. איכשהו אני מגלה עוד ועוד בגדים מתוקים, שמלות שוברות לב, סטים מבריקים, אפודות מהחלומות וגרביים בטוויסט לא נשלט. והנה אני אוספת את כל הטוב הזה היפה והשווה במחירי סייל או הזדמנות או סתם פירגון עצמי, והוא נשפך ונשפך אל הארונות ומגירות הבגדים. וכשהם מתמלאים, הכובד מסיע את כפות הגלגל הלאה והסיבוב לוקח את הבגדים אל סלי הכביסה שלי שמתמלאים ומתמלאים, ומשם הלאה למכונת הכביסה ומשם למייבש ומשם לעריסה הזכורה לטוב. מולה אני עומדת כעת מזוגגת מבט ושואלת את עצמי, כמה בגדים יכולים להית בעולם ועד מתי אני יקפל אותם על מנת שיפלו לסל ויצופו למכונה ויסתלסלו במייבש ויחליקו בגיהוץ וסובב סובב הגלגל והם יגיעו לכאן חזרה לעריסה.

    אני אוהבת את הבגדים בגלגל שלי, אני אוהבת את הילדים שלי כשהם לובשים אותם ולרגע הם מטופחים באמת כמו בקטלוג שבחנות ובפרסומות שבעיתון, ולרגע- אני שוכחת שהם יודעים לריב מכות עד קריעת בגדים, ולעשות סצנות בכי שמנופפות במוחי כמו בד אדום בעיני שור זועם שרק בא לו לצרוח שיהיה כבר שקט. ושוכחת שהם יודעים לחורר גרביים יותר מהר מ'רדלעך' מקצועיים, ולסלול רכבות במהירות האור, הלואי על הרכבת הקלה. ולרגע,

    לרגע קטן אני האמא של כל הכביסות האלו, מגלגל החיים, עם הטוב הרע והמחורר, הדהוי והמבריק, התואם והלא. אמא אמיתית עם רטיבות קלה בעיניים וכפות מלאות ברכה.

    khhc©
    • תודה
    • וואו!
    • חחח
    Reactions: ללי99, פיקאסה, <סקריפטית> ועוד 51 משתמשים54 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    RACHELIZ
    RACHELIZ
    ?
  • 2K
    • הדוויג
    שיתוף - לביקורת המגזין למזגן
  • הדוויג //
    • גם אתה מוצא את עצמך עובד במשך שעות באותו מקום, בלי לצאת מהחדר? מרגיש שאתה לא עושה שום דבר בשביל עצמך, רק עובד בשביל אחרים? אחרי כמה שעות עבודה, צריך קצת אוורור? נגמר לך הכח לעבוד בשעות הכי קריטיות? חש שאתה לא עושה שום דבר משמעותי, רק עושה רוח?

    חדש!
    משיב הרוח - מגזין התוכן למזגן

    מזגן יקר.
    אנחנו במערכת משיב הרוח, יודעים עד כמה קשה אתה עובד. בזמן שהאחרים יושבים בכיף שלהם במזגן, אתה זה שצריך לעבוד קשה בשבילם.
    קח אוויר. מגיע לך משהו עם שאר רוח, משהו שישיב לך את הנשימה ואת הנשמה. מוגש לך בזאת מגזין תוכן מרתק עם כל מה שמעניין אותך לקרוא.

    תוכן הגליון
    ​
    כתבת שער: נחת רוח. כתבנו מ. זגן יצא לברר למה למען השם האנשים לא מנקים לנו את הפילטרים ■ סקר מזגנים: כמה אתם סובלים בשעת ניקוי הפילטרים, והאם זה שווה לכם את ההרגשה הנעימה שבאה אחריה ■ וגם: ראיון ייחודי עם זוגי, המזגן המטופח. איך ההרגשה לחיות בבית שבו מנקים פילטרים כל שעתיים?​
    ​
    כתבות נוספות בגיליון:​
    משיב הרוח ומוריד הגשם - טפטופי מזגן אחרי הספונג'ה. מה פשר תופעת המזגן המזיע? מדוע היא מתרחשת דווקא ברגעים הכי פחות נוחים? ומהם הצינורות הנכונים לטפל בבעיה.​
    אנשי רוח - שיחה מרוממת רוח עם מתקיני וטכנאי מזגנים, האנשים היחידים שעובדים בקיץ בלי מזגן.​
    טחנת רוח - מזגן שקט, מציאות או מיתוס. ראיון שקט במיוחד עם פרסומות למזגנים.​
    לכל הרוחות - השאלה הנצחית, האם למזג רק למעלה, או לנענע את התריס מעלה מטה. פגשנו ארבעה מזגנים מובילים לשיחה על הנושא. להוציא את הרוח מהמפרשים.​
    ברוח הזמן - פולמוס הטיימר, שני מזגנים מתווכחים על התועלת והנזק של הטיימר.​
    שמיניות באוויר - מסמך מטלטל. מזגנים בצימרים ובמלונות קובלים על השעות הנוספות ועל המשמרות הארוכות. טורנדו מספר: "דלקתי שלושה חודשים רצוף".​
    ​
    טורים:​
    מזגן מרכזי - דבר העורך. קריאה להצלת הזן הנכחד, מזגני חלון.​
    מזגן מפוצל - שני טורים אורחים בויכוח נוקב - אלקטרה או תדיראן.​
    דשים ורוחות - פינת הברכות והאיחולים. כל החדשות והעדכונים בעולם הרוח והמיזוג.​
    חולה רוח - טור אישי נוגע ללב של מזגן מאותגר גז.​
    כיס אוויר - איך להיות מזגן חסכוני, טיפים להתייעלות כלכלית.​
    מי זוג - השפעת המזגן על שלום הבית לטוב ולמוטב.​
    מדעי הרוח - פרופסור לפיזיקה אלקטרומגנטית מנסה להסביר איך משתמשים בשלט של המזגן.​
    מצוברח - טור הומוריסטי. המזגן ששכחו אותו דולק כשנסעו לנופש ושרד כדי לספר.​


    המגזין החדש כבר באוויר, כמו שאומרים אצלנו 'פתוח מיזוג אוויר'.
    מזגן יקר, עשה עכשיו מינוי ל'משיב הרוח' ותיהנה משעות של קורת רוח.
    • תודה
    • חחח
    • וואו!
    Reactions: י. ל., אמת מארץ תצמח, פררו רושה ועוד 103 משתמשים106 //
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ד
    דיונון
    אחחח... לו הייתי מזגן היתה לי עתונות ראויה לשמה... רק שכחת - רוחות מהעבר / מדור היסטוריה
  • 2K
    • Y
    שיתוף - לביקורת "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה - גְּזֹרוּ"
  • yonatanr //
    • המעשה הראשון שעל ידו הכירו כל ישראל בחכמתו המופלגת של שלמה המלך היה בסיפור מוכר וידוע - משפט שלמה.

    שתי נשים מתייצבות לפני שלמה עם תינוק, כשכל אחת מהן טוענת שהיא אימו של התינוק. שלמה המלך מבקש לקבל חרב, ופוסק שיש לחתוך את התינוק לשנים, וכל אחת מהן תקבל חצי ממנו. האם האמיתית של התינוק זועקת "תנו לה את הילד החי! אל תהרגו אותו!", והאשה השניה מכריזה בקול אכזרי "גם לי גם לך לא יהיה. גזורו!"

    המלך פוסק שהילד שייך לאשה שהסכימה למסור את הילד לאשה השניה, והכל מכירים בחכמתו העצומה של שלמה, ומבינים שהקב"ה נתן בקרבו בינה מופלגת.

    ***

    מאז ומתמיד היו הימין והשמאל במדינת ישראל חלוקים בשאלה מי יותר דואג למדינת ישראל. הימין טוען שהוא היחיד שדואג לביטחונה של המדינה, ולכן הוא מקפיד שלא לוותר על אף שעל ממנה, ולא לצאת למשא ומתן עם האויבים, והשמאלנים הם בוגדים שמוכנים למכור את המדינה לערבים.

    אנשי המרכז-שמאל, מצידם, טוענים שהם הדואגים לכך שהמדינה תוכל להתקיים לאורך שנים כמדינה יהודית ודמוקרטית, כיון שאם הערבים לא יקימו מדינה משל עצמם הם יהיו רוב בשטח מדינת ישראל, ואז מדינת ישראל תהפוך למדינה עם רוב ערבי בכנסת, או למדינת אפרטהייד שאינה נותנת לרוב אזרחיה אפשרות להצביע בבחירות.

    בשנים האחרונות, ובפרט בימים האחרונים, הסתמנה תשובה על השאלה הזו, תשובה שהיא בבואה של 'משפט שלמה'.

    אין איש מקצוע אחד שיטען שבחירות חוזרות ונשנות הן טובות למדינה. אין כלכלן אחד שיאמר שהיעדר תקציב הוא דבר מועיל למדינה. אבל זה לא מנע מגוש הימין בהנהגת נתניהו להוביל את המדינה שוב ושוב לבחירות במעין ספורט שכזה, בתקווה דחוקה "אולי הפעם נצליח לקבל רוב".

    לאחר הבחירות הקודמות, כששוב נקלעה מדינת ישראל לתיקו פוליטי, היה בני גנץ יכול להמשיך לרוץ בראש מפלגתו בת השלושים מנדטים לבחירות רביעיות, אך הוא ויתר על הנהגת גוש המרכז-שמאל למען טובת המדינה, והקים ממשלת אחדות יחד עם נתניהו, כשבכך הוא מתכחש להבטחת הבחירות המרכזית שלו - שהוא לא ישב תחתיו.

    היה נראה שהתיקו הגיע לסופו, אך לא. נתניהו החליט שלא יעלה על הדעת שיהיה חוק שלפיו הוא צריך לעזוב את כס ראש הממשלה לאחר שנה וחצי, ועשה את המהלך הנכלולי ביותר מאז קום המדינה, כשהוא מתכחש להסכם הקואליציוני שעליו הוא חתם רק מספר שבועות קודם לכן והבטיח לקיימו 'בלי טריקים ובלי שטיקים', והודיע שהוא לא הולך להעביר תקציב דו-שנתי כפי שהתחייב, כדי לקחת את המדינה לבחירות רביעיות, שאז שוב 'אולי' הוא יצליח לקבל רוב.

    למרבה ההפתעה, לאחר הבחירות הרביעיות גילה נתניהו שהעם לא התחלף בשנה שחלפה, ושוב הוא החליט שלא לתת לו את קולותיו. ניסיונו להקים ממשלה בקולות התנועה האיסלמית לא צלח, ושוב נפתח מצידו מסע מזורז לגלישה לבחירות החמישיות.

    הלכו ראשי גוש המרכז-שמאל, ועשו את המעשה הקשה ביותר מבחינתם - נתנו את כס ראש הממשלה לאחד האנשים הימניים ביותר בכנסת. אדם שמבחינתו 'שתי מדינות לשני עמים' זה דבר שלא יעלה על הדעת.

    והנה 'משפט שלמה' לפנינו במלוא עוצמתו.

    גוש נתניהו לא מסכים בשום פנים ואופן להקמת ממשלה בראשות אדם שאינו נתניהו, ומבחינתו צריך ללכת שוב ושוב לבחירות, עד שהעם יבין מה עליו לעשות, או עד שהמדינה תקרוס.

    ואילו גוש השמאל, שעשה ככל שביכולתו כדי להקים ממשלה מתפקדת, ובממשלה הקודמת נתן לנתניהו שנוא-נפשו להיות ראשון ברוטציה, מוותר שוב לימין, ונותן לבנט את כס ראשות הממשלה לשנתיים.

    ***

    אבל זה לא הסוף.

    בימים האחרונים אנחנו עדים לפשיטת הרגל המוחלטת של אלו שקוראים לעצמם 'גוש הימין', 'הגוש הלאומי' בנושא חוק האזרחות.

    לפני כעשרים שנה התגלה, שהחוק המכריז שאזרח ישראל שהתחתן עם אזרח מדינה אחרת יכול להכניסו לארץ, גורם לסיכון בטחוני עצום, כשערבים תושבי הארץ מתחתנים עם פלסטינים מעזה, מירדן או מיתר מדינות האויב, ונכנסים עם בני זוגם ויתר משפחתם לארץ. לאותם בני זוג פלסטינים היה חלק גדול מאד מהפיגועים שאירעו בארץ. מלבד זאת, החוק מסכן את הרוב היהודי בארץ, כשערבים יכולים להכניס בחסותו עשרות אלפי פלסטינים מדי שנה.

    הממשלה ניצלה פירצה דחוקה בפסיקת בג"ץ, והצליחה להעביר הוראת שעה לשנה שאומרת שהחוק אינו תקף לגבי בני זוג המתגוררים ביהודה ושומרון ובעזה, או במדינת ערב העוינות.

    מדי שנה בשנה האריכה הממשלה את תחולת החוק בשנה נוספת, כשהשב"כ דוחק בה לעשות זאת, שאם לא כן, הסיכונים הביטחוניים הם גדולים.

    אך כשהגיעה העת להאריך את החוק הזה, החליטו אנשי 'גוש הימין' לעשות משחקים פוליטיים על חשבון ביטחון המדינה. הם הבינו שאנשי רע"ם יתנגדו לחוק, וכדי להביך את הקואליציה, הם הודיעו שהם יצביעו נגד החוק הזה - שהם עצמם הצביעו עליו מדי שנה בשנה בעשרים השנים האחרונות.

    אין מילים לתאר את גודל העזות והחוצפה. אלו שכועסים על הקמת הממשלה, בטענה שהיא תערער את ביטחון המדינה - מוכנים לערער בידיהם את ביטחון המדינה, ובלבד שהקואליציה תהיה מובכת. מבחינתם - אם הרשימה המשותפת תעלה חוק שצריך לשחרר את כל האסירים הערביים מהכלא - הם יתמכו בו, העיקר להביך את הקואליציה. כן, אנשי גוש ביבי טוענים "אם הקואליציה חושבת שהיא תוכל להגן על ביטחון ישראל בלעדינו - תעשו את זה. אנחנו לא נעזור לכם". אבל אף אחד לא ביקש מהם לעזור לקואליציה. בסך הכל ביקשו מכם לעזור למדינה, ולא להצביע נגד החוק שחשוב לביטחון המדינה.

    אין גם ספק שזו היתה טענת האשה שזעקה 'גזורו': "אם את חושבת שתוכלי להגן על חיי תינוקך כשאת לא מוותרת לי עליו - עשי זאת! אני לא אעזור לך לשמור על חייו, כשאת לא מוכנה שאני אהיה זאת שאגן עליו".
    • תודה
    • כועס
    • חחח
    Reactions: חמצוץ, פיקאסה, בדוח ועוד 50 משתמשים53 //
    15 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    A
    .Ana
    התוכן נתון לדיון וטוב שכך. אבל הכתיבה- משובחת, איכותית ומרתקת! הפוליטיקה הרי לא תשתנה. השקרים הם...
    התחבר או הירשם כדי לכתוב כאן.

    אולי מעניין אותך גם...

    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים

    אהבת את הפורום? שתף>>

    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה