שיתוף - לביקורת מסיכה מ(ס)תירה

[חדוי לינד]

מוניקה אהבה לשבת על גדות הנחל, להקשיב לזרימה, לשצוף יחד איתו, עם זרימת ליבה ומחשבותיה. זרימת הנחל לא פסקה מעולם, גם מחשבותיה העמוקות של מוניקה לא פסקו לזרום וליבה סער תמיד כנחל באמצע החורף.

סבא טען שרוחה של מוניקה תנוח בהגיעה לגיל החכמה.

כאשר החלה ללכת לבית החכמה, רוחה עדיין סערה. סבתא חייכה והוסיפה, נרקח לך תה רוביוס ועד הגיעך לגיל הבגרות, רוחך וודאי תנוח.

מוניקה כבר הגיעה לגיל הבגרות, ידעה לגדל ירקות, לרקוח צמחים, להיות יד ימינה של ג'וזינה בבית הרפואה. חיוכה היה תדיר על שפתיה, אך רוחה עדיין לא ידעה מנוח. כאשר טיפלה בתינוקות רכים חשה איך באה השלווה לחייה, אך כשחזרו התינוקות לאהל משפחתם, מצאה מוניקה את עצמה שוב, אבודה על גדות הנחל.

אמא כמו הרגישה אותה, תמיד הייתה מתיישבת לצידה, מעיפה חלוקי אבנים הרחק, מציעה גם לה.

מוניקה רק שילבה זרועות, התבוננה הרחק, ונאנחה. "לו ידעתי מה רוחי רוצה ממני, לבטח הייתי נרגעת חלקית, אך אינני מבינה אותה, מה חסר לה?! מה מכרסם בה?! אני חייבת לדעת, כיצד אוכל להתחתן עם מנואל, כיצד אדע להחליט מה אני רוצה בחיים, כאשר אינני יודעת עדיין מה רוחי רוצה. האם יבוא יום ואדע?"

רק אז העזה לקחת אבן קטנה ולהעיף הרחק.

"ואולי מוניקה, צר לי לאכזב, אך אולי לא תדעי לעולם מה רוחך חסרה, אולי תמשיכי להסתובב עם רוח נושבת וסוערת, תלמדי לחיות איתה, לאהוב אותה, להתחתן יחד איתה, מנואל יכיר את רוחך גם, כולי תקווה בתי, שילמד גם לחיות עם רוחך הסוערת ולאהוב אותה. ילדייך יגיעו לעולם לאמא מקסימה עם רוח סוערת."

"אבל זאת לא רוח סוערת, או נושבת, זאת מילה עדינה מידי עבורה. זאת רוח חסרה. זאת רוח עצובה. זאת רוח"... מוניקה לא מצאה ביטוי, האבן מצאה ביטוי במקומה, ועפה בסערה הרחק למים השוצפים. "לפעמים אני רוצה גם לעוף, לעוף כמו האבן, לתוך המים השוצפים, להיסחף בזרם העצום הזה, לשכוח מהכל, להניח לכל"

מוניקה קמה מהחול, בנהר חלפה קאנו משפחתית, הורים וילדים צוחקים, אמא התבוננה גם "זה אפשרי מוניקה, אל תתייחסי לסערות רוחך, התבונני על כל הטוב והרוגע שמקיף אותך פה בכפר." מוניקה ניסתה לתפוס את מבט עיניה של אימה, אך אלו חמקו ממנה "התמונה הזו יפה, מבחוץ. מבפנים?! רק כל אחד בעצמו יודע מה יפה, האם יפה שם בפנים"...

שתיהן חזרו הביתה, שלובות זרוע, לא רחוק היום בו מוניקה תמצא את עצמה באהל החדש שלה ושל מנואל, מי ייתן ותמצא שם מנוח לרוחה היגעה.



עברו שנים, מוניקה כבר לא ילדונת, גם לא נערה, היא נשואה למנואל, אמא לאמנדה, ביאנקה, ואנדריאן.

גינתם פורחת, רקיחות הצמחים שלה מקילות על נשות הכפר, קמטים משורטטים בדייקנות סביב עיניה, כל קו וקמט מספרים סיפור משלהם, מתי נחרטו ומדוע נצרבו בה.

כל הקווים ביחד כמו מחזיקים את עיניה. רק עיניה של מוניקה מבטאות את רוחה הסוערת, הנושבת ללא רחמים.

יש לה חיים טובים למוניקה, באמת. אבל, לא טוב לה.

אל תכעסו עליה, היא רוצה שיהיה לה טוב, האם יש מישהו שלא רוצה את הטוב?!

אך כיצד אפשר להרגיש את הטוב כאשר רוחך מכרסמת בתוכך, לא נותנת לך מנוח, סוערת ושוצפת?

מנואל ואמא הרגישו את הקושי, כאבו עבור מוניקה, אך לא היה לאל ידם להושיע.

חברותיה הרבות לא חשבו או התעכבו אף לא פעם אחת. מוניקה מוצלחת, מחייכת, עוזרת, האם צריך לחשוב מעבר?!

האם מישהו שם לב לדוק העצבות ששכן קבוע בעיניה, מעבר לחיוכים המזויפים?!

האם מישהו שם לב לליבה הפועם בכאב מחפש לעצמו מנוח?!

לאף אחד בכפר אין זמן להתבונן בעיניים של מישהו אחר.

מהיכן יימצא הזמן להתבונן כאשר אמורים לשאוב מים, לקטוף ירקות, לחלוט צמחים, לצוד חיות, לארוג בדים, לקלוע סלים, לצייר מסכות, החיים בכפר עמוסים, מלאים מספקים וטובים.

מדוע לחשוב שיש מישהי שעיניה מספרות ההיפך?!

אך מוניקה ידעה שלא תוכל להחזיק מעמד עוד הרבה ירחים.

מוניקה אהבה להתבונן בעיני האנשים, להביט בעיניים, לא במסכה המכסה את הפנים. לזהות עצב, דאגה, תקווה ושמחה. לקלף מעליהם את המסכה ולגלות מה מציק להם.

היא חיכתה למישהו שיבוא גם, כמוה, שיבוא ויתבונן לתוך עיניה, יתבונן ויראה את העצב והכרסום הפנימי, שיבוא ויקלף מעליה את המסכה, שיעזור לה לגלות מדוע רוחה כה סוערת ונעצבת לעתים.

מוניקה לא התייאשה, בטוח יש מישהו, אפילו מעבר לכפר שיודע להתבונן בעיני אנשים ולהכיר כך את רוחם, ואולי אותו מישהו לא רק יודע להכיר ולקלף את המסכה כמו שמוניקה יודעת, אולי הוא ידע גם להרגיע את רוחה.



יום אחד זה קרה.

כן,

יום. אחד. זה. קרה.

מוניקה טיילה בשוק.

בשוק, היא פגשה את דיאה. מוניקה נתקלה בה ליד דוכן של מוכר הכתבים העתיקים. למוניקה היה חלום להצליח לקרוא ולהבין את כתבי זקני שבט האיגבו. היא רצתה לדעת על מה הם חשבו, מה הניע את חייהם, ואולי, כן, אולי בכתבים העתיקים תמצא נוסחה להרגעת רוחות סוערות.

דיאה התבוננה גם בכתבים העתיקים, מוניקה לא הכירה אותה, דיאה לא הייתה מהכפר שלה, אבל דיאה הישירה אליה מבט, מבט ישיר, מבט מקלף.

דיאה הצליחה להתבונן מעבר למסכה של מוניקה.

דיאה לא אמרה מילה, היא חייכה. חייכה והתבוננה עמוק יותר לתוך עיניה של מוניקה, כמו מקלפת בעזרת המבט מסכה, עוד מסכה.

לדיאה היה מבט טוב, רגוע ורך בעיניים. היא הצליחה לעטוף את מוניקה בעזרת המבט, בטוב, רוגע ורוך. המבט העלה למוניקה דמעה, הדמעה הביאה איתה תקווה,

הייתכן והיא מצאה את אשר היא מחפשת?!

הייתכן ויש מישהי שתביא מרגוע לרוחה הסוערת?!

מוניקה החלה לפגוש את דיאה בבקתה קטנה ביער, מעבר לנהר. מנואל היה מלווה אותה, משיט את הקאנו בשתיקה, שמח עבור מוניקה שמצאה. מצאה את מי שהיא מחפשת כבר כמה שנים. מנואל ומוניקה נשאו בליבם תקווה גדולה שדיאה תצליח להביא מנוח לרוחה הסוערת והכואבת. כיצד תעשה זאת?! מוניקה לא ידעה לענות על השאלה, אך הרגישה בטוחה עם דיאה. דיאה הביאה תקווה ואמונה לעתיד טוב ורגוע.

ומוניקה כבר אמרנו, רק רצתה שיהיה לה טוב. טוב ורגוע.

מוניקה דיברה ודיברה. דיאה רק הקשיבה בעיניים טובות ומכילות.

דיאה נתנה למוניקה מקום. מקום בו יכלה להניח פחדים, אכזבות, ייאוש, חלומות, תקוות, נפילות, הכל ממש הכל.

דיאה לא אמרה לה כמה היא לא טובה,

דיאה לא שאלה "אבל למה את לא שמחה?"

דיאה לא נתנה לה עצות והציעה מה אפשר לעשות, מה כדאי לשנות.

דיאה רק הקשיבה. ולמוניקה זה לא היה רק.

נתנה למוניקה מקום להקשיב למילותיה שלה עצמה, מוניקה פגשה את עצמה ללא מסכות, ללא שיפוטיות, פגשה את מוניקה הקטנה, את כל מה שהיא רוצה וגם את מה שלא. משהו נרגע בתוכה, הרוח שלה ידעה מה טוב לה ודאגה לכך. רוחה גם ידעה מה לא טוב לה והשתדלה להימנע מכך.

מוניקה מצאה את עצמה יושבת על גדות הנהר השוצף, מנפנפת לנוסעים שחלפו עם הקאנו בחיוך רחב ומשוחרר. מתבוננת בהם חותרים בזהירות ובבטחה, 'גם אני חותרת על הקאנו הפרטית שלי בנהר הפנימי שלי, בנהר הזורם ונע ללא הפסק, כן, חותרת בזהירות ובבטחה.'

צחוקה המתגלגל והמשוחרר נשמע לעתים קרובות בבית. משחרר את מנואל והילדים גם כן.

מוניקה עשתה את אותם דברים שהתעסקה בהם לפני שפגשה את דיאה, אך הפעם היא עשתה את זה עם חיבור עמוק לעצמה, הפעם היא עשתה את זה מתוך בחירתה להיות כאן, בדיוק במקום הזה, מבלי לחלום על מקומות אחרים, שאולי שם יהיה לה טוב.

למוניקה היה טוב במקום שלה בדיוק. טוב ורגוע.

מוניקה פחדה שאולי הגיע היום ועליה לעזוב את דיאה. היא חששה מכך, האם הטוב יישאר גם ללא בקתת היער הקטנה?!

כשישבו על הקאנו, מצאה מוניקה את עצמה מתלבטת באזני מנואל, הוא הקשיב לה, כמו שלמד להקשיב בשנה האחרונה, פתאום הוא הזכיר לה כל כך את דיאה, עם עיניים גדולות ורצון כנה ואמתי שיהיה לה טוב, רק טוב.

כשהגיעו לכפר, מנואל ביקש ממנה להמתין, הוא צעד במהירות, שב לאחר חמש דקות עם שכמיית הערב, נרות ופירות. "הילדים אצל מדלנה, יש לנו עכשיו שקט לעצמנו עד שהירח יגיע למרכז השמיים."

מוניקה הדליקה את הנרות, מיקמה אותם בקדמת הקאנו והם יצאו לדרך.

מנואל זמזם לעצמו, מוניקה זיהתה את שירת השבט, היא הקשיבה למילות השיר, הפעם ליבה נקי ורגוע, לשמוע, באמת, את האמת.

"כי גם אם לא נדע... ואנו כאן ביחד... פשטות, נקיות, טוב ואמונה... החיים שמעבר... בנקיקים, בסלעים... בשקט, בסערה... האמת הנצחית, האמת הפנימית. הנמצאת בתוכנו, בלבנו, מחכה שניתן לה יקום, שניתן לה מקום."

מנואל השתתק.

מוניקה החרישה.

המילים התפרצו ממנה לפתע, כמו הצבע הנשפך בחגיגות השמש העולה.

"אז מצאתי את האמת הפנימית שלי,

אני רוצה לתת לה יקום ומקום.

משתוקקת.

וכל הזמן אסתובב סביב האמת,

היא תסתתר, אחפש אותה, אמצא והיא שוב תסתתר מתחת למסכה חדשה?!

ומה, לנצח אלך לדיאה לחפש את החיבור שלי אלי?!

מנואל לא ענה, הוא הביט בה, בעיניו הייתה תשובה. אך הוא לא ענה אותה.

מוניקה התבוננה בעיניו,

ראתה את עצמה משתקפת,

ראתה את התשובה שלה ושלו מתמזגים יחד.

משתקפים.

רק את יודעת את התשובה, מוניקה.

ניסתה לאחוז שוב באמת הפנימית שלה,

האמת הזו שיודעת להתחמק לעתים ולהופיע פתע.

מנואל עצר למרגלות קרחת יער, קשר את הקאנו לגדה. הם התיישבו והתבוננו בנחל הזורם.

בסירות הקאנו הבודדות שחלפו,

באנשים שהובילו את הקאנו שלהם, מי יודע לאן.

את המלחמה הפנימית המשתוללת בתוך כל אחד, אף אחד לא רואה, לא ניתן לזהות.

מוניקה קילפה באיטיות את פרי הדוריאן. ריחו העז התפשט, הוא היה רך וטעמו מתוק, היא הושיטה למנואל בחיוך,

"יותר קל לקלף את קליפתו הקשה, מאשר לקלף את מסכות רוחי... אנו זקוקים לשקט, שקט חיצוני, שנוכל להשקיט קולות פנימיים. להקשיב לקולות אחרים. למצוא בתוכנו את התשובות, את עצמנו."

"את זכית למצוא בתוכך פשטות, נקיות, טוב, חיבור ואמונה..."

הוא ניגן את המילים המוכרות, הנוגעות, האמתיות כל כך,

פשטות,

נקיות,

טוב,

חיבור

ואמונה.

כי זאת תכלית האדם."

בשתיקה פסעו שניהם חזרה לקאנו שהמתינה על הגדה.

הירח התבונן, האיר את דרכם המשותפת.

כרגיל, בכל לילה,

תמיד הוא מאיר, ליחיד, לבודד, לזוג ולקבוצות.

ורואה את לבו של כל אחד.

הוא כבר יודע,

בעולם פוסעים הרבה אנשים,

כל אחד עובר,

מתחת למסכה מתמודד.

אם כל אדם ישכיל להתבונן בעיני חברו,

בשקט,

באהבה,

בהכלה,

הוא ימצא שם,

פחד ורוגע,

שאלה ותשובה,

תהייה ואמת.

ומתחת להכל,

ומעל הכל,

נקודת חיבור פנימית.

לעצמנו, לבוראנו.

לו נשכיל לגלות אותה,

ללא צבעים מרוחים,

מסכות שונות,

מוזיקה רועשת,

וחיצים באוויר.

נדע רק רוגע, נקיות, אהבה, חיבור ואמונה.

הלוואי,

אמן, לו יהי.